אור ברסלב
טוב הלבנון שער ראשון - שער ייחוד

טוב הלבנון· רבי ישראל הלוי זמושץ

שער ראשון - שער ייחוד

הקדמת המחבר

הקדמה

מפנות דתנו פנה נאמר לפעמים על שם זוית וקצה כמו היתה לראש פנה (תהילים קי״ח:כ״ב). ארבע פנות העזרה (יחזקאל מ״ג:כ׳):

ולא יתכן לו מעשה אינו מקבל שכר על שום מעשה מצוה:

הפרק הזה ר"ל הפרשה:

נעשה ונשמע וכן הוא בלשון הגמרא לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי:

שהוא אלהינו עושנו ויוצרנו. ולקח אותנו להיות לו לעם:

כמו שאמר ה' אחד ואלו היה כונת הכתוב למעט השניות בלבד היה לו לומר ה' אלהינו הוא יחיד. אבל לשון ה' אחד מורה שהוא לבדו אחד האמת ולא זולתו שום נוצר ונברא יוכל שיאמר עליו שם אחד וכמ"ש בתחלת הקדמתו ולו יאתה שם האחדות האמתי. והוא יחיד ומיוחד. ר"ל יחיד שאין זולתו אלהים ומיוחד באחד האמת:

ושננתם לבניך ודברת בם והתחיל במצות האברים היותר נכבדים והעקריים שהם הפה והלשון בצירוף הכונה בלב ללמוד וללמד ולקרות שמע:

שאם לא יהיה לך בן אל תשים הבן עילת קריאתך אותם ר"ל שמה שחזר הכתוב לומר ודברת בם לא בא לבטל הידיעה ורק הדבור בלבד מספיק. רק כדי שלא נטעה לומר שהחיוב תלוי בשינונו לבן דוקא. לפיכך חזר ואמר ודברת בם לומר שעליו עיקר החיוב. ועילת לשון סבה:

שאין נמנע מן הלב ומן הלשון ר"ל שמצוה זו התלוי' בלב ולשון אין מניעה לקיים אותה בכל זמן ובכל מקום וכל זה להזהיר וכו' הטעם שצותה התורה על תמידות הענין אע"פ שאין החיוב לעשות כן תמיד ולזה אמר שכונת הכתוב הוא על רגילות הלשון בהם תמיד:

ולכסוף לו לחשוק אליו:

בחקי זכרון אהבת האוהבים בחוק הראוי שיהיה בין שני האוהבים:

שימני כחותם על לבך וגו' ר"ל שבקשה מן דודה שיהיה זכרונה חקוק על לוח לבו וחתום על זרועו. ונגד זה הוא תפלה של יד קשור על הזרוע נגד הלב להיות לנו לזכרון אהבת האל:

צרור המור דודי לי בין שדי ילין כמו כן זכרה היא אהבת דודה שאינו זז ממנה כמו צרור המור שמונח בין שדים:

ושם אותם שלשה ר"ל ששלש המצות האלו עשה אותם הכתוב ליסוד הדת:

האחד העובר שאיני נקרא אחד רק על דרך העברה:

ואחד האמת והחילוק יתבאר בסמוך:

פרק א

במדברים בין בני האדם:

שיבין ענין האחד שאין עוד אל מלבדו בראיות שכליות. ומשם יוסיף לקח להבין אחד האמת:

פרק ב

אשר שבה אצלם חזרה המלה הזאת לשמש אצלם:

ממלות התימה כאשר יקרה להם דבר זר נפלא לטוב או לרע יאמרו שהוא ענין יחיד ומיוחד אין כמוהו בדרך גוזמא והפלגה:

ואינם מעלים על מחשבתם לחלק בין האחדות המדובר בדרך העברה ובין האחדות האמתית:

כי ענין היחוד ר"ל יחוד האל נגמר להם כאשר נגמרה מלתו. כלומר כמו שקל להוציא בפיהם מלת אחד כך נקל הבנת מה הוא היחוד והאחד:

ריקים מאמתתו שאינם מיחדים אותו באמת:

ומצפוניהם נעורים מענינו ריקים מהבנת מלת האחד. ונעורים הוא ג"כ מלשון רקות כמו וככה יהיה נעור ורק (נחמיה ה׳:י״ג):

ויספרו אותו במדות ר"ל בתארים גשמיים:

לא תאותנה לא תרצנה מלשון אך בזאת נאות לכם כלומר נרצה לכם:

הסגולה מאנשי היחוד בחירי האנשים מכל זולתם מלשון והייתם לי סגלה מכל העמים:

ענין הבורא והנברא ההבדל שבין הבורא לברואיו:

ומה שהוא מתבודד בו מתיחד בו:

או הפילוסוף המובהק שלם בחקירתו ותורתו:

שאינם מבינים נמצא מה שהוא קדמון:

אלא מורכב דברים נבראים:

שהוא מאמין במי שקבל מהם שאלוה אחד ואין שני. ומשים דבר זה להאמין בלבו:

ואיננו יודע להבין אמתת הענין ע"י ראיות ומופתים:

אשר בראש החבורה שמנהיגם הנה ודאי הסומא הנשען על הפקח א"א שיכול לכוין הילוכו ביושר גדול כמו הפקח עצמו מבלי שיטה מעט מעקבותיו. ואע"פ שאין זה נרגש בהסומא הראשון שסמוך לפקח אך אם ירבו הסומים הנמשכים אחר הפקח אם יטה כל אחד מעט יצטרפו הנטיות עד שאפשר שיכשל אחד מהם. גם יקרה לכולם המכשול ההוא לתעות מן הדרך הישר:

ואפשר שיפלו בבור או גומץ ר"ל לא בלבד שלא יוכלו להגיע בהילוכם אל מקום חפצם. אלא שאולי יפלו בבור או בגומץ והוא חפירה בקרקע מלשון חופר גומץ בו יפול (קהלת ח') מה שלא יוכלו לצאת עד אשר ימותו תחתם. עד שמה שהשתדלו ללכת הרע להם יותר ממה שהיו נמנעים מהלוך זה. והנמשל מבואר שמי שאינו יודע אמתת האמונה על צד העיון בעצמו רק הוא נשען על הקבלה איש מפי איש בדורות הרבה עד המקבל המבין משכלו. הנה ברוב הזמנים אפשר שנטה כל אחד מעט מן האמת עד שהיה לנטיה גדולה. ומה שזה מתעסק להבין ולעיין בדבר המקובל לו בפירוש כונתו וכסבור שילך בעקבותיו אדרבא אפשר שיפול בטעות גדול מה שימית נפשו בלי ספק ולא יוכל לצאת מטעותו לעולם. עד שאלו היה עוזב העיון בדבר המקובל ורק מקבלו על פשוטו כמה וכמה היה נוח לו ממה שגורם להשמיד עצמו ואת הנמשכים אחריו והסומכים על קבלתו:

דברי המשנים שני אלהות וכלשון הזה כתב המורה פרק ע"ה מחלק א'. ובס"א כתוב דברי המינים וטעותם והכל אחד. כי האיש שהיה שמו מאני ימ"ש היה טוען שיש ב' אלהות א' פועל רע ואחד פועל טוב ועל שמו נקראו הנמשכים אחר דעתו בשם מינים:

ודע מה שתשיב לאפיקורוס ומלת אפיקורוס הוא שם איש שהיה שמו אפיקורוס ימ"ש והיה מכחיש במציאות הש"י לגמרי וזכרו המורה בסוף חלק ראשון והנמשכים אחר דעתו נקראים אפיקורסים והושאל שם זה ג"כ למבזה ת"ח ולמגלה פנים בתורה שלא כהלכה וכיוצא בזה ממה שזכרו בהגדת חלק:

מבלי דעת ענין האחד האמת וכו' ר"ל אע"פ שיודע מצד הקבלה שאחדותו נבדלת מכל האחדות שיצוייר. עכ"ז אם אינו מבין זה היטב בשכלו ולומד הענין מצד החכמה אין אמונתו שלמה. אע"פ שנותן דעתו ולבו להבנת הדבר הנה מאחר שלא למד ההקדמות הצריכים לזה הוא דומה לפקח שהולך בדרך שזכר למעלה:

אשר שם מגמתו מגמתו שרשו גמה והוא שם נוכח ועומת כמו מגמת פניהם קדימה (חבקוק א׳:ט׳) וכמו הולך נכחו (ישעיה נז):

עמל הכסילים שם כסיל יונח על אדם שאפשר שישכיל בכחו אך שאינו חפץ ביגיעה ומבקש המנוחה. כמו לא יחפוץ כסיל בתבונה (משלי יח) וזה שאמר הכתוב עמל הכסילים. ר"ל העמל שהכסיל ירא ממנו ובוחר מנוחה לנפשו:

תיגענו אדרבא מיגע אותו יותר.

אשד לא ידע ללכת אל עיר וכמו שהמתעצל לידע הדרך על נכון בחשבו כי יכון אליו בלתי שידע היטב. הוא מתיגע יותר. שיביא את עצמו להיות תועה בדרך שלא יגיע לשום עיר:

פרק ג

אך לדעת וכו' הוסיף המחבר שאת משלו ללמוד על חיוב החקירה על מי שיכול להתעסק בה. אע"פ שהוא עצמו יכול לקבל ממי שהוא יודע האמת מצד העיון ואינו ירא ממקרה כת הסומין שזכר למעלה:

סמך על רופא שמרפא אותו. ומפקיד נפשו אצל אחר ומוסרה לזולתו מי שאינו צריך לו:

ועדי השכל העדות שמצד השכל:

ואומן אמונתנו חיזוק וקיום אמונתנו מל' יתד במקום נאמן ור"ל מצד קיום הראיות והמופתים שיראו האומות ממנו בעיקרי הדת. ותשובת טענותיהם נגד נבואה ותורה מן השמים הנה יודו לנו ג"כ על כלל התורה בראותם כי קצר כח שכלם לעמוד גנדנו:

וכבר הבטיחנו יוצרנו וכו' אמר זה שאולי נאמר מי בקש זאת מיד האומות שיודו לנו על מעלות התורה ואיזה שלימות יגיע לנו מזה. לזה השיב שודאי שבח ושלימות גדול לנו ולהתורה מאחר שהאל יתברך הבטיח לנו שבאחרית הימים יראו כל בשר כבודו והלכו גוים רבים לאור תורתנו.

מסך הסכלות מסך לשון וילון וכסוי כמו ותפרש עליו המסך (ש"ב י"ז):

ומן הכתוב התורה:

ומן הקבלה דברי הנביאים נקרא בל' חז"ל דברי קבלה:

פרק ד

כשמסתפקים במציאותו מסופקים אם יש הדבר הזה בעולם או לא:

צריך לחקור עליו מהו ר"ל מהו עצם הדבר הזה:

ואיך הוא מה המקרה שנוכל לתאר אותו הדבר כי כל נמצא שבעולם זולת הבורא יתעלה יפלו תחת עשרה מאמרים. אחד העצם וכבר פרשתי ענינו למעלה והתשעה מקריים וכמבואר ברוח חן פ"ט ובפירושנו שם:

באם הוא לבד כי לא יאמר עליו לא עצם ולא מקרה וכ"ש שא"א לשום נוצר לידע מהותו:

ענין האחד האמת ואחד העובר:

ועל כמה פנים וכו' כדי שנדע ההבדל בין יחודו יתעלה לשאר שמות היחוד:

היחוד השלם שא"צ עוד יותר לדעת:

כמו שאמר הכתוב שמע ישראל וגו' ובודאי כונתו על היחוד השלם. נואחר שכלל בזה כל עיקר האמונה:

ע"כ אנחנו חייבין לחקור תחלה וכו' בדרך הרוצה לפרש אמתת הדבר הוא ממתיק הלשון לבארו בדרך שאלה ותשובה. וכמו שאנו עושין בהגדת יציאת מצרים שאע"פ שכלנו יודעים את התורה מצוה לשאול מה נשתנה וכו' ולהשיב אמתת הדבר:

פרק ה

אמר המפרש דע שלבאר שרשי הדת יש דרכים שונים. והעיקר הגדול שכל משפט הדת תלוי עליו הוא ביאור חידוש העולם בדרך מופת. וכאשר יתבאר זה ממילא נתבאר מציאות השם אשר חידשו ובראו. וכבר השתדלו בזאת הפנה הרבה מן החוקרים בעלי דתנו כמו רבינו סעדיה גאון והרמב"ם ז"ל וזולתם. והנה הרמב"ם בפ' ע"ג מספר המורה. התחיל להזכיר דרך המבארים חידוש העולם במופת. ומשם ביארו מציאות השם ושהוא יחיד אמיתי ושאינו גשם אך תלה הביאורים ההם בכת המדברים. כלומר שאין אתם רק הדבור לבד ולא בהשכל ידברו. והאריך הרבה לגנות דעתם וכל ראיותיהם ושוב חזר בראש חלק שני בזכרון דברי אריסט"ו אשר האמין במציאות השם. וגם בקדמות העולם לדרכי המופתים אשר הביא אריסט"ו על נוציאות השם ואחדותו ושאינו גשם. ונתעודד להתווכח עמו בסתור ראיותיו על קדמות העולם ולהראות שאין לאריסט"ו מופת ע"ז. עד שאדרבה יש להכריע החדוש. ואולם המחבר ז"ל נכח ה' דרכו ובירר האוכל מן דברי המדברים והוסיף אומץ וטהור ידים להחיות ראיות החידוש ולגדור פרצותיהם. וממילא יתבאר מציאות האל. ומשם רועה אבן ישראל וכמו שנפרש לפנינו:

הן שלש הקדמות וכו' מפני שעקר המחקר נשען על שהעולם מחודש וממנו אנו מתחילין לחקור על בירור מציאות האל דהיינו מן הנראה אל הנעלם הוצרך לאלו השלשה הקדמות שעל הקדמה האחת אפשר למין לטעון שזה שברא העה"ז הוא נברא מסיבה אחרת ולאותה סיבה סיבה עד בלי תכלית לכך הוסיף הקדמה שנית. ופן ישיב המין שזה העולם הוא הקדמון הוסיף הקדמה ג' וזה מבואר בדבריו בפ' שאח"ז באמרו ובאשר נתברר לנו כי כל מחובר מחודש וכו' ובחנם נתבלבל בזה בעל מנוח הלבבות וכתב מה שכתב:

נמצא אחר שלא היה ר"ל שנתחדש ונברא:

זולתו אחר חוץ ממנו:

אפס ואופס כלומר דבר שאינו כלום לגמרי לא שום הכנה ושום ענין שיהיה אפשריות מציאות בו. וכפל הלשון לחזק הדבר. וי"מ שכונתו בכפל הלשון לשני חלקי ההעדר. הא' מה שאינו כלום בפועל אשר יש בו כח הדבר כמשל גרעין אחד מפרי האילן שהוא נעדר מן הוית האילן בפועל אבל אינו נעדר בכח שיש בו כח בשומו בתוך הארץ להוציא אילן. והב' מה שהוא נעדר מן הכח ומן הפועל כמו צרור אבן שלעולם לא יצא ממנו אילן וע"ז הוסיף מלת ואופס. אלא שא"כ הדבר צריכין אנחנו להשלים מופת המחבר. כי מה שכתב כי האפס לא יעשה דבר אף שהוא ביאור חלק א' שהדבר הנעדר לגמרי לא יעשה דבר. אבל עדיין לא שמענו שהאופס והוא דבר שאינו נעדר רק מן הפועל שאף הוא לא יעשה דבר: ולביאור זה צריכין אנחנו להעתיק הקדמה י"ח מראש ח"ב מספר המורה וז"ל כל מה שיצא מכח אל הפועל מוציאו זולתו והוא חוץ ממנו בהכרח שאלו היה המוציא בו ולא יהיה שם מונע לא יהיה נמצא בכח בעת מן העתים. [כלומר א"כ היה תמיד בפועל שמי מנע אותו להוציא עצמו אל הפועל] ואם יהיה מוציאו בו ויהיה לו מונע והוסר. אין ספק שהמסיר המונע הוא אשר יוציא הכח ההוא אל הפועל והבן זה עכ"ל. והקדמה זו מבוארת בכח אשר במתפעל ר"ל דבר המקבל הפעולה אבל הכח אשר בפועל לא נקרא כח רק דרך העברה וכמו שאנחנו עתידין לבאר עוד. ומעתה קם מופת המחבר שאין דבר עושה עצמו שאפילו דבר הנמצא בכח צריך שיוציאנו זולתו:

ולא הנחה ענין וקיום:

שכל מה שיש לו תכלה יש לו תחלה ר"ל כל דבר שיש לו קץ וסוף יש לו ג"כ תחלה ר"ל התחלה. כי דבר שאין לו סוף הוא מה שאין לו תכלית מכל הצדדים, וענין זה יאמר אף על דברים הבלתי נמצאים יחד בפועל רק שיבוא אחד אחר חבירו כשיבא זה יסור זה. שא"א שיהיו אלו הדברים בלי מספר ובלתי תכלית. עד שנאמר שאין להם התחלה שא"כ גם הדבר שהוא עכשיו לא היה נמצא וכמאמר המורגל אצל הפלוסופים שאם לא ימצא ראשון לא ימצא אחרון ר"ל שאלו לא היה התחלה לדברים א"א שימצא הדבר הזה עכשיו ג"כ. והנה בדבר הנמצא יחד בפועל כמו שנאמר שיש כאן גופים בעלי שיעור מה שאין תכלית למספרם כבר עשו בו הפילוסופים המופת כמו שזכר המחבר. ועוד מן הידוע שכל מה שיש לו חלק יש לו כל וכו'. אך בדברים שאינם נמצאים יחד רק שאחד מסתלק כשיבוא חבירו אין מזה שום מופת שאלו היה מצד זה מופת כבר היה יכול לבאר חידוש עולם בקל יותר מצד הזמן העובר מתנועת הגלגלים. ולא עוד שאלו העולם קדמון הנה תנועות גלגל שבתי שהוא לשלשים שנה ר"ל מסבב הארץ פעם אחד לשלשים שנה. וגלגל היומי מקיף סביב הארץ בכ"ד שעות. ואם העולם קדמון צריך שתאמר שמספר הקפות שעשה שבתי הם בלתי תכלית. כמו כן מספר הקפות שעשה גלגל היומי אע"פ שגלגל היומי ודאי עשה יותר הקפות הרבה והרבה מגלגל שבתי ויהיה בלתי בעל תכלית גדול מבלתי בעל תכלית זולתו וזה שקר מוחלט. כי בזמן וכיוצא בזה בבוא זה אחר סור זה אין מקום למופת זה מאחר שלא יצויר בשם מספר כלל. ואולם בדבר שאחד סבה לחבירו או עילה אליו כמו שתאמר שסבת זה השכל השני. וסבת השני השלישי וסבת הג' רביעי. וכן בלתי תכלית בזה המופת ברור וזכרו הרמב"ם שם בהקדמה ג'. והנה נראה שלזה כוון אף המחבר ורצה לבאר מן בריאת האנשים שאחד הוליד חבירו שא"א שדבר זה ילך בלתי תכלית והוא מ"ש שכל מה שיש לו תכלה יש לו תחלה והוא מאמר הפילוסופים שאמרו שכל שיש לו ראשון יש לו אחרון והוא אצלם מושכל ראשון:

אל גבול שיעמוד האדם אצלו ר"ל שיהא לו איזה קץ שיאמר עליו אדם שזה נקרא אחרון בערך הדברים העוברים:

כל מה שיש לו חלק יש לו כל ר"ל אם יש לפנינו דברים רבים מקובצים הטבע שיש לכל אחד מחלקיו בפני עצמו. ישנו גם כן לכולם יחד מאחר שהכלל הוא קיבוץ כל החלקים. וע"י החלק אנו סופרים כולו כלומר כמה חלקים יש בכולו. ומאחר שלחלק אחד תכלית ע"כ להכל יחד יש תכלית וזה מופת ברור שא"א שיהיו הרבה שעורים יחד בלתי תכלית:

ונפריש ממנו קצתו ר"ל שנפריש איזה סך מספר במחשבתנו מן השאר. ע"כ יהיה הנשאר פחות ממה שהיה קודם:

ואם יהיה שאר מאין תכלית וכו' ר"ל שנאמר שעדיין הנשאר הוא בב"ת:

יהיה דבר שאין לו תכלית נדול מדבר שאין לו תכלית ר"ל קודם שהפרשנו אותו הסך בהכרח היה גדול ממה שהוא עכשיו. ומאחר שהוא עכשיו ג"כ בב"ת ע"כ הוא דומה למה שהיה קודם הפרשה שמאחר שאין לו תכלית לא יקבל הפחות:

וזה הפך שא"א דבר סותר את עצמו:

נדר ההויה בעולם מן האישים וכו' כבר כתבתי שהמופת הזה לא יצדק רק בדברים הנמצאים בפועל. לא בדברים הבאים זה אחר זה. ובאמת שהמדברים שהביא הרמב"ם ס"פ ע"ד מח"א הניחו מופת זה לבטל קדמות העולם מצד תנועת הגלגלים שזכרתי למעלה. והוא דחה מופת זה בטענה זו. וע"כ שהמחבר מודה מאחר שלא הביא ראיתו מתנועת הכוכבים והגלגלים גם התחיל בלשונו לומר דבר שאין לו תכלית בפועל. אלא שבדבר שא' סבה לחבירו כולם מודים שא"א שילכו לב"ת וכמ"ש הרמב"ם בהקדמה ג' מחלק ב'. והר"י שם טוב הביא לבאר זה משני פנים א' מצד מה שיש לו חלק יש לו כל וכדרך שזכר המחבר או מצד שאם לא ימצא ראשון לא ימצא אחרון. אלא שמאמיני הקדמות בהבליהם יצאו לחלק בין שהא' סבה לחבירו בעצם. כמו עילת השכלים הנבדלים שא' היה סבה לחבירו בעצם משא"כ בסבה שהוא בהולדת איש מאיש שהאב אינו סבה לבנו בעצם כי עצם האדם הוא נשמתו ואך הוא סבה במקרה ואשר הוא סבה במקרה אפשר שילכו לבלתי תכלית והוא דומה לתנועת הזמן. אך הדמיון הוא כזב שהזמן אין חלק המוקדם סבה לחלק המאוחר והוא יכול שיהיה בלא אותו שלפניו משא"כ הולדת איש מאיש שזה לכל בעל עיון ישר נמנע במושכל ראשון והחילוק שבדאו אין ממש בו. שמאחר שעכ"פ מציאות גוף האדם א"א רק בהולדו מאיש נמצא זה קשור בזה וכל איש תלוי במולידו וכמשל דברים רבים שא' תלוי בחבירו צריך עכ"פ שהראשון שהכל תלוים בו יהיה קבוע במקום נאמן. ובחנם דחה הרמב"ם והנמשכים אחריו זה המופת. אלא שמה שהמחבר בנה המופת מצד המספר הוא שלא בדקדוק:

ובירור ההקדמה השלישית שנאמר כי כל מחובר וכו' מאחר שהביא מופת מצד החושים שבהכרח היה איש אחד ראשון שלא נולד מאיש. פנה לבאר שגם היסודות שממנו הורכב האדם והגלגלים וכל צבא שמים הם מחודשים וגם היסודות לא הורכבו מאליהם:

מדברים יותר מאחד ר"ל לכל הפחות משני דברים:

והדברים ההם אשר חובר מהם הם קודמים לו הקדמה טבעית המורכב יהיה על שני דרכים או שחלקיו הם קודמים ג"כ להמורכב בזמן כמו המים והקמח שהמים קודמים להעיסה בזמן. וגם הם קודמים אליו בטבע. והוא שמציאות המים והקמח אפשר שיהיה מבלי מציאות העיסה. ואולם מציאות העיסה א"א שיהיה מלבעדי מציאות המים והקמח. או שאין להחלקים קדימה כמו חלקי בעל חי כגון הגוף והרוח החיוני שבו ליצירת האדם אע"פ ששניהם נבראים כאחד עכ"ז הם קודמים בטבע ליצירת האדם. מאחר שאין יצירת החלקים צריכים להוית האדם והוית האדם צרוך אליהם. ולפיכך כתב שהחלקים קודמים למורכב קדימה טבעית בלבד והמחברו קודם בזמן ובטבע:

והקדמון הוא כו' ר"ל דבר שהוא קדמון אין לו עילה ר"ל דבר שהמציאו ובראו. שאם היה לו עילה היה אפשר המציאות מצד עצמו. ואולם הקדמון הוא מחוייב המציאות מצד עצמו מאחר שלא סר מציאותו מעולם (ועיון במורה ח"ב הקדמה כ'):

ומה שאין לו עילה כו' ר"ל מאחר שאין לו עילה ואין דבר עושה את עצמו א"כ אין לו תחלה. וכתב זה להשלים מה שכתב שהקדמון הוא מה שאין לו עילה לפי שמה שאין לו עילה אין לו התחלה ר"ל בזמן שיהיה עת שלא היה:

ומה שאין לו תחלה אין לו תכלה גם זה למלאות דבריו ולומר שאין שום מורכב קדמון. מאחר שהמרכיבו הוא חוץ ממנו והוא קודם לו בזמן. ותנאי קדמון הוא שאין לו תחלה ומה שאין לו תחלה אין לו תכלה ר"ל שיהיה נפסק וכלה בשום עת וכיון שהמחברו היה בהכרח קודם לו נמצא שהיה נפסק כל עוד שלא חברו זולתו וא"כ אינו קדמון. וזה שסיים ומה שיש לו תחלה איננו קדמון. ויצא לו למופת שמאחר שהמחובר יש לו עילה והוא המחברו. והקדמון מאחר שאין לו תחלה וגם אין לו עילה. וע"כ מה שיש לו עילה יש לו תחלה ואינו קדמון:

מפני שאין בין הקדמון והמחודש אמצעי וכו' זה ידוע בהגיון שכאשר שההפוך ברורלוקחים מופת מן האחד על ההפוך. והפוך ברור הוא שאין אמצעי בין שני הדברים. שאתה אם תאמר ד"מ ראובן אינו מת יחייב ההפוך שהוא חי בהכרח לפי שאין כאן דבר ממוצע בין המיתה והחיות שנאמר שאפשר שאינו לא מת ולא חי. אבל אם תאמר ראובן אינו לבן. לא יתחייב מזה שהוא שחור. מאחר שיש צבע ממוצע בין השחור והלבן:

פרק ו

כאשר נשתכל בעולם הזה כשנתבונן בכל הדברים המושגים לנו בעולם:

נמצאהו מחובר ומורכב מחובר הוא דבר שהוא מחובר מחומר וצורה. כמו הגלגלים והכוכבים וכ"א מד' היסודות שהם מחוברים מגוף והוא גשם הגלגל והכוכב או ההיולי בכל אחד מד' יסודות. והצורה הוא נפש הגלגלים והכוכבים. ודבר המבדיל והמתקן להיות על אותו ענין שהוא בכל א' מד' יסודות ומורכב הוא דבר ממוזג מד' יסודות כמו הצמחים והאילנות וכל הגשמיים.

אין חלק מחלקיו מבלי חבור וסדור ר"ל כי כל הגלגלים והכוכבים והיסודות וכל נברא מהם הם שייכים מחוברים זה בזה ומסודרים זה עם זה עד שכולם כמו איש אחד ותכלית אחד לכל המציאות יחדו דומה למה שאמר המורה בפע"ב מח"א שגלגל העליון וכל אשר בו הוא איש אחד בלא ספק וכתב זה לחזק המופת בחדוש העולם כולו אחר שנתבאר שהאדם מחודש. וכמו כן היסודות והגלגלים והכוכבים מאחר שכל אחד תלוי בחבירו ואע"פ שהוא מבואר ג"כ מצד שהוא מחובר מחומר וצורה:

והארץ מתחת כמצע כדבר הנמתח והנפרש שיהיה נוח להלוך מל' שק ואפר יוצע לרבים:

וכל הגופות צבורות בו כמכמנים כל הנבראים צבורים בו כאוצרות ומטמונים. מכמונים הוא מטמונים ואוצרות מל' ומשל במכמני הזהב (דניאל י״א:מ״ג):

כל דבר למה שצריך לו ר"ל בכל אחד מחלקי הישוב נמצאים הדברים הצריכים לקיום טבע אנשי אותו החלק כמבואר אצל חכמי הטבע:

ומיני הצמחים מזומנים לתועלתו שאין שום צמח נברא לבטלה רק לצורך האדם ממאכלו ומאכל בהמתו לרפאות בהם:

ומיני החיות וכו' או להנאת עורם או למיני רפואות כנודע:

להעמיד עתי היום והלילה כאשר אמרו הטבעיים שאלולי הלילה לא היה האדם והב"ח והצמחים יכולים להתקיים מרוב החום ולכן אנו מברכין ובורא חשך:

ועליתה וידידתה כשהיא מתקרבת אל הישוב כמו אצלנו שוכני פאת צפון נראית לפי מצבנו בזמן שהשמש במזלות הצפונים כאלו היא גבוה מעל הארץ יותר ממה שהיא בזמן שהוא במזלות הדרומיים שנראה יותר קרובה אל הארץ ולהדרים מדרום המשוה הוא בהיפך:

להמציא הקור והחום וכו' וגם הוא לתועלת האדם והב"ח והצמחים:

ושנותם תמיד ר"ל שבכל שנה יחזרו על סבובם ותנועתם וזה מראה שאין השנוי בתנועתם מצד עצמם רק מצד צורך האדם:

האומר לחרס ולא יזרח שגזר על השמש מדת הלילה שלא יזרח תמיד רק לשקוע בעתות הלילה.

ובעד כוכבים יחתום וגם לשאר כוכבים כח השפעה בברואי מטה ואף הם עולים ושוקעים כפי צורך הב"ח והצמחים:

אשר תנועותם מתחלפות ד"מ גלגל שבתי סובב בל' שנים וצדק בי"ב שנים וכן לכל א' מז' כוכבי לכת תנועה אחרת בזמן ובנטיה. ואפשר שגם בזה רמז ראיה לחידוש העולם. שא"א מבלי מיחד שיחד לכל אחד תנועתו. וכמ"ש המורה בסוף פי"ט מח"ב. לא יזח מל' לא יזח החשן (שמות כ״ח:כ״ח):

ותקנה למדברים כבר נודע שאף הב"ח הארסיים הם תקנה למדברים רצוני בני האדם שהם שואפים כל מיני הארס אשר באויר כמבואר בטבעית. גם בשרם יצלח למלאכת הרופאים כנודע להם:

נראים בכולו ובמקצתו ר"ל שכך נראה בכלל הנבראים שהם צריכים זא"ז כמו שנראה ההרכבה בכל אחד מהם כפי הצורך:

נמצאים מחוברים מד' יסודות זה נודע ממה שאנו רואין אחר שישרף איזה דבר נראה בו האש והאויר שהוא העשן העולה והלחות אשר בעשן הוא יסוד מים והאפר הוא יסוד עפר:

מפני שקצתם משתנה אל קצתם כמו שהם העפר והמים שהעפר קר ויבש והמים קר ולח ואע"פ שהם שוים בקרירות יש בהם שנוי מצד הלחות:

וקצתם נגד קצתם כמו העפר והאויר שהעפר קר ויבש והאויר חם ולח או המים והאש. שהמים קרים ולחים והאש חם ויבש. ואחד מתנגד לחבירו לגמרי. ורצה לבאר שאע"פ שיש שמשתנה מחבירו ויש שאף מתנגד לחבירו עכ"ז חברם התולדה ומה שפירש בעל מנ"ה שקצתם משתנה וכו' היינו שמעפר נעשה מים לא כהוגן פירש שמה ענין השנוי הזה לכאן:

הם מתולדת אש כך עלה במוסכם אצל רוב הפילוסופים שמקרוב למאה שנה עד היום:

ואיננה תולדה חמישית ר"ל גשם החמישי רצוני שהם גשמיים אבל אינם מד' היסודות. ומאחר שראיה מן השכל והכתוב שהם תולדות אש שוב א"צ להביא ראיה שאינם קדמונים:

ותכן חבורם מדד ושיער חבור כל אחד מהם מל' תוכן א'יהיה לכם (יחזקאל מה):

והחומר וההיולי שלהם ר"ל שהחומר שלהם הוא הנקרא היולי בל' יון וכל הד' יסודות חומר אחד להם רק שחלק כל אחד מהיסודות קבל צורה מיוחדת זה צורת העפר וזה צורת האש. רצוני ענין שהוא בו אש וענין שהוא בו עפר וכן כולם:

כחום וכקור וכו' אינם רק מקריים הנמשכים מצורתם ואף ע"פ שהוא קיים בו תמיד ועמ"ש ברוח חן פ"ז:

בפשוטו כמו כל א' מהיסודות:

בעליונו יסודות העליונים שהם האויר והאש:

ובתחתונו הם עפר ומים:

תחלה שאין תחלה לפניו וראשון שאין ראשון לפניו ההבדל שבין תחלה לראשון כמו שזכר המורה פ' ל' מח"ב שהתחלה היא נמצאת במה שהיא התחלה לו או עמו אע"פ שלא תקדם לו בזמן כמו שתאמר שהלב הוא התחלת בעלי חי וכבר אפשר ג"כ לומר עליו שם ראשון. אבל שם ראשון לא יאמר רק על הקודם בזמן. ולזה אמר שע"כ יש לעולם התחלה ר"ל דבר שהוא מחייה את הכל כמו הלב בב"ח ואינו עמו בזמן אחד כמו שחשב אריסט"ו. רק ראשון לו בזמן:

ולא על דבר להשלים עצמותו יתברך אבל רק להיטיב לברואיו:

נוטה שמים לבדי והיינו ראשון בזמן:

רוקע הארץ מאתי ר"ל שממנו תוצאות חיים תמיד לכל העולם דהיינו התחלת כל דבר:

נוטה צפון על תהו וגו' ר"ל שלא היה אתו שום חומר קדום כמו שאמר אפלטון:

בעודנו בבריאותו כלומר בריא בשכלו ואינו משוגע:

חלקה אחת חלק שדה אחת מלשון בחלקת השדה אשר קנה יעקב (יהושע כ״ד:ל״ב):

לעומת התועלת ר"ל שיחד כל כלי וכלי במקום הצריך לו לפי התועלת המכוון במחשבתו:

יתיר לעצמו יפקיר עצמו מלשון התיר עצמו למיתה בדברי חז"ל:

בגלגל הגדול גלגל העליון הנקרא גלגל היומי:

להשיג הויתה מהותו ועוצם גדלו אשר בגלגל הזה אין מקום לתוכניים להשיג עוצם עביו העצום אשר לו כנודע בתכונה:

מצוע הקולמוס באמצעת הקולמוס:

בצורות רשומות בהסכמת דעתנו כמו הכתב הרגיל לכתיבה שאינו רק מצד שהסכימו בני אדם לצייר בהם:

פרק ז

מצד בחינתנו לעילות הנמצאות מצד העיון לכל הסבות הנמצאות:

כאשר נתבונן בהם כאשר נסתכל על ענינם:

נמצא מספרן פחות מעלוליהן ר"ל הסיבות המסבבים הענינים פחותים מהסבות וכמו שמבאר בסמוך:

אישי הנמצאים וכו' שם איש יאמר על כל דבר פרטי. כמו אדם א'. או ב"ח א' כסוס ופרד וצמח או אילן אחד. ושם מין נאמר על הקבוץ מן האישים כמו מין האדם מין הסוס. ושם גדר נאמר על דבר שכולל מינים הרבה כמו שם ב"ח שכולל מין האדם וכל ב"ח למיניהם. ושם סוג מל' סוגה בשושנים והוא יותר כולל כמו שתאמר ששם צומח כולל כל האילנות והצמחים והב"ח כולם. ויש עוד סוג יותר גבוה כמו שם מורכב. שכולל הדומם כמו האבנים ומתכות וצומח וכל אשר תחתיהם. ויש עוד סוג גבוה ממנו כמו שם גשם שכולל גם הארבע יסודות ועדיין אינו כולל רק דברים גשמים. עד שם העצם שהוא כולל כל הנמצאים בין גשמי בין רוחני והוא סוג גבוה מעל גבוה ונקרא סוג העליון:

עצם הוא אמתת הדבר ועצם הוא מל' חוזק ותוקף כמו בעצם היום הזה (שמות י״ב:י״ז). זה ימות בעצם תומו (איוב כ״א:כ״ג):

וכמה וכו' כמו ששם העצם סוג הסוגים לכל ההויות כן יש עוד תשעה מקרים שהמה סוגי הסוגים לכל גשמיות ועיין ברוח חן פ"י ובפירושנו שם. ולפי שלדבר רוחני אין שום מקרה וכונת המחבר לעלות עד הסבה הראשונה לפיכך לא הוצרכתי לפרש כאן אלו עניני המקרה:

התנועה שם תנועה כולל לכל דבר שמשתנה ויוצא מן הכח אל הפועל ואותו קראו הקדמונים תנועה וכמ"ש המורה בראש ח"ב הקדמה ה' (עיין ברוח חן פ' י"א):

קפאיו הם הדוממים כמו האבנים והמתכות המורכבים ג"כ מד' יסודות שנתעבו יחד מלשון וכגבינה תקפיאני (איוב י׳:י׳) אלא שכל אחד מחלקיו שוים ואין באחד מהם שום כח חוזר יותר על הרכבתם:

וצמחיו הוא שיש בהם חלקים נבחרים יותר כמו השרש והשרף שבהם ויש בהם כח הצומח:

מתדמה בתולדותיו כמו הצומח והחי שלשניהם כח הצומח:

ושוה בחלקיו החי והאדם שוים בלב וריאה וידים ורגלים וכיוצא בזה:

בקטני היצירות ובגדוליהן ר"ל כי קטני היצירה יש להם לב וכבד ובני מעים אף הקטן שבכולם כמו הגדול שבכולם:

כי הם לבורא אחד חכם כבר ביארו הטבעיים מנפלאות תועלת אברי כל מין ומין לפי טבעו וכמעט רוב חכמת הלמודיות ממשקולות וראיות וזולתן קבועים בגופות הבעלי חיים:

כי הוא צריך בקיומו ותקונו קצתו אל קצתו כל הנבראים צריכין זה אל זה:

צורך הירח והכוכבים לדעת הקדמונים גם הכוכבים הקיימים אין להם אור מעצמם רק מן השמש והאחרונים יאמרו שרק כוכבי לכת צריכים לאור השמש:

וצורך הארץ אל השמים שהגלגל בתנועתו ממזג הד' יסודות והוא סבת כל צומח כמו שדמו הקדמונים:

ותקנת הכל באדם כלומר שהאדם מתקן הכל לתועלת ידוע לו ואין דבר לבטלה:

והפלכים לשון מחוז כמו שר חצי פלך ירושלים (נחמיה ג׳:ט׳) ורצונו לומר שבכל אחד מהמדינות יש תועלת מיוחד מה שאין בזולתה:

נראה בה יותר כי אבריה וגידיה הדקים הם יותר נפלאים מצד קטנותם ממה שהם בגדולי היצירות:

החדוש הכולל ר"ל כל הנמצא הכל נברא ונתחדש אחר שלא היה:

כי הראיות למדו על חדושו ר"ל הנה החוקר מצד שהוא חוקר דרכו שלא יאמין רק מה שנתבאר לו במופת והמאמין זולת המבואר לו במופת כבר יצא מכלל מעיין וחקרן ואין לו עסק עמהם ואחר שאנחנו פה היום התרנו עצמנו לצלול במצולות החקירות בכדי שנבאר במופת מציאות השם כדי שתקבע אמונתו בלבנו נוסף על הקבלה הנאמנה מצד תורתנו וכבר עלתה בידינו להבין מופת על זה אשר מצדו נקבע באהבתו בלבנו:

מפני המנע הוית הדבר מאליו ר"ל המופת לקוח אצלנו מצד המוחש שאנו רואים העולם ומלואו וא"א שיהיה שום דבר מעצמו כמבואר לפני זה הרי אנו שואלים מי ברא אלה וכענין שנאמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (ישעיהו מ׳:כ״ו):

נדע בעדות השכל השכל מיישב דעתנו ומעיד לנו שע"כ או אפשר בשום פנים שלא יהיה בורא שברא כל הנמצאות:

אין ראוי להעלות על דעתנו שהוא יותר כו' מאחד כי הנה הבורא ע"כ שהוא קדמון והוא א"כ מחוייב המציאות בהכרח כלומר שכבודו יתברך היה מחוייב שיהיה לא אפשר שהאפשר לא יתכן שיעבור עליו זמן בלתי תכלית ולא יצא האפשרות לפועל וכנזכר במורה בראש ח"ב הקדמה כ"ג וא"כ אחר שיש אפשרות שיהיה אחד קדמון מתוייב המציאות א"כ ע"כ אין שני לו שאיך יהיה גם הוא מחוייב המציאות מאחר שאין כאן חיוב שימצא כיון שהמופתלא הראה לנו רק על מחוייב המציאות אחד והשני יהיה אפשר ויהיה אפשר ומחוייב בנושא אחד והוא נמנע:

בפחות מאחד אמר זה על צד המליצה והרחבת הדברים:

ותהיה מציאתם מציאה וכו' שנתברר לנו שהוא נמצא מה שבלא ראית השכל אינו רוצה להאמינו כי זה ההבדל הוא עצמי בין המשכיל והפתי המאמין לכל דבר:

אין אנו צריכין להעלות על דעתנו כלומר אין זה מדרך רחוקה שישים עיניו בקצה הארץ ויעלה על דעתו יותר מן מה שהראיה דוחקתו להאמין בכדי ליישב הקושיות שעשה בבנין ראיה שלו:

שוה בחבורו כלומר שהאותיות המסודרים בכל אחת מהתיבות שייכות זאת לזאת ומשלימות תיבה אחת. וכן כל התיבות שייכות אחת אל אחת ומשלימות מאמר אחד כענין שזכר בדרך הב' בציור העולם שנגמר קצתו בקצתו וכל חלק מתוקן בחלק אחר:

צורה אחת תמונת האותיות שוים בכל הכתב:

תוכן העניינים

טוב הלבנון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה