חק נתן על זבחים· רבי נתן בורגיל
דף לג.
גמרא איכא דאמרי אמר רב יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס וכו' מוכח מהכא דאפי' לדעת ר' דכל הצפון כשר אפי' הכי אינו יכול להכניס ידיו ולסמוך אע"ג דביאה במקצת לא שמיה ביאה משום דכל הסומך ראשו ורובו מכניס משום דכל כחו בעינן ולכך לא אפשר בהכנסת ידיו לבד וא"כ ק"ל מכאן על מה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' מחוסרי כפרה דין ב' שכתב ומכניס שתי ידיו לעזרה וסומך עליו ושוחטים אותו מיד וליכא למימר משום דס"ל דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא וא"כ אינו יכול לסמוך בכל כחו משום דהוי עבודה בקדשים אלא בהקפת ידים לבד כמ"ש התוס' ולכך סגי בהכנסת ידיו דהא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות דין ו' עיין שם משמע דס"ל דאורייתא והנה מדברי מהר"י קורקוס שם נראה דהרמב"ם פסק כלישנא קמא דלדעת ר' מעייל ידיה וסמיך ע"ש אבל ק' שאין דרכו של הרמב"ם לפסוק כלישנא קמא ונראה טעמו דפסק כלישנא קמא משום דאזיל לטעמיה שכתב בפ' ג' מהל' מעה"ק דין י"א שאם היה בא על הקרבן עומד בחוץ והכניס ידו לפנים וסמך סמיכתו כשרה והוא שיסמוך בכל כחו משמע דאפשר לסמוך בכל כחו אפי' בלא הכנסת ראשו ורובו אלא בהכנסת ידיו לבד ונראה לי דזה למד מדפריך גמ' לעיל סמיכה נמי אפשר דמעייל ידיה וסמיך ולכך בדיעבד כשר ולכך נמי מצורע שאינו יכול ליכנס פסק כלישנא קמא דאפי' לכתחלה יכניס ידיו ויסמוך ודוק ומהאי סוגיא מיתרצא מה שהקשה שם בס' לחם משנה על רבינו שפסק ביאה במקצת לא שמה ביאה איך פסק בפ' ג' ממעה"ק דאטמא אינו סומך לכתחלה עיין שם באורך ולפי האי סוגיא טעמו של רבינו משום דכל הסומך בכל כחו הוא סומך ולכך צריך להכניס ראשו ורובו אלא דבדיעבד אם סמך בכל כחו אפי' בהכנסת ידיו לבד סגי ולכך אין הטמאים יכולים לסמוך לכתחלה בהכנסת ידיהם דילמא לא סמכי בכל כחם דאפילו טהורים נמי לכתחלה לא יסמיכו בהכנסת ידיהם ודוק ומה שתירץ הל"מ דגזרו בסמיכה דילמא אתי לאמשוכי ע"ש כבר דחו זה תוס' ריש פרקין ד"ה ובטמאים ע"ש:
רש"י ד"ה אביי ורבא וכו' ונ"מ למיהוי למ"ד וכו' ר"ל דק"ל למאי נ"מ קאמר גמ' מכלל דתרוייהו ס"ל וכו' ותירץ דנ"מ דליהוי טומאה הותרה בצבור יחיד במקום רבים דהא אביי ורבא ס"ל דחויה היא וק"ל:
תוס' ד"ה ניעול ונסמוך וכו' ולא דמי לשאר טמאים שמשלחין וכו' כצ"ל ור"ל דק"ל דמאי פריך וניעול ונסמוך דהא אשכחן שאר טמאים שמשלחין קרבנותיהן ולא אמרי' דניעול ונסמוך ותירצו דלא דמי דהא התם יכולים לקיים סמיכה דידהו בטהרה שהיו יכולין להמתין עד שיטהרו ויביאו קרבנותיהן ויקיימו סמיכה בטהרה ולכך כשמשלחין קרבנותיהן קודם שיטהרו לא אמרינן להו ליעול ולסמוך משא"כ במצורע דלא אפשר לו לקיים סמיכה בטהרה דהא אין לו טהרה עד שיקריב אשמו ודוק:
ד"ה סמיכת אשם מצורע וכו' אלא משום כו' וקא אתי לאשמעינן דיטעון סמיכה דאורייתא משום ספיקא דשלמים ק"ל איך יכולים לעשות לו סמיכה דאורייתא דילמא אשם הוא דאין טעון סמיכה והוי עבודה בקדשים ולקמן בפ' התערובות דף ע"ו ע"ב כתבו דלמ"ד סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא הוא בהקפת יד וכו' ע"ש והוא היפך דבריהם כאן וצ"ע:
בא"ד לא שייך למפרך וכו' כיון דמתנופה התנופה עביד ק"ו ר"ל דמהפכין הק"ו מנושאים למקומות והכי עבדינן ק"ו ומה תנופה חיים שאין טעונה בשלמי יחיד טעונה באשם מצורע תנופה שחוט שטעונה בשלמי יחיד אינו דין שטעונה באשם מצורע דהשתא לא מצי למיפרך מה לשלמי יחיד וכו' דלא ילפינן משלמי יחיד אלא תנופה מתנופה ודוק:
בא"ד אמאי לא קאמר אשם מצורע יוכיח וכו' וק"ל דלא מצי למימר אשם מצורע יוכיח דהא איכא למיפרך מה לאשם מצורע שכן אינו טעון תנופה שחוט תאמר בשלמי צבור שטעונים נמי תנופה שחוט אבל בת"כ דקאמר אשם מצורע יוכיח ליכא למיפרך דהתם בעי למילף שלמי צבור שיטענו תנופה שחוט מק"ו ולא בעי קרא והכי יליף ומה שלמי יחיד שאין טעונים תנופה חיים טעונים תנופה שחוטים שלמי צבור שטעונים תנופה חיים אין דין שיטענו תנופה שחוטים וקאמר אשם מצורע יוכיח שטעון תנופה חי ואין טעון תנופה שחוט וכו' לכך צריך קרא דהתם ליכא למיפרך מידי דליכא למימר מה לאשם מצורע שכן אינו טעון סמיכה דהא שלמי צבור נמי אינם טעונים סמיכה וצ"ע: