פרשת תזריע
תזריע יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
יב (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אִתְּתָא אֲרֵי תְעַדִי וּתְלִיד דְכָר וּתְהֵי מְסָאָבָא שִׁבְעַת יוֹמִין כְּיוֹמֵי רִחוּק סוֹבְתַהּ תְּהֵי מְסָאָבָא:
רש"י אשה כי תזריע. אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף: כי תזריע. לרבות שאפלו ילדתו מחוי, שנמחה ונעשה כעין זרע, אמו טמאה לידה: כימי נדת דותה תטמא. כסדר כל טמאה האמורה בנדה מטמאה בטמאת לידה, ואפלו נפתח הקבר בלא דם: דותה. לשון דבר הזב מגופה. לשון אחר לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלא תחלה (י"ג: תחלה) ראשה ואבריה כבדין עליה:
(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּבְיוֹמָא תְּמִינָאָה יִגְזַר בִּסְרָא דְעָרְלְתֵהּ: (ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וּתְלָתִין וּתְלָתָא יוֹמִין תֵּיתֵב בְּדַם דְכוּ בְּכָל קוּדְשָׁא לָא תִקְרַב וּלְמִקְדְשָׁא לָא תֵעוֹל עַד מִשְׁלַם יוֹמֵי דָכוּתַהּ:
רש"י תשב. אין תשב אלא לשון עכבה, כמו (דברים א מו) ותשבו בקדש, וישב באלני ממרא (בראשית יג יח) : בדמי טהרה. אף על פי שרואה דם טהורה. בדמי טהרה לא מפיק ה"א, והוא שם דבר, כמו טוהר: ימי טהרה. מפיק ה"א, ימי טוהר שלה: בכל קדש וגו' . לרבות את התרומה, לפי שזו טבולת יום ארוך, שטבלה לסוף שבעה ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים, של מחר תביא את כפרת טהרתה: לא תגע. אזהרה לאוכל, כמו ששנויה ביבמות (עה א) :
(ה) וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה: וְאִם נְקוּבְתָא תְלִיד וּתְהֵי מְסָאָבָא אַרְבְּעָה עֲסַר כְּרִחוּקַהּ וְשִׁתִּין וְשִׁתָּא יוֹמִין תֵּיתֵב עַל דַם דְכוּ: (ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: וּבְמִשְׁלַם יוֹמֵי דָכוּתַהּ לִבְרָא אוֹ לִבְרַתָּא תַּיְתִי אִמָר בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא וּבַר יוֹנָה אוֹ שַׁפְנִינָא לְחַטָאתָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לְוַת כַּהֲנָא:
נביאים - מלכים ב - פרק ד
(מב) וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ: וְגַבְרָא אָתָא מֵאֲרַע דָּרוֹמָא וְאַיְיתֵי לִנְבִיָּא דַיְיָ לְחֵם בִּכּוּרִין עַסְרִין טוּלְמִין דִּלְחֵם שְּׂעוֹרִים וּפֵירוּכָי בִּלְבוּשֵׁיהּ וַאֲמַר הַב לְעַמָּא וְיֵיכְלוּן:
רש"י מבעל שלישה . שם מדינה . ויונתן תרגם : מארעא דרומא . 'בעל' לשון 'מישור' , והרבה במקרא : לחם בכורים . בפסח , שהתבואה מבכרת : בצקלונו . בלבושיה : לעם . לתלמידים שהיה זן :
(מג) וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אָכֹל וְהוֹתֵר: וַאֲמַר מְשֻׁמְשָׁנֵיהּ מַה אֶתֵּן דֵין קֳדָם מְאָה גַבְרָא וַאֲמַר הַב לְעַמָּא וְיֵיכְלוּן אֲרֵי כִּדְנַן אֲמַר יְיָ יֵיכְלוּן וְיוֹתְרוּן:
רש"י מה אתן זה . כל לחם ולחם :
(מד) וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר יְהוָה: וִיהַב קֳדָמֵיהוֹן וַאֲכָלוּ וְאוֹתִירוּ כְּפִתְגָּמָא דַיְיָ: ה (א) וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן יְהוָה תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע: וְנַעֲמָן רַב חֵילָא דְמַלְכָּא דַאֲרָם הֲוָה גְּבַר רַב קֳדָם רִבּוֹנֵיהּ וּנְסֵיב אַפִּין אֲרֵי עַל יְדֵיהּ עָבַד יְיָ נִצְחָנָא לֶאֱנַשׁ אֲרָם וְגַבְרָא הֲוָה גְּבַר חֵילָא וְהוּא לְקֵי בִּסְגִירוּתָא:
רש"י ונעמן שר צבא . נסים שנעשו על ידי אלישע , מסדר והולך : תשועה לארם . הוא משך בקשת לתומו , והרג את אחאב ( ילקוט שמעוני רמז רכב ) :
(ב) וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן: וֶאֱנַשׁ אֲרָם נְפָקוּ בְמַשְׁרְיָן וּשְׁבוֹ מֵאַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל עוּלֶמְתָּא זְעֶרְתָּא וַהֲוַת מְשַׁמְשָׁא קֳדָם אִתַּת נַעֲמָן:
רש"י יצאו גדודים . כשהולכין מאה או מאתים מעצמן לשלול כאשר ימצאון , הוא קרוי גדוד : נערה קטנה . ריבה קטנה , מעיר נערון ( חולין ה א ) : ותהי לפני . והות משמשא קדם אתת נעמן :
(ג) וַתֹּאמֶר אֶל גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ: וַאֲמָרַת לְמָרָתָהּ טוּבֵי רִבּוֹנִי אִם יֵזִיל לִקֳדָם נְבִיָּא דִּי בְּשׁוֹמְרוֹן בְּכֵן יַסֵּי יָתֵיהּ מִסְּגִירוּתֵיהּ:
רש"י אחלי אדני לפני הנביא . לשון ( שמות לב יא ) : ויחל משה בקשות כל המתפללים עליו יהיו , שיבא הנס לפני הנביא : אחלי . שוהיידמנ"ס בלע"ז , כלומר זו היא בקשה שהוא צריך לה :
כתובים - משלי - פרק כג
(לג) עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת: וִיחַוְרוּן עַיְנָךְ בְּנָכְרֵיתָא וְלִבָּךְ יְמַלֵל תַּהֲפוּכְתָּא:
רש"י עיניך יראו זרות . כשתשתכר היין בוער בך ומשיאך להביט בזונות :
(לד) וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל: וְתֶהֱוֵי הֵיךְ דְּשָׁכֵב בְּלִבֵּיהּ דְּיַמָא וְהֵיךְ מַלָחָא דְדָמֵך בְּאִלְפָא:
רש"י והיית . משוגע : כשוכב בלב ים וכשוכב בראש חבל . תורן הספינ' נוח לפול ממנו :
(לה) הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי מָתַי אָקִיץ אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד: וְתֵימַר מְחוּנַנִי וְלָא אִכַּרְהֵית וּבַזוּנַנִי וְלָא יְדַעֵית לְאֵימָת אֶתְּעֵיר וְאוֹסִיף אֶבְעִינֵיהּ עוֹד:
רש"י הכוני בל חליתי וגו' . כשיקץ מיינו אינו מרגיש בכל הרעות שעברו עליו וחוזר לשתות :
כד (א) אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה וְאַל (תתאו) תִּתְאָיו לִהְיוֹת אִתָּם: לָא תִטַן בְּמָרֵי בִישְׁתָּא וְלָא תִתְרַגְרַג לְמֶהֱוֵי עִמְהוֹן: (ב) כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה: מְטוּל דְּרִבּוּנָא רָגֵן לִבְּהוֹן וְעַוְלָא שִּׂפְוָתְהוֹן מְמַלְלָן: (ג) בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן: בְּחָכְמְתָא מִתְבְּנֵי בֵיתָא וּבִבְיוּנָא מִתַּקֵן:
משנה כלאים פרק ג
א. עֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה טְפָחִים עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים, זוֹרְעִים בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִים, אַרְבָּעָה בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע. הָיָה לָהּ גְּבוּל גָּבוֹהַּ טֶפַח, זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ שְׁלשָׁה עָשָׂר, שְׁלשָׁה עַל כָּל גְּבוּל וּגְבוּל, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע. לֹא יִטַּע רֹאשׁ הַלֶּפֶת בְּתוֹךְ הַגְּבוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַלְאֵהוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁשָּׁה בָאֶמְצַע:
ברטנורה (א) ערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים. מפורשת למטה בסוף הקונטרס (לא זכינו לראות מגילת הספר הזה ונגנז. וזה לשון פירושו במסכת שבת פרק ט'): זורעים בתוכה חמשה זרעונים. ויש בה כדי להפריש ביניהם הפרש הראוי ולא הוי ערבוב: ארבעה בארבע רוחות הערוגה. ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן, ובאמצע אינו זורע אלא גרעין אחד, כדי שיהיה הגרעין שבאמצע רחוק שלשה טפחים מן הזרוע שבכל רוח דשיעור יניקת כל זרוע טפח ומחצה, ואף על פי שאצל הקרנות שברוחות הזרעים קרובים זה לזה ואין ביניהם הרחק שלשה טפחים ויונקים זה מזה, אין כאן בית מיחוש, דאכלאים בלבד קפיד קרא דלא להוי ערבוב וליניקה לא חיישינן, כדתנן היה גדר בנתים זה סומך לגדר מכאן, וזה סומך לגדר מכאן ואף על גב דינקי מתתאי. וכאן יש היכר גדול שרוח זו זרועה צפון ודרום, ורוח זו זרועה מזרח ומערב, אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות אין היכר ואי מקרבי הוי ערבוב הלכך צריך הרחק כדי יניקה:
ב. כָּל מִין זְרָעִים אֵין זוֹרְעִים בָּעֲרוּגָה, וְכָל מִין יְרָקוֹת זוֹרְעִין בָּעֲרוּגָה. חַרְדָּל וַאֲפוּנִים הַשּׁוּפִין, מִין זְרָעִים. אֲפוּנִים הַגַּמְלָנִים, מִין יָרָק. גְּבוּל שֶׁהָיָה גָבוֹהַּ טֶפַח וְנִתְמַעֵט, כָּשֵׁר, שֶׁהָיָה כָשֵׁר מִתְּחִלָּתוֹ. הַתֶּלֶם וְאַמַּת הַמַּיִם שֶׁהֵם עֲמֻקִּים טֶפַח, זוֹרְעִים לְתוֹכָן שְׁלשָׁה זֵרְעוֹנִים, אֶחָד מִכָּאן, וְאֶחָד מִכָּאן, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע:
ברטנורה (ב) כל מין זרעים אין זורעים בערוגה. הא דשרינן לעיל חמשה זרעונים בערוגה, ושלשה עשר מיני זרעונים כשיש לה גבול טפח, הני מילי במיני ירקות שדרך לזרעם ערוגות ערוגות, אבל מיני זרעים שדרכן לזרוע מהן שדה גדולה לא, משום דמחזי ככלאים: אפונים השופים. אפונים חלקים שנראין כאלו הן משופין בכלי שמשפין ומחליקין בו העצים. פירוש אחר אפונים [השופים, הקטנים], גמלונים, גסים וגדולים, לשון ארמי קורין לדבר גדול גמלונא: גבול. כמין איצטבא של טיט מגובל שעושין סביב לערוגה לדריסת רגלי אדם: שהיה גבוה טפח. כשזרעו [בו שנים עשר מיני זרעונים]: ונתמעט. מותרים הזרעונים שגדילים בו אפילו לאחר שנתמעט, ואין צריך לעקור משום מקיים כלאים, כיון שהיה כשר מתחלתו בשעת זריעה, ומיהו אינו יכול לזרוע בו [בתחלה] לאחר שנתמעט עד שיעמידנו על גובה טפח: אחד מכאן. בשפת התלם לרחבו, ואחת בשפה האחרת, ואחת באמצע התלם, והולך וזורע כל מין עד שיהיו מרוחקין זה מזה טפח ומחצה. ושהן עמוקים טפח לרבותא נקט, משום דבירושלמי איכא מאן דאסר דמחזי כחבוש:
ג. הָיָה רֹאשׁ תּוֹר יָרָק נִכְנָס לְתוֹךְ שְׂדֵה יָרָק אַחֵר, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה יָרָק, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִטַּע בְּתוֹכָהּ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק אַחֵר, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּהֵא הַתֶּלֶם מְפֻלָּשׁ מֵרֹאשׁ הַשָּׂדֶה וְעַד רֹאשׁוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֹרֶךְ שִׁשָּׁה טְפָחִים וְרֹחַב מְלֹאוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רֹחַב כִּמְלֹא רֹחַב הַפַּרְסָה:
ברטנורה (ג) ראש תור. קרן זוית מחודדת נכנסת לתוך שדה אחר כתורי זהב של תכשיט אשה, שיש להן שלש זויות מחודדות: שהוא נראה כסוף שדהו. וניכר ולא מחזי ככלאים: מפולש. פתוח משני צדדיו כמו מבוי מפולש שפתוח משתי רוחות: רבי עקיבא אומר אורך ששה טפחים. לא בעינן מפולש, אלא שיהא התלם הזרוע אורך ששה טפחים אף על פי שזרע אחר מקיפו משלש רוחותיו שרי: ורוחב מלואו. היינו ששה טפחים שהוא שיעור רוחב תלם. ורבי ישמעאל נמי בעי רוחב התלם במלואו אף על גב דלא פירש למילתיה, דכיון דרבי עקיבא דמיקל ולא בעי מפולש בעי רוחב מלואו, כל שכן רבי ישמעאל דמחמיר. ורמב"ם פירש רוחב מלואו שיהיה רחבו [כעמקו]: רוחב פרסה. והיינו טפח, והא דקאמר רוחב פרסה ולא קאמר רוחב טפח, משום דמפיק לה מקרא דכתיב (דברים יא) והשקית ברגלך כגן הירק, שצריך להיות בין ירק לירק מקום להנחת הרגל דהיינו רוחב פרסה. והלכה כר' עקיבא. ובפרקין דלעיל דתנן ירק בירק ששה טפחים, התם מיירי בין שדה ירק לשדה ירק אחר שצריך להרחיק זה מזה ששה טפחים, והכא מיירי בבא ליטע שורה אחת של ירק בתוך שדה כדתנן בהדיא, והוא מבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר, הלכך מפסיק בתלם רחב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
ד. הַנּוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל קִשּׁוּאִין, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, מֻתָּר. שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים, שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, אָסוּר. שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים, שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, וְשׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
ברטנורה (ד) שתי שורות של קשואין שתי שורות של דלועין שתי שורות של פול המצרי מותר. דכל שתי שורות נראית כשדה בפני עצמה ואיכא הכירא ואין כאן ערבוב, והוא דאיכא תלם מפסיק בין מין למין, אבל שורה אחת של קישואין ושורה אחת של דלועין ושורה אחת של פול המצרי אסור, אף על גב דתלם מפסיק בין כל מין ומין, לפי ששלשה מינים הללו עלים שלהם מתפשטים ומתערבים זו עם זו וכשאין שם אלא שורה אחת מכל מין ומין, נראין כאלו נזרעו כולן יחד במפולת יד, ומחזי ככלאים ואין הפסקת התלם ניכרת בהן: ושורה של קשואים רבי אליעזר מתיר. קסבר הואיל ואיכא שתי שורות של קשואין אף על פי שאינן סמוכות זו לזו, חשבינן להו כאילו הן סמוכות, ויש כאן שדה של קשואין ושורה של דלועין ושורה של פול המצרי, הוי כאילו נטועות בשדה של קישואין וסגי להו בהרחקת תלם, כדתנן לעיל היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכה ירק אחר וכו': וחכמים אוסרים. לפי שאין שתי שורות של קשואין סמוכות זו לזו לא חשיבי כשדה של קישואין ומחזי ככלאים ויש כאן ערבוב, ואין הפסקת התלם מועלת בהן. והלכה כחכמים:
ה. נוֹטֵעַ אָדָם קִשּׁוּת וּדְלַעַת לְתוֹךְ גֻּמָּא אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא זוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה, וְזוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה, (וְנוֹטֶה שֵׂעָר שֶׁל זוֹ לְכָאן, וְשֵׂעָר שֶׁל זוֹ לְכָאן) שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָסְרוּ חֲכָמִים, לֹא גָזְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן:
ברטנורה (ה) קישות ודלעת. שהעלים שלהן מתפשטים ומתערבים זו עם זו, וכל שכן שאר מינים: זו נוטה לצד זה. דאף על גב דאין הפסק של תלם מועיל להן, הטיית העלים זו לצד זה וזו לצד זה מועיל להן, הואיל ומה שאסרו חכמים בכלאים לא אסרו אלא מפני מראית העין:
ו. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה בְצָלִים, וּמְבַקֵּשׁ לִטַּע בְּתוֹכָהּ שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שׁוּרָה אַחַת, וּמַנִּיחַ קָמַת בְּצָלִים בִּמְקוֹם שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, וְעוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שׁוּרָה אֶחָת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, עוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, וּמַנִּיחַ קָמַת בְּצָלִים בִּמְקוֹם שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, וְעוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם אֵין בֵּין שׁוּרָה לַחֲבֶרְתָּהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה, לֹא יְקַיֵּם אֶת הַזְּרַע שֶׁל בֵּינְתָיִם:
ברטנורה (ו) עוקר שתי שורות ונוטע שורה אחת. שיעור השורה אין פחות מארבע אמות רוחב, וכשעוקר שתי שורות של בצלים שהן שמונה אמות ונוטע באמצען שורה אחת של דלועין שהיא ארבע אמות, נשתיירו שתי אמות בורות מכאן ושתי אמות בורות מכאן: ומניח קמת בצלים במקום שתי שורות. שהן שמונה אמות רוחב, ועוקר שתי שורות שהן כמו כן שמונה אמות, וזורע באמצען שורה אחת של דלועין שהיא ארבע אמות, נמצא בין שורה ראשונה של דלועין לקמת הבצלים שתי אמות בורות וקמת הבצלים שמונה אמות, ושתי אמות בורות בין קמת הבצלים לשורה שניה של דלועים, הרי בין שורה של דלועים לשורה של דלועים שתים עשרה אמה וכן לעולם: רבי עקיבא אומר עוקר שתי שורות ונוטע שתי שורות. קסבר שאין צריך להפסיק בין שתי שורות של דלועים לקמת הבצלים אלא התלם, כדתנן לעיל בפרקין בשאר ירקות, ובין שורות של דלועים לשורות של דלועים מפסיקים שמונה אמות של קמת הבצלים בלבד: וחכמים אומרים אם אין בין שורה לחברתה שתים עשרה אמה וכו'. חכמים כרבי ישמעאל סבירא להו, שצריך שיהיה בין שורה של דלועים לחברתה שתים עשרה אמה, מיהו ר' ישמעאל מצריך הפסק שתי אמות בורות בין שורה של דלועים לקמה של בצלים, וחכמים מתירים לסמוך שורה של דלועים אצל קמה של בצלים, ולא מצרכינן אלא תלם אחד בלבד כשאר ירקות, אבל שתים עשרה אמה בין שורה של דלועים לחברתה בעו חכמים, לפי שהדלועים עלין שלהן רחבות ומתפשטות הרבה כדי שלא תראה כל השדה מעורבבת בבצלים ודלועים. והלכה כחכמים:
ז. דְּלַעַת בְּיָרָק, כַּיָּרָק. וּבִתְבוּאָה נוֹתְנִין לָהּ בֵּית רֹבַע. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה תְבוּאָה, וּבִקֵּשׁ לִטַּע לְתוֹכָהּ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין, נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְאִם הִגְדִּילָה, יַעֲקֹר מִלְּפָנֶיהָ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמְרוּ לוֹ, הֲתַחְמִיר זוֹ מִן הַגֶּפֶן. אָמַר לָהֶן, מָצִינוּ שֶׁזּוֹ חֲמוּרָה מִן הַגֶּפֶן, שֶׁלְּגֶפֶן יְחִידִית נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְלִדְלַעַת יְחִידִית נוֹתְנִין לָהּ בֵּית רֹבַע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כָּל שְׁלשָׁה דְלוּעִין לְבֵית סְאָה, לֹא יָבִיא זְרַע לְתוֹךְ בֵּית סְאָה. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַחוֹטֵף אֶפְרָתִי אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כָּל שְׁלשָׁה דְלוּעִין לְבֵית כּוֹר, לֹא יָבִיא זְרַע לְתוֹךְ בֵּית כּוֹר:
ברטנורה (ז) דלעת בירק. הבא ליטע דלעת אצל ירק, עבודתה כירק דהיינו ששה טפחים. אבל אם בא ליטע דלעת בתבואה צריך להרחיב לה בית רובע כשיעור עבודת התבואה שהוא עשר אמות ושני טפחים ומחצה על עשר אמות, והוא מקום זריעת רובע הקב: שורה של דלועים נותנין לה עבודתה ששה טפחים. וקילא שורה מדלעת יחידית, דדלעת יחידית בתבואה צריכה בית רובע, לפי ששורה מנכרא בפני עצמה וליכא ערבוב כמו בדלעת יחידית, וששה טפחים דתנן הכא הוי שיעור רוחב אבל שיעור אורך לא אתפרש במתניתין, ובתוספתא פירשו דצריך שיהיה שיעור האורך עשר אמות ומחצה: ואם הגדילה. השורה ונכנסו ענפים בתוך ששה טפחים יעקור מלפניה כל הענפים שנתפשטו ונכנסו בתוך שיעור זה: נותנין לה עבודתה. של שורת הדלועים: ארבע אמות. שצריך להרחיק ארבע אמות מן התבואה: התחמיר זו מן הגפן. דתנן לקמן בפרק ד' הנוטע שורה של חמש גפנים בית הלל אומרים אינו כרם ואינו נותן לה עבודת הכרם ארבע אמות אלא ששה טפחים, והכא נמי בשורה של דלועים אין להחמיר וליתן לה ארבע אמות, דאין להחמיר בכלאי זרעים יותר מבכלאי הכרם: מצינו שזו חמורה מן הגפן. אף על גב דאיסור כלאי זרעים קיל מאיסור כלאי הכרם, מכל מקום הא אשכחן דלגפן יחידית כשבא ליטע אותה בתבואה נותנין לה עבודתה ששה טפחים, ולדלעת יחידית נותנים לה בית רובע, שהן עשר אמות ושני טפחים ומחצה על עשר אמות, מפני שהיא מתפשטת והולכת מרחוק, הכי נמי אין לתמוה אם לשורה אחת של גפנים נותנים לה עבודתה ששה טפחים, ולשורה של דלועים נותנין לה ארבע אמות: כל שלשה דלועין לבית סאה. רבי מאיר פליג אתנא קמא דאמר שלדלעת יחידית בתבואה נותנים לה בית רובע, וסבר איהו דנותנים לה שלישית בית סאה. ורבי יוסי בן החוטף אפרתי סבר שלישית בית כור. ואין הלכה כדברי כולם, אלא כתנא קמא בלבד. ודלעת השנויה במתניתין היא דלעת יונית בלבד שעלים שלה רחבים ומסככים ומסתבכים טפי, אבל דלעת מצרית עם שאר דלועין, דינן כשאר ירקות:
גמרא ברכות דף כ"ה ע"ב
רַב אֲחַאי אִיעֲסַק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא, עַיְילֵיהּ לַחֻפָּה וְלָא הֲוָה מִסְתַּיְּיעָא מִלְּתָא. אָזַל בַּתְרֵיהּ לְעִיּוּנֵי, חָזָא סֵפֶר תּוֹרָה דְּמַנַּח. אָמַר לְהוּ אִיכוּ הַשְׁתָּא לָא אֲתַאי סַכַּנְתּוּן לִבְרִי. דְּתַנְיָא בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין, אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ אֶת הַמִּטָּה, עַד שֶׁיּוֹצִיאֵם אוֹ שֶׁיַּנִּיחֵם כֶּלִי בְּתוֹךְ כֶּלִי. אָמַר אַבַּיֵּי, לָא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ כֵּלְיָין, אֲבָל בִּכְלִי שֶׁהוּא כֵּלְיָין אֲפִילוּ עֲשָׂרָה מָאנֵי כְּחַד מָאנָא דָמֵי. אָמַר רָבָא, גְּלִימָא אֲקַמַטְרָא כִּכְלִי בְּתוֹךְ כֶּלִי דָמֵי. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, סֵפֶר תּוֹרָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ מְחִיצָה עֲשָׂרָה. מָר זוּטְרָא אִקְלַע לְבֵי רַב אָשֵׁי, חַזְיֵיהּ לְדוּכְתֵיהּ דְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי דְּמַנַּח בֵּיהּ סֵפֶר תּוֹרָה וְעָבִיד לֵיהּ מְחִיצָה עֲשָׂרָה. אָמַר לֵיהּ, כְּמַאן כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אִימוּר דְּאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּלֵית לֵיהּ בֵּיתָא אַחֲרִינָא, מָר הָא אִית לֵיהּ בֵּיתָא אַחֲרִינָא, אָמַר לֵיהּ לָאו אֲדַעְתַּאי:
רש"י עייליה לחופה ולא הוה מסתייעא מלתא. דנשואין שלא היה יכול לבעול: סכנתון לברי. כמעט סכנתם את בני למות בעונש העון: אפילו עשרה מאני. וכלן כליין כחד מאנא דמי: אקמטרא. ארגז של ספרים: ככלי בתוך כלי דמי. דהא גלימא לאו כליין הוא: מחיצה עשרה. ואם לאו לא ישמש: לדוכתיה. מקום מטתו: לאו אדעתאי. לא נתתי אל לבי:
זוהר תזריע דף מ"ב ע"ב
אִשָׁה כִּי תַזְרִיעַ. תָּנֵינָן אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר. רִבִּי אַחָא אָמַר הָא תָנֵינָן דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא גָזַר עַל הַהִיא טִפָּה אִי אִיהוּ דְכַר אִי אִיהוּ נוּקְבָא וְאַתְּ אַמְרַת אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדָּאי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַבְחִין בֵּין טִפָּה דִדְכוּרָא וּבֵין טִפָּה דְנוּקְבָא. וּבְגִין דְּאַבְחִין לֵיהּ גָּזַר עֲלֵיהּ אִי לִיהֱוֵי דְכַר אִי נוּקְבָא אָמַר רִבִּי אַחָא וְיָלְדָה זָכָר וְכִי כֵיוַן דְּמַזְרַעַת יוֹלֶדֶת דִּכְתִיב וְיָלְדָה (אֶלָּא) הָאי קְרָא הָכִי מִבְעֵי לֵיהּ אִשָּׁה כִּי תַהַר וְיָלְדָה זָכָר (ס"א תַּזְרִיעַ וְיִהְיֶה זָכָר) מָהוּ כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אִתְּתָא מִן יוֹמָא דְאִתְעַבְּרַת עַד יוֹמָא דְאוֹלִידַת לֵית לָהּ בְּפוּמָא אֶלָּא יְלִידוּ דִילָהּ אִי לִיהֱוֵי דְכַר וְעַל דָּא אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ. רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כַּמָּה סַגִּיאִין עוֹבָדוֹהִי דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא בְעָלְמָא. מְתָל לְבַר נַשׁ דְנָטִיל בִּידוֹהִי כַּמָּה מַקְטוּרִין כַּחֲדָא וְזָרַע לוֹן בְּזִמְנָא חָדָא וּלְבָתַר נָפִיק כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי. כַּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד עוֹבָדוֹהִי בְּחָכְמָה וּבְחָכְמָה נָטִיל כֹּלָּא כַּחֲדָא וְזָרַע לוֹן וּלְבָתַר נַפְקוּ כָּל חַד וְחַד בְּזִמְנֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים ק"ד) כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ. אָמַר רִבִּי אַבָּא מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כַּמָּה סַגִּיאִין אִינוּן עוֹבָדוֹהי דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא וְכֻלְּהוּ סְתִימִין בְּחָכְמָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ כֻּלְּהוּ בְחָכְמָה כְלִילָן וְלָא נַפְקֵי לְבָר אֶלָּא בִשְׁבִילִין יְדִיעָן לְגַבֵּי בִינָה וּמִתַּמָּן אִתְעֲבִידוּ כֹלָּא וְאִתְתְּקָנוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כ"ד) וּבִתְבוּנָה יִתְכוֹנָן וְעַל דָּא כֻלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ בְּבִינָה. מָלְאָה הָאָרֶץ הָאָרֶץ דָּא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּמִתַּמָּן אִתְמַלְיָיא מִכּלָּא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (קהלת א') כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְגוֹמֵר. קִנְיָנֶיךָ דְּהִיא אַפִּיקַת לוֹן לְבָתַר הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ב') אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם. בְּה' בְּרָאָם. בְּגִינֵי כָךְ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶיךָ. תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְבַר נַשׁ אָתֵי לְאִתְקַדְּשָׁא לְאִזְדַּוְוגָא בְנוּקְבֵיהּ (בְּכַוָּונָה) בִּרְעוּתָא קַדִּישָׁא דִילֵיהּ אַתְעַר עֲלֵיהּ רוּחָא (אַחֲרָא) קַדִּישָׁא כָּלִיל דְּכַר וְנוּקְבָא וְרָמִיז קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחָד שְׁלוּחָא מְמַנָּא עַל עִדּוּיְיהוֹן דִּבְנֵי נְשָׁא וּמָנֵי בִידֵיהּ הַהוּא רוּחָא וְאוֹדַע לֵיהּ לְאָן אֲתַר יִפְקוֹד לֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב ג') וְהַלַּיְלָה אָמַר הוֹרָה גָבֶר. הַלַּיְלָה אָמַר לְהַהוּא מְמַנָּא הוֹרָה גָבֶר מִפְּלַנְיָיא. וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפְקִיד לֵיהּ לְהַהוּא רוּחָא כָּל מַה דְאַפְקִיד וְהָא אוּקְמוּהָ. כְּדֵין רוּחָא נַחֲתָא וְחָד צוּלְמָא עִמֵּיהּ הַהוּא דְקָאִים בְּדִיּוּקְנֵיהּ לְעֵילָא וּבְהַהוּא צוּלְמָא אִתְבְּרֵי (ס"א אִתְרְבֵי) וּבְהַהוּא צוּלְמָא אָזִיל בְּהָאי עָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים ט"ל) אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ בְּעוֹד דְּהָאי צוּלְמָא אִשְׁתְּכַח (ויחי ר"ך א') עִמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ בְּצוּלְמָא דִילֵיהּ קָאִים בְּהָאי עָלְמָא דְּמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא. (ס"א אִשְׁתְּכַח עִמָּהּ בַּר נָשׁ קָאִים בְּהָאי עָלְמָא וּתְרֵין אִינוּן דְמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא) וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אַזְהַר לִבְנֵי נְשָׁא וְאָמַר (שיר ב') עַד שֶׁיָפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְלָלִים תְּרֵי:
תרגום הזוהר אִשָׁה כִּי תַזְרִיעַ: לָמַדְנוּ, אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר. רַבִּי אֲחָא אָמַר, זֶה שֶׁלָּמַדְנוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הַטִּפָּה, אִם הוּא זָכָר אוֹ נְקֵבָה, וְאַתָּה אוֹמֵר, אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר. וְאִם כֵּן לֹא צְרִיכִים לִגְזֵרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְחִין בֵּין טִפָּה שֶׁל זָכָר וּבֵין טִפָּה שֶׁל נְקֵבָה, וּמִשּׁוּם שֶׁהִבְחִין בָּהּ, גָּזַר עָלֶיהָ, אִם תִּהְיֶה זָכָר אוֹ נְקֵבָה. אָמַר רַבִּי אֲחָא וְיָלְדָה זָכָר, וְכִי כֵּיוָן שֶׁמַּזְרַעַת יוֹלֶדֶת, שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר, כִּי תַּזְרִיעַ וְיָלְדָה, הֲלֹא בְּהֵרָיוֹן תָּלוּי הַדָּבָר, וְהַכָּתוּב הַזֶּה הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, אִשָּׁה כִּי תַּהַר וְיָלְדָה זָכָר. מַהוּ, כִּי תַּזְרִיעַ וְיָלְדָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אִשָּׁה, מִיּוֹם שֶׁהִזְרִיעָה וְנִתְעַבְּרָה עַד יוֹם שֶׁיּוֹלֶדֶת אֵין בְּפִיהָ, אֶלָּא הַוָּלָד שֶׁלָּהּ אִם יִהְיֶה זָכָר. וְעַל כֵּן אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר. אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ: רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךְ ה'. כַּמָּה מְרוּבִּים מַעֲשָׂיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ בָּעוֹלָם, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁלָּקַח בְּיָדָיו כַּמָּה מִינֵי זְרָעִים בְּיַחַד, וְזוֹרֵעַ אוֹתָם בִּזְמָן אֶחָד, וְאַחַר כָּךְ יוֹצֵא כָּל מִין וּמִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מַעֲשָׂיו בְּחָכְמָה, וּבְחָכְמָה לוֹקֵחַ הַכֹּל בְּיַחַד וְזוֹרֵעַ אוֹתָם, וְאַחַר כָּךְ יוֹצֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ. אָמַר רַבִּי אַבָּא: מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךְ ה', כַּמָּה מְרוּבִּים הֵם מַעֲשָׂיו שֶׁל הַמֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְכֻלָּם, כָּל הַמְּצִיאוּת שֶׁבָּעוֹלָמוֹת, סְתוּמִים בְּחָכְמָה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ. כֻּלָּם כְּלוּלִים בְּחָכְמָה, וְאֵינָם יוֹצְאִים לַחוּץ אֶלָּא בִּשְׁבִילִים יְדוּעִים, אֶל הַבִּינָה. וּמִשָּׁם, מִן הַבִּינָה, נַעֲשֶׂה הַכֹּל וּמִתְתַּקֵּן. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן. וְעַל כֵּן אוֹמֵר כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, בַּבִּינָה. מָלְאָה הָאָרֶץ: הָאָרֶץ זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּשָּׁם, מִן הַבִּינָה, הִיא מִתְמַלֵּאת מִן הַכֹּל. כְּדִכְתִיב כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְגוֹ'. קִנְיָנֶיךְ. שֶׁהִיא, הַמַּלְכוּת, הוֹצִיאָה אוֹתָם אַחַר כָּךְ, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, דְּהַיְנוּ בְּה' בְּרָאָם. מִשּׁוּם זֶה מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶיךְ. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם בָּא לְהִתְקַדֵּשׁ וּלְהִזְדַוֵּג בַּנּוּקְבֵיהּ, בָּרָצוֹן הַקָּדוֹשׁ שֶׁלּוֹ, מִתְעוֹרֵר עָלָיו רוּחַ קָדוֹשׁ, הַכָּלוּל מִזָּכָר וּנְקֵבָה. וְרוֹמֵז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁלִיחַ אֶחָד הַמְּמוּנֶה עַל עִבּוּר בְּנֵי אָדָם, וּמוֹסֵר בְּיָדוֹ רוּחַ הַהוּא וּמוֹדִיעַ לוֹ, לְאֵיזֶה מָקוֹם יִתֵּן אוֹתוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וְהַלַּיְלָה אָמַר הוֹרָה גָּבֶר. דְּהַיְנוּ, שֶׁהַלַּיְלָה, אָמַר, לַמְּמוּנֶה הַהוּא, הוֹרָה גָּבֶר מִפְּלוֹנִי, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַוֶּה אוֹתוֹ, אֶת הרוּחַ הַהוּא, כָּל מַה שֶּׁמְּצַוֶּה, וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ. אָז יוֹרֵד הָרוּחַ, וְצֶלֶם אֶחָד עִמּוֹ, אוֹתוֹ צֶלֶם הָעוֹמֵד בַּצוּרָה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנִּקְרָא צֶלֶם אֱלֹקִים, בַּצֶלֶם הַזֶּה הוּא נִבְרָא, בַּצֶלֶם הַזֶּה הוֹלֵךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ. בְּעוֹד שֶׁהַצֶלֶם הַזֶּה נִמְצָא עִמּוֹ, הָאָדָם מִתְקַיֵּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאִם הַצֶלֶם מִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ הוּא מֵת, וּשְׁנֵי צְלָמִים הֵם שֶׁמִּתְחַבְּרִים יַחַד וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ הִזְהִיר לִבְנֵי אָדָם וְאָמַר, עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְלָלִים. שְׁנַיִם.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' מעשה הקרבנות פ"ג
א. כָּל קָרְבְּנוֹת בְּהֵמָה שֶׁיַּקְרִיב הַיָּחִיד בֵּין חוֹבָה בֵּין נְדָבָה סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם כְּשֶׁהֵם חַיִּין. חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ג) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל קָרְבָּן בְּמַשְׁמַע חוּץ מִפֶּסַח וּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר: ב. הָעוֹף אֵינוֹ טָעוּן סְמִיכָה וְכֵן כָל הַמָּעוֹת שֶׁדִּינָן שֶׁיִּפְּלוּ לְתֵיבוֹת שֶׁל נְדָבָה שֶׁכְּבָר בִּיאַרְנוּ בְהִלְכוֹת שְׁקָלִים שֶׁכֻּלָּן יָבִיאוּ עוֹלוֹת. אֵין בַּעַל אוֹתָן הַמָּעוֹת סוֹמֵךְ עַל אוֹתָהּ הָעוֹלָה וְאֵינוֹ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִים אֶלָּא נִסְכֶיהָ מִשֶּׁל צִבּוּר וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה כֹּהֵן עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר: ג. הַכֹּל סוֹמְכִין חוּץ מֵחֶרֶשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְעֶבֶד וְאִשָּׁה וְסוֹמֶא וְנָכְרִי וְאֵין הַשָּׁלִיחַ סוֹמֵךְ שֶׁאֵין סְמִיכָה אֶלָּא בְּבַעֲלִים שֶׁנֶּאֱמַר וְסָמַךְ יָדוֹ וְלֹא יַד אִשְׁתּוֹ וְלֹא יַד עַבְדּוֹ וְלֹא יַד שְׁלוּחוֹ:
מוסר
משערי תשובה לרבינו יונה שער ראשון
דַּע כִּי הַחוֹטֵא כַּאֲשֶׁר יִתְאַחֵר לָשׁוּב מֵחַטָּאתוֹ יִכְבַּד עָלָיו מְאֹד עָנְשׁוֹ בְּכָל יוֹם כִּי הוּא יוֹדֵעַ כִּי יָצָא הַקֶּצֶף עָלָיו וְיֶשׁ לוֹ מָנוֹס לָנוּס שָׁמָּה וְהַמָּנוֹס הוּא הַתְּשׁובָה וְהוּא עוֹמֵד בְּמָרְדוֹ וְהִנּוֹ בְרָעָתוֹ וּבְיָדוֹ לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה וְלֹא יָגוּר מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵימָה עַל כֵּן רָעָתוֹ רַבָּה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הָעִנְיַן הַזֶּה בְּמִדְרָשׁ קֹהֶלֶת מָשָׁל לְכַת שֶׁל לִסְטִים שֶׁחֲבָשָׁן הַמֶּלֶךְ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְחָתְרוּ מַחְתֶּרֶת פָּרְצוּ וַיַּעַבְרוּ וְנִשְׁאַר אֶחָד מֵהֶם בָּא שַׂר בֵּית הַסּוֹהַר וְרָאָה מַחְתֶּרֶת חֲתוּרָה וְהָאִישׁ הַהוּא עוֹדֶנּוּ עָצוּר וַיַּךְ אוֹתוֹ בְּמַטֵּהוּ אָמַר לוֹ קְשֵׁה יוֹם הַלֹא הַמַּחְתֶּרֶת חֲתוּרָה לְפָנֶיךָ וְאֵיךְ לֹא מִהַרְתָּ הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ. וְלֹא יִמָּצֵא אִיחוּר הַתְּשׁובָה זוּלָתִי בְעַמֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הֵם יְשֵׁנִים שׁוֹכְבִים וְלֹא יָשִׁיבוּ אֶל לְבָבָם וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה לָהֶם לְמַהֵר לְהִמָּלֵט עַל נַפְשָׁם וְיֵשׁ מֵהֶם נִדָּחִים מֵעַל הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוא לֹא יַאֲמִינוּ לְעוֹנֶשׁ הַחֵטְא. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁעָבַר עֲבֵירָה בַּלַּיְלָה אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו בַּיּוֹם כִּי בֶּאֱמֶת עָשָׂה תְּשׁוּבָה. וְעוֹד הִתְבּוֹנֵן בְּרָעַת הַמִּתְאַחֵר מִן הַתְּשׁוּבָה כִּי רַבָּה הִיא כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמֵהַּ כִּי שָׁב אִישׁ נֶאֱנַח בִּמְרִירוּת לֵב בְּרָגְזָה וּבִדְאָגָה וְדָלְפָה עֵינוֹ מִתּוּגָה כִּי יִפְגְּשֵׁהוּ יִצְרוֹ שֵׁנִית וְיִזְדַּמֵן הַחֵטְא לְיָדוֹ יִכְבּוֹשׁ אֶת יִצְרוֹ וְיִזְכּוֹר אֲשֶׁר עָבְרָה עָלָיו כּוֹס הַמְּרִירוּת וְלֹא יוֹסִיף לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ד) רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ. בִּאוּרוֹ רִגְזוּ וְהִצְטַעֲרוּ עַל אֲשֶׁר חֲטָאתֶם וְאַל תֶּחְטְאוּ עוֹד כִּי הִזְכִּיר חַטָּאתָם לְמַעְלָה בְּאָמְרוֹ תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה. וְיָעִיד עַל זֶה הַפֵּירוּשׁ אוֹמְרוֹ רִגְזוּ מִלָּשׁוֹן (בראשית מה) אַל תִּרְגְּזוּ בַדָּרֶךְ (חבקוק ג) וְתַחְתַּי אֶרְגָּז עִנְיָנָם הַצַעַר עַל הַדָּבָר שֶׁעָבַר וְעַל הַהוֹוֶה וְלֹא אָמַר יְרְאוּ אוֹ גוּרוּ:
תזריע יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ז) וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה: וִיקָרְבִנֵהּ קֳדָם יְיָ וִיכַפֵּר עֲלַהּ וְתִדְכֵּי מִסוֹאֲבַת דְמָהָא דָא אוֹרַיְתָא דְיַלֶדְתָּא לְדוּכְרָא אוֹ לִנְקֻבְתָא:
רש"י והקריבו. למדך שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא אחד מהם. ואי זה הוא, זה חטאת, שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה, מי שהוא בא לכפר, בו הטהרה תלויה: וטהרה. מכלל שעד כאן קרויה טמאה:
(ח) וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה: וְאִם לָא תַשְׁכַּח יְדַהּ כְּמִסַת אִמְרָא וְתִסַב תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה חַד לַעֲלָתָא וְחַד לְחַטָאתָא וִיכַפֵּר עֲלַהּ כַּהֲנָא וְתִדְכֵּי:
רש"י אחד לעלה ואחד לחטאת. לא הקדימה הכתוב אלא למקראה, אבל הקרבת חטאת קודם לעולה, כך שנינו בזבחים בפרק כל התדיר (זבחים צ א) :
יג (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (ב) אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים: אֱנַשׁ אֲרֵי יְהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ עַמְקָא אוֹ עַדְיָא אוֹ בַהֲרָא וִיהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ לְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ וְיִתֵּתֵי לְוַת אַהֲרֹן כַּהֲנָא אוֹ לְוַת חַד מִבְּנוֹהִי כַּהֲנַיָא:
רש"י שאת או ספחת וגו' . שמות נגעים הם ולבנות זו מזו: בהרת. חברבורות טיי"א בלע"ז [כתם] וכן (איוב לז כא) בהיר הוא בשחקים: אל אהרן וגו' . גזרת הכתוב היא שאין טמאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן:
נביאים - מלכים ב - פרק ה
(ד) וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: וַאֲתָא וְחַוִּי לְרִבּוֹנֵיהּ לְמֵימָר כְּדֵין וּכְדֵין מַלֵּילַת עוּלֶמְתָּא דִּי מֵאַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל:
רש"י ויבא . נעמן : ויגד לאדוניו . מלך ארם :
(ה) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ אֲרָם לֶךְ בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים: וַאֲמַר מַלְכָּא דַאֲרָם אֱתָא אֱזֵיל וַאֲשַׁדַר אִגַּרְתָּא לְוַת מַלְכָּא דְיִשְּׂרָאֵל וַאֲזַל וּנְסֵיב בִּידֵיהּ עֲסַר כִּכְּרִין דִּכְסַף וְשִׁתָּא אַלְפִין דִּינְרִין דִּדְהַב וְעַסְרָא אִצְטְלַוָּן דִּלְבוּשָׁא:
רש"י ויקח בידו . מנחה לנביא : וששת אלפים זהב . זהובים :
(ו) וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ: וְאַיְתִי אִגַּרְתָּא לְמַלְכָּא דְיִשְּׂרָאֵל לְמֵימָר וְכֵן כְּתִיב בָּהּ וּכְעַן כְּמֵיתֵי אִגַּרְתָּא הָדָא לְוָתָךְ הָא שַׁדָּרִית לָךְ יַת נַעֲמָן עַבְדִּי וּתְסִינֵיהּ מִסְּגִירוּתֵיהּ:
רש"י לאמר ועתה כבוא הספר הזה וגו' . הספר אמר לו , ועתה כבוא הספר הזה וגו' : ואספתו מצרעתו . 'אסיפה' במצורע היא לשון רפואתו , כי בהתרפאותו הוא נאסף אל תוך בני אדם , ובחליו הכל בדלין הימנו :
(ז) וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי: וַהֲוָה כַּד קְרָא מַלְכָּא דְיִשְּׂרָאֵל יַת אִגַּרְתָּא וּבְזַע יַת לְבוּשׁוֹהִי וַאֲמַר הַצְרוֹךְ אִית בִּי מִן קֳדָם יְיָ לְמִקְטַל וּלְאַחָאָה אֲרֵי דֵין שְׁלַח לִי לְאַסָאָה גַבְרָא מִסְּגִירוּתֵיהּ אֲרֵי בְּרַם דְּעוּ כְּעַן וַחֲזוֹ אֲרֵי תוּסְקָפָא דֵין בָּעֵי לְאִתְגָּרָאָה בִי:
רש"י האלהים אני . ה"א נקוד פת"ח , ללמד שהוא בלשון תמיהה : מתאנה . מבקש תואנה להתגרות בי : מתאנה . לשון עלילות דברים ( דברים כב יד ) :
כתובים - משלי - פרק כד
(ד) וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים: וּבִידִיעֲתָא קַיְטוֹנֵי מִתְמַלְיָן כָּל מַזָלָא יַקִירָא וּבַסִימָא: (ה) גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹז וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ: טָב גְּבַר חַכִּימָא מִן עֲשִׁינָא וְגַבְרָא דִידִיעֲתָא מִן הוּא דְזָרֵיז בְּחֵילֵיהּ:
רש"י גבר חכם בעוז . איש חכם הוא תמיד בעוז :
(ו) כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ: מְטוּל בְּמַדְבְּרָנוּתָא תַעְבֶּד לָךְ קְרָבָא וּפוּרְקָנָא בְּסוּגְעָא דְמִלְכָּנָא: (ז) רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ: מִתְרְעֵם שַׁטְיָא בְּחָכְמְתָא וּבְתַרְעֵי לָא פָּתֵחַ פּוּמֵיהּ:
רש"י ראמות לאויל חכמות . מין אבן יקרה שאינה מצויה כמה דתימא ראמות וגביש ( איוב כח ) כלומר כל חכמה דומה לכסיל כאבן יקרה וכמרגליות לקנות לומר איך אעסוק בתורה מתי תעלה בידי אבל החכם שונ' היום מעט ולמחר מעט :
משנה עירובין פרק ג
א. בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִים, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. וְהַכּל נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן, מֻתָּר בַּמַּיִם וּבַמֶּלַח. מְעָרְבִין לַנָּזִיר בַּיַיִן וּלְיִשְׂרָאֵל בַּתְּרוּמָה. סוּמְכוֹס אוֹמֵר, בַּחֻלִּין. וְלַכֹּהֵן בְּבֵית הַפֶּרֶס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁיָכוֹל לֵילֵךְ לָחוֹץ וְלֶאֳכוֹל:
ברטנורה (א) בכל מערבין. עירובי תחומין. דאילו עירובי חצרות אין מערבין אלא בפת. והאי בכל דתנן במתניתין, לאו דוקא, כדאמרינן בגמרא אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ, דהא הכא תנן נינהו כמו מים ומלח: ומשתתפים. שתופי מבואות: והכל נקח בכסף מעשר. כדכתיב (דברים יד) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך: חוץ מן המים ומן המלח. דלא פרי מפרי הוא: הנודר מן המזון. לא דאמר יאסר עלי מזון דאין נקרא מזון אלא חמשת המינין דזייני וסעדי, אלא כגון דאמר כל הזן עלי קונם וכל מילי זייני ומשביעים לפי שעה חוץ מן המים והמלח: מערבין לנזיר ביין. דאע"ג דלא חזי לדידיה חזי לאחריני: ולישראל בתרומה. דהא חזי לכהנים: סומכוס אומר בחולין. דמידי דחזי ליה בעינן, וביין לנזיר לא פליג סומכוס מפני שאפשר שישאל הנזיר על נדרו ויהיה היין מותר לו באותה שבת, אבל תרומה אי אפשר שתהיה ראויה לישראל שאפילו ישאל המפריש התרומה עליה והרי היא כאילו לא הורמה הרי היא חוזרת לטבלה ואסור לאכול ממנה עד שיחזור ויפריש תרומה אחרת ואין מפרישין תרומה בשבת אפילו בין השמשות הילכך לא חזי ליה. ואין הלכה כסומכוס: ולכהן בבית הפרס. סתמא היא ולאו סומכוס קאמר לה. בית הפרס, שדה שנחרש בה קבר, מותר לכהן ליכנס שם כשהוא מנפח והולך ורואה שאינו נוגע בעצם כשעורה, ומשום הכי מותר ליתן עירובו שם שהרי יכול להכנס במקום שנתן שם עירובו והוי הוא ועירובו במקום אחד: לחוץ. לעשות מחיצה בינו לקבר, שלא יאהיל, כגון שיכנס שם בשידה תיבה ומגדל, אלמא חזי ליה. ופלוגתא דר' יהודה ורבנן מוקמינן בגמרא דאפילו בישראל פליגי רבנן עליה דרבי יהודה ואמרי דאין מניחין עירובי תחומין בבית הקברות, ולא נקט כהן אלא להודיע כוחו דרבי יהודה דאפילו בכהן שרי. ובהא קמפלגי, דר' יהודה סבר אף על גב דאסור ליהנות ולהשתמש בבית הקברות מותר להניח שם עירוב דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו, ואע"פ שמשתמר שם העירוב אחר קנייתו דהא בין השמשות קונה וכבר נעשית המצוה והוא משתמר שם כל השבת, קסבר ר' יהודה אין אדם מקפיד על עירובו אם אבד או נגנב לאחר שקנה. ורבנן סברי אדם מקפיד על עירובו לאחר שקנה ורוצה שלא יגנב הלכך כשהעירוב משתמר בבית הקברות כל השבת לאחר שקנה בין השמשות ונגמרה מצותו נמצא משתמש באיסורי הנאה, שהקברות אסורים בהנאה, ולפיכך לא יניח עירוב בבית הקברות. והלכה כחכמים:
ב. מְעָרְבִין בַּדְּמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה (וּבַתְּרוּמָה). אֲבָל לֹא בַטֶּבֶל, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. הַשּׁוֹלֵחַ עֵרוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אוֹ בְיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָעֵרוּב, אֵינוֹ עֵרוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה עֵרוּב:
ברטנורה (ב) מערבין בדמאי. בככר שלקחה מעם הארץ ולא הפריש ממנה תרומת מעשר של דמאי: ובמעשר ראשון וכו' אבל לא בטבל וכו'. כולן מפורשין במסכת שבת פרק מפנין: השולח את ערובו ביד חרש כו'. להוליכו לסוף אלפים אמה. ודוקא בעירובי תחומין אינו עירוב אם שלחו ביד קטן. אבל בעירובי חצרות קיימא לן קטן גובה את העירוב: ביד מי שאינו מודה בערוב. כגון כותי או צדוקי: ואם אמר לאחר. כשר, לקבלו מן הפסול ויוליכנו הכשר לסוף אלפים אמה: הרי זה עירוב. ובלבד שיהא הוא עומד ורואה בשעה שהפסול נותנו ביד הכשר, אף על פי שאינו רואה כשהכשר מוליכו, דחזקה שליח עושה שליחותו:
ג. נְתָנוֹ בָאִילָן, לְמַעְלָה מֵעֲשָׁרָה טְפָחִים, אֵין עֵרוּבוֹ עֵרוּב. לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, עֵרוּבוֹ עֵרוּב. נְתָנוֹ בַבּוֹר, אֲפִלּוּ עָמוֹק מֵאָה אַמָּה, עֵרוּבוֹ עֵרוּב. נְתָנוֹ בְרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְרֹאשׁ הַקֵּנְדָּס בִּזְמַן שֶׁהוּא תָלוּשׁ וְנָעוּץ. אֲפִלּוּ גָבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. נְתָנוֹ בַמִּגְדָּל וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בִּמְקוֹמוֹ, אֵינוֹ עֵרוּב:
ברטנורה (ג) נתנו באילן. העומד ברשות הרבים ויש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר: למעלה מעשרה אין ערובו ערוב. דכיון דהאילן רחב ארבעה, למעלה מעשרה הוי רשות היחיד, והוא קנה שביתתו ברשות הרבים, וכיון דאי הוי בעי למשקל עירוביה ומיכליה בשעה שהעירוב זוכה לו דהיינו בין השמשות לא מצי שקיל ליה, דמייתי מרשות היחיד לרשות הרבים, לא הוי עירוב: למטה מעשרה הרי זה ערוב. דלמטה מעשרה כרמלית היא, דכל משלשה ועד תשעה ברוחב ארבעה כרמלית היא, וכיון דאי שקיל ליה לעירוביה אין כאן אלא איסור שבות, הרי זה עירוב. ומתניתין רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ובשעה שהעירוב זוכה לו דהיינו בין השמשות מצי שקיל ליה ונמצא הוא ועירובו במקום אחד, הלכך הוי עירוב: נתנו בבור. שבכרמלית כגון שבבקעה ושבשדות ונתכוון לשבות בבקעה או בשדה, הרי זה עירוב, דבור עצמו רשות היחיד והוא קנה שביתה בכרמלית ובשעה שהעירוב זוכה לו דהיינו בין השמשות מצי שקיל ליה, כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות: אפילו גבוה מאה אמה. ואין למטה רוחב ארבעה דלאו רשות היחיד הוא, ואף על גב דלמעלה רחב ארבעה דהא עירוב ע"ג מקום ארבעה בעינן: תלוש ונעוץ. הוא דהוי עירוב, אבל מחובר לא הוי עירוב, משום דכי שקיל ליה גזירה שמא יקטום, לפי שהקנה רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כי שקיל ליה, אבל אילן קשה הוא ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישינן, אבל קטימת קנה איידי דרכיכה ודאי מקטמא ומחייב משום קוצר. אי נמי, קנה וקונדס מיחלף ליה מחובר בתלוש דקנים הרבה תלושים נעוצים ונראין כמחוברים משום הכי איכא למיגזר שמא יקטום במחובר ויחשוב שהוא תלוש, אבל באילן ליכא למיגזר שמא יעלה ויתלוש ויטעה לחשוב דתלוש הוא: נתנו במגדל. של עץ: ואבד המפתח הרי זה ערוב. וכגון שהמנעול קשור בחוטים וחבלים שאם לא ימצא המפתח אי אפשר לחתכן אלא בסכין, תנא קמא סבר הואיל ואפשר לפתוח על ידי שיחתוך החבלים בסכין אין כאן איסור סקילה אלא איסור שבות, דמקלקל הוא בחתיכת החבלים וכל המקלקלים פטורים, ואיסור שבות בין השמשות בשעת קניית העירוב לא גזרו בו כדאמרן, הילכך הוי עירוב, דמצי מייתי סכין ויחתוך לחבלים ושקיל לעירוביה. ורבי אליעזר סבר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואסור לטלטל הסכין כדי לחתוך החבלים, שאין תשמישו אלא לחתוך האוכלים, והואיל ואיכא תרתי, טלטול הסכין וחתיכת החבלים, אפילו לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות בין השמשות לא גזרו, בכהאי גוונא מודה דגזרו. ואין הלכה כרבי אליעזר:
ד. נִתְגַּלְגַּל חוּץ לַתְּחוּם, וְנָפַל עָלָיו גַּל, אוֹ נִשְׂרַף, אוֹ תְרוּמָה וְנִטְמֵאת, מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ עֵרוּב. מִשֶׁחֲשֵׁכָה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. אִם סָפֵק, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל. רַבִּי יוֹסֵי (וְרַבִּי שִׁמְעוֹן) אוֹמְרִים, סְפֵק עֵרוּב, כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַבְטֻלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים עַל סְפֵק עֵרוּב שֶׁכָּשֵׁר:
ברטנורה (ד) נתגלגל חוץ לתחום אינו ערוב. הואיל ויש מביתו שהוא לן שם עד עירובו יותר מאלפים אמה, לא מצי למיזל ולמשקליה. והוא שנתגלגל שתי אמות חוץ לאלפים אמה, שכל אדם יש לו ארבע אמות ממקום עירובו שתי אמות מצד מזרחו של עירוב ושתי אמות מצד מערבו: נפל עליו גל. והוא דבעי מרא וחצינא לפנוייה, דהויא מלאכה ולא שבות: תרומה ונטמאת. דהשתא לא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני. ואיצטריך תנא לאשמועינן נתגלגל חוץ לתחום ונפל עליו גל, דאי אשמועינן נתגלגל, משום דליתיה גביה הוי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, אבל נפל עליו גל דאיתיה גביה אימא להוי עירוב. ואי אשמועינן נפל עליו גל, דלא מצי שקיל ליה אלא במלאכה במרא וחצינא, אבל נתגלגל דאפשר דנשיב זיקא ומהדר ליה לתוך התחום אימא להוי עירוב, קמשמע לן. ותנא נשרף להודיעך כוחו דרבי יוסי דאע"ג דאינו בעולם, משום ספק לא מתסר. ותנא תרומה שנטמאת להודיעך כוחו דרבי מאיר דאף על גב דישנה בעולם ויש לומר העמידנה בין השמשות על חזקתה של קודם לכן וטהורה היתה, אפילו הכי לא אמרינן חזקה לקולא: משחשכה הרי זה ערוב. דלאחר שקנה בין השמשות אין חוששין לו אם נאבד: הרי זה חמר גמל. דמספקא לן אי קנה ליה עירוב והכא הויא ביתו ומהכא יש לו אלפים לכל רוח והפסיד אלפים שמעבר ביתו והלאה, או שמא לא קנה עירוב ומביתו יש לו אלפים לכל רוח ולא קנה לעבר עירובו כלום. ומחמת ספק זה נאסר ללכת אלא אלפים אמה שבין ביתו לעירוב, דממה נפשך בהנך משתרי. אבל באלפים דמעירובו ואילך, לא, דילמא לא קנה עירוב. ומביתו ואילך נמי לא, דילמא קנה עירוב. נמצא זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן כאדם המנהיג חמור וגמל שהחמור הולך לפניו וזה מנהיגו והגמל מאחוריו והוא מושכו וצריך לפנות לפניו ולאחריו: רבי יוסי ורבי שמעון אומרים ספק ערוב כשר. דאמרינן העמד עירוב על חזקתו, וכשהניחו היה בתוך התחום והיה טהור ולא היה עליו גל, לפיכך עירובו עירוב. וכן הלכה:
ה. מַתְנֶה אָדָם עַל עֵרוּבוֹ וְאוֹמֵר, אִם בָּאוּ גוֹיִם מִן הַמִּזְרָח, עֵרוּבִי לַמַּעֲרָב. מִן הַמַּעֲרָב, עֵרוּבִי לַמִּזְרָח. אִם בָּאוּ מִכָּאן וּמִכָּאן, לְמָקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. לֹא בָאוּ לֹא מִכָּאן וְלֹא מִכָּאן, הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי. אִם בָּא חָכָם מִן הַמִּזְרָח, עֵרוּבִי לַמִּזְרָח. מִן הַמַּעֲרָב, עֵרוּבִי לַמַּעֲרָב. בָּא לְכָאן וּלְכָאן, לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. לֹא לְכָאן וְלֹא לְכָאן, הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן רַבּוֹ, הוֹלֵךְ אֵצֶל רַבּוֹ, וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם רַבּוֹתָיו, לִמְקוֹם שֶׁיִרְצֶה יֵלֵךְ:
ברטנורה (ה) מתנה אדם על ערובו. מניח שני עירובין, אחד לסוף אלפים למזרח ביתו ואחד לסוף אלפים למערב ביתו, ואומר, אם באו גויים למזרח וצריך אני לברוח מפניהם יקנה לי עירובי שבמערב ויהיו לי למערב ביתי ארבעת אלפים אמה, ואע"ג דלא אתו עד למחר, אמרינן יש ברירה דבין השמשות קנה ליה עירובא דאידך גיסא: הריני כבני עירי. אלפים מעירי לכל רוח, ואיני צריך להשתכר כאן ולהפסיד מכאן: אם בא חכם למזרח. חוץ לתחום עירי, ורוצה אני ללמוד מפיו ועכשיו איני יודע לאיזה צד יבוא ולמחר אשמע מבני אדם הבאים משם לכאן על ידי עירוב: רבי יהודה אומר. אם באו מכאן ומכאן ואחד מהם רבו, ילך אצל רבו ולא אצל האחר דקים לן בגויה דבשעת קניית עירוב בין השמשות דעתיה דלקני ליה ההוא עירוב דלצד רביה. ואין הלכה כר' יהודה, דזימנין דניחא ליה לאינש בחבריה טפי מרביה:
ו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הַסָמוּךְ לַשַּׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ, מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין וְאוֹמֵר, עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח, וְהַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב. הָרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב, וְהַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן, וְהַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי. עֵרוּבִי הַשֵּׁנִי, וְהָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְעָרֵב לְרוּחַ אַחַת, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר. אוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, מוֹלִיכוֹ בָרִאשׁוֹן, וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ וּבָא לוֹ. בַּשֵׁנִי מַחְשִׁיךְ עָלָיו וְאוֹכְלוֹ. וְנִמְצָא מִשְׂתַּכֵּר בַּהֲלִיכָתוֹ וּמִשְׂתַּכֵּר אֱלִיעֶזֶר, מוֹדִים אַתֶּם לִי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת:
ברטנורה (ו) מערב אדם שני עירובין. אם היה צריך לילך יום ראשון לכאן ויום שני לכאן יכול לערב למזרח ולמערב ערב יום הראשון ואומר עירובי של מזרח יקנה לי היום לצורך מחר ועירובי של מערב יקנה לי בין השמשות דלמחר לצורך יום שני. דקסבר רבי אליעזר שבת ויום טוב לאו כחד יומא אריכא נינהו אלא שתי קדושות הן ובין השמשות דקמא לדידיה הוא דקני ולא ליום שני: עירובי בראשון ובשני כבני עירי. כלומר ואם לא היה צריך לילך אלא ביום ראשון ובשני אין צריך לזוז ממקומו ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן, יערב עירוב אחד לצד שהוא רוצה לילך בו ביום ראשון ואומר עירובי זה יקנה לי לצורך מחר, ובשני הריני כבני עירי שלא עירבו. או אם היה צריך לילך בשני ולא בראשון יאמר עירוב זה יקנה לי בין השמשות של מחר, ובראשון אהיה כבני עירי: או מערב לשני הימים. היינו לרוח אחת דאמרי לעיל. והא תו למה לי; אלא הכי קאמרי ליה רבנן לרבי אליעזר, אי אתה מודה ליום אחד דאו מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר, שאינו יכול לומר חצי יום עירובי למזרח וחצי יום עירובי למערב. לשני הימים נמי, דהיינו לשבת ויום טוב, או מערב כמו ליום אחד או אינו מערב כל עיקר. דספיקא להו לרבנן שבת ויום טוב אי כיומא אריכא דמי אי לא, ועבדי הכא לחומרא דאין יכול לערב לשתי רוחות, דילמא חדא קדושה היא. והכא לחומרא דאמרי לקמן נאכל בראשון אין עירוב לשני, דלמא שתי קדושות הן ולא כיומא אריכא דמי: מוליכו. השליח ערב יום טוב שלפני שבת, ומחשיך עליו עד שיקנה העירוב: ונוטלו ובא לו. שמא יאבד ושוב אין לו עירוב לשני, כדקתני נאכל עירובו בראשון עירוב לראשון ואין עירוב לשני: ובשני. חוזר ומוליכו בשני. דקיימא לן, המערב בפת בראשון ורוצה לערב בפת בשני, צריך שיערב באותו עירוב עצמו שקרא עליו שם מאתמול, ועתה שותק. אבל לא בפת אחרת, דבעי למקרי עליה השתא שם עירוב והוי מכין מיום טוב לשבת: נמצא משתכר בהליכתו. כלומר קונה לו הליכה ליום מחר: ומשתכר בערובו. שאוכלו. ויום טוב אחר השבת דלא אפשר בהכי, מוליכו בראשון ואינו אוכלו, וחוזר והולך שם בשני לראות אם קיים העירוב מחשיך עליו, ואם רוצה יאכלנו אחרי כן: מודים אתם לי שהן שתי קדושות. דאמריתו נאכל עירוב בראשון אין עירוב לשני, ואי חדא קדושה נינהו הוה ליה כחד יומא אריכתא ויקנה בין השמשות של ראשון לשניהם. וכיון דשתי קדושות נינהו יכול לערב נמי לשתי רוחות. ורבנן אזלי הכא לחומרא והכא לחומרא כדאמרן, משום דמספקא להו. והלכה כרבי אליעזר דשבת ויום טוב שתי קדושות הן:
ז. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תִתְעַבֵּר, מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין וְאוֹמֵר, עֵרוּבִי בָרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח וּבַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב, בָּרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב וּבַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. עֵרוּבִי בָרִאשוֹן, וּבַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי. עֵרוּבִי בַשֵּׁנִי, וּבָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
ברטנורה (ז) שמא תתעבר. שמא יעשו בית דין הגדול אלול מעובר ויהיו שני ימים טובים, יום ל' של אלול ויום ל"א, והוא צריך לילך בראשון לצד אחד ובשני לצד אחר: מערב שני עירובין. ומניחן בערב יום טוב זה לכאן וזה לכאן ואומר וכו': ולא הודו לו חכמים. דקסברי קדושה אחת הן. והלכה כחכמים בשני ימים טובים של ראש השנה. דלאו משום ספיקא בלבד אתקן, שמא קדשו בית דין את יום ל' או יום ל"א ואחד מהם חול, אלא משום דשמא באו עדים מן המנחה ולמעלה, שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש ותרווייהו קדושה אחת. אבל בשאר ימים טובים של גליות דלא אתקון אלא מספיקא דלא ידעינן מתי קידשו בית דין הגדול את החודש מודים חכמים לרבי יהודה דשתי קדושות הן. וחכמים האמורים כאן הוא ר' יוסי:
ח. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַתְנֶה אָדָם עַל הַכַּלְכָּלָה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְאוֹכְלָהּ בַּשֵּׁנִי. וְכֵן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בָרִאשׁוֹן, תֵּאָכֵל בַּשֵּׁנִי. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
ברטנורה (ח) מתנה אדם על הכלכלה. סל שיש בו פירות טבלים, מתנה עליו ביום טוב ראשון של ראש השנה ואומר אם היום חול תהא זו תרומה על אלו ואם היום קודש אין בדברי כלום. שאין מגביהין תרומה ביום טוב. ולמחר הוא אומר אם אתמול קודש והיום חול תהא זו שאמרתי אתמול תרומה על אלו ואם היום קודש ואתמול חול כבר היא תרומה. ואוכל כלכלה המתוקנת ומשייר התרומה: ולא הודו לו חכמים. הוא ר' יוסי דאמרן דסבר קדושה אחת הן ואין מגביהים בהם תרומה. ודוקא בשני ימים טובים של ראש השנה כדפרישית לעיל: וכן ביצה שנולדה בראשון. של ראש השנה: תאכל בשני. דאם הראשון קודש השני חול וביצה שנולדה ביו"ט מותרת בחול דאין הכנה לחול. ואם הראשון חול והשני קודש נמצא שחול מכין ליום טוב ושפיר דמי: ולא הודו לו חכמים. בשני ימים טובים של ראש השנה בלבד, דקדושה אחת הן. אבל בשני ימים טובים של גליות מודים לו:
ט. רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס אוֹמֵר, הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר, הַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה, אִם הַיּוֹם אִם לְמָחָר. וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר, אִם הַיּוֹם אִם אֶמֶשׁ. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
ברטנורה (ט) והחליצנו. זרזנו והחליצנו כח, כמו נחלץ חושים (במדבר לב). פירוש אחר, הצילנו ומלטנו, כמו חלצני ה' מאדם רע (תהלים קמ): אם היום אם מחר. אם היום הוא החליצנו היום, ואם מחר הוא החליצנו מחר: ולא הודו לו חכמים. לא להזכיר של ראש חדש בראש השנה ולא להתנות אם היום אם מחר. אלא אומר והחליצנו סתמא בשני הימים ואינו מזכיר של ראש חודש כל עיקר. והלכה כחכמים:
גמרא עירובין דף ל"ט ע"ב
הַהוּא בַּר טַבְיָא דְאָתָא לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא בְּיוֹם טוֹב מִחוּץ לַתְּחוּם. רַב נַחְמָן וְרַב חַסְדָּא אָכְלוּ, רַב שֵׁשַׁת לָא אָכַל, מַאן דְּאָכַל סָבַר הַבָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל זֶה מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, מַאן דְּלָא אָכַל סָבַר כָּל דְאָתֵי לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא אֲדַעְתָּא דְכֻלְּהוּ רַבָּנָן אָתֵי. הַהוּא לִיפְתָּא דְּאָתֵי לִמְחוֹזָא בְּיוֹם טוֹב, נָפַק רָבָא חַזְיָא דִכְמִישָׁא, שָׁרָא רָבָא לְמִזְבַּן מִינֵיהּ. אָמַר הָא וַדַּאי מֵאֶתְמוֹל נֶעְקְרָה. מַאי אֲמַרְתְּ, מִחוּץ לַתְּחוּם אַתְיָא, הַבָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל זֶה מֻתָּר לֶאֱכוֹל לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, וְכָל שֶׁכֵּן הַאי דְּאַדַעְתָּא דְנָכְרִי אָתָא, כֵּיוָן דְּחָזָא דְקָא מַפְּשֵׁי וּמַיְיתֵי לְהוּ, אָסַר לְהוּ. הַנְהוּ בְּנֵי גַנְנָא דְגָזוּ לְהוּ אָסָא בְיוֹם טוֹב שֵׁנִי, לְאוּרְתָּא שָׁרָא לְהוּ רָבִינָא לְאוֹרוֹחֵי בְּהוּ לְאַלְתָּר. אָמַר לֵיהּ רָבָא בַר תַּחֲלִיפָא לְרָבִינָא, לֵיסַר לְהוּ מָר מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. מַתְקִיף לָהּ רַב שְׁמַעְיָה, טַעְמָא דְּאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה הָא בְּנֵי תוֹרָה שָׁרֵי, וְהָא בָּעֵינָן בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ, אֲזָלוּ שַׁיְילוּ לְרָבָא, אָמַר לְהוּ בָּעֵינָן בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ:
רש"י בר טביא. צבי: רב נחמן ורב חסדא אכלו. ממ"נ אי אתמול חול הרי מותר ואי אתמול קדש הרי היום חול והרי המתינו בכדי שיעשו: לא אכל. משום דקסבר קדושה אחת היא: דקא מפשי. כותים ומייתי אמר הני ודאי אדעתא דישראל מפשי ומייתי ואסר להו: בני גננא. קושרי כילות לחתנים ונותנים שם הדס: לפי שאינן בני תורה. ואתי לזלזולי ביו"ט שני:
זוהר תזריע דף מ"ד ע"ב
תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְכְּנָסַת (ס"א דְּאִתְתְּקָנַת) לְגַבֵּי אָדָם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוא בְרִיךְ לוֹן הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם א') וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלֹהִים כְּחַזָּן דִּמְבָרֵךְ לַכַּלָּה בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא חָתָן וְכַלָּה כֵּיוַן דְאִתְבָּרְכָן בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת אִתְדַּבְּקָן כַּחֲדָא כְּדוּגְמָא דִלְעֵילָא וְעַל דָּא מָאן דְּאָתֵי לְאִתְחַבְּרָא בְאִנְתּוּ דְאַחֲרָא הָא פָגִים זִוּוגָא. (כַּבְיָכוֹל עָבִיד תְּרֵין רְשׁוּיוֹת לְעֵילָא) דְּהָא זִוּוּגָא דִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בִלְחוֹדוֹי בְּזִמְנָא דְאִיהוּ בְרַחְמֵי וּבְזִמְנָא דְאִיהוּ בְדִינָא. תָּא חֲזֵי מָאן דְּמִתְחַבֵּר בְּאִנְתּוּ דְאַחֲרָא כְּאִילוּ מְשַׁקֵּר בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּבִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְעַל דָּא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָא מְכַפֵּר לֵיהּ בִּתְשׁוּבָה וּתְשׁוּבָה תַלְיָיא עַד דְּיִסְתְּלַק מֵעָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה כ"ב) אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן. וְאֵימָתַי. בְּשַׁעְתָּא דְעָאל בִּתְשׁוּבָה לְהַהוּא עָלְמָא וְאִית לֵיהּ לְקַבְּלָא עוֹנְשָׁא. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מָאן דִּמְשַׁקֵר בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא יִתְקַבֵּל בִּתְשׁוּבָה עַד דְּיִתְדָּן בְּדִינָא דְגֵיהִנָּם כָּל שֶׁכֵּן מָאן דִּמְשַׁקֵּר בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וּבְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. וְכָל שֶׁכֵּן אִי אַטְרַח לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד דִיּוּקְנָא דְמַמְזֵר בְּאִנְתּוּ דְאַחֲרָא וְאַכְחִישׁ פּוּמְבִּי דְמַלְכָּא. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר (משלי כ"ח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְגוֹמֵר אָבִיו דָּא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִמּוֹ דָא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מָאי גּוֹזֵל כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה ג') גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם. וּמָאן אִיהוּ מָאן דְּחָמִיד אִתְּתָא אַחֲרָא דְלָאו אִיהִי בַת זוּגֵיהּ תַּמָּן תָּנֵינָן כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילוּ גוֹזֵל לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְגוֹמֵר. כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה כְלַל דָּא אִיהוּ אִנְתּוּ מָאן דְּאִתְדְּבַק בְּאִנְתּוּ לְמֵהֱנֵי מִינָהּ וְאַף עַל גַּב דְּאִיהִי פְנוּיָה וְאַהֲנֵי מִינָהּ בְּלֹא בְרָכָה כְּאִילוּ גוֹזֵל קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מָאי טַעְמָא בְּגִין דְּזִוּוּגָא דִילְהוֹן בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת הוּא. וּמָה עַל פְּנוּיָה כָּךְ מָאן דְּיִתְדְּבַק בְּאִנְתּוּ דְאַחֲרָא דְקָאִים כְּגוֹוָנָא דִלְעֵילָא בְזִוּוּגָא דְשֶׁבַע בְּרָכוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית דָּא יָרָבְעָם כְּמָה דְאוּקְמוּהָ וְאוֹמֵר אֵין פֶּשַׁע דְּאָמַר הָא פְנוּיָה הִיא אֲמָאי אַסִיר בְּגִין דָּא גוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ הֲוֵי וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְחָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית מָאן הוּא אִישׁ מַשְׁחִית דְּפָגִים דִּיּוּקְנָא וְתִקּוּנָא דִלְעֵילָא. כָּל שֶׁכֵּן מָאן דְּחָמִיד לְאִנְתּוּ דְחַבְרֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בָהּ (ס"א וְאִתְדְּבַק בָּהּ) דְפָגִים יַתִּיר וְעַל דָּא אִתְפְּגִים הוּא לְעָלְמִין. אִישׁ מַשְׁחִית דְּפָגִים לְעֵילָא וּפָגִים לְתַתָּא וּפָגִים לְנַפְשֵׁיהּ דִּכְתִיב מַשְׁחִית וּכְתִיב (משלי ו') מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה: