פרשת בא · בא יום שישי
תורה
כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:
(יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: וִיהֵי יוֹמָא הָדֵין לְכוֹן לְדוּכְרָנָא וּתְחַגוּן יָתֵהּ חַגָא קָדָם יְיָ לְדָרֵיכוֹן קְיָם עָלָם תְּחַגֻנֵהּ:
רש"י לזכרון. לדורות: וחגתם אתו. יום שהוא לך לזכרון אתה חוגגו. ועדין לא שמענו אי זהו יום הזכרון, תלמוד לומר (שמות יג ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם, למדנו שיום היציאה הוא יום של זכרון. ואיזה יום יצאו, תלמוד לומר (במדבר לג ג) ממחרת הפסח יצאו, הוי אומר יום חמשה עשר בניסן הוא של יום טוב, שהרי ליל חמשה עשר אכלו את הפסח ולבקר יצאו: לדרתיכם. שומע אני מעוט דורות שנים, תלמוד לומר חקת עולם תחגהו:
(טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי: שִׁבְעַת יוֹמִין פַּטִיר תֵּיכְלוּן בְּרַם בְּיוֹמָא קַדְמָאָה תְּבַטְלוּן חֲמִיעַ מִבָּתֵּיכוֹן אֲרֵי כָּל דְיֵכוּל חֲמִיעַ וְיִשְׁתֵּצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִיִשְׂרָאֵל מִיוֹמָא קַדְמָאָה עַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה:
רש"י שבעת ימים. שטיינ"א של ימים: שבעת ימים מצות תאכלו. ובמקום אחר הוא אומר (דברים טז ח) ששת ימים תאכל מצות, למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה, ובלבד שלא יאכל חמץ. מנין אף ששה רשות תלמוד לומר ששת ימים. זו מדה בתורה, דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מה שביעי רשות אף ששה רשות, יכול אף לילה הראשון רשות, תלמוד לומר (להלן פסוק יח) בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה: אך ביום הראשון תשביתו שאר. מערב יום טוב, וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה, ומצינו מקדם קרוי ראשון, כמו (איוב טו ז) הראישון אדם תולד, הלפני אדם נלדת, או אינו אלא ראשון של שבעה, תלמוד לומר (שמות לד כה) לא תשחט על חמץ, לא תשחט הפסח ועדין חמץ קים: הנפש ההוא. כשהיא בנפשה ובדעתה, פרט לאנוס: מישראל. שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר, תלמוד לומר במקום אחר (ויקרא כב ג) מלפני, בכל מקום שהוא רשותי:
(טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם: וּבְיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידָא לָא יִתְעֲבֵד בְּהוֹן בְּרַם דִי מִתְאֲכֵל לְכָל נְפַשׁ הוּא בִלְחוֹדוֹהִי יִתְעֲבֵד לְכוֹן:
רש"י מקרא קדש. מקרא שם דבר, קרא אותו קדש לאכילה ושתיה וכסות: לא יעשה בהם. אפלו על ידי אחרים: הוא לבדו. הוא ולא מכשיריו שאפשר לעשותן מערב יום טוב: לכל נפש. אפלו לבהמה יכול אף לנכרים, תלמוד לומר לכם:
(יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: וְתִטְרוּן יָת פַּטִירָא אֲרֵי בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אַפֵּיקִית יָת חֵילֵיכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְתִטְּרוּן יָת יוֹמָא הָדֵין לְדָרֵיכוֹן קְיָם עָלָם:
רש"י ושמרתם את המצות. שלא יבאו לידי חמוץ מכאן אמרו תפח, תלטוש בצונן. רבי יאשיה אומר אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם באה לידך עשה אותה מיד: ושמרתם את היום הזה. ממלאכה: לדרתיכם חקת עולם. לפי שלא נאמר דורות וחקת עולם על המלאכה אלא על החגיגה, לכך חזר ושנאו כאן, שלא תאמר אזהרת (לעיל טז) כל מלאכה לא יעשה, לא לדורות נאמרה, אלא לאותו הדור:
(יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב: בְּנִיסָן בְּאַרְבְּעָא עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בְּרַמְשָׁא תֵּיכְלוּן פַּטִירָא עַד יוֹמָא עֶסְרִין וְחַד לְיַרְחָא בְּרַמְשָׁא:
רש"י עד יום האחד ועשרים. למה נאמר, והלא כבר נאמר (לעיל טו) שבעת ימים, לפי שנאמר ימים, לילות מנין, תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים וגו' :
(יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ: שִׁבְעַת יוֹמִין חֲמִיר לָא יִשְׁתְּכַח בְּבָתֵּיכוֹן אֲרֵי כָּל דְיֵכוּל מַחְמְעָא וְיִשְׁתֵּצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִכְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל בְּגִיוֹרָא וּבְיַצִיבָא דְאַרְעָא:
רש"י לא ימצא בבתיכם. מנין לגבולין, תלמוד לומר (להלן יג ז) בכל גבלך. מה תלמוד לומר בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך שב א רשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות: כי כל אכל מחמצת. לענוש כרת על השאור, והלא כבר ענש על החמץ, אלא שלא תאמר חמץ שראוי לאכילה ענש עליו, שאור שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו. ואם ענש על השאור ולא ענש על החמץ, הייתי אומר שאור שהוא מחמץ אחרים ענש עליו, חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יענש עליו, לכך נאמרו שניהם: בגר ובאזרח הארץ. לפי שהנס נעשה לישראל, הצרך לרבות את הגרים:
(כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת: כָּל מַחְמְעָא לָא תֵיכְלוּן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן תֵּיכְלוּן פַּטִירָא:
רש"י מחמצת לא תאכלו. אזהרה על אכילת שאור: כל מחמצת. להביא את תערבתו: בכל מושבתיכם תאכלו מצות. זה בא ללמד שתהא ראויה לאכל בכל מושבותיכם, פרט למעשר שני וחלות תודה:
(כא) חמישי וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח: וּקְרָא משֶׁה לְכָל סָבֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אִתְנְגִידוּ וְסִיבוּ לְכוֹן(מִן בְּנֵי) עָנָא לְזַרְעֲיָתְכוֹן וְכוּסוּ פִסְחָא:
רש"י משכו. מי שיש לו צאן ימשוך משלו: וקחו. מי שאין לו יקח מן השוק: למשפחתיכם. שה לבית אבות:
(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר: וְתִסְבּוּן אֱסָרַת אֵזוֹבָא וְתִטְבְּלוּן בִּדְמָא דִבְמָנָא וְתַדוּן לְשַׁקְפָא וְלִתְרֵין סִפַּיָא מִן דְמָא דִבְמָנָא וְאַתּוּן לָא תִפְּקוּן אֱנַשׁ מִתְּרַע בֵּיתֵהּ עַד צַפְרָא:
רש"י אזוב. מין ירק שיש לו גבעולין: אגדת אזוב. שלשה קלחין קרויין אגדה: אשר בסף. בכלי, כמו (מלכים ב' יב יד) ספות כסף: מן הדם אשר בסף. למה חזר ושנאו, שלא תאמר טבילה אחת לשלש המתנות, לכך נאמר עוד אשר בסף, ושתהא כל נתינה ונתינה מן הדם אשר בסף, על כל הגעה טבילה: ואתם לא תצאו וגו' . מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר (תהלים קד כ) בו תרמוש כל חיתו יער:
(כג) וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהוָה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף: וְיִתְגְלֵי יְיָ לְמִמְחֵי יָת מִצְרַיִם וְיֶחֱזֵי יָת דְמָא עַל שַׁקְפָא וְעַל תְּרֵין סִפַּיָא וְיֵחוֹס יְיָ עַל תַּרְעָא וְלָא יִשְׁבּוֹק לְחַבָּלָא לְמֵיעַל לְבָתֵּיכוֹן לְמִמְחֵי:
רש"י ופסח. וחמל, ויש לומר ודלג: ולא יתן המשחית. ולא יתן לו יכלת לבא, כמו (בראשית לא ז) ולא נתנו אלהים להרע עמדי:
(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם: וְתִטְרוּן יָת פִּתְגָמָא הָדֵין לִקְיָם לָךְ:ולִ:בנָיךְ עַד עָלָם: (כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וִיהֵי אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דְיִתֵּן יְיָ לְכוֹן כְּמָא דִי מַלִיל וְתִטְּרוּן יָת פָּלְחָנָא הָדֵין:
רש"י והיה כי תבאו אל הארץ. תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ, ולא נתחיבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית ועל פי הדבור: כאשר דבר. והיכן דבר, (שמות ו ח) והבאתי אתכם אל הארץ וגו' :
(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וִיהֵי אֲרֵי יֵימְרוּן לְכוֹן בְּנֵיכוֹן מָא פָּלְחָנָא הָדֵין לְכוֹן: (כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ: וְתֵימְרוּן דַבַּח חֲיָס הוּא קֳדָם יְיָ דִי חָס עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם כַּד הֲוָה מָחֵי יָת מִצְרָאֵי וְיָת בָּתָּנָא שֵׁזִיב וּכְרַע עַמָא וּסְגִידוּ:
רש"י ויקד העם. על בשורת הגאלה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם:
(כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: וַאֲזָלוּ וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דְפַקִיד יְיָ יָת משֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עֲבָדוּ:
רש"י וילכו ויעשו בני ישראל. וכי כבר עשו, והלא מראש חדש נאמר להם, אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם כאלו עשו: וילכו ויעשו. אף ההליכה מנה הכתוב, לתן שכר להליכה ושכר לעשיה: כאשר צוה ה' את משה ואהרן. להגיד שבחן של ישראל, שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן. ומהו כן עשו, אף משה ואהרן כן עשו:
(כט) שישי וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וַהֲוָה בְּפַלְגוּת לֵילְיָא וַיְיָ קְטַל כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבּוּכְרָא דְפַרְעֹה דְעָתִיד לְמִתַּב עַל כָּרְסֵי מַלְכוּתֵהּ עַד בּוּכְרָא דְשִׁבְיָא דִי בְּבֵית אֲסִירֵי וְכֹל בּוּכְרָא דִבְעִירָא:
רש"י וה'. כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, שהוי"ו לשון תוספת הוא כמו פלוני ופלוני: הכה כל בכור. אף של אמה אחרת והוא במצרים: מבכר פרעה. אף פרעה בכור היה ונשתיר מן הבכורות, ועליו הוא אומר (שמות ט טז) בעבור הראותך את כחי, בים סוף: עד בכור השבי. שהיו שמחין לאידם של ישראל. ועוד, שלא יאמרו יראתנו הביאה הפרענות, ובכור השפחה בכלל היה, שהרי מנה מן החשוב שבכלן עד הפחות, ובכור השפחה חשוב מבכור השבי:
(ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: וְקָם פַּרְעֹה לֵילְיָא הוּא וְכָל עַבְדוֹהִי וְכָל מִצְרַיִם וַהֲוַת צְוַחְתָּא רַבְּתָא בְּמִצְרָיִם אֲרֵי לֵית בֵּיתָא דִי לֵית הֲוָה בֵהּ תַּמָן מֵתָא:
רש"י ויקם פרעה. ממטתו: לילה. ולא כדרך המלכים בשלש שעות ביום: הוא. תחלה ואחר כך עבדיו, מלמד שהיה הוא מחזר על בתי עבדיו ומעמידן: כי אין בית אשר אין שם מת. יש שם בכור מת. אין שם בכור, גדול שבבית קרוי בכור, שנאמר (תהלים פט כח) אף אני בכור אתנהו. דבר אחר מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרוקים פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו:
(לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם: וּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לֵילְיָא וַאֲמַר קוּמוּ פּוּקוּ מִגוֹ עַמִי אַף אַתּוּן אַף בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וֶאֱזִילוּ פְלָחוּ קֳדָם יְיָ כְּמָא דִהֲוֵתוּן אָמְרִין:
רש"י ויקרא למשה ולאהרן לילה. מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי: גם אתם. הגברים: גם בני ישראל. הטף: ולכו עבדו את ה' כדברכם. הכל כמו שאמרתם, ולא כמו שאמרתי אני, בטל (שמות ה ב) לא אשלח בטל (שם י ח) מי ומי ההולכים בטל (שם כד) רק צאנכם ובקרכם יצג:
(לב) גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי: אַף עַנְכוֹן אַף תּוֹרְכוֹן דְבָרוּ כְּמָא דִי מַלֵלְתֻּן וֶאֱזִילוּ וְצַלוֹ אַף עָלָי:
רש"י גם צאנכם גם בקרכם קחו. ומהו כאשר דברתם, גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות (שמות י כה) : קחו כאשר דברתם וברכתם גם אתי. התפללו עלי שלא אמות, שאני בכור:
(לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים: וּתְקֵיפַת מִצְרַיִם עַל עַמָא לְאוֹחָאָה לְשַׁלָחוּתְהוֹן מִן אַרְעָא אֲרֵי אֲמָרוּ כֻּלָנָא מָיְתִין:
רש"י כלנו מתים. אמרו לא כגזרת משה הוא, שהרי אמר (לעיל יא ה) ומת כל בכור, וכאן אף הפשוטים מתים חמשה או עשרה בבית אחד:
(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם: וּנְטַל עַמָא יָת לַיְשֵׁיהוֹן עַד לָא חֲמָע מוֹתַר אַצְוָתְהוֹן צְרִיר בִּלְבָשֵׁהוֹן עַל כַּתְפֵּיהוֹן:
רש"י טרם יחמץ. המצריים לא הניחום לשהות כדי חמוץ: משארתם. שירי מצה ומרור: על שכמם. אף על פי שבהמות הרבה הוליכו עמהם מחבבים היו את המצוה:
(לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדוּ כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁה וּשְׁאִילוּ מִמִצְרַיִם מָנִין דִכְסַף וּמָנִין דִדְהַב וּלְבוּשִׁין:
רש"י כדבר משה. שאמר להם במצרים (לעיל יא ב) וישאלו איש מאת רעהו: ושמלת. אף הן היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב, והמאוחר בפסוק חשוב:
(לו) וַיהוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם: וַייָ יְהַב יָת עַמָא לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וּשְׁאֵילִנוּן וְרוֹקִינוּ יָת מִצְרַיִם:
רש"י וישאלום. אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם. אתה אומר אחד, טול שנים ולך: וינצלו. ורוקינו:
(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף: וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס לְסֻכּוֹת כְּשִׁתְּ מֵאָה אַלְפִין רִגְלָאִין גֻבְרַיָא בַּר מִטַפְלָא:
רש"י מרעמסס סכתה. מאה ועשרים מיל היו ובאו שם לפי שעה, שנאמר (שמות יט ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים: הגברים. מבן עשרים שנה ומעלה:
(לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד: וְאַף נוּכְרָאִין סַגִיאִין סְלִיקוּ עִמְהוֹן וְעָנָא וְתוֹרִין בְּעִירָא סַגִי לַחֲדָא:
רש"י ערב רב. תערובות אמות של גרים:
(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם: וַאֲפוֹ יָת לַיְשָׁא דִי אַפִּיקוּ מִמִצְרַיִם גְרִיצָן פַּטִירָן אֲרֵי לָא חֲמָע אֲרֵי אִתָּרָכוּ מִמִצְרַיִם וְלָא יָכִילוּ לְאִתְעַכָּבָא וְאַף זְוָדִין לָא עֲבָדוּ לְהוֹן:
רש"י עגת מצות. חררה של מצה בצק שלא החמיץ קרוי מצה: וגם צדה לא עשו להם. לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו, הוא שמפורש בקבלה (ירמיה ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ומה שכר מפורש אחריו (שם ג) קדש ישראל לה' וגו' :
(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וּמוֹתַב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי יְתִיבוּ בְּמִצְרָיִם אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין:
רש"י אשר ישבו במצרים. אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם: שלשים שנה וארבע מאות שנה. בין הכל משנלד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה. משהיה לו זרע לאברהם נתקים (בראשית טו יג) כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנלד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמונים של משה, לא תמצאם כל כך, ועל כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והזקקת לומר על כרחך, שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפלו בחברון, שנאמר (בראשית לה כז) אשר גר שם אברהם ויצחק, ואומר (שמות ו ד) את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך משהיה לו זרע. וכשתמנה ארבע מאות שנה משנלד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנה, וזה אחד מן הדברים ששנו לתלמי המלך:
(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַהֲוָה מִסוֹף אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין נְפָקוּ כָּל חֵילַיָא דַיְיָ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
רש"י ויהי מקץ שלשים שנה וגו' ויהי בעצם היום הזה. מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין, בחמשה עשר בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם לבשרו, בחמשה עשר בניסן נלד יצחק, ובחמשה עשר בניסן נגזרה גזרת בין הבתרים:
(מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: לֵילֵי נְטִּיר הוּא קֳדָם יְיָ לְאַפָּקוּתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם הוּא לֵילְיָא הָדֵין קֳדָם יְיָ נְטִירִין לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדָרֵיהוֹן:
רש"י ליל שמרים. שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים: הוא הלילה הזה לה'. הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך: שמרים לכל בני ישראל לדרתם. משמר ובא מן המזיקין, כענין שנאמר (פסוק כג) ולא יתן המשחית וגו' :
(מג) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן דָא גְזֵירַת פִּסְחָא כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל דְיִשְׁתַּמַד לָא יֵכוּל בֵּהּ:
רש"י זאת חקת הפסח. בארבעה עשר בניסן נאמרה להם פרשה זו: כל בן נכר. שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ואחד נכרי ואחד ישראל משמד במשמע:
(מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ: וְכָל עָבֵד גְבַר זְבִינֵי כַסְפָּא וְתִגְזַר יָתֵהּ בְּכֵן יֵכוּל בֵּהּ:
רש"י ומלתה אתו אז יאכל בו. רבו, מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, דברי רבי יהושע. רבי אלעזר אומר אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, אם כן מה תלמוד לומר אז יאכל בו, העבד:
(מה) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ: תּוֹתָבָא וַאֲגִירָא לָא יֵכוּל בֵּהּ:
רש"י תושב. זה גר תושב: ושכיר. זה הנכרי. ומה תלמוד לומר, והלא ערלים הם, ונאמר (פסוק מח) וכל ערל לא יאכל בו, אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב או שכיר:
(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ: בַּחֲבוּרָא חֲדָא יִתְאָכֵל לָא תַפֵּיק מִן בֵּיתָא מִן בִּסְרָא לְבָרָא וְגַרְמָא לָא תִתְבְּרוּן בֵּהּ:
רש"י בבית אחד יאכל. בחבורה אחת, שלא יעשו הנמנין עליו שתי חבורות ויחלקוהו. אתה אומר בחבורה אחת, או אינו אלא בבית אחד כמשמעו, וללמד שאם התחילו והיו אוכלים בחצר וירדו גשמים שלא יכנסו לבית, תלמוד לומר (פסוק ז) על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מכאן שהאוכל אוכל בשני מקומות: לא תוציא מן הבית. מן החבורה: ועצם לא תשברו בו. הראוי לאכילה, כגון שיש עליו כזית בשר יש בו משום שבירת עצם, אין עליו כזית בשר אין בו משום שבירת עצם:
(מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל יַעְבְדוּן יָתֵהּ:
רש"י כל עדת ישראל יעשו אתו. למה נאמר, לפי שהוא אומר בפסח מצרים (פסוק ג) שה לבית אבות, שנמנו עליו למשפחות, יכול אף פסח דורות כן, תלמוד לומר כל עדת ישראל יעשו אותו:
(מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ: וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמָךְ גִיוֹרָא וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ מִגְזַר לֵהּ כָּל דְכוּרָא וּבְכֵן יִקְרַב לְמֶעְבְּדֵהּ וִיהֵי כְּיַצִיבָא דְאַרְעָא וְכָל עַרְלָא לָא יֵכוּל בֵּהּ:
רש"י ועשה פסח. יכול כל המתגיר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר: וכל ערל לא יאכל בו. להביא את שמתו אחיו מחמת מילה שאינו משמד לערלות ואינו נלמד מבן נכר לא יאכל בו (פסוק מג) :
(מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: אוֹרַיְתָא חֲדָא יְהֵא לְיַצִיבָא וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בֵּינֵיכוֹן:
רש"י תורה אחת וגו' . להשוות גר לאזרח אף לשאר מצות שבתורה:
(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: וַעֲבָדוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה וְיָת אַהֲרֹן כֵּן עֲבָדוּ: (נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אַפֵּיק יְיָ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַל חֵילֵיהוֹן: יג (א) שביעי וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: אַקְדֵשׁ קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא פָּתַח כָּל וַלְדָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא דִילִי הוּא:
רש"י פטר כל רחם. שפתח את הרחם תחלה, כמו (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, וכן (תהלים כב ח) יפטירו בשפה, יפתחו שפתים: לי הוא. לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים:
(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהוָֹה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָא הֲווֹ דְכִירִין יָת יוֹמָא הָדֵין דִי נְפַקְתּוּן מִמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא אֲרֵי בִּתְקוֹף יְדָא אַפֵּיק יְיָ יָתְכוֹן מִכָּא וְלָא יִתְאֲכֵל חֲמִיעַ:
רש"י זכור את היום הזה. למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום:
(ד) הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב: יוֹמָא דֵין אַתּוּן נָפְקִין בְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא:
רש"י בחדש האביב. וכי לא היו יודעין באיזה חדש, אלא כך אמר להם, ראו חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחדש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צנה ולא גשמים. וכן הוא אומר (תהלים סח ז) מוציא אסירים בכושרות, חדש שהוא כשר לצאת:
(ה) וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה: וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ לְאַרְעָא דִכְנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי וְחִוָאֵי וִיבוּסָאֵי דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ אַרְעָא עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ וְתִפְלַח יָת פָּלְחָנָא הָדָא בְּיַרְחָא הָדֵין:
רש"י אל ארץ הכנעני וגו' . אף על פי שלא מנה אלא חמשה עממין, כל שבעה גוים במשמע, שכלן בכלל כנעני הם, ואחת ממשפחות כנען היתה שלא נקרא לה שם אלא כנעני: נשבע לאבתיך וגו' . באברהם הוא אומר (בראשית טו יח) ביום ההוא כרת ה' את אברם וגו' , וביצחק הוא אומר (שם כו ג) גור בארץ הזאת וגו' , וביעקב הוא אומר (שם כח יג) הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו' : זבת חלב ודבש. החלב זב מן העזים והדבש זב מן התמרים ומן התאנים: את העבדה הזאת. של פסח. והלא כבר נאמר למעלה (יב כה) והיה כי תבאו אל הארץ וגו' , ולמה חזר ושנאה, בשביל דבר שנתחדש בה. בפרשה ראשונה נאמר (שם כו) והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, בבן רשע הכתוב מדבר שהוציא את עצמו מן הכלל, וכאן (פסוק ח) והגדת לבנך, בבן שאינו יודע לשאל, והכתוב מלמדך שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב:
(ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהוָה: שִׁבְעָה יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִירָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה חַגָא קֳדָם יְיָ: (ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: פַּטִיר יִתְאֲכֵל יָת שִׁבְעַת יוֹמִין וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִיעַ וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִיר בְּכָל תְּחוּמָךְ: (ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: וּתְחַוֵי לִבְנָךְ בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר בְּדִיל דֵין עֲבַד יְיָ לִי בְּמִפְּקִי מִמִצְרָיִם:
רש"י בעבור זה. בעבור שאקים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו: עשה ה' לי. רמז תשובה לבן רשע לומר, עשה ה' לי ולא לך, שאלו היית שם לא היית כדאי לגאל:
(ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהוָֹה מִמִּצְרָיִם: וִיהֵי לָךְ לְאָת עַל יְדָךְ וּלְדָכְרָנָא בֵּין עֵינָיךְ בְּדִיל תְּהֵי אוֹרַיְתָא דַיְיָ בְּפוּמָךְ אֲרֵי בִּידָא תַקִיפָא אַפְּקָךְ יְיָ מִמִצְרָיִם:
רש"י והיה לך לאות. יציאת מצרים תהיה לך לאות: על ידך ולזכרון בין עיניך. שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע: על ידך. יד שמאל, לפיכך ידכה מלא בפרשה שניה (פסוק טז) לדרוש בה, יד שהיא כהה:
(י) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה: וְתִטַּר יָת קְיָמָא הָדָא לְזִמְנַהּ מִזְמַן לִזְמָן:
רש"י מימים ימימה. משנה לשנה:
(יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְהוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ לְאַרְעָא דִכְנַעֲנָאֵי כְּמָא דִי קַיִים לָךְ וְלַאֲבָהָתָךְ וְיִתְּנִנַהּ לָךְ:
רש"י והיה כי יבאך. יש מרבותינו שלמדו מכאן שלא קדשו בכורות הנלדים במדבר, והאומר שקדשו מפרש ביאה זו לומר אם תקימוהו במדבר תזכו לכנס לארץ ותקימוהו שם: נשבע לך. והיכן נשבע לך, (שמות ו ח) והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי וגו' : ונתנה לך. תהא בעיניך כאלו נתנה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כירשת אבות:
(יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיהוָֹה וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיהוָה: וְתַעְבַּר כָּל פָּתַח וַלְדָא קֳדָם יְיָ וְכָל פָּתַח וְלַד בְּעִירָא דִי יְהֵי לָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ קֳדָם יְיָ:
רש"י והעברת. אין והעברת אלא לשון הפרשה, וכן הוא אומר (במדבר כז ח) והעברתם את נחלתו לבתו: שגר בהמה. נפל ששגרתו אמו ושלחתו בלא עתו, ולמדך הכתוב שהוא קדוש בבכורה לפטור את הבא אחריו. ואף שאינו נפל קרוי שגר, כמו (דברים ז יג) שגר אלפיך. אבל זה לא בא אלא ללמד על הנפל שהרי כבר כתיב כל פטר רחם. ואם תאמר אף בכור בהמה טמאה במשמע בא ופרש במקום אחר (דברים טו יט) בבקרך ובצאנך. לשון אחר יש לפרש והעברת כל פטר רחם, בבכור אדם הכתוב מדבר:
(יג) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: וְכָל פָּתַח (בּוּכְרָא) דַחֲמָרָא תִּפְרוֹק בְּאִמְרָא וְאִם לָא תִפְרוֹק וְתִנְקְפֵהּ וְכָל בּוּכְרָא דַאֲנָשָׁא בִּבְנָיךְ תִּפְרוֹק:
רש"י פטר חמר. ולא פטר שאר בהמה טמאה, וגזרת הכתוב היא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. ועוד, שסיעו את ישראל ביציאתן ממצרים, שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים: תפדה בשה. נותן שה לכהן ופטר חמור מתר בהנאה והשה חלין ביד כהן: וערפתו. עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו. הוא הפסיד ממונו של כהן, לפיכך יפסיד ממונו: וכל בכור אדם בבניך תפדה. חמש סלעים פדיונו קצוב במקום אחר:
(יד) מפטיר וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וִיהֵי אֲרֵי יִשְׁאֲלִנָךְ בְּנָךְ מְחָר לְמֵימַר מָא דָא וְתֵימַר לֵהּ בִּתְקוֹף יְדָא אַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא:
רש"י כי ישאלך בנך מחר. יש מחר שהוא עכשיו, ויש מחר שהוא לאחר זמן, כגון זה וכגון (יהושע כב כד) מחר יאמרו בניכם לבנינו, דבני גד ובני ראובן: מה זאת. זה תינוק טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו וסותם ושואל מה זאת, ובמקום אחר הוא אומר (דברים ו כ) מה העדות והחקים והמשפטים וגו' , הרי זאת שאלת בן חכם. דברה תורה כנגד ארבעה בנים, רשע ושאינו יודע לשאל והשואל דרך סתומה והשואל דרך חכמה:
(טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהוָֹה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהוָה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: וַהֲוָה אֲרֵי אַקְשֵׁי פַרְעֹה לְשַׁלָחוּתָנָא וּקְטַל יְיָ כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבּוּכְרָא דַאֲנָשָׁא וְעַד בּוּכְרָא דִבְעִירָא עַל כֵּן אֲנָא דָבַח קֳדָם יְיָ כָּל פָּתַח וַלְדָא דִכְרִין וְכָל בּוּכְרָא דִבְנַי אֶפְרוֹק: (טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם: וִיהֵי לְאָת עַל יְדָךְ וְלִתְפִלִין בֵּין עֵינָיךְ אֲרֵי בִּתְקוֹף יְדָא אַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרָיִם: ססס:
רש"י ולטוטפת. תפלין, ועל שם שהם ארבעה בתים קרויין טטפת, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים. ומנחם חברו עם (יחזקאל כא ב) והטף אל דרום, (מיכה ב ו) אל תטיפו, לשון דבור, כמו (לעיל פסוק ט) ולזכרון, שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו:
הפטרת בא - ירמיה מו
(יג) הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבוֹא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכּוֹת אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם: (יד) הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדּוֹל וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס אִמְרוּ הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ כִּי אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ: (טו) מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד כִּי יְהוָה הֲדָפוֹ: (טז) הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה: (יז) קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד: (יח) חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא: (יט) כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם כִּי נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב: (כ) עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא: (כא) גַּם שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק כִּי גַם הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם עֵת פְּקֻדָּתָם: (כב) קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים: (כג) כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם יְהוָה כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר: (כד) הֹבִישָׁה בַּת מִצְרָיִם נִתְּנָה בְּיַד עַם צָפוֹן: (כה) אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל אָמוֹן מִנֹּא וְעַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם וְעַל אֱלֹהֶיהָ וְעַל מְלָכֶיהָ וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בּוֹ: (כו) וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי קֶדֶם נְאֻם יְהוָה: (כז) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: (כח) אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ:
אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל"ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.
משנה מסכת פרה פרק ה
א. הַמֵּבִיא כְּלִי חֶרֶס לַחַטָּאת, טוֹבֵל, וְלָן עַל הַכִּבְשָׁן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִן הַבַּיִת הוּא מֵבִיא וְכָשֵׁר, שֶׁהַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל הַחַטָּאת. וּבַתְּרוּמָה, פּוֹתֵחַ אֶת הַכִּבְשָׁן וְנוֹטֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִן הַסֵדֶר הַשֵּׁנִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִן הַסֵדֶר הַשְּׁלִישִׁי:
ברטנורה (א) המביא כלי חרס לחטאת. שהולך אצל היוצר לקנות ממנו כלי חרס להניח בו אפר חטאת או מי חטאת: טובל ולן על הכבשן. מתחיל לשומרן בטהרה שלא יגע בהן עם הארץ מקודם שיצרפו בכבשן דהוא גמר מלאכתן לקבל טומאה: ר' יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר. דמהימנינן ליה לעם הארץ אם אומר ששמרו על טהרת חטאת, כדאמרינן בפרק חומר בקודש דעמי הארץ נאמנים על טהרת יין לנסכים ושמן למנחות, שלא יהא כל אחד ואחד בונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו והלכה כרבי יהודה: ובתרומה. אם מביא כלי חרס להניח בו תרומה: פותח את הכבשן ונוטל. אע"ג שנגמר צרופן ולא שמרן. דכיון דעדיין לא נפתח ומלא אבק על גביו לא חיישינן שמא נגע בו עם הארץ, דלא החמירו בתרומה: רבי שמעון אומר מסדר השני. אם פתח עם הארץ את הכבשן ונטל ממנו כלים, אין נוטל מסדר הראשון דיד הכל ממשמשין בו, אבל מסדר השני שתחת הראשון שרי. ורבי יוסי מחמיר ואסר אף מסדר השני. ואין הלכה לא כר' שמעון ולא כר' יוסי אלא אע"פ שמצא הכבשן פתוח הרי הכל בחזקת טהרה, ולוקח אף מסדר הראשון:
ב. הַמַּטְבִּיל כְּלִי לַחַטָּאת בְּמַיִם שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְקַדֵּשׁ, צָרִיךְ לְנַגֵּב. בְּמַיִם שֶׁהֵם רְאוּיִים לְקַדֵּשׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַגֵּב. אִם לְהוֹסִיף לְתוֹכוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ צָרִיךְ לְנַגֵּב:
ברטנורה (ב) המטביל כלי לחטאת. כלי שטף שהטבילו כדי למלאות בו מים ולקדשם באפר, אם הטבילו במים שאין ראויין לקדש כגון במי מקוה שאינם מים חיים: צריך לנגב. הכלי. שמא יתערבו שאינם ראויים בראויין. אבל אם הטבילו להכניס לתוכו מים שכבר נתן עליהם את האפר, אפילו הטבילו במים חיים, צריך לנגב, שלא יתערבו שאינם מקודשים במקודשים, ותנן לקמן צלוחית של חטאת שנפל לתוכה מים פסול:
ג. קֵרוּיָה שֶׁהִטְבִּילוּהָ בְּמַיִם שֶׁאֵין רְאוּיִין לְקַדֵּשׁ, מְקַדְּשִׁין בָּהּ עַד שֶׁתִּטְמָא. נִטְמְאָה, אֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם מְקַדֵּשׁ הוּא בָּהּ בַּתְּחִלָּה, אַף בַּסוֹף יְקַדֵּשׁ בָּהּ. אִם אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ בָּהּ בַּסוֹף, אַף לֹא בַתְּחִלָּה. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא יוֹסִיף לְתוֹכָהּ מַיִם מְקֻדָּשִׁים:
ברטנורה (ג) קרויה. דלעת יבשה חלולה ששואבים בה מים: שהטבילוה. מעלה בעלמא לחטאת ולא משום טומאה, דהא בחדשה מיירי שלא נטמאת מעולם: במים שאין ראויין לקדש מקדשים בה. לאחר שנגבה. ולא חיישינן שמא בלעה מים שאין ראויין לקדש ותחזור ותפלוט: נטמאה אין מקדשים בה. ואע"פ שחזר והטבילה. דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאים הבלועים בה, דקסברי רבנן דמחמרינן טפי במים טמאים יותר מבמים שאינן ראויין לקדש. ור' יהושע משוה מדותיו. דאי חיישת, הכא והכא תיחוש. ואי לא חיישת, הכא והכא לא תיחוש. אלא בין כך ובין כך, בין בתחלה אם הטבילה במים שאין ראויין לקדש וניגבה, בין בסוף כשנטמאת והטבילה אפילו בראויין לקדש וניגבה, לא יוסיף לתוכה מים מקודשים, דחיישינן שמא תפלוט. ואין הלכה כר' יהושע:
ד. שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁחֲתָכָהּ לַחַטָּאת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יַטְבִּיל מִיָּד. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יְטַמֵּא וְיַטְבִּיל. הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס:
ברטנורה (ד) שפופרת. של קנה: שחתכה. תיקנה לשום בה מי חטאת או אפר חטאת אפילו חתכה חבר שאינו חשוד על הטומאה: ר' אליעזר אומר יטביל מיד. ואיכא היכרא דפרה נעשית בטבול יום, משום דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש, שמא נשאר בכלי רוק היוצא מפיו של עם הארץ ועדיין הוא לח בשעת גמרו של כלי ומטמאו. ואע"ג דטומאה זו אינה צריכה הערב שמש אלא טבילה בלבד, מכל מקום איכא הכירא, משום דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו ומטמא אדם וכלים, ואי איתא דפרה היתה צריכה הערב שמש, גם היא היתה צריכה: ר' יהושע אומר יטמא ויטביל. דבענין אחר ליכא הכירא, כיון דכלים הנגמרים בטהרה לא בעו הערב שמש לקדש והלכה כר' יהושע: הכל כשרים לקדש. כל הטהורים כשרים להשליך האפר על גבי המים ואפילו נשים. דכתיב גבי אסיפת אפר הפרה ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה, ודרשינן איש, להכשיר את הזר. טהור, ואפילו אשה והניח, מי שיש בו דעת להניח, פרט לחרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח. ובתר [אסיפת אפרה] כתיבא הך עבודה דקידוש ואין עבודה מפסקת בינתים, למדנו שכל הכשר לאסיפת אפרה כשר לקידוש: ר' יהושע מכשיר בקטן ופוסל באשה. דאם איתא דכל הכשר באסיפה כשר בקידוש, לכתוב ולקח לשון יחיד בקידוש כי היכי דכתב ואסף לשון יחיד באסיפה, מאי ולקחו, דאפילו הנך דפסולים התם, כשרים הכא, כגון קטן אבל אשה לא, דכתיב ונתן ולא ונתנה:
ה. בְּכָל הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים, אֲפִלּוּ בִכְלֵי גְלָלִים, בִּכְלֵי אֲבָנִים, וּבִכְלֵי אֲדָמָה. וּבִסְפִינָה מְקַדְּשִׁין בָּהּ. אֵין מְקַדְּשִׁין לֹא בְדָפְנוֹת הַכֵּלִים, וְלֹא בְשׁוּלֵי הַמַּחַץ, וְלֹא בִמְגוּפַת הֶחָבִית, וְלֹא בְחָפְנָיו, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְמַלְאִין וְאֵין מְקַדְּשִׁין וְאֵין מַזִּין מֵי חַטָּאת אֶלָּא בְכֶלִי. אֵין מַצִילִין בְּצָמִיד פָּתִיל אֶלָּא כֵלִים, שֶׁאֵין מַצִילִים מִיַּד כְּלִי חֶרֶס אֶלָּא כֵלִים:
ברטנורה (ה) בכל הכלים מקדשים. בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית, ואפילו בכלי גללים דלא חשיבי כלי לענין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, דכתיב מים חיים אל כלי ולא כתיב אל הכלי: מחץ. כלי גדול של חרס שקורין בערבי אלמחגי"ר. ובקצה האחד ממנו עשוי כדמות בית יד והוא שולי המחץ. כך פירש הרמב"ם: ואין מזין אלא בכלי. כלומר, שצריך שיהיו המים בכלי בשעת ההזאה: אין מצילין. כל מה שבתוכה מטומאת אוהל המת על ידי צמיד פתיל, אלא כלים: שאין מצילין מאויר כלי חרס אלא כלים. שאם יפול שרץ באויר כלי חרס, טמא כל מה שבתוכו אע"פ שלא נגע בהן, חוץ מכלים שאין מיטמאין מאויר כלי חרס, דכתיב כלאשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל אוכלים ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כלים מיטמאין מאויר כלי חרס: שאין מצילין. כמו ואין מצילין. דוגמתו בריש פרק קמא דביצה שאפר כירה מוכן הוא, ואמר רבה בגמרא (דף ח) הכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא:
ו. בֵּיצַת הַיּוֹצְרִים, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹסֵל. בֵּיצַת הַתַּרְנְגֹלֶת, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁירִין, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין:
ברטנורה (ו) ביצת היוצרים. כל כלי שמתחיל יוצר חרס לעשות, עושה תחילה החומר עגול כצורת ביצה ועושה לה בית קבול: כשרה. לקדש בה מי חטאת: ור' יוסי פוסל. דלא חשיב לה כלי. ואין הלכה כר' יוסי: ביצת התרנגולת. קליפתה החיצונה: וחכמים פוסלים. שאינה חשובה כלי. והלכה כחכמים:
ז. הַֹשּׂקֶת שֶׁבַּסֶלַע, אֵין מְמַלְאִין בָּהּ וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה וְאֵינָהּ צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל וְאֵינָהּ פוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. הָיְתָה כֶלִי וְחִבְּרָהּ בַּסִיד, מְמַלְאִין בָּהּ וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ וּמַזִּין מִמֶּנָּה וּצְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל וּפוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. נִקְבָה מִלְּמַטָּן וּפְקָקָהּ בִסְמַרְטוּט, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן עֲגֻלִּים כֶּלִי. מִן הַצַד וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲגוּלִים כֶּלִי. עָשׂוּ לָהּ עֲטָרָה שֶׁל טִיט וְהָלְכוּ הַמַּיִם לְשָׁם, פְּסוּלִין. אִם הָיָה בָרִיא כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל עִמָּהּ, כְּשֵׁרִים:
ברטנורה (ז) השוקת שבסלע. שוקת היא אבן חלולה שעל שפת המעין והמים נכנסים לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה הבהמות. והכא מיירי בסלע מחובר שחקקו, אין נחשב כלי הואיל ולא היה עליו שם כלי תלוש. ואפילו היה תלוש [אלא] שחיברו ולבסוף חקקו: ואינה צריכה צמיד פתיל. אם היתה באוהל המת, מצלת על מה שבתוכה בכיסוי לבד בלא צמיד פתיל, לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות שמצילין על מה שבתוכן בכיסוי בלא צמיד פתיל, כדתנן פרק ה' דאהלות (משנה ו): ואינה פוסלת את המקוה. אם [נפלו] מי גשמים מתוכה למקוה, אין נחשבים מים שאובים לפסול את המקוה: ופקקה. סתמה: מפני שאינם עגולים כלי. כלומר שאין כלי מסבב את המים, דנקב שלמטה מבטלו מתורת כלי, דסתימה של סמרטוט לא משוי ליה כלי. אבל כשהנקב מן הצד יש תורת כלי עליו ומקדשים במים שבתוכם שהרי הכלי מסבבן, והיינו עגולים כלי: עשה לה עטרה. שוקת תלושה שחיברה בסיד שהיא חשובה כלי ועשה שפה של טיט לפיה סביב ונתמלאה השוקת מים עד שנתמלאת גם השפה, המים פסולים לקדש, לפי שאין התוספת נחשבת כלי: ואם היה בריא. כלומר אם השפה הזאת חזקה ומהודקת בשוקת עד שאילו תנטל השוקת תנטל גם השפה עמה, כשרים:
ח. שֶׁתֵּי שְׁקָתוֹת שֶׁבְּאֶבֶן אַחַת, קִדֵּשׁ אַחַת מֵהֶם, הַמַּיִם שֶׁבַּשְׁנִיָּה אֵינָן מְקֻדָּשִׁין. הָיוּ נְקוּבוֹת זוֹ לָזוֹ כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, אוֹ שֶׁהָיוּ הַמַּיִם צָפִין עַל גַּבֵּיהֶן אֲפִלּוּ כִקְלִפַּת הַשּׁוּם, וְקִדֵּשׁ אֶת אַחַת מֵהֶן, הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה מְקֻדָּשִׁין:
ברטנורה (ח) שתי שקתות שבאבן. הכא מיירי באבן המיטלטלת שאינה סלע מחובר, ושתי שיקתות הללו תורת כלי יש להן: קדש אחת מהן. שנתן אפר פרה במים שבאחת מהן: כשפופרת הנוד. כמין קנה שנותן על פי הנוד שבו מריקים היין או המים בתוך הנוד. ושיעורו כדי שיהיו שתי אצבעות הראשונות של פס היד חוזרות בו בריוח, לא הגודל אלא האצבעות הסמוכות לו: או שהיו מים צפין על גביהן. כגון שכותל האמצעי המפסיק בין שתי השקתות נמוך משאר הכתלים: כקליפת השום. כשנתמלאו שתיהן, צפין המים על המחיצה האמצעית כקליפת השום:
ט. שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁהִקִּיפָן זוֹ לָזוֹ וַעֲשָׂאָן שֹׁקֶת, וְכֵן שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת, וְכֵן הַשֹּׁקֶת שֶׁנֶּחְלְקָה, הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶם אֵינָן מְקֻדָּשִׁין. עֲשָׂאָן בְּסִיד אוֹ בְגִפְּסִים וְהֵן יְכוֹלוֹת לְהִנָּטֵל כְּאַחַת, הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶם מְקֻדָּשִׁין:
ברטנורה (ט) שהקיפן. סמכן זו אצל זו. לשון [ואין] מקיפין שתי חביות דמסכת ביצה: המים שביניהן. שבין שתי עריבות ושבין סדק של שוקת. אבל שאר המים מקודשין. אלא דאותן שבסדק לא נכנס בהן הקידוש: גפסים. מין סיד הוא ולבן ביותר וקורין לו בלע"ז ייס"ו גיפס:
גמרא נדה דף י"ז ע"ב
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אַרְבָּעָה דְבָרִיך הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן וַאֲנִי אֵינִי אוֹהֲבָן. הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ פִּתְאוֹך וְאֵין צְרִיכִין לוֹמַר לְבֵית חֲבֵירוֹ. וְהָאוֹחֵז בְּאַמָּה וּמַשְׁתִּין. וּמַשְׁתִּין מַיִך עָרוֹך לִפְנֵי מִטָּתוֹ. וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּפְנֵי כָל חָי. אָמַר לוֹ רַב יְהוּדָה לִשְׁמוּאֵל וַאֲפִלּוּ לִפְנֵי עַכְבְּרִיך אָמַר לוֹ שִׁינְנָא לָא אֶלָּא כְגוֹן שֶׁל בֵּית פְּלוֹנִי שֶׁמְּשַׁמְּשִׁיך מִטּוֹתֵיהֶך בִּפְנֵי עַבְדֵּיהֶך וְשִׁפְחוֹתֵיהֶך. וְאִינְהוּ מָאי דָּרוּשׁ (בראשית כ"ב) שְׁבוּ לָכֶך פֹּה עִך הַחֲמוֹר עַך הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְקַרְקֵשׁ זַגֵי דְכִילְתָא. אַבַּיִּיִ בָּאלֵי דִידְבֵי. רָבָא בָּאלֵי פְרוּחֵי:
רש"י מקרקש וכו'. פעמונים התלוים בכילה שסביב מטתו מקשקשן בעת תשמיש לסור בני ביתו משם: באלי דידבי. מגרש הזבובים שלא לשמש מטתו בפני כל חי: פרוחי. יתושים:
זוהר יתרו דף פ"ח ע"ב
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לַאֲבוֹי אִלֵּין סְעוּדְתֵי הֵיךְ מִתְּתַּקְנִין. אָמַר לֵיהּ לֵילְיָא דְשַׁבְּתָא כְּתִיב וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ בֵּיהּ בְּלֵילְיָא מִתְבָּרְכָא מַטְרוּנִיתָא וְכֻלְּהוּ חֲקַל תַּפּוּחִין וּמִתְבָּרְכָא פְּתוֹרֵיהּ דְּבַר נַשׁ וְנִשְׁמָתָא אִתּוֹסְפַת וְהַהוּא לֵילְיָא חֶדְוָה דְּמַטְרוּנִיתָא הֲוֵי. וּבָעֵי בַּר נַשׁ לְמֶחֱדֵי בְּחֶדְוָותָא וּלְמֵיכַל סְעוּדָתָא דְּמַטְרוּנִיתָא. בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא בִּסְעוּדָתָא תִּנְיָינָא כְּתִיב אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'. עַל ה' וַדַּאי דְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא וְכֻלְּהוּ עָלְמִין בְּחֶדְוָותָא וּשְׁלִימוּ וְחֶדְוָותָא דְעַתִּיקָא עַבְדֵינַן וּסְעוּדָתָא דִילֵיהּ הוּא וַדַּאי. בִּסְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה דְשַׁבַּתָּא כְּתִיב וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. דָּא הִיא סְעוּדָתָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין דַּהֲוֵי בִּשְׁלֵימוּתָא וְכֻלְּהוּ שִׁיתָּא יוֹמִין מֵהַהוּא שְׁלִימוּ מִתְבָּרְכָן. וּבָעֵי בַּר נַשׁ לְמֶחֱדֵי בִּסְעוּדְתֵיהּ וּלְאַשְׁלָמָא אִלֵּין סְעוּדְתֵי דְּאִינוּן סְעוּדְתֵי מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא דְזַרְעָא קַדִּישָׁא דְיִשְׂרָאֵל דִּי מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה דָּא דִילְהוֹן הִיא וְלָא דְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּבְגִינֵי כָּךְ אָמַר בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְאָבִיו, אֵלּוּ הַסְּעֻדּוֹת אֵיךְ מִתְתַּקְּנוֹת. אָמַר לוֹ, לֵיל שַׁבָּת, כָּתוּב, וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, בּוֹ בַּלַּיְלָה מִתְבָּרֶכֶת הַמַּטְרוּנִיתָא, וְכָל שְׂדֵה הַתַּפּוּחִים, וּמִתְבָּרֵךְ שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם, וּנְשָׁמָה נִתּוֹסֶפֶת לָאָדָם, וְלַיְלָה הַהוּא שִׂמְחַת הַמַּטְרוּנִיתָא הוּא, וְצָרִיךְ הָאָדָם לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָה וְלֶאֱכוֹל הַסְּעֻדָּה שֶׁל הַמַּטְרוּנִיתָא. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בַּסְּעֻדָּה הַשְּׁנִיָּה, כָּתוּב, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', עַל ה' וַדַּאי, כִּי בַּשָּׁעָה הַהִיא מִתְגַלֶּה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְכָל הָעוֹלָמוֹת הֵם בְּשִׂמְחָה, וְהַשְּׁלֵמוּת וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל עַתִּיקָא אָנוּ עוֹשִׂים. וְהַסְּעֻדָּה שֶׁלּוֹ הִיא, וַדַּאי. בַּסְּעֻדָּה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁל שַׁבָּת, כָּתוּב, וְהַאֲכַלְתִּיךְ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךְ. זוֹ הִיא הַסְּעֻדָּה שֶׁל זְעֵיר אַנְפִּין שֶׁהוּא בִּשְׁלֵמוּת, וְכָל שֵׁשֶׁת הַיָּמִים מִשְּׁלֵמוּת הַהִיא מִתְבָּרְכִים, וְצָרִיךְ הָאָדָם לִשְמֹחַ בִּסְעֻדָּתוֹ, וּלְהַשְּׁלִים אֵלּוּ הַסְּעֻדּוֹת, שֶׁהֵם סְעֻדּוֹת הָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה, שֶׁל זֶרַע הַקָּדוֹשׁ דְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁל הָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה, כִּי שֶׁלָּהֶם הוּא וְלֹא שֶׁל עַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וּמִשּׁוּם זֵה אָמַר, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
הלכה פסוקה
הר"מ ה' שבת פ"ה
א. כֵּלִים הַדּוֹמִים זֶה לָזֶה וְאֵינָן נִכָּרִין אֶלָּא בְּעִיּוּן הַרְבֵּה אָסוּר לְהַקְרִיבָן לְאוֹר הַנֵּר וּלְהַבְחִין בֵּינֵיהֶן שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיַטֶּה. לְפִיכָךְ שַׁמָּשׁ שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ אָסוּר לוֹ לִבְדּוֹק כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת לְאוֹר הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירָן בֵּין בְּנֵר שֶׁל שֶׁמֶן זַיִת בֵּין בְּנֵר שֶׁל נֵפְט. שֶׁאוֹרוֹ רַב. אֲבָל שַׁמָּשׁ קָבוּע מֻתָּר לוֹ לִבְדוֹק לְאוֹר הַנֵּר כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ עִיּוּן הַרְבֵּה. וְאִם הָיָה נֵר שֶׁל שֶׁמֶן זַיִת אֵין מוֹרִין לוֹ לִבְדּוֹק וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ. ב. נֵר שֶׁאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת אָסוּר לִפְתּוֹחַ הַדֶּלֶת וְלִנְעוֹל כְּדַרְכּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֵּהוּ אֶלָּא יִזָּהֵר בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתֵחַ וּבְשָׁעָה שֶׁנּוֹעֵל. וְאָסוּר לִפְתּוֹחַ אֶת הַדֶּלֶת כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא רוּחַ מְצוּיָה. וּמַנִּיחִין הַנֵּר שֶׁל שַׁבָּת עַל גַּבֵּי אִילָן הַמְּחֻבָּר לְקַרְקַע וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:
מוסר
מלוקט
כְּשֵׁם שֶׁהַחוֹלֶה זָהִיר וְזָרִיז לְבַקֵּשׁ רוֹפֵא מוּמְחֶה וּמְבַקֵשׁ מִמֶּנוּ לְרַפְאוֹתוֹ וְנוֹדֵר לוֹ כַּמָּה מָעוֹת וּמְכַבְּדוֹ כָּבוֹד גָּדוֹל כִּי יָרֵא מְאֹד מֵחָלְיוֹ. קַל וָחוֹמֶר שֶׁצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כֵּן עַל רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁהוּא הַחוֹלִי הָעִיקָרִי וְהַמַּדְוֶה הֶעָצוּם וִיבַקֵשׁ רְפוּאָתוֹ מִפִּי סוֹפְרִים וּמִפִּי סְפָרִים לְתַקֵּן אֲשֶׁר עִוֵּת וּלְתַקֵּן אֲשֶׁר קִלְקֵל וּלְלַקֵּט אֲשֶׁר פִּזֵר. וִיכָּנַע מְאֹד וְיִשְׁמַע לְקוֹל מוֹרִים. וְאַחַר אֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן בְּחוֹלִי נַפְשׁוֹ מִכָל הַפְּגָמִים אֲשֶׁר פָּגַם בְּנַפְשׁוֹ. יוֹדִיעַ מַכְאוֹבָיו לְרוֹפֵא הַנֶּפֶשׁ יַנְחֵהוּ בְּמַעְגְלֵי צֶדֶק וִימַהֵר לֶאֱחוֹז בְּסִדְרֵי תְשׁוּבָה כְּכֹל אֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו. וַה' הַטּוֹב הֶחָפֵץ בִּתְשׁוּבַת הַשָּׁבִים יַעַזְרֵהוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמוֹ רוֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרוֹ בְּהִלּוֹ נֵרוֹ: