חק נתן על זבחים· רבי נתן בורגיל
דף יב:
תוס' ד"ה לילה לקדושה וכו' דבתמורה משמע דתם במעי תמימה קדוש וכו' והיאך קדוש בין לבר פדא בין לר' יוחנן וכו' כתב בס' צ"ק וז"ל ואיני מבין דבריהם דהא בר פדא ס"ל התם דאין קדושה חלה על עוברין ועיין בתמורה דף י' ע"א ואפשר שיש כאן ט"ס עכ"ל ואישתמיטתיה הסוגיא שם דף י"א דקאמר התם אמרי בתם במעי תמימה אפי' בר פדא נמי מודה דקדיש לא נחלקו אלא בתם במעי בעלת מום וכו' ע"ש והתוס' דמקשין הכא בין לבר פדא בין לר"י מתם במעי תמימה מקשים כמ"ש בהדיא דבזה כ"ע מודו דקדושה חלה על העוברין ודוק:
רש"י ד"ה ואי דאפרשיה מאתמול נראה ונדחה הוא וכו' ונראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה לדברי הכל וכו' תמיהא לי איך כתב גבי בעלי חיים דנראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה לדברי הכל והא עיקר פלוגתא דרב ורבי יוחנן בפ' שני שעירי דף ס"ד ע"א היא בנראה ונדחה דרב סבר חוזר ונראה ומייתי ראיה מבעל מום עובר ע"ש כל הסוגיא באורך ונ"ל הא דקאמר לד"ה קאי אתנאי דמתני' דפרק שני שעירי דהיינו ת"ק ור"י אליבא דר' יוחנן דמפרש שני שבזוג ראשון ירעה אבל אליבא דרב דמפרש שני שבזוג שני ירעה ס"ל דפליגי תנאי בהכי וע"ש דף ס"ד ע"ב ודוק:
תוס' ד"ה ש"מ ב"ח נדחין וכו' הא אמרה רבי יוחנן חדא זמנא פי' שם בפ' שני שעירי דפליגי שם רב ור' יוחנן בפי' דברי ת"ק דקאמר והשני ירעה מדפי' ר' יוחנן שני שבזוג א' ירעה אלמא ס"ל ב"ח נדחין וק"ל:
בא"ד וי"ל וכו' ומיהו קשה מאכל חלב ונשתמד דהוי דחייה בידים ק"ל דילמא אתא לאשמעינן אע"ג דיש בידו לחזור אפ"ה אינו חוזר ונראה כדמצריך לקמן בגמ' וראיתי בס' הב"ז שעשה מקושיא זו תירוץ לקושייתם וע"ק דילמא רבי יוחנן אתא לאשמעינן אע"ג דהדחייה אינה מחמת הקרבן כמו מפריש נקבה לפסח אלא מחמת הבעלים אפ"ה (הנייה) [לוח הטעיות חק נתן: הוייא] דחייה ואפשר לומר דגם זה כבר אשמעינן ליה רבי יוחנן לקמן פ' קדשי קדשים דף נ"ט גבי מזבח שנפגם אע"ג דהתם נמי בידו לתקן המזבח והדחייה נמי אינה מחמת הקרבן ודוק:
בא"ד ועוד דהוי נראה ונדחה ול"ל לר"י לאשמעינן ר"ל כיון דכבר אשמעינן אפי' דיחוי מיעקרו הוי דיחוי אע"ג דלא איתחזי כלל כ"ש היכא דנראה ונדחה דודאי שוב אינו נראה וק"ל:
בא"ד וצריך לדקדק וכו' הנך תלת דב"ח נדחין ובשני מקומות דפליג רב וכו' ר"ל דקשיא להו אמאי בהני תלת מימרות דר' יוחנן דהיינו בהמה של שני שותפים ואכל חלב ונשתמד ואכל חלב ונשתטה לא הוזכר פלוגתא דרב בהדיא ובההיא דפ' שני שעירי ובההיא דפ' קדשי קדשים הוזכר פלוגתא דרב בהדיא ודוק דזהו הדרך הנכון בפי' דבריהם:
ד"ה ושמא יש דיחוי בדמים וכו' וא"ת א"כ דיחוי מעיקרא וכו' וי"ל דמשכחת לה וכו' וא"ת אכתי קשה נהי דאשכחן דיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי בדמים אבל דיחוי בדמים לא אשכחן דלא הוי דיחוי מעיקרא וא"כ לאשמעינן דיחוי מעיקרא ולא אצטריך לאשמועינן דיחוי בדמים וי"ל דאשכחן נמי דיחוי בדמים דלא הוי דיחוי מעיקרא כגון המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר דהוי קדושת דמים דאין פסח בא מנקבה ולא הוי דיחוי מעיקרא שהרי הולד ראוי להקריב כן כתבו התוס' בפ"ק דקידושין דף ז' ע"ב ד"ה ש"מ בעלי חיים ע"ש:
בא"ד אלמא אלימא קדושת דמים לומר בה תורת דיחוי וכו' הרמב"ם בפ' ט"ו מהל' מעה"ק דין ד' כתב וז"ל בהמת השותפין וכו' הרי זו קדושה וקריבה וכו' ואע"פ שהוא קדושת דמים הואיל והוא ב"ח אין ב"ח נדחין וכו' נראה מדבריו דבקדושת דמים הסברא היא לומר דנדחית אלא מפני שהיא ב"ח אין נדחית וכן כתב נמי בסוף פ"י מהלכות שגגות עיין עליהם ותימא שהרי מדקאמר גמ' ש"מ יש דיחוי בדמים משמע דהסברא היא לומר דאין דיחוי בדמים דלא אלימא בקדושת דמים ליפסל משום דיחוי לכך אשמעינן דיש דיחוי כמבואר בפרש"י ותוס' וכבר כתב קושיא זה הכ"מ בשם המאירי ועיין להל"מ ונ"ל לומר לעולם הסברא היא כמ"ש הרמב"ם ז"ל דקדושת דמים ראויה היא שתהא נדחת אלא מפני שהיא בבעלי חיים אין ב"ח נדחין והא דמשמע מהגמרא דהסברא היא איפכא מדקאמר ש"מ יש דיחוי בדמים משום דכבר הזכיר ש"מ ב"ח נדחין וכיון דכבר גילה דבבעלי חיים איירי אז הסברא היא מתהפכת כיון דבב"ח איירי אין דיחוי בדמים ולכך איצטריך לאשמעינן ש"מ יש דיחוי בדמים ודוק:
בא"ד ולא אשכחן תנאי דפליגי בהא מילתא וכו' ק"ל איך קאמר דבדיחוי בדמים לא אשכחן תנאי דפליגי הא אשכחן בשילהי כריתות דפליגי דקתני המפריש נקבה לפסחו תרעה וכו' ילדה זכר ירעה וכו' ויביא בדמיו פסח ר"ש אומר הוא עצמו יקרב פסח אלמא לר"ש לית ליה דיחוי בדמים דכבר כתבנו בשם התוס' דזכר זה שילדה הוי קדושת דמים וכן אשכחן נמי בתמורה בפ' ואלו קדשים דפליגי דקתני המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה ר"א אומר אף הוא עצמו יקרב עולה וי"ל הא דאמר ולא אשכחן תנאי דפליגי בהא מילתא לא קאי אלא אהא דתנן המפריש נקבה לפסחו דהוי דחייה בידים וקתני תרעה ויביא בדמיה שלמים ולא אשכחן תנא דפליג עלה אע"ג דהויא קדושת דמים כיון דהוי דחייה בידים ודוק:
בא"ד ור"ח מפרש וכו' שלא יקריב מן הדמים קרבנו שהיה בדעתו להפריש כמו יש דיחוי בדמים דמי שהיה טמא וכו' ק"ל בשלמא ממתניתין דמי שהיה טמא יכול לדקדק יש דיחוי בדמים דהיינו שלא יקריב מן הדמים קרבנו שהיה בדעתו להפריש מדקתני ויביא בדמיה שלמים ולא קתני יביא פסח אבל מהאי מימרא דר' יוחנן דהקדיש חציה מהיכא משמע ליה יש דיחוי בדמים בזה האופן וצ"ע:
בא"ד וי"ל דת"ק נמי מודה דב"ח אין נדחין וכו' וא"ת א"כ מאי משני ליה כי אמרינן לרבנן וכו' והא מקשה ליה אפי' מרבנן וי"ל דהמתרץ משמע ליה דפליגי בב"ח נדחין דליכא הוכחה לפרש כדעת המקשן ולכך הביא דאשכחן דפליגי בהכי וק"ל:
בא"ד וק"ל ע"ז מאי פריך לעיל אי (אפרש"י) [אפרשי'] מצפרא דיחוי מעיקרא הוא הלא בידו להשהותו עד חצות וכו' כתב בס' פנים מאירות וז"ל ואיני יודע שום קושיא בזה דבאמת דייקינן בזה לימא קסבר ר"י וכפרש"י מדאיצטריך לן לשינויי אליביה במפריש לאחר חצות ש"מ דאית ליה דב"ח נדחין אף דבידו לתקן ותירץ המתרץ דהאמת כן דבבהמת שותפים אית ליה לר"י דב"ח נדחין אף דבידו לתקן כמ"ש התוס' לעיל דר"י ור' אושעיא הם בסגנון א' ואין ספק שאין זה מדברי התוס' אלא הג"ה מאיזה תלמיד עכ"ל ואישתמיטיתיה התוס' לקמן בפ' קדשי קדשים דף נ"ט ע"א ד"ה עד שלא נבנה המזבח דחזרו והקשו קושיא זו שם ולא תירצו כלום ע"ש לכך נ"ל דקושית התוס' היא קושיא חזקה וגדולה והקושיא היא כך אע"ג דר"י אית ליה אפי' בידו לתקן אפ"ה דיחוי הוא דהא גבי בהמת השותפין דבידו לתקן ואפ"ה ס"ל דהוי דיחוי מ"מ בהא יודה ר"י דלא הוי דיחוי כיון דחוזר ונראה ממילא ואינו מחוסר מעשח כמ"ש התוס' לקמן גבי מחוסר זמן וזה שכתבו הכא כמו הקדיש חובות בגלגל דכשרים וכו' ר"ל דבגלגל אסור להקריב חובות ואפ"ה אם הקדיש חובות בגלגל כשרים להקריב בשילה ואע"ג דדיחוי מעיקרו הוא דהוי מחוסר זמן אפ"ה כיון דחוזר ונראה ממילא לא הוי דיחוי וכן אותו ואת בנו דקדשים אע"ג דכששחט הא' נאסר הב' אפ"ה חוזר ונראה ממילא וא"כ ה"נ אע"ג דכי אפרשינן מצפרא הוי דיחוי מעיקרו אפ"ה כיון דחוזר ונראה ממילא בביאת חצות לא הוי דיחוי ודוק:
ד"ה הכא קרבן אידחי וגרע מדאידחי גברא נראה דלא הוו גרסי הכא קרבן נמי אידחי דאי הוו גרסי הכי אמאי הוצרכו [לוח הטעיות חק נתן: לומר] וגרע מדאידחי גברא דהא פשיטא דמיגרע גרע דהא אידחי גברא ואידחי קרבן כנראה מפירש"י אלא נראה ודאי דל"ג נמי ולכך קשיא להו שפיר מהוריות ודוק:
בא"ד ור"ת פי' איפכא דגבי הורו ב"ד לא היה דיחוי אלא גברא וכו' כצ"ל ולפי' זה גרסינן הכא קרבן נמי אידחי וקאי אמומר ונשתטה והא דקאמר כי פתח ר"י בדיחויין מהא פתח לאו משום רוב פשיטותיה דהוי דיחוי כנראה מפירש"י אלא משום דהוי חידושא חביבא ליה למנקט ברישא ובזה ניחא הא דהשמיט חרמב"ם ז"ל לדין זה בפ' ג' מהל' שגגות וכתב להא דאכל חלב ונשתמד ונשתטה ופסק שחוזר ונראה שאין ב"ח נדחין לשיטתו שפסק כרב בפ' ט"ו מהל' מעה"ק כמו שנתן טעם לדבר הכ"מ ע"ש והשמיט לדין זה דהורו ב"ד משום דלא איצטריך דכיון דפסק בהני דאין נדחין אע"ג דאידחי גברא ואדחי קרבן וכ"ש גבי הורו ב"ד דלא אדחי אלא גברא דודאי אין נדחה אבל לפירש"י דאית ליה גבי הורו ב"ד אדחי גברא ואדחי קרבן דהוי גרוע מנשתמד ונשתטה א"כ אמאי לא אשמעינן הרמב"ם ז"ל דין זה דהוי חידושא טפי דאף על גב דדיחוי גמור הוא ואפ"ה אינו נדחה ועוד נ"ל דטעמו הוא דהשמיט לדין זה דהורו ב"ד משום דאזיל לשטתיה שפסק שם פ' י"ג מהל' שגגות סוף דין א' דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וא"כ ליכא דיחוי כלל דבעיא זו היא אליבא דמ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור כפרש"י ודוק:
ד"ה בן עזאי בק"ו וכו' אע"ג דפסול שלא לשמן מוציאו מידי פגול דבעינן וכו' ר"ל והוי תחלתו להחמיר דאם שחט שלא לשמה פסולה וסופו להקל דאם אירע שפיגל בשחיטה שלא לשמה לא הוי פגול דבעינן שיהו בו מתירין בכשרות וכל ק"ו כי האי דהוי תחלתו להחמיר וסופו להקל לא עבדינן ותירצו לא דמי להא דאמרינן בפ' ב' דפסחים (דף כ"ז ע"ב) כל דין שתחלתו להחמיר וכו' כצ"ל ור"ל דשם דן ר"י ק"ו דאין ביעור חמץ אלא שריפה והשיבו לו חכמים כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא ישב ובטל והשתא מחלקים התוס' דשם לא דייני' האי ק"ו משום דודאי סופו להקל דאם לא מצא עצים יהא יושב ובטל אבל הכא אינו מוכרח דמתרמי מילתא דבשחיטה שלא לשמה דמיפגל כיון דפסולה מוציאו מידי פגול (והני) [לוח הטעיות חק נתן: והוי] סופו להקל וכיון דאינו מוכרח דייני' ק"ו כזה וכן נמי לא דמי להא דאיתא בת"כ ריש פ' תזריע וז"ל אשה כי תזריע וילדה זכר מת"ל לפי' שנאמר וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול שומע אני ביוצא חי שהוא מטמא את אמו טומאת לידה מנין ליוצא מת שיטמא את אמו טומאת לידה אמר ר"י הריני דן ומה אם ביוצא חי שאינו מטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טומאת ז' הרי הוא מטמא וכו' היוצא מת שהוא מטמא את אמו וכו' טומאת ז' אינו דין שיטמא את אמו טומאת לידה א"ל לר"י כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וכו' פי' כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר להביא לו טומאת לידה וסופו להקל שדמיה לאחר ז' הם דמי טוהר אינו דין דהתם נמי מוכרח הוא דהא בהא תליא דאם מטמא טומאת לידה יהיה לה ימי טוהר וק"ל: