פרשת בהר
בהר יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
כה (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בְּטּוּרָא דְסִינַי לְמֵימָר:
רש"י בהר סיני. מה ענין שמטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כלן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים. ונראה לי שכך פרושה לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כלן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כלם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵעַלוּן לְאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן וְתַשְּׁמֵט אַרְעָא שְׁמִטְתָא קֳדָם יְיָ:
רש"י שבת לה'. לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית:
(ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: שִׁית שְׁנִין תִּזְרַע חַקְלָךְ וְשִׁית שְׁנִין תִכְסַח כַּרְמָךְ וְתִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתָּהּ: (ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא נְיַח שְׁמִטְתָא יְהֵי לְאַרְעָא דְתַשְׁמֵט קֳדָם יְיָ חַקְלָךְ לָא תִזְרַע וְכַרְמָךְ לָא תִכְסָח:
רש"י יהיה לארץ. לשדות ולכרמים: לא תזמר. שקוצצין זמורותיה. ותרגומו לא תכסח, ודומה לו (ישעיה לג יב) קוצים כסוחים, (תהלים פ יז) שרפה באש כסוחה:
(ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: יָת כַּתֵּי דַחֲצָדָךְ לָא תֶחֱצַד וְיָת עִנְבֵי שִׁבְקָךְ לָא תִקְטוֹף שְׁנַת שְׁמִטְתָא יְהֵי לְאַרְעָא:
רש"י את ספיח קצירך. אפלו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח: לא תקצור. להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל: נזירך. שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם: לא תבצר. אותם אינך בוצר, אלא מן המפקר:
(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וּתְהֵי שְׁמִטַת אַרְעָא לְכוֹן לְמֵיכַל לָךְ וּלְעַבְדָךְ וּלְאַמְתָךְ וְלַאֲגִירָךְ וּלְתוֹתָבָךְ דְדָיְרִין עִמָךְ:
רש"י והיתה שבת הארץ וגו' . אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שוים בה, אתה ושכירך ותושבך: שבת הארץ לכם לאכלה. מן השבות אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן השמור: לך ולעבדך ולאמתך. לפי שנאמר (שמות כג יא) ואכלו אביוני עמך, יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים, תלמוד לומר לך ולעבדך ולאמתך, הרי בעלים ועבדים ושפחות אמורים כאן: ולשכירך ולתושבך. אף הגוים:
נביאים - ירמיה - פרק לב
(ו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: וַאֲמַר יִרְמְיהוּ הֲוָה פִּתְגַּם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימָר:
רש"י ויאמר ירמיהו וגו' . לא לצדקיהו אמר כן אלא פי' הכתוב למה כלאו וחוזר לדבורו הראשון לפרש מה הדבר אשר הי' אל ירמיהו :
(ז) הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת: הָא חֲנַמְאֵל בַּר שַׁלוּם אַח אָבוּךְ אָתֵי לְוָתָךְ לְמֵימָר זְבוּן לָךְ יַת חַקְלִי דְבַעֲנָתוֹת אֲרֵי לָךְ חָזְיָא אַחֲסַנְתָּא לְמִזְבַּן:
רש"י בא אליך . על פי הדבור :
(ח) וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר יְהוָה אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר יְהוָה הוּא: וַאֲתָא לְוָתִי חֲנַמְאֵל בַּר אַחֲבִי כְּפִתְגָּמָא דַיְיָ לְדָרַת בֵּית אֲסִירַיָּא וַאֲמַר לִי זְבוּן כְּעַן יַת חַקְלֵי דְבַעֲנָתוֹת דְבְאֲרַע שִׁבְטָא דְבִנְיָמִן אֲרֵי לָךְ חָזְיא יְרוּתָא וְלָךְ אַחֲסַנְתָּא זְבוּן לָךְ וִידָעִית אֲרֵי פִתְגָּמָא דַיְיָ הוּא: (ט) וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף: וּזְבָנִית יַת חַקְלָא מִן חֲנַמְאֵל בַּר אַחֲבִי דְבַעֲנָתוֹת וּתְקָלִית לֵיהּ יַת כַּסְפָּא שַׁבְעָא מָנִין וַעֲשַּׂר סִלְעִין דִּכְסַף: (י) וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם: וּכְתָבִית בְּשִׁטְרָא וַחֲתָמִית וְאַסְהֵידִית סַהֲדִין וּתְקָלִית כַּסְפָּא בְּמֹאזְנַיָא: (יא) וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי: וּנְסֵיבִית יַת שִׁטְרָא דִזְבֵינִית יַת דִכְתִיב בְּעִיץ וְחָתִים כְּהִלְכְתָא וְכִדְחָזָא וְיַת שִׁטְרָא פְתִיחָא:
רש"י את ספר המקנה . שטר המכירה : את החתום וגו' . עם חתימתו כשהוא חתום כדת וחוק : ואת הגלוי . שהוחזק בבית דין על פי עדיו וכתבו וחתמו הדיינין אשרתא דדייני הוא קיום השטרות לעשות הדבר גלוי ומפורסם פן ימותו העדים ורבותינו פירשו לענין גט פשוט ומקושר בבבא בתרא :
כתובים - משלי - פרק כח
(יא) חָכָם בְּעֵינָיו אִישׁ עָשִׁיר וְדַל מֵבִין יַחְקְרֶנּוּ: גַּבְרָא עַתִּירָא חַכִּים הוּא בְעַיְנוֹי וּמִסְכְּנָא סוּכְלְתָנָא בָסֵר לֵיהּ:
רש"י איש עשיר ודל מבין . כנגד רב ותלמיד הוא מדבר שהתלמיד חוקר ועל ידו הרב מתחכם :
(יב) בַּעֲלֹץ צַדִּיקִים רַבָּה תִפְאָרֶת וּבְקוּם רְשָׁעִים יְחֻפַּשׂ אָדָם: כַּד יֶחֱדוּן צַדִיקַיָא סַגִיעָא שַׁבְהוֹרָא וּבְקוּמָא דְרַשִׁיעֵי מִבְצֵי בַּר נָשָׁא:
רש"י יחופש אדם . יתחפש בכל מיני עלילות :
(יג) מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם: דִּמְכַסֶה חוֹבוֹי לָא נִצְלַח וּדְמוֹדֵי חֲטוֹי וְשָׁבֵק נִרְחַם עֲלוֹי אֱלָהָא:
רש"י ומודה ועוזב . מודה פשעיו ועוזבם משוב בם עוד :
(יד) אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה: טוּבוֹהִי דְבַר נָשָׁא דְמַדְלִיחַ לִבֵּיהּ תְּדִירָא וּמַן דְּמַקְשֵׁי לִבֵּיהּ נָפֵל בְּבִישְׁתָּא:
רש"י מפחד תמיד . דואג מעונש ובכך מתרחק מעבירה :
(טו) אֲרִי נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק מֹשֵׁל רָשָׁע עַל עַם דָּל: אַרְיָא נָהֵם וְדוּבָא מַצְרִיחַ עַל רַשִׁיעָא דְמִשְׁתְּלִיט עַל עַמָא מִסְכְּנָא:
רש"י ארי נוהם . הוא להם : ודוב שוקק . נהימה לארי ושקיקה לדוב שניהם לשון צעקה :
(טז) נָגִיד חֲסַר תְּבוּנוֹת וְרַב מַעֲשַׁקּוֹת (שנאי) שֹׂנֵא בֶצַע יַאֲרִיךְ יָמִים: שַׁלִיטָא חֲסִיר הַוְיָנָא סַגִיעָן עוֹשְׁקוֹי וְאִנָא דְשָּׂנֵי טוּלְמַיָא נִּגְדוּן יוֹמוֹי:
רש"י חסר תבונות . מתוך שהוא חסר תבונה הוא רב מעשקות כי אינו נותן לב על חייו ומרבה לעשוק שהרי השונא בצע יאריך ימים :
משנה כלאים פרק ח
א. כִּלְאֵי הַכֶּרֶם אֲסוּרִין מִלִּזְרֹעַ וּמִלְּקַיֵּם, וַאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. כִּלְאֵי זְרָעִים, אֲסוּרִים מִלִּזְרֹעַ וּמִלְּקַיֵּם, וּמֻתָּרִין בַּאֲכִילָה, (וְכָל שֶׁכֵּן בַּהֲנָאָה). כִּלְאֵי בְגָדִים מֻתָּרִין בְּכָל דָּבָר, וְאֵינָן אֲסוּרִין אֶלָּא מִלִּלְבּש. כִּלְאֵי בְהֵמָה מֻתָּרִים לְגַדֵּל וּלְקַיֵּם, וְאֵינָן אֲסוּרִים אֶלָּא מִלְּהַרְבִּיעַ. כִּלְאֵי בְהֵמָה אֲסוּרִים זֶה בָזֶה:
ברטנורה (א) כלאי הכרם אסורים מלזרוע. אבל אינו לוקה משום כלאי הכרם עד שיזרע שני מיני זרע שהן כלאים זה בזה ויזרעם בכרם דהכי משמע קרא (שם) לא תזרע כרמך כלאים, לא תזרע שני מיני זרעים שהן כלאים בתוך כרמך ואם זרעו בכרם לוקה שתים משום כלאי זרעים וכלאי הכרם: ומלקיים. אם רואה אותם ומתיאש מלעקרם אסור, אלא שאינו לוקה אלא אם כן עושה מעשה: ואסורים בהנאה. דכתיב (שם) פן תקדש, תוקד אש, מלמד שהן טעונים שריפה ואסורים בהנאה: אלא ללבוש. והוא הדין להעלות עליו דכתיב (ויקרא יט) לא יעלה עליך: אלא להרביע. להכניס כמכחול בשפופרת אבל מותר להכניס לדיר ולהעמיד זה אצל זה שני מינים זכר ממין זה ונקבה ממין אחר: כלאי בהמה אסורים זה עם זה. כגון הנולדים מן הסוס שאביהן חמור עם הנולדים מן החמור שאביהן סוס, ומתני' אתיא כמאן דאמר אין חוששין לזרע האב, דלמאן דאמר חוששין, כל מיני פרדות אחת הן ומותרים זה בזה. ובירושלמי רצו להוכיח שאסור לרכוב על פרדה מקל וחומר, ומה אם בבגדים שאתה מותר ללבוש זה על גבי זה אתה אסור בתערובתן, בהמה שאתה אסור להנהיג זו עם זו לא כל שכן שאתה אסור בתערובתה. ומקשינן והכתיב (שמואל ב יג) וירכבו איש על פרדו וינוסו אצל בני דוד כשנהרג אמנון, ומשנינן אין למדין מן המלכות תו מקשינן והא כתיב (מלכים א א) והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי, ומשנינן ההיא בריה מששת ימי בראשית הויא. ומיהו חזינא להו לרבנן קשישי קמאי דקמאן שרוכבין לפניהם על פרדות ואין מוחה בדבר אלא שמזהירים שלא להנהיג יחד שתי פרדות דשמא אחת מהן נולדה מחמור ואביה סוס והאחרת מסוס ואביה חמור:
ב. בְּהֵמָה עִם בְּהֵמָה וְחַיָּה עִם חַיָּה, בְּהֵמָה עִם חַיָּה וְחַיָּה עִם בְּהֵמָה, טְמֵאָה עִם טְמֵאָה וּטְהוֹרָה עִם טְהוֹרָה, טְמֵאָה עִם טְהוֹרָה וּטְהוֹרָה עִם טְמֵאָה, אֲסוּרִין לַחֲרש וְלִמְשֹׁךְ וּלְהַנְהִיג:
ברטנורה (ב) בהמה עם בהמה וחיה עם חיה וכו'. אף על גב דלא תחרוש בשור ובחמור (דברים כב) אמר רחמנא, ילפינן שור שור משבת דהוא הדין לכל בהמה חיה ועוף: ולמשוך ולהנהיג. למשוך את שדרכו למשוך ולהנהיג את שדרכו להנהיג. גמל ארחיה במשיכה וחמור ארחיה בהנהגה ומיהו בין בגמל בין בחמור חייב בין מושך בין מנהיג:
ג. הַמַּנְהִיג סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וְהַיּוֹשֵׁב בַּקָּרוֹן סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. רַבִּי מֵאִיר פּוֹטֵר. וְהַשְּׁלִישִׁית שֶׁהִיא קְשׁוּרָה לָרְצוּעוֹת, אֲסוּרָה:
ברטנורה (ג) והיושב בקרון. חייב הואיל ואזלי מחמתיה חשוב כאילו מנהיגן: רבי מאיר פוטר. היושב בקרון דלאו מידי קעביד. ואין הלכה כרבי מאיר: והשלישית שהיא קשורה לרצועות. אם שני סוסים קשורים בקרון וקשר שם חמור אף על גב דבלא חמור קאזלי אסור ולא חזינן לחמור כמאן דליתיה:
ד. אֵין קוֹשְׁרִין אֶת הַסוּס לֹא לְצִדְדֵי הַקָּרוֹן וְלֹא לְאַחַר הַקָּרוֹן, וְלֹא אֶת הַלֻּבְדְּקִים לַגְּמַלִּים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַנּוֹלָדִים מִן הַסוּס, אַף עַל פִּי שֶׁאֲבִיהֶן חֲמוֹר, מֻתָּרִין זֶה עִם זֶה. וְכֵן הַנּוֹלָדִים מִן הַחֲמוֹר, אַף עַל פִּי שֶׁאֲבִיהֶם סוּס, מֻתָּרִין זֶה עִם זֶה. אֲבָל הַנּוֹלָדִים מִן הַסוּס עִם הַנּוֹלָדִים מֵחֲמוֹר אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה:
ברטנורה (ד) אין קושרין סוס בצדי הקרון. כשהבקר מושכות בקרון אין קושרין סוס בצדו או אחריו של קרון כדי שילמוד למשוך לפי שפעמים הסוס שאחר הקרון דוחף את הקרון ומנהיגו בגופו: לובדקים. חמור של לוד והוא גדול ועריץ משאר חמורים ודומה לגמל: אף על פי שאביהן חמור מותרין זה עם זה. שאביו של זה חמור ואביו של זה חמור וקא משמע לן דלא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור וצד חמור משתמש בצד סוס דכיון דאמותיהן שוות אין חוששין לזרע האב: אבל הנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס אסורים זה עם זה. כיון שאמו של זה ממין החמורים ואמו של זה ממין הסוסים דבתר זרע האם אזלינן והרי הן שני מינים. והלכה כר' יהודה:
ה. הַפְרוּטִיּוֹת אֲסוּרוֹת, וְהָרַמָּךְ מֻתָּר. וְאַדְנֵי הַשָּׂדֶה, חַיָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְטַמְּאוֹת בָּאֹהֶל כָּאָדָם. הַקֵּפָּד וְחֻלְדַּת הַסְנָיִים, חַיָּה. חֻלְדַּת הַסְנָיִים, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְטַמֵּא כַזַּיִת בְּמַשָּׂא, וְכָעֲדָשָׁה בְּמַגָּע:
ברטנורה (ה) פרוטיות. מין פרדות שאין אדם יכול לעמוד [עליהן] ולברר על ידי סימנים איזה מהם אמו חמור ואיזה מהם אמו סוס הלכך אסורין זה עם זה: והרמך מותר. שכולם מין אחד ואמם סוס ובלשון ערבי קורין לסוסיא נקבה רמ"ך ודומה לו בני הרמכים: אדני השדה. חיה הגדילה בשדות וכמין תבל גדול יוצא מן הארץ שגדלה בו אותה חיה, ושמה ידוע והוא ידעוני הכתוב בתורה, ומחובר בטבורו באותו חבל היוצא מן הארץ וצורתו צורת אדם בפרצוף ידים ורגלים ואין כל בריה רשאה לקרב אליו כי הוא הורג וטורף כל הקרב אליו וכשרוצים לצוד אותו מורים בחצים בחבל עד שנפסק וצועק בקול מר ומת מיד ואליו רמז (באיוב ה) כי עם אבני השדה בריתך: מטמא באהל כאדם. דכתיב (במדבר יט) וכל אשר יגע על פני השדה, באדם שגדל בשדה. הקופד. שרץ שגופו מלא קוצים וכשאדם נוגע בו כופל עצמו ומכניס ידיו ורגליו בבטנו ונעשה ככדור וקורין לו בלע"ז אריצ"ו: חולדת הסניים. חולדה הגדלה בסנה: כזית במשא. דמספקא להו אם מין חיה ומטמאה נבלתו בכזית ומטמאה נמי טומאה חמורה במשא לטמא אדם לטמא בגדים כנבלת בהמה (טמאה) או מין שרץ הוא ומטמא בכעדשה אבל אינו מטמא במשא כנבלת בהמה אלא במגע כשרץ. ואין הלכה כרבי יוסי לא באדני השדה ולא בחולדת הסנאים:
ו. שׁוֹר בָּר, מִין בְּהֵמָה. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִין חַיָּה. כֶּלֶב, מִין חַיָּה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִין בְּהֵמָה. חֲזִיר, מִין בְּהֵמָה. עָרוֹד, מִין חַיָּה. הַפִּיל וְהַקּוֹף, מִין חַיָּה. וְאָדָם מֻתָּר עִם כֻּלָּם לִמְשֹׁךְ וְלַחֲרש וּלְהַנְהִיג:
ברטנורה (ו) שור הבר. שור הגדל במדבר: מין בהמה. וחלבו אסור ואינו טעון כיסוי דסברי רבנן עיקרו מן הישוב היה אלא שברח למדבר ונעשה שור בר: מין חיה. הטעון כיסוי וחלבו מותר קסבר עיקרו מן המדבר היה. וסימנים שמנו חכמים להכיר בין בהמה לחיה בשאר חיות נאמרו חוץ משור הבר. ואין הלכה כרבי יוסי: כלב מין חיה. נפקא מינה לכותב כל חיה שברשותו לאחר או למקדיש כל חיה שברשותו: רבי מאיר אומר מין בהמה. ואין הלכה כר' מאיר: ערוד. חמור הבר: ואדם מותר עם כולם. דכתיב (דברים כב) לא תחרוש בשור ובחמור, אבל אתה חורש באדם ושור, באדם וחמור:
גמרא ברכות דף ל"ב ע"א
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִן הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א') לָמָּה לִי רוֹב זִבְחֵיכֶם וּכְתִיב (שם) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו שֶׁנֶּאֱמַר (שם) יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג') גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִלָּה נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל"ו) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרָשׁ. רָבָא לֹא גָזַר תַּעֲנִיתָא בְּיוֹמָא דְעִיבָא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג') סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה. וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמָיִם. שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ד') וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּ אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר. אָמַר רִבִּי חָנִין אָמַר רִבִּי חֲנִינָא כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ אֵין תְּפִלָּתוֹ חוֹזֶרֶת רֵיקָם. מְנָא לָן מִמּשֶׁה רַבֵּינוּ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט') וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה'. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִיא. אֵינִי וְהָא אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ וּמְעַיֵּין בָּהּ סוֹף בָּא לִידֵי כְאֵב לֵב שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י"ג) תּוֹחֶלֶת מְמוּשָׁכָה מַחֲלָה לֵב. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה. וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם ג') עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. לָא קַשְׁיָא הָא דְמַאֲרִיךְ וּמְעַיֵּין בָּהּ הָא דְמַאֲרִיךְ וְלָא מְעַיֵּין בָּהּ. אָמַר רִבִּי חָמָא בַּר רִבִּי חֲנִינָא אִם רָאָה אָדָם שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא נֶעֱנֶה יַחֲזוֹר וְיִתְפַּלֵּל שֶׁנֶאֱמַר (תהלים כ"ז) קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה':
רש"י ובפרשכם כפיכם. אי לאו דגדולה תפלה כיון דאמר ל"ל רוב זבחיכם ל"ל תו ובפרשכם הא אפילו זבחיכם לא ניחא ליה: אל תחרש. מדלא כתיב את דמעתי תראה ש"מ נראה היא לפניו וא"צ להתפלל אלא שתתקבל לפניו: ונתת אותה קיר ברזל. סי' למחיצת ברזל המפסקת בינו לבינם: ומעיין בה. מצפה שתעשה בקשתו ע"י הארכתו סוף שאינה נעשית ונמצא תוחלת ממושכה והוא כאב לב כשאדם מצפה ואין תאותו באה. תוחלת. ל' חלוי ותחנה: ועץ חיים תאוה באה. סופו של מקרא הוא: קוה. ותתחזק ואל תמשוך ידך אלא תחזור וקוה:
זוהר בהר דף ק"ז ע"ב
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כִּי תָבוֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וְגוֹמֵר. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (ויקרא ז') זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה הִיא הָעוֹלָה וְגוֹמֵר. הָאי קְרָא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹקִימְנָא דְהִיא סַלְקָא וּמִתְחַבְּרָא בְמַלְכָּא קַדִּישָׁא בְזִוּוּגָא שְׁלִים. הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה וְגוֹמֵר. תָּא חֲזֵי כֵיוַן דְּעָאל לֵילְיָא וְתַרְעִין סְתִימִין דִּינִין תַּתָּאִין מִתְעֲרִין בְּעַלְמָא וְאַזְלִין וְשָׁאטִין חֲמָרֵי וַאֲתָנֵי וְכַלְבֵי. חֲמָרֵי הָא אוֹקִימְנָא וְכַלְבֵי וַאֲתָנֵי לָא שָׁאטָן וְלָא אַזְלִין אֶלָּא בְהוּ עַבְדֵי חַרְשַׁיָּיא לִבְנֵי נָשָׁא כְּגוֹן בִּלְעָם וְאוּקְמוּהָ. כְּדֵין כָּל בְּנֵי עַלְמָא נַיְימִין וּמִזְבֵּחַ תַּתָּאָה דִלְבַר אִתּוֹקָד. בְּפַלְגוּת לֵילְיָא אִתְעַר רוּחַ צָפוֹן. וּמֵהַהוּא מִזְבֵּחַ תַּתָּאָה נָפִיק שַׁלְהוֹבָא דְאֶשָּׁא וְתַרְעִין אִתְפָּתָחוּ וְדִינִין תַּתָּאִין אִתְכְּנָשׁוּ בְנוּקְבַיְיהוּ וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא אָזִיל וְשָׁאַט וְתַרְעִין דְּגַן עֵדֶן אִתְפְּתָחוּ עַד דְּמָטֵי הַהוּא שַׁלְהוֹבָא וְאִתְפְּלַג לְכַמָּה סִטְרִין דְּעַלְמָא וְעָאל (דק"ה ע"א) תְּחוֹת גַּדְפוֹי דְתַרְנְגוֹלָא וְקָארֵי כְדֵין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּכַח בֵּין צַדִּיקַיָיא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מְשַׁבַּחַת לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַד דְּאָתֵי צַפְרָא כֵּיוַן דְּאָתֵי צַפְרָא אִשְׁתְּכָחוּ מִשְׁתַּעְיָין בְּרָזָא חָדָא. וְאִית לָהּ נַיְיחָא בְּבַעְלָהּ. הָדָא הוּא דִכְתִיב עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה וְגוֹמֵר. עַד הַבֹּקֶר דְּהָא בְּצַפְרָא דִינִין וְשַׁלְהוֹבִין אִשְׁתְּכָכוּ וּכְדֵין אַתְעָר אַבְרָהָם בְּעַלְמָא וְנַיְיחָא הוּא דְכֹלָא. תָּא חֲזֵי כֵיוַן דְּעָאלוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ בָה דִּינִין תַּתָּאִין וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הָוַות בָּהּ בְּנַיְיחָא עַל כַּנְפֵי דִכְרוּבִים כַּמָה דְאִתְמָר דִכְתִיב (ישעיה א) צֶדֶק יָלִין בָּהּ כְדֵין הֲוַות לָהּ נַיְיחָא מִכֹּלָא דְהָא יִשְׂרָאֵל לָא נַיְימִין עַד דִמְקָרְבֵי קָרְבְּנָא דְבֵין הָעַרְבַּיִם וְאִסְתְּלִיקוּ דִינִין. וְעוֹלָה הֲוָה אִתּוֹקַד עַל מַדְבְּחָא וּכְדֵין הֲוָה לָהּ נַיְיחָא מִכֹּלָא וְלָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ הָדָא הוּא דִכְתִיב כִּי תָבֹאוּ וְגוֹמֵר וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ נַיְיחָא וַדָּאי:
תרגום הזוהר וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר דַּבֵּר וְגוֹ' כִּי תָבוֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וְגוֹ'. רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה הִיא הָעוֹלָה וְגוֹ'. מִקְרָא זֶה בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱמַדְנוּ, שֶׁהִיא עוֹלָה וּמִתְחַבֶּרֶת בַּמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ בַּזִּוּוּג שֶׁלָּהֶם. בֹּא וּרְאֵה, כֵּיוָן שֶׁבָּא הַלַּיְלָה, וְהַשְּׁעָרִים סְתוּמִים, דִּינִים תַּחְתּוֹנִים מִתְעוֹרְרִים בָּעוֹלָם, וְהוֹלְכִים וּמְשׁוֹטְטִים חֲמוֹרִים, וַאֲתוֹנוֹת וּכְלָבִים. חֲמוֹרִים, הֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ, שֶׁמִּשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה חֲמוֹר נוֹעֵר וּכְלָבִים וַאֲתוֹנוֹת, אֵינָם מְשׁוֹטְטִים וְאֵינָם הוֹלְכִים, אֶלָּא בָּהֶם עוֹשִׂים כְּשָׁפִים לִבְנֵי אָדָם. כְּגוֹן בִּלְעָם, וְהֶעֱמַדְנוּ. אָז יְשֵׁנִים כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, וּמִזְבֵּחַ הַתַּחְתּוֹן שֶׁמִּבַּחוּץ, שׂוֹרֵף. בַּחֲצוֹת לַיְלָה, מִתְעוֹרֵר רוּחַ צָפוֹן, וּמִמִּזְבֵּחַ הַהוּא הַתַּחְתּוֹן, יוֹצֵא שַׁלְהֶבֶת אֵשׁ, וְהַשְּׁעָרִים נִפְתָּחִים, וְדִינִים תַּחְתּוֹנִים מִתְקַבְּצִים בִּנְקָבֵיהֶם, וְאוֹתוֹ שַׁלְהֶבֶת הוֹלֶכֶת וּמְשׁוֹטֶטֶת, וְשַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן נִפְתָּחִים. עַד שֶׁשַּׁלְהֶבֶת הַהִיא מַגַּעַת וּמִתְחַלֵּק לְכַמָּה צְדָדֵי הָעוֹלָם, וְנִכְנָס תַּחַת כַּנְפֵי הַתַּרְנְגוֹל, וְקוֹרֵא. אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא בֵּין הַצַדִּיקִים, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מְשַׁבַּחַת אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁבָּא הַבֹּקֶר. כֵּיוָן שֶׁבָּא הַבֹּקֶר, נִמְצָאִים מְסַפְּרִים בְּסוֹד אֶחָד וְיֵשׁ לָהּ מְנוּחָה בְּבַעֲלָהּ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה וְגוֹ'. עַד הַבֹּקֶר, כִּי בַּבֹּקֶר, הַדִּינִים וְהַלְּהָבוֹת נִשְׁקָטִים. וְאָז מִתְעוֹרֵר אַבְרָהָם, בָּעוֹלָם. וְהוּא נַחַת לַכֹּל. בֹּא וּרְאֵה כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, לֹא נִמְצְאוּ בָּהּ דִּינִים תַּחְתּוֹנִים, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הָיְתָה בְּנַחַת עַל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ, שֶׁכָּתוּב, צֶדֶק יָלִין בָּהּ, אָז הָיְתָה לָהּ נַחַת מִכֹּל. כִּי יִשְׂרָאֵל לֹא יָשְׁנוּ עַד שֶׁהִקְרִיבוּ הַקָּרְבָּן דְּבֵין הָעַרְבַּיִם וְנִסְתַּלְּקוּ הַדִּינִים. וְהָעוֹלָה הָיְתָה נִשְׂרֶפֶת עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְאָז הָיְתָה לָהּ נַחַת מִכֹּל, וְלֹא נִמְצָא אֶלָּא אִשָּׁה בְּבַעֲלָהּ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי תָבוֹאוּ וְגוֹ'. וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ. מְנוּחָה וַדַּאי.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' תפלה פ"ד
א. כִּיסוּי הָעֶרְוָה כֵּיצַד אַף עַל פִּי שֶׁכִּסָּה עֶרְוָתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּכַסִּין לִקְרִיאַת שְׁמַע לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיְּכַסֶּה אֶת לִבּוֹ וְאִם לֹא כִסָּה לִבּוֹ אוֹ שֶׁנֶאֱנַס וְאֵין לוֹ בַּמֶּה יְכַסֶּה הוֹאִיל וְכִסָּה עֶרְוָתוֹ וְהִתְפַּלֵּל יָצָא וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲשֶׂה: ב. טַהֲרַת מְקוֹם הַתְּפִלָּה כֵּיצַד. לֹא יִתְפַּלֵּל בִּמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת וְלֹא בַּמֶּרְחָץ וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא וְלֹא בְּאַשְׁפָּה וְלֹא בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ בְּחֶזְקַת טַהֲרָה עַד שֶׁיִּבְדְקֶנּוּ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין קוֹרִין בּוֹ קְרִיאַת שְׁמַע אֵין מִתְפַּלְלִין בּוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁמַּרְחִיקִין מִצוֹאָה וּמִמֵּי רַגְלַיִם וְרֵיחַ רָע וּמִן הַמֵּת וּמֵרְאִיַּית הָעֶרְוָה לִקְרִיאַת שְׁמַע. כָּךְ מַרְחִיקִין לַתְּפִלָּה: ג. הַמִּתְפַּלֵּל וּמָצָא צוֹאָה בִּמְקוֹמוֹ. הוֹאִיל וְחָטָא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּדַק עַד שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵל בְּמָקוֹם טָהוֹר. הָיָה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה וּמָצָא צוֹאָה כְנֶגְדוֹ אִם יָכוֹל לְהַלֵּךְ לְפָנָיו כְּדֵי שֶׁיִּזְרְקֶנָּה לַאֲחוֹרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת יְהַלֵּךְ וְאִם לָאו יְסַלְּקֶנָּה לִצְדָדִין. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל יַפְסִיק. גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים לֹא הָיוּ מִתְפַּלְלִין בְּבַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שֵׁכָר. וְלֹא בְּבַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מוּרַיָּיס בְּעֵת עִפּוּשׁוֹ מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ רָע אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּקוֹם טָהוֹר:
מוסר
מספר חסידים סי' ל"א
אֱמֶת וְיַצִיב הוּא כִּי אֵין לָנוּ לַעֲבוֹר עַל מִצְוַת בּוֹרְאֵנוּ אֲפִילוּ עַל אַחַת מִן הַקְּטַנּוֹת בְּמָלֵא בַּיִת זָהָב וָכֶסֶף. וְאִם יֹאמַר אָדָם אֶעֱבוֹר עַל מִצְוָה. וּבְכַסְפִּי וּבִזְהָבִי אֲשֶׁר יִתְּנוּ לִי בָּזֶה אֲקַיֵים אֶת הַמִצְוֹת חֲמוּרוֹת. אֲפַרְנֵס עֲנִיִּים אַכְנִיס אוֹרְחִים. אֶעֱשֶׂה כַּמָּה וְכַמָּה טוֹבוֹת הִנֵּה זֶה מַחֲשֶׁבֶת הֶבֶל. כִּי שֶׁמָּא אַחַר הָעֲבֵירָה יָמוּת וְלֹא יִזְכֶּה לְקַבֵּל הַמַּתָּנָה. גַּם אִם לֹא יָמוּת יֹאבַד הַמָּמוֹן בְּרֶגַע קָטָן וְנִמְצָא מֵת בַּעֲוֹנוֹ. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה יֶשׁ לָךְ לֶאֱהוֹב אֶת בּוֹרְאָךְ הַמַּפְלִיא חַסְדּוֹ עִמָּךְ הוּא בְּרָאָךְ מִטִּפָּה סְרוּחָה וְנָתַן בָּךְ נְשָׁמָה מוֹצִיאֲךָ מִבֶּטֶן. אַחֲרֵי זֹאת נָתַן לָךְ פֶּה לְדַבֵּר וְלֵב לְהָבִין אָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי פִיו הַטְּהוֹרוֹת וְהַמְּזוּקָקוֹת כַּכֶּסֶף וּמְצוּרָפוֹת כַּזָּהָב הוּא הַמּוֹלִיכְךָ עַל פְּנֵי הָאָרֶץ הַנּוֹתֵן מִחְיָה לַכֹּל הוּא מֵמִית וּמְחַיֶּה כָּל אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ הוּא הַמַּטְרִיף לֶחֶם חֻקָּךְ. מָה אוֹמַר כִּי אֵין הַפֶּה יְכוֹלָה לְדַבֵּר וְהָאֹזֶן יְכוֹלָה לִשְׁמוֹעַ כִּי לוֹ דוּמִיָּה תְהִלָּה. אֵין קֵץ לְאוֹרֶךְ יָמָיו. לֹא יִתַּמּוּ שְׁנוֹתָיו. הוּא מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְיִתְבָּרַךְ זִכְרוֹ הוּא שֶׁבָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְהַיָּם וְכָל אֲשֶׁר בָּם הוּא הַזָּן אֶת הַכֹּל. כִּי עֵינָיו פְּקוּחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵּי בְנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו הֵן טוֹב הֵן רָע. וְהִנֵּה הוּא הַנּוֹתֵן לְפָנָיו שְׁנֵי דְרָכִים דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְדֶרֶךְ הַמָּוֶת. וְאוֹמֵר לָךְ וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. וּבְכָל זֹאת אָנוּ הַמְּלֵאִים רִמָּה וְתוֹלֵעָה לֹא חָשַׁבְנוּ וְלֹא שַׂמְנוּ עַל לְבָבֵינוּ. כִּי אִם לְמַלֹּאת תַּאֲוָתֵנוּ. וְכִי צָבָא לֶאֱנוֹשׁ יָמָיו. הַיּוֹם כָּאן וּלְמָחָר בַּקֶבֶר. הֲלֹא בְּפֶתַע פִתְאוֹם יָמוּת. כִּי אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ. לָכֵן אֵין טוֹב לוֹ לָאָדָם כִּי אִם לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מִכָּל תַּאֲוָה. וְלָתֵת לִבּוֹ לֶאֱהוֹב וּלְיִרְאָה אֶת הַצוּר בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל מְאוֹדוֹ. וְלִמְאוֹס בְּחַיֵּי הֶבֶל. כִּי לֹא נוּכַל לְהַשְׁפִּיל עַצְמֵנוּ וּלְהַכְנִיעַ אֶת יִצְרֵנוּ הַמַּדִּיחֵנוּ מֵאֶרֶץ הַחַיִּים. כִּי אִם בְּהִכָּנַע לְבָבֵנוּ לָשׁוּב אֶל בּוֹרְאֵנוּ תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְעָבְדוֹ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ בְּלֵבָב שָׁלֵם. אָמְרוּ חֲכָמִים פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה. וְהִשָּׁמֶר לָךְ מִלְּהִסְתַּכֵּל בַּנָּשִׁים הַמּוֹצִיאוֹת אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. וֶאֱהוֹב אֶת הַבְּרִיּוֹת. וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה (ויקרא יט) בְּצֶדֶק תִּשְׁפּוֹט עֲמִיתֶךָ. וְתִהְיֶה שָׁפָל בִּפְנֵי כֹל וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה הַתְּמִימָה וְהַנְּקִיָּה וְהַיְשָׁרָה וְאַל תַּחְזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ כִּי לְכַךְ נוֹצָרְתָּ:
בהר יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: וְלִבְעִירָךְ וּלְחַיְתָא דִי בְאַרְעָךְ תְּהֵי כָל עֲלַלְתַּהּ לְמֵיכָל:
רש"י ולבהמתך ולחיה. אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר ולבהמתך, מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית:
(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: וְתִמְנֵי לָךְ שְׁבַע שְׁמִיטִין דִשְׁנִין שְׁבַע שְׁנִין שְׁבַע זִמְנִין וִיהוֹן לָךְ יוֹמֵי שְּׁבַע שְׁמִטִין דִשְׁנִין אַרְבְּעִין וְתֵשַׁע שְׁנִין:
רש"י שבתת שנים. שמטות שנים. יכול יעשה שבע שנים רצופות שמטה ויעשה יובל אחריהם, תלמוד לומר שבע שנים שבע פעמים, הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנה: והיו לך ימי שבע וגו' . מגיד לך שאף על פי שלא עשית שמטות עשה יובל לסוף ארבעים ותשע שנה. ופשוטו של מקרא יעלה לך חשבון שנות השמטות למספר ארבעים ותשע:
(ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְתַעֲבַר שׁוֹפָר יַבָּבָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרַיָא תַּעַבְרוּן שׁוֹפָרָא בְּכָל אַרְעֲכוֹן:
רש"י והעברת. לשון (שמות לו ו) ויעבירו קול במחנה, לשון הכרזה: ביום הכפורים. ממשמע שנאמר ביום הכפורים איני יודע שהוא בעשור לחדש, אם כן למה נאמר בעשור לחדש, אלא לומר לך תקיעת עשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין בלבד:
(י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ: וּתְקַדְשׁוּן יָת שְׁנַת חַמְשִׁין שְׁנִין וְתַקְרוּן חֵרוּתָא בְּאַרְעָא לְכָל יָתְבָהָא יוֹבֵלָא הִיא תְּהֵי לְכוֹן וּתְתוּבוּן גְבַר לְאַחֲסַנְתֵּהּ וּגְבַר לְזַרְעִיתֵהּ תְּתוּבוּן:
רש"י וקדשתם. בכניסתה מקדשין אותה בבית דין ואומרים מקדשת השנה: וקראתם דרור. לעבדים, בין נרצע, בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר. אמר ר' יהודה מהו לשון דרור, כמדייר בי דירא ומסחר בכל מדינה וכו' , שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים: יובל הוא. שנה זאת מבדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה. ומה שמה, יובל שמה, על שם תקיעת שופר: ושבתם איש אל אחזתו. שהשדות חוזרות לבעליהן: ואיש אל משפחתו תשבו. לרבות את הנרצע:
נביאים - ירמיה - פרק לב
(יב) וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה: וִיהָבִית יַת שִׁטְרָא דִזְבִינֵי לְבָרוּךְ בַּר נֵרִיָּה בַּר מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל אַחֲבִי וּלְעֵינֵי סַהֲדָיָא דִכְתִיבִין בְּשִׁטְרָא דִזְבִינֵי לְעֵינֵי כָּל יְהוּדָאֵי דְּיַתְבִין בְּדָרַת בֵּית אֲסִירַיָּא:
רש"י לעיני חנמאל דודי . ועד עכשיו קראו בן דודי שמא שנים היו ואם אין זאת לא ידעתי מהו ויש נוטים לומר דודו ובן דודו היה חנמאל לירמיה כגון ראובן נשא את בת שמעון אחיו וילדה לו נמואל וכבר הוליד שמעון ימין הרי ימין דודו לנמואל שבן אחי אמו הוא וגם בן דודו שהוא בן שמעון אחי אביו של נמואל ואינה היא המדה שלא מצינו בכל המקרא אח האם קרוי דוד :
(יג) וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר: וּפַקֵּדִית יַת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהוֹן לְמֵימָר: (יד) כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל סַב יַת שִׁטְרַיָא הָאִלֵּין יַת שִׁטְרָא דִזְבִינֵי הָדֵין וְיָת דִכְתִיב בְּעִיץ וְחָתִים וְיָת שִׁטְרָא פְתִיָחא הָדֵין וְתִתְּנִנוּן בְּמָן דַּחֲסָף בְּדִיל דְיִתְקַיְּימוּן יוֹמִין סַגִּיאִין:
רש"י כה אמר וגו' . אל תאמר לחנם אני מצניעם שהרי הכל גולים :
(טו) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת: אֲרֵי כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל עוֹד יִזְדַבְּנוּן בָּתִּין וְחַקְלִין וּכְרָמִין בְּאַרְעָא הֲדָא:
רש"י כי כה אמר ה' . סופן לקנות בתים :
כתובים - משלי - פרק כח
(יז) אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ עַד בּוֹר יָנוּס אַל יִתְמְכוּ בוֹ: בַּר נָשָׁא דְחָשֵׁשׁ בִּדְמָא דְנַפְשָׁא עַד גּוּבָא נֶעְרוֹק לָא נְצוּרוּנֵיהּ:
רש"י אדם עשוק בדם נפש . ( שיש עליו עושק דם ) הוא המחטיא את חבירו ואבדה נפשו על ידו : עד בור ינוס . עד יום מותו ינוס לעזרה שיתכפר לו : ואל יתמכו בו . משמים להספיק בידו לשוב שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידו בגיהנם כך נדרש במס' יומא :
(יח) הוֹלֵךְ תָּמִים יִוָּשֵׁעַ וְנֶעְקַשׁ דְּרָכַיִם יִפּוֹל בְּאֶחָת: דִּמְהַלֵךְ בִּתְמִימוּתָא נִתְפְּרֵק וְדִמְעַקְמָן אָרְחָתֵיהּ נִפּוּל בַּחֲדָא:
רש"י יפול באחת . ברעה אחת ואין תקומה למפלתו :
(יט) עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵקִים יִשְׂבַּע רִישׁ: דְּפָלֵחַ בְּאַרְעֵיהּ נִסְבַּע לַּחְמָא וּדְרָדֵף סְרִיקוּתָא נִסְבַּע מַסְכְּנוּתָא:
רש"י ישבע ריש . עניות :
(כ) אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה: גַּבְרָא מְהֵימְנָא סַגִיעָן בִּרְכְּתֵיהּ וּדְרָהֵט בְּעַוְלָא דְנֶעְתָּר לָא מִזְדַכֵּי:
רש"י איש אמונות . הנותן מעשרותיו באמונה שאין עד בדבר אלא הקב"ה רואה ומרבה לו ברכה : ואץ להעשיר . דוחק השעה להתעשר בשל עניים :
משנה עירובין פרק ח
א. כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּתְּחוּמִין, מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית וְאוֹמֵר, הֲרֵי זֶה לְכָל בְּנֵי עִירִי, לְכָל מִי שֶׁיֵלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. וְכָל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר. מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, אָסוּר, שֶׁאֵין מְעָרְבִין מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ:
ברטנורה (א) לכל מי שילך לבית האבל וכו'. דמילי דמצוה נינהו, וקיימא לן אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה: וכל מי שקבל עליו. לסמוך על עירוב זה, מותר: ומשחשכה אסור. והני מילי כשלא הודיעוהו מבעוד יום, אבל הודיעוהו מבעוד יום אפילו לא קבל עליו לסמוך על עירוב זה בודאי אלא משחשכה, מותר:
ב. כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ, מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד. מְזוֹנוֹ לַחֹל וְלֹא לַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לַשַּׁבָּת וְלֹא לַחֹל. וְזֶה וָזֶה מִתְכַּוְּנִין לְהָקֵל. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, מִכִּכָּר בַּפֻּנְדְּיוֹן מֵאַרְבַּע סְאִין בַּסֶלַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁתֵּי יָדוֹת לַכִּכָּר מִשָּׁלשׁ לַקַּב. חֶצְיָהּ לְבַיִת הַמְנֵגּע, וַחֲצִי חֶצְיָהּ לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָה:
ברטנורה (ב) מזון שתי סעודות לכל אחד. מתוך שקונה שביתתו שם צריך להניח שם מזון שצריך לו לשבת: אלו ואלו מתכוונים להקל. רבי מאיר סבר בשבת אכיל אינש טפי משום דבסים תבשיליה. ורבי יהודה סבר כיון דבשבת אכיל שלש סעודות אינו מרבה לאכול בכל סעודה, ושתי סעודות של חול הוי טפי משתי סעודות של שבת: ככר בפונדיון. ככר הלקוח בפונדיון כשמוכרין ארבע סאין חטין לסלע. וארבע סאין הן עשרים וארבעה קבין, והסלע עשרים וארבע מעין, נמצא קב לכל מעה, והמעה שני פונדיונין, הרי ככר הנמכר בשוק בפונדיון הוא חצי קב, והחנוני לוקח החצי לשכר האפיה והטחינה, נמצא ככר הלקוח מן החנוני בפונדיון הוא רובע קב, שהם שש ביצים, שהקב עשרים וארבע ביצים, והם שיעור שתי סעודות של עירוב לדברי ר' יוחנן בן ברוקא. והלכה כמותו: רבי שמעון. ממעט בשיעור, ואומר, שדי לערב בשתי ידות של ככר של שלש ככרות לקב. וככר שלם של שמונה ביצים שלישית הקב. ושתי ידותיה שהם חמש ביצים ויותר, הוו שתי סעודות: חציה לבית המנוגע. סתם מתניתין היא, והכי קאמר, חצי ככר שלם ששיערו בו בין למר ובין למר, הוא שיעור לשהיית בית המנוגע, שהנכנס לבית שיש בו נגע צרעת אע"פ שהוא טמא מיד אינו טעון כבוס בגדים עד שישהה כדי אכילה, וחצי ככר זו הוי כדי אכילה. ולרבי יוחנן בן ברוקה דאמר ככר שלם הוי רובע קב שהם שש ביצים, נמצא חציה שלש ביצים והוא פרס דבכולי גמרא. ולר' שמעון דאמר ככר שלם הוא של שלישית הקב שהם שמונה ביצים, הוי חציה ארבע ביצים והוא פרס דבכולי גמרא אליבא דרבי שמעון. ואע"ג דרבי שמעון סבר דבככר שלם יש שלש סעודות דהא שתי ידותיה קאמר ר' שמעון דהוו שתי סעודות, הני מילי בעירוב דנתכוונו בו להקל ואין צריך שתי סעודות שלימות, אבל בכל שאר דוכתי סבירא ליה לר' שמעון דאין סעודה פחותה מחצי ככר של שלישית הקב ובעינן שישהה כדי אכילת חצי ככר שהם ארבע ביצים: חצי חציה לפסול את הגויה. דהאוכל אוכלים טמאים כחצי פרס נפסל גופו מדרבנן מלאכול בתרומה. וחצי פרס הוי ביצה ומחצה לר' יוחנן בן ברוקה. ושתי ביצים לר' שמעון:
ג. אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מַרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵרְבוּ, כָּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, לַמַּרְפֶּסֶת. פָּחוּת מִכָּאן, לֶחָצֵר. חֻלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶלַע, גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, לַמַּרְפֶּסֶת. פָּחוּת מִכָּאן, לֶחָצֵר. בַּמֶה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּסְמוּכָה. אֲבָל בְּמֻפְלֶגֶת, אֲפִלּוּ גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, לֶחָצֵר. וְאֵיזוֹ הִיא סְמוּכָה, כָּל שֶׁאֵינָהּ רְחוֹקָה אַרְבָּעָה טְפָחִים:
ברטנורה (ג) מרפסת. מקום גבוה בחצר הבית הרבה פתחי עליות פתוחין לה וכולם יוצאין בסולם אחד לחצר וממנו לרשות הרבים ואע"פ כן אין אוסרין הואיל ומרפסת גבוהה עשרה, ובלבד שיערבו בני מרפסת לעצמן במרפסת דהויא רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת: ששכחו ולא עירבו. אלו עם אלו. אבל עירבו אלו לעצמן: כל שגבוה עשרה. אם יש בחצר תל או עמוד גבוה סמוך למרפסת ואין מרפסת גבוהה מן העמוד עשרה, דניחא תשמישתיה דעמוד לבני המרפסת, רשות מרפסת שולטת בו ומשתמשין הן בו ולא בני החצר: פחות מכאן לחצר. אף לחצר קאמר, ששתי הרשויות שולטין בו המרפסת והחצר ואם לא עירבו זה עם זה שניהם אסורים בו: חולית הבור. שפת הבור של מעלה, אם גבוה עשרה מן החצר רשות מרפסת שולטת בו, והוא שיהיה הבור מלא עד שפתו העליונה מדברים שאסור לטלטלם בשבת דהשתא אי אפשר שתחסר מגובהה דומיא דסלע שאינו חסר והרי הוא שוה לקרקעית המרפסת, אבל אם אין הבור מלא או אפילו מלא מדברים שאפשר ליקח מהם בשבת ולחסרו, כיון דכי חסרא אסירא. כי לא חסרא נמי אסירא, ואם לא עירבו המרפסת והחצר זה עם זה שניהם אסורים בו: אפילו גבוהה עשרה טפחים לחצר. אף לחצר כמו למרפסת, ושניהם אסורים בו אם לא עירבו זה עם זה:
ד. הַנוֹתֵן אֶת עֵרוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמַרְפֶּסֶת, אֵינוֹ עֵרוּב. וְהַדָּר שָׁם, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו. בְּבֵית הַתֶּבֶן וּבְבֵית הַבָּקָר וּבְבֵית הָעֵצִים וּבְבֵית הָאוֹצָרוֹת, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. וְהַדָּר שָׁם, אוֹסֵר (עָלָיו). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ שָׁם תְּפִיסַת יָד שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֵינוֹ אוֹסֵר (עָלָיו):
ברטנורה (ד) הנותן את עירובו. עירובי חצרות: בבית שער. מקום סמוך לשער החצר ורגילים להושיב שם שומר שלא יכנסו בני רשות הרבים לחצר: והדר שם. בבית שער שבחצר, אינו אוסר על בעל החצר ואינו צריך ליתן את הפת דלאו דירה היא: והדר שם אוסר עליו. אם השאיל בעל הבית בית התבן שלו לדור שם, אוסר עליו, הואיל ופתוח לחצר: אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית. שיש לבעל הבית מקום בדירתו של זה, שנותן שם כליו להצניען, אינו אוסר עליו. ודוקא כשאין שם דיורין אחרים, אבל אם יש שם דיורין אחרים אוסר עליהן. דיקא נמי דקתני אינו אוסר עליו, עליו אינו אוסר אבל על דיורים אחרים אוסר ואף על פי שבעל הבית עירב עמהן. ואם הכלים הללו שנותן שם בעל הבית הם דברים הניטלים בשבת אין זו תפיסת יד ואוסר עליו, דאי בעי שקיל להו ושדי להו אבראי. והלכה כר' יהודה:
ה. הַמַּנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת, אֶחָד נָכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ אוֹסֵר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נָכְרִי אוֹסֵר, יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל לָבוֹא בַשַּׁבָּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הִנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת אֵצֶל בִּתּוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר, אֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁכְּבָר הִסִיעַ מִלִּבּוֹ:
ברטנורה (ה) הרי זה אוסר. דדירה בלא בעלים שמה דירה: אינו אוסר. דלאו שמה דירה: רבי יוסי. נמי סבירא ליה דלאו שמה דירה, מיהו נכרי אוסר שמא יבא בשבת. והלכה כר' יוסי: אצל בתו. דוקא בתו, דעביד אינש דדייר עם חתנו. אבל בנו אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל בנו, שמא תתקוטט כלתו עמו ויצא. והלכה כר' שמעון:
ו. בּוֹר שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, אֵין מְמַלְאִין מִמֶּנּוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לוֹ מְחִיצָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים (בֵּין מִלְמַעְלָה), בֵּין מִלְּמַטָּה, בֵּין מִתּוֹךְ אָגְנוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִלְמַטָּה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִלְמַעְלָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לֹא תְהֵא מְחִיצָה גְּדוֹלָה מִן הַכֹּתֶל שֶׁבֵּינֵיהֶם:
ברטנורה (ו) בור שבין שתי חצרות. חציו בזו וחציו בזו, אין ממלאין ממנו, שזה ממלא מרשות חברו ואסור אם לא ערבו החצרות זו עם זו: בין מלמעלה. שהיו תשעה טפחים של מחיצה למעלה מן המים וטפח אחד משוקע במים: בין מלמטה. שהיו תשעה טפחים משוקעים בתוך המים וטפח אחד נראה למעלה: בין מתוך אוגנו. אע"פ שאין המחיצה נוגעת במים כלל, דקולא היא שהקלו חכמים במים, דאמרינן גוד אחית מחיצתא, ובלבד שתהא בתוך אוגן הבור שתיראה כהפסקה: מן הכותל שביניהם. שמפסקת בין החצרות ומפסקת על פני הבור ואע"פ שאינה נכנסת תוך אוגנו. ואין הלכה כרבי יהודה:
ז. אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת בֶּחָצֵר, אֵין מְמַלְאִין הֵימֶנָּה בַשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ מְחִיצָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים בַּכְּנִיסָה וּבַיְצִיאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֹּתֶל שֶׁעַל גַּבָּהּ תִּדּוֹן מִשּׁוּם מְחִיצָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בְאַמָּה שֶׁל אָבֵל שֶׁהָיוּ מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה עַל פִּי זְקֵנִים בַּשַּׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָהּ כַּשִּׁעוּר:
ברטנורה (ז) אמת המים. אפילו ברשות היחיד כרמלית היא: עשו לה מחיצה. בתוך אוגניה על פני רוחבה שהוא ניכר שבשביל המים נעשית: באמה של אבל. שם העיר, והיתה עוברת בתוך החצרות וממלאין ממנו בחצרות דמהניא לה מחיצות כותל התלויות עליה. ור' יהודה לטעמיה דפליג נמי אבור. ואין הלכה כמותו: שלא היה בה שיעור. כרמלית, שלא היה עמוק עשרה או לא היה רחב ארבעה, שאין המים נעשין רשות לעצמן להחשב כרמלית אלא אם כן עמוק עשרה ורחב ארבעה עשו לה בכניסה ולא ביציאה לא מהני מידי, דהא מחוברת למים שחוץ לחצר ביציאתו ונעשית הכל כרמלית. עשו לה ביציאה ולא בכניסה נמי לא מהני דהא מחוברת למים שלמעלה חוץ לחצר זו. אבל עשו לה בכניסה וביציאה מהני, שנראה כאילו מתחילין בחצר זו:
ח. גְּזֻזְטְרָא שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם, אֵין מְמַלְאִין הֵימֶנָּה בַשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ מְחִיצָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, בֵּין מִלְמַעְלָה בֵּין מִלְמַטָּה. וְכֵן שְׁתֵּי גְזֵזֶטְרָאוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. עָשוּ לָעֶלְיוֹנָה וְלֹא עָשׂוּ לַתַּחְתּוֹנָה, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְעָרֵבוּ:
ברטנורה (ח) גזוזטרא. כעין דף או מקום מקורה היוצא מרשות היחיד ובולט על גבי המים: אלא אם כן עשו מחיצה כל סביבות הגזוזטראות או סביב נקב ארבעה על ארבעה החקוק באמצעיתה, דאמרינן גוד אחית מחיצתא: בין מלמעלה. למעלה מן נקב הגזוזטרא: בין מלמטה. מחוברת לגזוזטרא מתחתיה. ורמב"ם פירש מלמטה על המים כנגד נקב הגזוזטרא דאמרינן גוד אסיק כאילו הגיע המחיצה לנקב שבגזוזטרא שממלאין ממנו: זו למעלה מזו. ונקב שממלאין ממנו בעליונה מכוון כנגד נקב התחתונה: עשו לעליונה. שנשתתפו בני התחתונה עם בני העליונה לעשות מחיצה בעליונה ולא עשו בתחתונה: שתיהן אסורות עד שיערבו. שכיון שבני התחתונה שותפין במחיצה זו של עליונה אוסרין עליהם. ואם עשו לתחתונה ולא עשו לעליונה אף על פי שאין לעליונה שותפות במחיצה של תחתונה שתיהן אסורות, העליונה אסורה שהרי אין לה מחיצה, והתחתונה הואיל ויש דרך לעליונה עליה שגם היא ממלאת מים משם אוסרת עליה עד שיערבו עמה. והני מילי, כששתי הגזוזטראות מופלגות זו מזו שיש גובה עשרה טפחים או יותר בין זו לזו, אבל אם שתיהן בתוך עשרה אפילו עשו שתיהן מחיצה לעולם אוסרת זו על זו עד שיערבו:
ט. חָצֵר שֶׁהִיא פְחוּתָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, אֵין שׁוֹפְכִין בְּתוֹכָהּ מַיִם בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ עוּקָה מַחֲזֶקֶת סָאתַיִם מִן הַנֶּקֶב וּלְמַטָּה, בֵּין מִבַּחוּץ בֵּין מִבִּפְנִים, אֶלָּא שֶׁמִּבַּחוּץ צָרִיךְ לִקְמוֹר, מִבִּפְנִים אֵין צָרִיךְ לִקְמוֹר:
ברטנורה (ט) אין שופכין לתוכה מים בשבת. דבארבע אמות, המים שאדם עשוי להשתמש בהן בכל יום נבלעים שם במקומם ואין יוצאין לרשות הרבים, פחות מארבע אמות, אין נבלעין במקומם ויוצאין לרשות הרבים: עוקה. גומא: מחזקת סאתים. מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום: מן הנקב ולמטה. שיהיה החלל של העוקה מחזיק סאתים קודם שיגיעו המים אל הנקב שעל שפתה שבו מקלחין לרשות הרבים: בין מבפנים בין מבחוץ. בין שעשה העוקה בחצר בין שעשאה ברשות הרבים: צריך לקמור. לעשות עליה כמין כפה מכוסה מלמעלה כדי שתהא חלוקה מרשות הרבים:
י. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שׁוֹפְכִין לְתוֹכוֹ מַיִם בַּשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ גַג אוֹ חָצֵר מֵאָה אַמָּה, לֹא יִשְׁפּוֹךְ עַל פִּי הַבִּיב, אֲבָל שׁוֹפֵךְ מִגַּג לְגַג, וְהַמַּיִם יוֹרְדִין לַבִּיב. הֶחָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת:
ברטנורה (י) ביב. חריץ העשוי כדי שיקלחו המים [ששופכין] בחצר לרשות הרבים. והוא קמור במשך ארבע אמות לרשות הרבים, דבארבע אמות יש שיעור לבלוע בהן סאתים מים שאדם מסתפק בכל יום: שופכין לתוכו. דתיימי מיא ואין יוצאין לרשות הרבים: לא ישפוך על פי הביב. דכיון דבגויה שפיך, מקלחי להדיא ונפקי לרשות הרבים והרואה אומר ששפכן סמוך ליציאתו לרשות הרבים. והלכה כחכמים: מצטרפין לד' אמות. אם יש בחצר עם האכסדרה ארבע אמות על ארבע אמות מצטרפין ומותר לשפוך לתוכה מים ואין צריך עוקה:
יא. (וְכֵן) שְׁתֵּי דְיוּטָאוֹת זוֹ כְנֶגֶד זוֹ, מִקְצָתָן עָשׂוּ עוּקָה וּמִקְצָתָן לֹא עָשׂוּ עוּקָה, אֶת שֶׁעָשׂוּ עוּקָה, מֻתָּרִין. וְאֶת שֶׁלֹּא עָשׂוּ עוּקָה, אֲסוּרִין:
ברטנורה (יא) דיוטאות. עליות זו כנגד זו וחצר פחותה מארבע אמות לפניהן ששופכין בה מימיהן: מקצתן. בני הדיוטא האחת עשו עוקה בחצר ובני האחרת לא עשו: ואת שלא עשו עוקה אסורין. כל זמן שלא עירבו. דאי שרית להו להני על ידי עוקה דהנך, אתו לאפוקי מאני עם השופכים מן הבתים ולהורידן לחצר בהדיא עד שפת העוקה ברגליהם וקא מטלטלי בחצר דלא ערבו בה:
גמרא עירובין דף כ"א ע"ב
דָּרַשׁ רָבָא מַאי דִּכְתִיב (שיר השירים ז') הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא. וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָּדִים אֵלּוּ בְנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. לִישְׁנָא אַחֲרִינָא שֶׁאוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ אָמְרָה כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הַרְבֵּה גְזֵרוֹת גָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי יוֹתֵר מִמַּה שֶׁגָּזַרְתָּ עָלַי וְקִיַּימְתִּים. אָמַר לֵיהּ רַב חַסְדָּא לְהַהוּא מִדְּרַבָּנָן דַּהֲוָה קָא מְסַדֵּר אֲגַדְתָּא קָמֵיהּ מִי שְׁמִיעַ לָךְ חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים מַהוּ אָמַר לֵיהּ אֵלּוּ מִצְוֹת קַלּוֹת וְאֵלּוּ מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. אָמַר לֵיהּ וְכִי תוֹרָה פְּעָמִים פְּעָמִים נִיתָּנָה אֶלָּא הַלָּלוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְהַלָּלוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. דָּרַשׁ רָבָא מַאי דִּכְתִיב (קהלת י"ב) וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה וְגוֹמֵר. בְּנִי הִזָּהֵר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה יֵשׁ בָּהֶם עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה וְדִבְרֵי סוֹפְרִים כָּל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים חַיָּיב מִיתָה שֶׁמָּא תֹאמַר אִם יֵשׁ בָּהֶם מַמָּשׁ מִפְּנֵי מַה לֹא נִכְתְּבוּ אָמַר קְרָא (שם) עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר. אָמַר רַב פַּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַר אַדָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בַר עוּלָא מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמַּלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתָחָת. מַתְקִיף לָהּ רָבָא מִי כְתִיב לַעַג לַהַג כְּתִיב אֶלָּא כָּל הַהוֹגֶה בָּהֶם טוֹעֵם טַעַם בָּשָׂר:
רש"י שאוגדות, קושרות פתחן לצורך בעליהן שאינן נבעלות לאחרים: אוגדות. לשון אגודה. ל"א שמגידות פתחיהן כשרואה דם אומרת לבעלה ויפרוש הימנה: חדשים. דברי סופרים: גם ישנים. דברי תורה: דודי צפנתי. ושמרתי כל אלה לך לשמך: פעמים פעמים ניתנה. שתהא זו חדשה וזו ישנה. דברי סופרים חדשים שנתחדשו בכל דור ודור לגדור גדר וסיג: ויותר מהמה. לעיל מיניה כתיב דברי חכמים כדרבונות אלו ד"ת שנמסרו למשה על פה שנחלקו בהן חכמי ישראל לאחר שנתמעט הלב ושכחו כדכתי' בסיפיה דקרא נתנו מרועה אחד זה משה וכתי' בתריה ויותר מהמה בני הזהר ממה שניתן בסיני בכתב שהוא עיקר בני הזהר באלו שבעל פה שגם הם עיקר אלא לכך לא נכתבו שאין קץ לעשות ספרים הרבה בכל אלה: עשה ולא תעשה. יש בהן שאין בהם חיוב מיתה אבל דברי סופרים חייב מיתה על כולן כדכתי' ופורץ גדר ישכנו נחש: ולהג הרבה. המלעיג עליהם ביגיעות בשר נידון: כל ההוגה בהן. בכל שעה שאדם מחזר בד"ת מוצא בהם טעם:
זוהר בהר דף ק"ח ע"א
וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיְיָ שַׁבָּת לַיְיָ מַמָּשׁ. תּוּ פָתַח רִבִּי אֶלְעָזָר. (שמות כ"א) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבוֹד וְגוֹמֵר בְּגִין דְּכָל יִשְׂרָאֵל דְּאִתְגְזַר דְאִית בֵּיהּ רְשִׁימָא קַדִּישָׁא אִית לֵיהּ נַיְיחָא בַשְּׁמִטָּה דְּהָא דִילֵיהּ הוּא הַהוּא שְׁמִטָּה לְנַיְיחָא בֵיהּ וְדָא אִקְרֵי שַׁבַּת הָאָרֶץ. וַדָּאי חִירוּ אִית בָהּ נַיְיחָה בָהּ. כְמָה דְשַׁבָּת נַיְיחָא הוּא דְכֹלָא הָכָא נָמֵי שְׁמִטָּה נַיְיחָא דְכֹלָא נַיְיחָא הוּא דְרוּחָא וְגוּפָא. תָּא חֲזֵי ה' נַיְיחָא הוּא דְעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בְּגִין כַּךְ ה' עִלָּאָה. ה' תַתָּאָה. נַיְיחָא דְעִלָּאִין נַיְיחָא דְתַתָּאִין. ה' עִלָּאָה שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים. ה' תַתָּאָה שֶׁבַע שָׁנִים בִּלְחוֹדַיְיהוּ דָא שְׁמִטָּה וְדָא יוֹבְלָא. וְכַד מִסְתַּכְּלִין מִלֵּי כֹלָא חָד בְּגִין כַּךְ וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ בְּהַהוּא נַיְיחָא דְאַרְעָא אִצְטְרִיכוּ עַבְדִּין נַיְיחָא. וּבְגִין כַּךְ וּבַשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. חִנָּם מַהוּ חִנָּם. דְּלָא יָהִיב לְמָארֵיהּ כְּלוּם. אֶלָּא דָא רָזָא הָכָא אוֹלִפְנָא כְתִיב (במדבר י"א) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם. בְלָא בְרָכָה. דְלָא הֲוָה עֲלָנָא בְמִצְרַיִם עוֹל דִּלְעֵילָא. תָּא חֲזֵי עֲבָדִין פְּטוּרִין מֵעוֹל מַלְכוּתָא דִלְעֵילָא וְעַל דָּא פְּטוּרִין מִן הַמִּצְוֹת. מָאי עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אֶלָּא כְהָאי תוֹרָא דְּיָהֲבִין עֲלֵיהּ עוֹל בְּקַדְמִיתָא בְגִין לְאַפָּקָא מִנֵּיהּ טָב לְעַלְמָא. וְאִי לָא קַבִּיל עָלֵיהּ הַהוּא עוֹל לָא עָבִיד מִידִי. הָכִי נָמֵי אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְקַבְּלָא עֲלֵיהּ עוֹל בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר דְּיִפְלַח בֵּיהּ בְּכָל מַה דְאִצְטְרִיךְ. וְאִי לָא קַבִּיל עָלֵיהּ הָאי בְקַדְמִיתָא לָא יֵיכוּל לְמִפְלַח. הָדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים ב') עִבְדוּ אֶת יְיָ בְיִרְאָה:
תרגום הזוהר וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיְיָ שַׁבָּת לַיְיָ מַמָּשׁ. עוֹד פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר. (שמות כ"א) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וְגוֹ'. מִשּׁוּם שֶׁכָּל בֶּן יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמּוֹל יֵשׁ בּוֹ רֹשֶם קָדוֹשׁ, יֵשׁ לוֹ מְנוּחָה בַּשְּׁמִטָּה, כִּי שֶׁלּוֹ הִיא שְׁמִטָּה זוֹ, שֶׁהִיא מַלְכוּת, לָנוּחַ בָּהּ. וְזֶה נִקְרָא שַׁבָּת הָאָרֶץ, וַדַּאי יֵשׁ בָּהּ חֵירוּת. מִן הַקְּלִפּוֹת, מְנוּחָה יֵשׁ בָּהּ, מִן הַדִּינִים. כְּמוֹ שֶׁשַּׁבָּת הִיא מְנוּחַת כֹּל, כָּךְ שְׁמִטָּה מְנוּחַת כֹּל, מְנוּחָה לָרוּחַ וְלַגּוּף. בֹּא וּרְאֵה ה' הִיא מְנוּחָה שֶׁל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים. מִשּׁוּם זֶה יֵשׁ ה' עֶלְיוֹנָה דְּהַוָּיָה, ה' תַּחְתּוֹנָה דְּהַוָּיָה, ה' עֶלְיוֹנָה הִיא מְנוּחָה דְּעֶלְיוֹנִים, ה' תַּחְתּוֹנָה הִיא מְנוּחָה דְּתַחְתּוֹנִים, ה' עֶלְיוֹנָה, הוּא סוֹד שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, דְּהַיְנוּ מ"ט שַׁעֲרֵי בִּינָה, ה' תַּחְתּוֹנָה, ה"ס שֶׁבַע שָׁנִים בִּלְבָד. זוֹ הַתַּחְתּוֹנָה, נִקְרֵאת שְׁמִטָּה, וְזוֹ, הָעֶלְיוֹנָה, נִקְרֵאת יוֹבֵל. וּכְשֶׁמִּסְתַּכְּלִים בַּדְּבָרִים הַכֹּל אֶחָד. מִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ. כִּי בִּמְנוּחַת הָאָרֶץ, צְרִיכִים עֲבָדִים לִהְיוֹת בִּמְנוּחָה, וּמִשּׁוּם זֶה, וּבַשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. חִנָּם, מַהוּ חִנָּם. הַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם לַאֲדוֹנוֹ. אָמְנָם זֶהוּ סוֹד. וְכָךְ לָמַדְנוּ, כָּתוּב, זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם. הַיְנוּ חִנָּם בְּלִי בְּרָכָה, שֶׁלֹּא הָיָה עָלֵינוּ בְּמִצְרַיִם עֹל שֶׁלְּמַעְלָה. בֹּא וּרְאֵה, עֲבָדִים פְּטוּרִים מֵעֹל מַלְכוּת שֶׁלְּמַעְלָה, וְעַל כֵּן פְּטוּרִים מִן הַמִּצְוֹת. מַהוּ עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. הוּא כְּאוֹתוֹ הַשּׁוֹר שֶׁנּוֹתְנִים עָלָיו תְּחִלָּה עֹל כְּדֵי לַעֲבֹד עִמּוֹ, וּלְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ טוֹב לָעוֹלָם, וְאִם אֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו עֹל הַהוּא, אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם. כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יַעֲבֹד בּוֹ כָּל מַה שֶּׁצָרִיךְ, וְאִם אֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו עֹל הַזֶּה תְּחִלָּה, אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב עִבְדוּ אֶת יְיָ בְיִרְאָה:
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' תפלה פ"ד
א. דְּבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ כֵּיצַד אִם הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו לֹא יִתְפַּלֵּל וְכָל הַצָרִיךְ לִנְקָבָיו וְהִתְפַּלֵל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אַחַר שֶׁיַּעֲשֶׂה צְרָכָיו וְאִם יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ כְּדֵי פַּרְסָה תְפִלָּתוֹ תְפִלָּה. וְאַף עַל פִּי כֵּן לְכַתְּחִלָּה לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיִּבְדּוֹק עַצְמוֹ יָפֶה יָפֶה וְיִבְדּוֹק נְקָבָיו וְיָסִיר כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וְכָל הַדָּבָר הַטּוֹרְדוֹ וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל: ב. מִי שֶׁגִּיהֵק וּפִיהֵק וְנִתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ אִם לִרְצוֹנוֹ הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה. וְאִם בָּדַק גּוּפוֹ קוֹדֶם שֶׁיִתְפַּלֵּל וּבָא לְאָנְסוֹ אֵין בְּכַךְ כְּלוּם נִזְדַּמֵּן לוֹ רוֹק בִּתְפִלָּתוֹ מַבְלִיעוֹ בְּטַלִּיתוֹ אוֹ בְּבִגְדּוֹ. וְאִם הָיָה מִצְטָעֵר בְּכַךְ זוֹרְקוֹ בְּיָדוֹ לַאֲחוֹרָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָעֵר בִּתְפִלָּה וְנִמְצָא טָרוּד. יָצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה שֶׁלֹא לְדַעְתּוֹ שׁוֹהֶה עַד שֶׁתִּכְלֶה הָרוּחַ וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ: ג. בִּקֵּשׁ לְהוֹצִיא רוּחַ מִלְּמַטָּה וְנִצְטָעֵר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ מְהַלֵּךְ לַאֲחוֹרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַמְתִּין עַד שֶׁתִּכְלֶה הָרוּחַ וְאוֹמֵר רִבּוֹן הָעוֹלָמִים יְצַרְתָּנוּ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים גָּלוּי וְיָדוּע לְפָנֶיךָ חֶרְפָּתֵנוּ וּכְלִימָתֵנוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָה בְּחַיֵּינוּ תּוֹלֵעָה וְרִמָּה בְּמִיתָתֵנוּ וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ וּמִתְפַּלֵּל:
מוסר
מספר חסידים סי' ל"ב
כָּל אִישׁ שֶׁאוֹהֵב אֶת הַצְדָקוֹת אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכְחוֹת. אוֹהֵב אֶת גְּמִילוּת חֲסָדִים מַכְנִיס אוֹרְחִים מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ בְּכַוָּנָה אֲפִילוּ דִירָתוֹ חוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ רוֹאֶה דִין חִבּוּט הַקֶּבֶר וַאֲפִילוּ דִין שֶׁל גֵּיהִנָּם אֵינוֹ רוֹאֶה. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה יִשְׂמַח לִבָּךְ אִם יֹאמַר לָךְ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שַׁמֵּשׁ לְפָנַי אַף כִּי הוּא רִמָּה וְתוֹלֵעָה כָּמוֹךָ. וְאָנוּ מְשַׁמְּשִׁים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לִהְיוֹת שְׂמֵחִים וּזְרִיזִים בַּעֲבוֹדָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵן אָמְרוּ הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר וְרָץ כַּצְבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךְ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: