אור ברסלב

חתם סופר על התורה· רבי משה סופר

בשלח

בא

ויהי בשלח פרעה את העם וגו' בראותם מלחמה ושבו מצרימה ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, אית' במדרש רבה יש אומרים א' מחמשה וי"א אחד מחמשים ופשוטו מזוינים למלחמה, והנה בכל הפסוק כתיב העם והכא כתיב בני ישראל כי הצדיקים המכונים ב"י אותם יצאו מזוינים על מנת ללחום מלחמת ה' ולא ישובו פני כל גבר מפני אהבת ה' ויהי' מה שיהי' ואותם לא הוצרכו המצרים לגרשם ממצרים כי יצאו בחפץ ושמחה אך העם ההדיוטים, להם הי' יציאת מצרים על אפם ועל חמתם ולולי גורשו משם לא הי' יוצאים ואותן הי' יראי מלחמה ולא יצאו מזוינים (רק לשוב מצרימה בראותם מלחמה) על כן ויהי בשלח פרעה את העם ההדיוטים וגו' אשר לא יצאו אלא ע"י שלוח פרעה בעל כרחם, אותם הסיבם אלקים מדרך המדבר ים סוף כי בראותם מלחמה ושבו מצרימה אבל בני ישראל הצדיקים יצאו חמושים מזוינים על מנת ללחום, ועתה אומר כי ארבע חלקים מתו בימי אפילה ואחד מחמשה יצאו ומאותן אחד מחמשה יצאו מזוינים אחד מחמשים מהם ואלו הם המה שנתמנו שרי חמשים, והנה בעמדם על הים כתיב ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים וכ' הרמב"ן שהי' שני כיתות כי בני ישראל הצדיקים צעקו אל ה' בתפלה והעם התרעמו ואמרו המבלי אין קברים במצרים ע"ש, ולפי הנ"ל אומר כי גם תשובתו של מרע"ה הי' לשני כיתות להמתרעמי' אמר התיצבו וראו וגו' ולהמתפללים הם רצו ללחום בכלי זיונם רק התפללו תחלה אמר להם ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ולא תלחמו:

קצת מדרוש שנת תקע"א

ובו תוכחת מוסר להאבות שילמדו לבניהם תורה על דרך המוקבלת לנו מאבותינו נ"ע:

ויחי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקי' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, אם אמנם שהפסוק הוא כפשטא שלא נחם אלקים בדרך היותר קרוב מ"מ ידוע כי תוה"ק מכתב אלקי' הוא תפרש דבר מה ותרמוז דבר אחר, ועל המובן הפשוט קשה כיון שעדיין לא הועיל כלום שהרי גם עתה שהסיבם דרך המדבר ים סוף בכל זאת אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה לולי הקב"ה הסיב לבם אחורנית א"כ ככה היה יכול בהוליכם דרך ישרה, אבל יש רמז בפסוק זה לדבר מה בהקדים מה שאנו אומרים בכל יום בסדר התפלה ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם וכו', ויל"פ כפל הענין תורת אמת וחיי עולם, ועוד לפי המובן הפשוט שהוא עוה"ב הו"ל חיי העולם בה' הידיעה ועיי' פלוגתא בזה בש"ע או"ח סי' ק"מ סעי' יו"ד ובמג"א שם ואם הוא חיי עוה"ז הו"ל להקדימו לפני תורת אמת בהדרגה מלמטה למעלה, אבל לפע"ד יובן לפי מה שאנו מתמיהים עמ"ש חז"ל במ' שבת ס"ג ע"א אמר רב כהנא הוינא בר תמני סרי שנין הוי גמירנא לי' לכוליה ש"ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא מאי קמ"ל דליגמר אינש והדר ליסבר והנראה מזה שחז"ל הפכו הענין ללמוד את בניהם כולי' גמרא והמקראות ע"ד הדרושים מבלי הודיעם פי' הפשוט ושאין מקרא יוצא מידי פשוטו וזה נראה לכאורה רוע הסדר ח"ו ואין ספק שכן קבלו איש מפי איש וכן ראו אבותיהם ואבות אבותיהם מעולם:

ועוד מצינו בפ' תפלת השחר דף כ"ח ע"ב מנעו בניכם מן ההגיון ופי' רש"י לא תרגילו במקרא יותר מדאי משום דמשכא עיי"ש, ובאמת יש מפרשים הגיון שארי חכמות ומ"מ משמע מנעו בניכם ולא מנעו עצמכם כי כל החכמות המה רקחות וטבחו' לתורה והמה פתחי' ושערי' לה ומי שאין לו ידיעה בנתוח לא ידע הלכות טרפות על בורי' וחכמות השיעור וגמטרי' לעירובין וסוכה וחלוקת הארץ וכדומה וא"כ מ"ט ימנעו בניהם הלא טוב ללמדם מקרא בקטנותם או החכמות האלו ומזה יעלו לאט לאט למה שהוא יותר גדול וקדוש שהוא חכמת התורה. והנה אנחנו רואים כי אבי הפלוסופי' הוא הרמב"ם בעצמו כתב ספ"ד מה' יסודי התורה ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו בשר ולחם הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר מצות ראוי' הם להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העה"ז כדי לנחול חיי עוה"ב וכו' עכ"ל, הנה כתב כן לפי דעתו שהפלוסופי' הוא הפרדס והוא מעשה בראשית ומרכבה וכבר מחו לי' אמוחא שם בכ"מ עיי"ש מ"מ הרי קמן שגם הוא כ' שראוי להקדים מילוי כרס בש"ס ופוסקי' מפני שהוא הטובה הגדולה שהשפיע הק"בה להנחיל העוה"ב וקשה איפוך אנא שבתחילה ילמוד אדם תורת אנשים ואח"כ הטובה הגדולה ומעלין בקדש. והרשב"א בתשובה החרים שלא לעסוק בשאר חכמות עד שיהי' בן כ"ה שנים וכן האריך בריב"ש ורמז עליה רמ"א ביו"ד סי' רמ"ו סעי' ד' ועל כולן יקשה כנ"ל:

ואמנם כולם יש להם ממי ללמוד מנותן התורה ית"ש הנה אל הוציאם ממצרים ערות הארץ עושי כל תועבות ה' אשר שנא והוא עם בזוי עם לא היה כידוע מדרכי המצרים וישראל היו ביניהם עבדים נבאשים עושין בחומר ובלבנים ובלי ספק שלא היו יודעים עשות נכוחה, ולא שום חכמה ומדע גם לא טכסיס אומה ולשון ולא שום דרך ארץ. וביומא ע"ה ע"ב אמר ר' אחי בר"י בתחילה היו ישראל כתרנגולי' שמנקרי' באשפה עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה הרי שאפי' זמן הסעודה לא היה להם כדרך עבדי הברבריאי' הללו ואיך א"כ קרבם מיד לפני הר סיני במעמד הנבחר והראה להם מה למעלה ומה למטה וכלם זכו לנבואה ונפתח לבם כפתחו של אולם ועדיין נשאר להם רוע סידרן כמובן מכל מנהגם ותלונותם במדבר והלא טוב היה לנהלם לאט לאט ללמדם דרך ארץ כמתוקני' שבאומו' שיהי' ראוי לחושבם עם עכ"פ ולהעלותם אח"כ ממדרגה למדרגה עד שיבאו לקבלת התורה על הר סיני. אבל האמת יורה דרכו כי גלוי לפניו ית' כי א"א להבדיל עם בני ישראל מיתר העמים כ"א בהפרידם מהם ומדרכם לגמרי ולא ללמוד חכמתם במה שהם משתוים עמנו ואפי' לא המקרא ע"ד הפשוט כי בזה הם שוים עמנו כי חיש קל מהרה יהפך לב האדם לשוב להמונם אם לא ירחוק בתכלית הריחוק ואילו הנהיג הקב"ה עם ישראל במנהג דרך ארץ תחלה לא היו זוכי' לעולם להגיע לאמיתת התורה והאמונה כי טרם הגיעו לקצה האחרון כבר היו נזורי' אחור כי כל הלמודים האלו וסדר הלימוד הנ"ל הוא עודנו קרוב לדעת הגוים ההמה ואם אולי יבינו ישראל כי אלהי העמים הבל המה מעשי תעתועים ולא יאמינו כמוה' מ"מ יפרקו עול לגמרי ולא יאמינו לא זה ולא זה, וכן בנינו וזרעינו אם ילמדו בתחלת גדולם פשט המקראות והחכמות החיצוני' שהם חוץ לתורה אזי טרם יגדלו ויגיעו לחלק הדרושים ותורה שבע"פ שהוא העיקר טרם יגיעו לזה כבר בחרו בהפקירא וכפרו בה' ותורתו כאשר עינינו רואות בדור הרע הזה מכמה מדינות שהפכו הסדר שקבעו ראשונים ונכשלו ואין א' מאלו הבנים שלא יצא מהדת בעו"ה ואין א' מהם חפץ בתלמוד ש"ס והוראות או"ה ולא יצלח מהם להצלחה אמיתית. ע"כ עלי' לשבח לה' אלקינו שלא שם חלקינו כהם והפך הסדר וקרבנו להר סיני טרם למדנו דרכי עוה"ז ואח"ז למדנו גם ארחות חיי עוה"ז וזה וזה נתקיים בידינו תלי"ת וזה שאנו מברכי' ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ובמה הבדילנו שנתן לנו תחלה תורת אמת ואח"כ נטע בתוכינו חיי עוה"ז כדי שלא ניגע לריק כי המלמד לבן תחלה חיי עוה"ז ואומר ללמדו אח"כ אורחות חיי עוה"ב ש"ס ופוסקי' הוא. השוטה היגע לריק ולא יזכה בזה לעולם כי טרם יכיר הנער מואס ברע ובוחר בטוב כבר התנכר במעשיו לאביו שבשמים ולא יחפוץ בה' ובתורתו:

והנה ידוע עם הפלשתי' יותר מתוקני' במנהגיה' ומעשיה' מהמצרים והקב"ה מיחה ביצחק לבלתי רדת מצרימה והוא גר בפלשתים היות כן הי' מן הראוי לפי ההדרגה בצאת ישראל ממצרים שירגילם הקב"ה לאט לאט ללמדם כמנהג הפלשתי' ומהם יעלו למדרגה אחרת הסמוכה ומסמוכה לסמוכה לה אלא שלא עשה כן מטעם הנ"ל. וכל זה מרומז בפסוק ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתי' ללמדם דרך ארץ שנוהגים בהם הפלשתי' אעפ"י שהוא דרך מתוקן מ"מ לא אבה לנחותם כן מטעם כי קרוב הוא אותו דרך ארץ ומנהג למנהגי מצרים ואיננו רחוק הרבה מאוד מדרכיהם הראשונים ופן ינחם העם בראותם קצת מלחמת התאוה והיצ"הר ומיד כמעט קט ישובו מצרימה ר"ל שישובו עם ב"י להיות מצריים ולא ישראלים. ומזה יוקח מוסר השכל לבלתי שמוע לחדשים מקרוב באו לרחק עם ה' מתורת אלקים ורוצים להפך הקערה על פיה ללמדינו על דרך ההגיון להכשיל בנינו למען לא ישאר שם ושארית לתלמוד ולגמרא ח"ו אל תאבו ולא תשמעו:

כתי' בפ' השבוע התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. ויל"ד א) אחר שראו ניסים ונפלאות שעשה להם עד עתה וגם נאמר להם שיחזרו לאחוריהם כדי להטעות פרעה והם שמעו וקבלו ונסעו לאחוריהם איך א"כ לשעה קלה חזרו בהם והתרעמו מבלי להאמין בה' ובמשה עבדו וביותר קשה אחרי שפקרו ואמרו המבלי אין קברים במצרים וכו' ולא שתו לבם לכל דברי משה שדיבר עמהם והבטיחם עד עכשיו מה יועיל ומה יוסיף אומרו להם התיצבו וראו וגו' הלא לא יקבלו ממנו, ב) את ישועת ה' אשר יעשה עמכם הכי הל"ל וראו את הישועה אשר יעשה ה' עמכם, ג) כי כאשר ראיתם את מצרים לא תוסיפון לראותם מה רצה כי לא איכפת להם לישראל לראות עוד את מצרים רק שיושיעם ה' היום מידם אבל שלא לראותם עוד עד עולם מי בקש זאת מיד משה ומכ"ש לדעת חז"ל הוא מצות ל"ת לשוב למצרים, ואין זה מענין הפרשה להזהיר אותם לדורות כי הם היו טרודים בדאגת נפשם, ד) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ממה יחרישו אם מהתרע' הלא גם אם אין ה' לוחם ואדם נתון בסכנה וכלתה אליו הרעה אין לו להתרעם ח"ו וראוי לסבול הכל בטוב ונחת, ואם תחרישון מתפלה, קשה הלא גם אם ה' ילחם להם מ"מ יפה צעקה והתפילה היא אומנת אבותינו מעולם, להקדים אני צריך קרא כדכת' והי' אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך והק' הרמב"ן מה הבטחה הוא זה שיאמר הרב לעבדו אם תעשה כל אשר אצוך לא אמית אותך במיני תחלואים ואני אוסיף להקשות כל המחלה אשר שמתי וגו' לא אשים עליך ונשמע מדיוקא אבל שאר מחלות אחרי' ח"ו אביא עליך ועל מה ולמה ותו ק' קו' כל המפרשים אני ה' רופאיך כיון שלא יהי' שום חולה למה צריך לרופא:

והנלע"ד בזה כי בטבע הושם כשהאדם נתון בדין למעלה אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילי' לחוב' אז אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי ומכ"ש כשנגמר דינו לרע אז לבו ככנור והמה וידע אינש בנפשי' ונפקא מיני' להרבות בתפלה ולאפושי רחמי' מבלי לדחות בפן ואולי ועל זה נאמר אשרי מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה ועיי' רבינו בחיי ריש פ' בא, אמנם יש בזה ב' מיני קללות ועונשים א' האמור בתוכחה והבאתי מורך בלבבם ר"ל כי מפני העונשים בא המורך שלא בטבע באופן שאפי' יהי' נתונים בדין על דבר מועט קול עלה נדף ינוע לבבם כנוע עצי היער מפני רוח שלפעמי' צרות המורך היא כפלי כפלים מן הצרה עצמה וקללה שני' היא ההפך מזה שהקב"ה מקשה לבו של רשע שלא ירגיש כלל וכלל עד בא עת צרתה ויהי' כשבר נבל יוצרי' מבלי תקומה כלל כאשר אירע לפרעה ולסיחון ועוג אשר חזק לבם למלחמה וכן לכנעני' להאבידם. ונבא אל המכוון בעזה"י כי אעפ"י דקרא מיירי מעושי רצונו של מקום מ"מ הדבר ידוע כי אין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא והקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה ואינו מוותר להם ואדם נידון בכל יום וע"כ אמר להם בהיותם עושי רצונו של מקום ברוב מעשיהם אזי איך יהי' נתונים בדין על שום דבר כל המחלה אשר שמתי במצרים להקשות לבם מבלי הרגש זה לא אשים עליך בשום אופן אך ממילא מובן ההיפך שמחלה אחרת אפשר שיושם והוא המורך שהוא ההיפוך מהכבדת לב והטעם לזה כי אני ה' רופאיך רוצה לרפאות אותך ממכתך ע"כ המורך טוב כדי להקדים תפלה לצרה וממנה יושע:

עוד אקדים מה שפירש"י שבאותו לילה היו ישראל נתוני' בדין אם לאבד עם המצרים או להנצל ובאמת הדבר מאוד תמוה איך אפשר שיאבדו ישראל בים וכי בכדי הוציא ממצרים כתעפות ראם לו ועשה ניסים ונפלאות, ומה יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואח"כ הטביעם בים, אבל נ"ל כי לא היו ישראל נתוני' בדין כלל, אך היות כי הם כבר היו גאולים יוצאי' ביד רמה בעדי עדים וכל טוב מצרים ולא נצרכה עתה להכביד לב פרעה לרדוף אחריהם עוד אלא למען קדוש שמו הגדול ברבי' ע"י קריעת י"ס ובאמת ע"י קדוש שמו הגדול הזה יצאו כל ניצוצות הקדושות ממצרי' ושם באותו המלחמה הורד לארץ מרכבות שר של מצרים ונשאר כעלה נובלת עלי', ומשו"ה נאסר לראות עוד את מצרים משום שהורק ממנו כל טוב וכל שום מין קדושה וע"ז היו מדייני' למעלה כי המשמאילים אמרו אם יגשו אל הים ראוי' להטביע גם ישראל ח"ו ע"כ לא יקרבו זא"ז כלל, ולא יתקדש שמו כשישראל יעברו גאולים מצד אחר והמיימי' אמרו שיתקדש שמו הגדול בים וינצלו את מצרים ר"ל כל הניצוצות יצאו ממצרים ולא ישאר פרסה זהו מה שנלע"ד בזה:

ועוד בהקדמה שלישי מה שאני מרגיש עתה ואומר כי האנשי' האלו לא נשיתי בהם ולא נשו בי ולא עשו לי דבר רע ולא יעשו לי ואין לי לפחוד ולירא כלל בעזה"י, אך בראותי ס"ת נתון בדין לבי נשבר בקרבי ונמס ויהי למים וזהו מהטעם כי ישראל ואורייתא חד והקב"ה וישראל אחד ואתם הדבקים בה' אלקיכ' חיים כלכם היום ע"כ לבו של אדם מישראל דוה עליו כאלו הדבר נוגע לעצמו כי הוא ואורייתא חד וע"כ אחי אל נא תדחו את הדבר בפן ואולי ואל תקשו לבכם ח"ו כאמור אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה נחוס על כבוד שמו הגדול ועל תורתו שבכתב ושבע"פ, ומי שאינו מרגיש מעיד על עצמו שאין לו חלק ח"ו בה' ובתורתו כי לולי זאת היה מרגיש בנפשו כאלו היה נתון בדין ויותר מזה. ונבא אל המכוון בעזה"י כי ישראל האמינו בה' ובמשה עבדו וחזרו לאחוריהם, אמנם הכל ביד רמה כי יצאו זכאי בדינם של מעלה לילך בראש גאולים אמנם בהגיע תור לילה ההיא ובני ישראל ראו מצרים נוסע אחריהם ויראו מאד נפל פחד ומורך בלבם ושפטו ישראל שהם נתונים בדין של מעלה אם לאבד אם להנצל ע"כ עשו שלהם ויצעקו בני ישראל אל ה' אמנם התרעמו על משה המבלי אין קברים כי חשבו אלו הי' האמת שהגיע זמן פדות נפשם מה שייכות להנתן בדין עתה ועל זה השיב מרע"ה חלילה לא אתם נתונים בדין כי אליב' דכל הדיעות אתם גאולים לחרות עולם אך התיצבו וראו את ישועת ה' דייקא אשר יעשה עמכם ועל ידכם אשר ע"י כן לא תוסיפו לראות את מצרים עוד עד עולם, וזהו הדין שלמעלה שעליה מדייני' עכשיו וכיון שה' ילחם לכם למעלה איך יצוייר שאתם תחרישון ולא תרגישון מזה ולבכם לא ינוע כי הלא אתם הדבקים בה' אלקי', כן אני אומר לא נחריש ולא נתאפק עד יצא כנגה צדקת תורתינו הקדושה אשר היא לנו למורשה, ונזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ובא לציון גואל ב"ב אמן:

כי קרוב הוא כי אמר אלקי' פן ינחם העם וגו', ומפרש במכילתא כי קרוב הוא זמן האמורי כי לא נתמלא סאתם עדיין ע"כ הוצרך לסבבם המדברה שיתעכבו שמה מ' שנים עד שיתמלא סאתם, ודבריו תמוהי' כי א"א לפרש סיפי' דקרא כי אמר אלקי' פן ינחם וגו', ליישב נדקדק בהא קרא דקאמר פן ינחם וגו' הלא גם עתה שסבבם המדברה אמרו נתנה ראש ונשובה לולי שהקב"ה עכבם א"כ כן יקרה להם בדרך קרובה כמו בדרך רחוקה והקב"ה יעכבם, ליישב נקדי' מה שנתקש' הרמב"ם בשמנה פרקיו בענין האמורי' ממ"נ אי נתמלא סאתם בצאת ישראל ממצרים א"כ איך האריך להם הקב"ה מ' שנה עד ביאת הארץ ואי לא נתמלא סאתם עד אחר מ' שנה א"כ ע"כ היו מוכרחי' להתעכב במדבר כי לא שלם עון האמורי ואיך תלה זה בשילוח מרגלי', ונלפע"ד ליישב כך דעדיין לא נתמלא סאתם עד אחר מ' שנה אמנם בצאת ישראל ממצרים וכל העולם שמעו נסי ה' ונפלאותיו ואהבתו הגדולה לעמו יעקב חבל נחלתו, והם עמדו במרדם ללחום עם ישראל ולכפור באלהים אותו החטא הי' שקול נגד כל מה שעברו במ' שנה והי' שלם עונם להאבידם אך הואיל וחטאו ישראל במדבר וגרמו עליהם כמה גזירות ופרענות עד שנתנו מקום לאו"ה לטעות לאמור מבלי יכולת ה' נגד אומה א' יכול ללחום ולא נגד ל"א מלכי' א"כ כיון שאין להם ממי ללמוד אדרבא ישראל גרמו להם טעות זה לכן לא נתמלא סאתם עד מ' שנה, והא"ש כוונת המכילתא והקרא דהי' קשה להמכילתא מה שהקשינו וכי מפני שיאמרו נתנה ראש סבבם המדברה אתמהא, על כן פי' כי קרוב הוא עון האמורי' ולא נשתלם אלא ע"י עמדם במרד נגד ישראל וזהו כשאין נותנים להם מקום לטעות אמנם כי אמר אלקי' פן ינחם העם וגו' ויאמרו נתנה ראש ונשובה מצרים ויחייבו למקום ועי"ז לא יתמלא סאתם עד מ' שנה לכן סבבם המדברה ודו"ק:

פן ינחם העם וכו' ולא אמר מפני שהר סיני שעליו תנתן התורה הוא במדבר וצריך לומר אי לא פן ינחם העם הי' ניתן התורה במקום אחר דרך ארץ פלשתי', (ובמכילת' איתא וז"ל כי קרוב הוא קרוב הוא הדבר שאמר הקב"ה למשה בהוציאך וכו' תעבדון את האלקים על ההר הזה) ולפ"ז כשאמר הקב"ה למשה בסנה תעבדון את האלקים על ההר הזה מיד נתקשה מרע"ה מ"ט בהר הזה ולא במקום קרוב דרך ארץ פלשתים והבין מרע"ה שחושב הקב"ה פן ינחם העם א"כ יפה אמר והן לא יאמינו לי ועיין מס' תענית ט"ז ע"א ברש"י שם דלחד דיעה הר סיני הוא הר המוריה שנעקד יצחק ועליו נאמר בהר ה' יראה במתן תורה א"כ הדרא קושיא לדוכתא הא הי' מוכרח להנחותם דרך המדבר ומה צריך לפן ינחם העם וצ"ע:

*וחמושים עלו בנ"י מארץ מצרים, ברש"י וחמושים מזוינים, וי"ל כיון שיצאו ישראל מזוינים למלחמה למה בעמדם על הים לא צוה הקב"ה לבנ"י שילחמו עם מצרים וה' ילחם להם וינצחו ישראל בדרך הטבע ולאיזה טעם עשה הקב"ה נס גדול שלא בדרך הטבע לקרוע להם הים ולנער פרעה וחילו בים סוף אבל באמת מדרך המוסר איננו נכון שישראל בעצמם יעמדו נגד המצרים ללחום נגדם בחרב שבידם כי אכסני' היו להם ומפני כך צוה הקב"ה לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו ובירא דשתית מיא מיניה לא תישדי ביה קלא לכן צוה הקב"ה ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה ויבקעו המים ולא ילחמו בנ"י בעצמם נגדם וזה דמשמיענו קרא הכי מוסר וד"א שחמושים עלו בנ"י ואעפ"כ לא רצה הקב"ה שילחמו עמהם אלא הקב"ה בקע הים לפניהם:

*ויקח משה את עצמות יוסף, עיין במדרש פ' תרומה טוב שם מעושר רב טוב שם של משה מעשרו של קרח ויש לפרש דכבר כתבנו כמה פעמים דברי הזהר דבכלל וילקט יוסף את כל הכסף שליקט כל ניצוצות הקדושות וכשיצאו ישראל ממצרים הוציאו אותם עמהם וזה יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים א"כ מי שלקח כסף יותר השיג ניצוצות קדושות יותר וזה הי' טענת קרח כל העדה כולם קדושי' שלקחו מביזת מצרים יותר ממשה רבינו וקרח הי' עשיר שבכולם כמבואר גמר' סוף פסחים (דף קי"ט ע"ב) ולו הגדולה אמנם איתא בספרים דהקובר הצדיק הוא שואב ומושך לעצמו שפע קדושה והרי יוסף הי' גורם שבאו כל אותם ניצוצות הקדושות לישראל ומשה התעסק בקבורתו ושאב ומשך ניצוצות קדושות, ומצינו במקום אחד דקבורה נקרא שֵם דדרשו חכז"ל על ויעש לו דוד שם שקבר את המתים וזה כוונת המדרש טוב שמו של משה היינו מה שקבר עצמות יוסף הי' טוב לו ומשך לעצמו יותר קדושה מקרח בעשרו של קרח וזה חכם לב יקח מצות דקאי על משה כדאיתא במד' שלקח עצמות יוסף היינו עצמות של קדושה שכנס וקרח לא האמין במעלות הקבורה וטען אעפ"כ, כי כל העדה כלם קדושים ע"י ניצוצות הקדושות שהוציאו בכסף וזהב ויען שלא האמין במעלות הקבורה נענש מדה כנגד מדה לא זכה לקבורה אלא ירד שאולה עד לעתיד שיתוקן ויעלה כדאיתא משם האר"י צדיק' כתמר' יפרח' סופי תיבות קרח וק"ל:

ויקח משה את עצמות יוסף עמו, על ידי השם "עלי שור" שהוא השם אב"ג ית"ץ (שהוא משם של מ"ב כידוע) גימטרי' "שור" וכן ו'שמע צ'עקתינו י'ודע ת'עלמות הר"ת "'ו'צ'י'ת" גמטרי' "שור" ור"ת של פסוק ה' חפץ למען צ'דקו י'גדיל ת'ורה ו'יאדיר, וכשעשו עגל על ידו (כדאיתא במדרש וברש"י פ' כי תשא ל"ב פסוק ד' יוחני וממרא הי' שם ואותו טס שהשליך משה לנילוס שהי' כתוב עליו עלי שור כדי שיעלה יוסף על ידו השליכו המה לתוך הכור הזהב ויצא העגל הזה) הוא ר"ת (השם וצי"ת) צ'ור י'לדך ת'שי ו'תשכח:

כי השבע השביע את ב"י לאמר, בגיטין ל"ה ע"ב פריך הש"ס וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה הקשה תוס' תהא נודרת על ככר זה ותאכל לאלתר בפנינו, ואמרתי ליישב דאיכא למיחש כי טרם בואה לב"ד אסרה על עצמה בקונם ככר אחד שבביתה עם אותה שיתן לה ב"ד נמצא כשתדור בב"ד לא יחול נדר על נדר ותאכל אותה הככר ובביתה תלך אצל חכם להתיר לה נדרה הראשון שהרי עדיין נשאר ממנו אותו ככר שבביתה והותר גם זה שכבר אכלה וכיון שאין ממנו בעולם לא יחול נדר השני אחר היתר הראשון כי כן דעת רלב"ח ומיושב קו' תוס' והשיב לי בני המשכיל הב' שמעון שיחי' אכתי תשבע תחלה בב"ד שלא נדרה בביתה שום נדר בצירוף אותו שיתן לה הב"ד דאע"ג דנמנעו מלהשביע על קבלת כתובתה משום דמורים היתרא דטרחי קמא יתמי (וסברה מה שיש לה היא קבלת שכר חלף עבודתה אבל לא מכתובתה) אבל שבועה זו לא ימנעו מלהשביע ושפתים יושק משיב דברים נכוחים וההוא אמר דהיינו השבע השביע כי ירא יוסף דלמא יתירו להם שבועתם כמה שאמר פרעה ליוסף למתשיל אשבועה שנשבע ליעקב ככה יש לחוש שיתירו שבועתם ע"כ השביעם על ככר והאכילם לאלתר ומפני חשש תחבולה הנ"ל ע"כ השביעם ב' שבועות א' שלא נשבעו מכבר על ככר אחר בצירוף הזה וא' על ככר זה שיהי' אסור להם אם לא יעלו עצמותיו והיינו השבע השביע ב' שבועות:

סגר עליהם המדבר, וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, כי פרעה ירא ממרע"ה כי התחכם יותר מכל חרטומים אך בטח לבו כי לא בחרב ינצחוהו כי רעה שמורה על מזל דם (כדאיתא ברש"י) נגד פניהם ולא יצליחו בים כי אמרו אצטגניני פרעה עתיד הוא ללקות במים ואין להם מנוס אלא מדבר וכיון שראה שסגר עליהם המדבר חיזק לבו לרדוף:

*ויאמרו מה זאת עשינו, במכילתא אמרו אילו לקינו ולא שלחנו כדאי הוא, או לקינו ולא היו נוטלין ממונינו כדאי הוא לנו אלא לקינו ושלחנו ונטלו ממונינו עיי"ש י"ל דצווחת פרעה הי' כי היה על זה דשאלו בנ"י ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת וינצלו את מצרים יש לבנ"י טענה כי בדין מגיע להם חלף עבודתם אשר עבדו להם כמו שטען גביהה בן פסיסא בפני אלכסנדר המוקדן אך על זה יש להשיב לפי מה דקיי"ל פועל החוזר באמצע היום ידו על התחתונה והגזירה הי' שישתעבדו ארבע מאות שנה והם לא היו רק רד"ו שנים מיהו י"ל דלכך סיבב הקב"ה שפרעה ישלח וכלה גרש יגרש אותם ממצרים ואין החזרה מבנ"י רק מפרעה דהוה בעה"ב החוזר ובדין נטלו בנ"י חלף עבודתם אמנם הת"ח בפ' גט פשוט כתב דדווקא אם בעל הבית חוזר מעצמו אבל אם הפועל עשה דברים שהוכרחו לבע"הב לחזור באמצע היום אזי יד הפועל על התחתונה, וזה היתה צווחת פרעה לקינו ושלחנו מעבדינו ונטלו ממונינו כיון שלקינו על ידיהם הם גרמו ששלחנו אותם אם כן ידם על התחתונה ולמה עוד נטלו ממונינו (אבל באמת פרעה גרם לו לעצמו ע"י שהקשה לשעבד עמהם בקושי כידוע):

*וישיגו אותם חונים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו, המקרא מסורס כפרש"י, ויש לפ' שהמצרים השיגו ישראל וראו אותם חונים על הים מלובשים וסוסיהם וכליהם ש"פ וגם פרשיו וחילו (שנכסי אדם קרוי חיל כמו כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה) של פרעה ביד ישראל החונים על הים וזה שהשיגו אותם חונים על הים עם כל סוס פרעה ופרשיו וחילו וזה הרהיב אותם לרדוף יותר ועי"ז ופרעה הקריב:

*והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה', י"ל כי כשם שיש בקדושה צדיקים הצריכין סעד לתומכם ויש גדולים מהם שאין צריכין סעד אלא זריזין מעצמם ומקדימים למצוות וזה שכתוב גבי אברהם התהלך לפני, כן היא להבדיל בטומאה מהם הצריכין סעד מטומאה ומהם שאין צריכין סעד ממנה ומתהלכין לפניה לפני הטומאה ובמדריגה זו היו מצרים שהטומאה ושר שלהם הי' נוסע אחריהם והמה לפניו היו וזה והנה מצרים שר שלהם (כדאיתא ברש"י דקאי על שר שלהם) נוסע "אחריהם" וישראל לא היו אז בקדושה במדריגה זו שאין צריכין סעד לתומכם ולא הי' זה לעומת זה ולכן הי' קשה לעמוד בפני המצ' ומפני זה וייראו מאד ויצעקו בנ"י אל ה' ולכך צוה ד' דבר אל בני ישראל ויסעו ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה וימסרו נפשם בציווי השם כמו שעשה נחשון בן עמינדב שקפץ תחלה למים וע"י זכות זה יוכלו לעמוד בפניהם וינצלו:

*והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בנ"י אל ה', י"ל כי בני ישראל יצאו מארץ מצרים ביד רמה בלי שום מורא ופחד כלל אבל כאשר ראו אח"כ והנה מצרים נוסע אחריהם ופרעה הקריב והבינו כי הי' להם לירא מיד בצאתם מארץ מצרים כי מזלייהו הי' להם לראות את אשר יבוא עליהם, וכמו שאמרו חכז"ל (מגילה דף ג' ע"א) האי מאן דמיבעית אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי אלא בלתי ספק וודאי אין להם שום דביקות עוד למעלה שירגישו מקדם לכה"פ על פי מזלם לכן יראו מאד לנפשותם ויצעקו אל ה' וזה ופרעה הקריב וישאו בנ"י את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד על כי לא הרגישו זאת מקדם ויצעקו בנ"י אל ה' וע"ז אמר להם משה ה' ילחם לכם כי באמת לא הי' להם לירא מאז כי אינם בסכנת מלחמה עם מצרים כדי להפחד ממנו כי רק ה' ילחם לכם ואתם תחרישון:

*המבלי אין קברים במצרים, כפל לשון יש ונראה לפרש דלכאורה קשה איך אמרו שטוב להם יותר לעבוד מצרים ממותם במדבר הרי קיי"ל דשבי גרע ממיתה, וי"ל דהיינו ממיתה שזוכה אח"כ לקבורה אבל להיות כדומן על פני השדה זה גרע משבי (וכדאיתא במכילתא אמרו מיתתינו במדבר קשה ללו ממיתת אחינו באפילה וכו' ואנחנו תהי' נבלתינו מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה) וזה שהתרעמו המבלי אין קברים במצרי' המבלי וכי אי אפשר להיות בלא קבורה במצרים לכן לקחתנו למות במדבר להיות כדומן על פני השדה הלא גם היתה הרעה הזו יכולה לשלוט בהם במצרים וע"ז השיב משה התיצבו וראו את ישועת ה':

כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותינו במדבר, ולקמן אמרו מי יתן מותנו ביד ה' בשבתינו על סיר הבשר וכו' הנה אחכז"ל פ"ה דב"ב חרב קשה מדבר ורעב קשה מחרב, ושבי כולהו איתנהו ביה ושם ביארנו דהיינו אחר שנתקדשו ישראל ונבדלו מן העמים אז שבי קשה מן הכל מפני ביטול התורה והמצות אבל קודם לכן שבי יפה מן הכל ע"כ אמרו בתחילה טוב עבוד את מצרים ממותינו במדבר (כי אז שבי קיל ממיתה) אך אח"כ נתקדשו במרה בחק ומשפט ומן אז לא טוב הי' להם עבוד את מצרים כי אז שבי קשה מכולן, אך בר"ה בטלה עבודה מאבותינו בארץ מצרים (ר"ה דף י' ע"ב) ואז ישבו על סיר הבשר ואז טוב מותם ביד ה' ממיתת רעב במדבר לכן אמרו ברפידים להמית כל הקהל ברעב:

*כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראות עוד עד עולם ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, נצטוו כאן על לאו דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ויש להקשות מה שייכות ללאו זה הכא, וי"ל דהנה י"ל למה סיבב הקב"ה שיטבעו המצריים בים סוף ולא הטביעום במצרים בנילוס מדה כנגד מדה ובמקום המשפט שם הרשע וע"י נילוס חטאו שזרקו בניהם ליאור ושם הי' ראוי לעונשם, ונראה ליישב ע"פ מה דתנן הרואה מעברות הים צריך לברך ברוך שעשה נס לאבותינו במקום הזה (ברכות מתני' פ"ט) ורצון הש"י הי' שיהי' הנס במקום שיוכלו לישראל לבוא שם כדי שיעלה הנס לפניהם לזכרון בימים הבאים ויזכרו חסדי ה' אשר עשה נסים ונפלאות להם ויודו ויברכו לה' על ככה ולארץ מצרים צוה ה' לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ולא יוכלו לראות טביעתם בנילוס מקום שנעשה להם הנס שבקע להם את המים ולברך על ככה לכן ענשם בים סוף שהוא חוץ לארץ מצרים כי לשם מותרין בנ"י לשוב ויכולין לברך את ה' ולכן אמר להם ל"ת של שיבת מצרים, והנה ישראל חשבו אם תכלית ביאת ים סוף כדי לנער פרעה וחילו בו לשלם להם מדה במדה הלא ראוי הי' לטבעם בנילוס במצרים אלא חטאם גורם שירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם להשיבם למצרים וייראו מאוד ויצעקו בנ"י אל ה' והשיב להם משה על זה התיצבו וראו וכו' אשר יעשה לכם היום דעושה הי"ת לכם "היום" לאחר שיצאתם מגבול מצרים כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו א"א רשאין לראותם עוד עד עולם וה' ילחם לכם ואתם תחרישון בתמיה פי' תחרישון מלברך ולהודות לה' (וכדאיתא במכילתא רבי אומר ה' ילחם לכם הוא יעשה לכם נסים וגבורות ואתם תהיו עומדין ושותקין (פי' בתמיה) אמרו ישראל למ"ר משה מה עלינו לעשות א"ל אתם תהיו מפארים ומרוממים וגו' למי שהמלחמות שלו וגו') וזה אינו נכון רק תברכו ותספרו נפלאותיו ותודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ותברכו על ישועת ה' תמיד:

כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם, משמע שהיא הבטחה ובאמת היא לא תעשה ומה ענינו לכאן להשקיט פחדם על ידי צווי מצות ל"ת זו, וי"ל דישראל האמינו בתחלה וישבו לפני פי החירות על מנת כן שפרעה ירדפם וה' יעזרם אך ראו במצרים בשעת מכת בכורות נתן להם הקב"ה מצות פסח ומילה לעסוק בהם כדי שינצלו בזכות מצות אלו בשעת מפלת שונאים וכדכתי' בעבור זה עשה ה' לי, והן עתה וקרבו ובא פרעה וחילו וכבר השיגו אותם חונים על הים ועדיין לא נצטוו בשום מצוה לעסוק ובמה ינצלו ע"כ צעקו, והנה איתא בספרים כשרואה אדם דבר איסור כגון בהמה אסורה יהרהר זה אסור לנו לאכול (ושלא יאכל אותה) כדכתיב בקרא וה"ל כאילו קיים ועשה מצוה ושעל זה נאמר ישב ולא עשה עבירה נותנים לו שכר כאילו עושה מצוה, והיינו דא"ל מרע"ה הנני מצוה אתכם לא תעשה זו ועתה בראותכם המצרים נגשים תהרהרו הצווי לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ואעפ"י שאינו קום ועשה רק שב ואל תעשה מ"מ בזכות זה ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ולא תעשון דבר ובהרהור ל"ת הלז תנצלו:

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל ב"י ויסעו, ברבה הה"ד צעקו וה' שמע מהו כן אלא ב' ירושות הנחיל יצחק לבניו הנחיל ליעקב הקול וכו' וכה"א הקול קול יעקב והנחיל לעשו הידים שנא' והידים ידי עשו וכו' לכן כתיב צעקו וה' שמע לפי שצעקו בני ישראל על הים שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה' שמע הקב"ה תפלתם אמר למשה מה תצעק אלי כבר שמעתי צעקתיך דבר אל בני ישראל ויסעו עכ"ל, ויל"ד מה חידש המדרש כאן מהו רצה בכל זה ומה ענין זה לזה בשנבין תחלה מהו ברכותינו שברכנו אבינו יצחק הקול קול יעקב הלא הקב"ה שומע תפילת כל פה אפילו תפילת גוי וכן התפלל שלמה המלך ע"ה בבנין בית המקדש, וי"ל שזהו דומה למה שאמרו חכז"ל במס' נדה גבי אנשי אלכסנדריא דבאו"ה כתיב לא ישא פנים ולא יקח שוחד ובישראל כתיב ישא ה' פניו אליך והכונה דאו"ה אע"פ ששומע תפילתם היינו שמרחם עליהם במדת רחמיו ועושה לפנים משורת הדין ומ"מ מדת הדין מתוחה עליהם עד שימצא הקפידה מקום לנוח כי אין מה"ד מסכים עמהם וכן מצינו בנינוה אע"פ שעשו תשובה מ"מ אחר ג' שנים נהפכה העיר והיינו לא ישא פניו של זעם משא"כ בישראל גם מדת הדין מסכמת ונהפך לרחמים גמורים ישא "ה'" פניו של זעם אליך ישא אותו ויכפהו לפני מדה"ר והיינו צעקו וה' שמע כל מקום דכתיב וה' הוא ובית דינו שגם מדה"ד מסכמת עמהם וזהו שהנחיל יצחק ליעקב קול קול יעקב אפי' בשעה שהידים ידי עשו שמה"ד מתוחה והנה בשעת קריעת ים סוף היו ישראל נתונים בדין שאמרה מה"ד הללו עע"ז והללו עע"ז מה נשתנה אלו מאלו ואין כדאי שישמע מידת הדין תפלתם ויסכים כיון שגם הם עע"ז לולי שכר האמונה והיינו שבטחו בה' וקפצו לים ובאו מים עד נפשם ואח"כ נקרע כמו שדרשו חז"ל אפסוק ובני ישראל הלכו בתוך הים ביבשה בתחלה בים ואח"כ נעשה יבשה והשתא א"ש שמשה אמר לישראל ה' ילחם לכם שהוא שם הוי' יתב' מה"ר ויאמר "הוי'" אל משה מה תצעק אלי דייקא כי צריך לעשות דבר נגד מה"ד דבר אל בני ישראל ויסעו וגו' ויבואו בתוך הים ביבשה ובזכות האמונה יסכים מה"ד וע"ז אומר המדרש הה"ד צעקו וה' שמע הוא וב"ד, ב' נחלות הנחיל יצחק וגו' הכל כנ"ל ומבואר באר הטיב ודו"ק:

מה תצעק אלי דבר אל ב"י ויסעו, כי מדרך הצדיקים שיהי' נענים ברגע בתפלה כדהובא בגמר' גבי רבי חייא ובניו שירדו לתיבה אמר משיב הרוח ונשיב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא (בבא מציעא פרק השוכר את הפועלים) והכא אי אפשר לעשות רצונו מיד כי חפץ הקב"ה להמשיכם לים משני טעמים א' מפני שהמצרים במים דנו את ישראל ובמים ידונו, שנית שידעו ישראל כי לא מחכמתו של מרע"ה אלא מאת ה' היתה זאת שהרי הורע כח מזלו של משה במים ע"כ מה תצעק אלי עתה פה דבר אל ב"י ויסעו אל המים ושם נאמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת "הים" כי ראו אז כי לא בכח משה אלא יד ה' עשתה זאת ומשה הוא עבדו והיינו ויאמינו בה' ובמשה עבדו:

מה תצעק אלי דבר אל ב"י ויסעו, וק' וכי לא יצעק ויתפלל, ועוד הלא כתיב ויצעקו בני ישראל אל ה' ומשה אמר להם ואתם תחרישון, הנה השל"ה כתב שהצעקה היה כחסרון אמונה במרע"ה שהרי ה' גאלם ע"י משה ומסתמא לא יפלו ביד פרעה ואם צועקים אפי' הם נענים היינו הקב"ה עונה בעת צרה ושומע תפלת כל פה ומושיעם מצרה אשר הביאום מרע"ה לתוכה כך יחשבו הצועקים האלו ע"כ הצעקה היא חסרון אמונה כל זה ממשמעות דברי של"ה, אמנם הרי רש"י בשיר השירים פי' בפסוק יונתי בחגוי הסלע בסתר המדריגה דקאי על עמדם בצרה ההיא ואמר הראני את מראיך השמיעני את קולך כי הקב"ה התאוה לתפלתן והוא היפך דברי של"ה. ולפע"ד להכריע כי אע"פ שבטוחי' אנחנו בביאת המשיח והמתפלל עליו הוא מחסרון אמונה אבל מ"מ יתפלל שימהר ויחיש במהרה בימינו וה"נ נהי שהמתפללים שיושיע ה' היה מחסרון אמונה אבל הם עמדו בצרה והשונא קרוב ובא והמדבר מן הצד והים לפניהם (וכדאיתא במדרש רבה באותה שעה היו עומדים ולא היו יודעים מה לעשות והי' הים סוגר, והשונא רודף והחיות מן המדבר וכו') ואין הקב"ה אומר דבר אע"פ שע"כ לבסוף תבוא ישועה מ"מ לב אדם נמס אבל אי הי' הקב"ה אומר סעו או הרימו נס והרגו פרעה ואנשיו או כל מה שהי' אומר היו מזומנים ועושים אך לעזבם ושלא לומר להם דבר הוא צער גדול וא"כ אין להתפלל על הישועה אלא התפלה תהיה שיודיע להם מה לעשות והנה הם נסתפקו בנבואת משה וצעקו אל ה' להושיעם ועל זה אמר משה התיצבו וראו את ישועת ה' וכו' ואתם תחרישון, וא"ל הקב"ה לא שיחרישו לגמרי כי אני מתאוה לתפלה אלא "מה" תצעק אלי כך תצעק אלי רבש"ע דבר אל ב"י ויסעו וכך עשה משה והתפלל כך ואז ענהו ואתה הרם מטך:

מה תצעק אלי, במכילתא, ד"א אמש היית אומר ומאז באתי אל פרעה וגו' ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפלה וכן הוא במד"ר והוא תמוה וי"ל לפע"ד דהנה מרע"ה העניו מכל האדם אשר על פני האדמה חשב כי כמעט אין לו זכות כדי שיתגלגל על ידו להוציא את בנ"י מארץ מצרים (וכמו שאמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וברש"י שם מי חשוב אנוכי) וחשב אדרבה כי מגלגלין חובה על ידי חייב כמוהו כי פרעה הרע לעם הזה ואמר תכבד העבודה על האנשים וזה שאמר להקב"ה ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה כי אני אני גרמא בנזיקין והנה איתא במסכת תענית פרק ב' במשנה כי בתעניות של גשמים נותנין אפר מקלה על ראש הנשיא ואב"ד וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו ומפרש בגמר' כי הוא חשיבותא דידהו למימר אתון חשיביתו למבעי רחמי עלן ואכ"ע לכן מתחילין בנשיא כי בגדולה מתחילין מן הגדול תחלה, והנה מרע"ה עתה כשהיו ישראל בצרה גדולה הים סוגר והשונא רודף עמד מרע"ה בתפלה על ישראל (כדאיתא במכילתא רבי אליעזר המודעי אומר מה תצעק אלי על בנ"י איני צריך ציווי) וזה חשיבותו כי הוא הגדול שבהם וזה שאמר לו הקב"ה אמש אמרת מאז באתי אל פרעה וגו' כי לא היית נחשב בעיניך לכלום ועכשיו אתה עומד ומתפלל ומרבה בתפלה עליהם כמובן וק"ל (מש"מ):

ויבקעו המים, במכילתא פ' בשלח וכבר הי' ר' טרפון וזקנים יושבין תחת צל שובך ביבנה נשאלה שאלה זו בפניהם, וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט, להודיע זכותן של צדיקים כמה מסייעתן וכו' שלא ימות מריח גמלים ועטרן, אמרו לו למדתנו רבינו שעל זכותו של יוסף הי' למדנו השותה מים לצמאו מאי מברך אמר להם בורא נפשות רבות, א"ל למדתנו רבינו השותה מים לצמאו מאי מברך למדנו באיזו זכות זכה יהודה למלכות, ומסיק כשעמדו שבטי' על הים זה אומר אני איני קופץ תחלה וזה אומר אני איני קופץ תחלה קפץ נחשון ושבטו תחלה לפיכך זכה למלכות, והודו לו זקנים לר' טרפון ע"ש בפרשה ה', ליישב ההמשך י"ל ע"ד דרוש כך דהנה בברכות ס"פ כיצד מברכין פליגי ר"ט ורבנן דלת"ק מברכי' על המים שהכל ולר"ט בורא נפשות, ומצאתי בס' ידי משה על מדרש רבה פ' עקב בפסוק שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן שכתב דר"ט לא פליג אלא במים דס"ל מים נבראו תחלה ולא שייך שנעשה בדברו דלמי דבר כיון שהי' המים ראש הנבראי' ות"ק ס"ל דשמים וארץ נבראו תחלה ולהם צוה שיוציאו מים ושייך שנהי' בדברו, ולפע"ד זה תלי' בפלוגתא אחריתי דאחז"ל וישב הים לאיתנו ששב לתנאו שהתנה הקב"ה במעשי בראשית שיבקעו וא"כ ע"כ שמים וארץ נבראו תחלה ועמהם התנה שיוציאו מים על תנאי שיבקעו אבל למ"ד מים נבראו תחלה עם מי התנה קודם שנבראו לא הי' דבר שיתנה ואחר שכבר נבראו לא מהני תנאי אחר מעשה דבעי' תנאי קודם למעשה, ולאותו מ"ד צריכים לומר דמפרש לאיתנו בזכות יוסף דכתי' ותשב באיתן קשתו כדדרש במכיל' ולאותו מ"ד קשה מפני מה זכה יהודה למלכות דאין לומר כדעת חז"ל במס' סוטה שקפץ לים תחלה א"כ אמאי מלך גם על שבט יוסף שהרי בזכותו נקרע ואך לו המלוכה וצריך לומר טעם אחר משום שאמר מה בצע כסברת רבנן כדאית' שם במכילת' ואין לומר עדיין מ"ט מלך על יוסף שהרי הוא נמכר יש לומר שבחטאו נמכר על שהוציא דבתם רעה כדאית' שם במכילתא יעו"ש אמנם א"א שהקב"ה הזמין לו לוט ונכאת שיריח ריח טוב שמע מינה שצדיק גמור הי' הדר' ק' לדוכתין מדוע מלך על שבט יוסף, ויש לומר לעולם בזכות שקפץ אלא שהשבטים היו מדייני' ולא רצו לקדש השם וגם שבט יוסף עמהם לכן זכה למלוך עליהם והא"ש המכילתא ואין להאריך והמבין יבין מאליו:

*ומצרים נסים לקראתו, הקשה במדרש רבה פרשת בא הי' צריך לומר ומצרים נסים אחריהם וכו' יעוין שם י"ל כאשר נעשה הים טיט ורפש חם שנשרפו טלפות סוסיהם כדפרש"י אז היו רוצים לצאת חוצה ולשוב בדרך שבאו והחזירו סוסיהם לשוב, והים שב לאיתנו שם במקום שהתחיל להקרע שבו ירדו ישראל לים, והמצרים לא ראו איש את אחיו ולא ראו ולא ידעו שנטבעו אלו שלפניהם ונסו לקראתו עד שהוטבעו כולם וזה שאמר ויכסו הרכב והפרשים וכו' לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים זה אחר זה ואלו שהיו לפניהם אותן שירדו תחלה לים חזרו לאחוריהם כדי לצאת מתוכו למדבר למקום שנכנסו לתוכו ושמה כבר שב הים לאיתנו ונסו לפי זה לקראת הים וזה ומצרים נסים לקראתו:

*ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה, ולמעלה ממנו כתיב בתוך הים ביבשה והמים להם חומה ופי' בספר מטה אהרן דכאן כתוב חמה חסר שדרשו חז"ל לשון חימה שקטרג עליהם מה"ד הללו עע"ז וכו' ולעיל כתיב חומה מלא וי"ו שהי' להם חומה ממש בלי קטרוג וקאי בצדיקים כעין נחשון בן עמינדב שמסרו נפשם על קידוש השם וירדו לים קודם הבקעו והיינו דכתיב שבאו בתוך הים תחלה ואח"כ ביבשה, נעשה יבשה אח"כ, לאילו הי' להם המים חומה ולא חימה אבל זה קאי על הבינונים שלא באו למים עד שהי' יבשה והיינו הלכו ביבשה בתוך הים תחלה ביבשה ואח"כ בתוך הים ובאלו כתיב חמה חסר שהי' קטרוג עליהם ע"כ, וי"ל שע"י שנתייבש הים וכל הנחלים הולכים אל הים ונוזלים תמיד וכיון שנתבקע הים ועמד כמו נד אז מים הבאים הלכו מן הצד ונעשתה היבשה ים והיינו דקאמר ויבואו ב"י בתוך הים ביבשה זה בתחלה אבל בשעת יציאה מן הים ליבשה בהיפך שם הי' אז ים מן המים הבאים מן שאר נהרות והלכו בו עתה (ביבשה) והיינו וב"י הלכו ביבשה (מה שהי' תמיד יבשה) בתוך הים (פי' מים כמו ולמקוה המים קרא ימים):

ויושע ה' ביום ההוא, בילקוט וז"ל פתח עוזא שר של של מצרים לפני הקב"ה ואמר לפניו רבש"ע עם זו שאתה מוציא ממצרים יש לי דין עליהם יבוא מיכאל שר שלהם וידון לפניך באותו שעה אמר לו הקב"ה למיכאל בא ודון עמו פתח עוזא שר של מצרים ואמר רשב"ע אתה גזרת על אומה זו שיהיו משועבדין תחת עם שלי ת' שנה שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ולא נשתעבדו אלא פ"ו שנה אלא תן לי רשות ואחזירם תחת ידי אומה שלי עד ת' שנה מיד שתק מיכאל אמר הקב"ה יש לי ללמד זכות על בני כלום נשתעבדו אלא בשביל דבור א' שדבר אברהם אוהבי שאמר במה אדע כי אירשנה ואמרתי לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם כלום אמרתי בארץ מצרים בארץ לא להם אמרתי וכבר גלוי וידוע לפני שמשנולד יצחק נעשו גרים וכבר נשלמו ת' שנה ואין לך להשתעבד בהם כלום באותה שעה הציל הקב"ה את ישראל לכך נאמר ויושע ה' ביום ההוא, ויש לדקדק טובא מ"ט נעלם ממיכאל התירוץ הפשוט הלזה שלא כתיב בארץ מצרים כ"א בארץ לא להם, ועוד דעוזא שאל שאלה אחרת שלא נשתעבדו אלא פ"ו שנה ולא אמר רד"ו שנים וע"כ משום שחשב שכל אותן שנים שהי' במצרים בלא קושי שיעבוד לא נחשבו לכלום דכתיב ועבדום וענו אותם ת' שנה שתהי' העינוי ת' שנה ומזה לא השיב לו הקב"ה כלום, ותו מה ענין דקאמר כלום נשתעבדו אלא בשביל דבור א' שדיבר אברהם אוהבי וכו' הוא ללא צורך יהי' מאיזה טעם שיהי' רק שיבינהו פי' הפסוק ועבדום וענו אותם ת' שנה גם לדקדק תואר אוהבי דקאמר אברהם אוהבי, וי"ל דהנה מאמר במה אדע כי אירשנה יש לפרש על שני פנים או שחטא כמשמעו כמסתפק בהבטחת הבורא ית"ש ועל זה בא העונש נגד ד' תיבות במ'ה אד'ע כ'י אירשנה, ד' מאות שנה וא"כ ע"כ יהי' כל השנים שוות כי אין סברא לחלק ביניהם כיון שמצינו שאמר ועבדום וענו אותם ארבע מ"ש ע"כ יהי' כולם בעינוי וזאת היתה הבנת עוזא וטענתו אמנם כבר העידו חכז"ל (מגלה דף י"א ע"א) אברם הוא אברהם הוא בצדקתו מתחילתו עד סופו וחלילה לא ניסה את ה' והאמין בו אך בשידוע כי היו צריכים זקוק רב מחטא אדה"ר לשבר הקליפות ולברר אוכל הקדושה מתוכם כידוע מאמר האר"י ז"ל על וינצלו את מצרים שעשאוהו כמצולה שאין בה דגן וזאת היתה שאלת אברהם וכונתו במה אדע [לשון מכות כמו ויודע בהם את אנשי סוכות כן הוא במ"ע] ואשבר הקליפות כשארשנה שלא יצטרכו ח"ו אחר זה זכוך בגיהנם כמאחז"ל שבחר לבניו שיעבוד מלכיות ולא גיהנם וע"ז השיב קחה לי עגלה משולשת שהם ד' מלכיות כידוע ואמר לו ג"כ שיזוקקו ויצורפו בשיעבוד וענוי והנה הי' צריך זקוק להוציא הקליפות ממקום ממדת הרחמים והדין וידוע כי אז לא נודע לו שם הוי' ית"ש כ"א א"ל שד"י לכן נגזר עליהם עבדות ת' שנה נגד ב' שמות ש'ד'י' א'ל'ה'י'ם גמטרי' ת', ופ"ו שנים גמטריא א'ל'ה'י'ם מדת הדין הי' בקושי' השעבוד תוקף הדין ושד"י שנים בגלות בעלמא ומעתה אין לו לעוזא שם דין ודברים על ישראל והנה מיכאל לא היה יכול להשיב זה כי לא נודע למלאכים מה שבלבות בני אדם ולא ידע מחשבת אברהם לכן השיב הקב"ה אברהם אוהבי גם כשאמר אותו הדיבור הי' אוהבי כי כוונתו לטובה ודקדק עוד בשביל דיבור א' דייקא לא כמו שאתה חושב שבשביל ד' דבורים נגזר עליו ענוי ת' שנה אלא הכל דיבור א' והטעם הוא משום שברור לו שיעבוד לבניו כנ"ל והושיעם ה' מידו ודו"ק:

*כי גאה גאה בתרגום ארי מתגאי על גותניא, וי"ל כי הקב"ה שוכן את דכא אבל הגאוה תועבת ה' כל גבה לב והקב"ה מגבי' עצמו ממנו (גמר' סוטה דף ה' ע"א יעוין שם) ועי"ז ממילא יושפל המתגאה והיינו דקאמר דאיתגא' על גותניא שהקב"ה מגביה עצמו למעלה ממנו:

*זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו, בת"א ואבני לי' מקדשא שהקב"ה אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וזה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום משרה שכינתו בתוכינו אבל בזמן שאין עושין רצונו של מקום הגם שבכל זאת בשביל זכות וברית אבותינו הקב"ה לא יעזוב אותנו אבל מגביה עצמו ממנו כעין שאמרו (במס' ר"ה בפ' ד') עשרה גליות שגלתה השכינה ע"י חטאינו וכל שחטאו יותר הלכה גולה אחר גולה רחוק רחוק ממנו ובאחרונה עלתה למרום לרקיע והיינו דקאמר זה אלי ע"י מעשי הטובים ואנוהו אבנה לי' מקדשא וישרה שכינתו בתוכינו ככתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אבל ואלקי אבי אם אינו משגיח עלינו אלא בזכות אבותי וכפירש"י לא אני תחלת הקדושה אלא מוחזקת ועומדת לי מימי אבותי אז וארממנהו אני גורם בחטאי שמגבי' עצמו לשמים:

זה אלי ואנוהו וכו' הענין יובן בהבין תחלה משאחכז"ל שאין השם שלם ולא הכסא שלם כביכול כ"א בהכרת זרע עמלק כי ידוע בי"ה צור עולמים העה"ז ב"ה ועוה"ב ב"י (בראשית ב' פסוק ה' הובא ברש"י שם) והכונה בזה לפע"ד כי אחכז"ל שעוה"ז הוא צורת ה פתוח לצפון שאם יבא א' ויאמר אלהים אני אומרים לי סתום צד הצפוני וענין פתיחת צד הה"א הוא כי כל העולמות הם כדוריים כידוע O כזו, והארץ הלזו הוא רק כזו ואיננו עגול ממש בצד הצפון כ"א כתפוח לא קערורית כ"א גבנוני' והנה אם תרצה לרבעות העגול הזה ע"כ א"א לרבעותו כזה ח דהריבוע יותר על העגול ומאין יבוא ההוספה אך אמנם באשר הגיהנם הוא למערבו של עולם וגן עדן למזרחו כמבואר בב"ב פ"ד ע"א והחוטא מכין לעצמו מקום בגיהנם משכן הקליפות ובשובו מחטאיו כאילו עוקר המקום ומהפכו לזכות ונעשה ממנו ג"ע וניתוסף עליו ונמצא שניתוסף על הג"ע שהוא במזרח העולם ונעשה מעיגולו רבועו ונחסר ממערב העולם מקום הגיהנם ונעשה ממנו צורת

ולזה אמרו חכז"ל שהה"א פתוחה מצדה לבעלי תשובה כנ"ל זה נלע"ד בכונת דברי חכז"ל וחדותם והנה העה"ב הצפון לצדיקים הוא ככדור עגול ממש שאין טעם להיותו פתוח משום צד והיינו צורת יו"ד כדור עגול והיינו עה"ב נברא ביו"ד ועה"ז בה"א:

והנה לעתיד לבוא כי ינער ה' הרשעים מן הארץ ויגלה כבודו עלינו במהרה, יהי' מסלה לשאר עמו להיות עולים ויורדים כאשר חלם יעקב אבינו ע"ה הסולם האלוקה שעליה ישוטטו הרעיונים לעלות הר ה' ולקום במקום קדשו ובה ירדו מלאכי ה' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ונעשה מעוה"ב שהוא עתה כצורת י ניתוסף עליו קו השוה שהוא המסלה ונעשה ממנו צורת ו ומצורת י"ה נעשה ו"ה והנה השם הויה ב"ה וב"ש הגדול מרמז על הויית העולם עתה ועל הויית אחר התיקון העתיד וא"כ מורה על העולם שעתיד להשתנות ולא יהי' כמו שהוא עכשיו וכיון שישתנה העולם ממילא העולם איננו קדמון ויש לו מחדש חדשו מאין, ומורה על היותו יתברך ויתברך הי' הוה ויהי', וע"כ במפלתו של עמלק יהי' השם שלם כנ"ל והכסא שלם הכונה על העולם העליון המכונה השמים כסאי יהי' שלם ע"י המסלה שניתוסף עליו משא"כ קודם עקירת רשע מן הארץ כנ"ל, והנה בעת הלחמו ביום קרב עם שונאי ישראל ובעת שדדו המערכות אין אנו צריכים לקראת כ"א בשם י"ה כי ממילא נודע לנו חדוש העולם ע"י שדוד המערכת וזהו עזי וזמרת יה בשעת זמרתו (לשון קציצה וכריתה כמו וכרמך לא תזמור) את האויבים די בקראי שמו י"ה וממילא יובן כי הוא ויהי לי לישועה (ובמדרש רבה פ' כ"ג יהי לי אין כתיב כאן אלא ויהי לי לישועה הי' לי ויהי' לי) ואז זה אלי ואנוהו פי' אעשה לו נוה כמתרגם המתרגם ואבנה בית מקדש הוא המסלה העולה בית אל בהמ"ק שלמטה מכוון נגד בהמ"ק שלמעלה וזהו ד' איש מלחמה הוי' שמו יתברך לעד וק"ל:

*ד' איש מלחמה ה' שמו, עפ"י המדרש דלית הנאה מן שיטייא אלא קיצייא וכל פעל ד' למעניהו וגם רשע ליום רעה זה תכליתו של רשע שיתקדש ש"ש בו וזה הוא לקיום העולם והנה השם הויה ב"ה מורה על שמהוה כל הויות וזה שאמר ד' איש מלחמה גם בזה ד' שמו שזה הויה לקיום העולם:

נטית ימינך תבלעמו ארץ נחית בחסדך עם זו גאלת, כתיב ביבש קצירה תשברנה, כשתכלה זכותן של או"ה תמהר ישועת ישראל והנה הי' למצרים לחלוחית זכות במה שאמרו ה' הצדיק ואותו זכות הי' מעכב להנחות ישראל אל נוה קדשם על כן מיהר הקב"ה ושילם למצרים גמולם כמש"א חז"ל בפסוק תבלעמו ארץ שזכו לקבורה בזכות שאמרו ה' הצדיק וכיון שנתייבש קצירה שקיבלו שכרם שוב נחית בחסדך עם זו גאלת, ועד"ז נ"ל ג"כ תפול עליהם אימתה ופחד תביאמו ותטעמו כי מרע"ה לא התפלל שיצרכו מלחמה ושפיכת דמים בירושת הארץ כי אם ישלימו כמו ששלח לסיחון דברי שלום וכמו שהשלימו הגבעונים והגרגשי פנה (והלך לאפריקא כדאיתא במדרש) אך לא ישלימו מיראתם את ה' ויהי' להם לכנענים זכות בזה ויעכב את ישראל מלהביאם אל הר קדשם על כן ביקש תפול עליהם אימתה ופחד וישלימו מפחד ולא לזכות יחשב להם ושוב תביאמו:

*תפול עליהם אימתה ופחד וגו' תביאמו ותטעמו וגו', מקדש ה' כוננו ידיך, יש לפרש אמרו חכז"ל שמפני כך אמר השי"ת לדהע"ה אתה לא תבנה הבית לשמי הואיל ודמים הרבה שפכת ע"י מלחמות וה"נ אם ישראל היו זוכים שלא יצטרכו לחרב וחנית בכיבוש ארץ ישראל אז היו זוכים מיד למקדש ה' והי' גאולת עולם וה' ימלוך מאז לעולם ועד אבל ע"י שלא זכו ולא היו במדרגה זו עי"ז נשתלשלו כל המאורעות שאירעו, ועל זה ביקש משה תפול עליהם אימתה ופחד על האומות ואז מפני אימה ופחד ישלימו עם ישראל ויכנסו לארץ בלא שום דבר מלחמה או האומות יפנו משם ואז תביאמו ותטעמו בהר נחלתך בלי שום דבר ומיד מקדש ה' כוננו ידיך ואז ימלוך ה' לעולם ועד:

ד' ימלוך לעולם ועד כי בא סוס פרעה, נרא' שהתפלל הלואי וימלוך ה' לעולם ועד כאשר נאמר והוא כי בא סוס פרעה פי' כי העוה"ז הוא ים סוער על באי עולם ועם ה' אלו בעמדם בים הזה בעוה"ז מ"מ עומדים ביבשה ואינם טובעים במצולותיו והרשעים המה סוס פרעה ורכבו ופרשיו פי' המה מרכבה לס"ם המכונה פרעה בפסוק הזה, המה באו אל תוך הים של העוה"ז ולבסוף נהפך להם לרוע, כי שב עליהם מי הים הזה ומטביעם במצולותיו אבל בנ"י לעולם המה ביבשה אפי' בתוך הים:

ד' ימלוך לעולם ועד כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים, אחז"ל כשנפל בפיהם ד' ימלוך לעולם ועד ולא ה' מֶלֶךְ הרגישו כי איננו תשועת עולמים ועתיד בהמ"ק ליחרב ואז ימלך (לשון עתיד) לעולם ועד ולא עתה, וי"ל הטעם כי נדחקו המפרשים בזה שהקב"ה אמר ואכבדה בפרעה וכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' ובמה ידעו הלא מתו בים, והא"ע נדחק לפרש שידעו זאת ברגע קודם שמתו, אבל באמת ראוי' הי' שיֵצאו מצרים מצד אחר ויספרו אותות ונפלאות שראו וכמו שיהי' לעתיד לבא כמו שכתוב ושלחתי מהם פליטים אל הגוים תרשיש פול ולוד וגו' ואמנם ישראל היו בהם קטני אמונה והוצרך הים לשקעם למצרים ולפולטם וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים (כדאיתא במדרש) ועי"ז ויאמינו בה' ובמשה עבדו ומפני חטא זה שהיו קטני אמנה נגזר עליהם שלא יהי' גאולה שלימה ולא ה' מֶלך אלא ה' ימלוך והטעם כי בא סוס פרעה וישב עליהם את מי הים משום זה ימלוך ולא מֶלך, וכעין זה י"ל שלא קיבל הקב"ה שירת מלאכי השרת באותה הלילה כי אמר מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה (מגילה דף י' ע"ב) יש להבין בו שני משמעות חדא כמשמעו מעשה ידי טובעים בים קאי על המצרים שהי' יותר טוב אם ינצלו ויגידו כבודו בגוים ועוד י"ל עי"ז מעשה ידי שהוא בהמ"ק שנעשה בשתי ידים כפירש"י בפסוק כוננו ידיך והוא מש"ס פ"ק דכתובות דף ה' ע"א) אותו בהמ"ק שהוא מעשה ידי טובע עתה בים (פי' ע"י הים) שע"י הים הזה (חטאו קטני אמונה והיו אומרים כשם וכו' כך הם עולים מצד אחר) טבעו בארץ שעריה:

ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה, הנה בהאנשים כתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו, האמינו כי אם אין משה העושה נפלאות אין ה' עושה ע"י אחר ע"כ אמרו כי זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו ע"כ בקשו צורה שתשכון עליו כבוד ד' כמ"ש הרמב"ן אך הנשים האמינו גם במרים הנביאה אע"פ שלא עשתה נפלאות ולא שום דבר ע"כ בעגל לא נתרצו הנשים כי אמרו אם אין משה יש נביאים אחרים וע"כ התאספו אל חור בנה של מרים כי חשבו אם חור יעשה להם אלהים, שהוא בנה של מרים עי"ז יתרצו גם הנשים אבל חור מסר נפשו וזכה לבצלאל בן בנו שעשה המשכן (שנעשה לכפר על עון העגל):

[] ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים, י"ל למה אמרה מרים שירה רק על פורענות המצרים סוס ורכבו רמה בים ולא אמרה גם על הצלת ישראל כמו שאמרו משה ובנ"י נחית בחסדך עם זו גאלת, ונראה דאיתא במדרש אמרו מלאכי השרת אם אנשים קדמו לנו לומר שירה נשים למה קדמו לנו וע"ז ותען להם מרים למלאכי השרת, וי"ל מה ענתה בזה למלאכי השרת ותמוה, ונקדים תחלה ליישב קושי' תוס' על הרשב"ם (מגילה דף ד' ע"א ד"ה שאף הן) דאמר ריב"ל נשים חייבות במגילה שאף הן היו באותו נס וכן אמר ריב"ל גם בארבע כוסות וכן בנר חנוכה ומפרש רשב"ם שעיקר הנס נעשה על ידיהן בפורים על ידי אסתר בפסח בזכות נשים צדקניות נגאלו ובחנוכה ע"י יהודית והק' בתוס' לפ"ז מאי אף הן דמשמע לשון טפילה הלא עיקר הנס נעשה על ידיהן ויש ליישב כי ידוע "נס" ראוי להקרא מה שהקב"ה משדד הטבע ומערכות שמים וידוע דטבע משועבדת לתורה ותנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית ע"מ שיקבלו ישראל את התורה ואם לא יקבלו יחזרו לתהו ובהו ובשביל התורה הנקראת ראשית נברא העולם ומשועבדת טבע העולם לתורה (וכדאיתא בירושלמי על פסוק לאל גומר עלי קטנה בת ג' שנים ויום אחד אין בתולותיה חוזרין פחות מכאן בתולותיה חוזרין ואם היא כבר ג' שנים ויום אחד ונמלכו ב"ד לעבר את השנה בתולותיה חוזרין) א"כ כל כמה דגדול זכותן של צדיקים משועבד הטבע להשתנות לצרכם ולטובתם וממילא הנס בעצמותו קטן כי מוכרח הוא בטבע וכל כמה דזוטרי זכותייהו כך יתגדל הנס בעצמותו והנה כאן שבזכות נשים צדקניות נגאלו ונפיש זכותייהו של הנשים שאנחנו נגאלנו בזכותם אם כן לנשים יתקטן להם התשועה והגאולה מהיות נס כי בטבע הוכרח להם ובאמת הי' קשה לרשב"ם כי ריב"ל אמר נשים חייבות במ"מ שאף הן הי' באותו נס שאף משמע שהן טפילות הלא המה גם כן באותה גזירה וצרה היו ונגאלו לכן מפרש הרשב"ם שעיקר הנס נעשה על ידן בזכותם נגאלו וא"כ כיון שגדול זכותן כ"כ תקטן להם הגאולה מהיות להקראות נס ואינן רק טפילות בנס וא"כ לפ"ז אין עליהם חוב כ"כ לומר שירה אבל מ"מ י"ל אם כי זכותם גדול שנגאלנו ממצרים על ידם אבל לראותן הנשים עין בעין במפלת השונאים טביעת מצרים בים סוף ע"ז ראוי שתאמר' שירה כי הטבע משועבד לתורה לקיום התורה אבל לא לרוות בנקמות השונאים כי אין זה בטבע ואין זה כ"כ הכרח לקיום המצות וזה חשבו הנשים לענין גדול ולומר שירה ובי"ל המדרש שאמרו מלאכי השרת אם האנשים קודמין לנו לומר שירה שנעשה להם נס גדול מאוד אבל הנשים שהן טפילות לנס למה יקדימו לנו ועל זה ותען להם מרים השיבה מרים למלאכי השרת שירו לה' ששירתנו הוא כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים על מפלת השונאים שהוא נס גדול כי איננו בטבע ותשובה הגונה השיבה להם, ולכך לא אמרה שירה רק על מפלת השונאים שזכו לראות עין בעין, שלנס גדול החשיבה הנביאה, שזכתו גם המה לראות בנקמת הצרים האלו אויביהם ושונאיהם עין בעין אם גם המה נשים צדקניות היו וק"ל:

ויסע משה, (ברש"י הסיעם בעל כרחם שהי' קשה להם לפרוש כי ביזת הים רבה מאוד עיי"ש) יראה הענן (ענני כבוד) לא נסע עדיין כי היו עסוקים בביזת הים והקב"ה הניח להם בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו אך משה ראה כי לא טוב ריבוי הביזה על כן ויסע (בעל כרחם) ולא כתיב על פי ה' וכ"ה במכיל' ע"כ במרה צעקו על משה (כדכתיב וילנו העם על משה לאמר) ולא על ה' כי משה הביאם לשם, משא"כ ברפידים כתיב על פי ה' ע"כ התלנונו על ה' שהביאם הענן לשם:

ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה וכו' שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו וכו' יעוין במס' שבת דף פ"ז ת"ש ששי ששי בחדש ששי שבת וכו' ששי למאי מקשים הא לקמן מבואר בקרא דיום בואם לסין הי' בשבת וכ' הרא"ם למ"ד אתחומין איפקד צ"ל נסיעתם מאלים לא הי' בשבת רק ביאתם למדבר סין ואבאר לקמן אי"ה מ"מ קשה מ"ט לא העמידו פלוגתתם אקרא, דלמ"ד אתחומין איפקד לא הי' נסיעתם מאלים בשבת משא"כ לאידך מ"ד, עוד קשה לי מאי דוחקא דש"ס למימר דכ"ע במרה איפקד רק פליגו אי גם בתחומין איפקד הוא דוחק גדול לימא דפליגו אי במרה איפקד כלל או לא איפקד אשבת כלל דהוא פלוגתא דתנאי במכילתא לר' יהושע שם שם לו חק ומשפט חק זה שבת ולר"א המודעי חק הוא פרה ולא שבת ע"ש ולפע"ד ק' מתורץ בחברתה, הנה רב פפא בנה בנינו אקרא דכתיב בט"ו לחדש השני וגו' וכתיב בקר וגו' וכתיב ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהי' בו והרי הוא מונה ששת ימים מן הבקר ההוא וה"ל אותו בקר יום ראשון ואתמול יום ביאתו למדבר סין שבת היה זו היא בנינו ויסודו של ר"פ ואיננו מוכרח כלל כי אפי' אם עומד אדם בערב שבת ויאמר ששת ימים תעשה כך וכך וביום השביעי שבת תעשה כך וכך הוא יודע שאין הכונה ששה ימים מהיום שעומד בו אלא ששה ימי החול ויום השביעי דעלמא שהוא שבת וא"כ מנ"ל לרב פפא דששת ימים תלקטוהו מאותו יום ואילך קאמר אלא ששת ימים דעלמא ויום השביעי שבת דעלמא וצ"ע לכאורה וי"ל ר"פ ס"ל כתוס' דלא איפקד אשבת במרה ועדיין לא נודע להם שבת כלל ולא המ"ל דיום השביעי שבת דעלמא קאמר דשבת מאן דכר שמי' ולא ניכר עדיין אלא ע"כ השתא הוא דאודעינהו ששת ימים מהיום תלקטוהו ויום השביעי מהיום יהי' שבת וא"ש:

והנה סתמא דתלמודא קשיא להו אדרבא וראב"י מ"ט העמידו פלוגתתם אברייתא דששי ולא אקרא דאלים אע"כ תרווייהו ס"ל כמ"ד במרה נצטוו אשבת ולא מוכח כלל דיום הורדת המן הי' ביום ראשון, ע"כ העמידו פלוגתתם אברייתא דששי וממילא מוכח דפליגו אי אתחומין איפקד או לא ופליגו בשבת דמרה עיין מנחות צ"ה ע"א דמספקא להו ושקיל וטריא אי סילוק מסעות בלילה פי' אי איקלע שתחלת מסע הי' בלילה או דוקא ביום כדכתיב ללכת יומם ולילה, והשתא לא צריך למידחק דפליגו אי אפקוד אתחומין שהוא דוחק אלא לכ"ע אתחומין איפקוד ובשבת לא נסעו כלל, רק לפי ההנחה שהניח מ"ו בהפלאה דב"נ וה"ה קודם מתן תורה הלילה הולך אחר היום וא"כ ליל מוצאי שבת נהי דמותר במלאכה מ"מ לענין חשבון הימים נחשב הלילה ליום שלפניו קודם מתן תורה והשתא בהא פליגי כיון דבשבת לא נסעו למ"ד סילוק מסעות בלילה, נסעו בליל מוצאי שבת מרפידים ובאו ביום שלאחריו וחנו במדבר סני א"כ הוה ששי לחנייתן ולא לנסיעתן ואידך מ"ד ס"ל לא הוה מסעו' בלילה וע"כ ביום הי' נסיעה וחני' והוה ששי לנסיעתן נמי ולכאורה י"ל דלמ"ד במרה איפקוד אשבת א"כ ע"כ כבר יצאו מכלל ב"נ דהא גוי ששבת חייב מיתה ומדיצאו מכלל ב"נ ממילא היום הולך אחר הלילה:

וי"ל בזה דרך דרוש כבר כתבתי בחי' תורה שלי דכתי' ביעקב ויחן פני העיר פירש עשירי העיר כי העשירים נקרא פני העיר וחז"ל דרשו תחומין קבע להם, די"ל דעשירי העיר השובתים כל ימיהם ומחייבו מיתה דגוי ששבת חייב מיתה ע"כ תיקון להם תחומין לומר דכל יום יטיילו חוץ לזה התחום ולא יהי' שביתה ויפטרו ממיתה, וה"נ י"ל בהא פליגי למ"ד במרה אתחומין נמי איפקוד א"כ ע"כ יצאו מכלל ב"נ דגוי ששבת חייב מיתה ולמ"ד לא איפקוד מה"ט גופא לא איפקד כדי שיטיילו בכל יום חוץ לתחום ולא יתחייבו מיתה, והשתא י"ל לכ"ע לא נסעו בשבת מפני איסור סתירת אוהלים והוצאה אך בלילה נסעו דסלוק מסעות הוה בלילה, אך מ"ד אתחומין איפקוד א"כ שמרו שבת ממש ויצאו מכלל ב"נ והלילה שייך ליום אחריו הוה ששי לנסיעתן ולאידך מ"ד אתחומין לא איפקד שלא יצאו מכלל ב"נ והלילה ליום שלפניו והוה ששי לחנייתן:

ובחידושי תורה שלי אמרתי הא דאר"י משה הוסיף יום א' והדברים נראים תמוהי' איך אפשר שהקב"ה אמר היום ומחר וכונתו על יום השלישי ולמה הוסיף משה יו"א ומה סברתו אלא הקב"ה לא נתן להם דין ישראל עד מתן תורה וא"כ היום ומחר כל א' לילה שלאחריו עמו, אך מרע"ה רצה מעצמו להוסיף בקדושתן יותר ממה שנצטוו, לקדשם כדין ישראל וכיון שהקב"ה רצה יומים ולילות שעמהם ולדין ישראל כבר אזדא הלילה ע"כ הוסיף ויעוין לשון פרש"י זבחים קי"ז ע"א ד"ה ויזבחו וגו' עי"ש, ולפי"ז י"ל לנסיעתן וחנייתן לא פליגי ואלה וא' ד"א חיים:

ויבואו מרתה וכו' ויאמרו אל משה מה נשתה וכו' שם שם לו חק ומשפט, י"ל ע"פי מ"ש בחובת הלבבות בני אדם החוטפים ועושים עושר בלא משפט ואלו היו ממתינים הי' הקב"ה מזמין להם פרנסתם ביושר ובמשפט, ונמשלו לצמא ההולך במדבר ומוצא מים מרים וסרוחים ושותה לצמאו ואח"כ יוצא מעין נובע מים טובים ומתוקים והוא מצטער על שמילא כרסו במי מרים, הנה נראה אחר שהלכו ג' ימים ולא מצאו מים ועתה מצאו מים מרים שאלו למשה מה נשתה אם נרוה צמאונינו במרים הללו אולי אח"כ נמצא מתוקים ונצטער על העבר או נייאש עצמנו ממתוקים ונשתה המרים וזה לשון (שאלה) מה נשתה ואחד שהשכילו דבר זה המתיק הקב"ה המים וישם להם חוק ומשפט בין איש לרעהו ולמדם דינים שלא יתן עיניו בממון אחרים כי לבסוף ימצא מתוקים באושר ובמשפט:

ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, במכיל' ד"ר אמרו הראהו דבר מן התורה שנמש' לעץ שנא' עץ חיים היא למחזיקים בה, והוא תמוה ומה השליך אל תוך המים, ואחר כן איתא תני רשב"ג לא כמידת הקב"ה מדת בשר ודם, בשר ודם במתוק מרפא את המר אבל הקב"ה אינו כן מרפא את המר במר ע"כ, נלפע"ד לפרש כי ידוע הת"ח אם כל ימיו יעסוק רק בתורה ובעבודה אבל אם אין לו מאומה לאכול, מר לו מר, כי אם אין קמח אין תורה, והנה הסוחר אשר יגע כל ימיו כעס ומכאובים להרויח ממון כדי להחיות נפשו ונפש ביתו ולבנות בית דירה ולמלבושי כבוד די מחסורו אשר יחסר לו, מר לו מר מאוד, וטוב ממנו הנפל אשר לא ראה שמש ואיננו חסר ולא צריך לכל היגיעה ועמל הזאת, ומר לת"ח ומר לע"ה, אבל אם הסוחר יקח ממעשרו אשר עמל ויגע, והרויח ונותן לתוך פיו של יששכר הת"ח אז שניהם כאחד טובים הוא עמל ויגע לקנות קנין בנפשו עולם הבא והת"ח יוכל על ידו לעסוק בתורה ובעבודה ואית' (בגמר' ב"ק דף פ"ב ע"ב) דורשי רשומות אמרו מים זו תורה וילכו שלשת ימים בלא מים בלי תורה ובזה יש לפרש ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם לא יכלו ללמוד תורה ממרה כי מר להם מאד ויורהו השם עץ עץ חיים למחזיקים שהכוונה על מחזיקי התורה שיחזיקו התורה ודבר זה נלמד מהתורה שהקדים יעקב זבלון ליששכר בברכתו ועל זה תני רשב"ג המשל שהקב"ה מרפא את המר במר ושניהם יחדיו יומתקו כמובן וק"ל, (מש"מ:)

כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, הול"ל לא אשים בך מה לשון עליך י"ל כי מצינו אעפ"י שהי' דהע"ה צדיק גמור מ"מ נענש קצת שעל ידו נטרד דואג האדומי ונהרג נוב עיר הכהנים (גמרא סנהדרין דף צ"ה ע"א) וא"כ הוה אמינא אעפ"י שישראל יהיו צדיקים מ"מ ישום עליהם קצת עונש כיון שעל ידם נלקו מצרים וזה אינו כי רש"י פי' בפ' וארא אני ה' נאמן לקיים דברי לשלם פורעניות ולשלם שכר, היינו שכר האבות ופורענות העונש למצרים שכבר נתחייבו מעולם בלא ישראל נמצא לא נטרדו ע"י ישראל והיינו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עונש עליך כי אני ה' (שאמרתי וכרש"י שם בפ' וארא) הוא רופאיך:

כי אני ה' רופאיך, כי הקב"ה הכביד לב פרעה וסגר בעדו שערי תשובה כמ"ש רמב"ם בהלכו' תשובה והיינו המחלה אשר שמתי במצרים (שסגר בעדם שערי תשובה) אותו לא אשים עליך אלא אדרבא אני ה' רופאיך כדכתי' ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך, ואמר אם שמוע תשמע וגו' כי אז יש לחוש לתגבורת יצר הרע כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו ע"כ הבטיח שיושיע וימול לבבם כי הבא לטהר מסייעי' לו:

[] כי אני ה' רופאיך, י"ל ע"פ דרך משל הנה רופא אשר מבקר להחולה לרפאותו ובא בשכרו על כל פסיעה ופסיעה הוא זה מעשהו אם יחלה האיש הזה יבא ויבקרהו לרפאות אותו מחליו זה, לא כן אשר לשנה ישולם שכרו לו, בין יהיו בני בית בריאים או לא, יקבל דבר הקצוב לו, רופא כזה השגחתו תמיד על מאכל ומשתה בני בית והנהגתם שינצלו מפגעי הזמן רוח וקור וגשם וכדומה שלא יחלו ויהי' צריך להרבות זמן לרפאותם להעמידם חי בריא אולם כי אין לו שכר יותר מזה אם ירפאם כי בין כך ובין כך יקבל שכרו משלם, והנה הקב"ה מרחם על בניו שקראם בני בכורי ישראל ואין רצון הקב"ה חלילה שיחלו ויצטערו כי הא דתנן (סנהדרין מ"ו ע"א) אמר ר' מאיר בזמן שאדם שרוי בצער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי א"ע דמם של רשעים כך על דמן של צדיקים על אחת כמה וכמה לכן צוה הקב"ה אותנו בתורתנו הקדושה את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו משא"כ לאומות העולם וכמו שאיתא ברש"י (פ' שמיני סימן י"א פסוק ב' משל לרופא וכו') אבל כי יבא גם איש נכרי ויתפלל לפני הקב"ה מקירות לבו באמונתו בהש"י כי הוא מוחץ ורופא, גם ממנו יקובל תפלתו, וכאשר התפלל על זה שהע"ה, ויתקדש שם שמים על ידו, אבל ישראל הקב"ה מוכרח לרפאותם ומה גם לאומה הישראלית בכללם שכבר נשבע הקב"ה שלא לכלותם, וזה כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאיך, ובר"שי ואם אשים הרי הוא כאלו לא הושמה, כי תכלית המכה הא רק כדי שישוב בתשובה ולא הושם עליו בבחינת מכה כמו גבי או"ה רק כדי שישוב בתשובה והקב"ה ירפא אותו וזה כי אני ה' רפאיך רופא בית אשר יותר נוח לו שלא יחלה האדם כלל כאשר בארנו וק"ל:

תוכן העניינים

חתם סופר על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה