חתם סופר על שלחן ערוך אורח חיים· רבי משה סופר
סימן קצו
במג"א ס"ק א' לאכול עם חבירו. נ"ב יש לדקדק הא במשנה ריש פרק שלשה שאכלו אכל דמאי מזמנין עליו משמע ששנים אחרים הם המברכין על זה שאכל דמאי וכן בדין דאיך יתכן שאוכל דמאי באיסור יברך וא"כ קשה מאי פסקא דלמא א"נ הוה מפקיר נכסי' כל הני תלתא מכל מקום הא הני תרי נזהרין מלאכול דמאי בעיני' ולא הוי מצי למיכל עם האי גברא דומיא דהנזהרים מפת בגם נמצא דאינהו לא הוו מצי לברך והשתא נמי איך יברכו. וי"ל דאי הוה מפקיר לנכסיה אסור להחמיר על עצמו מלאכול דמאי כיון דב"ש ס"ל אין מאכילין את העניים דמאי ואסור לעשות כדברי ב"ש כידוע והשתא נמי כיון דלא אפקיר לנכסיה כדאפקרי' דמי ומברכים חד מהני תרי. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שם דף מ"ז ע"א ד"ה ואמר רב הונא תני ב"ש אומרים אין מאכילין את העניים דמאי והקשו תוס' ר"ה טעמא דב"ש אתי לאשמועינן והא"ש כצ"ל ודו"ק: