חק נתן על זבחים· רבי נתן בורגיל
דף עה:
גמרא חטאת ועולה נמי איכא שעיר נשיא חטאת ואשם נמי האיכא שעיר נשיא הא שעיר וכו' כצ"ל:
שם איכא נזיר ואשם מצורע ברש"י כ"י כתוב אשם נזיר ומצורע כתיב כבש וסתם כבש בן שנה:
שם קדשי קדשים בקדשים קלים ברש"י כ"י שהן אכילתן שוה כגון תודה בחטאת ואשם דשניהן ליום ולילה:
רש"י ד"ה התם גבי מתני' שתי קדושות וכו' כצ"ל:
ד"ה שביעית וכו' מפני שממעט בזמן אכילת התרומה וכו' הא דלא פי' מפני שממעט באכילת שביעית שאין יכולים לאוכלה אלא כהנים אי נמי שאם נפסלה התרומה צריך לשורפה ונמצא גורם לפירות שביעית שלא יאכלו כדפי' הרע"ב שם בפ"ח משנה ז' משום דלקמן בגמ' בעי למימר הא דלא אותביה מהא דאין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה וכו' ור"ש מתיר משום דאיירי בתרומת ירק דרבנן ואי הקפידה היא משום שביעית מאי משני סוף סוף קא מפסיד לשביעית אבל אי הקפידה היא משום תרומה שפיר משני כיון דרבנן היא לא חיישינן להפסידה ודוק:
תוס' ד"ה בכור אינו נפדה וכו' ואי לענין לקנות מן המעות קרבן וכו' כדאמרינן ריש ב"ש וכו' וי"ל דמבעיא ליה אי חלה קדושה על המעות וכו' קשיא לי מאי מיתרצי הא מההיא מתני' גופא דמייתי בריש ב"ש דשמעינן מינה הן קריבין ואין תמורתן קריבה שמעינן נמי מינה דאין קדושה חלה על המעות כשפדאן דקתני תמורת בכור ומעשר וכו' הרי הן כבכור ומעשר ויאכלו במומן לבעלים ופרש"י כבכור ומעשר דאין נפדין במום לחול קדושה על המעות ומיהו לאו כבכור ומעשר ליקריב אלא יאכלו בעלים במום ועוד ק"ל הא דפשטי' ליה רבא מברייתא אמאי לא פשיט ליה מהאי מתני' ואפשר לדחוק ולומר דאיכא למדחי דה"ק דהרי הן כדין בכור ומעשר בענין אכילתן לבעלים במומן דכמו דין בכור ומעשר כשנאכלין לכהנים במומן כך דין תמורתן כשנאכלין לבעלים במומן אע"ג דכשהן תמימים יש הפרש ביניהן דבכור ומעשר קריבין ותמורתן אינה קריבה ודוק:
ד"ה התפיס בכור וכו' אי האי דאמרינן אינו נשקל בליטרא הוי דרבנן ניחא וכו' ר"ל דניחא כיון דאינו אלא איסור דרבנן איכא למימר כיון דאיכא רווחא דהקדש לא אסרו רבנן אבל כיון דהוא דאורייתא מאי קמיבעיא ליה וכי משום רווחא דהקדש עוברין על דברי תורה וכדפריך לקמן אילו אמר הפדו לי בכור וכו' כלום שומעין לו וק"ל וקשיא לי דמהאי סוגיא משמע דלא הוי אלא דרבנן דפריך לקמן הפדו רחמנא אמר לא תפדה ופרש"י ועל דבריו אין לעבור אבל לישקול בליטרא אין כאן עבירה על דברי תורה ונראה דקושית התוס' לאו דוקא על הבעיין לבד קא מקשו אלא על כל הסוגיא קא מקשו ודוק:
ד"ה הפדו לי בכור וכו' וקשה דאפילו הוי פדיון לא נפיק מידי דהוי אשאר פסולי המוקדשין ר"ל דמקשו דאפילו נימא דהוי פדיון אפ"ה לא נפיק לחולין ליגזז וליעבד מידי דהוי אשאר פסולי המוקדשין דנפדין ואפ"ה אסורין בגיזה ועבודה ואמאי לא פריך ליה אלא משום דרחמנא אמר לא תפדה ותירצו דאיירי בבכור בעל מום מעיקרו דמיגרע גרע מפסולי המוקדשים אי נמי אפילו בתם והומם אי הוה ליה פדייה הוה נפיק לחולין ליגזז וליעבד טפי משאר פסולי המוקדשין משום דשאר פסולי המוקדשין יש בדמיהן צורך גבוה ולכך חמירי דאסרי בגיזה ועבודה משא"כ בדמי בכור ומעשר שאין בדמיהן צורך גבוה אי הוה להו פדייה היו מותרין אף בגיזה ועבודה ולכך לא פריך ליה אלא דרחמנא אמר לא תפדה וק"ל:
ד"ה איכא בן שנה וכו' לאו דוקא בת שתי שנים וכו' מצאתי בגליון גש"ק וז"ל א"נ י"ל דהא דאמרינן הכא איכא בן שנה דמיחזי כבן שתים היינו כבן שתים בינוני ובקידושין איירי בבן שתים גדול דא"א להיות בן שנה א"נ בן שנה דמחזי כבן שתים היינו כבן שתים קטן דבן שנה גדול מיחזי כבן שתים קטן והיינו נמי דקאמר דאיכא בן שתים דמחזי כבן שנה אבל בקידושין מיירי דאשכח בן שתים בינוני דאפילו בן שנה גדול לא הוי כבן שתים בינוני תוספת ריב"א ע"כ:
ד"ה שביעית וכו' והא דתנן במסכת שביעית וכו' עיין בזה להרמב"ם ז"ל ריש פ"ז מהל' שמיטה ולהראב"ד ז"ל ולהכ"מ שם:
בא"ד ולא דמי למבשל ירק בשמן של תרומה שהירק מיתקן ע"י השמן וכו' זה התירוץ לא כתבו אלא לפי האמת דמיירי בירק של שביעית אבל לפי מאי דבעי למימר דמיירי בירק של תרומה לא יתיישב תירוץ זה דא"כ מ"ט דרבנן ולכך צריכין לתרץ לקושייתם בע"א שכתבו ועוד דעיסה וכו' ודוק: