פרשת אחרי מות · אחרי מות יום שלישי
תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:
(יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ: וִיקָרֵב אַהֲרֹן יָת תּוֹרָא דְחַטָאתָא דִי לֵהּ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ וְיִכּוֹס יָת תּוֹרָא דְחַטָאתָא דִי לֵהּ:
רש"י וכפר בעדו וגו' . ודוי שני עליו ועל אחיו הכהנים, שהם כלם קרויים ביתו, שנאמר (תהלים קלה יט) בית אהרן ברכו את ה' וגו' , מכאן שהכהנים מתכפרים בו, וכל כפרתן אינה אלא על טמאת מקדש וקדשיו, כמו שנאמר (פסוק טז) וכפר על הקדש מטמאות וגו' :
(יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת: וְיִסַב מְלֵי מַחְתִּיתָא גוּמְרִין דְאֶשָׁא מֵעִלַוֵי מַדְבְּחָא מִן קֳדָם יְיָ וּמְלֵי חָפְנוֹהִי קְטוֹרֶת בּוּסְמִין דַקִיקִין וְיָעֵל מִגָיו לְפָרֻכְתָּא:
רש"י מעל המזבח. החיצון: מלפני ה'. מצד שלפני הפתח והוא צד מערבי: דקה. מה תלמוד לומר דקה, והלא כל הקטורת דקה היא, שנאמר (שמות ל לו) ושחקת ממנה הדק, אלא שתהא דקה מן הדקה, שמערב יום הכפורים היה מחזירה למכתשת:
(יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי יְהוָה וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת: וְיִתֵּן יָת קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא עַל אֶשָׁתָא לָקֳדָם יְיָ וְחָפֵי עֲנָנָא קְטָרְתָּא יָת כַּפֻּרְתָּא דִי עַל סַהֲדוּתָא וְלָא יְמוּת:
רש"י על האש. שבתוך המחתה: ולא ימות. הא אם לא עשאה כתקנה, חיב מיתה:
(יד) וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ: וְיִסַב מִדְמָא דְתוֹרָא וְיַדֵי בְאֶצְבְּעֵהּ עַל אַפֵּי כַּפּוּרְתָּא קִדוּמָא וְלָקֳדָם כַּפֻּרְתָּא יַדִי שְׁבַע זִמְנִין מִן דְמָא בְּאֶצְבְּעֵהּ:
רש"י והזה באצבעו. הזאה אחת במשמע: ולפני הכפרת יזה שבע. הרי אחת למעלה ושבע למטה:
(טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת: וְיִכּוֹס יָת צְפִירָא דְחַטָאתָא דִי לְעַמָא וְיָעֵל יָת דְמֵהּ לְמִגָיו לְפָרֻכְתָּא וְיַעְבֵּד לִדְמֵהּ כְּמָא דִי עֲבַּד לִדְמָא דְתוֹרָא וְיַדִי יָתֵהּ עַל כַּפֻּרְתָּא וְלָקֳדָם כַּפֻּרְתָּא:
רש"י אשר לעם. מה שהפר מכפר על הכהנים מכפר השעיר על ישראל, והוא השעיר שעלה עליו הגורל לשם: כאשר עשה לדם הפר. אחת למעלה ושבע למטה:
נביאים - יחזקאל - פרק כב
(יא) וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה וְאִישׁ אֶת אֲחֹתוֹ בַת אָבִיו עִנָּה בָךְ: וּגְבַר יַת אִתַּת חַבְרֵיהּ עֲבָד תּוֹעֵבָה וּגְבַר יַת כַּלָּתֵיהּ סָאֵב בְּעֵיצַת חֶטְאִין וּגְבַר יַת אֲחָתֵיהּ בַּת אָבוּהִי עָנִי בִּיךְ: (יב) שֹׁחַד לָקְחוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: שׁוֹחֲדָא קַבִּילוּ בִּיךְ בְּדִיל לְמִשְׁפַּךְ דַּם זַכַּי חִבּוּלְיָא וְרִבִּיתָא נְסֵבְתְּ וְאַהֲנֵית רְחִימָךְ בְּאוּנָסָא וּפוּלְחָנִי שְׁבַקְתְּ אָמַר יְיָ אֱלֹהִים:
רש"י ותבצעי רעיך בעושק . העשרת את אוהביך בעושק שעשקת מן העניים לשון אחר ותבצעי לשון גזל כמו ובוצע ברך נאץ ה' ( תהלים ו' ) וכה פתרונו ותגזלי לרעיך בעושק :
(יג) וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי אֶל בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית וְעַל דָּמֵךְ אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ: וְהָא אַיְתִיתִי פּוּרְעֲנוּתִי עֲלָךְ בְּחוֹבֵי מָמוֹן אוּנְסִיךְ דַאֲנַסְתְ וְעַל דַּם זַכַּי דְּאִשְׁתְּפִיךְ בְּגַוִּיךְ:
רש"י הכיתי כפי . צעקתי ווי וקינה : אל בצעיך . כאן למדנו שהגזל קשה מן הכל שעליו נתחתם גזר דין :
(יד) הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ לַיָּמִים אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי: הַיִתְקַף לִבִּיךְ אִם יִתְחַסְּנָן יָדַיִךְ לְיוֹמַיָּא דַאֲנָא עָתִיד לְמֶעְבַּד עִמָּךְ אֲנָא יְיָ גְּזָרִית בְּמֵימְרִי וַאֲקַיֵּם:
רש"י אשר אני עושה אותך . פועל לך כפעלך :
(טו) וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ: וְאַגְלֵי יָתִיךְ לְבֵינֵי עַמְּמַיָּא וְאֵיבַדָּרִינָךְ בִּמְדִינָתָא וַאֲסִיף סְאוֹבְתִּיךְ מִנִּיךְ:
רש"י והתימותי . וכליתי :
כתובים - משלי - פרק כה
(כו) מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע: הֵיךְ דְּסָבֵיר אֱנֵישׁ מַעְיָנָא וּמַבּוּעָא מְחַבֵּל צַדִיקָא דְנָפֵל קֳדָם רַשִׁיעָא:
רש"י מעין נרפש . עכור ברגלים : צדיק מט לפני רשע . כשהצדיק מט לפני הרשע וירא להוכיח על פניו דרכו שנאוי הדבר כמעין נרפש ומקור נשחת :
(כז) אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד: לְמֵיכַל דוּבְשָׁא סַגִי לָא שַׁפִּיר אַף לָא לְמִבְצְיָא מִלֵי מְיַקְרָתָא:
רש"י אכול דבש . לאכול דבש יותר מדאי רמז הדבר לדורש במעשה מרכבה ובמעשה בראשית לגלות לרבים ועמי הארץ מלגלגים על הדברים ושואלים מה למעלה מה למטה : וחקר כבודם כבוד . והיכן החקר ראוי להיות בדברי חכמי' אשר כבודם כבוד בגזירותיהם יש לשאול מה טעם גזרו כך ולמה סייגו בכל גזירה וגזירה :
(כח) עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ: הֵיךְ קַרְתָּא דִתְרִיעָא וְלָא אִית לָהּ שׁוּרָא הֵיכְנָא גַבְרָא דְלָא מַצְעַר רוּחֵיהּ: כו (א) כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד: אֵיךְ תַּלְגָא בְקַיְטָא וְהֵיךְ מִטְרָא בְּחַצְדָא הֵיכְנָא לָא יָאֵי לְסַכְלָא יְקָרָא:
רש"י כשלג בקיץ . בשעה ששוטחין התאנים בחמה ליבשן ולעשות קציעות כדאמר הלחם והקיץ לאכול הנערים ( שמואל ב טו ) :
(ב) כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם (לא) לוֹ תָבֹא: הֵיךְ צִפְּרָא דְטָאֵס וְהֵיךְ פַּרְחֲתָא דְפָרְחָא הֵיכְנָא לְוָטְתָא דְמַגָן לָא תֵעוֹל:
רש"י כצפור לנוד . שהוא נד וכדרור שהוא חוזר לקנו : כן קללת חנם לא תבוא . למי שהוציאה בפיו : דרור . הוא עוף הנקרא רונדל"ע בלעז ונקרא דרור שדרה בבית כבשדה :
משנה כתובות פרק יג
א. שְׁנֵי דַיָּנֵי גְזֵרוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלַיִם, אַדְמוֹן, וְחָנָן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם. חָנָן אוֹמֵר שְׁנֵי דְבָרִים, אַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה. מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתוֹ תוֹבַעַת מְזוֹנוֹת, חָנָן אוֹמֵר, תִּשָׁבַע בַּסוֹף וְלֹא תִשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ, תִּשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה וּבַסוֹף. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס כְּדִבְרֵיהֶם. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, יָפֶה אָמַר חָנָן, לֹא תִשָּׁבַע אֶלָּא בַסוֹף:
ברטנורה (א) שני דייני גזילות. שהיו גוזרין גזירות על הגזלנים וקונסים עליהן קנסות: שני דברים. שאין חכמים מודים לו: תשבע בסוף. כשישמעו בו שמת ותבוא לגבות כתובתה, תשבע שלא עיכבה בידה משל בעלה כלום: ולא תשבע בתחלה. בשעת גביית מזונות. ורמב"ם פירש, תשבע בסוף, כשיבא בעלה ויכחישנה ויאמר הנחתי לך מזונות, תשבע שלא הניח לה כלום: רבן יוחנן בן זכאי אומר. והלכה כמותו. ודוקא אחר שלשה חדשים ליציאת הבעל פוסקין מזונות לאשה אם תבעה מזונות, אבל קודם זמן זה לא, שחזקה אין אדם מניח ביתו ריקן ויוצא:
ב. מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְעָמַד אֶחָד וּפִרְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ, חָנָן אוֹמֵר, אִבֵּד אֶת מְעוֹתָיו. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּוֹל. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס כְּדִבְרֵיהֶם. אַמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, יָפֶה אָמַר חָנָן, הִנִּיחַ מְעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְבִי:
ברטנורה (ב) איבד את מעותיו. דאמר, לא אמרתי לך הלויני ואני אפרע. אבל אם הלוה את האשה מעות למזונותיה על מנת שתשלם לו, הוא תובעה והיא תובעת את הבעל וישלם. ואם הבעל טוען הנחתי לה מזונות, והיא אומרת לא הניח ורוצה להוציא ממנו, נשבע הבעל שבועת היסת ונפטר, ויהיו המעות חוב עליה לכשתתאלמן או תתגרש. ובהא מתניתין נמי הלכה כרבן יוחנן בן זכאי:
ג. אַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה, מִי שֶׁמֵּת וְהַנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּין, הַבָּנִים יוֹרְשִׁים וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת. וּבִנְכָסִים מֻעָטִים, הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ וְהַבָּנִים יְחַזְּרוּ עַל הַפְּתָחִים. אַדְמוֹן אוֹמֵר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסַדְתִּי. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:
ברטנורה (ג) ובנכסים מועטים. שאין בהם פרנסה שנים עשר חודש לזכרים ולנקבות. ורמב"ם פירש, כל שאין בהם לפרנס הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות, קרוי נכסים מועטים: בשביל שאני זכר הפסדתי. כלומר, בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטים. ואין הלכה כאדמון:
ד. הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ כַּדֵּי שֶׁמֶן, וְהוֹדָה בְקַנְקַנִּים, אַדְמוֹן אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוֹדָהּ בְמִקְצָת הַטַּעֲנָה, יִשָּׁבַע. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין זוֹ הוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:
ברטנורה (ד) והודה בקנקנים. ריקים בלא שמן. וכגון שטענו חבירו עשרה כדי שמן יש לי אצלך: אדמון אומר. יש במשמעות טענה זו שמן וכדים, וכשהודה לו בכדים ריקים הוי הודאה במקצת וחייב שבועה: וחכמים אומרים. אין במשמעות טענה זו אלא שמן בלבד שיעור עשרה כדים, וכשהודה לו בכדים ריקים, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, ואין כאן הודאה במקצת ממין הטענה ואינו חייב שבועה. והלכה כאדמון:
ה. הַפוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וּפָשַׁט לוֹ אֶת הָרֶגֶל, תֵּשֶׁב עַד שֶׁיַּלְבִּין רֹאשָׁהּ. אַדְמוֹן אוֹמֵר, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר, אִלּוּ אֲנִי פָסַקְתִּי לְעַצְמִי, אֵשֵׁב עַד שֶׁיַּלְבִּין רֹאשִׁי. עַכְשָׁיו שֶׁאַבָּא פָּסַק עָלַי, מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת, אוֹ כְנוֹס אוֹ פְטוֹר. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:
ברטנורה (ה) ופשט לו את הרגל. לשון בזיון, כלומר טול טיט ואבק שתחת רגלי. פירוש אחר, תלה אותי ברגלי על העץ, שאין לי מה ליתן לך. ורמב"ם פירש ופשט לו את הרגל, שהלך בדרך מרחוק: עד שתלבין ראשה. עד שתזקין. ואין כופין אותו לא לכנוס ולא לפטור: אדמון אומר כו'. והלכה כאדמון:
ו. הָעוֹרֵר עַל הַשָּׂדֶה וְהוּא חָתוּם עָלֶיהָ בְעֵד, אַדְמוֹן אוֹמֵר, (יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר), הַשֵּׁנִי נוֹחַ לִי וְהָרִאשׁוֹן קָשֶׁה הֵימֶנּוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ. עֲשָׂאָהּ סִימָן לְאַחֵר, אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ:
ברטנורה (ו) העורר על השדה וכו'. ראובן מערער על השדה שביד שמעון ואומר לו, לוי שמכר לך גזלה ממני, והוא חתום על שטר המכירה שכתב לוי לשמעון שמכר לו: אדמון אומר יכול הוא שיאמר. מה שלא ערערתי בשעה שלקחת שדה זו מלוי וחתמתי עד בתוך השטר, לפי שלוי אדם חזק וקשה להוציאה מידו ונוח לי שתהא בידך שאוציאנה ממך בדין: איבד את זכותו. דהואיל וחתם הודה שאין לו עסק בה. ואין הלכה כאדמון. ודוקא כשחתם בה בעד הוא דפליגי אדמון וחכמים, אבל אם הוא חתום בדיין לקיים את השטר, הכל מודים שלא איבד את זכותו, מפני שיכול לומר לא הייתי יודע מה שכתוב בשטר, שהדיין החותם על ההנפק לקיים את השטר אין צריך שידע מה שכתוב בשטר אלא שיכיר חתימת העדים בלבד:
ז. מִי שֶׁהָלַךְ לְמְדִינַת הַיָּם וְאָבְדָה דֶרֶךְ שָׂדֵהוּ, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יֵלֵךְ בַּקְּצָרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְנֶה לוֹ דֶרֶךְ בְּמֵאָה מָנֶה, אוֹ יִפְרַח בָּאֲוִיר:
ברטנורה (ז) ואבדה דרך שדהו. שהחזיקו בה בעלי השדות שבמצריו: ילך לו בקצרה. על כרחם יטול לו דרך לשדהו, אבל יברור לו דרך קצרה שלא ירבה ליטול. ובזמן שד' בני אדם מקיפים אותו מד' רוחות מודה אדמון לחכמים שכל אחד יכול לומר אייתי ראיה דדרכך גבאי ושקול. ואם אדם אחד הקיפהו מד' רוחות מודים חכמים לאדמון דממה נפשך אורחיה גביה הוא. לא נחלקו אלא כשהקיפהו אדם אחד שבא מכח ארבעה בני אדם. אדמון אומר, מצי אמר ליה ממה נפשך אורחי גבך, וחכמים אומרים מצי אמר ליה היאך, אי שתקת שתקת, ואי לא, מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו. והלכה כחכמים:
ח. הַמּוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, וְהַלָּה הוֹצִיא שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר, אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ, הָיָה לְךָ לְהִפָּרַע אֶת שֶׁלְּךָ כְּשֶׁמָּכַרְתָּ לִי אֶת הַשָּׂדֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה הָיָה פִקֵּחַ שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַקַּרְקַע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְמַשְׁכְּנוֹ:
ברטנורה (ח) והלה הוציא שמכר לו את השדה. הלוה הוציא עליו שטר מכירה מאוחרת לשטר ההלואה, ואומר שטרך מזויף או פרוע, שאם הייתי חייב לך לא היית מוכר לי את השדה, שהיה לך לגבות חובך: זה היה פקח שמכר לו את השדה. לפי שהיה זה מבריח מטלטליו, ולא היה לו מהיכן ימשכננו על חובו, ועכשיו יטול את הקרקע. ובאתרא דהלוקח יהיב זוזי והדר כתבי שטר מכירה כולי עלמא לא פליגי שהיה למוכר לעכב בחובו המעות שקיבל ולא יכתוב לו השטר, וכיון שכתבו הוכיח שאין לו עליו חוב. כי פליגי, באתרא דכתבי שטרא והדר יהיב הלוקח זוזי, אדמון סבר, איבעי ליה לממסר מודעה איני מוכר לו אלא כדי שאוכל למשכנו. וחכ"א האי דלא מסר מודעא כי ירא שמא ישמע הדבר וימנע מלקנות את השדה. והלכה כחכמים:
ט. שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה, אַדְמוֹן אוֹמֵר, אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ, כֵּיצַד אַתָּה לוֶֹה מִמֶּנִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה גּוֹבֶה שְׁטָר חוֹבוֹ וְזֶה גּוֹבֶה שְׁטָר חוֹבוֹ:
ברטנורה (ט) וחכ"א זה גובה שטר חובו. והלכה כחכמים:
י. שָׁלֹש אֲרָצוֹת לַנִּשּׂוּאִין, יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל. אֵין מוֹצִיאִין מֵעִיר לְעִיר וּמִכְּרַךְ לִכְרַךְ. אֲבָל בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין מֵעִיר לְעִיר וּמִכְּרַךְ לִכְרַךְ, אֲבָל לֹא מֵעִיר לִכְרַךְ וְלֹא מִכְּרַךְ לְעִיר. מוֹצִיאִין מִנָּוֶה הָרָעָה לְנָוֶה הַיָּפָה, אֲבָל לֹא מִנָּוֶה הַיָּפָה לְנָוֶה הָרָעָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף לֹא מִנָּוֶה רָעָה לְנָוֶה יָפָה, מִפְּנֵי שֶׁהַנָּוֶה הַיָּפָה בּוֹדֵק:
ברטנורה (י) שלש ארצות לנשואין. שאם נשא אשה באחת מהן אינו יכול לכופה לצאת אחריו מארץ אל ארץ: כרך. גדול מעיר. והוא מקום שווקים, ומכל סביביו באין שם לסחורה וכל דבר מצוי בו: אבל לא מעיר לכרך. שישיבת הכרכין קשה, מפני שהכל מתיישבים שם ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אויר: ולא מכרך לעיר. דבכרך שכיחי כל מילי, בעיר לא שכיחי כל מילי: מפני שהנוה היפה בודק. את הגוף ומחליאו, ששינוי וסת אפילו לטובה תחלת חולי מעים. והלכה כרשב"ג. ואם איש מארץ הגליל נשא אשה בארץ יהודה או איפכא, כופין אותה לצאת עמו, שעל מנת כן נשאה. ובכל מקום מוציאים מעיר שרובה עובדי כוכבים לעיר שרובה ישראל, אבל לא מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה עובדי כוכבים:
יא. הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכּל מוֹצִיאִין. אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים. נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקְיָא, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקְיָא וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפוֹטְקְיָא. נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקְיָא וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקְיָא, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקְיָא:
ברטנורה (יא) הכל מעלין. את כל בני ביתו אדם כופה לעלות עמו לירושלים, ואפילו אם קנה עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחו, ואפילו מנוה היפה לנוה הרע, ואפילו מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה עובדי כוכבים: ואין הכל מוציאין. ואין מוציאין שום אדם: אחד האנשים ואחד הנשים. אם הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, תצא בלא כתובה. ואם היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, יוציא ויתן כתובה: קפוטקיא. היא כפתור. וקורין לה בערבי דמא"ת. ומעותיה גדולות ושוקלות יותר משל ארץ ישראל. ומשום דכתובת אשה מדברי סופרים, הקלו בה לפרוע אותה בפחות שבמעות. ורבי שמעון בן גמליאל סבר כתובה דאורייתא, ומשום הכי אזיל בה לחומרא. ולית הלכתא כוותיה:
גמרא כתובות דף ק"י ע"ב
מַאי בּוֹדֵק כְּדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל שִׁנּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חוֹלִי מֵעַיִם. כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא (משלי טז) כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים. וְהָאִיכָּא שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. כְּדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל שִׁנּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חוֹלִי מֵעַיִם. בֶּן סִירָא אוֹמֵר אַף לֵילוֹת. בִּשְׁפַל גַּגִּים גַּגּוֹ. וּבִמְרוֹם הָרִים כַּרְמוֹ. מְטַר גַּגִּים לְגַגּוֹ. וּמֵעֲפַר כַּרְמוֹ לַכְּרָמִים. הַכֹּל מַעֲלִין לַאֲתוּיֵי מַאי לַאֲתוּיֵי עֲבָדִים. וּלְמַאן דְּתָנֵי עֲבָדִים בְּהֶדְיָא לַאֲתוּיֵי מַאי. לַאֲתוּיֵי מִנָּוֶה הַיָּפֶה לְנָוֶה הָרָע. וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין לַאֲתוּיֵי מַאי. לַאֲתוּיֵי עֶבֶד שֶׁבָּרַח מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. דְּאַמְרִינָן לֵיהּ זַבְּנֵיהּ הָכָא וְזִיל מִשּׁוּם יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם לַאֲתוּיֵי מַאי. לַאֲתוּיֵי מִנָּוֶה הַיָּפֶה לְנָוֶה הָרָע וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין לַאֲתוּיֵי מַאי. לַאֲתוּיֵי אֲפִלּוּ מִנָּוֶה הָרָע לְנָוֶה הַיָּפֶה. תָּנוּ רַבָּנָן הוּא אוֹמֵר לַעֲלוֹת וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲלוֹת. וְאִם לָאו תֵּצֵא בְלֹא כְתוּבָה. הִיא אוֹמֶרֶת לַעֲלוֹת וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת וְאִם לָאו יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָה. הִיא אוֹמֶרֶת לָצֵאת וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לָצֵאת. כּוֹפִין אוֹתָהּ שֶׁלֹּא לָצֵאת וְאִם לָאו תֵּצֵא בְלֹא כְתוּבָה הוּא אוֹמֵר לָצֵאת וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לָצֵאת. כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת וְאִם לָאו יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָה:
רש"י שנוי וסת. אפילו לטובה: במרום הרים כרמו. שאין בידו ממון לקנות במקום טוב וקונה בראש ההר וכל זבלים שהוא מוציא לו נופל ומזבל כרמים שתחתיו: לאתויי עבדים. אם היה לו עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחו: לעלות. מח"ל לארץ וכן משאר גבולין לירושלים: לצאת מירושלים. לגבולין או מארץ לחו"ל:
זוהר אחרי מות דף ס"ט ע"ב
כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם וְגוֹמֵר. אֲכַפֵּר עֲלֵיכֶם מִבְעֵי לֵיהּ. אֶלָּא יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְאַכְלְלָא יוֹבְלָא דְנָגִיד מַבּוּעֵי לְאַשְׁקָאָה בְהָאי יוֹמָא לְכָל עִיבָר לְאַרְוָואָה כֹלָּא וּלְאַשְׁקָאָה כֹלָּא וְדָא עֲלֵיכֶם. כְּלוֹמַר בְּגִינֵיכוֹן לְדַכְּאָה לְכוֹן בְּהָאי יוֹמָא דִכְתִיב לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ וְלָא יִשְׁלוֹט עֲלַיְיכוּ דִינָא. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְהוּ וּבָעֵי לְדַכְּאָה לְהוּ דְלָא יִשְׁתְּכַח בְּהוּ חוֹבָה בְּגִין דִּיְּהוֹן בְּנֵי הֵיכְלֵיהּ. וִידוּרוּן בְּהֵיכְלֵיהּ. וּלְזִמְנָא דְאָתֵי כְּתִיב (יחזקאל ל"ז) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וְגוֹמֵר: רִבִּי יְהוּדָה פָתַח (תהלים ק"ל) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ. תָּנֵינָא בְּשַׁעְתָּא דְבָרָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עָלְמָא בָעָא לְמִבְרֵי בַר נַשׁ אַמְלִיךְ בְּאוֹרַיְתָא אָמְרָה קָמֵיהּ תִּבְעֵי לְמִבְרֵי הָאי בַּר נַשׁ זַמִּין הוּא לְמֶחֱטֵי קָמָךְ. זַמִּין הוּא לְאַרְגְּזָא קָמָךְ. אִי תַעְבֵּיד לֵיהּ כְּעוֹבָדוֹי הָא עָלְמָא לָא יְכִיל לְמֵיקַם קָמָךְ כָּל שֶׁכֵּן הַהוּא בַר נַשׁ. אָמַר לֵיהּ וְכִי לְמַגָּנָא אִתְקָרֵינָא. (שמות ל"ד) אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם. וְעַד לָא בָרָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עָלְמָא בָרָא תְשׁוּבָה אָמַר לָהּ לַתְּשׁוּבָה אֲנָא בָעֵינָא לְמִבְרֵי בַר נַשׁ בְּעָלְמָא עַל מְנַת דְּכַד יְתוּבוּן לָךְ מֵחוֹבֵיהוֹן דְּתֶהֱוֵי זְמִינָא לְמִשְׁבַּק חוֹבֵיהוֹן וּלְכַפְּרָא עֲלַיְיהוּ. וּבְכָל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא תְשׁוּבָה זְמִינָא לְגַבֵּי בְנֵי נְשָׁא וְכַד בְּנֵי נְשָׁא תַּיְיבִין מֵחוֹבַיְיהוּ הָאי תְּשׁוּבָה תָבַת לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְכִפֶּר עַל כֹּלָּא וְדִינִין אִתְכַּפְיָין וּמִתְבַּסְמָא כֻלְּהוּ וּבַר נַשׁ אִתְדְּכֵי מֵחוֹבֵיהּ. אֵימָתַי אִתְדְּכֵי בַר נַשׁ מֵחוֹבֵיהּ בְּשַׁעְתָּא דְעָאל בְּהָאי תְשׁוּבָה כַדְקָא חָזֵי. רִבִּי יִצְחָק אָמַר דְּתָב קָמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה וְצַלֵּי צְלוֹתָא מֵעוֹמְקָא דְלִבָּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ. רִבִּי אַבָּא אָמַר מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ אֲתַר גָּנִיז הוּא לְעֵילָא וְהוּא עֲמִיקָא (שמות ס"ג ב') דְבֵירָא וּמֵהָאי נַפְקִין נַחֲלִין וּמַבּוּעִין לְכָל עִיבָר וְהַהוּא עֲמִיקָּא דַעֲמִיקָתָא אִקְרֵי תְשׁוּבָה. וּמָּאן דְּבָעֵי לְאָתָבָא וּלְאִתְדַּכְּאָה מֵחוֹבוֹי. בְּהָאי עוּמְקָא אִצְטְרִיךְ לְמִקְרֵי לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ. תָּאנָא בְשַׁעְתָּא דַהֲוָה בַר נַשׁ חָב קָמֵי מָארֵיהּ וְקָרִיב קָרְבְּנֵיהּ עַל מַדְבְּחָא וְכַהֲנָא מְכַפֵּר עֲלֵיהּ וּבָעֵי בָּעוּתֵיהּ עֲלֵיהּ. מִתְעֲרִין רַחֲמֵי וְדִינִין מִתְבַּסְמָן וּתְשׁוּבָה אָרִיק בִּרְכָּאָן בְּמַבּוּעֵיהּ דְּנַגְדִּין נַפְקִין וּמִתְבָּרְכִין כֻּלְּהוּ בוּצִינִין כַּחֲדָא וּבַר נַשׁ אִתְדְּכֵי מֵחוֹבֵיהּ:
תרגום הזוהר כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם וְגוֹ'. הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר אֲכַפֵּר עֲלֵיכֶם, כִּמְדַבֵּר בַּעֲדוֹ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם כּוֹלֵל הַיּוֹבֵל, שֶׁנִּמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ מַבּוּעִים, לְהַשְּׁקוֹת בַּיּוֹם הַזֶּה לְכָל צַד, לְרַוּוֹת הַכֹּל וּלְהַשְּׁקוֹת הַכֹּל, וְזֶהוּ עֲלֵיכֶם, כְּלוֹמָר, בִּשְׁבִילְכֶם, כְּדֵי לְטַהֵר אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא, שֶׁכָּתוּב לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. וְלֹא יִשְׁלוֹט עֲלֵיכֶם הַדִּין. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר: אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה בָּהֶם, וְרָצָה לְטַהֵר אוֹתָם, שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בָּהֶם עָוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי הֵיכָלוֹ וְיָדוּרוֹ בְּהֵיכָלוֹ. וּלְעָתִיד לָבֹא, כָּתוּב, וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה'. לָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, רָצָה לִבְרֹא אֶת הָאָדָם, נִתְיָעֵץ בַּתּוֹרָה, אָמְרָה לְפָנָיו, אַתָּה רוֹצֶה לִבְרֹא אָדָם הַזֶּה, הוּא עָתִיד לַחֲטֹא לְפָנֶיךְ, הוּא עָתִיד לְהַרְגִּיז לְפָנֶיךְ, אִם תִּתְנַהֵג עִמּוֹ כְּמַעֲשָׂיו, הֲרֵי הָעוֹלָם לֹא יוּכָל לַעֲמֹד לְפָנֶיךְ, כָּל שֶׁכֵּן הָאָדָם הַהוּא. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכִי לְחִנָּם אֲנִי נִקְרָא, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם. וּמִטֶּרֶם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, בָּרָא תְּשׁוּבָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַתְּשׁוּבָה, אֲנִי רוֹצֶה לִבְרֹא אָדָם בָּעוֹלָם, בִּתְנָאי, אִם יָשׁוּבוּ אֵלֶיךְ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, תִּהְיֶה מוּכֶנֶת לִסְלֹחַ עֲוֹנוֹתֵיהֶם וּלְכַפֵּר עֲלֵיהֶם. וּבְכָל שָׁעָה וְשָׁעָה הַתְּשׁוּבָה מוּכֶנֶת לִבְנֵי אָדָם, וּכְשֶׁבְּנֵי אָדָם שָׁבִים מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, תְּשׁוּבָה זוֹ, שֶׁהִיא בִּינָה, חוֹזֶרֶת אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמְכַפֶּרֶת עַל הַכֹּל. וְהַדִּינִים נִכְנָעִים וּמִתְבַּשְׂמִים כֻּלָּם, וְאָדָם נִטְהָר מֵעֲוֹנוֹתָיו. שׁוֹאֵל. מָתַי נִטְהָר הָאָדָם מֵעֲוֹנוֹ. וּמֵשִׁיב, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס בִּתְשׁוּבָה הַהִיא כָּרָאוּי. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה מֵעֹמֶק הַלֵּב. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה'. רַבִּי אַבָּא אָמַר: מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה', פֵּרוּשׁוֹ, מָקוֹם גָּנוּז יֵשׁ לְמַעְלָה, וְהוּא עֹמֶק הַבְּאֵר, וּמִכָּאן יוֹצְאִים נְחָלִים וּמַבּוּעִים לְכָל צַד, וְעֹמֶק שֶׁבָּעֹמֶק הַזֶּה, נִקְרָא תְּשׁוּבָה. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לָשׁוּב וּלְהִטָהֵר מֵעֲוֹנוֹתָיו, בָּעֹמֶק הַזֶּה צָרִיךְ לִקְרֹא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה'. לָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אָדָם חוֹטֵא לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, וְהִקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְהַכֹּהֵן מְכַפֵּר עָלָיו וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ עָלָיו, מִתְעוֹרְרִים הָרַחֲמִים, וְהַדִּינִים מִתְבַּשְׂמִים, וְהַתְּשׁוּבָה, מֵרִיקָה בְּרָכוֹת, בַּמַּבּוּעִים הַנִּמְשָׁכִים וְיוֹצְאִים, וּמִתְבָּרְכִים כָּל הַנֵּרוֹת יַחַד, וְהָאָדָם נִטְהָר מֵעֲוֹנוֹ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' איסורי ביאה פ' כ"ב
א. תִּינוֹקֶת מִבַּת שָׁלשׁ וּלְמַטָּה וְתִינוֹק בֶּן תֵּשַׁע וּלְמַטָּה מֻתָּר לְהִתְיַיחֵד עִמָּהֶן שֶׁלֹּא גָזְרוּ אֶלָּא עַל יִחוּד אִשָּׁה הָרְאוּיָה לְבִיאָה וְאִישׁ הָרָאוּי לְבִיאָה: ב. אַנְדְרוֹגִינוֹס אֵינוֹ מִתְיַיחֵד עִם הַנָּשִׁים. וְאִם נִתְיַיחֵד אֵין מַכִּין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. אֲבָל הָאִישׁ מִתְיַיחֵד עִם הָאַנְדְרוֹגִינוֹס וְעִם הַטּוּמְטוּם: ג. אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהָיָה בַעְלָהּ בָּעִיר אֵינָה חוֹשֶׁשֶׁת לְיִחוּד. מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת בַּעְלָהּ עָלֶיהָ וְאִם הָיָה זֶה גַס בָּהּ כְּגוֹן שֶׁגָּדְלָה עִמּוֹ אוֹ שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ. לֹא יִתְיַיחֵד עִמָּהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּעְלָהּ בָּעִיר. וְכֵן כָּל הַמִּתְיַיחֵד עִם אִשָּׁה וְהָיָה הַפֶּתַח פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם יִחוּד:
מוסר
משערי תשובה לר"י דף ה' ע"ד
הַכְנָעת בַּעַל תְּשׁוּבָה בְּמַעֲשֶׂה הוּא שֶׁיִּתְנַהֵג בְּמַעֲנֶה רַךְ כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טו) מַעֲנֶה רַךְ יָשִׁיב חֵימָה וּבְקוֹל נָמוּךְ כִּי זֶה מִדֶּרֶךְ הַשִׁפְלוּת כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' כט) וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי וּמֵעָפָר תִּשַּׁח אִמְרָתֵךְ בְּהֶפֶךְ מִמַּה שֶׁנֶּאֱמַר עַל הֶעָשִׁיר בַּעַל הַגַּאֲוָה (משלי יח) וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוּת. וְלֹא יִתְעַסֵּק בְּנוֹי הַמַּלְבּוּשִׁים וְהַתַּכְשִׁיטִין כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לו) וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְנֶאֱמַר בְּאַחְאָב (מ"א כא) וַיְהַלֵּךְ אַט וַיַּלְבֵּשׁ שַׂק וַיָּצֹם. וְאָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל זֶה הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב. וְעִנְיַן וַיְהַלֵּךְ אַט בְּהֶפֶךְ מִדֶּרֶךְ הַמְּלָכִים שֶׁהֵם מְהַלְּכִים בְּרוֹב חַיִל וְקוֹל הֲמוּלָה. וְיִהְיוּ תָמִיד עֵינָיו שְׁחוֹחַ כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כב) וְשַׁח עֵינַיִם יוֹשִׁיעַ. וְסִימָנֵי הַהַכְנָעָה כְּמוֹ מַעֲנֶה רַךְ וְקוֹל הַנָּמוּךְ וּשְׁחוֹחַ הָעַיִן יַזְכִּירוּהוּ לְהַכְנִיעַ אֶת לִבּוֹ. וְצָרִיךְ שְׁבִירַת הַתַּאֲוָה הַגַּשְׁמִית. יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ כִּי הַתַּאֲוָה עוֹלְלָה לְנַפְשׁוֹ לַחֲטוֹא וְלִמְשׁוֹךְ הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא. וְיַעֲשֶׂה גֶדֶר לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה יִפְרוֹשׁ מִן הַתַּעֲנוּגִים. וְלֹא יִמָּשֵׁךְ אַחַר תַּאֲוָתוֹ גַם בִּדְבָרִים הַמֻּתָּרִים. וְיִתְנַהֵג בְּדַרְכֵי הַפְּרִישׁוּת וְלֹא יֹאכַל רַק לְשׂוֹבַע נַפְשׁוֹ וְקִיּוּם גּוּפוֹ כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג) צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂוֹבַע נַפְשׁוֹ וְאַל יִגַּשׁ אֶל אִשָּׁה רַק לְקַיֵּים מִצְוַת פִּרְיָה וְרִבְיָה. אוֹ לְמִצְוַת עוֹנָה. כִּי כָל זְמַן שֶׁהָאָדָם הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּאֲוָה נִמְשַׁךְ אַחֲרֵי תּוֹלְדַת הַחוֹמֶר וְיִרְחַק מִדֶּרֶךְ הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת וְאָז יִתְגַּבֵּר יִצְרוֹ עָלָיו כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב) וַיִּשְׁמַן יְשׁוּרוּן וַיִּבְעָט וְנֶאֱמַר (שם ח) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וְרָם לְבָבְךָ וְנֶאֱמַר (משלי ל) פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵבֶר קָטָן יֶשׁ בוֹ בָאָדָם מַשְׂבִּיעוֹ רָעֵב מַרְעִיבוֹ שָׂבֵעַ: