חק נתן על זבחים· רבי נתן בורגיל
דף קיב.
גמרא סיפא אתאן לת"ק דראב"ש דאמר כוס עושה דחוי לחבירו ומאן תנא דפליג עליה דראב"ש ר' נחמיה הוא כצ"ל מהכא מוכח דאפילו ר' נחמיה דאמר שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב מודה בשתי כוסות א' בפנים וא' בחוץ פטור משום דכוס עושה דחוי לחבירו ומהתימא מהרמב"ם ז"ל בפי"ט מהל' מעה"ק דין י"ג דאע"פ שפסק שם בכוס א' אם נתן ממנו בפנים וחזר ונתן בחוץ פטור מפני שהן שירים ולא מעכבי אפ"ה פסק באם קבל בשני כוסות אפילו נתן אחד בפנים ואחד בחוץ חייב והא אפילו למ"ד שירים לדעתו פטור משום דפסק שירים לא מעכבי וכל שכן לפי מה שפסק הוא ז"ל בפ"ב מהל' פסולי המוקדשין דין כ"א כמ"ד דחוי וכבר הושג מהראב"ד ז"ל שם ועוד דשתי כוסות שמשך אחד מהן ונתן בפנים דמי למ"ש הוא ז"ל בפ"ד מהל' [חק נתן: פסולי] המוקדשין דין ג' גבי המפריש חטאתו ואבדה וכו' שכתב משך א' משתיהן ונתכפר בה האחרת תמות והכ"מ ז"ל כתב בשם מוהרי"ק ז"ל ליישב דשתי כוסות לא אמרינן דחוי אלא דמי לאחריות א"נ אפילו אם הוא דחוי אחר שהקריב אחד בפנים מתחילה לא היה דחוי וחייב זהו תורף דבריו בקיצור ע"ש מלבד מה שנדחק איך מתיישבת מתני' דקתני פטור הנה גם מ"ש דשתי כוסות לא אמרינן דחוי אלא דמי לאחריות הא ליתא שהרי רבינו ז"ל פסק בפ"ב מהל' פ"ה כמ"ד דחוי ונשפכין לאמה גם מ"ש ודמי לאחריות הא נמי ליתא שהרי אמרינן גבי חטאת דטעמא דחדא מינייהו מעיקרא עולה היא וזה לא שייך בשתי כוסות ודמי למפריש שתי חטאות נקבות לאחריות גם מ"ש אפילו אם הוא דחוי אחר שהקריב א' בפנים מתחילה לא היה דחוי וחייב הא נמי ליתא דמה בכך שמתחילה לא היה דחוי מ"מ השתא מיהא דבעי לאיחיובי עליה כבר היה דחוי וכבר הוא ז"ל כתב שפי' זה דחוק הוא וצ"ע עוד כתב ואולי גי' אחרת היתה לו ואני הקטן לא ידעתי מציאות לגי' אחרת בהאי סוגיא וצ"ע רב ודוק:
תוס' ד"ה כשם שדמה וכו' והיינו טעמא וכו' דבבת א' חשיבי תרווייהו כחד גופא וכו' דבריהם סותרים זה את זה שבתחילה כתבו טעמא רצה מזה זורק רצה מזה זורק ובסוף דבריהם חזרו וכתבו טעמא דבבת א' חשיבי תרווייהו כחד גופא וע"ק דלהאי טעמא דחשיבי כחד גופא אין חילוק בין בת א' לזה אחר זה כדמוכח בשילהי פ"ק דמעילה דף ז' ע"ב דהאי טעמא הוה סבר ריש לקיש ולכך פריך מה לי בבת א' מה לי בזה אחר זה ור' יוחנן סבר דלא חשיבי כחד גופא אלא טעמא דבת א' רצה מזה זורק רצה מזה זורק ע"ש הסוגיא ופי' רש"י ותוספות ז"ל ונראה דט"ס נפל בדבריהם ויש למחוק מתחילת דבריהם הא דכתבו רצה מזה זורק רצה מזה זורק דאכתי לא אסיקו האי טעמא אלא דשקלי וטרי בטעמא שכתב רש"י ז"ל ולבסוף אסיקו האי טעמא וכצ"ל והיינו טעמא דיש חילוק בין בת א' לזה אחר זה דבבת א' רצה מזה זורק רצה מזה זורק ולכך פוטר וכו' ודוק:
ד"ה הא מני רבי היא וכו' וק"ק מאי רבי (היא) [חק נתן: הא] רבנן נמי ל"פ בהכי ר"ל כמו דאמרינן לסברת רבי בבא (למלך) [חק נתן: לימלך] אמרינן ליה לך התכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה ואפ"ה מודה רבי דאם לא עשה כן כמו שאמרו לו אלא הלך ונתכפר באבודה דשאינה אבודה רועה הה"נ לסברת רבנן דאמרינן ליה לך והתכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה אם לא עשה כן אלא הלך ונתכפר בשאינה אבודה מודים דאבודה מתה א"כ אתיא מתני' נמי כרבנן אלא לרבי בשעשה כדבריהם ולרבנן בשלא עשה כדבריהם דכולהו מודו אי נתכפר בשאינה אבודה דאבודה מתה והא דכתבו בלשון וק"ק משום דלרבי אתיא מתני' שפיר בשעשה כדבריהם אבל לרבנן לא מיתוקמא אלא כשעבר על דבריהם וק"ל ובספר הרבה"ז לא פי' כן ע"ש:
ד"ה וה"ק טעמא וכו' ותימא וכו' וק"ל מאי מקשו דהא ר"ע הוא דקאמר והרי מפריש חטאתו ואבדה ואימא דר"ע מחלק בין אבדה להפריש לאחריות דלא שמעינן ליה לר"ע דלית ליה רועה כדשמעינן לר"ש וא"כ אימא לר"ע דוקא אבדה אבל הפריש לאחריות לא הוי פיסול מותר וי"ל דמסתמא ר"ש כר"ע רבו סבר ודוק:
הדרן עלך פרק השוחט והמעלה