פרשת אמור · אמור יום שישי
תורה
כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:
(כט) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ: וַאֲרֵי תִּכְּסוּן נִכְסַת תּוֹדְתָא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן תִּכְּסֻנֵהּ:
רש"י לרצנכם תזבחו. תחלת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם. ומהו הרצון, ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים. ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, חזר ופרט בנאכלין ליום אחד שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן:
(ל) בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אֲנִי יְהוָה: בְּיוֹמָא הַהוּא יִתְאֲכֵל לָא תַשְׁאֲרוּן מִנֵהּ עַד צַפְרָא אֲנָא יְיָ:
רש"י ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, שאם לקבוע לו זמן אכילה, כבר כתוב (ויקרא ז טו) ובשר זבח תודת שלמיו וגו' : אני ה'. דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך:
(לא) וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה: וְתִטְרוּן פִּקוּדַי וְתַעֲבְּדוּן יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ:
רש"י ושמרתם. זו המשנה: ועשיתם. זה המעשה:
(לב) וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם: וְלָא תְחַלְלוּן יָת שְׁמָא דְקוּדְשַׁי וְאִתְקַדַשׁ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָא יְיָ מְקַדִשְּׁכוֹן:
רש"י ולא תחללו. לעבור על דברי מזידין. ממשמע שנאמר ולא תחללו, מה תלמוד לומר ונקדשתי, מסור עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס, שנאמר (דניאל ג יח) והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין וגו' , מציל ולא מציל, ידיע להוא לך וגו' :
(לג) הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה: דְאַפִּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֵאלָהָא אֲנָא יְיָ:
רש"י המוציא אתכם. על מנת כן: אני ה'. נאמן לשלם שכר:
כג (א) רביעי וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן מוֹעֲדַיָא דַיְיָ דִי תְעָרְעוּן יָתְהוֹן מְעָרְעֵי קַדִישׁ אִלֵין אִנוּן מוֹעֲדָי:
רש"י דבר אל בני ישראל וגו' מועדי ה'. עשה מועדות שיהיו ישראל מלמדין בהם, שמעברים את השנה על גליות שנעקרו ממקומם לעלות לרגל ועדין לא הגיעו לירושלים:
(ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: שִׁתָּא יוֹמִין תִּתְעֲבֵד עִבִידָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שְׁבַת שְׁבָתָא מְעָרַע קַדִישׁ כָּל עִבִידָא לָא תַעֲבְּדוּן שַׁבְּתָא הִיא קֳדָם יְיָ בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן:
רש"י ששת ימים. מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות. וכל המקים את המועדות, מעלין עליו כאלו קים את השבתות:
(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם: אִלֵין מוֹעֲדַיָא דַיְיָ מְעָרְעֵי קַדִישׁ דִי תְעָרְעוּן יָתְהוֹן בְּזִמְנֵיהוֹן:
רש"י אלה מועדי ה'. למעלה מדבר בעבור שנה, וכאן מדבר בקדוש החדש:
(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה: בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בְּאַרְבְּעַת עַשְׂרָא לְיַרְחָא בֵּין שִׁמְשַׁיָא פִּסְחָא קֳדָם יְיָ:
רש"י בין הערבים. משש שעות ולמעלה: פסח לה'. הקרבת קרבן ששמו פסח:
(ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ: וּבְחַמְשַׁת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין חַגָא דְפַטִירַיָא קֳדָם יְיָ שִׁבְעָא יוֹמִין פַּטִיר תֵּיכְלוּן: (ז) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: בְּיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פָּלְחַן לָא תַעֲבְּדוּן: (ח) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ שִׁבְעָא יוֹמִין בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁ כָּל עִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעֲבְּדוּן:
רש"י והקרבתם אשה וגו' . הם המוספין האמורים בפרשת פנחס ולמה נאמרו כאן, לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה: והקרבתם אשה לה'. מכל מקום, אם אין פרים הבא אילים, ואם אין פרים ואילים, הבא כבשים: שבעת ימים. כל מקום שנאמר שבעת שם דבר הוא, שבוע של ימים, שטיינ"א בלע"ז [קבוצה של שבעה ימים רצופים] , וכן כל לשון שמונת, ששת, חמשת, שלשת: מלאכת עבדה. אפלו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך, שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד. כך הבנתי מתורת כהנים, דקתני יכול אף חלו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו' :
(ט) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן וְתַחְצְדוּן יָת חֲצָדַהּ וְתַיְתוּן יָת עוּמְרָא רֵישׁ חֲצָדְכוֹן לְוָת כַּהֲנָא:
רש"י ראשית קצירכם. שתהא ראשונה לקציר: עמר. עשירית האיפה, כך היתה שמה, כמו (שמות טז יח) וימדו בעמר:
(יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: וִירִים יָת עוּמְרָא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא יְרִימִנֵהּ כַּהֲנָא:
רש"י והניף. כל תנופה מוליך ומביא, מעלה ומוריד. מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור טללים רעים: לרצנכם. אם תקריבו כמשפט זה, יהיו לרצון לכם: ממחרת השבת. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית, אי אתה יודע איזהו:
(יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה: וְתַעֲבְּדוּן בְּיוֹמָא דַאֲרָמוּתְכוֹן יָת עוּמְרָא אִמַר שְׁלִים בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא קֳדָם יְיָ:
רש"י ועשיתם. כבש. חובה לעמר הוא בא:
(יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין: וּמִנְחָתֵהּ תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא וְנִסְכֵּהּ חַמְרָא רַבְעוּת הִינָא:
רש"י ומנחתו. מנחת נסכיו: שני עשרנים. כפולה היתה: ונסכה יין רביעית ההין. אף על פי שמנחתו כפולה, אין נסכיו כפולים:
(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: וּלְחֵם וּקְלִי וּפֵרוּכָן לָא תֵיכְלוּן עַד כְּרַן יוֹמָא הָדֵין עַד אַיְתוֹאֵיכוֹן יָת קֻרְבָּן אֱלָהָכוֹן קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן:
רש"י וקלי. קמח עשוי מכרמל רך שמיבשין אותו בתנור: וכרמל. הן קליות שקורין גרניד"ש [שבלים] : בכל משבתיכם. נחלקו בו חכמי ישראל, יש שלמדו מכאן שהחדש נוהג בחוצה לארץ, ויש אומרים לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירשה וישיבה, משכבשו וחלקו:
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: וְתִמְנוּן לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָּבָא מִיוֹם אַיְתוֹאֵיכוֹן יָת עוּמְרָא דַאֲרָמוּתָא שִׁבְעָא שָׁבוּעִין שַּׁלְמִין יְהֶוְיָן (נ"א תְּהֶוְיָן):
רש"י ממחרת השבת. ממחרת יום טוב: תמימת תהיינה. מלמד שמתחיל ומונה מבערב, שאם לא כן אינן תמימות:
(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה: עַד מִבָּתַר שְׁבוּעֲתָא שְׁבִיעֵתָא תִּמְנוּן חַמְשִׁין יוֹמִין וּתְקַרְבוּן מִנְחָתָא חֲדַתָּא קֳדָם יְיָ:
רש"י השבת השביעת. כתרגומו שבועתא שביעתא: עד ממחרת השבת השביעת תספרו. ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום: חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ביום החמשים תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו, אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית, שהוא יום חמשים, תספרו. ומקרא מסורס הוא: מנחה חדשה. היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש. ואם תאמר, הרי קרבה מנחת העומר, אינה כשאר כל המנחות, שהיא באה מן השעורים:
(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה: מִמוֹתְבָנֵיכוֹן תַּיְתוּן לְחֵם אֲרָמוּתָא תַּרְתֵּין(גְרִיצַן) תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין סֻלְתָּא יְהֶוְיָן חֲמִיעַ יִתְאַפְיָן בִּכּוּרִין קֳדָם יְיָ:
רש"י ממושבתיכם. ולא מחוצה לארץ: לחם תנופה. לחם תרומה המורם לשם גבוה, וזו היא המנחה החדשה האמורה למעלה: בכורים. ראשונה לכל המנחות, אף למנחת קנאות הבאה מן השעורים, לא תקרב מן החדש קודם לשתי הלחם:
(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה: וּתְקָרְבוּן עַל לַחְמָא שִׁבְעָא אִמְרִין שַׁלְמִין בְּנֵי שְׁנָא וְתוֹר בַּר תּוֹרֵי חַד וְדִכְרִין תְּרֵין יְהוֹן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן קֻרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:
רש"י על הלחם. בגלל הלחם, חובה ללחם: ומנחתם ונסכיהם. כמשפט מנחה ונסכים המפורשים בכל בהמה בפרשת נסכים (במדבר טו ד. י) שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש, זו היא המנחה. והנסכים חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש:
(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים: וְתַעְבְּדוּן צְפִיר בַּר עִזֵי חַד לְחַטָאתָא וּתְרֵין אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא:
רש"י ועשיתם שעיר עזים. יכול שבעת הכבשים והשעיר האמורים כאן הם שבעת הכבשים והשעיר האמורים בחומש הפקודים, כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הם, אמור מעתה אלו לעצמן ואלו לעצמן, אלו קרבו בגלל הלחם ואלו למוספין:
(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן: וִירִים כַּהֲנָא יָתְהוֹן עַל לְחֵם בִּכּוּרַיָא אֲרָמוּתָא קֳדָם יְיָ עַל תְּרֵין אִמְרִין קוּדְשָׁא יְהוֹן קֳדָם יְיָ לְכַהֲנָא:
רש"י והניף הכהן אתם תנופה. מלמד שטעונין תנופה מחיים, יכול כלם, תלמוד לומר על שני כבשים: קדש יהיו. לפי ששלמי יחיד קדשים קלים, הזקק לומר בשלמי צבור שהם קדשי קדשים:
(כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם: וּתְעָרְעוּן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעֲבְּדוּן קְיַם עָלָם בְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן: (כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וּבְמֶחֱצָדְכוֹן יָת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָא תְשֵׁיצֵי פָּאתָא דְחַקְלָךְ בְּמֶחֱצָדָךְ וּלְקָטָא דַחֲצָדָךְ לָא תְלַקֵט לְעַנְיֵי וּלְגִיוֹרֵי תִּשְׁבּוֹק יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן:
רש"י ובקצרכם. חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אבדימי ברבי יוסף מה ראה הכתוב לתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאלו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו: תעזב. הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסיע לאחד מהם: אני ה' אלהיכם. נאמן לשלם שכר:
(כג) חמישי וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּחַד לְיַרְחָא יְהֵי לְכוֹן נְיָחָא דוּכְרָן יַבָּבָא מְעָרַע קַדִישׁ:
רש"י זכרון תרועה. זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל:
(כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה: כָּל עִבִידַת פָלְחָנָא לָא תַעֲבְּדוּן וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:
רש"י והקרבתם אשה. המוספים האמורים בחומש הפקודים:
(כו) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה: בְּרַם בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵין יוֹמָא דְכִפּוּרַיָא הוּא מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן וּתְעַנוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:
רש"י אך. כל אכין ורקין שבתורה מיעוטין, מכפר הוא לשבים ואינו מכפר על שאינם שבים:
(כח) וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וְכָל עִבִידָא לָא תַעֲבְּדוּן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אֲרֵי יוֹמָא דְכִפּוּרַיָא הוּא לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן: (כט) כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ: אֲרֵי כָל אֲנָשָׁא דִי לָא מִתְעַנֵי בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין וְיִשְׁתֵּיצֵי מֵעַמָהָא: (ל) וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ: וְכָל אֱנַשׁ דִי תַעְבֵּד כָּל עִבִידָא בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין וְאוֹבֵד יָת אֲנָשָׁא הַהִיא מִגוֹ עַמָהּ:
רש"י והאבדתי. לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן:
(לא) כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: כָּל עִבִידָא לָא תַעֲבְּדוּן קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן:
רש"י כל מלאכה וגו' . לעבור עליו בלאוין הרבה, או להזהיר על מלאכת לילה כמלאכת יום:
(לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם: שְׁבַת שְׁבָתָא הוּא לְכוֹן וּתְעַנוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּתִשְׁעָה לְיַרְחָא בְּרַמְשָׁא מֵרַמְשָׁא עַד רַמְשָׁא תְּנוּחוּן נְיַחֲכוֹן: (לג) שישי וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהוָֹה: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר בְּחַמְשָׁא עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵין חַגָא דִמְטַלַיָא שִׁבְעַת יוֹמִין קֳדָם יְיָ: (לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: בְּיּוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ כָּל עִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעֲבְּדוּן:
רש"י מקרא קדש. קדשהו בכסות נקיה ובתפלה, ובשאר ימים טובים במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה:
(לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: שִׁבְעָא יוֹמִין תְּקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ בְּיוֹמָא תְמִינָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ כְּנֵשׁ תְּהוֹן כָּל עִבִידַת פָּלְחַן לָא תַעֲבְּדוּן:
רש"י עצרת הוא. עצרתי אתכם אצלי כמלך שזמן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר בני בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם: כל מלאכת עבדה. אפלו מלאכה שהיא עבודה לכם, שאם לא תעשוה יש חסרון כיס בדבר: לא תעשו. יכול אף חלו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה, תלמוד לומר היא:
(לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: אִלֵין מוֹעֲדַיָא דַיְיָ דִי תְעָרְעוּן יָתְהוֹן מְעָרְעֵי קַדִישׁ לְקָרָבָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ עֲלָתָא וּמִנְחָתָא נִכְסַת קוּדְשִׁין וְנִסוּכִין פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵהּ:
רש"י עלה ומנחה. מנחת נסכים הקרבה עם העולה: דבר יום ביומו. חק הקצוב בחומש הפקודים: דבר יום ביומו. הא אם עבר יומו בטל קרבנו:
(לח) מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְּהוָה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהוָה: בַּר שַׁבַּיָא דַיְיָ וּבַר מַתְּנָתֵיכוֹן וּבַר כָּל נִדְרֵיכוֹן וּבַר כָּל נִדְבָתֵיכוֹן דִי תִתְּנוּן קֳדָם יְיָ: (לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: בְּרַם בְּחַמְשָׁא עֲשַׂר יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּמִכְנְשֵׁיכוֹן יָת עֲלַלַת אַרְעָא תְּחַגוּן יָת חַגָא קֳדָם יְיָ שִׁבְעָא יוֹמִין בְּיוֹמָא קַדְמָאָה נְיָחָא וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה נְיָחָא:
רש"י אך בחמשה עשר יום. תחגו. קרבן שלמים לחגיגה. יכול תדחה את השבת, תלמוד לומר אך, הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה: באספכם את תבואת הארץ. שיהא חדש שביעי זה בא בזמן אסיפה, מכאן שנצטוו לעבר את השנים, שאם אין העבור, פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף: תחגו. שלמי חגיגה: שבעת ימים. אם לא הביא בזה יביא בזה. יכול יהא מביאן כל שבעה, תלמוד לומר וחגתם אתו, יום אחד במשמע, ולא יותר. ולמה נאמר שבעה, לתשלומין:
(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: וְתִסְבוּן לְכוֹן בְּיוֹמָא קַדְמָאָה פֵּרֵי אִילָנָא אֶתְרוֹגִין וְלֻלָבִין וַהֲדַסִין וְעַרְבִין דִנְחָל וְתֶחֱדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן שַׁבְעַת יוֹמִין:
רש"י פרי עץ הדר. עץ שטעם עצו ופריו שוה: הדר. הדר באילנו משנה לשנה, וזהו אתרוג: כפת תמרים. חסר וי"ו, למד שאינה אלא אחת: וענף עץ עבת. שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים, וזהו הדס העשוי כמין קליעה:
(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ: וּתְחַגוּן יָתֵהּ חַגָא קֳדָם יְיָ שַׁבְעַת יוֹמִין בְּשַׁתָּא קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה תְּחַגוּן יָתֵהּ: (מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: בִּמְטַלַיָא תֵיתְבוּן שַׁבְעַת יוֹמִין כָּל יַצִיבָא בְּיִשְׂרָאֵל יֵתְבוּן בִּמְטַלַיָא:
רש"י האזרח. זה אזרח: בישראל. לרבות את הגרים:
(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: בְּדִיל דְיִדְעוּן דָרֵיכוֹן אֲרֵי בִמְטַלָיוּת עֲנָנֵי אוֹתֵבִית יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַפָּקוּתִי יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן:
רש"י כי בסכות הושבתי. ענני כבוד:
(מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְהוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וּמַלִיל מֹשֶׁה יָת סְדַר מוֹעֲדַיָא דַיְיָ וְאַלֵפִנוּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כד (א) שביעי וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: פַּקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מְשַׁח זֵיתָא דַכְיָא כָּתִישָׁא לְאַנְהָרָא לְאַדְלָקָא בוֹצִינַיָא תְּדִירָא:
רש"י צו את בני ישראל. זו פרשת מצות הנרות. ופרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה. וכן משמע, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך: שמן זית זך. שלשה שמנים יוצאים מן הזית, הראשון קרוי זך, והן מפורשים במנחות (פט א) ובתורת כהנים: תמיד. מלילה ללילה, כמו עולת תמיד שאינה אלא מיום ליום:
(ג) מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: מִבָּרָא לְפָרֻכְתָּא דְסַהֲדוּתָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא יַסְדַר יָתֵהּ אַהֲרֹן מֵרַמְשָׁא עַד צַפְרָא קֳדָם יְיָ תְּדִירָא קְיָם עָלָם לְדָרֵיכוֹן:
רש"י לפרכת העדת. שלפני הארון, שהוא קרוי עדות. ורבותינו דרשו על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסים: יערך אתו אהרן מערב עד בקר. יערוך אותו עריכה הראויה למדת כל הלילה, ושערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הקבעה להם:
(ד) עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד: עַל מְנַרְתָּא דָכִיתָא יַסְדַר יָת בּוֹצִינַיָא קֳדָם יְיָ תְּדִירָא:
רש"י המנרה הטהרה. שהיא זהב טהור. דבר אחר על טהרה של מנורה, שמטהרה ומדשנה תחלה מן האפר:
(ה) וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת: וְתִסַב סֻלְתָּא וְתֵיפֵי יָתַהּ תַּרְתָּא עַשְׂרֵי גְרִיצָן תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין תְּהֵי גְרִצְתָּא חֲדָא: (ו) וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְהוָה: וּתְשַׁוִי יָתְהוֹן תַּרְתֵּי סִדְרִין שִׁית סִדְרָא עַל פָּתוֹרָא דַכְיָא קֳדָם יְיָ:
רש"י שש המערכת. שש חלות המערכה האחת: השלחן הטהר. של זהב טהור. דבר אחר על טהרו של שלחן, שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל גבי השלחן:
(ז) וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיהוָה: וְתִתֵּן עַל סִדְרָא לְבֹנְתָּא דָכִיתָא וּתְהֵי לִלְחֵם לְאִדְכַּרְתָּא קֻ:רבָּנָא:קָדָם יְיָ:
רש"י ונתת על המערכת. על כל אחת משתי המערכות היו שני בזכי לבונה, מלא קומץ לכל אחת: והיתה. הלבונה הזאת: ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת. והיא לזכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה, כקומץ שהוא אזכרה למנחה:
(ח) בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא יַסְדְרִנֵהּ קֳדָם יְיָ תְּדִירָא מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קְיַם עָלָם: (ט) וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יְהוָה חָק עוֹלָם: וּתְהֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי וְיֵכְלֻנֵהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרֵי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא לֵהּ מִקֻרְבָּנַיָא דַיְיָ קְיַם עָלָם:
רש"י והיתה. המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא: ואכלהו. מוסב על הלחם, שהוא לשון זכר:
(י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וּנְפַק בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְהוּא בַּר גְבַר מִצְרָאָה בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְצוֹ בְּמַשְׁרִיתָא בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְגַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל:
רש"י ויצא בן אשה ישראלית. מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיהה. ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחיב. בא לטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב) איש על דגלו באתת לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחיב, עמד וגדף: בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה: בתוך בני ישראל. מלמד שנתגיר: וינצו במחנה. על עסקי המחנה: ואיש הישראלי. זה שכנגדו, שמחה בו מטע אהלו:
(יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וּפָרֵשׁ בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמָא וְאַרְגֵז וְאַיְתִיאוּ יָתֵהּ לְוָת מֹשֶׁה וְשׁוּם אִמֵהּ שְׁלֹמִית בַּת דִבְרִי לְשִׁבְטָא דְדָן:
רש"י ויקב. כתרגומו ופרש, שנקב שם המיוחד וגדף, והוא שם המפורש ששמע מסיני: ושם אמו שלמית בת דברי. שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה היתה זונה: שלמית. דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל: בת דברי. דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה: למטה דן. מגיד שהרשע גורם גנאי לו גנאי לאביו גנאי לשבטו, כיוצא בו (שמות לא ו) אהליאב בן אחיסמך למטה דן, שבח לו שבח לאביו שבח לשבטו:
(יב) וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהוָה: וְאַסְרוֹהִי בְּבֵית מַטְרָא עַד דְיִתְפָּרַשׁ לְהוֹן עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ:
רש"י ויניחהו. לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד. ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא יד) מחלליה מות יומת אבל לא פרש להם באיזו מיתה, לכך נאמר (במדבר טו לד) כי לא פרש מה יעשה לו. אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חיב מיתה אם לאו:
(יג) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (יד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה: אַפֵּק יָת דְאַרְגֵז לְמִבָּרָא לְמַשְּׁרִיתָא וְיִסְמְכוּן כָּל דִי שְׁמָעוּ יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישֵׁהּ וְיִרְגְמוּן יָתֵהּ כָּל כְּנִשְּׁתָּא:
רש"י השמעים. אלו העדים: כל. להביא את הדינים: את ידיהם. אומרים לו דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך שאתה גרמת לך: כל העדה. במעמד כל העדה. מכאן ששלוחו שלאדם כמותו:
(טו) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵל לְמֵימָר גְבַר גְבַר דִי יַרְגֵז קֳדָם אֱלָהֵהּ וִיקַבֵּל חוֹבֵהּ:
רש"י ונשא חטאו. בכרת, כשאין התראה:
(טז) וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת: וְדִי פָרֵשׁ שְׁמָא דַיְיָ אִתְקְטָּלָא יִתְקְטֵל מִרְגַם יִרְגְמוּן בֵּהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא כְּגִיוֹרָא כְּיַצִיבָא בְּפָרָשׁוּתֵהּ שְׁמָא יִתְקְטֵל:
רש"י ונקב שם. אינו חיב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכנוי: ונקב. לשון קללה, כמו (במדבר כג ח) מה אקב:
(יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת: וּגְבַר אֲרֵי יִקְטוֹל כָּל נַפְשָׁא דַאֲנָשָׁא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:
רש"י ואיש כי יכה. לפי שנאמר (שמות כא יב) מכה איש ומת, אין לי אלא שהרג את האיש, אשה וקטן מנין, תלמוד לומר כל נפש אדם:
(יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: וּדְיִקְטוֹל נְפַשׁ בְּעִירָא יְשַׁלְמִנַהּ נַפְשָׁא חֳלַף נַפְשָׁא: (יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: וּגְבַר אֲרֵי יִתֵּן מוּמָא בְּחַבְרֵהּ כְּמָא דִי עֲבַד כֵּן יִתְעֲבֵד לֵיהּ: (כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: תַּבְרָא חֳלַף תַּבְרָא עֵינָא חֳלַף עֵינָא שִׁנָא חֳלַף שִׁנָא כְּמָא דִי יִתֵּן מוּמָא בַּאֲנָשָׁא כֵּן יִתְיְהֵב בֵּהּ:
רש"י כן ינתן בו. פרשו רבותינו, שאינו נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון, שמין אותו כעבד, לכך כתוב בו לשון נתינה, דבר הנתון מיד ליד:
(כא) מפטיר וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת: וּדְיִקְטוֹל בְּעִירָא יְשַׁלְמִנַהּ וּדְיִקְטוֹל אֲנָשָׁא יִתְקְטֵל:
רש"י ומכה בהמה ישלמנה. למעלה דבר בהורג בהמה, וכאן דבר בעושה בה חבורה: ומכה אדם יומת. אפלו לא הרגו אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן נפש ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב, ובא להקישו למכה בהמה מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חיב, הצרך לומר במכה שפטור. ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חיב עד שיעשה בהם חבורה:
(כב) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: דִינָא חֲדָא יְהֵי לְכוֹן כְּגִיוֹרָא כְּיַצִיבָא יְהֵי אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן:
רש"י אני ה' אלהיכם. אלהי כלכם, כשם שאני מיחד שמי עליכם כך אני מיחד שמי על הגרים:
(כג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה: וּמַלִיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאַפִּיקוּ יָת דְאַרְגֵז לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּרְגָמוּ יָתֵהּ אַבְנָא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדוּ כְּמָא דִי פַּקֵיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: פפפ:
רש"י ובני ישראל עשו. כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחיה, רגימה ותליה:
הפטרת אמור - יחזקאל מד
(טו) וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: (טז) הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי: (יז) וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה: (יח) פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע: (יט) וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם: (כ) וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם: (כא) וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: (כב) וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ: (כג) וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם: (כד) וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ (לשפט) לְמִשְׁפָּט בְּמִשְׁפָּטַי (ושפטהו) יִשְׁפְּטוּהוּ וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ: (כה) וְאֶל מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ: (כו) וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ: (כז) וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: (כח) וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם: (כט) הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה: (ל) וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ: (לא) כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים:
אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל"ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.
משנה אהלות פרק ה
א. תַּנוּר שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְעֵינוֹ קְמוּרָה לַחוּץ וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו קוֹבְרֵי הַמֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הַכֹּל טָמֵא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַתַּנּוּר טָמֵא וְהַבַּיִת טָהוֹר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַתַּנּוּר טָהוֹר:
ברטנורה (א) תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה. נקב העשוי בתנור שהעשן יוצא ממנו מונח חוץ לבית: והאהילו עליו נושאי המת. כשהיו נושאים את המת לקברו האהיל המת על העין: בית שמאי אומרים הכל טמא. קסברי טומאה נכנסת לתנור דרך עינו ויוצאה דרך פיו לבית: התנור טמא והבית טהור. התנור שהאהיל המת על מקצתו טמא, והבית טהור, שאין הטומאה יוצאה דרך פיו לבית: ר' עקיבא אומר אף התנור טהור. דכיון דלא האהיל על התנור אלא על העין היוצא ממנו, אין התנור טמא. והלכה כבית הלל:
ב. אֲרֻבָּה שֶׁבֵּין הַבַּיִת לָעֲלִיָּה, וּקְדֵרָה נְתוּנָה עָלֶיהָ וּנְקוּבָה בְכוֹנֵס מַשְׁקֶה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הַכֹּל טָמֵא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַקְּדֵרָה טְמֵאָה וַעֲלִיָּה טְהוֹרָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקְּדֵרָה טְהוֹרָה:
ברטנורה (ב) ארובה. כמין חלון שבגג הבית שהוא קרקעית העליה: בכונס משקה. כשמשימים הכלי על המשקים נכנסים המשקין לתוכו דרך אותו הנקב: הכל טמא. אם יש טומאה בבית, הקדירה וכל מה שבעלייה טמא, שאין הקדירה מצלת וטומאה עולה דרך ארובה שיש לה פותח טפח: ובית הלל אומרים הקדירה טמאה. חומרא בעלמא היא שמחמירין בית הלל לטמא את הקדירה, דכרבי עקיבא סבירא להו שהקדירה מצלת על הטומאה, וכגון שגב הקדירה פונה למטה אצל הטומאה, שאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו. והלכה כבית הלל:
ג. הָיְתָה שְׁלֵמָה, בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים מַצֶלֶת עַל הַכֹּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינָהּ מַצֶלֶת אֶלָּא עַל הָאֳכָלִים וְעַל הַמַּשְׁקִים וְעַל כְּלֵי חָרֶס. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:
ברטנורה (ג) מצלת על הכל. על כל מה שבעלייה. שהיא חוצצת בפני הטומאה: אינה מצלת אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס. בקדירה של עם הארץ מיירי. וטעמייהו דבית שמאי משום דכליו של עם הארץ טמאין הם אצל חבר, וכל כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה. ולפי שעם הארץ מחזיק הכלים שלו בטהור, אמרינן ליה שהוא מציל על אוכלים ומשקין וכלי חרס שבעלייה, דלנפשיה בלבד הוא דמטהרינן להו החברים בדלים מהם וממגעם ובלאו הכי נמי כל מאכלם טמא. אבל שאר כלים שיש להם טהרה במקוה, אם תטהרם הרי הוא משאילם לחבר וישתמש בהם בטבילה לחודה בלא הזאה שלישי ושביעי:
ד. לָגִין שֶׁהוּא מָלֵא מַשְׁקִין טְהוֹרִין, הַלָּגִין טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין. וְאִם פִּנָּן בִּכְלִי אַחֵר, טְמֵאִין. הָאִשָּׁה שֶׁהִיא לָשָׁה בָעֲרֵבָה, הָאִשָּׁה וְהָעֲרֵבָה טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהַבָּצֵק טָהוֹר. וְאִם פִּנַּתּוּ לִכְלִי אַחֵר, טָמֵא. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:
ברטנורה (ד) לגין. של עץ או של מתכת שמונח בעלייה זו שהקדירה מונחת על פי ארובה שלה: הלגין טמא טומאת שבעה. שאין הקדירה מצלת על כלי עץ וכלי מתכות כדאמרן: והמשקים טהורים. שהקדירה מצלת על אוכלים ומשקים: ואם פינה המשקים הללו לכלי אחר שבאותה עלייה, הכלי האחר מטמאן, שכל הכלים שבעלייה טמאים חוץ מכלי חרס, אבל הכלי הראשון שהיו המשקין בתוכו אינו מטמאן אע"פ שהוא טמא טומאת שבעה, שאם אמרת כן, אם כן אין הקדירה שבארובה מצלת על המשקין לעולם ואנן אמרינן שהיא מצלת על אוכלים ומשקין: האשה והעריבה טמאים. שאין הקדירה של חרס מצלת עליהן: והבצק טהור. שהקדירה מצלת על האוכלים. ודוקא כל זמן שלא פירשה ממנו. אבל אם הגביהה שתי ידיה ממנה וחזרה ולשה, הרי זו מטמאה את הבצק:
ה. הָיוּ כְלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, הַכֹּל טָהוֹר. הָיָה כֶלִי טָהוֹר לַקּדֶשׁ וְלַחַטָּאת, הַכֹּל טָהוֹר, שֶׁהַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל הַחַטָּאת. מִפְּנֵי שֶׁהַכֵּלִים טְהוֹרִין וּכְלֵי חֶרֶס טְהוֹרִין וּמַצִילִין עִם דְּפָנוֹת אֹהָלִים:
ברטנורה (ה) כלי גללים. של צפיעי בקר: כלי אבנים וכלי אדמה. כל הנך כלים אפילו ביד עם הארץ טהורים. ואם מונחים על פי ארובה, מצילין על הכל אפילו על כלי שטף: היה כלי טהור לקודש ולחטאת. דהמנינהו רבנן לעמי הארצות על הקודש, כדי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו, הלכך הכלי הטהור לקודש מציל על הכל אפילו לבית שמאי. וכן הן נאמנין על החטאת של אפר פרה דכתיב (במדבר יט) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, הלכך נאמנים על שמירתה: מפני שהכלים טהורים. כגון כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שהן טהורים מלקבל טומאה, וכן כלי חרס שהן טהורין כשהן לקודש ולחטאת אע"פ שהן של עם הארץ, נאמן, שעם הארץ נאמן לקודש ולחטאת כדאמרן. כל אלו מצילין עם דפנות אוהלים, כלומר חוצצין בפני הטומאה כשהם מונחים במקום שיש דפנות לאוהלים, והאי ארובה שבין בית לעלייה כדפנות אוהלים חשיבא. אבל במקום שאין דפנות אין מצילים כדמפרש ואזיל:
ו. כֵּיצַד, הַבּוֹר וְהַדּוּת שֶׁבַּבַּיִת וּכְפִישָׁה נְתוּנָה עָלָיו, טָהוֹר. אִם הָיְתָה בְאֵר חֲלָקָה, אוֹ כַוֶּרֶת פְּחוּתָה, וּכְפִישָׁה נְתוּנָה עָלֶיהָ, טָמֵא. אִם הָיָה נֶסֶר חָלָק, אוֹ סְרִידָה שֶׁאֵין לָהּ גַּפַּיִם, טָהוֹר, שֶׁאֵין הַכֵּלִים מַצִילִים עִם דָּפְנוֹת אֹהָלִים עַד שֶׁיְּהֵא לָהֶן דְּפָנוֹת. וְכַמָּה תְהֵא הַדֹּפֶן, טֶפַח. הָיָה לָהּ חֲצִי טֶפַח מִכָּאן וַחֲצִי טֶפַח מִכָּאן, אֵינָהּ דֹּפֶן, עַד שֶׁיְּהֵא לָהּ טֶפַח מִמָּקוֹם אֶחָד:
ברטנורה (ו) הבור והדות שבבית. והמת בבית וכלים בבור ובדות, ויש גובה מחיות סביבותיהן. בור ודות, שניהן בקרקע, אלא שבור בחפירה ודות בבנין: וכפישה. סל גדול שכובשים בו הזיתים לכומרן, והוא מחזיק ארבעים סאה או יותר ואינו מקבל טומאה ונתונה על פי הבור והדות: טהור. כל מה שבתוכן הואיל ויש שם מחיצות: באר חלקה. שפי הבאר שוה לקרקע הבית ואין לה מחיצה סביב, דהשתא ליכא דפנות: או כוורת פחותה. כגון כוורת גדולה שמחזקת ארבעים סאה שאינה מקבלת טומאה, ופחותה, שאינה פקוקה בקש: וכפישה נמוכה עליה. על פי הבור או על פי הכוורת: טמא. דאין מצילין אלא עם דפנות אוהלים, ובבאר אין דפנות, ודפנות הכוורת לאו דפנות אוהלים הן: היה נסר חלק. דאין זה כלי: או סרידה שאין לה גפיים. שאין לה מחיצות דלא חשיבא כלי: טהור. אם נתונים על באר חלקה או (על גבי) כוורת פחותה, מצילים וטהור, דדוקא כפישה שהיא כלי אינה מצלת אלא עם דפנות אוהלים, אבל נסר וסרידה שאין לה גפיים, דלאו כלים נינהו, מצילים בלא דפנות אוהלים. סרידה, כמין עריבה קטנה של עץ שהנחתום משתמש בה. גפיים, אוגניים ואוזניים: חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן. הא דאין כלי מציל בבאר חלקה היינו בכלי שאין לו דפניות טפח, אבל אם יש לכלי דפנות טפח מציל על הבור אע"פ שאין לו דפנותיו בולטים כלל, והשתא קאמר דחצי טפח דכלי וחצי טפח דדופני הבור אין מצטרפים. וכפישה דאמרן לעיל שאם היא נתונה על באר חלקה אינה מצלת, מיירי שאין בה דפנות טפח:
ז. כְּשֵׁם שֶׁמַּצִילִין מִבִּפְנִים, כָּךְ מַצִילִין מִבַּחוּץ. כֵּיצַד, כְּפִישָׁה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל הַיְתֵדוֹת מִבַּחוּץ, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, כֵּלִים שֶׁבַּכְּפִישָׁה טְהוֹרִים. אִם הָיָה כֹתֶל חָצֵר אוֹ כֹתֶל גִּנָּה, אֵינוֹ מַצִיל. קוֹרָה שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה מִכֹּתֶל לְכֹתֶל וּקְדֵרָה תְלוּיָה בָהּ, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, כֵּלִים שֶׁבַּקְּדֵרָה, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין:
ברטנורה (ז) כשם שמצילים מבפנים. עם דפנות אוהלים כך מצילים מבחוץ עם דפנות אוהלים כדמפרש ואזיל: על יתדות מבחוץ. סמוך לכותל שלא תהא משוכה מן הכותל [טפח] ואז חשובה אוהל להפסיק בין טומאה שתחתיה לכלים שעל גבה. ודוקא בכותל בית שנעשה כותל זה לאוהל נחשבת הכפישה גם היא אוהל להפסיק, אבל בכותל חצר וגינה שלא נעשה לאוהל, לא תיחשב הכפישה אוהל להפסיק: וקדירה תלויה בה. מוכח בתוספתא שאם הקדירה משוכה משפת הקורה ולחוץ בפותח טפח, כולי עלמא לא פליגי דאינה מצלת וכלים שבקדירה טמאים. ואי פי הקדירה מודבק בקורה, כולי עלמא לא פליגי דמצלת וטהורים. כי פליגי, היכא דמשוכה מן הקורה וליכא פותח טפח, רבי עקיבא אומר מצלת וטהורים. וחכמים אומרים אינה מצלת וטמאים. והלכה כחכמים:
גמרא נדה דף כ' ע"ב
אִיפְרָא הוּרְמִיז אִמֵּיהּ דִשְׁבוּר מַלְכָּא שַׁדְרָה דָמָא לְקָמֵיהּ דְּרָבָא. הֲוָה יָתִיב רַב עוֹבַדְיָה קָמֵיהּ אָרְחֵיהּ אָמַר לָהּ הַאי דַּם חִימוּד הוּא. אָמְרָה לֵיהּ לִבְרָהּ תָּא חֲזֵי כַּמָּה חַכִּימֵי יְהוּדָאֵי אָמַר לָהּ דִלְמָא כְּסוֹמֶא בַּאֲרוּבָּה. הָדָר שַׁדְרָה לֵיהּ שִׁתִּין מִינֵי דָמָא וְכוּלְהוּ אַמְרִינְהוּ הַהוּא בַתְרָא דָם כִּנִּים הֲוָה וְלָא הֲוָה יָדַע אִסְתַּיְיַע מִלְתָא וְשָׁדַר לָהּ סְרִיקוּתָא דִמְקַטְלָא כַּלְמֵי. אָמְרָה יְהוּדָאֵי בְּתוֹוָנֵי דְלִבָּאי יַתְבִיתּוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה מֵרֵישָׁא הֲוָה חֲזֵינָא דָמָא כֵּיוַן דְּאָמַר לִי אִמֵּיהּ דְיִצְחָק בְּרִי הַא טִיפְתָא קָמַיְיתָא לֹא מַיְיתִינָן לָהּ קָמַיְיהוּ דְרַבָּנָן מִשׁוּם דִזְהִימָא לָא חֲזֵינָא. בֵּין טְמֵאָה לִטְהוֹרָה וַדָּאי חֲזֵינָא:
רש"י איפרא הורמיז. נכרית היתה וכן שמה. ואעפ"כ היתה משמרת עצמה מנדות וקרובה להתגייר ואף קרבנות היתה שולחת. ולשון יוני איפרא חן כמו אפריון נמטייה לר"ש: הורמיז. כמו הורמיז בר לילתא כלו' יופי שדים היה לה: ארחיה וכו'. ואע"ג דאמר לעיל רבא לא ידע בדמא ניסא איתרחיש ליה: שלח לה. משום דורון: סריקותא. מסרק נאה: מקטלא כלמי. שהורגין עליה כנים וסברה ודאי הבין ומש"ה שלח לי האי: כלמי. כנים כדמתרגמינן כנים כלמתא: בתווני דלבאי. בחדרי הלב אתם יושבין בחדרי מתרגמינן מתוני כלו' כל חכמה מצויה בכם: לא חזינא. דדילמא אשתני ואע"ג דמראה דם טהור יש לה דילמא אי אייתי טיפתא קמייתא הוה מיחזי טמא: בין טמאה לטהורה. כשכלים ימי טוהר של זכר או של נקבה וראתה ביום מ"א או ביום פ"א: חזינא. לההוא דמא אי דם טמא מטמינא ואי לאו מה' דמים הוא מטהרינא דההוא ודאי טיפתא קמייתא מייתי דלא מזהמא דעד השתא חזאי ואתא דם טהור שכל מ' לזכר ושמונים לנקבה מעין פתוח ואפילו פסקה יום או יומים הואיל ומחזקת היא בדמים לא זהמא ומייתי טיפתא קמייתא:
זוהר תרומה דף קל"ו ע"א
בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא בְּלֵילְיָא דָא קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאַעֲלָא בְּגִנְתָא דִלְעֵילָא. וְרָזָא דָא בְיוֹמֵי דְחוֹל קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָא דְעֵדֶן דִלְתַתָּא לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא דְשָׁרְאָן תַּמָּן. וּבְשַׁבָּת בְּהַהוא לֵילְיָא דְשַׁבַּתָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָא דִלְעֵילָא בְרָזָא דִמְקוֹרָא עִלָּאָה בְּגִין דִּבְיוֹמֵי דְחוֹל כָּל נִשְׁמָתִין דְצַדִּיקַיָא כֻלְּהוּ בְגִנְתָא דִי בְאַרְעָא שַׁרְיָין. וְכַד אִתְקַדַּשׁ יוֹמָא בְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא כָּל אִינוּן מַשִׁרְיָין דְּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין דִּי מְמַנָּן גּוֹ גִּנְתָא דִלְתַתָּא כֻּלְּהוּ סַלְקִין לְהַנֵּי נִשְׁמָתִין דְּשַׁרְיָין גּוֹ גִנְתָא דִלְתַתָּא וּלְאַעֲלָא לְגַבֵּי הַהוּא רְקִיעָא דְקַיְימָא עַל גִּנְתָא וּמִתַּמָן אִזְדַמְּנָן רְתִיכִין קַדִּישִׁין דְסַחְרָאָן כּוּרְסֵי יְקָרָא דְמַלְכָּא וְסַלְקִין לוֹן לְכָל אִינוּן נִשְׁמָתִין בְּגִנְתָא דִלְעֵילָא כֵּיוַן דְאִלֵּין רוּחִין סַלְקִין כְּדֵין רוּחִין אֲחָרָנִין קַדִּישִׁין נַחְתִין לְאִתְעַטְּרָא בְהוּ עַמָּא קַדִּישָׁא. אִילֵין סַלְקִין וְאִילֵין נַחְתִין. וְאִי תֵימָא הָא גִנְתָא דִבְאַרְעָא בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא יַתְבָא בְּרֵיקַנְיָיא בְּלָא נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּא לָאו הָכִי. אֶלָּא נִשְׁמָתִין אָזְלִין וְנִשְׁמָתִין אַתְיָין. נִשְׁמָתִין סַלְקִין וְנִשְׁמָתִין נַחְתִין. נִשְׁמָתִין אָזְלִין מִגּוֹ גִנְתָא וְנִשְׁמָתִין אַתְיָין לְגוֹ גִנְתָא. כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּא דְמִתְלַבְּנָן בְּיוֹמֵי דְחוֹל וְעוֹד לָא עָאלוּ לְגוֹ גִנְתָא בְּשַׁעְתָּא דְאִלֵּין נַפְקִין אִלֵּין עָאֲלִין וְגִנְתָא לָא אִשְׁתָּאַר בְּרֵיקַנְיָא בְּרָזָא דְלֶחֶם הַפָּנִים בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ:
תרגום הזוהר בְּשָׁעה שֶׁנֶּחֱלָק הַלַּיְלָה בְּלַיְלָה זֶה שֶׁל שַׁבָּת, רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִכָּנֵס לְגַן הָעֵדֶן. וְסוֹד זֶה הוּא, כִּי בִּימוֹת הַחֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִכְנָס בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ עִם הַצַדִּיקִים הַשּׁוֹרִים שָׁם, וּבַשַּׁבָּת, בַּלַּיְלָה הַהוּא שֶׁל שַׁבָּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִכְנָס בְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, בְּסוֹד מָקוֹר הָעֶלְיוֹן. מִשּׁוּם שֶׁבִּימוֹת הַחֹל, כָּל נְשָׁמוֹת הַצַדִּיקִים כֻּלָּם, שׁוֹרִים בְּגַן עֵדֶן הָאָרֶץ, וּכְשֶׁנִּתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם בִּכְנִיסַת הַשַּׁבָּת, כָּל אֵלּוּ הַמַּחֲנוֹת שֶׁל מַלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים הַמְּמוּנִים בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, כֻּלָּם מַעֲלִים אֶת הַנְּשָׁמוֹת הָאֵלּוּ, הַשּׁוֹרִים בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, לַהֲבִיאָם אֶל רָקִיעַ הַהוּא הָעוֹמֵד עַל הַגָּן, כִּי לִהְיוֹתָם מֵעוֹלָם עֲשִׂיָּה, אֵין לָהֶם רְשׁוּת לַעֲלוֹת יוֹתֵר מִזֶּה. וּמִשָּׁם, מִזְדַּמְּנִים מֶרְכָּבוֹת קְדוֹשׁוֹת הַמְּסַבְּבִים כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וּמַעֲלִים כָּל אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן. כֵּיוָן שֶׁרוּחוֹת הָאֵלּוּ עוֹלִים, לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, אָז רוּחוֹת אֲחֵרוֹת קְדוֹשִׁים יוֹרְדִים לָעוֹלָם הַזֶּה, לְהִתְעַטֵּר בָּעָם הַקָּדוֹשׁ, אֵלּוּ עוֹלִים לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, וְאֵלּוּ יוֹרְדִים לְהִתְעַטֵּר בָּעָם הַקָּדוֹשׁ. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי גַּן עֵדֶן הָאָרֶץ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הוּא רֵיק בְּלֹא נְשָׁמוֹת הַצַדִּיקִים. אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא נְשָׁמוֹת הוֹלְכוֹת וּנְשָׁמוֹת בָּאוֹת, נְשָׁמוֹת עוֹלוֹת וּנְשָׁמוֹת יוֹרְדוֹת, נְשָׁמוֹת הוֹלְכוֹת מִן הַגָּן, וּנְשָׁמוֹת אֲחֵרוֹת בָּאוֹת לְתוֹךְ הַגָּן, כָּל אֵלּוּ נְשָׁמוֹת הַצַדִּיקִים, הַמִּתְלַבְּנוֹת לְהִטָּהֵר בִּימוֹת הַחֹל, וְעוֹד לֹא נִכְנְסוּ לְגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁנְּשָׁמוֹת אֵלּוּ יוֹצְאִים מִגַּן עֵדֶן, לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, נִכְנָסִים אֵלּוּ לְגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, וְהַגָּן אֵינוֹ נִשְׁאָר רֵיק, וְהוּא כְּמוֹ לֶחֶם הַפָּנִים בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' שבת פ"ח
א. הַדָּשׁ כִּגְּרוֹגֶּרֶת חַיָּיב וְאֵין דִּישָׁה אֶלָּא בְגִדּוּלֵי קַרְקַע. וְהַמְּפָרֵקּ הֲרֵי הוּא תּוֹלְדַת הַדָּשׁ וְחַיָּיב וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה. הַחוֹלֵב אֶת הַבְּהֵמָה חַיָּיב מִשּׁוּם מְפָרֵק וְכֵן הַחוֹבֵל בְּחַי שֶׁיֶּשׁ לוֹ עוֹר חַיָּיב מִשּׁוּם מְפָרֵק וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה צָרִיךְ לְדַם שֶׁיָּצָא מִן הַחֲבּוּרָה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּון לְהַזִּיק בִּלְבַד פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. וְאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּהְיֶה בְדַם אוֹ בְחָלָב שֶׁהוֹצִיא כִּגְרוֹגֶּרֶת: ב. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּחוֹבֵל בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף וְכַיּוֹצֵא בָהֶם. אֲבָל הַחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּון לְהַזִּיק חַיָּיב מִפְּנֵי נַחַת רוּחוֹ שֶׁהֲרֵי נִתְקַרְרָה דַעְתּוֹ וְשָׁכְכָה חֲמָתוֹ וַהֲרֵי הוּא כִמְתַקֵּן. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְדַם שֶׁהוֹצִיא מִמֶּנּוּ חַיָּיב: ג. שְׁמֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה הֵן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עוֹרוֹת לְעִנְיַן שַׁבָּת כְּמוֹ חַיָּה וּבְהֵמָה וָעוֹף. אֲבָל שְׁאַר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אֵין לָהֶם עוֹר. לְפִיכָךְ הַחוֹבֵל בָּהֶן פָּטוּר. וְאֶחָד הַחוֹבֵל בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף אוֹ בִשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים וְעָשָׂה בָהֵן חֲבוּרָה וְיָצָא מֵהֶן דַּם אוֹ שֶׁנִּצְרַר הַדָּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא חַיָּיב:
מוסר
מספר חסידים סי' ל"א
גַּם לְכָל עֵת וְעוֹנָה יֵשׁ לָךְ לֶאֱהוֹב אֶת בּוֹרְאֶךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וְהָשֵׁב אֶל לִבְּךָ וְקַח מָשָׁל מֵאֱנוֹשׁ רִמָּה אִם יִתֶּן לְךָ אָדָם עֲשָׂרָה זְהוּבִים אוֹ יוֹתֵר כַּמָּה תִהְיֶה אַהֲבָתוֹ חֲקוּקָה בְלִבֶּךָ. וְאִם יִתֶּן לְךָ פַּרְנָסָתָךְ וּפַרְנָסַת בָּנֶיךָ וּבְנֵי בֵיתֶךָ מַה תָּשׁוּב אֶל לִבְּךָ. זֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא רְאִיתִיו מֵעוֹלָם עָשָׂה עִמָּדִי חֶסֶד כָּזֶה לוּ אֶחְיֶה אֶלֶף שָׁנִים לֹא אוּכַל לִגְמוֹל לוֹ כָּל הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּדִי אֶאֱהַב אוֹתוֹ בְּכָל לְבָבִי וּבְכָל נַפְשִׁי לֹא יוּכַל לְצַוּוֹת עָלַי דָּבָר שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּרוֹ הֵן מָמוֹנִי הֵן גּוּפִי הַכֹּל שֶׁלּוֹ. וּמַה בְּאַהֲבַת אָדָם כָּךְ בְּאַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁתַּבַּח וְיִתְעַלֶּה זִכְרוֹ הוּא הַנּוֹתֵן מִחְיָה לַכֹּל לֹא כָּל שֶׁכֵּן כִּי יֵשׁ לָנוּ לִידָבֵק בְּאַהֲבַת הַבּוֹרֵא לְיִרְאָה אוֹתוֹ שֶׁאֵין לַעֲבוֹר עַל מִצְוֹתָיו הֵן גְּדוֹלָה הֵן קְטַנָּה כִּי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת וּמִן הָעֲבֵירוֹת אֲשֶׁר הֵם קַלּוֹת בְּעֵינֵינוּ כְּדִכְתִיב (תהלים מב) עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי עֲוֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵב בָּעוֹלָם הַזֶּה יְסוֹבְבוּ אוֹתוֹ לְיוֹם הַדִּין. וְאִם זָכָה מִצְוֹתָיו יָעִידוּ עָלָיו: