אור ברסלב
חצי יהונתן מסכת ראש השנה פרק ד

חצי יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ

מסכת ראש השנה פרק ד

דרשה אשר דרש אדמ"ו הגאון המפורסם מהר"י זלה"ה פה אלטונא שבת תשובה תקי"א לפ"ק

במס' ר"ה פ"ד, יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין כו' התקין ריב"ז כו'. משנה ב' בראשונה כו' התקין ריב"ז כו' ושיהא יום הנף כולו אסור. משנה ג' בראשונ' היו מקבלין עדות החודש כו' התקין ריב"ז. משנה ד' ועוד זאת התקין ריב"ז. והדבר צריך ביאור, מה ראה רבינו הקדוש לסדר ולחבר כאן ולחשוב אלו התקנות של ריב"ז, וכי זהו לבד תיקן הלא הוא תיקן כמה וכמה תקנות וכדאמר שם בגמרא להדיא ובפרטות שכמה תקנות חשיב כאן דלא שייכי למסכת זו וכבר נאמרו כל א' במקומו, הך דיום הנף במנחות והך דלולב בסוכה ולא קחשיב שם שאר תקנות כלל, וכאן חשיב אלו ה' תקנות, הלא דבר הוא. ונראה לחברם יחד והיו לאחדים.

ונקדים לתרץ ש"ס תמוה, במס' סוכה דף נ"ד ע"ב פוסק' ואין מוסיפין על מ"ח, ופריך ולא והאיכא ע"פ שחל להיות בשבת, ומשני כי מיקלע י"ט ראשון בע"ש מידחי דחינן ליה דאז יהיה יה"כ בא' בשבת ולכך דחינן לי' (פי' רש"י משום ירקא ומשום מתיא וכו') כי סלקת להתם וכו' (ואמרינן במס' שבת כדי לידע בשנה הבאה אם חל יה"כ בשבת דיה"כ קיל ומקריב בו חלבי שבת) (פירש"י מהא שמעינן דחל יה"כ ביום א') ומשני הא רבנן והא אחרים וכו' ע"ש. וקשה מאי בעי הש"ס בשפת יתר מריש ה"א כי סלקת וכו' כ"ז אך למותר בקיצור הל"ל ממתני' לחוד ומברייתא לחוד דנקט בפי' חל יה"כ ביום א' או ביום ו' ועוד הרי בהדיא אמרי' פלוגתא דר"ע ור"י אי חלבי שבת קריבין ביה"כ וש"מ דחל ביום א' ונ"ל בצירוף לתרץ קושי' תוס' במס' מנחות ד' ק' ע"ב במשנה לחה"פ נאכלין וכו' לי"א כיצד ב' ימים של ר"ה שחל ביום ה' וביום ו' ולא הי' דוחה י"ט ונאפת ונאכל ביום י"א הקשה תוס' משמע מהא דקאמר שחל להיות בו' והעדים באו ממנחה למעלה שנוהגים היום קודש ולמחר קודש ומתחיל החודש בו' ונמצא יה"כ ביום א' ממילא מוכח דחל יה"כ ביום א' ומהך דסוכה הנ"ל מוכח דלא חל יה"כ ביום א' כ"א לאחרים ומתני' ע"כ דלא כוותי'. ויש להקשות דלמה להו לתוס' להוכיח מהך דבאו עדים וכו' הלא מבואר במשנה רש"א דוחה י"ט וא"ד יום הצום הרי דחל יה"כ ביום א' ומהך דסוכה מוכח דלא חל ביום א' כ"א לאחרים וגם במתני' דאמרינן כשחל יוה"כ בערב שבת שעיר של יה"כ וכו' והבבלי' אוכלים אותו כשהוא חי וכו' והכל חדא טעמא דמתני' דלא חל יה"כ ביום ו' לא חל נמי ביום א' ע"ש בתוס'. והרמב"ם בפי' למשנה כ' להדי' על הך מתני' הבבלי' וז"ל מכאן תשובה מוכרחת להאומרי' דלא מיקלע בע"ש ואל תטעה דמתני' אמר על תנאי אם הי' מיקלע ובאמת לא חל הא אמר מעשה רב הבבלי' וכו' ותמוה איך לא שת לבו ועינו למאי דאמר בסוכה וי"ל דצ"ל דא"א דלא מיקלע כלל לרבנן ומה יעשו אם חל יום ל' אלול ביום ו' או ביום ד' ועדים באו ואמרו שראו הלבנה וע"כ דמאיימין על העדי' כראי' בגמרא מאיימין על העדים שראו שיאמרו לא ראינו כדי שיתעבר החודש והרמב"ם בהלכות ק"ה פי' מאיימין על העדים ומסיעין העדים ממקום למקום ומרבים בחקירות כדי שתטרף דעתם ואם עומדים בדבריהם ובדעתן ואומרים דראו החודש אם ביום זה ה"ז מקודש ע"ש וא"כ יכול להיות עת וזמן דמיקלע יה"כ בע"ש והיינו אם הם עומדים על דעתן ולא חזרו מחמת האיום וע"כ צריכין לקדש החודש איך שיהי' ביום א' או ביום ו' וא"כ ע"כ הא דמשני הגמ' בסוכה דלא מיקלע היינו כיון דהוא במציאות רחוק א' לע' שנה שיזדמן אז שהעדים לאחר טירוף ובלבול מב"ד יעמדו על דבריהם הא' וזה מהנמנע ולכך לא תני' במשנה ולחשוב דחל יום א' של חג בע"ש כיון דהוא מהנמנע דמיקלעי רק במציאות רחוק ומעתה לק"מ מה שהוכיח הרמב"ם בפי' למשנה דמנחות שכתב מכאן יש ראיה וכו' דודאי אפשר דפ"א יזדמן ובהכי מיירי שם כל המשניות דמנחות הנ"ל ולכך בסוכה מש"ה לא רצה להקשות ממתני' או מברייתא לחוד י"ל נמי דמיירי בעמדו בעדותן וכו' דמקלעי במציאות רחוק ולכך מביא הא דכי סלקת וכו' דאי כר"י ליתקע והיינו כפי' רש"י בשבת קי"ד ע"ב ד"ה דאי ר"ש דלשנה זו שחל בע"ש וודאי דא"צ לתקיעה רק לשנה הבאה כשחל יה"כ בא' בשבת לתקע השתא וע"ז קשה שפיר כיון דמתני' לא חשבו הואיל והוא אינו במציאות דמיקלע וא"כ איך נתן תקנה זו לתקיעה עכשיו על כל השנה הבאה שחל יה"כ ביום א' הוא רחוק ממציאות ועל הרוב אינו מיקלע עד שאפי' המשנה לא מיירי מזה הדין לרוב מניעתו דלא נעשה תקנה בשביל כך ונתיר שבות לתקוע בשביל דבר שאינו מצוי כלל ולק"מ אך ליישב נמי קושי' התוס' הנ"ל נ"ל יותר כדרך ישר ונקדים עוד לתרץ ש"ס תמוה במס' ר"ה פ' ראוהו ב"ד פריך הש"ס כיון דקתני עד שחשיכה ה"ז מעובר ל"ל למיתני חקירת העדים כלל פירש"י עיקר הקושיא הוא דכ"ש הוא מראהו ב"ד. לכאורה תמוה דנקט בלישנא עד שחשיכה ה"ז מעובר כו' דזה אינו ענין כלל להך קושיא מי מעכב ע"י שלא יאמר באר היטב כיון דתני ראוהו ב"ד נחקרו העדים ל"ל ולא לתלות בד"א דלא שייך כלל להך קושיא ונ"ל לתרץ בחד מחתא ונקדים עוד לתרץ מ"ש תוס' ד"ה ראוהו כו' ולכך פירש הקונטרס ולכאורה הך פי' הקונ' אין ענינו למ"ש מקודם דבב"ד של כ"ג איירי ונ"ל דהנה הב"ח כתב דאם ראו הב"ד העדות בשבת נמי אמרי' אין עד נעשה דיין כיון דבשעת מעשה שראו לא היו יכולין לדון ולאחר השבת אענ"ד והוי כמו ראוהו בלילה והאחרונים השיגו עליו וכתבו כיון דמד"ת יכולין לדון בשבת והמניעה ס הוא רק מדרבנן גזירה שמא יכתוב אמרינן עד נעשה דיין והנה במתניתין קתני לא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה היינו שעבר הזמן המוגבל לקדש החודש או י"ל באמת עד שחשיכה היינו עד הלילה ומתני' מיירי לאחר החרבן ותקנת ריב"ז שהיו מקבלין עדות כל היום וא"כ לפ"ז אין מקום להוכחת תוספות על רש"י די"ל דילמא לעולם באין להם שהות לקדש רק המקשה ס"ל דהמשנה בזמן הבית נשנית וה"פ עד שחשיכה היינו עד המנחה ומן המנחה עד הלילה אינו רק מדרבנן ענ"ד ולכך פריך שפיר ולא תהא שמיעה גדולה מראית דאף דאין שהות לקדש מ"מ אינו רק מדרבנן דמד"ת עוד היום גדול לקדש והוי כמו ראוהו בשבת וע"ז משני בראוהו בלילה גמורה דהיינו המשנה נישנית לאחר החורבן והמניעה דלא יוכלו לדון תיכף הוא מד"ת וא"נד ולעולם באין להם שהות לקדש מיירי. אמנם הרמב"ן בהשגתו למנין המצות להרמב"ם ז"ל הוכיח דא"צ ב"ד של כ"ג לקידש החודש דלאחר החורבן קידשו וכבר בטלו ב"ד של כ"ג כדי לדון ד"נ ולאחר החורבן בעו"ה בטלה ד"נ ע"ש והוא פשוט וכן מוכח מהמשנה דקתני אח"כ ראוהו ג' וכו' משמע דראו ב"ד דקתני ברישא הוא ב"ד של כ"ג וא"כ שפיר קשה דאי באין להם שהות מיירי א"כ במאי מחולקי' המקשן והתרצן דכיון דע"כ מתני' קודם החורבן א"כ ע"כ עד שחשיכה היינו מנחה וע"כ כשיטת הב"ח דאע"ג דהמניעה היא רק דרבנן אענ"ד וא"כ במאי מחולקי' המקשן והתרצן א"ו דמיירי ביש להם שהות ולפ"ז ההמשך בתוס' עולה יפה וכך הוא כוונתם פ"ה דכי יש להם שהות מיירי כמש"ל ודו"ק. ובזה אבא לבאר קושית התי"ט מה שהקשה על תוס' שהתחלנו דאיתא שם. במס' ר"ה דף כ' ע"א כי אתא עולא אמר עברוהו לאלול מ"ט אמר עולא משום ירקא או משום מתיא וכו' וי"ל מה חידש עולא בהא דעברוהו לאלול והא תקנה קדומה היא מזמן הבית כדמשני הש"ס בסוכה לא מיקלע וזה היה בזמן הבית אלא דכבר לא היה הטעם משום ירקא או מתיא וא"כ אי חל י"ט בא' לא נדחה והוסיף הוא אף משום ירקא והנ"מ יה"כ שחל אחר שבת או קודם שבת כמבואר שם ע"ש בש"ס וע"ז מחולק ראב"ח עמו וס"ל באמת אף השתא אין הטעם רק משום מתיא זהו היה טיבותא והלא עולא גופי' דהוא מרי' דשמעתתא אמר ידעין חבריא בבלאי כו' והאיך קאמר ראב"ח מה שעולא גופי' לא אמר הכי ולפי מ"ש ניחא אמנם ע"ז יש להקשות דרש"י פי' להדיא במסכת סוכה ד"ה לא מיקלע פי' משום מתיא או משום ירקא וכו' ע"ש וצ"ל תי' אחר ע"ז והוא דהנה הרמב"ם בהלכות ק"ה פסק ואם באו עדים כמה ימים לאחר שקדשו החודש ביום ל"א ואמרו שראו החודש ביום ל' הב"ד מתחכמים לבטלו ואם א"א הרי החודש מקודש למפרע מיום ל' אפי' כבר עבר רובו של חידש והקשו עליו כל המחברים דזהו נגד ש"ס הנ"ל דאמרי' ולא הספיק לומר מקודש עד שחשיכה ה"ז מעובר ואיך נאמר דאף בבואם כמה ימים בחודש דלא יהא מעובר ומקודש למפרע והניחו בצ"ע. ונראה דודאי מתני' דר"ה הנ"ל מיירי קודם חורבן ולאחר קלקול שלא היו מקבלין אלא ע המנחה וקאמר שפיר ה"ז מעובר אמנם הרמב"ם לאחר תקנת ריב"ז מיירי שהיו מקבלין עדות כל היום וא"כ חזר לד"ת לקבל עדות כשיבאו ויעידו לכך פסק דאם באו עדים אחר כמה ימים ה"ז מעובר למפרע ולפ"ז י"ל דודאי התם בסוכה דמיירי קודם חורבן וקלקול והיה התקלה שלא היו מקבלין ממנחה ולמעלה שפי' נאמר התם דדחינן לי' דמאיימין על העדים וליכא חששא מהני לבלבל העדים הללו כמ"ש דדייני מאיימין דאולי יבואו מחר ולאח"ז עדים אחרים שראו בזמנו וא"כ כל המועדים למפרע מקולקלי' ומי יודע אי גם הם יקבלו הבלבול ולאו כל העדים שווין בפרט ברובא דליתא קמן כי הירח נראה לכל כמו שהי' נראה לעדים הללו דהא בזמן התקנה כיון דנטו צללי ערב אין מקדשין כלל ומכ"ש שיבואו ביום שלאחריו ושפיר מאיימין על העדים דהי' תיקון גמור דלא חל יה"כ ביום א' אמנם לאחר תקנת ריב"ז שפיר מקבלין עדות כל היום ואי' לדין של הרמב"ם וא"כ וודאי דלא מהני מידי דאילו יבואו זמן רב אח"כ ויעידו עוד הפעם ולכך לא הי' מאיימין לכתחלה כלל ולכך לאחר החורבן הי' מיקלע יה"כ ביום א' דלא היו מאיימין דלא רצו להכניס א"ע בספק חילול למועד משום תקנת ירקא ומתיא עד שבא עולא וחש לתקנת בני בבל שהי' אז רב ישראל שם וכמ"ש המפרשי' והכניסו א"ע בספק חילול ואיום על העדים שלא יקלע ביום ו' או ביום א' ושפיר קאמר טיבותא עבדי ודוק. והשתא א"ש ולק"מ קוש' התוס' י"ט בשלמא מתני' דהבבלים דאמר דוחה יום הצום לק"מ דהא אפ"ל דשם מיירי קודם חורבן וגם קודם קלקול דהיו מקבלין כל היום וא"כ היו שם כמו אחר חורבן דאף לאח"ז היו מקבלין כמ"ש הרמב"ם וא"כ לא מאיימין על עדות מחשש שיבואו אח"כ ולכך מיקלע אבל בסוכה מיירי לאחר קלקול ולכך מקשה תוס' ממתני' דב' ימים של ר"ה דהיינו דהיו באים העדים ממנחה ולמעלה כמ"ש תוס' על קושי' רש"י והיינו ע"כ לאחר הקלקול ותקנה וא"כ מוכח דאף לאחר קלקול חל יה"כ ביום א' ומקשה תוס' שפיר בסיכה וא"ש נמי פי' המשנה להרמב"ם ודוק. ולפ"ז שם בסוכה לא רצה להקשות ממתני' או מבריית' דאימא דמיירי קודם הקלקול והיו מקבלין כל היום ולכך מיקלע ולהכי מייתי הך דכי סלקת להתם וכו'. דהנה הרשב"א הקשה דמאי פריך המקשה בשבת קי"ד ע"ב ליתקע דלידע אם חל ביום א' דמקריבין בו חלבי שבת והא לשנה אחרת כשיקלע יה"כ במ"ש יבדילו כי מקדושה חמורה לקדושה קלה מבדילין וא"צ ליתקע ומביא תירוץ בשם הרז"ה דאסור להבדיל בתפלה דחיישינן שמא יטעה ויבדיל על הכוס ואמי למיפק וכו' ע"ש ופריך שפיר לתקע והקשה מ"ש בט"ב שחל במ"ש דמבדיל בתפלה ותי' דאמרי' בגמ' ברכות מתחלה היו עשירים והיו מבדילין על הכוס וכד הענו ישראל היו מבדילין בתפלה העשירו היו מבדילין על הכוס ובתפלה ובט"ב היו עניים וכו' והמפרשים פי' דאטו היו עניים כ"כ שלא הי' להם כוס של יין להבדיל אלא דהענו ישראל הי' בימי יווני' והיו נחבאי' ביערות ומדבריות ומאין הי' להם כוס של יין להבדיל והיו מבדילין בתפלה חזרו והעשירו בימי חשמנאי' היו מבדילין בכוס ובתפלה והנה בירושלמי מבואר דהך דנשתהו העדים מלבא היינו משום דהיו גייסות של יונים מהלכין ואחרו העדים מלבא ע"ש והשתא אתי שפיר בשלמא בלא הך דכי סלקת להתם הייתי אומר דהך משנה מיירי קודם קלקול ולכך מייתי הך דכי סלקת וכו' דאי כר"י לתקוע וקשה קושי' הרשב"א הנ"ל דיהיו מבדילים וע"כ צ"ל כתי' הרז"ה הנ"ל דאתי למיסרך וקשה אימת נישני' משנה זו מתחילה כשהיו עשירים לא היו מבדילין כלל רק על הכוס א"כ איך קאמר דלא היו מבדילין פשיטא דלא היו מבדילין דליכא הבדלה רק בכוס וממילא ל"ש הבדלה זו ביה"כ ואי דמיירי כשהענו הלא לא היו מבדילין כלל על הכוס ול"ש דילמא אתי למיסרך והדרא קושי' הרשב"א לדוכתי' א"ו דמיירי בימי חשמונאים דחזרו והעשירו והיו מבדילין על הכוס ותפלה ושייך שפיר דילמא אתי למיסרך וכיון דמיירי בימי חשמונאים כבר היה אחר הקלקול ותקנה דכבר אזלא גבורת היוונים וא"כ שפיר אמרי' שם דחל יה"כ ביום א' או בע"ש וא"ש הכל בדרך נכון וברור ודו"ק. ובזה א"ש ג"כ הא דקאמר הש"ס הכא דתני עד שחשיכה ה"ז מעובר נחקרו עדים וכו' דהנה לכאורה י"ל הא דהקשה על הרמב"ם שפסק דאם באו עדים לאחר איזה ימים מקבלין אותן כנ"ל די"ל בשלמא התם היה הראיי' ראוי לקדש ע"פ הראיי' זו דהינו שהיה ביום רק שהם אחרו לבא יום או יומים ולכך אם באו אח"כ עדותן קיימת משא"כ כאן דהראי' היה כך סמוך ללילה ולא היו מספיקין לומר מקודש או סמוך כ"כ שאא"ל הוי כמו ראוהו בלילה ולכך ה"ז מעובר אבל התינח אם ראוהו ב"ד וכו' אבל נחקרו עדותן כו' הקושי' במקומה עומדת דהרי נחקרו העדות באמת באו העדי רק שאיחרו בביאתן וחקירתם עד הלילה ולא גרע זה מאלו באו למחר וביום שלאח"כ אלא י"ל תי' אחר והוא דבשלמא התם בפסק הרמב"ם ה"ל ב"ד שוגגין ולא ידעו מהעדים כלל שראו הירח בזמנו ולכך עברו החודש ולכך אם באו אח"כ עידותן חזרו לראשונים משא"כ דנחקרו העדים ועברו הזמן ואחרו מלומר מקודש עד שחשיכה וידעו הב"ד שנראה ירח ביום ל' ואעפ"כ עברו ולכך ה"ז מעובר דאתם אפילו מזידין אמנם לפ"ז לא מקשה הש"ס מידי דנחקרו העדים ל"ל דילמא מש"ה תני ונחקרו העדים די"ל שאני ראוהו ב"ד וכל ישראל דהתם לא ה"ל שעת הכושר כנ"ל משא"כ בנחקרו העדי' ה"א דיהי' כפסק הרמב"ם דאפילו בג' ימים אח"כ מקבלי' עדותן ולכך אשמעינן דאף בנחקרו העדים מעובר וכחילוק הנ"ל דאתם אפי' מזידין רק כל הנ"ל ניחא אי מתני' מיירי לאחר תקנת ריב"ז והיו מקבלין עדות כל היום ואז שפיר י"ל כשיטת הרמב"ם ושפיר י"ל דנקט נחקרו העדים לרבותא משא"כ אי מתני' מיירי קודם חורבן ממילא בלא"ה ליתא לשיטת הרמב"ם וליכא כלל רבותא בנחקרו עדים ופריך שפיר אמנם מהרלב"ח כתב הוכחה לדעת הרמב"ם הנ"ל דבקידוש החודש אף באם יש כוכב א' מקרי לילה משא"כ לשאר דברים והוכחה וראיה לזה מדקתני מתניתין עד שחשיכה ולא תני עד הלילה אלא להורות לנו דאין הלילה גמור רק חושך דכבר יש כוכב א' ע"ש והמחברי' השיגו עליו ולפי מש"ל דמשנה בזמן הבית נישנית א"כ איך אפשר לומר לילה הא מזמן המנחה ואילך לא קבלו ולכך תני עד שחשיכה דהיינו שהתחילו לשקוע צללי ערב דהוא זמן המוגבל לקידוש החודש וא"כ י"ל דכך הוא כוונת הש"ס דתני עד שחשיכה א"כ מוכח דהיה קודם התקנה דהיו מקבלין רק עד המנחה וא"צ לילה גמור א"כ בלא"ה ליתא לשיטת הרמב"ם וליכא רבותא כלל בנחקרו העדים וא"כ קשה שפיר נחקרו העדים למה לי ודוק. והנה שם בגמ' מקשה וכו' למימרא דאענ"ד כו' לימא דלא כר"ע לכאורה קשה למה לא מקשה בל"ז והאיך תלי' דוקא הקושי' בהא דקאמר השתא קמ"ל עד דאיכא משה ואהרן וכו' ונראה דהרשב"א הקשה דמאי פריך סד"א נקדשי' ביחיד דהא משנה ערוכה היא בסנהדרין דאין ק"ה פחות מג' וא"ל דהתם מיירי בג' הדיוטות ז"א דקידוש החודש בעי סמוכין דוקא כמ"ש הרמב"ן והרמב"ם במנין המצות ותי' הרשב"א דהתם מיירי שרוצים לקדש תיכף ע"פ עדותן ולומר מקודש ולכך בעי ג' משא"כ תחילת קבלת העדות דלא קמ"ל ומקשי' העולם דא"כ קושי' הש"ס במקומה עומדת ואה"נ וכו' והא דקאמר הקרא החודש הזה לכם כמשה ואהרן היינו ג"כ אם מקדש ע"פ אותן העדות מיד ולומר מקודש ונ"ל בנקדים עוד ליישב הא דאמרי' בפ"ק דר"ה קרובים כשרים לעדות החודש שנא' משה ואהרן ורבנן עדות זו תהא מסורה לכם ופירש"י היינו לקבלת העדות ולכאורה תמוה דממ"נ אי סברי רבנן דקרא כפשוטו דמשה ואהרן ממש א"כ אע"פ שהן קרובים תהא כשירים מ"ש קה"ח מקבלת העדים דהא קרובים פסולים אף לקבלת עדות ואי דהתורה קאמר דצריך דוקא להיות כמשה ואהרן מומחים א"כ מי דחקם לומר תהא מסורה בכם ולא כפשוטו עדות זו תהא כשירה בכם ולענין מומחין הוא דקאמ' לעיקר. אמנם י"ל דהנה הרמב"ם פסק אב ובנו יושבי' בב"ד לק"ה והשיגו הראב"ד וז"ל א"א והלא קרובים הם ע"ש ותי' הלח"מ דהרמב"ם מיירי מתחילת דין ואז קרובים כשירים וא"כ י"ל שפיר דקרא קאמר כמשה ואהרן ממש אפי' קרובים דהיינו לקבלת העדות דהוי כתחילת דין וכשירים וכמ"ש תוס' להדיא בר"ה דקבלת עדות הוי כתחילת דין ע"ש היטב בתוס' וא"כ קאמר הש"ס שפיר הכא דמוכח מקרא דהחודש וכו' דצריך דוקא ג' דאל"כ דהתם מיירי באומרי' מקודש תיכף א"כ הוי כגמר דין ואז קרובים פסולין אע"כ דמיירי אף בתחילת דין לקבלת עדות ומוכח שפיר דצריך דוקא ג' ודוק. והנה הרשב"ם כתב בב"ב על הך מימרא דאענ"ד דאף בא' שראה המעשה ונתכוין להעיד אף שב' האחרים יעידו בפניו נמי אענ"ד והקשו תוס' עליו שם דזיל בתר טעמא דאענ"ד דהוי עדות שא"א י"ל וכו' ע"ש בתוס' וכתב הרמב"ן שם בחידושיו לב"ב דא"ל אף כאן אם הוא בעצמו ראה המעשה שוב אין מקבלין הזמה והוי עדות שא"א י"ל א"כ אף בלא נתכוין להעיד נמי אענ"ד ע"ש ברמב"ן ולפ"ז י"ל דזהו באמת כוונת ר"ע דאענ"ד אף בראהו משום דהוי עדות שא"א י"ל וכקושי' הרמב"ן אך בקה"ח פסק הרמב"ם דאף אם אמרו מקודש ואח"כ הוזמו העדי' אע"נד והחודש מקודש דאתם אפי' מזידין כו' ע"ש וא"כ ל"ש כלל בעדות החודש עדות שא"א י"ל ושפיר עד נעשה דיין עיין ברמב"ם משא"כ בסנהדרין שראו וכו' וא"כ לא פריך הש"ס כלל מר"ע. והנה הרמב"ן ז"ל והרז"ה ז"ל כתבו בפ"ב דכתובות דמקום שא"צ עדות שא"א י"ל יכולין הדיינים להיות קרובים זה לזה ודעת הרז"ה להכשיר בדיני קיום קרובים דל"ש בשטר הזמה ויכולין להיות קרובים ולפ"ז א"ש דבל"ז לק"מ לימא מתני' דלא' כר"ע די"ל כקושי' הרמב"ן הנ"ל וגבי קה"ח ל"ש עדות שא"א י"ל כנ"ל אך השתא דאמרי' קמ"ל עד דאיכא משה ואהרן וקשה דילמא התם בגמר דין תיכף ע"י עדים וצ"ל דאיכא עדים קרובים הן ופסולין א"ו דמיירי בקבלת עדות והוי ת"ד וכשירים וא"כ מוכח שפיר דלא כהרמב"ם דאל"כ הוי כתחילת דין וכנ"ל א"כ שפיר שייך עדות שא"א י"ל ופריך שפיר לימא דלא כר"ע ודוק. ואגב דעסיקנא בהאי ענינא נימא בי' מילתא חדתא דאמרינן התם במסכת ר"ה דף כ"א כי סלקת להתם כו' תוס' ד"ה בין מלפניו כו' ר"ת לא גרס מלפניו דאם חל כו' דמיקלע יה"כ בא' בשבת כי ע"ש מקשי' ובאמת הוא קושית הרז"ה דעדיין קשה אדלעיל דקאמר יה"כ שחל כו' א"כ למ"ד משום ירקא וכו' דהרי אם חל יה"כ ביום א' חל ר"ה ביום ו' ממילא ל"ש ירקא ונראה דהנה תוס' הביאו בסוכה מ"ב ד"ה לא מיקלע כו' מהא דאיתא בירושלמי רב סימון מפקד לאילין דמחשבין הכא דמתכווין דלא אתא תקיעה בשבת ודלא אתא ערבתא בשבת ואי דחקית תקיעה עבדין ולא תעבדין ערבתא כו' ע"ש א"כ קשה לר"ת נמי דגר מלאחריו וחל י"ט ביום א' ולמ"ד משום מתיא לא מעברין והלא אז חל השע"ר בשבת ועדיין צריכין לעבר משום יום ערבה כירושלמי הנ"ל ונראה דלק"מ דבלא"ה קשה קושי' תוס' מ"ש הירו' ואי דחקת תקיעה עבדינן כו' ולא עבדית ערבה ולכאורה הוא תמוה השתא תקיעת שופר דד"ת הוא למה יתבטל מפני השע"ר שהיא רק דרבנן ותוס' רצ"ל דבשלמא תקיעה לא נעקר לגמרי דמ"מ תוקעין בב"ד אך השע"ר יעקר לגמרי אמנם התינח לשיטת הרי"ף דס"ל בכ"מ שיש ב"ד תוקעין א"ש אבל השתא לדידן דבעי סמוכין ובאמת אמרו עליו שהוא ז"ל תקע ע"ש באריכות וכבר השיגו עליו כל הפוסקים דאף בב"ד אין תוקעין א"כ יפול הקושיא על רבינו הילל גופא דתיקן העברונות איך ידחה ר"ה מפני ערבה דהלא שופר ד"ת והשע"ר דרבנן שהרי כל עצמו של רבינו הילל שראה שפסקו סמוכין ולא יהיה כאן א' שיכול לקבוע מועדות וכמ"ש הרמב"ן במנין המצות ע"ש וליישב כ"ז נראה דבודאי בלא"ה תמוה מ"ש הירושלמי מוטב שיפול ר"ה בשבת ולא יחול ערבה בשבת דהא ודאי א"א לחול ערבה בשבת דא"כ ה"ל משום ירקא וצ"ל ע"כ דמשום ירקא לחוד לא דחינן ר"ה דהאיך שייך זה משום אכילת ירקא דחינן שופר ד"ת וגם מפני ערבה לא דחינן ר"ה כי אינו רק מנהג נביאים יהא דוחה עשה ד"ת רק משום תרווייהו להדדי דחינן ר"ה דאם חל ערבה בשבת יהא ר"ה ביום א' ואיכא חשש ירקא ולכך דחינן לתקיעה וזהו דקאמר הש"ס א"ב ראש השנה שחל אחר השבת דלמ"ד משום ירקא מעברין ומשום מתיא לא מעברין ואף על גב דלמ"ד משום מתיא מעברין משום הושענא וא"כ ממ"נ כנ"ל ז"א דמ"מ יש נ"מ כשר"ה בקביעות בשבת ואם יעברוהו לא' בשבת למ"ד משום מתיא מעברין דר"ה עדיף מהושענא דזה ד"ת וזה מנהג לחוד ואי דגם בזה יש סברא דמתיא ז"א דאפשר בעממין משא"כ משום ירקא לא דחינן שיפר ליום א' משום שתיהן משים ירקא ומשום ערבה ובאמת יכול לומר הש"ס כה"ג דמשום ירקא לא מעברין ומשום מתיא מעברין רק דנקט הך דקאי בלישנא דעולא ומכל מקום איכא נמי נ"מ כמ"ש וא"כ י"ל דזהו נמי א"ב הא' דיה"כ שחל בא' בשבת הרצון דהיה ר"ה בקביעות בשבת וע"כ דחינן מפני שופר ואין לנו לדחות אלא ליום ו' שלפניו או ליום א' שלאחריו רק אי דחינן ליה ליום ו' יחול יוה"כ ביום א' ואי דחינן ליה ליום א' יהא הושענא ביום שבת ולכך דחינן ליה ליום ו' וכנ"ל לפ"ז לק"מ הירושלמי דאמר אפשר לקובעו שלא יהא יום ערבה בשבת יש לעשות כן וצ"ל דאם חל ר"ה בשבת ויש כאן מקום לעבר שיקלע ביום א' או לחסור לאב ג"כ ליום א' כדי שגם הושענא יהיה ביום ה' ולא בשבת וזהו מיירי שיעשה שיהא שניהן שלא בשבת וא"כ שפיר אמרי' א"ב יה"כ שחל להיות בא' בשבת וא"ל דהשתא יהיה יה"כ ביום א' ז"א דלמ"ד משום ירקא ל"ח מידי דלאורתא טרח ומייתי לה וא"ל דבר"ה חיישינן משום ירקא הלא א"א לעשות בא"א דאם נעשה ר"ה ביום א' נמי אינו מתוקן ירקא ואם דחינן ליה ליום ו' יהיה יה"כ ביום א' וחיישינן משום מתיא ולכך מעברין אף דיחול הושענא בשבת כיון דתקיעה ד"ת מתוקן בשביל מנהג נביאים כבוד דמתים דוחה אותה דכל דברי חז"ל בטלו מפני המתים כדאמרי' בעלמא י"ט שני לגבי מת כחול שוויה רבנן ולכך טוב לעבר שיקלע ביום א' משנעשה אותה ביום ו' וידחה מתים דזהו ודאי א"א דיהיה ר"ה בשבת ולא יהא כלל חשש ירקא דז"א כנ"ל דמשום ירקא לחוד לא מבטלינן ת"ש ד"ת וא"ש ודוק. וכדי לבאר תקנת ריב"ז הנ"ל נקדים ליישב הרמב"ם דאיתא במסכת ר"ה בראשונה היו מקבלין עדים כל היום כו' נתקלקלו הלוים כו' והקשו תוס' דאמאי לא קאמר קלקול של מוסף כו' ותירצו דאתי עשה דקרבן צבור ודחי עשה דהשלמה כו' ע"ש בתוס' והנה הרמב"ם בחבורו העתיק שנתקלקלו בקרבן מוסף כו' ע"ש וכבר תמה עליו הגאון בעל תי"ט וביותר תמוהין דבריו דהלא התוס' כתבו וכ"ת דמעלה ומלינה בראש המזבח דהניחא למ"ד לינה מועלת כו' ונ"ל דידוע דקרבן מוסף בעי שיר מיוחד כמ"ש הרמב"ם בהלכות תמידין וקיי"ל א"א שיר רק על היין דהיינו נסכים של קרבן וא"כ אם הקריבו את המוסף היו רגילין לומר שיר של מוסף ובאם לאו לא הי' אפ"ל וכ"כ תוס' להדיא דנסכים הבאה בלילה ומכ"ש ביום שלאחריו א"א שיר וקיי"ל ביומא בסוגיא דאביי מסדר סדר המערכה כו' דאימורי' קודם לנסכים שנאמר בהן זבח ומנחה וא"כ אי לא מעלה ומלינה בראש המזבח לא היו אימורים נקרב וא"כ גם הנסכים לא היו קריבי' וא"כ בטלה לשירת המנסך ולכך לא היה אפשר להלין בראש המזבח אך כ"ז בעולת צבור אבל בשעיר החטאת בלא"ה אין ניסוך לחטאת היו יכולין להלין בראש המזבח והנה לכאורה קשה ל"ל לתוס' תנאי דתמיד הל"ל בקיצור אופן הקרבנות מוסף דהא קיי"ל בגמרא דיומא וכן פסק הרמב"ם דיחיד מתנדב כל הקרבנות ול"ח לשמא לא ימסרם יפה וא"כ אפשר ליחיד להביא כל הכבשים ע"ת דאם לא יבואו עדים יהי' ק"י ואם יבואו העדים מתנדב הוא לצבור ויהיה מוספי צבור אך הא אמרי' בפסחים דף פ"ט דפריך בה' שנתערבו פסחיהן כו' ע"ש ומסיק אנא משום סמיכה כו' וא"כ ה"נ דלא יכול היחיד להביא ע"ת משום דיחיד בעי סמיכה ותמיד לא בעי סמיכה ואף הש"ס פריך תינח קרבן אנשים קרבן נשים מא"ל וקשה ג"כ יביאו נשים ויתנה אך זה לק"מ דהקשה בהא דאמרי' כהן שעשה לו אמו כתונת מנדבו לצבור ועושה בהן עבודת יחיד והקשו תוס' כיון דקיי"ל דל"ח לשמא לא ימסרם יפה א"כ אף עבודת צבור יעשה בו ותי' דלכך נקט שעשה לו אמו ולא נקט סתמא דהואיל ועשאן משלה הי' ונשים דעתן קלות ושמא לא ימסרם יפה ולכך פי' לקרבן צבור וא"כ אף כאן לא יוכלו נשים להביא ולהתנות דאולי יבואו עדים ויהיה קרבן צבור ושמא לא ימסרה יפה אך למ"ד סמיכה בכל כחו בעינן אך דלא יוכלו לסמוך מספק דאם לא יועיל לא יפסיד וע"ש בתוס' בפסחים להדיא דתליא הך דסמיכה בפלוגתא דתנאי אי בעינן סמיכה בכל כחו א"כ א"ש דלא רצה לומר הקלקול במוסף בש"ס דעדיין יקשה הניחא למ"ד סמיכה לאו בכל כחו בעינן א"כ יכול היחיד להביא ע"ת ולסמוך מספק ובודאי זהו התקנה שנשתהו העדים מלבא ולא מחלק שום תנא שהי' תקנה קדומה וא"כ צריך טעם למ"ד לאי בכל כחו בעינן למה תקנו שלא יקבלו מן המנחה דהא אפשר להתנות כנ"ל ולכך אמר הקלקול בשיר דתמיד דזהו לכ"ע ומשני מילתא דפסיקא תני דהוא דבר השוה לכל התנאים אך הרמב"ם פסק כמ"ד סמיכה לאו בכל כחו בעינן א"כ לא יוכל היחיד להביא ע"ת משום דבעי סמיכה וא"א לסמוך מספק וא"ש הקלקול במוסף ודוק. ולתרץ עוד מ"ש הרמב"ם בהלכות עומר מצותו לקצור בלילה בין בחול בין בשבת כו' נקצר ביום כשר כו' והקשה הכ"מ דהא בש"ס דמנחות ע"ב נקצר ביום כשר כו' שלא במצותו פסול אר"י ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה כו' ע"ש ואם פסק נקצר ביום כשר אמאי ר"ש ה"ה פוסק כר"ע עיין בה"ז ונראה דלכאורה קשה מאי פריך הש"ס ואס"ד נקצר ביום אמאי ד"ש דילמא הא דקאמר נקצר ביום כשר היינו י"ל ע"ש שתי' דלענין קצירה ליכא חלקו וזאת לא ס"ל להרמב"ם אצ"ל למאי דאי' בירושלמי תבואה שנשרשה קודם שהביא העומר עומר מתיר ושנשרש לאחר העומר עומר של שנה הבאה מתירה ומבעי' ליה מהו להביא ממנה מתבואה שנשרשה אחר העומר ופי' המפרשים דעל תבואה שנשרש קודם לעומר לא קמבעי ליה דכיון דכבר היה מתירה העומר בשנה העברה א"כ הוי כמפריש מפטור על החיוב ופשיטא דלא וע"ש וא"כ לסברא זו דתבואה דכבר פקע ממנו איסור חדש אין להביא לעומר דהוי כמפטור על החיוב ור"י ס"ל לעיל ס"ח ע"א דאף בזמן הבית האיר המזרח מתיר וא"כ דא"ל נקצר ביום היינו ביום שלאחר הלילה דהא מכיון שהאיר המזרח התיר ופקע חדשו שוב אין לקצור ממנו דהוי כמפריש מפטור על החיוב כנ"ל בירושלמי וא"כ נקצר בלילה דאז קצירת עומר שהוא עיקר המצוה כמבואר בירוש' דעיקר המצוה היא הקצירה וא"כ למ"ד משעת קצירה ואילך פקע חדש ע"ש הוא בזמן אסורו של חדש אבל ביום כבר פקע איסור חדש לגמרי ואיך יהיה נקצר לעומר א"ו דנקצר ביום היינו ביום שלפניו והוכיח שפיר דא"כ לא לידחי שבת א"ו דנקצר שלא במצותו פסול אמנם לדידן וכן פסק הרמב"ם דלא"א האיר המזרח מתיר ולא פריך אלא כאמוראי דפליגי שם עליו וא"כ פסק שפיר דנקצר שלא כמצותו דהיינו ביום כשר והיינו ביום שלאחר הלילה כמשמעות לשונו ולא הוי כמפריש מפטור על החיוב דקודם הקרבת עומר חל איסורו של חדש וזהו ברור ונכון. עוד נקדים לתרץ בש"ס דר"ה פרק י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת כו' א"ל רבא כו' הא לאו מלאכה היא כו' ונ"ל דהנה מהר"מ פאדוה הקשה על הש"ס דל"ל אמר גזירה שמא יתקן כ"ש כו' ועיין בט"ז שתי' דתקיעה לא הוי כ"ש רק קול בעלמא ונראה ראיי' לדבריו מש"ס דשבת בהך בעיא דרב ביב הדביק פת בתנור התירו לו לרדותו כו' ועיין בתוס' ד"ה התירו אע"ג דאמרי' בר"ה כו' וקושיא זו היא קושי' הרי"ף שכתב במסכת שבת וז"ל אמר רב ביבי הדביק פת בתנור כו' אע"ג דרדיות הפת חכמה ואינה מלאכה דתנא דבי ר"י וכו' וכתב הרז"ה ז"ל אין לקושי' זאת לא טעם ולא ריח שאלו היתה מלאכה האיך היו דוחים מלאכה מפני מלאכה א"ו מפני שאינה מלאכה אלא חכמה הוצרכו להתירה ע"ש ותירץ הר"ן וז"ל הנך רבנן ה"פ ודאי ת"ש ורדיי' לאו שבות נינהו ותנא דבי ר"י דאמר כל מלאכת עבודה כו' לאו לאפוקינהו ממלאכה ד"ת קאמר דהא לא איצטרכי' לי' דכולהו ממלאכת, משכן ילפינן להו ורדיי' לא הוי במשכן כדאיתא בפרק כלל גדול דף ע"ד ולמיפטר מאי דלא הוית במשכן לא צריך מיעוטא א"ו תנא דבי ר"י הכי קאמר כיון שהכתוב אמר כל מלאכת עבודה דמשמע מלאכה גמורה אף חז"ל בשבותיהן לא אסרו מה שהוא חכמה ואינה מלאכה. ולפי זה קשה א"א ת"ש הוי כמו כ"ש א"כ איך ממעטינן מכל מלאכה דאף איסור דרבנן ליכא הא הוי כמו כ"ש אע"כ מוכח כהט"ז ולפ"ז כך הם דברי הש"ס במקדש היכי תקעינן וכו' ופריך הכי ממ"נ אי מד"ת במקדש היכי תקעינן וא"ל שאינו אלא שבות דשמא יתקן כ"ש וקיי"ל אין שבות במקדש ופריך ע"ז ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי מכל מלאכת עבודה דת"ש לאו מלאכת ד"ת הוא פשיטא הא לא הוי במשכן כקושי' הר"ן וע"כ ממעטינן דאפי' מדרבנן לא הוי מלאכה כתי' הר"ן הנ"ל וא"כ צ"ל כהט"ז כנ"ל וקשה ל"ל היו תוקעין אף במדינה ומשני הש"ס שפיר גזירה שמא וכו' ולק"מ קושי' תוס' ודוק. באופן אחר נ"ל ובזה יתיישב ג"כ קושי' מהרש"א שם על תוס' בד"ה אבל לא במדינה וכו' ועי"ל בדין דיהא לולב דוחה בגבולין כו' ע"ש והקשה מהרש"א דהאי תי' נ"ש כאן רק קאי ליישב אקושי' דלעיל ע"ש ובאמת למעיין בתוס' יראה דאכולהו מילתא קאי האי תי' ונראה דאי' בירוש' ובמדרש פ' אמור דלכך תוקעין במקדש בשבת דכתיב ועשיתם בא' לחודש כו' והקרבתם כו' ע"ש והטעם י"ל או דבלא"ה היו תוקעין במקדש על הקרבנות כנודע או דשם ידעו בקביעי דירחא כמבואר בירושלמי ותוס' והנ"מ הוא אם הוא בגדר מלאכה ולכך מיעט התורה כתקיעה דה"א ביום אפי' בשבת כמ"ש התוס' והתם במקדש י"ל הטעם הואיל וידעו בקביעי דירחא וכו' ולא בגבולין דאין ספק דוחה שבת משא"כ א"א דלאו מלאכה כלל היא והקרא ממעט והגז"ה והיתר במקדש א"כ אין לנו לחלק בין ספק לודאי דאין כאן מלאכה כלל ומ"ש דידעי בקביעי ואדרבה ממ"נ אי אין כאן ר"ה הא אין כאן תקיעת מצוה רק רשות וממילא מותר וצ"ל הטעם הנ"ל ונ"מ אי מד"ת לאסור התקיעה בשבת רק במקדש לבד א"כ איך תיקן ריב"ז לתקוע בכ"מ שיש ב"ד הלא בקום ועשה אין כח ביד חז"ל לעקור ולבטל בקום ועשה אך אי הטעם משים ידיעת הקביעות ב"ד דוחה דמיירי בב"ד שקדשו החוד כמ"ש רמב"ם אבל אי הטעם משום קרבנות אין ב"ד דומה למקדש וזהו כוונת הש"ס דמתחלה פריך במקדש היכי תקעינן וא"ל דמה"ת במקדש מותר א"כ איך תיקן ריב"ז בקום ועשה אך דל"ת במקדש הטעם משום קביעות וא"כ כ"ז דומה הכל א"ש, לזה קאמר ועוד הא לאו מלאכה היא כדתני' כו' וא"כ כיון דלאו בגדר המלאכה א"ל משום קביעות כנ"ל וא"כ משום קרבנות ולא דוחה כלל וכנ"ל וא"כ קשה על ריב"ז האיך תקן הא אין ב"ד יכול לעקור דברי ב"ד חבירו ודוק. אך הרמב"ם פסק אין ב"ד יכול לעקור דברי ב"ד חבירו ואפי' אם גזרו מאיזה טעם לדבר ונתבטל הטעם עתה מ"מ אין יכול לבטל והראב"ד השיגו דהרי ריב"ז תיקן בכרם ביבנה כו' ע"ש בריש מסכת ביצה וריב"ז ודאי קטן הי' מב"ד שקדמו וע"כ אם בטל הטעם רשאי אך אף להרראב"ד קשה איך תיקן ריב"ז שיהיו תוקעין בכ"מ שיש ב"ד הלא בזמן הבית היה תקנה שלא לתקוע בשום ב"ד רק בירושלי' ואיך תיקן לאחר החרבן לבטל תקנתם וכי בטל הטעם בחורבן הבית בשלמא לתי' א' של תוס' כאן כדי להעלות זכרון של ישראל ולא ביקשו לבטל לגמרי אך הטעם בטל דבזמן המקדש בלא"ה היו תוקעין במקדש והי' זכר אבל אף לאחר החרבן תיקן ריב"ז שיהו תוקעין בכ"מ שיש ב"ד כדי להעלות זכרונם אין חילוק בין ב"ד לב"ד דמ"ש אבל בזמן הבית הי' מקדש מוכשר יותר להעלות זכרון לפניהם אבל לתי' ב' של תוס' קושי' הנ"ל במ"ע ונ"ל ויתיישב ג"כ קושי' מהרש"א הנ"ל דהנה הרי ז"ל פסק אין תוקעין בשבת וכו' טעמא דמלתא משום קביעי דירחא ע"ש והשיג עליו הרז"ה דהלא בזמן הבית אף בירושלים לא היו תוקעין אע"פ דשם יודעין בקביעי דירחא ותי' הר"ן דלא היו יודעין אם באו עדים מהמנחה ולמעלה או לא ע"ש א"כ י"ל לכאורה דהרז"ה הקשה שפיר דא"ל מספיקא אם יבוא עדים ממנחה ולמעלה הא קיי"ל שופר זמנו כל היום וא"כ ימתינו בממ"נ עד חצות אם יבואו עדים קודם מנחה יש עוד זמן לתקוע ואם יבואו לאחר מנחה ימתינו עד למחר יתקעו והקשה הרז"ה שפיר וצ"ל דהנה הרמב"ן והר"ן ס"ל דהעיקר הוא לתקוע ביום שופרות במוסף ואין להמתין עד מנחה דנקרא פושע הממתין עד המנחה והרז"ה לא ס"ל סברא זאת וא"ש ובזה י"ל דלכאורה י"ל על תוס' דקארי לי' מאי קארי לי' דלמה לולב דוחה יותר משופר בזמן הבית דהא אמרי' בסוכ' הטעם דלולב בקביעי דירחא בקיאין ומה תי' בתי' אח"כ אצ"ל בתי' א' ס"ל כקושיא הנ"ל א"כ כירושלי' יתקעו והיינו דימתינו עד המנחה וסברת הר"ן הנ"ל לא סברי תי' הא' רק כמ"ש הרז"ה ובתי' ב' חידש כסברת הר"ן הנ"ל והנה בזה תי' ג"כ קושי' הב' של תוס' דלכאורה קשה מאי הקשו דלמא אחר החורבן הקילו טפי שופר מלולב י"ל כמ"ש הר"ן והרשב"א בשלמא שופר יהיה בטל לגמרי מצות שופר אם לא יהיו תוקעין בשבת אבל בלולב הא עדיין זמנו כל ז' כדאמרן שלאח"ז א"כ י"ל דה"ק כך דהא אם באו עדים ממנחה ולמעלה דלאחר חרבן מקבלין אותו וא"כ אם חל בשבת היו תוקעין וקשה אז לא ה"ל לתקוע דהא אמרי' במסכת ביצה דאף דתיקן ריב"ז דמקבלין עדות כל היום היינו דעיקר מנין החודש תשרי יהיה יה"כ וסוכות מיום א' אבל מ"מ מודה דעושין אותו היום קודש וא"כ הוי שפיר כמו לולב דיכול לתקוע למחר דחל ביום א' שהוא ג"כ ר"ה דרבנן וחזר שופר להיות שוה כמו לולב אך לפי סברת הר"ן דעיקר תקיעה במוסף ולא יכול להמתין ע חצות לק' מ דכיון דכבר תקעו קודם חצות דלא חש שו אם יבואו עדים אחר מנחה מי יתקן מה שכבר נעשה וכבר הקדמנו דבתי' א' ס"ל כסברת הרז"ה והקש' אך בתי' ב' י"ל שס"ל סברת הר"ן ולפ"ז מיושב קושי' זו של תוס' משום דמצות שופר יהיה בטל לגמרי כנ"ל משא"כ בלולב א"כ בבואו עדים ממנחה ולמעלה היה יכולין לתקוע למחר דהא כבר תקעו קודם חצות ולק"מ קושי מהרש"א ודוק. ולפ"ז לק"מ ג"כ קושי' הל"ל איך תיקן ריב"ז וביטל תקנה של ב"ד שקדמו ז"א דודאי מעולם לא רצו חז"ל לעקור מצוה ד"ת ובלולב ישנו בימיו אחרי' דחג בזמן הבית היה קיום למצוה זו במקדש אבל בחורבן הוצרכו ליתן מקום קיום למצוה זאת כיון דהוצרכו לתקן בב"ד אחר שיהיו תוקעין לכך תיקן שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בית דין והא"ש וזה יהיה המשך לתקנת ריב"ז שתיקן שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בית דין וקשה למה בלולב בטלו לגמרי כנ"ל ע"ז בא ואמר במשנה ב' דלולב יהיה נוהג בכל יום בגבולין וא"כ יש קיום מצוה למחר משא"כ בשופר כתי הרשב"א הנ"ל והנה בירושלמי דסוכה מחולק אם לולב מד"ת רק בגבולין יום א' דכתיב ושמחת לפני ה' ז' ימים היינו רק במקדש או אף במדינה מד"ת ז' כשהוא אומר ולקחתם לכם ביום א' אמרינן דוקא ביום א' כו' והדר דחו ליה דיום א' אפילו בשבת וכן הוא בש"ס דילן רק הש"ס דילן מקשה הא טלטול בעלמא הוא ולמה צריך לרבויי ומשני למכשירי לולב ואליבא דר"א כו' וא"ש דקאמר ריב"ז התקין שיהיה ניטל כל ז' שהוא זכר למקדש אבל מד"ת רק ביום א' והא דלא מוקמינן יום א' לרבויי שבת הוא דאתי וכנ"ל ולכך לא ס"ל כר"א דמכשירי ד"ש והטעם כמבואר פ' ר"א דמילה דאמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשות וכו' וקשה לפ"ז איך יתקיימו שני מקראות נקצר ביום כשר וד"ש ע"כ דביום היינו יום ט"ז וא"כ מוכח דלא כר"י דהאיר המזרח מתיר וא"כ שפיר תיקן דיום הנף אסור זכר למקדש משא"כ לר"י דאף בזמן הבית להאיר המזרח מתיר וצ"ל מהרה יבנה ולכך גזרו והוי גזירה לגזירה רק דלפ"ז דלכך לאחר החרבן קיל משופר כמ"ש א"כ למה בזמן הבית שופר חמור טפי וא"כ צ"ל כמ"ש תוס' דשופר חמיר דהוי חכמה וכו' רק י"ל כנ"ל הך תי' דלא ידעו דלא המתין עד חצות וא"כ י"ל כדעת הט"ז דשופר ליכא שבות דחכמה ואינה מלאכה דהוי תיקן כ"ש ועיין טז ומג"א וא"כ קשה יה"כ שחל להיות בע"ש ליתקע וא"ל כתי' המהרש"א ורשב"א ז"נ דלמסקנא שבות רחוקה לא התירו לק"מ שופר לית ביה משום שבות וא"כ ל"ל כמש"ל דלא מיקלע יה"כ רק במציאות רחיק דהא היו מאיימין ול"ח כלל לתקן בעיבור הזה תקיעה וקשה הא חזינן כזמן המשנה היה מיקלע עד שבא עולא ואמר טיבותא וכו' עם אנשי בבל ולזה אמר כמ"ש דבזמן הבית לא היו מקבלין עד לאחר המנחה אבל לאחר החרבן דתיקן ריב"ז שיהיו מקבלין כל היום מיקלע כמש"ל אך לפ"ז קשה כיון דהטעם דלכך מיקלע לאחר חרבן אם יבואו עדים ויאמרו ראינו דאם יעמדו בדבר הם ה"ז מקודש למפרע וקשה הלא קיי"ל אתם ואפילו מזידין וצ"ל אם הב"ד רוצים אבל מ"מ על הב"ד מוטל שלא להזיד רק לקדש ע"פ הראייה וקשה לפ"ז ודאי שהוזמו בעה"ח דכל הטעם דמוזמין כשר דאתם ואפילו מזידין אבל א"א דמ"מ חובה על הב"ד לקדש ע"פ הראיי' א"כ כשהוזמו העדים חובה על הב"ד להדר עובדא וצ"ל דבאמת מוזמין פסולין כדעת הרז"ה שחולק על הרמב"ם א"כ קשה לפ"ז איך הושב משה ואהרן ונאמר החודש הזה לכם הא הוי קרובים וצ"ל ע"כ דהכוונה לא להיות ב"ד רק הכוונה כמשה ואהרן שהן מומחין כמ"ש מהרש"ל ולפ"ז חייבין העדים לבא לב"ד חשוב וע"ז קאמר דבאמת הדין ד"ת כן הוא רק ריב"ז תיקן שראש ב"ד ימחול על כבודו ולא יהא הולכין רק למקום וועד כמ"ש הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם למנין המצות דבאמת מדת הדין כן וא"ש הכל ודוק:

תוכן העניינים

חצי יהונתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה