פרשת צו
צו יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
ו (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: פַּקֵד יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי לְמֵימָר דָא אוֹרַיְתָא דַעֲלָתָא הִיא עֲלָתָא דְמִתּוֹקְדָא עַל מַדְבְּחָא כָל לֵילְיָא עַד צַפְרָא וְאֶשָׁתָא דְמַדְבְּחָא תְּהֵא יָקְדָא בֵהּ:
רש"י צו את אהרן. אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס: זאת תורת העלה וגו' . הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל תורה לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים, ואפלו פסולין, שאם עלו לא ירדו: הוא העלה. למעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן, שלא היה פסולן בקדש, שנפסלו קודם שבאו לעזרה:
(ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: וְיַלְבֵּשׁ כַּהֲנָא לְבוּשִׁין דְבוּץ וּמִכְנְסִין דְבוּץ יַלְבֵּשׁ עַל בִּסְרֵהּ וְיַפְרֵשׁ יָת קִטְמָא דִי תֵיכוּל אֶשָׁתָא יָת עֲלָתָא עַל מַדְבְּחָא וִישַׁוִנֵהּ בִּסְטַּר מַדְבְּחָא:
רש"י מדו בד. היא הכתנת. ומה תלמוד לומר מדו, שתהא כמדתו: על בשרו. שלא יהא דבר חוצץ בנתים: והרים את הדשן. היה חותה מלא מחתה מן המאכלות הפנימיות ונותנן במזרחו של כבש: הדשן אשר תאכל האש את העלה. ועשאתה דשן, מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח: על המזבח. מצא אברים שעדין לא נתעכלו, מחזירן על המזבח, לאחר שחתה גחלים אלך ואלך ונטל מן הפנימיות, שנאמר את העלה על המזבח:
(ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: וְיַשְׁלַח יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיִלְבַּשׁ לְבוּשִׁין אָחֳרָנִין וְיַפֵּק יָת קִטְמָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לַאֲתַר דְכֵי:
רש"י ופשט את בגדיו. אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד. בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן: והוציא את הדשן. הצבור בתפוח, כשהוא רבה ואין מקום למערכה, מוציאו משם. ואין זה חובה בכל יום, אבל התרומה חובה בכל יום ה והאש על המזבח תוקד בו. רבה כאן יקידות הרבה על מוקדה, ואש המזבח תוקד בו, והאש על המזבח תוקד בו, אש תמיד תוקד על המזבח, כלן נדרשו במסכת יומא (מג ב) שנחלקו רבותינו במנין המערכות שהיו שם: וערך עליה העלה. עולת תמיד היא תקדים: חלבי השלמים. אם יביאו שם שלמים. ורבותינו למדו מכאן עליה, על עולת הבקר השלם כל הקרבנות כלם. מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים:
(ה) וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: וְאֶשָׁתָא עַל מַדְבְּחָא תְהֵי יָקְדָא בֵהּ לָא תִטְּפֵי וְיַבְעַר עֲלַהּ כַּהֲנָא אָעַיָא בִּצְפַר בִּצְפָר וְיַסְדַר עֲלַהּ עֲלָתָא וְיַסֵק עֲלַהּ תַּרְבֵּי נִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה: אֶשָׁתָא תְּדִירָא תְּהֵי יָקְדָא עַל מַדְבְּחָא לָא תִטְפֵי:
רש"י אש תמיד. אש שנאמר בה תמיד, היא שמדליקין בה את הנרות, שנאמר בה (שמות כז כ) להעלות נר תמיד, אף היא מעל המזבח החיצון תוקד: לא תכבה. המכבה אש על המזבח עובר בשני לאוין:
נביאים - ירמיה - פרק ז
(כא) כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל עַלְוָתְכוֹן אוֹסִיפוּ עַל נִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וַאֲכֻלוּ בִסְרָא:
רש"י עולותיכם . שאתם מקריבים כליל טוב לכם שתוסיפו אותם על שלמיכם ותקריבו אותם שלמים ותאכלו הבשר שהרי אינם מקובלות לפני ולמה תפסידום :
(כב) כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם (הוציא) הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: אֲרֵי לָא מַלֵּילִית עִם אֲבָהַתְכוֹן וְלָא פַקֵּדְתִּנּוּן בְּיוֹמָא דְּאַפֵּקִית יַתְהוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַים עַל עִסְקֵי עֲלָוָן וְנִכְסַת קוּדְשִׁין:
רש"י ביום הוציאי אותם . תחלת תנאי לא היתה אלא אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגול' ( שם יט ) :
(כג) כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם: אֱלָהֵין יַת פִּתְגָּמָא הָדֵין פַקֵּדִית יַתְהוֹן לְמֵימָר קַבִּילוּ לְמֵימְרִי וְאֶהֱוֵי לְכוֹן לֵאלָהָא וְאַתּוּן תְּהוֹן קֳדָמַי לְעָם וּתְהָכוּן בְּכָל אוֹרְחָא דַּאֲפַקֵּיד יָתְכוֹן בְּדִיל דְּיֵיטַב לְכוֹן: (כד) וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים: וְלָא קַבִּילוּ וְלָא אַרְכִּינוּ יַת אוּדְנֵיהוֹן וַאֲזָלוּ בַעֲצָתְהוֹן בְּהִרְהוּר לִבְּהוֹן בִּישָׁא וְאַחְזְרוּ בְּפוּלְחָנִי קְדָל וְלָא שַׁוִּיאוּ דַּחַלְתִּי לָקָבֵיל אַפֵּיהוֹן:
רש"י בשרירות לבם . במראה לבם ל' אשורנו ( במדבר כד ) :
(כה) לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ: לְמִן יוֹמָא דִּי נְפָקוּ אֲבָהַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַד יוֹמָא הָדֵין וּשְׁלָחִית לְוָתְכוֹן יַת כָּל עֲבָדַי נְבִיַּיָּא יוֹם מַקְדִיִם וּמַשְׁלָח:
רש"י יום השכם ושלוח . מידי יום ביום השכם ושלוח :
(כו) וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם: וְלָא קַבִּילוּ לְמֵימְרִי וְלָא אַרְכִּינוּ יַת אוּדְנֵיהוֹן וְאַקְשִׁיאוּ יַת קְדָלְהוֹן אַבְאִישׁוּ מֵאֲבָהַתְהוֹן:
כתובים - משלי - פרק כב
(י) גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן: תָּרֵךְ לִמְמִקְנָא וְאַפֵּיק לְתִגְרָנָא וְיִבְטַל דְּיָנָא וְצִעֲרָא:
רש"י גרש לץ . יצר הרע :
(יא) אֹהֵב (טהור) טְהָר לֵב חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ: רָחֵם אֱלָהָא דְכֵי לִבָּא וּבְחִסְדָא דְשִּׂפְוָתֵיהּ יִתְחַבַּר לְמַלְכָּא:
רש"י אוהב . טהר לב חן שפתיו . מי ששפתיו חן : רעהו מלך . הקב"ה אוהבו ומחבבו :
(יב) עֵינֵי יְהוָה נָצְרוּ דָעַת וַיְסַלֵּף דִּבְרֵי בֹגֵד: עַיְנוֹי דֶּאֱלָהָא נָטְרָן יְדִיעֲתָא וּמְטַלְטֵל מִלֵּיהוֹן דְּבָזוֹזֵי: (יג) אָמַר עָצֵל אֲרִי בַחוּץ בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ: אֲמַר עַטְלָא בַּחֲכִינְנוּתֵיהּ אַרְיָא אִית לְבָרָא וּבֵינָת שְׁוָקֵי מִתְקְטֵלְנָא:
רש"י אמר עצל ארי בחוץ . איך אצא ללמוד תורה :
(יד) שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת זְעוּם יְהוָה (יפול) יִפָּל שָׁם: גּוּמְצָא עֲמִקְתָּא פּוּמָא דְגוּבְרֵיתָא ומַן דְּמַרְגֵּז קֳדָם אֱלָהָא נָפֵל תַּמָן:
רש"י שוחה עמוקה פי זרות . פי עובדי גלולים : זעום ה' . מי שהקב"ה שונאו נופל ונכשל בה : זעום . נזוף מלפניו :
(טו) אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ: שַׁטְיוּתָא קְטִירָא בְּלִבֵּיהּ דְּטַלְיָא שִׁבְטָא דְמַרְדּוּתָא נִרְחֲקֵיהּ מִנֵיהּ:
משנה כלאים פרק א
א. הַחִטִּים וְהַזּוּנִין אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה. הַשְּׂעוֹרִים וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, הַכֻּסְמִין וְהַשִּׁיפוֹן, הַפּוֹל וְהַסַפִּיר, הַפֻּרְקְדָן וְהַטֹּפַח, וּפוֹל הַלָּבָן וְהַשְּׁעוּעִית, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:
ברטנורה (א) החטין והזונין. קורין לו בערבי זיוא"ן: אינן כלאים זה בזה. לפי שכשהשחיתו דור המבול את דרכם היתה הארץ גם היא מזנה את פירותיה, והיו זורעים חטים ומוציאה זונין, הלכך לא הוי כלאים עם החטים, אבל עם שאר מיני תבואה הוי כלאים, ואף על גב דלא חזי למאכל אדם, מכל מקום כיון שמוליכים אותו ממקום למקום למאכל יונים הוי כלאים: השעורים ושבולת שועל. כל השנויים במשנה זוג זוג אינם כלאים זה בזה, אחד מזוג זה ואחד מזוג זה הם כלאים זה בזה. והא דאמרינן במנחות (דף ע.) הכוסמין מין חטים ושיפון מין שעורים הני מילי לענין חלה שמצטרפין זה עם זה לשיעור חלה, אבל לענין כלאים הוי כלאים זה בזה: ושבולת שועל. שעורים מדבריים ובלע"ז אוי"נא: כוסמין. בלשון לע"ז אספילט"א: שיפון. בלע"ז סיגל"א. ומשום דכוסמין ושיפון דמו להדדי אינם כלאים זה בזה: והספיר. יש אומרים ציצרקל"א בלע"ז. ורמב"ם פירש שקורין לו בערבי מא"ש: הפורקדן. רמב"ם פירש שהוא זרע דק שקורין לו בערבי גילבא"ן: וטופח. הוא קטנית שגרגריו עגולים לבנים וקורין לו קורטמא"ן. ואני שמעתי שטופח הוא שקורין לו גילבא"ן: והשעועית. קורין לו בערבי לוביא"ה: אינם כלאים זה בזה. אם זרע כל אחד עם בן זוגו:
ב. הַקִּשּׁוּת וְהַמְּלָפְפוֹן, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כִּלְאָיִם. חֲזְרְת וַחֲזְרְת גַּלִּים, עֻלְשִׁין וְעֻלְשֵׁי שָׂדֶה, כְּרֵישִׁים וּכְרֵישֵׁי שָׂדֶה, כֻּסְבָּר וְכֻסְבַּר שָׂדֶה, חַרְדָּל וְחַרְדָּל מִצְרִי, וּדְלַעַת הַמִּצְרִית וְהָרְמוּצָה, וּפוֹל הַמִּצְרִי וְהֶחָרוּב, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:
ברטנורה (ב) הקישות. קשואין שקורין בערבי פאקו"ס ובלע"ז קוקומברו"ש: והמלפפונות. נקראים בערבי כייא"ר ובלע"ז ציטרול"י: רבי יהודה אומר כלאים. ואין הלכה כר' יהודה: חזרת וחזרת גלים. החסא הגדילה בגנים, והחסא הגדילה בהרים: עולשים. של גנים: ועולשי שדה. ונקראים בערבי הנדב"י: בכרישין. של גינה: וכרישי שדה. והם הנקראים בערבי כורא"ת ובלע"ז פורו"ש: כוסבר. כך שמו בערבי, כוליי"נדרו בלע"ז, תרגום ירושלמי כזרע גד כבר זרע כוסבר: והרמוצה. דלעת מרה שממתקים אותה ברמץ כלומר, באפר חם שיש בו רשפי אש, לפיכך קורין לה רמוצה: ופול המצרי. פאסול"י בלע"ז: והחרוב. מין קטנית וקורין לו חרוב, לפי שתרמיליו שהזרע בתוכו הן דקים ועקומין כחרובין והוא ממין פול המצרי:
ג. הַלֶּפֶת וְהַנָּפוּץ, וְהַכְּרוּב וְהַתְּרוֹבְתוֹר, הַתְּרָדִים וְהַלְּעוּנִים, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא, הַשּׁוּם וְהַשּׁוּמָנִית, הַבָּצָל וְהַבְּצַלְצוּל, וְהַתֻּרְמוֹס וְהַפְּלַסְלוֹס, אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:
ברטנורה (ג) והנפוץ. הוא מין צנון ועליו דומים לעלי הלפת, הלכך לא הוי כלאים: והתרובתור. מין כרוב שהקלחים שלו דקים: תרדין. בערבי סילק"א, ובלע"ז בליט"י: לעונין. בערבי קט"ף, ובלע"ז ארמולא"ש: השומנית. שום מדברי, והוא קטן מן השום הגדל בגנים: בצלצול. בצל מדברי קטן משאר בצלים לפיכך נקרא בצלצול: פלוסלוס. מין תורמוס הוא, ותורמוס מין קטנית ידוע מר מאד, ששולקים אותו שבע פעמים ואוכלים אותו בקנוח סעודה:
ד. וּבָאִילָן, הָאֲגָסִים וְהַקְּרֻסְתּוּמֵלִין, וְהַפְּרִישִׁים וְהָעֻזְרָדִים, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה. הַתַּפּוּחַ וְהַחַזְרָד, הַפַּרְסְקִים וְהַשְּׁקֵדִין, וְהַשִּׁיזָפִין וְהָרִימִין, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:
ברטנורה (ד) אגסים. בערבי אגא"ס, ובלע"ז פירא"ש: קרוסטומלין. מין אגסים קטנים הדומים לעפצים שקורין מילי"ן: פרישים. הם חבושים בערבי ספרג"ל, ובלע"ז קודוניי"ש: עוזרדים. בערבי זערו"ד ובלע"ז סורבא"ש: חזרד. תפוח יערי, תרגום וכפתור וחיזר [צריך לומר וחזור]: אפרסקים. בלע"ז פירשאג"ס וכשהן קטנים דומין לשקדים: שיזפין. הרכיב זיתים על רימון נפיק מנהון שיזפין: רימין. בערוך פירש פולצדקא"י בלע"ז:
ה. הַצְנוֹן וְהַנָּפוּץ, הַחַרְדָּל וְהַלַּפְסָן, וּדְלַעַת יְוָנִית עִם הַמִּצְרִית וְהָרְמוּצָה, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:
ברטנורה (ה) הצנון והנפוץ. אף על פי שהפרי והעלים דומין זה לזה, הן כלאים זה בזה לפי שאין טעם הפרי דומה, שהלכו בזה אחר טעם הפרי: לפסן. פירש בערוך מרוי"ו בלע"ז:
ו. הַזְּאֵב וְהַכֶּלֶב, כֶּלֶב הַכֻּפְרִי וְהַשּׁוּעָל, הָעִזִּים וְהַצְבָאִים, הַיְּעֵלִים וְהָרְחֵלִים, הַסוּס וְהַפֶּרֶד, הַפֶּרֶד וְהַחֲמוֹר, הַחֲמוֹר וְהֶעָרוֹד, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:
ברטנורה (ו) כלב הכופרי. כלב שמגדלים בני הכפרים והוא קטן ודומה לשועל: היעלים. מין חיה, ואקו מתרגמינן ויעלא: ערוד. חמור הבר:
ז. אֵין מְבִיאִין אִילָן בְּאִילָן, יָרָק בְּיָרָק, וְלֹא אִילָן בְּיָרָק, וְלֹא יָרָק בְּאִילָן. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר ירק בְּאִילָן:
ברטנורה (ז) אין מביאין אילן באילן. אין מרכיבין אילן מאכל באילן מאכל מין בשאינו מינו, או אילן סרק באילן מאכל, אבל אילן סרק באילן סרק כיון שאין שום אחד מהם עושה פרי, כמין אחד חשוב ושרי: ירק בירק. מין בשאינו מינו: רבי יהודה מתיר ירק באילן. ואין הלכה כר' יהודה:
ח. אֵין נוֹטְעִין יְרָקוֹת בְּתוֹךְ סַדָּן שֶׁל שִׁקְמָה. אֵין מַרְכִּיבִין פֵּיגָם עַל גַּבֵּי קִדָּה לְבָנָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָרָק בְּאִילָן. אֵין נוֹטְעִין יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה לְתוֹךְ הַחֲצוּב, שֶׁיְּהֵא מְקֵרוֹ. אֵין תּוֹחֲבִין זְמוֹרָה שֶׁל גֶּפֶן לְתוֹךְ הָאֲבַטִּיחַ, שֶׁתְּהֵא זוֹרֶקֶת מֵימֶיהָ לְתוֹכוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אִילָן בְּיָרָק. אֵין נוֹתְנִין זְרַע דְּלַעַת לְתוֹךְ הַחַלָּמִית, שֶׁתְּהֵא מְשַׁמַּרְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָרָק בְּיָרָק:
ברטנורה (ח) שקמה. אילן תאנה שגדל ביערים: סדן של שקמה. לאחר שנחתך ונשארו שרשיו בארץ נקרא סדן ואין נוטעין ירק לתוכו דהוי ירק באילן: פיגם. עשב שקורין רוד"א בלע"ז: קדה. מין אילן של בשמים תרגום קדה קציעה, וכתיב (תהלים מה) מור ואהלות קציעות כל בגדותיך: החצוב. מין ירק ששרשיו יורדים בעומק הארץ ביושר ואינם נוטים לכאן ולכאן, ובו תיחם יהושע את הארץ: מקירו. מלשון קור שתהא התאנה מקררת החצוב שהוא חם ביותר. פירוש אחר שתהיה עליו לצל לשון קורה: מימיה לתוכה. שהאבטיח לח ומלא מים: חלמית. בערבי כובוז"א ובלע"ז מלוו"א:
ט. הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם הָיוּ מִקְצָת עָלָיו מְגֻלִּין, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית, וְלֹא מִשּׁוּם מַעַשְׂרוֹת, וְנִטָּלִים בַּשַּׁבָּת. הַזּוֹרֵעַ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה כְּאַחַת, הֲרֵי זֶה כִּלְאָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ כִּלְאַיִם עַד שֶׁיְּהוּ שְׁתֵּי חִטִּים וּשְׂעוֹרָה, אוֹ חִטָּה וּשְׁתֵּי שְׂעוֹרִים, אוֹ חִטָה וּשְׂעוֹרָה וְכֻסֶמֶת:
ברטנורה (ט) הטומן לפת וצנונות. כדי שיהיו נשמרים תחת הקרקע שלא כדרך שתילה, גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. כגון שטמן אגודה של לפת ואגודה של צנונות יחד: אם היו מקצת עלין מגולין. משום שבת נקטיה, דאם היו כל העלין מכוסין אי אפשר ליטלו אם לא שיזיז עפר בידים: לא משום כלאים ולא משום שביעית. לא משום זורע כלאים, ולא משום זורע בשביעית. אי נמי אפילו הוסיף מאתים משום כלאים שרי דלאו דרך זריעה הוא, ואם היה מששית ונכנסו לשביעית, והוציאו ספיחים כדרך שמוסיפים הבצלים בתלוש, אין בהם משום ספיחי שביעית: ולא משום מעשרות. אינו חייב לעשר כשיתלוש אותם ממקום שהטמינם דכתיב (ויקרא כז) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ, והאי לאו זריעה היא: וניטלים בשבת. דכתלושים דמו ואוחז בעלים המגולים ומוציאן, ואף על גב דמזיז עפר ממקומו, טלטול מן הצד לצורך דבר היתר ואינו נוגע בדבר האסור מותר: עד שיהיו שתי חטים ושעורה. טעמא דר' יהודה משום דכתיב (שם יט) שדך לא תזרע כלאים, וסבר דהקרקע בלא זרע לא איקרי שדה, ומשמע לא תזרע כלאים בהדי שדך שנזרע כבר, וכן (דברים כב) לא תזרע כרמך כלאים, לא תזרע כלאים דהיינו שני מיני זרעים בהדי כרמך, ולא מחייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ואין הלכה כרבי יהודה. דקרקע אף על פי שאינה זרועה קרויה שדה, אבל אינו קרוי כרם בלא חרצן, הלכך הזורע חטה ושעורה כאחד חייב משום כלאי זרעים, ואינו חייב משום כלאי הכרם, עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד:
גמרא ברכות דף כ"ג ע"א
תָּנוּ רַבָּנָן הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו אַל יִתְפַּלֵּל, וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. אָמַר רַב זְבִיד וְאִי תֵּימָא רַב יְהוּדָה, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁהוֹת בְּעַצְמוֹ, אֲבָל אִם יָכוֹל לִשְׁהוֹת בְּעַצְמוֹ, תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. וְעַד כַּמָּה, אָמַר רַב שֵׁשַׁת עַד פַּרְסָה, אִיכָּא דְמַתְנִי לָהּ אַמַתְנִיתָא, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאֵין יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל עַצְמוֹ אֲבָל אִם יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל עַצְמוֹ תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה, וְעַד כַּמָּה אָמַר רַב זְבִיד עַד פַּרְסָה. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן, הַנִּצְרַךְ לִנְקָבָיו הֲרֵי זֶה לֹא יִתְפַּלֵּל מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ד') הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב (קהלת ד') שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים, שְׁמוֹר עַצְמְךָ שֶׁלֹּא תֶחֱטָא וְאִם תֶּחֱטָא הָבֵא קָרְבָּן לְפָנַי. וְקָרוֹב לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים, אָמַר רָבָא הֱוֵי קָרוֹב לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁאִם חוֹטְאִים מְבִיאִים קָרְבָּן וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח אַל תְּהִי כַּכְּסִילִים שֶׁחוֹטְאִים וּמְבִיאִים קָרְבָּן וְאֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה. כִּי אֵינָם יוֹדְעִין לַעֲשׂוֹת רָע, אִי הָכִי צַדִּיקִים נִינְהוּ, אֶלָּא אַל תְּהִי כַּכְּסִילִים שֶׁחוֹטְאִים וּמְבִיאִים קָרְבָּן וְאֵינָם יוֹדְעִים אִם עַל הַטּוֹבָה הֵם מְבִיאִים אִם עַל הָרָעָה הֵם מְבִיאִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּין טוֹב לְרַע אֵין מַבְחִינִים וְהֵם מְבִיאִין קָרְבָּן לְפָנַי. רַב אָשֵׁי וְאִיתֵּימָא רַב חֲנִינָא בַר פַּפָּא אָמַר שְׁמוֹר נְקָבֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה לְפָנַי:
רש"י ועד כמה. יכול להעמיד עצמו מנקביו שיהא מותר להתחיל בתפלה: איכא דמתני. להאי במד"א במתניתא גופה ולא משמעתא דרב זביד ורב יהודה וכי איירי אינהו בשעורא הוא דאיירי: שמור עצמך שלא תחטא. ותצטרך רגלך ללכת אל בית האלהים להביא חטאת: הוי קרוב לשמוע. תשובה בהבאת קרבנך מתת אותן ככסילים בלא תשובה: שמור נקביך. מבין רגליך כמו להסך את רגליו שמור נקביך שלא יפיחו:
זוהר צו דף ל' ע"ב
זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן. רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח (תהלים קמ"ה) צַדִּיק יְיָ בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו. צַדִּיק יְיָ בְּכָל דְּרָכָיו. הָא תָנֵינָן כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נְשָׁא לְאִסְתַּכְּלָא בִיקָרָא דְמָארֵיהוֹן וְלָא יִסְטוּ מֵאָרְחַיְיהוּ לְבַר. דְּהָא בְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא דִינָא תָלֵי בְעָלְמָא בְּגִין דְּעָלְמָא עַל דִּינָא אִתְבְּרֵי וְקַיְימָא וְעַל דָּא בָעֵי בַר נַשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבוֹי דְּלָא יָדַע זִמְנָא דְדִינָא שַׁרְיָיא עֲלוֹי. יָתִיב בְּבֵיתֵיהּ דִּינָא שַׁרְיָיא עֲלוֹי. נָפַק מִבֵּיתֵיהּ לְבַר דִּינָא שַׁרְיָיא עֲלוֹי וְלָא יָדַע אִי יְתוּב לְבֵיתֵיהּ אִי לָאו. נָפִיק לְאָרְחָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְּהָא כְדֵין דִּינָא נַפְקָא קָמֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם פ"ה) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ. בְּגִין כָּךְ בָּעֵי לְאַקְדְּמָא וּלְמִבְעֵי רַחֲמֵי קָמֵי מַלְכָּא בְּגִין דְּיִשְׁתְּזִיב מִן דִּינָא בְּשַׁעְתָּא דְשַׁרְיָיא בְּעָלְמָא. דְּהָא כָל יוֹמָא וְיוֹמָא שַׁרְיָיא דִינָא בְעָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם ז') וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם. הַשְׁתָּא אִית לְמֵימָר הָא תָנֵינָן וְאַתְעֲרוּ חַבְרַיָּיא אֵל בְּכָל אֲתַר חֶסֶד הוּא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים י') הָאֵל הַגָּדוֹל וְדָא נְהִירוּ דְחָכְמָה עִלָּאָה. וְאַתְּ אַמְרַת וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם שָׁבִיק קְרָא כָל אִלֵּין שְׁמָהָן וְאָחִיד בְּהָאי. אִי הָכִי לָא קַיְימִין מִילֵי וְעוֹד דִּכְתִיב (ישעיה ט') אֵל גִּבּוֹר אוֹ נוֹקִים לֵיהּ דִּינָא אוֹ נוֹקִים לֵיהּ רַחֲמֵי. אֶלָּא הָכִי שְׁמַעְנָא חַיָּיבַיָּיא מְהַפְּכֵי רַחֲמֵי לְדִינָא. דְּלֵית לָךְ בְּכָל אִינוּן כִּתְרִין עִלָּאִין דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא דְּלָא כְלִילָן רַחֲמֵי בְדִינָא וְדִינָא בְרַחֲמֵי. וְחַיָּיבַיָּיא מְהַפְּכֵי רַחֲמֵי לְדִינָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה שַׁפִּיר בְּהַהוּא דִכְתִיב אֵל גִּבּוֹר. אֶלָּא אֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם מַהוּ דְהָא בְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא קַיְימָא בְדִינָא בֵּין דִּבְנֵי עָלְמָא זַכָּאִין בֵּין דְּלָא זַכָּאִין. לָא הֲוָה בִּידֵיהּ אָתוּ שָׁאִילוּ לֵיהּ לְרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לוֹן וַדָּאי אֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא לְזִמְנִין הוּא דִינָא לְזִמְנִין הוּא רַחֲמֵי אִי זַכָּאִין בְּנֵי עָלְמָא הָא אֵל קַיָּימָא וְהוּא חֶסֶד. וְאִי לָא זַכָּאָן הָא אֵל קַיָּימָא וְאִקְרֵי גִּבּוֹר וְעַל דָּא קַיְּימָא בְּכָל יוֹמָא. אֲבָל מִלָּה שַׁפִּיר הוּא. אֵל בְּכָל אֲתַר נְהִירוּ (רַב) דְחָכְמָתָא עִלָּאָה הוּא וְקַיְימָא בְקִיּוּמֵיהּ בְכָל יוֹמָא דִכְתִיב (תהלים נ"ב) חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם. וְאִלְמָלֵא דְהָאי אֵל אַתְעַר בְּעָלְמָא לָא יָכִיל עָלְמָא לְמֵיקָם אֲפִילוּ שַׁעְתָּא חֲדָא מִקָּמֵי דִינִין תַּקִּיפִין דְּמִתְעָרִין בְּעָלְמָא בְכָל יוֹמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ב') אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם אֶלָּא בְּאַבְרָהָם בְּאַתְעֲרוּתָא דְאַבְרָהָם קַיְימֵי וְכַד אַתְעַר אַבְרָהָם בְּעָלְמָא כָּל אִינוּן דִּינִין דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא דָחֵי לְהוּ לְבַר וְלָא קַיְימִין קָמֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם נִזְעָם אוֹ זְעוֹם בְּכָל יוֹם לָא כְתִיב אֶלָּא זוֹעֵם בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא דְדִינָא אִשְׁתְּכַח דָּחֵי לוֹן לְבַר וְקַיְימָא הוּא וּמִבְסָם עָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים מ"ב) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וְאִלְמָלֵא הָאי לָא יְכִיל עָלְמָא לְמֵיקָם אֲפִילוּ רִגְעָא חָדָא. וְעַל דָּא כֹלָּא קַיְימֵי בְגִינֵיהּ דְּאַבְרָהָם: ה' חַסְדּוֹ. וְלוּלֵא זְה, לֹא הָיָה יָכוֹל הָעוֹ עוֹמֵד וּמִתְקַיֵּם
תרגום הזוהר זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן. רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו. צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו, הֲרֵי לָמַדְנוּ, כַּמָּה יֵשׁ לִבְנֵי אָדָם לְהִסְתַּכֵּל בִּכְבוֹד אֲדוֹנָם, וְלֹא יַטּוּ מִדַּרְכֵּיהֶם לַחוּץ, כִּי בְּכָל יוֹם וָיוֹם דִּין תּוֹלֶה בָּעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בַּדִּין וְעוֹמֵד עַל דִּין. וְעַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִשָּׁמֵר מֵעֲוֹנוֹתָיו, כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַזְּמָן שֶׁהַדִּין שׁוֹרֶה עָלָיו. יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ שׁוֹרֶה עָלָיו הַדִּין, יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לַחוּץ שׁוֹרֶה עָלָיו הַדִּין, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם יָשׁוּב לְבֵיתוֹ אוֹ לֹא, שֶׁיָּכוֹל לָמוּת וְלֹא יָשׁוּב לְבֵיתוֹ. יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְבֵיתוֹ. כִּי אָז הַדִּין יוֹצֵא לְפָנָיו, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְגוֹ'. מִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ הָאָדָם לְהַקְדִּים וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, כְּדֵי שֶׁיִּנָּצֵל מִן הַדִּין, בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹרֶה בָּעוֹלָם. כִּי בְּכָל יוֹם וָיוֹם שׁוֹרֶה דִּין בָּעוֹלָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם. עַתָּה יֵשׁ לִשְׁאוֹל. הֲרֵי לָמַדְנוּ וְהֵעִירוּ הַחֲבֵרִים שֶׁהַשֵּׁם אֵל, בְּכָל מָקוֹם הוּא חֶסֶד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר הָאֵל הַגָּדוֹל, וְזֶה הוּא הֶאָרָה שֶׁל חָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, וְאַתָּה אוֹמֵר, וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם, שֶׁעוֹזֵב הַכָּתוּב כָּל אֵלּוּ הַשֵּׁמוֹת וְאוֹחֵז בָּזֶה, בַּדִּין, אִם כֵּן אֵין הַדְּבָרִים אֲמִתִּים. וְעוֹד, שֶׁכָּתוּב, אֵל גִּבּוֹר. שֶׁקָּשֶׁה אוֹ נַעֲמִיד הַשֵּׁם אֵל בַּדִּין, אוֹ נַעֲמִיד הַשֵּׁם אֵל בְּרַחֲמִים. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כָּךְ שָׁמַעְתִּי, הָרְשָׁעִים מְהַפְּכִים הָרַחֲמִים לְדִין, שֶׁאֵין לְךְ בְּכָל סְפִירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ שֶׁהָרַחֲמִים לֹא יִהְיוּ כְּלוּלִים בַּדִּין, וְהַדִּין בְּרַחֲמִים, וְהָרְשָׁעִים מְהַפְּכִים הָרַחֲמִים לְדִין. וְעַל כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁהַשֵּׁם אֵל, הוּא חֶסֶד הָרְשָׁעִים מְהַפְּכִים אוֹתוֹ לְדִין. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, הַתֵּרוּץ שֶׁלְּךְ יָפֶה בָּזֶה שֶׁכָּתוּב, אֵל גִּבּוֹר, שֶׁלָּרְשָׁעִים נֶהְפַּךְ לְדִין, אֶלָּא הַכָּתוּב, אֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם, מַה תֹּאמַר, שֶׁמַּשְׁמָע שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם עוֹמֵד בַּדִּין, בֵּין שֶׁבְּנֵי הָעוֹלָם צַדִּיקִים בֵּין שֶׁאֵינָם צַדִּיקִים. לֹא הָיָה בְּיָדוֹ לְתָרֵץ אֶת זֶה. בָּאוּ שָׁאֲלוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לָהֶם, וַדַּאי, אֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם, וּכְבָר הֶעֱמִידוּ הַחֲבֵרִים, שֶׁלִּפְעָמִים הַשֵּׁם אֵל הוּא דִּין, וְלִפְעָמִים הוּא רַחֲמִים, אִם בְּנֵי הָעוֹלָם זַכָּאִים, הֲרֵי עוֹמֵד הַשֵּׁם אֵל, וְהוּא חֶסֶד. וְאִם אֵינָם זַכָּאִים, הֲרֵי עוֹמֵד וְנִקְרָא גִּבּוֹר. וְעַל זֶה עוֹמֵד בְּכָל יוֹם. אֲבָל הַתֵּרוּץ הַטּוֹב הוּא, אֵל, בְּכָל מָקוֹם, הוּא הֶאָרַת חָכְמָה עֶלְיוֹנָה, וְעָמַד בְּקִיּוּמוֹ בְּכָל יוֹם, שֶׁכָּתוּב, חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם. וְלוּלֵא הַשֵּׁם אֵל זֶה הָיָה מִתְעוֹרֵר בָּעוֹלָם, לֹא הָיָה יָכוֹל הָעוֹלָם לַעֲמֹד אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת מִפְנֵי דִּינִים קָשִׁים הַמִּתְעוֹרְרִים בָּעוֹלָם בְּכָל יוֹם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם אֶלָּא בְּאַבְרָהָם, כִּי בְּהִתְעוֹרְרוּת אַבְרָהָם, עוֹמְדִים שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּכְשֶׁנִּתְעוֹרֵר אַבְרָהָם בָּעוֹלָם, כָּל הַדִּינִים הַנִּמְצָאִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם, דּוֹחֶה אוֹתָם לַחוּץ וְאֵינָם עוֹמְדִים לְפָנָיו. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם: נִזְעָם אוֹ זָעוּם בְּכָל יוֹם אֵינוֹ כָּתוּב, אֶלָּא זוֹעֵם, כִּי בְּכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁהַדִּין נִמְצָא דּוֹחֶה אוֹתוֹ לַחוּץ וְהוּא עוֹמֵד וּמְבַשֵּׂם הָעוֹלָם, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ. וְלוּלֵא זֶה, לֹא הָיָה יָכוֹל הָעוֹלָם לַעֲמֹד אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד. וְעַל כֵּן הַכֹּל עוֹמֵד וּמִתְקַיֵּם בִּשְׁבִיל אַבְרָהָם.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' מעשה הקרבנות פ"א
א. כָּל קָרְבָּנוֹת הַצִבּוּר זְכָרִים. וְכֵן חַטָּאוֹת שֶׁל צִבּוּר מִן הָעֵז אוֹ מִן הַבָּקָר וְאֵין בָּהֵן מִן הַכְּבָשִׂים. וְכָל עוֹלוֹת הַצִבּוּר מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הַבָּקָר וְאֵין לָהֵן עוֹלָה מִן הָעֵז. כָּל חַטָּאת יָחִיד מִנְּקֵבָה וְתֵאָכֵל לַכֹּהֲנִים וְאֵינָה בָּאָה מִן הַבָּקָר חוּץ מִשָּׁלשׁ חַטָּאוֹת חַטָּאת נָשִׂיא שֶׁהִיא עֵז וְנֶאֱכֶלֶת. וְחַטָּאת כֹּהֵן מָשִׁיחַ שֶׁהוּא פַּר וְנִשְׂרֶפֶת וְהוּא פַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת. וְהַשְּׁלִישִׁי פַּר שֶׁמֵּבִיא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְהוּא חַטָּאת וְנִשְׂרַף: ב. כָּל חַטָּאוֹת שֶׁל צִבּוּר נֶאֱכָלוֹת חוּץ מִשָּׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחֲבֵירוֹ מִשְׁתַּלֵּחַ וְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּפַר הֶעֱלֵם וּפַר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת וּפַר הֶעֱלֵם נִקְרָאִים פָּרִים הַנִשְׂרָפִין וְשָׂעִיר עֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָאִים שְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין הָא לָמַדְתָּ שֶׁחָמֵשׁ חַטָּאוֹת הֵם הַנִּשְׂרָפוֹת שְׁתַּיִם לְיָחִיד וְשָׁלשׁ לְצִבּוּר:
מוסר
משערי קדושה ח"ב ש"ו
חִלוּל ה' קָשֶׁה מִכָּל הָעֲבֵירוֹת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיַן ד' חִלּוּקֵי כַּפָּרָה עָבַר עַל חִלּוּל ה' אֵין הַתְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וִיסוּרִין מְכַפְּרִין אֶלָּא יוֹם הַמִּיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כ"ב) אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן. נִדָּה זוּלַת הֱיוֹתָהּ בְּעוֹנֶשׁ כָּרֵת אָמְרוּ בְּסֵפֶר הַזּוֹהַר תְּלָתָא אִינוּן דְּדַחְיָין שְׁכִינְתָּא מֵעָלְמָא וּבְנֵי נְשָׁא צַוְוחִין וְלָא אִשְׁתְּמַע קָלֵיהוֹן וְאִלֵּין אִינוּן נִדָּה בְּגִין דְלֵית מְסָאֲבָא בְעַלְמָא תַּקִּיף בַר מִמְּסָאֲבוּ דְנִדָּה. שַׁבָּת יָדוּעַ כִּי הִיא שְׁקוּלָה כְּכָל הַמִּצְוֹת וְכָל הָרְשָׁעִים יֵשׁ לָהֶם מְנוּחָה בְּשַׁבָּת וְאֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנָּם כָּבָה בּוֹ וְהַמְחַלֵּל שַׁבָּת אִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה אֲפִילוּ בְּשַׁבָּת. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אִלְמָלֵא שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן מִיַּד הָיוּ נִגְאָלִין וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת אֲפִילוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כֶּאֱנוֹשׁ מוֹחֲלִין לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם נ"י) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וְגוֹ' שׁוֹמֵר שַׁבָּת וְגוֹ' וּכְתִיב (שם נ"ה) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת וְגוֹ' אָז תִּתְעַנַּג עַל ה':
צו יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ז) וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי יְהוָה אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: וְדָא אוֹרַיְתָא דְמִנְחָתָא דִיקָרְבוּן יָתַהּ בְּנֵי אַהֲרֹן קֳדָם יְיָ לָקֳדָם מַדְבְּחָא:
רש"י וזאת תורת המנחה. תורה אחת לכלן להטעינן שמן ולבונה האמורין בענין. שיכול אין לי טעונות שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת, מנחת כהנים שהיא כליל מנין, תלמוד לומר תורת: הקרב אתה. היא הגשה בקרן מערבית דרומית: לפני ה'. הוא מערב שהוא לצד אהל מועד: אל פני המזבח. הוא הדרום, שהוא פניו של מזבח, שהכבש נתון לאותו הרוח:
(ח) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיהוָה: וְיַפְרֵשׁ מִנֵהּ בְּקֻמְצֵהּ מִסֻלְתָּא דְמִנְחָתָא וּמִמִשְׁחַהּ וְיָת כָּל לְבוּנְתָּא דִי עַל מִנְחָתָא וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא אַדְכַּרְתָּא קֳדָם יְיָ:
רש"י והרים ממנו. מהמחבר, שיהא עשרון שלם בבת אחת בשעת קמיצה: בקמצו. שלא יעשה מדה לקומץ: מסלת המנחה ומשמנה. מכאן שקומץ ממקום שנתרבה שמנה: המנחה. שלא תהא מעורבת באחרת: ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר. שמלקט את לבונתה לאחר קמיצה ומקטירו. ולפי שלא פרש כן אלא באחת מן המנחות בויקרא (ב, א. ג) , הצרך לשנות פרשה זו, לכלול כל המנחות כמשפטן:
(ט) וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ: וּדְאִשְׁתָּאַר מִנַהּ יֵכְלוּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי פַּטִיר תִּתְאַכֵל בַּאֲתַר קַדִּישׁ בְּדָרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא יֵכְלֻנַהּ:
רש"י במקום קדש. ואיזהו, בחצר אהל מועד:
(י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם: לָא תִתְאֲפֵי חֲמִיעַ חָלָקְהוֹן יְהָבִית יָתַהּ מִקֻרְבָּנָי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא כְּחַטָאתָא וְכַאֲשָׁמָא:
רש"י לא תאפה חמץ חלקם. אף השירים אסורים בחמץ: כחטאת וכאשם. מנחת חוטא הרי היא כחטאת, לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה. מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה:
נביאים - ירמיה - פרק ז
(כז) וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה: וּתְמַלֵּיל עִמְּהוֹן יַת כָּל פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וְלָא יְקַבְּלוּן מִנָּךְ וְתִתְנַבֵּי לְהוֹן וְלָא יְתִיבוּנָךְ: (כח) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם: וְתֵימַר לְהוֹן דֵּין עַמָּא דִּי לָא שְׁמָעוּ לְמֵימְרָא דַיְיָ אֶלָהֲהוֹן וְלָא קַבִּילוּ אוּלְפַן פַּסְקַת הֵימָנוּתָא וְאִתְמְנָעַת מִפּוּמְּהוֹן: (כט) גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי וּשְׂאִי עַל שְׁפָיִם קִינָה כִּי מָאַס יְהוָה וַיִּטֹּשׁ אֶת דּוֹר עֶבְרָתוֹ: תְּלִישִׁי עַל רַבְרְבַיִךְ דְּיִגְלוּן וְטוּלִי עַל נִיגְרִין אִלְיָא אֲרֵי רָחִיק יְיָ וְרַטִּישׁ יַת דָּרָא דַּעֲבַרוּ עַל מֵימְרֵיהּ:
רש"י גזי נזרך . תלשי שערך כמו ויגז שלוים ( שם ט ) ויגז את ראשו ( איוב א ) ל"א נזרך כתרך ל' גדולה וכן תרגם יונתן רברביך וכן חיברו מנחם : ויטוש . ויעזוב :
(ל) כִּי עָשׂוּ בְנֵי יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻום יְהוָה שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ: אֲרֵי עֲבָדוּ בְנֵי יְהוּדָה דְבִישׁ קֳדָמַי אֲמַר יְיָ שַׁוִּיאוּ שִׁקּצֵיהוֹן בְּבֵיתָא דְּאִתְקְרֵי שְׁמִי עֲלוֹהִי לְסַאֲבוּתֵיהּ:
כתובים - משלי - פרק כב
(טז) עֹשֵׁק דָּל לְהַרְבּוֹת לוֹ נֹתֵן לְעָשִׁיר אַךְ לְמַחְסוֹר: דְּעָשֵׁק לְמִסְכְּנָא מַסְנֵי לֵיהּ בִּישְׁתָּא וּדְיָהֵב לְעַתִּירָא חוּסְרָנָא הוּא לֵיהּ:
רש"י עושק דל להרבות לו . עושר : נותן לעשיר . סוף שנותן ממונו לעו"ג העשירי' ואך למחסור הוא בא :
(יז) הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי: בְּרִי צְלִי אָדְנָךְ וּשְׁמַע מִלֵי דְחַכִּימֵי וְלִבָּךְ שִּׂים לִידִיעֲתִי:
רש"י הט אזנך שמע דברי חכמים . ללמוד תורה מחכם כל שהוא : ולבך תשית לדעתי . ואם רבך רשע לא תלמוד ממעשיו :
(יח) כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ: מְטוּל דְּבַסִימִין נְטַר אִינוּן בִּכְרֵסָךְ וְנִתַּקְנוּן אֵיךְ חֲדָא עַל שִּׂפְוָתָךְ:
רש"י כי נעים . יהי לך לאחר זמן אם תשמרם ותצפנם בבטנך שלא תשכחם ואימתי יהיו שמורים בלבך בזמן שיכונו על שפתיך כאשר תוציאם בפיך :
(יט) לִהְיוֹת בַּיהוָה מִבְטַחֶךָ הוֹדַעְתִּיךָ הַיּוֹם אַף אָתָּה: דְּנֶהֱוֵי בֵּאלָהָא סִבְרָךְ וְאוֹדַעְתָּךְ יוֹמָנָא חֲדָא אַף אַנְתּ:
רש"י להיות בה' מבטחך הודעתיך . אני מודיעך שתבטח בה' ותעסוק בתורה ולא תאמר איך אבטל ממלאכתי ואיך אתפרנס :
משנה עירובין פרק א
א. מָבוֹי שֶׁהוּא גָבוֹהַּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, יְמַעֵט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ. וְהָרָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת, יְמַעֵט. וְאִם יֶשׁ לוֹ צוּרַת הַפֶּתַח, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת, אֵין צָרִיךְ לְמַעֵט:
ברטנורה (א) מבוי. שאינו רחב שש עשרה אמה אע"פ שהוא פתוח משני ראשיו לרשות הרבים, אי נמי רחב שש עשרה אמה ואינו מפולש אלא ראשו אחד פתוח לרשות הרבים וראשו אחד סתום. ומן התורה שרי לטלטולי ביה בלא שום תקון ורבנן הוא דגזור עליה, דילמא אתי לטלטולי ברשות הרבים גמור. ושרויה בתקנתא דלחי או קורה דתהוי ליה הכירא. ואם הניח את הקורה למעלה מעשרים אמה, ימעט. כלומר ישפיל את הקורה עד שתהיה למטה מעשרים. דלמעלה מעשרים לא שלטא בה עינא. ואם יש בקורה [זו] אמלתרא פירוש ציורים ופיתוחים, אפילו למעלה מעשרים אמה אינו צריך למעט, שעל ידי אותם הציורים שלטא בה עינא: ר' יהודה אומר אינו צריך. דטעמא דקורה לאו משום הכירא אלא משום מחיצה, דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, וכיון שכן הוא, מה לי בתוך עשרים מה לי למעלה מעשרים. ואין הלכה כרבי יהודה: והרחב מעשר אמות ימעט. דטפי מעשר אמות לא מקרי פתח אלא פרצה ואנן פתח בעינן, הלכך ימעט רוחב כניסתו ויעמידנו על עשר או על פחות: ואם יש לו צורת הפתח. בכל מקום שאמרו חכמים צורת פתח, הוא אפילו קנה מכאן וקנה מכאן גבוהים עשרה טפחים או יותר וקנה על גביהן ואע"פ שאינו נוגע בהן ואע"פ שגבוה מהן יותר משלשה טפחים. וכל האמות השנויות במשנה זו ובכל עירובין וסוכה וכלאים הם אמה בת ששה טפחים וכל טפח ארבע אצבעות בגודל, אלא שלפעמים צריך למדוד בטפח עצב, כלומר שלא ישים ריוח באצבעות הגודל בין זו לזו אלא יהיו מצומצמות ונוגעות זו בזו, ופעמים צריך ליתן ריוח בין גודל לגודל שלא יהיו נוגעים זו בזו וזהו הנקרא טפח שוחק. כיצד, בזמן שהמדידה בטפח עצב היא לחומרא כגון מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט וסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה, מודדים בטפח עצב. ובזמן שהמדידה בטפח שוחק היא לחומרא כגון מבוי אין גבהו פחות מעשרים טפחים סוכה אין גבהה פחות מעשרים טפחים, מודדין בטפח שוחק. וכן לעולם:
ב. הֶכְשֵׁר מָבוֹי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֶחִי וְקוֹרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֶחִי אוֹ קוֹרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְחָיַיִן. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל מָבוֹי שֶׁהוּא פָחוּת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁהוּא [נִתָּר] אוֹ בְלֶחִי אוֹ בְקוֹרָה, עַל מַה נֶחְלְקוּ, עַל רָחָב מֵאַרְבַּע אַמוֹת וְעַד עֶשֶׂר, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֶחִי וְקוֹרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, עַל זֶה וְעַל זֶה נֶחְלְקוּ:
ברטנורה (ב) הכשר מבוי. הכנתו והזמנתו של מבוי לטלטל בתוכו על ידי שתופי מבואות: בית שמאי אומרים לחי וקורה. שניהן צריך, דסבירא להו מן התורה ארבע מחיצות שלימות בעינן, ואתאי הלכה למשה מסיני ואוקימתא לרביעית אלחי וקורה: ובית הלל אומרים או לחי או קורה. דמן התורה שלש מחיצות [שלימות] בעינן ותו לא, ואתאי הלכה למשה מסיני להוסיף רביעית או בלחי משהו או בקורה להיכר מחיצה. ומבוי דאיירי ביה הכא הוא מבוי סתום משלש רוחותיו ורוח רביעית פתוחה לרשות הרבים. וארכו יותר על רחבו, דאי ארכו כרחבו, הוי כחצר שנפרצה הפתוחה לרשות הרבים וצריך פס ארבעה או שני פסין של כל שהן, וכן חצר שנפרצה לרשות הרבים וארכה יותר על רחבה, נדונה כמבוי ונתרת בלתי או בקורה. ומבוי שהוכשר בלתי חלוק ממבוי שהוכשר בקורה, דאילו מבוי שהוכשר בלחי הוי כאילו יש לו ארבע מחיצות והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב. ומבוי שהוכשר בקורה אף על פי שמותר לטלטל בתוכו על ידי שתוף לא הוי כרשות היחיד גמורה והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב. ומבוי שהוכשר בקורה אף על פי שמותר לטלטל בתוכו על ידי שתוף לא הוי כרשות היחיד גמורה והזורק מרשות הרבים לתוכו פטור. דקיימא לן, קורה משום הכירא ולחי משום מחיצה: רבי אליעזר אומר לחיים. כבית שמאי סבירא ליה ובעי לחי מכאן ומכאן. ואין הלכה כר' אליעזר: אמר תלמיד אחד. הוא רבי מאיר: שהוא פחות מארבע אמות. רוחב פתחו: אמר רבי עקיבא על זה ועל זה נחלקו. ותנא קמא נמי הכי קאמר דלא מפליג בין רחב לקצר, ומפרש בגמרא דאיכא בינייהו מבוי שיש ברוחב פתחו פחות מארבעה טפחים, דחד מנייהו סבר אינו צריך לא לחי ולא קורה, ואידך סבר צריך לי או קורה, ולא הוברר מתוך דבריהם הי מנייהו סבר צריך והי מנייהו סבר אינו צריך:
ג. הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ, רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וְהָאָרִיחַ חֲצִי לְבֵנָה שֶׁל שְׁלשָׁה טְפָחִים, דַּיָהּ לַקּוֹרָה שֶׁתְּהֵא רְחָבָה טֶפַח, כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ לְאָרְכּוֹ:
ברטנורה (ג) רחבה כדי לקבל אריח. שתהא ראויה לבנות עליה בנין לקביעות: והאריח חצי לבנה של שלשה טפחים. נמצא האריח טפח ומחצה רוחב: דיה לקורה ברוחב טפח. הכי קאמר, כיון שהקורה רחבה טפח, אותו חצי טפח הנותר שהאריח רחב טפח ומחצה יכול למרח בטיט, אצבע מכאן ואצבע מכאן, ועל ידי כן תהיה רחבה לקבל אריח. והכי מפרש לה בגמרא:
ד. רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וּבְרִיאָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רְחָבָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ בְּרִיאָה:
ברטנורה (ד) בריאה לקבל אריח. חזקה לסבול כובד האריח שלא תשבר. וכן הלכה:
ה. הָיְתָה שֶׁל קַשׁ אוֹ שֶׁל קָנִים, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא שֶׁל מַתֶּכֶת. עֲקֵמָּה, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא פְשׁוּטָה. עֲגֻלָּה, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא מְרֻבַּעַת. כָּל שֶׁיֵשׁ בְּהֶקֵּפוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים, יֶשׁ בּוֹ רֹחַב טֶפַח:
ברטנורה (ה) היתה של קש ושל קנים כו'. רבי יהודה קאמר לה ולית הלכתא כוותיה: עקומה. שאין אריח יכול לנוח עליה. וכן עגולה אין אריח נח בה: אם יש בהקיפה. כלומר ואיזו היא מדת העגולה להכשיר, כל שיש בהקיפה שלשה טפחים, שצריכה חוט שלשה טפחים להקיפה סביב, בידוע שיש בה רוחב טפח אם תחלק. שכן מצינו בים שעשה שלמה עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב, אלמא לכל אמה רוחב בעיגול איכא שלש אמות היקף:
ו. לְחָיַיִן שֶׁאָמְרוּ, גָּבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרָחְבָּן וְעָבְיָן כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, רָחְבָּן שְׁלשָׁה טְפָחִים:
ברטנורה (ו) לחיים שאמרו. לחיים שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים, דלרבי אליעזר תרתי בעינן ולרבנן חדא. זהו שיעורן: גבהן עשרה טפחים. כשיעור גובה המבוי דאין גבהו פחות מעשרה טפחים ואפילו היה המבוי גבוה הרבה דיו בלחי גבוה עשרה טפחים: רבי יוסי אומר רחבן שלשה. דבעי דבר חשוב במחיצה ואין הלכה כרבי יוסי:
ז. בַּכֹּל עוֹשִׂין לְחָיַיִן, אֲפִלּוּ בְדָבָר שֶׁיֶשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִים. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. וּמְטַמֵּא מִשּׁוּם גּוֹלֵל, וְרַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר. וְכוֹתְבִין עָלָיו גִּטֵּי נָשִׁים, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי פּוֹסֵל:
ברטנורה (ז) ורבי יוסי אוסר. דחיישינן שמא תמות ולא הוי גבוהה עשרה ולא יהיב אדעתיה וסמיך עלה: ומטמא משום גולל. אם עשאן גולל לקבר מטמא לעולם אם נגע בו אדם וכלים כאוהל המת אפילו ניטל משם, דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה, ודרשינן לרבות גולל ודופק, גולל הוא כסוי הקבר: ורבי מאיר מטהר. טעמא דרבי מאיר משום דקסבר כל מחיצה העומדת ברוח חיים אינה מחיצה ואינה הלכה: ור' יוסי הגלילי פוסל. דכתיב (דברים כד) וכתב לה ספר, מה ספר אין בו רוח חיים אף כל שאין בו רוח חיים. ורבנן, אי כתיב וכתב לה בספר, כדקאמרת, השתא דכתיב וכתב לה ספר, לספירת דברים הוא דאתא. והלכה כתנא קמא. [ואם כתב] לה גט בקרן של פרה ונתן לה את הפרה דהשתא אינו צריך קציצה לאחר שנכתב, כשר. אבל אם לא נתן לה את הפרה אלא את הקרן כיון שצריך קציצה לא מגרשא ביה: ולא יהיו פרצות יתרות על הבנין. ואפילו הן פרצות קטנות פחותות מעשר, אם הפרוץ מרובה על העומד אינה מחילה, ואף כנגד העומד אסור: כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת. ובלבד שיהא העומד רב עליה. אי נמי פרוץ כעומד, הוי מחיצה ואף כנגד הפרוץ מותר: יתר מכאן אסור. אפילו פרצה אחת יותר מעשר, אוסרת כל ההיקף. ואפילו העומד מרובה, דלא עבדי אינשי פתח יותר מעשר והוי פרצה. ודוקא דאין לה צורת פתח. אבל אית לה צורת פתח, אפילו יותר מעשר הוי פתח:
ח. שְׁיָרָא שֶׁחָנְתָה בַבִּקְעָה וְהִקִּיפוּהָ בִּכְלֵי בְהֵמָה מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְהֵא גָדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְלֹא יִהְיוּ פְרָצוֹת יְתֵרוֹת עַל הַבִּנְיָן. כָּל פִּרְצָה שֶׁהִיא כְעֶשֶר אַמּוֹת, מֻתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כַפֶּתַח. יָתֵר מִכָּאן, אָסוּר: ט. מַקִּיפִין שְׁלשָׁה חֲבָלִים, זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְזֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין חֶבֶל לַחֲבֵרוֹ שְׁלּשָׁה טְפָחִים. שִׁעוּר חֲבָלִים וְעָבְיָן, יָתֵר עַל טֶפַח, כְּדֵי שֶׁיְהֵא הַכֹּל עֲשָׂרָה טְפָחִים:
ברטנורה (ט) מקיפין שלשה חבלים. אשיירא שחנתה בבקעה קאי: זה למעלה מזה. על גבי יתדות סביב מן החבל התחתון לקרקע פחות משלשה והרי כאילו כולו עומד, דכל פחות משלשה כלבוד דמי, וממנו לאמצעי פחות משלשה, הרי עומד ששה טפחים פחות שני משהויין בשני האוירין, ומאמצעי לעליון פחות משלשה, הרי תשעה טפחים עומד בשלשה האוירין פחות שלשה משהויין: שעור עובי החבלים יותר על טפח. שלשה משהויין, כדי שיהא בין הכל עשרה טפחים:
י. מַקִּיפִין בַּקָּנִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים. בַּשְּׁיָרָא דִבְּרוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא דִבְּרוּ בַשְּׁיָרָא אֶלָּא בַהוֹוֶה. כָּל מְחִצָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁתִי וְשֶׁל עֵרֶב, אֵינָהּ מְחִצָה. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד מִשְּׁנֵי דְבָרִים. אַרְבָּעָה דְבָרִים פָּטְרוּ בַמַּחֲנֶה, מְבִיאִין עֵצִים מִכָּל מָקוֹם, וּפְטוּרִים מֵרְחִיצַת יָדַיִם, וּמִדְּמַאי, וּמִלְּעָרֵב:
ברטנורה (י) מקיפין בקנים. נעוצים ועומדים, וזו היא מחיצת שתי. אבל של חבלים הויא מחיצה של ערב: בשיירא דברו. הקילו אצלן שאין צריכין אלא או שתי כגון קנים או ערב כגון חבלים. אבל ליחיד לא הקלו אלא עד שיהיה בהן שתי וערב. ושלשה בני אדם הרי הן כשיירא: כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב כו'. רבי יוסי ב"ר יהודה פליג עליה דאבוה וקאמר אפילו לשיירא בעי שתי וערב: אחד משני דברים. או שתי או ערב. ואיכא בין רבנן קמאי לרבנן בתראי דרבנן קמאי לא שרו ליחיד אלא דומיא דשיירא, בדרך, הואיל ואינו יכול לעשות מחיצה ראויה, ולא בישוב, ורבנן בתראי אמרי אחד משני דברים בין ליחיד בין לרבים בין בדרך בין בישוב, והלכתא כוותייהו. אלא שאדם אחד או שנים ששבתו במדבר אין יכולים לעשות מחיצה גדולה יותר מבית סאתים שהוא מאה אמה אורך על חמשים רוחב כחצר המשכן, ושלשה בני אדם או יותר הן שיירא ויכולים לעשות מחיצה גדולה ואפילו כמה מילין כפי מה שצריך להם ולכלי תשמישם ולבהמתם ובלבד שלא ישאר מקום פנוי בתוך המחיצה יותר מבית סאתים: פטרו במחנה. ליוצאים למלחמה ואפילו למלחמת הרשות: מביאין עצים. ואין חוששים משום גזל ואפילו כרתו אותם בעליהם ועשאום חבילות: ופטורים מרחיצת ידים. שלפני הסעודה. אבל במים שלאחר הסעודה חייבים, הואיל ונתקנו מחמת הסכנה של מלח סדומית המסמא את העינים, חמירא סכנתא מאיסורא: ומדמאי. שאין צריכין להפריש תרומת מעשר של דמאי כגון אם לקחו תבואה מעם הארץ: ומלערב. עירובי חצרות כגון מאוהל לאוהל במחנה מוקף מחיצות. אבל עירובי תחומין צריכין לערב:
גמרא עירובין דף י"ז ע"א
תָּנוּ רַבָּנָן מַחֲנֶה הַיּוֹצֵאת לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת מוּתָּרִין בְּגֶזֶל עֵצִים יְבֵשׁוֹת, רִבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר אַף חוֹנִים בְּכָל מָקוֹם, וּבְמָקוֹם שֶׁנֶּהֶרְגוּ שָׁם נִקְבָּרִים. מוּתָּרִים בְּגֶזֶל עֵצִים יְבֵשׁוֹת, הַאי תַּקַּנְתָּא דִּיהוֹשֻׁעַ הֲוָה, דְאָמַר מָר עֲשָׂרָה תְּנָאִים הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁיִּהְיוּ מַרְעִין בְּחוֹרְשִׁין וּמְלַקְּטִין עֵצִים מִשָּׂדוֹתֵיהֶן, הָתָם בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי הָכָא בִּשְׁאָר עֵצִים, אִי נָמֵי הָתָם בִּמְחוּבָּרִין הָכָא בִּתְלוּשִׁין, אִי נָמֵי הָתָם בְּלַחִין הָכָא בִּיבֵשִׁין. רִבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר אַף חוֹנִים בְּכָל מָקוֹם וּבְמָקוֹם שֶׁנֶּהֱרָגִים שָׁם נִקְבָּרִים, פְּשִׁיטָא מֵת מִצְוָה הוּא וּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ, לָא צְרִיכָא אַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ קוֹבְרִים. דְּתַנְיָא אֵיזֶהוּ מֵת מִצְוָה כָּל שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִין, קוֹרֵא וַאֲחֵרִים עוֹנִים אוֹתוֹ אֵין זֶה מֵת מִצְוָה. וּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ, וְהַתַּנְיָא הַמּוֹצֵא מֵת מוּטָּל בִּסְרַטְיָא מְפַנֵּהוּ לִימִין סְרַטְיָא אוֹ לִשְׂמֹאל סְרַטְיָא, שָׂדֶה בּוּר וְשָׂדֶה נִיר מְפַנֵּהוּ לְשָׂדֶה בּוּר. שָׂדֶה נִיר וְשָׂדֶה זֶרַע מְפַנֵּהוּ לְשָׂדֶה נִיר, הָיוּ שְׁתֵּיהֶן נִירוֹת וּשְׁתֵּיהֶן זְרוּעוֹת שְׁתֵּיהֶן בּוּרוֹת מְפַנֵּהוּ לְכָל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה. אָמַר רַב בִּיבִי הָכָא בְּמֵת מוּטָל עַל הַמֵּצַר עַסְקִינָן, מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לְפַנּוֹתוֹ מִן הַמֵּצַר מְפַנֵּהוּ לְכָל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה. וּפְטוּרִים מֵרְחִיצַת יָדַיִם, אָמַר אַבַּיֵּי לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַיִם רִאשׁוֹנִים אֲבָל מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה, מִפְּנֵי שֶׁמֶּלַח סְדוֹמִית יֵשׁ שֶׁמְּסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם. אָמַר אַבַּיֵּי וּמִשְׁתַּכְחָא כְּקוּרְטָא בְּכוּרָא. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי כַּיִּיל מִילְחָא, מַאי אָמַר לֵיהּ הָא לָא מִבַּעְיָא:
רש"י למלחמת הרשות. סתם מלחמת הרשות ממלחמת יהושע ואילך שהיא היתה מלחמת מצוה: עצים יבשים. מכ"ש לחים: עשרה תנאים. בב"ק פ' מרובה: שיהו מרעין בחורשין. שיהא כל אדם מוליך בהמותיו לרעות ביער של חבירו ולא יקפיד בעל היער משום דלאו לקצירה קאי: הכא בתלושין. אע"פ שתלשום הבעלים לצרכן להיסק ויש בהם משום גזל אצל אחרי' מותר לאנשי מחנה: מת מצוה קונה מקומו. אחד מי' תנאים שהתנה יהושע הוא: דאית ליה קוברין. שיש לו יורשין: בסרטיא. דרך כבושה: מפנהו. ואי ס"ד קנה מקומו היכי מצי למשקליה מהתם: במת מוטל על המצר. שמושכב ברוחב הדרך ממצר למצר מתוך שניתן רשות לפנותו מפני כהנים ועושי טהרות שלא יאהילו עליו מפנהו לכל רוח שירצה: שמלח סדומית יש בו. ואמרו רבנן אחר כל אכילתך אכול מלח ומשום מלח שטבל בו באצבעו תיקנו מים אחרונים: כי קורטא בכורא. בכור מלח יש מעט מאותו מלח סדומית כמין קורט קטן: כייל מלחא מאי. מדד מלח לאחרים צריך ליטול ידיו או לא: לא מבעיא. כל שכן דצריך:
זוהר צו דף ל"א ע"א
(פָּתַח רִבִּי יוֹסֵף וְאָמַר) וְעַל דָּא כְּתִיב (תהלים פ"ז) וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יוּלַד בָּהּ חָד לְדִינָא וְחָד לְרַחֲמֵי כַּד מִזְדַּוְּגֵי כַּחֲדָא בְזִוּוּגָא חָד כְּדֵין צִיּוֹן אִקְרֵי וְצִיּוֹן וִירוּשָׁלַם אִשְׁתְּמוֹדַע וְאִשְׁתְּכַח וְדָא בְדָא תַלְיָיא פָּתַח רִבִּי יוֹסֵף וְאָמַר כְּתִיב (ויקרא כ') וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים. מָאן דִּמְקַדֵּשׁ גַּרְמֵיהּ מִלְּרַע. מְקַדְּשִׁין לֵיהּ מִלְּעֵילָא מָאן דִּמְסָאֵיב גַּרְמֵיהּ מִלְּרָע מְסַאֲבִין לֵיהּ מִלְּעֵילָא. מְקַדְּשִׁין לֵיהּ מִלְּעֵילָא יֵאוֹת דְּהָא קְדוּשָׁה דְּמָארֵיהּ שַׁרְיָיא עֲלֵיהּ אֲבָל מְסָאֲבִין לֵיהּ מֵאָן אֲתַר. וְאִי תֵימָא מִלְּעֵילָא וְכִי מְסָאֲבוּתָא שַׁרְיָיא לְעֵילָא אָמַר רִבִּי חִיָּיא הַיְינוּ דְתָנֵינָן בְּעוֹבָדָא דִלְתַתָּא אַתְעַר עוֹבָדָא לְעֵילָא אִי עוֹבָדָא דִלְתַתָּא הִיא בִקְדוּשָׁה אַתְעַר קְדוּשָׁה לְעֵילָא וְאָתֵי וְשַׁרְיָיא עֲלֵיהּ וְאִתְקַדָּשׁ בֵּיהּ. וְאִי אִיהוּ אִסְתְּאַב לְתַתָּא אַתְעַר רוּחַ מִסְאֲבוּתָא לְעֵילָא וְאָתֵי וְשַׁרְיָיא עֲלֵיהּ וְאִסְתְּאַב בֵּיהּ דְּהָא בְעוֹבָדָא תַלְיָיא מִלְתָא. דְּהָא לֵית לָךְ טָב וּבִישׁ קְדוּשָׁה וּמִסְאֲבוּתָא דְלֵית לֵיהּ עִיקָרָא וְשָׁרְשָׁא לְעֵילָא. וּבְעוֹבָדָא דִלְתַתָּא אִתְעַר עוֹבָדָא דִלְעֵילָא. מַה דְּתָלֵי בְעוֹבָדָא בְעוֹבָדָא אַתְעַר לְעֵילָא וְאִתְעֲבִיד עוֹבָדָא וּמַה דְתָלֵי בְמִלִּין בְּמִלִּין כַּד אִתְגְּזַר בְּמִלָּה אַתְעַר הָכִי לְעֵילָא. וְאִי תֵימָא מִלָּה מַה אַתְעַר אֶלָּא הָכִי כְּתִיב (ישעיה נ"ח) וְדַבֵּר דָּבָר. הַהוּא דָבָר אַתְעַר מִלָּה אַחֲרָא לְעֵילָא דְאִקְרֵי דָבָר (הושע א') דְּבַר יְיָ אֲשֶׁר הָיָה (שמואל א' ג') וּדְבַר יְיָ הָיָה יָקָר (תהלים ל"ג) בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ דְּהָא תָנֵינָן הַהִיא מִלָּה סַלְקָא וּבָקַע רְקִיעִין עַד דְּסַלְקָא (ס"א) דְאִתְיַישְׁבָא) בְדוּכְתֵּיהּ וְאַתְעַר מַה דְאַתְעַר אִי טָב טָב אִי בִישׁ בִּישׁ וְעַל דָּא כְתִיב (דברים כ"ג) וְנִשְׁמַרְתָּ מִכָּל דָּבָר רָע. אַרְבַּע מִינִין בַּלּוּלָב וְאִינוּן שִׁבְעָה וְאִי תֵימָא דְשִׁבְעָה מִינִין אִינוּן לָאו הָכִי אֶלָּא אַרְבָּעָה נִינְהוּ וְאִינוּן מִתְפָּרְשִׁין לִתְלָתָא אוֹחֲרָנִין וּבְעוֹבָדָא דִילְהוֹן אִתְעֲרוּ שִׁבְעָה אַחֲרָנִין לְעֵילָא לְאוֹטָבָא עָלְמָא בְּכַמָּה סִטְרִין כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַף עַל גַּב דְּאִיהִי בִכְלָלָא מִתְבָּרְכָא מִכֻּלְּהוּ שִׁית (ס"א וּלְאִתְבָּרְכָא מֵאִינוּן שִׁית) וּמִנַּחְלָא דְעַמִּיקָא דְמַבּוּעָא דְנָגִיד וְלָא פָסִיק לְעָלְמִין מֵימוֹי מִלְּנַגְדָא עֲלַיְיהוּ וְיַנְקָא לְבַת. דְּהָא בְגִין דְּאִיהִי בַת לָהּ לְעָלְמָא עִלָּאָה וְתַתָּאָה אִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ בְאַתְעֲרוּתָא דָא דְּהָא בְשַׁעְתָּא דִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ כֻּלְּהוּ עָלְמִין אִתְבָּרְכָן וְעַל דָּא סוֹבְבִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ כְּמָה דְאִתְּמַר. וְעוֹד בְּאַתְעֲרוּתָא דָא כֻלְּהוּ שִׁיתָא מִתְבָּרְכָן בְּמַיָּא לְאִסְתַּפְּקָא בֵיהּ וְאִשְׁתַּאֲבִין כֻּלְּהוּ מִמַּבּוּעָא דְיֵינָא (דְמַיָּא) (ס"א דְנַחֲלָא) עֲמִיקָא דְכֹלָּא לְנַחֲתָא לְעָלְמָא. וּבְגִין כָּךְ בַּעְיָין כֻּלְּהוּ לַחִין וְלָא יְבֵשִׁין לְאַמְשָׁכָא בִּרְכָּאָן לְעָלְמָא בְּגִין דְּאִילָנֵי אִלֵּין כֻּלְּהוּ לַחִין תְּדִירָא וְטַרְפִּין דִּילְהוֹן מִשְׁתַּכְּחִין תְּדִירָא וּזְמַן חֶדְוָותָא דִילְהוֹן בְּהָאי זִמְנָא. וְתָנֵינָן בְּסִפְרָא דְרַב הַמְנוּנָא סָבָא דְהָא הַהוּא חֵילָא דְאִתְפַּקְדָא עַל אִילָנִין אִלֵּין כָּל חָד וְחָד מֵאִלֵּין לָא נָטִיל בִּרְכָאָן דְּחֶדְוְותָא לְעֵילָא אֶלָּא בְזִמְנָא דָא וְחֶדְוָותָא דִילְהוֹן כֻּלְּהוּ לְעֵילָא וְחֶדְוָותָא דְאִילָנִין אִלֵּין לְתַתָּא כֻלְהוּ בְזִמְנָא דָא הוּא וְאִתְעֲרוּתָא בְאִינוּן קִדּוּשֵׁי מַלְכָּא תַלְיָין. וְכַד יִשְׂרָאֵל נַטְלֵי לוֹן כֹּלָּא אַתְעַר בְּזִמְנָא דָא וְעָלְמָא מִתְבָּרְכָא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכָא לְאַרְקָא בִרְכָאָן לְעָלְמָא:
תרגום הזוהר פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, כָּתוּב, וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יוּלַד בָּהּ, אֶחָד דִּין וְאֶחָד רַחֲמִים, כְּשֶׁמִתְחַבְּרִים יַחַד בְּזִווּג אֶחָד, אָז נִקְרָא צִיּוֹן, וְצִיוֹן וִירוּשָׁלַיִם נוֹדַע וְנִמְצָא, וְזֶה בָּזֶה תָּלוּי. פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, כָּתוּב, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים. מִי שֶׁמְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה, מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. מִי שֶׁמְּטַמֵּא עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה מְטַמְּאִים אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. שׁוֹאֵל, מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה, יָפֶה הוּא. שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, שֶׁקְּדֻשַּׁת אֲדוֹנוֹ שׁוֹרֶה עָלָיו, אֲבָל מְטַמְּאִים אוֹתוֹ, מֵאֵיזֶה מָקוֹם מְטַמְּאִים אוֹתוֹ, וְאִם תֹּאמַר, מִלְּמַעְלָה, וְכִי יֵשׁ טוּמְאָה לְמַעְלָה. אָמַר רַבִּי חִיָּא, הַיְנוּ שֶׁלָּמַדְנוּ, בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁלְּמַטָּה מִתְעוֹרֵר מַעֲשֶׂה לְמַעְלָה, אִם הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלְּמַטָּה הוּא בִּקְדֻשָּׁה, מִתְעוֹרֶרֶת קְדֻשָּׁה מִלְּמַעְלָה וּבָאָה וְשׁוֹרֵית עַל הָאָדָם וּמִתְקַדֵּשׁ בּוֹ. וְאִם הוּא מְטַמֵּא עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה, מִתְעוֹרֵר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִלְּמַעְלָה, וּבָא וְשׁוֹרֶה עָלָיו וְנִטְמָא בּוֹ. כִּי בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁל הָאָדָם תָּלוּי הַדָּבָר. כִּי אֵין לְךְ טוֹב וָרָע, קְדֻשָּׁה וְטוּמְאָה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ עִקָּר וְשֹׁרֶשׁ לְמַעְלָה, וּבַמַּעֲשֶׂה שֶׁל מַטָּה מִתְעוֹרֵר מַעֲשֶׂה שֶׁלְּמַעְלָה, מַה שֶּׁתָּלוּי בַּמַּעֲשֶׂה, מִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה וְנַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה. וּמַה שֶּׁתָּלוּי בַּדִּבּוּר, הוּא בְּדִבּוּר, כִּי כְּשֶׁנִּגְזָר דִּבּוּר לְמַטָּה, מִתְעוֹרֵר כָּךְ לְמַעְלָה. וְאִם תֹּאמַר, דִּבּוּר, מַהוּ שֶׁמִּתְעוֹרֵר לְמַעְלָה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כָּךְ כָּתוּב, וְדַבֵּר דָּבָר, דִּבּוּר הַהוּא מְעוֹרֵר דִּבּוּר אַחֵר לְמַעְלָה שֶׁנִּקְרָא דָּבָר, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה. וּדְבַר ה' הוּא יָקָר. בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, שֶׁכָּל אֵלּוּ רוֹמְזִים עַל הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת דָּבָר. כִּי לָמַדְנוּ דִּבּוּר הַהוּא שֶׁל הָאָדָם עוֹלֶה וּבוֹקֵעַ רְקִיעִים עַד שֶׁעוֹלֶה בִּמְקוֹמוֹ, וּמְעוֹרֵר מַה שֶּׁמְּעוֹרֵר, אִם טוֹב, טוֹב. וְאִם רָע, רָע. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וְנִשְׁמַרְתֶּם מִכֹּל דָּבָר רָע. אַרְבַּע מִינִים יֵשׁ בַּלּוּלָב, וְהֵם שִׁבְעָה, דְּהַיְנוּ שָׁלֹשׁ הַדָּסִים, וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת, וְלוּלָב, וֶאֱתְרוֹג. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהֵם שִׁבְעָה מִינִים. אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא הֵם אַרְבַּע מִינִים, וְהֵם נֶחֱלָקִים לְשָׁלֹשׁ אֲחֵרִים, כִּי הֶהָדָס נֶחֱלָק לִשְׁלֹשָה, וְהָעֲרָבוֹת לִשְׁנַיִם, וְנִתּוֹסְפוּ שְׁנַיִם עַל הֶהָדָס, וְאֶחָד עַל הָעֲרָבוֹת, וְעַל כֵּן הֵם שִׁבְעָה. וּבַמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּהֶם, דְּהַיְנוּ בִּנְטִילָתָם לְשֵׁם מִצְוָה, מִתְעוֹרְרִים שִׁבְעָה אֲחֵרִים לְמַעְלָה, לְהֵטִיב הָעוֹלָם בְּכַמָּה בְּחִינוֹת. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בִּכְלָל שֶׁבַע הַסְּפִירוֹת, הִיא מִתְבָּרֶכֶת מִן כָּל שֵׁשׁ הַסְּפִירוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּהּ, וּמֵהַנַּחַל הֶעָמֹק שֶׁהַמַּבּוּעַ נִמְשָׁךְ, וּמֵימָיו אֵינָם נִפְסָקִים לְעוֹלָם מִלְּהִמָּשֵׁךְ עֲלֵיהֶם, וְהִיא מֵנִיקָה אֶת הַבַּת, כִּי מִשּׁוּם שֶׁהִיא בַּת לָהּ, לְעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, וּלְעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, שֶׁהוּא ז"א, הִיא מִתְבָּרֶכֶת מֵהֶם בָּהִתְעוֹרְרוּת הַזּוֹ. כִּי בְּשָׁעָה שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְבָּרֶכֶת מֵהֶם, כָּל הָעוֹלָמוֹת מִתְבָּרְכִים, שֶׁמְּקַבְּלִים מִמֶּנָּהּ, וְעַל כֵּן סוֹבְבִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ. וְעוֹד כִּי בְּהִתְעוֹרְרוּת הַזּוֹ, שֶׁל נְטִילַת אַרְבַּע מִינִים, מִתְבָּרְכוֹת כָּל שֵׁשׁ הַסְּפִירוֹת חג"ת נה"י, בַּמַּיִם, לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ, וְשׁוֹאֲבִים כֻּלָּם, מִמַּבּוּעַ הַנַּחַל הֶעָמֹק מִכֹּל, לְהוֹרִיד לָעוֹלָם. וְעַל כֵּן צְרִיכִים כָּל אַרְבַּע מִינִים, לִהְיוֹת לַחִים וְלֹא יְבֵשִׁים, לְהַמְּשִׁיךְ בְּרָכוֹת לָעוֹלָם. כִּי אִילָנוֹת אֵלּוּ, הֲדַס וַעֲרָבָה וְלוּלָב, כֻּלָּם לַחִים תָּמִיד, וְהֶעָלִים שֶׁלָּהֶם נִמְצָאִים תָּמִיד, בָּאִילָן בֵּין בַּקַּיִץ וּבֵין בַּחֹרֶף, וּזְמָן שִׂמְחָתָם הוּא בַּזְּמָן הַהוּא, שֶׁל שִׁבְעַת יְמֵי סֻכּוֹת. וְלָמַדְנוּ בְּסִפְרוֹ שֶׁל רַב הַמְּנוּנָא סָבָא, כִּי הַכֹּחַ הַהוּא שֶׁנִּתְמַנֶּה עַל הָאִילָנוֹת הָאֵלּוּ, שֶׁל אַרְבַּע מִינִים, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאֵלּוּ, אֵינוֹ לוֹקֵחַ בְּרָכוֹת שֶׁל שִׂמְחָה לְמַעְלָה, אֶלָּא בַּזְּמָן הַהוּא. וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל כֻּלָּם לְמַעְלָה, וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל אִילָנוֹת אֵלּוּ לְמַטָּה. הִיא כֻּלָּהּ בַּזְּמָן הַזֶּה, שֶׁל יְמֵי הַסֻּכּוֹת. וְהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלָּהֶם תְּלוּיָה בְּאֵלּוּ קְדוֹשֵׁי הַמֶּלֶךְ, דְּהַיְנוּ בִּנְטִילַת לוּלָב שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹטְלִים אוֹתָם, הַכֹּל מִתְעוֹרֵר בַּזְּמָן הַזֶּה, וְהָעוֹלָם מִתְבָּרֵךְ לְהוֹרִיק בְּרָכוֹת אֶל עוֹלָם הַזֶּה.