אור ברסלב
חק לישראל - בראשית פרשת בראשית

חק לישראל - בראשית

פרשת בראשית

הקדמות

בראשית יום ראשון

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

א (א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: בְּקַדְמִין בְּרָא יְיָ יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא:

רש"י בראשית. אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא ו) , שאם יאמרו אמות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו: בראשית ברא. אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו זכרונם לברכה בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו. ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו' , שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתבה של אחריו, כמו (שם כו א) בראשית ממלכות יהויקים, (בראשית י י) ראשית ממלכתו, (דברים יח ד) ראשית דגנך, אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו' , כמו בראשית ברא. ודומה לו (הושע א ב) תחלת דבר ה' בהושע, כלומר תחלת דבורו של הקדוש ברוך הוא בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו' . ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תבה אחת, כמו (איוב ג י) כי לא סגר דלתי בטני, ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיה ח ד) ישא את חיל דמשק, ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו יב) אם יחרוש בבקרים, ולא פרש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו (ישעיה מו י) מגיד מראשית אחרית, ולא פרש מגיד מראשית דבר אחרית דבר. אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריאת המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא למד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום: ברא אלהים. ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים:

(ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: וְאַרְעָא הֲוַת צָדְיָא וְרֵיקַנְיָא וַחֲשׁוֹכָא פָּרַשׂ עַל אַפֵּי תְהוֹמָא וְרוּחָא מִן קֳדָם יְיָ מְנַשְּׁבָא עַל אַפֵּי מַיָּא:

רש"י תהו ובהו. תהו לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה: תהו. אישטורדישו"ן בלע"ז [מבוכה]: בהו. לשון רקות וצדו: על פני תהום. על פני המים שעל הארץ. ורוח אלהים מרחפת. כסא הכבוד עומד באויר ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקדוש ברוך הוא ובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן אקוביטי"ר בלע"ז [לכסות]:

(ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר: וַאֲמַר יְיָ יְהֵי נְהוֹרָא וַהֲוָה נְהוֹרָא: (ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ: וַחֲזָא יְיָ יָת נְהוֹרָא אֲרֵי טָב וְאַפְרֵשׁ יְיָ בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא:

רש"י וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא. ולפי פשוטו כך פרשהו ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה: (ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד: וּקְרָא יְיָ לִנְהוֹרָא יְמָמָא וְלַחֲשׁוֹכָא קְרָא לֵילְיָא וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹמָא חָד:

רש"י יום אחד. לפי סדר [לשון] הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי. למה כתב אחד, לפי שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית רבה (ג ח) :

(ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם: וַאֲמַר יְיָ יְהִי רְקִיעָא בִּמְצִיעוּת מַיָּא וִיהִי מַפְרִישׁ בֵּין מַיָּא לְמַיָּא:

רש"י יהי רקיע. יחזק הרקיע. שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון, עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקדוש ברוך הוא באמרו יהי רקיע, וזהו שכתוב (איוב כו יא) עמודי שמים ירופפו כל יום ראשון. ובשני יתמהו מגערתו, כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו: בתוך המים. באמצע המים, שיש הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו בין הרקיע למים שעל הארץ, הא למדת שהם תלוים במאמרו של מלך:

נביאים - ישעיה - פרק מב

(ה) כֹּה אָמַר הָאֵל יְהוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ: כִּדְנַן אֲמַר אֱלָהּ עַלְמָא יְיָ דִּי בְּרָא שְׁמַיָּא וּתְלָנוּן שִׁכְלֵיל אַרְעָא וְדַיְרָהָא יָהֵיב נִשְׁמָתָא לְעַמָּא דִי עֲלָהּ וְרוּחַ לְדִמְהַלְכִין בַּהּ:

רש"י האל ה' . בעל הדין ובעל הרחמי' : בורא השמים . תחילה כמין פקיע של שתי ואח"כ נטה אותם כדאיתא במס' חגיגה : וצאצאיה . בורא את היוצא ממנה : נותן נשמה . נשמת חיים : לעם עליה . לכולם בשוה : ורוח . קדושה : להולכים בה . למתהלכים לפניו :

(ו) אֲנִי יְהוָה קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם: אֲנָא יְיָ רַבִּיתָךְ בִּקְשׁוֹט וְאַתְקִיפִית בִּידָךְ וְאֶתְקְּנִנָךְ וְאֶתְּנִנָךְ לִקְיָם עָם[נ"י עָלַם] לְנָהוֹר עַמְמִין:

רש"י קראתיך . לישעיה הוא אומר : ואצרך . כשיצרתיך זאת היתה מחשבתי שתשי' את עמי לבריתי ולהאיר להם : לאור גוים . כל שבט קרוי גוי לעצמו כענין שנא' גוי וקהל גוים :

(ז) לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ: לְפַתָּחָא עֵינֵי בֵית יִשְּׂרָאֵל דְּאִנּוּן כְסָמָן מִן אוֹרַיְתָא לְאַפָקָא גַלְוָתְהוֹן מִבֵּינֵי עַמְמַיָּא דְּאִנּוּן דָּמָן לַאֲסִירַן וּלְמִפְרַקְהוֹן מִשִּׁעְבּוּד גַּלְווּתָא דְּאִנוּן עֲגִינִין כַּאֲסִירֵי קְבָל:

רש"י לפקוח עינים עורות . שאינ' רואין את גבורתו לתת לב לשוב אלי : להוציא ממסגר אסיר . וע"י שיתפקחו עיניהם יצאו אסירים ממסגר ד"א לבשרם על גלות בבל העתיד' לבא עליהן שסופן לצאת ממנה :

(ח) אֲנִי יְהוָה הוּא שְׁמִי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים: אֲנָא יְיָ הוּא שְׁמִי וִיקָרִי דְּאִתְגְּלֵיתִי עֲלֵיכוֹן לְעַם אָחֳרָן לָא אֶתֵּין וְתֻשְׁבַּחְתִּי לְפַלְחֵי כּוֹכְבַיָּא:

רש"י הוא שמי . הוא מפור' בל' אדנות וכח ועלי להראות שאדון אני לפיכך כבודי לאחר לא אתן :

(ט) הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיע אֶתְכֶם: קַדְמַיָתָא הָא אֲתָאָה וַחֲדַתָּן הָא אֲנָא מַחֲוֵּי עַד לָא אַתְייָן אֲבַסַּר יָתְכוֹן:

רש"י הראשונות . שהבטחתי לאברהם על גלות מצרים ( בראש' טו ) וגם את הגוי וגו' . הנה באו . שמרתי הבטחתי ועת' חדשות אני מגיד לעמי להבטיח על גלות שנייה :

(י) שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם: שַׁבָּחוּ קֳדָם יְיָ תֻּשְׁבַּחְתָּא חֲדַתָּא אִמְרוּ תוּשְׁבַּחְתֵּיהּ מִסְּיָפֵי אַרְעָא נָחֲתֵי יַמָּא וּמְלָאָהּ נַגְוָן וְיָתְבֵיהוֹן:

רש"י תהלתו מקצה הארץ . על כרחם כשיראו את גבורתי לישראל יודו כל העכו"ם כי אלהים אני : יורדי הים . פורשי בספינות : ומלואו . הקבועים בים ולא באיים אלא בתוך המים שופכים עפר כל אחד ואחד כדי בית והולכים מבית לבית בספינה כגון עיר ווניציי"א :

כתובים - משלי - פרק א

א (א) מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: מַתְלוֹי דִּשְׁלֹמֹה בַר דָּוִד מַלְכָּא דְיִשְּׂרָאֵל:

רש"י משלי . כל דבריו דוגמות ומשלים משל התורה באשה טובה ומשל העובדי גלולים באשה זונה :

(ב) לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה: לְמִדַּע חָכְמְתָא וּמַרְדּוּתָא לְאִתְבַּיֵּן אִמְרֵי בְיוּנְתָּא:

רש"י לדעת חכמה ומוסר . המשלים האלו אמר להודיע לבריות ( חכמה ומוסר ) שיהיו עמלים בתורה שהיא חכמה ומוסר ובינה :

(ג) לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים: לִמְקַבָּלָא מַרְדּוּתָא דְשּׂוּכְלָא וְצִדְקְתָא וְדִינָא וּתְרִיצוּתָא:

רש"י צדק ומשפט ומשרים . צדק , צדקה מממונו : ומשפט . לשפוט אמת : ומשרים . היא הפשרה דרך חלק ומישור שוה לזה ולזה :

(ד) לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה: לְמִתַּן לְשַׁבְרֵי עֲרִימוּתָא וְלִטְלָאֵי יְדִיעֲתָא וְתַרְעֵיתָא:

רש"י לתת לפתאים ערמה . משלים אלו אמר קהלת לקנות בהם הפתאים ערמה , לנער דעת , וגם לנער המנוער מכל למוד שלא למד עדיין כלום : מזימה . מחשבת עצה :

(ה) יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה: יִשְׁמַע חַכִּימָא וְיוֹסִיף מַדָּעָא וְסוּכְלְתָנוּתָא מַדְבְּרָנוּתָא יִקְנֵי:

רש"י ישמע חכם . המשלים הללו : ויוסף . על חכמתו : לקח . למוד : חכם . זה בעל השמועה : ונבון . מוסיף על ידיעת חכם שיודע להבין דבר מתוך דבר ומוסיף על שמועתו :

(ו) לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם: לְמִתְבְּיָינָא מַתְלָאָה וּפִלְאֲתָא וּמִילֵי דְחַכִּימֵי וְאוֹחֲדָתְהוֹן:

רש"י להבין משל ומליצה . שיתנו לב להבין במקראות שני הדרכים המשל והמליצה שיבינו את מה המשיל למליצה ואף מן המליצה לא יסורו לבם שגם היא צריכים להבין כשאמר להצילך מאשה זרה ונכריה על הבלי מצרים נאמר הרי המשל ואף המליצה שהוציא משלו בלשון אשה הבן בה והזהר מאשה זרה ( ס"א זונה ) : דברי חכמים וחידותם . דורשי רשימות מקרא מלא וחסר רמז דמיון וחידה :

משנה ברכות פרק א

א. מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵירָה:

ברטנורה (א) מאימתי קורין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. כהנים שנטמאו וטבלו אין יכולים לאכול בתרומה עד שיעריב שמשן, דהיינו צאת הכוכבים. והא דלא תני משעת צאת הכוכבים, מלתא אגב אורחיה קא משמע לן, שאם נטמאו הכהנים בטומאה שטהרתן תלויה בקרבן, כגון זב ומצורע, אין הכפרה מעכבתן מלאכול בתרומה, דכתיב (ויקרא כב): ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה: עד סוף האשמורה הראשונה. שליש הראשון של לילה שהלילה נחלק לשלשה משמרות, ומשם ואילך לא מקרי תו זמן קריאת שמע דשכיבה, ולא קרינא ביה בשכבך. ומקמי צאת הכוכבים נמי יממא הוא ולאו זמן שכיבה. והמקדימים וקורים קריאת שמע של ערבית מבעוד יום, סומכים אהא דרבי יהודה, דאמר לקמן בפרק תפלת השחר, תפלת המנחה עד פלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה, וקיימא לן דעבד כרבי יהודה עבד, ומיד כשכלה זמן המנחה מתחיל זמן קריאת שמע של ערבית: עד שיעלה עמוד השחר. דכל הלילה מקרי זמן שכיבה. והלכה כרבן גמליאל שגם חכמים מודים לו. ולא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ומיהו לכתחילה משהגיע עונת ק"ש של ערבית דמתניתין דהיינו מצאת הכוכבים, אסור לסעוד וכל שכן לישן עד שיקרא ק"ש ויתפלל: מעשה שבאו בניו מבית המשתה. בני רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דאמרי עד חצות, והכי קאמרי ליה הא דפליגי רבנן עלך, דוקא קאמרי עד חצות ותו לא, ויחיד ורבים הלכה כרבים, או דלמא רבנן כוותך סבירא להו והאי דקאמרי עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ואמר להו, רבנן כוותי סבירא להו, והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, וחייבים אתם לקרות: ולא זו בלבד. כולה מילתא דרבן גמליאל היא דאמר לבניו: הקטר חלבים. של קרבנות: ואברים. של עולת תמיד של בין הערבים שנזרק דמו ביום, מצוה להעלות הנתחים כל הלילה, דכתיב (ויקרא ו):, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר: וכל הנאכלין ליום אחד. כגון תודה, וחטאת ואשם וכיוצא בהם, שהם נאכלים ליום ולילה, זמן אכילתן עד שיעלה עמוד השחר והוא המביא לידי נותר: אם כן למה אמרו חכמים עד חצות. בק"ש ובאכילת קדשים, אבל בהקטר חלבים ואברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל, ולא נקט ליה הכא אלא להודיע שכל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה: כדי להרחיק את האדם מן העבירה. שלא יבוא לאכלן אחר שיעלה עמוד השחר ויתחייב כרת. וכן בקריאת שמע שלא יאמר עדיין יש לי שהות ותעבור עונתה:

ב. מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית. מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִי. (וְגוֹמְרָהּ) עַד הָנֵץ הַחַמָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַד שָׁלשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לַעֲמוֹד בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת. הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַתּוֹרָה:

ברטנורה (ב) בין תכלת ללבן. בין חוטי תכלת לחוטי לבן שבציצית. פירוש אחר, גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא נקלט הצבע יפה ונשאר לבן: בין תכלת לכרתי. צבע התכלת קרוב לגוון של כרתי, כרישין שקורין פורו"ש בלע"ז: עד שלש שעות ביום. עד סוף שעה שלישית, שהוא רביע היום בזמן שהימים והלילות שוים. ולעולם זמן ק"ש הוא עד רביע היום, בין שהימים ארוכים בין קצרים. וכן הא דתנן לקמן תפלת השחר עד ד' שעות ביום, היינו עד שליש היום. וד' שעות דנקט, לפי ששליש היום הוא ד' שעות בזמן שהימים והלילות שוין. וכל מקום שנזכר במשנה כך וכך שעות ביום, על דרך זה אתה צריך לחשוב ולדון. זו הבנתי מפירושי הרמב"ם ונתקבל לי. וטעמא דר"י דאמר עד שלש שעות ביום, שכן דרך בני מלכים שאין עומדים ממטתן עד סוף שעה שלישית, ורחמנא דאמר ובקומך, עד שעה שכל בני אדם עומדים ממטתן קאמר, והלכה כרבי יהושע. ומיהו לכתחילה צריך לכוין לקרות ק"ש עם הנץ החמה כמו שהיו הוותיקים עושים: לא הפסיד. כלומר לא הפסיד מלברך לפניה ולאחריה, אלא אע"פ שעברה עונתה קורא ומברך לפניה ולאחריה: כאדם הקורא בתורה. אע"פ שלא יצא ידי חובת ק"ש בעונתה, יש לו קבול שכר כקורא בתורה:

ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ, וּבַבֹּקֶר יַעֲמֹדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל אָדָם קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ, וְהִטֵּתִי לִקְרוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים. אָמְרוּ לוֹ, כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל:

ברטנורה (ג) יטו. על צדיהם. דכתיב בשכבך, דרך שכיבה: יעמדו. דכתיב ובקומך, דרך קימה: כדרכו. בין בקימה, בין בישיבה, בין בשכיבה, בין בהליכה: כדי היית. ראוי היית ליהרג, ואם היית מת, היית מתחייב בנפשך:

ד. בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבָעֶרֶב שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה. מְקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵר. לְקַצֵר, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ. לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם. וְשֶׁלֹּא לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם:

ברטנורה (ד) שתים לפניה. יוצר אור ואהבה: ואחת לאחריה. אמת ויציב: ובערב. מברך: שתים לפניה. מעריב ערבים ואהבת עולם: ושתים לאחריה. אמת ואמונה והשכיבנו: אחת ארוכה ואחת קצרה. אשתים שלפניה קאי, יוצר אור ארוכה, שפותחת בברוך וחותמת בברוך, וכן מעריב ערבים. אהבה קצרה, שחותמת בברוך ואינה פותחת בברוך: לחתום. בברוך: שלא לחתום. כגון ברכת הפירות וברכת המצוות:

ה. מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יְמֵי חַיֶּיךָ, הַיָּמִים. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יְמֵי חַיֶּיִךָ, הָעוֹלָם הַזֶּה. כֹּל (יְמֵי חַיֶּיךָ), לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ:

ברטנורה (ה) מזכירין יציאת מצרים בלילות. פרשת ציצית אומרים אותה בקריאת שמע של ערבית ואף על פי שאין לילה זמן ציצית, דכתיב וראיתם אותו, פרט לכסות לילה, אומרים אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבה: כבן שבעים שנה. הייתי נראה זקן. ולא זקן ממש, אלא שהלבינו שערותיו יום שמינו אותו נשיא, כדי שיראה זקן וראוי לנשיאות. ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה: ולא זכיתי. לא נצחתי לחכמים. ודומה לו בש"ס בפרק בנות כותים (דף לח:), בהא זכנהו רבי אליעזר לרבנן, כלומר נצחם:

גמרא ברכות דף י"ב ע"ב

תַּנְיָא אָמַר לָהֶם בֶּן זוֹמָא לַחֲכָמִים וְכִי מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (ירמי' כ"ג) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְיָ וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי יְיָ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי יְיָ אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם. אָמְרוּ לוֹ לֹא שֶׁתֵּעָקֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם מִמְּקוֹמָהּ אֶלָּא שֶׁתְּהֵא שִׁעְבּוּד גָּלִיּוֹת עִקָּר וִיצִיאַת מִצְרַיִם טָפֵל לוֹ. כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר (בראשית ל"ה) לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. לֹא שֶׁיֵּעָקֵר יַעֲקֹב מִמְּקוֹמוֹ אֶלָּא יִשְׂרָאֵל עִקָּר וְיַעְקֹב טָפֵל לוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעי' מ"ג) אַל תִּזְכְּרוּ רִאשׁוֹנוֹת וְקַדְמוֹנִיּוֹת אַל תִּתְבּוֹנָנוּ. אַל תִּזְכְּרוּ רִאשׁוֹנוֹת זוּ שִׁעְבּוּד גָּלִיּוֹת וְקַדְמוֹנִיּוֹת אַל תִּתְבּוֹנָנוּ זוּ יְצִיאַת מִצְרַיִם (שם) הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח. תָּנֵי רַב יוֹסֵף זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בּוֹ זְאֵב וְנִיצַל מִמֶּנּוּ וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה זְאֵב פָּגַע בּוֹ אֲרִי וְנִיצַל מִמֶּנּוּ וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה אֲרִי פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ וְנִיצַל מִמֶּנּוּ שָׁכַח מַעֲשֵׂה שְׁנֵיהֶם וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה נָחָשׁ אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל צָרוֹת אַחֲרוֹנוֹת מְשַׁכְּחוֹת אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת:

רש"י לא שיעקר יעקב ממקומו. שהרי מצינו שקראו הקב"ה יעקב אחרי זאת ברדתו למצרים שנאמר ויאמר אלהים לישראל ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני: הנני עושה חדשה. בתר אל תזכרו ראשונות כתיב:

זוהר הקדמה דף ד ע"ב

בְּרֵאשִׁית רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (יְשַׁעְיָה נ"א) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ כְּמָה אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא צַיִּת לְקָלְהוֹן דְּאִנּוּן דְּמִתְעַסְקֵי בְּאוֹרַיְתָא וּבְכָל מִלָּה דְּאִתְחַדַּשׁ בְּאוֹרַיְתָא עַל יְדָא דְּהַהוּא דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא עֲבַד רְקִיעָא חָדָא, תְּנָן בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּמִלָּה דְּאוֹרַיְתָא אִתְחַדָּשַׁת מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נַשׁ הַהִיא מִלָּה סָלְקָא וְאִתְעַתְּדָת קַמֵּיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לְהַהִיא מִלָּה וְנָשִׁיק לָהּ וַעֲטַר לָהּ בְּשַׁבְעִין עִטְּרִין גַּלִּיפִין וּמְחָקְקָן, וּמִלָּה דְּחָכְמָתָא דְּאִתְחַדְּשָׁא סָלְקָא וְיָתְבָא עַל רֵישָׁא דְּצַדִּיק חֵי עָלְמִין וְטָסָא מִתַּמָּן וְשָׁטָא בְּשַׁבְעִין אֶלֶף עָלְמִין וְסָלֵיקָת לְגַבֵּי עַתִּיק יוֹמִין, וְכָל מִלִּין דְּעַתִּיק יוֹמִין מִלִּין דְּחָכְמְתָא אִנּוּן בְּרָזִין סְתִימִין עִלָּאִין, וְהַהִיא מִלָּה סְתִימָא דְּחָכְמָתָא דְּאִתְחַדְּשָׁת הָכָא כַּד סָלְקָא אִתְחַבְּרָת בְּאִנּוּן מִלִּין דְּעַתִּיק יוֹמִין וְסָלְקָא וְנָחֲתָא בַּהֲדַיְהוּ וְעָאלַת בִּתְמְנֵיסָר עָלְמִין גְּנִיזִין (שָׁם ס"ד) דְּעַיִן לָא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךָ, נַפְקִי מִתַּמָּן וְשָׁטָאן וְאַתְיָן מְלֵיאָן וּשְׁלֵמִין וְאִתְעַתְּדוּ קַמֵּי עַתִּיק יוֹמִין, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אָרַח עַתִּיק יוֹמִין בְּהַאי מִלָּה וְנִיחָא קַמֵּיהּ מִכֹּלָּא, נָטִיל לְהַהִיא מִלָּה וְאַעַטַּר לָהּ (שְׁמוֹת י"ד) בִּתְלָת מֵאָה וְשִׁבְעִין אֶלֶף עִטְּרִין, הַהִיא מִלָּה טָסַת וְסָלְקָא וְנָחֲתָא וְאִתְעֲבִידָא רְקִיעָא חָדָא, וְכֵן כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּחָכְמָתָא אִתְעֲבָדִין (ס"א) רְקִיעִין קַיְּמִין בְּקִיּוּמָא שְׁלִים קַמֵּי עַתִּיק יוֹמִין וְהוּא קָרֵי לוֹן שָׁמַיִם חֲדָשִׁים מְחוּדָשִׁים סְתִימִין דְּרָזִין דְּחָכְמָתָא עִלָּאָה וְכָל אִנּוּן שְׁאָר מִלִּין דְּאוֹרַיְתָא דְּמִתְחַדְּשִׁין קַיְּמִין קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְסָלְקִין וְאִתְעֲבִידוּ אַרְצוֹת הַחַיִּים וְנָחֲתִין וּמִתְעַטְּרִין לְגַבֵּי אֶרֶץ חַד וְאִתְחַדָּשׁ וְאִתְעֲבִיד כֹּלָא אֶרֶץ חֲדָשָׁה מֵהַהִיא מִלָּה דְּאִתְחַדַּשׁ בְּאוֹרַיְתָא וְעַל דָּא כְּתִיב (יְשַׁעְיָה ס"ו) כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה עוֹמְדִים לְפָנַי וְגוֹ', עָשִׂיתִי לֹא כְּתִיב אֶלָּא עוֹשֶׂה דְּעָבִיד תָּדִיר מֵאִנּוּן חִדּוּשִׁין וְרָזִין דְּאוֹרַיְתָא וְעַל דָּא כְּתִיב (שָׁם נ"א) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִיתִיךָ לִנְטוֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסוֹד אָרֶץ, הַשָּׁמַיִם לֹא כְּתִיב אֶלָּא שָׁמַיִם:

תרגום הזוהר בְּרֵאשִׁית, רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (ישעיה נ"א) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךְ. כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לְבֶן אָדָם לַעֲמוֹל בַּתּוֹרָה יוֹם וָלַיְלָה, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לְקוֹל הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה יוֹם וָלַיְלָה, וּבְכָל מִלָּה הַמִּתְחַדֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה, עַל יְדֵי הָאָדָם הַהוּא הֶעָמֵל בַּתוֹרָה, עוֹשֶׂה רָקִיעַ אֶחָד. לָמַדְנוּ. בְּאוֹתָה שָׁעָה שֶׁדְּבַר תּוֹרָה מִתְחַדֵּשׁ מִפִּי הָאָדָם, הַדָּבָר הַהוּא עוֹלֶה וְנוֹעֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹקֵחַ אוֹתוֹ הַדָּבָר וְנוֹשֵׁק אוֹתוֹ, וְעוֹטֵר אוֹתוֹ בְּשִׁבְעִים עֲטָרוֹת מְפוּתָחוֹת וּמְחוּקָקוֹת. וּדְבַר הַחָכְמָה שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ, עוֹלֶה וְיוֹשֵׁב עַל רֹאשׁ צַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים, וּמִשָּׁם עָף וְשָׁט בְּשִׁבְעִים אֶלֶף עוֹלָמוֹת, וְעוֹלֶה לְעַתִּיק יוֹמִין, וְכָל דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין, הֵם דִּבְרֵי חָכְמָה בְּסוֹדוֹת הַסְתוּמִים הָעֶלְיוֹנִים. וְאוֹתוֹ דְּבַר הַחָכְמָה הַסָּתוּם שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ כָּאן, כְּשֶׁהוּא עוֹלֶה, הוּא מִתְחַבֵּר בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁל עַתִּיק יוֹמִין, וְעוֹלֶה וְיוֹרֵד עִמָּהֶם, וְנִכְנָס בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר עוֹלָמוֹת צְפוּנִים, אֲשֶׁר עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךְ. וְיוֹצְאִים מִשָּׁם וּמְשׁוֹטְטִים, וּבָאִים מְלֵאִים וּשְׁלֵמִים וְנוֹעָדִים לִפְנֵי עַתִּיק יוֹמִין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, עַתִּיק יוֹמִין מֵרִיחַ בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר, וְרָצוּי לְפָנָיו מִכֹּל. אָז, לוֹקֵחַ אֶת הַדָּבָר הַהוּא, וּמְעַטֵּר אוֹתוֹ בִּשְׁלֹש מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף עֲטָרוֹת. וְדָבָר הַהוּא מְשׁוֹטֵט וְעוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְנַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ רָקִיעַ אֶחָד. וְכֵן כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל חָכְמָה נַעֲשִׂים רְקִיעִים עוֹמְדִים בְּקִיּוּם שָׁלֵם לִפְנֵי עַתִּיק יוֹמִין, וְהוּא קוֹרֵא אוֹתָם, שָׁמַיִם חֲדָשִׁים. שָׁמַיִם מְחוּדָשִׁים, סְתוּמִים שֶׁל סוֹדוֹת הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה. וְכָל שְׁאָר דִּבְרֵי תּוֹרָה הַמִּתְחַדְּשִׁים, עוֹמְדִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעוֹלִים וְנַעֲשִׂים אַרְצוֹת הַחַיִּים, וְיוֹרְדִים וּמִתְעַטְּרִים אֶל אֶרֶץ אַחַת. וְנִתְחַדֵּשׁ וְנַעֲשֶׂה הַכֹּל אֶרֶץ חֲדָשָׁה, דָּבָר הַהוּא שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה. וְעַל זֶה כָּתוּב, (ישעיה ס"ו) כִּי כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה עוֹמְדִים לְפָנַי וְגוֹ'. עָשִׂיתִי לֹא כָּתוּב, אֶלָּא עוֹשֶׂה, שֶׁעוֹשֶׂה תָּמִיד, מֵאֵלּוּ הַחִדּוּשִׁים וְהַסּוֹדוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה. וְעַל זֶה כָּתוּב, (שם נ"א) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךְ וּבְצֵל יָדִי כִסִּיתִיךְ לִנְטוֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסוֹד אָרֶץ. הַשָּׁמַיִם לֹא כָּתוּב, אֶלָּא שָׁמַיִם.

הלכה פסוקה

שו"ע או"ח סימן א' ומסימן כ"ד ואילך

א. יִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי לַעֲמוֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַׁחַר: ב. רָאוּי לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁיְהֵא מֵצֵר וְדוֹאֵג עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ: ג. טוֹב מְעַט תַחֲנוּנִים בְּכַוָּנָה מֵהַרְבּוֹת בְּלֹא כַוָּנָה: ד. טוֹב לְהִסְתַּכֵּל בְּצִצִית בִּשְׁעַת עֲטִיפָה: ה. גָּדוֹל עֹנֶשׁ הַמְּבַטֵּל מִצְוַת צִיצִית וְעָלָיו נֶאֱמַר (איוב ל"ח) לֶאֱחוֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְגוֹ' וְהַזָּהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית זוֹכֶה וְרוֹאֶה פְּנֵי שְׁכִינָה: ו. צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ עָלָיו תְּפִלִּין בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה: ז. חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בַּתְּפִילִין בְּכָל שָׁעָה שֶׁלֹּא יַסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם וִימַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל יָד תְּחִלָּה וּכְשֶׁיֹּאמַר וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ יְמַשְׁמֵשׁ בְשֶׁל יָד וּכְשֶׁיֹּאמַר וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ יְמַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל רֹאשׁ: ח. תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ חוֹלֵץ תְּחִלָה מִשּׁוּם דִכְתִיב וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ כָּל זְמָן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם. צָרִיךְ לַחֲלוֹץ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ מֵעוֹמֵד. יַנִיחַ בְתִיק שֶׁל רֹאשׁ וְעָלָיו שֶׁל יָד כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁיָּבֹא לְהַנִּיחָם יִפְגַע בְּשֶׁל יָד תְּחִלָּה: ט. מִנְהָג הַחֲכָמִים לְנַשֵּׁק הַתְּפִלִּין בִּשְׁעַת הַנָחָתָן וּבִשְׁעַת חֲלִיצָתָן: י. הַמַּנִיחַ תְפִלִּין צָרִיךְ לִזָהֵר מֵהִרְהוּר תַּאֲוַת אִשָּׁה: יא. כָּל זְמָן שֶׁהַתְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ אָסוּר לִישָׁן בָּהֶם אֲפִילוּ שֵׁינַת עֲרַאי:

מוסר

מרגניתא דר' מאיר

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לֹא יוֹעִילוּ בָּכֶם לֹא הַיִּסּוּרִין וְלֹא הַתּוֹכָחוֹת וְלֹא הַתְרָאָה וְלֹא הַבְטָחָה וְלֹא טִלְטוּל וְלֹא אֲרִיכוּת יָמִים וְלֹא אֲרִיכוּת רוּחַ וְלֹא שָׁלִיחַ וְלֹא צִוּוּי וְלֹא קְלָלוֹת וְלֹא חֲרָמוֹת וְלֹא נֶחָמוֹת וְלֹא בוּשָׁה וְלֹא פַחַד וְלֹא אֵימַת הָעוֹלָם הַבָּא וְלֹא אֵימַת חֶשְׁבּוֹן וְלֹא אֵימַת דִּין גֵּיהִנָם וְלֹא שְׁמִי הַמִּתְחַלֵּל בַּגוֹיִם עַל יְדֵיכֶם. וּמִי שֶׁלֹּא יָשִׂים אֶל לִבּוֹ בְּכָל אֵלֶּה הוּא מְאַבֵּד זְכוּתוֹ וּמוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה וּשְׁנוֹתָיו מִתְקַצְרִין וְקוֹנֶה שֵׁם רָע וְנִזְכָּרִין לוֹ מַעֲשָׂיו וַעֲוֹנוֹתָיו וַעֲוֹנוֹת אֲבוֹתָיו וּתְפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְכָל מַעֲשָׂיו מְפֻרְסָמִין וְנוֹתֵן עֲלֵיהֶם דִּין וְחֶשְׁבּוֹן וְכָל שִׂמְחָה שֶׁשָׂמַח בְּיִצְרוֹ נַעֲשֵׂית לוֹ אֵבֶל וְהֵם נִתְבָעִין מִמֶּנּוּ בְדִינִים מְשׁוּנִים וּבוּשָׁה מְרֻבָּה וּמַלְאָכִים אַכְזָרִים בָּעוֹלָם אָרוּךְ לָכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעי' י') וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָה וגו' וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם. וְעוֹד אָדָם חוֹטֵא בְּעֵינָיו עֵינָיו כֵּהוֹת. חוֹטֵא בְּאָזְנָיו שׁוֹמֵעַ חֶרְפָּתוֹ. חוֹטֵא בְפִיו אֵין דְבָרָיו נִשְׁמָעִים. חוֹטֵא בְּעֵצָה פַּרְנָסָתוֹ מִתְמַעֶטֶת. חוֹטֵא בְמַחֲשָׁבָה זִיו פָּנָיו מִשְׁתַנֶה. חוֹטֵא בִּלְשׁוֹנוֹ יִסּוּרִין בָאִים עָלָיו. חוֹטֵא בְּיָדוֹ יוֹרֵד מִכְּבוֹדוֹ. חוֹטֵא בְּלִבּוֹ מֵת בִּדְאָגָה. חוֹטֵא בְּרַגְלָיו שְׁנוֹתָיו מִתְקַצְרִים חוֹטֵא בְּיִצְרוֹ יִצְרוֹ מְקַטְרְגוֹ. חוֹטֵא וּמַחֲטִיא קוֹבֵר אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ. חוֹטֵא בְּלֵיְצָנוּת גְּזָר דִּינוֹ נֶחְתַם. הַמָּקוֹם בְּרַחֲמָיו יְזַכֵּנוּ לָשׁוּב בִתְשׁוּבָה וְלַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו תָּמִיד כֵּן יְהִי רָצוֹן:

בראשית יום שני

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן: וַעֲבַד יְיָ יָת רְקִיעָא וְאַפְרֵישׁ בֵּין מַיָּא דִּי מִלְרַע לִרְקִיעָא וּבֵין מַיָּא דִּי מֵעַל לִרְקִיעָא וַהֲוָה כֵן:

רש"י ויעש אלהים את הרקיע. תקנו על עמדו והיא עשיתו, כמו (דברים כא יב) ועשתה את צפרניה: מעל לרקיע. על הרקיע לא נאמר אלא מעל לרקיע. לפי שהן תלויים באויר. ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני, לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במלואו ובטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחד לגמר מלאכת השני ואחד לגמר מלאכת היום:

(ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי: וּקְרָא יְיָ לִרְקִיעָא שְׁמַיָּא וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם תִּנְיָן:

רש"י ויקרא אלהים לרקיע שמים. שא מים, שם מים, אש ומים, שערבן זה בזה ועשה מהם שמים:

(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן: וַאֲמַר יְיָ יִתְכַּנְשׁוּן מַיָּא מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא לַאֲתַר חָד וְתִתְחֲזֵי יַבֶּשְׁתָּא וַהֲוָה כֵן:

רש"י יקוו המים. [שהיו] שטוחין על פני כל הארץ והקום באוקינוס, הוא הים הגדול שבכל הימים:

(י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וּקְרָא יְיָ לְיַבֶּשְׁתָּא אַרְעָא וּלְבֵית כְּנִישׁוּת מַיָּא קְרָא יַמְמֵי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָּב:

רש"י קרא ימים. והלא ים אחד הוא, אלא אינו דומה טעם דג העולה [מן הים] בעכו לטעם דג העולה [מן הים] באספמיא:

נביאים - ישעיה - פרק מב

(יא) יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ: יְשַׁבַּח מַדְבְּרָא וְקִרְוִין דְּיַתְבִין בֵּיהּ פְּצִחִין יַתְבִין מִדְבָּר עַרָבָאֵי יְשַׁבְּחוּן מֵיתַיָּא כַּד יִפְּקוּן מִבָּתֵּי עָלְמֵיהוֹן מֵרֵישֵׁי טוּרַיָּא יְרִימוּן קָלֵיהוֹן:

רש"י ישאו מדבר . קול בשיר : חצרים תשב קדר . ( מוסב על ישאו ) מדבר קדר שהם דרים עתה באוהלים ישאו קול וירונו ( כמו והחצרים אשר תשב קדר ) , במדבר קדר שהם דרים עתה באהליהם יהיו ערים וחצרים קבועים : יושבי סלע . המתים שיחיו כן ת"י : מראש הרים יצווחו . מריש טוריא ירימון קליהון :

(יב) יָשִׂימוּ לַיהוָה כָּבוֹד וּתְהִלָּתוֹ בָּאִיִּים יַגִּידוּ: יְשַׁווּן קָדָם יְיָ יְקָרָא וְתֻשְׁבַּחְתֵּיהּ בְּנַגְוָן יְחַווּן: (יג) יְהוָה כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר: יְיָ לְמֱעְבַּד גְּבוּרָן אִתְגְּלֵי לְמֶעְבַּד גְּבוּרָא מִתְגְּלֵי בִרְגָז בְּמִלּוּל אַף בְּזִיַע עַל בַּעֲלֵי דְּבָבוֹהִן מִתְגְּלֵי בִּגְבוּרְתֵיהּ: (יד) הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד: יְהָבִית לְהוֹן אַרְכָּא מֵעַלְמָא דְּאִם יְתוּבוּן לְאוֹרַיְתָא וְלָא תָבוּ כְּחֶבְלִין עַל יְלִידְתָּא יִתְגְּלֵי דִּינִי עֲלֵיהוֹן יִצְדוּן וִיסוּפוּן כַּחֲדָּא:

רש"י החשיתי מעולם . זה ימים רבים החשיתי על חרבן ביתי ותמיד אחריש : אתאפק . לשון הווה עד עתה הציקתני רוחי ומעתה כיולדה אפעה : אשום . אתבהל : ואשאף . ואתאוה להשמיד הכל יחד כל אויבי :

כתובים - משלי - פרק א

(ז) יִרְאַת יְהוָה רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ: רֵישׁ חָכְמְתָא דַחְלְתָּא דַּייָ וְחָכְמְתָא וּמַרְדּוּתָא סִיכְלֵי שָׁיְטִין:

רש"י יראת ה' ראשית דעת . ע"כ פי' לצורך מה עשה שלמה הספר הזה ועתה מתחיל הספר יראת ה' ראשית דעת , היא תרומת עיקר הדעת והיא תהיה לך הראשונה לדעת לפני חכמתך הקדם ליראה אם יוצרך והיא תתן בלבך לעשות בחכמה ובדעת כי האוילים אשר אינם יראים את ה' הם בוזים את החכמה ואת המוסר :

(ח) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: שְׁמַע בְּרִי מַרְדּוּתָא דַאֲבוּךְ וְלָא תִטְעֵי מִנִּימוֹסָא דְּאִמָּךְ:

רש"י שמע בני מוסר אביך . מה שנתן הקב"ה למשה בכתב ועל פה : אמך . אומתך כנסת ישראל כמו ( יחזקאל יט ) מה אמך לביאה והם דברי סופרים שחדשו והוסיפו ועשו סייגים לתורה :

(ט) כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ: מְטוּל דְּיֵאוּתָא וְחִסְדָּא אִנּוּן לְרֵישָׁיךְ וְהַמְנִיכָא לְצַוְרָךְ:

רש"י לוית חן . חבור של חן הם לראשך כלומר התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן וכענקים של עדי זהב יהיו : לגרגרותיך . לצוארך ועל שם שהקנה עשויה טבעות טבעות קורא הצואר בלשון רבים :

(י) בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא: בְּרִי אִין נְשַׁדְּלוּ לָךְ חַטָּאֵי לָא תִתְפַּיֵס:

רש"י חטאים . חוטאים : אל תבא . אל תאבה להם :

משנה שבת פרק א

א. יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ. כֵּיצַד. הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים, פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא, הֶעָנִי חַיָּב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס, בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב וְהֶעָנִי פָּטוּר. פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:

ברטנורה (א) יציאות השבת. הוצאות שמרשות לרשות האמורות אצל שבת. והכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות. והאי דתני יציאות ולא תני הוצאות לישנא דקרא נקט, דכתיב (שמות טז) אל יצא איש ממקומו, ומיניה דרשינן הוצאה, אל יצא איש עם הכלי שבידו ללקוט המן: שתים שהן ארבע. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה, לבעל הבית העומד בפנים, ברשות היחיד. ועל שתים אלו חייב על שגגתו חטאת ועל זדונו כרת ועל התראתו סקילה כמו בכל שאר מלאכות של שבת: שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים, לאסור לכתחילה היכא שהמלאכה נעשית על ידי שנים זה עוקר וזה מניח, דשנים שעשאוה פטורים, שנאמר (ויקרא ד) בעשותה אחת מכל מצות ה', העושה את כולה ולא העושה מקצתה. וכן בכל מלאכות של שבת אמרינן יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורים: ושתים שהן ארבע בחוץ. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה, לעני העומד בחוץ, ברשות הרבים: שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים, לאסור לכתחילה כשזה עוקר וזה מניח: פשט העני את ידו. ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו ככרות מבעל הבית. ולהכי נקט הוצאה בלשון עני ועשיר, דאגב אורחיה קמשמע לן דמצוה הבאה בעבירה אסורה וחייבין עליה: ונתן לתוך ידו של בעל הבית. דעביד ליה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד: או שנטל מתוכה והוציא. החפץ והניח ברשות הרבים, דעביד עקירה והנחה: העני חייב. שעשה מלאכה שלימה. והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ. ואף על גב דבעינן עקירה ממקום שיהיה בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים והנחה במקום שיהיה בו ארבעה על ארבעה וליכא, דיד העני ובעל הבית אין בה מקום שיהיה ארבעה על ארבעה, אמרינן בגמרא דידו של אדם חשובה כארבעה על ארבעה, כיון שהיא עשויה להניח בה וליטול ממנה חפצים ואפילו גדולים הרבה: ובעל הבית פטור. פטור ומותר גמור, דהא לאו מידי עבד: פשט בעל הבית וכו' בעל הבית חייב. הרי שתים מן התורה לעומד בפנים: פשט העני וכו'. דעביד העני עקירה מרשות הרבים: ונטל בעל הבית מתוכה. והניח בפנים, ועביד ליה בעל הבית הנחה ברשות היחיד: או שנתן לתוכה. דעביד ליה בעל הבית עקירה מרשות היחיד: והוציא. העני והניח ברשות הרבים: שניהם פטורים. שלא עשה שום אחד מהם מלאכה שלימה. אבל אסורים לעשות כן, שמא יבואו כל אחד בפני עצמו לעשות מלאכה שלימה בשבת. הרי שתים מדבריהם, אחת לעני בחוץ ואחת לבעל הבית בפנים. והא דלא חשיב שתים לכל אחד, עקירה לעני ועקירה לבעל הבית הנחה לעני והנחה לבעל הבית, משום דלא חשיב אלא עקירות שהן תחילת המלאכה ואיכא למיחש שמא יגמרנה, אבל הנחות שהן סוף המלאכה לא קחשיב:

ב. לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה, עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל. לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ וְלֹא לַבֻּרְסְקִי וְלֹא לֶאֱכֹל וְלֹא לָדִין. וְאִם הִתְחִילוּ, אֵין מַפְסִיקִין. מַפְסִיקִין (לִקְרוֹת) לִקְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה:

ברטנורה (ב) לא ישב אדם לפני הספר. ואפילו בחול. ומשום דבעי למתני לא יצא החייט במחטו וכו' שמא ישכח ויצא, דדמי לגזירה דלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה שמא ישכח ולא יתפלל, משום הכי תנא להו הכא. ואיידי דזוטרן מילייהו פסיק ותני להו ברישא, והדר מפרש מילי דשבת ומאריך בהן: סמוך למנחה. מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה, וסמוך למנחה היינו מתחלת שעה שביעית. ואע"פ שעונתה מרובה, גזרה שמא ישבר הזוג של ספרים אחר שהתחיל להסתפר ותעבור עונת התפילה קודם שיתקננו וישלים התספורת: ולא יכנס למרחץ. סמוך למנחה, שמא יתעלף: ולא לבורסקי. מקום עיבוד העורות, דלמא חזי פסידא וקלקול בעורות אם לא יניעם ממקומם ויתקנם, וימשך במלאכתו עד שתעבור עונת התפילה: ולא לאכול. אפילו בסעודה קטנה, שמא ימשך בסעודה: ולא לדין. אפילו בגמר דין שכבר שמעו טענות בעלי דינין ולא נשאר עליהן אלא לפסוק הדין בלבד, דלמא חזו טעמא ויסתרו מה שהיו רוצים לפסוק וחוזר להיות תחילת הדין: ואם התחילו. בחד מכל הני דאמרינן: אין מפסיקין. אלא יגמור ואחר כך יתפלל. והוא שיש שהות ביום לגמור קודם שיעבור זמן התפילה. והתחלת התספורת משיניח מעפורת של ספרים בין ברכיו, הוא הסודר שנותן המתגלח על ברכיו כדי שלא יפול השער על בגדיו. והתחלת המרחץ משיפשוט הבגד הסמוך לבשרו, ואית דמפרשי משיסיר הסודר שעליו שהוא ראשון להפשטת בגדיו. והתחלת הבורסקי משיחגור בין כתפיו את בתי זרועותיו כדי להתעסק בעורות. והתחלת אכילה משיטול ידיו. והתחלת הדין משיתעטפו הדיינין בטליתן לשבת לדין באימה וביראה, ואם היו מעוטפים ויושבים בדין ובא לפניהם דין אחר סמוך למנחה, הויא התחלת אותו הדין משפתחו בעלי הדין בטענותם: מפסיקין לקריאת שמע. מלתא אחריתא נקט והכי קאמר, חברים העוסקים בתורה מפסיקים תורתם לקריאת שמע דזמנה קבוע דכתיב (דברים ו) בשכבך ובקומך: ואין מפסיקין לתפלה. שאין לה זמן קבוע דאורייתא. ולא שנו אלא כגון רבי שמעון בר יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן, אבל אנו הואיל ואנו מפסיקים תורתנו לאומנותנו כל שכן שנפסיק לתפילה:

ג. לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא. וְלֹא הַלַּבְלָר בְּקֵלְמוֹסוֹ. וְלֹא יְפַלֶּה אֶת כֵּלָיו, וְלֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים, אֲבָל הוּא לֹא יִקְרָא. כַּיּוֹצֵא בוֹ, לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה:

ברטנורה (ג) לא יצא החייט במחטו. אפילו תחובה לו בבגדו, שמא ישכח ויצא, ואומן דרך אומנותו חייב, שדרך האומנין לתחבן בבגדיהן כשיוצאין לשוק: שמא ישכח ויצא. משתחשך: הלבלר. הסופר: בקולמוסו. התחוב אחורי אזניו כדרך הסופרים: ולא יפלה את כליו. מבער כנים מבגדיו. תרגום בערתי הקדש, פליתי: ולא יקרא לאור הנר. בספר, שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה כדי שידלוק יפה ונמצא מבעיר בשבת. ואפילו היה הנר גבוה שתים ושלש קומות לעולם אסור לקרות לאור הנר אלא אם כן יש עמו אדם אחר לשמרו, או אם הוא אדם חשוב שאינו רגיל לעולם לתקן הנר: החזן. מלמד תינוקות: מהיכן התינוקות קורין. מהיכן יתחילו לקרות, דבעיון מועט כי האי לא גזרינן שמא יטה. והתינוקות קורין לפני רבן לאור הנר, שאימת רבן עליהם: אבל הוא לא יקרא. כל הפרשה, מפני שאין אימתן עליו ושמירתן לא הויא שמירה. ומהאי טעמא נמי איכא למאן דאמר דאשה שומרת לבעלה אין שמירתה שמירה שאין אימתה עליו: כיוצא בו. לעשות הרחקה מן העבירה אמרו לא יאכל הזב עם אשתו זבה ואע"פ ששניהם טמאים: מפני הרגל עבירה. שמתוך שהם מתיחדים יבוא לבעול זבה שהיא בכרת. וזב וזבה לרבותא נקט שהתשמיש קשה להן ואיכא למימר דודאי לא יבואו לידי הרגל עבירה אפילו הכי לא יאכלו זה עם זו:

ד. וְאֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַעֲלִיַּת חֲנַנְיָה בֶן חִזְקִיָּה בֶן גֻּרְיוֹן כְּשֶׁעָלוּ לְבַקְּרוֹ. נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל, וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים גָּזְרוּ בוֹ בַיּוֹם:

ברטנורה (ד) ואלו מהלכות. אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין: בעליית חנניה בן חזקיה. שבקשו חכמים לגנוז ספר יחזקאל שדבריו נראים כסותרים דברי תורה, כגון כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים (יחזקאל מד), כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי, וכגון וכן תעשה בשבעה בחדש (שם מה) היכן נרמז קרבן זה בתורה, ונטמן חנניה בן חזקיה בעליה וישב שם ופירש ספר יחזקאל: ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום. שנחלקו בית שמאי ובית הלל ועמדו למנין ורבו בית שמאי ופסקו כמותם כדכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות. וכולהו י"ח דבר מייתי להו בגמרא, ואלו הן: האוכֵל אֹכֶל שהוא ראשון לטומאה או שני לטומאה, גזרו שיהא נעשה גופו שני לטומאה ופוסל את התרומה במגעו, ששני פוסל בתרומה. הרי אלו שתי גזירות, אוכל אוכל ראשון ואוכל שני. והשותה משקין טמאים נעשה גם כן שני לטומאה ופוסל את התרומה, הרי שלש. וטעמא דגזור בהני, דזמנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה בפומיה בעוד שהאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו, וזמנין דשתי משקין טמאים ובעודן בפיו שדי אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו. וגזרו על הבא ראשו ורובו לאחר שטבל מטומאתו בו ביום במים שאובין, ועל טהור גמור שנפלו על ראשו שלשה לוגין מים שאובין. הרי חמש גזירות. וטעמא דגזור טומאה על הני לטמא אדם, לפי שהיו טובלין במי מערות סרוחין, והיו נותנין עליהם אחר כך מים שאובין להעביר סרחון המים, התחילו ועשאום קבע לומר לא מי המערות מטהרים אלא המים שאובין מטהרים, עמדו וגזרו עליהם טומאה, דלמא אתו לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובים. והגזירה הששית, שיהיו הספרים של כתבי הקודש פוסלין את התרומה במגע. שבתחילה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ספר תורה, אמרי האי קודש והאי קודש, כיון דחזו דקא אתו ספרים לידי פסידא, שהעכברים המצויין אצל האוכלין היו מפסידים את הספרים, גזרו שיהיו הספרים דהיינו תורה נביאים וכתובים במגען פוסלין את התרומה. והגזירה השביעית, גזרו על סתם ידים שפוסלות את התרומה, מפני שהידים עסקניות הן ונוגעות בבשרו במקום הטינופת, וגנאי לתרומה אם יגע בה בידים מזוהמות והיא נמאסת על אוכליה. והגזירה השמינית, האוכלין שנטמאו במשקין שאותן המשקין נטמאו מחמת ידים שנגעו בהן קודם נטילה, גזרו על המשקין שיטמאו את האוכלין, שכל הדברים הפוסלין את התרומה מטמאין את המשקין להיות תחילה, גזירה משום משקין הבאים מחמת שרץ דאשכחן בהן שהן ראשונים מדאורייתא. והאי דגזור בכל טומאת משקין להיות תחילה ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום [אוכלין] הבאים מחמת שרץ, היינו טעמא דאחמור רבנן במשקין משום דעלולים לקבל טומאה, שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי קבלת טומאה כמו האוכלין שצריכין נתינת מים להכשירן לקבל טומאה. והגזירה התשיעית, כלים שנטמאו במשקין שנטמאו המשקים בשרץ, שאע"פ שהם ראשון לטומאה, דאורייתא אין יכולים לטמא אדם וכלים, שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ולא ממשקין שנטמאו בשרץ שהם ראשונים, ורבנן גזור עלייהו שיטמאו כלים גזירה משום משקה דזב וזבה, שהן רוקו ומימי רגליו, שהן אב הטומאה ומטמאין כלים מדאורייתא. והגזירה העשירית, שיהיו בנות כותים נדות מעריסתן, כלומר מיום שנולדו, שתינוקת בת יומא מטמאה בנדה, וכותים לית להו מדרש זה, וכי חזיין לא מפרשי להו, הלכך גזור בהו רבנן. והגזירה האחת עשרה, שיהו כל המיטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, והוא מַלמַד הבקר, ויש בהקפו טפח אבל אין בעביו טפח. ואע"פ שמן התורה אין אהל פחות מטפח, גזרו רבנן על כל המיטלטלין שיש בהקפן טפח שאם ראשן אחד האהיל על המת וראשן אחד על הכלים מביאין להן טומאת אהל, גזירה אטו מי שיש בעביו טפח שמביא את הטומאה מן התורה. והגזירה השתים עשרה, הבוצר ענבים לדרכן בגת המשקה היוצא מהן בשעת בצירה מכשירן לקבל טומאה ואע"פ שהולך לאיבוד ולא ניחא ליה, גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות דאז ניחא ליה במשקה היוצא מהן שהרי אינו הולך לאיבוד ומכשיר מן התורה. והגזירה השלש עשרה, שיהיו גידולי תרומה תרומה, ואפילו בדבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית, גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה ובא לזרעה, וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה, דחיישינן דלמא משהי לה עד זמן זריעה ואתי למיכלה בטומאה. והגזירה הארבע עשרה, מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי ולא יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות. והגזירה החמש עשרה והשש עשרה, אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין. והגזירה השבע עשרה, גזרו על פתן של עובדי כוכבים ועל שמנן ועל יינן ועל בנותיהן. וכולהו גזירה חדא היא, כדאמרינן גזרו על פתן משום שמנן, ועל שמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר, כלומר משום עבודת כוכבים. והגזירה השמונה עשרה, גזרו על תינוק עובד כוכבים שיהא מטמא בזיבה, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור:

ה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין שׁוֹרִין דְּיוֹ וְסַמְמָנִים וְכַרְשִׁינִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּשּׁוֹרוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

ברטנורה (ה) אין שורין דיו. סממנים שעושים מהם דיו לכתיבה: וסממנים. לצבע: וכרשינים. מאכל בהמה, ורגילים לשרות אותן במים תחלה, וקורין להם בערבי כרסנ"ה, ובלע"ז ויצ"ש. וסברי בית שמאי אדם מוזהר על שביתת כלים כמו על שביתת בהמתו, והיינו טעמא דאין נותנין אונין, והיינו טעמא דאין פורשין מצודות. ונר הדולק בשבת וקדירה שעל גבי כירה דמודו בהו בית שמאי, [בדמפקר] אפקורי לכלים ושוב אינו מצווה על שביתתן: ובית הלל מתירין. משנתן המים מבעוד יום אע"פ שהן נישורין והולכין בשבת, דסברי על שביתת בהמה אדם מוזהר דאית בה צער בעלי חיים, אבל לא על שביתת כלים:

ו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיַּהֲבִילוּ מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֹא אֶת הַצֶמֶר לַיּוֹרָה, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּקְלֹט הָעָיִן. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין פּוֹרְשִׂין מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּצוֹדוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

ברטנורה (ו) אונין. אגודות של פשתן מנופץ, ונותנין אותן בתנור ומתלבנים: שיהבילו. שיתחממו, שיעלה בהם ההבל: ליורה. של צבעים: אלא כדי שיקלוט את העין. שיקלוט הצבע מבעוד יום: ובית הלל מתירים. לתתן לתוכו מבעוד יום ותהא קולטת כל הלילה. ולא שרו בית הלל אלא ביורה עקורה מן האש, שאם יש תחתיה אש בשבת אסור, גזירה שמא יחתה בגחלים. וצריך נמי שתהא היורה סתומה וטוחה בטיט, גזירה שמא יגיס ויהפך בה בשבת וחייב משום מבשל:

ז. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹכְרִין לַנָּכְרִי וְאֵין טוֹעֲנִין עִמּוֹ וְאֵין מַגְבִּיהִין עָלָיו, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם קָרוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

ברטנורה (ז) ולא טוענין עמו. על החמור: ולא מגביהים עליו. משאוי על כתפו. דמחזי כמסייעו להוליך המשאוי בשבת: אלא כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהא המקום שרוצה להוליכו קרוב שיוכל להגיע שם מבעוד יום: ובית הלל מתירין. כדי שיצא מפתח ביתו מבעוד יום:

ח. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין עוֹרוֹת לָעַבְּדָן וְלֹא כֵלִים לְכוֹבֵס נָכְרִי, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבְכֻלָּן בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין עִם הַשָּׁמֶשׁ:

ברטנורה (ח) לעבדן. מעבד העורות: מתירין עם השמש. בעוד שהחמה על הארץ קודם שתשקע:

ט. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ בֵית אַבָּא שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי לָבָן לְכוֹבֵס נָכְרִי שְׁלשָׁה יָמִים קדֶם לַשַּׁבָּת. וְשָׁוִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ, שֶׁטּוֹעֲנִין קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וְעִגּוּלֵי הַגַּת:

ברטנורה (ט) כלי לבן. שהוא קשה לכבס וצריך שלשה ימים. ומחמירין על עצמן כבית שמאי. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אלא כבית הלל שמתירין עם השמש: ושוין. בית שמאי ובית הלל שטוענין את הזיתים מבעוד יום בקורת בית הבד. לאחר שטחנו הזיתים טוענין עליהם קורות כבדים והמשקה זב והולך מאליו כל השבת: ועגולי הגת. הנך דגת קרי עיגולין, שהיו דפין עבין עשויין בעיגול. ובהא מודו בית שמאי לבית הלל משום דאי נמי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת, דאין נותנין קורה על גבי זיתים עד שטוחנין תחלה בריחים, וכן בענבים דורכים אותן ברגל תחלה, ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא, הלכך לא דמי לדש:

י. אֵין צוֹלִין בָּשָׂר, בָּצָל וּבֵיצָה, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּצוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם. אֵין נוֹתְנִין פַּת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה, וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיִּקְרֹם הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ:

ברטנורה (י) כדי שיצולו. כמאכל בן דרוסאי, והוא שליש בשול, ובכך הוא ראוי לאכילה ותו ליכא למגזר שמא יחתה בגחלים: חררה. עוגת רצפים: שיקרמו. תחילת אפיה עושין כמו קרום: פניה. שהם כלפי אויר התנור: כדי שיקרום התחתון. המדובק לחרס התנור, דהוא נאפה תחילה קודם שיקרמו הפנים שכלפי אויר התנור, ובהכי סגי. ואין הלכה כר' אליעזר:

יא. מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה. וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד. וּבַגְּבוּלִין כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז הָאוּר בְּרֻבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּפֶּחָמִין כָּל שֶׁהוּא:

ברטנורה (יא) משלשלין את הפסח. התנורים שלהן פיהן למעלה ומורידין הצלי לתוכו, להכי תני משלשלין: עם חשיכה. ואע"ג דבעלמא אין צולין כדאמרן, הכא שרי, דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים: ומאחיזין את האור. מעט בעצים של מדורת בית המוקד, ולא חיישינן שמא יבואו הכהנים להבעירה משתחשך, דכהנים זריזין הן: בית המוקד. לשכה גדולה היתה בעזרה שמסיקין בה מדורה תמיד והכהנים מתחממים שם לפי שהולכים יחפים על הרצפה של שיש: ובגבולין. צריך אדם להבעיר מדורתו מבעוד יום כדי שתאחוז האור ברובה. וכמה ברובה, כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ואינה צריכה לקיסמין דקין תחתיה להבעירה: אף בפחמין כל שהן. כי היכי דמדורת בית המוקד מקילינן בבית המוקד לכהנים, כמו כן במדורת פחמים מקילינן לכל אדם ואין צריך להאחיז בהן האור אלא כל שהוא, שאין דרכה להיות כבה והולכת ולא אתו לחתויי בהו. והלכה כרבי יהודה, דליכא מאן דפליג עליה:

גמרא שבת דף י"ג ע"א

לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה כו' אִיבַּעְיָא לְהוּ נִדָּה מַה שֶׁתִּישַׁן עִם בַּעְלָהּ הוּא בְּבִגְדוֹ וְהִיא בְּבִגְדָהּ תָּא שְׁמַע (יחזקאל י"ח) אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב מַקִּישׁ אִשָּׁה נִדָּה לְאֵשֶׁת רֵעֵהוּ מַה אֵשֶׁת רֵעֵהוּ הוּא בְּבִגְדוֹ וְהִיא בְּבִגְדָהּ אָסוּר אַף אִשָּׁה נִדָּה הוּא בְּבִגְדוֹ וְהִיא בְּבִגְדָהּ אָסוּר: תָּנֵי דְבֵי אֵלִיָּהוּ מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁשָּׁנָה הַרְבֵּה וְקָרָא הַרְבֵּה וְשִׁמֵּשׁ תַּ"חֲ הַרְבֵּה וּמֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ נוֹטֶלֶת תְּפִלָיו וּמַחֲזִירָתָן בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְאָמְרָה לָהֶם כְּתִיב בַּתּוֹרָה (דברים ל') כִּי הִוא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ בַּעְלִי שֶׁשָּׁנָה הַרְבֵּה וְקָרָא הַרְבֵּה וְשִׁמֵּשׁ תַּ"חֲ הַרְבֵּה מִפְּנֵי מַה מֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְלֹא הָיָה אָדָם מַחֲזִירָהּ דָּבָר פַּעַם אַחַת נִתְאַרַחְתִּי אֶצְלָהּ וְהָיְתָה מְסַפֶּרֶת לִי כָּל אוֹתוֹ מְאוֹרָע אָמַרְתִּי לָהּ בִּתִּי בִּימֵי נִדּוּתַיִךְ מַה הוּא אֶצְלִיךְ אָמְרָה לִי חַ"וְ אֲפִילוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָה לֹא נָגַע בִּי בִּימֵי לִיבּוּנַיִךְ מַהוּ אֶצְלִיךְ אָכַל וְשָׁתָה עִמִּי וְיָשַׁן עִמִּי בְּקִרוּב בָּשָׂר וְלֹא עָלְתָה עַל דַּעְתּוֹ עַל דָּבָר אַחֵר אָמַרְתִּי לָהּ בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ שֶׁלֹּא נָשָׂא פָנִים לַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה (ויקרא י"ח) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר מִטָּה חַדָא הַוַאי, בְּמַעֲרָבָא אַמְרִי אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף סִינָר מַפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינָהּ:

רש"י שתישן עם בעלה. כגון שהוא טמא דליכא למיחש משום טהרה או בזמן הזה שאין בו טהרה מי חיישינן להרגל עבירה או דלמא כיון דאיכא הכירא מדכר דכיר: אל ההרים לא אכל. בפ' אלו הן הנשרפין מפר' ליה שלא נתפרנס בזכות אבות שלא הוצרך לכך לפי שהיה צדיק: מה אשת רעהו כו'. דאסר לן יחוד מן התורה בקדושין מאחיך בן אמך: ושימש ת"ח. להסבירו סתומות המשנה וטעמיה והוא הנקרא תלמוד: נדותיך. כל שבעה של ראייה ראשונה: ליבוניך. כגון זבה שסופרת ז' נקיים משפסקה וצריכה להיות לובש' לבנים לבדיקה שמא תראה ותסתור ספירותיה: בנדת טומאתה. ועד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה בהויתה תהא עד שתבא במים: מטה חדא הואי. רחבה ולא קירוב בשר הואי וסבר דשרי בהכי: סינר. פורצייל"ט שהיא חוגרת בו ומגיע ממתנים ולמטה:

זוהר הקדמה דף י ע"א

פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (שִׁיר ג') מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וְגוֹ' מִי זֹאת כְּלָלָא דִּתְרֵין קִדּוּשִׁין דִּתְרֵין עָלְמִין בְּחִבּוּרָא חָדָא וְקִשּׁוּרָא חָדָא, עוֹלָה מַמָּשׁ לְמֶהֱוֵי קֹדֶשׁ קֻדְשִׁין דִּיהֵא קֹדֶשׁ קֻדְשִׁין מִ"י וְאִתְחַבָּרָא בְּזֹא"ת בְּגִין לְמֶהֱוֵי עוֹלָה דְּאִיהִי קֹדֶשׁ קֻדְשִׁין, מִן הַמִּדְבָּר דְּהָא מִן הַמִּדְבָּר יָרְתָא לְמֶהֱוֵי כַּלָּה וּלְמֵיעָל לְחוּפָּה, תּוּ מִן הַמִּדְבָּר אִיהִי עוֹלָה כְּמָא דְּאַתְּ אָמַר (שָׁם ד') וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה בְּהַהוּא מִדְבָּר דִּלְחִישׁוּ בְּשִׂפְוָן אִיהִי עוֹלָה, וְתָנֵינָן מַאי דִּכְתִיב (שְׁמוּאֵל א' ד') הָאֱלֹקִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹקִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר וְכִי כָּל דְּעָבַד לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּמִּדְבָּר הַוָּה וְהָא בְּיִשּׁוּבָא הַוָּה אֶלָּא בַּמִּדְבָּר בְּדִבּוּרָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שִׁיר ד') וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה וּכְתִיב (תְּהִלִּים ע"ה) מִמִּדְבַּר הָרִים אוֹף הָכִי עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִן הַמִּדְבָּר וַדַּאי בְּהַהִיא מִלָּה דְּפוּמָא אִיהִי סָלְקָא וְעָאלַת בֵּין גַּדְּפֵי דְּאִמָּא וּלְבָתַר בְּדִבּוּרָא נָחֲתָא וְשַׁרְיָא עַל רֵישַׁיְהוּ דְּעַמָּא קַדִּישָׁא, הֵיךְ סָלְקָא בְּדִבּוּרָא דְּהָא בְּשֵׁירוּתָא כַּד בַּר נַשׁ קָאִים בְּצַפְרָא אִית לֵיהּ לְבָרְכָא לְמָארֵיהּ, בְּשַׁעְתָּא דְּפָקַח עֵינוֹי הֵיךְ מְבָרֵךְ, הָכִי הֲווּ עָבְדֵי חֲסִידֵי קַדְּמָאֵי נָטְלָא דְּמַיָּא הֲווּ יַהֲבֵי קַמַּיְהוּ וּבְזִמְּנָא דְּאִתְעָרוּ בְּלֵילְיָא אַסְחָן יָדַיְהוּ וְקַיְּמֵי וּלָעָאן בְּאוֹרַיְתָא וּמְבָרְכֵי עַל קְרִיאָתָהּ. וְכַד תַּרְנְגּוֹלָא קָרֵי כְדֵין פַּלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ וּכְדֵין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתַּכַּח עִם צַדִּיקַיָּא בְּגִנְּתָא דְּעֵדֶן וְאָסִיר לְבָרְכָא בְּיָדֵין מְסוֹאֲבוֹת וּמְזוּהֲמוֹת, (וּמְבָרְכִין), וְכֵן כָּל שַׁעְתָּא, בְּגִין דִּבְשַׁעְתָּא דְּבַר נַשׁ נָאִים רוּחֵיהּ פָּרְחָא מִנֵּיהּ וּבְשַׁעְתָּא דְּרוּחֵיהּ פָּרְחָא מִנֵּיהּ רוּחָא מְסָאֲבָא זַמִּין וְשַׁרְיָא עַל יְדוֹי וּמְסָאַב לוֹן וְאָסִיר לְבָרְכָא בְּהוּ בְּלָא נְטִילָה, וְאִי תֵּימָא אִי הָכִי הָא בִּימָמָא דְּלָא נָאִים וְלָא פָּרַח רוּחֵיהּ מִנֵּיהּ וְלָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ רוּחָא מְסָאֲבָא וְכַד עָאל לְבֵית הַכִּסֵא לֹא יְבָרֵךְ וְלָא יִקְרָא בַּתּוֹרָה אֲפִלּוּ מִלָּה חָדָא עַד דְּיִסְחֵי יְדוֹי, וְאִי תֵּימָא בְּגִין דִּמְלוּכְלָכִים אִנּוּן לָאו הָכִי הוּא בַּמֶּה אִתְלַכְלָכוּ, אֶלָּא וַוי לִבְנֵי עָלְמָא דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא יַדְּעִין בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן וְלָא יַדְּעֵי עַל מָה קַיְּמָא עָלְמָא, רוּחָא חָדָא אִית בְּכָל בֵּית הַכִּסֵא דְּעָלְמָא דְּשַׁרְיָא תַּמָּן וְאִתְהַנִּי מֵהַהוּא לִכְלוּכָא וְטִנּוּפָא וּמִיָּד שָׁרִי עַל אִנּוּן אֶצְבָּעָן דִּידוֹי דְּבַר נַשׁ:

תוכן העניינים

חק לישראל - בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה