חפץ חיים על ספרא· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין
צו
פרק ב
פסקה א
א כמדתו. של הכהן. שלא יחסר ושלא יותיר:
בד שיהו של בוץ וכו'. לאו ממשמעותא ד-'בד' נפקא לן כולהו אלא הכי קאמר - בגדים שנאמר בהן 'בד' צריכין שיהיו של בוץ וצריכין שיהו חדשים וצריכים שיהיו כפולים ושלא ילבש עמהן בגדים אחרים (של קודש או של חול). יש מהן למצוה ויש מהן לעכב, כדמפרש בזבחים (דף יח.) וביומא (דף עא:), עיי"ש:
שיהו חדשים. דבעינן שיהא ל"כבוד ולתפארת":
שיהו כפולים. חוטין כפול ששה:
שלא ילבש עמהן בגדים אחרים. יתור בגדים. ד-'בד' הוא כמו 'לבדו' ומשמע לבדו ילבש:
בגדי פשתן. דמשמע דלא יוסיף עוד של בוץ עמהן:
לא ילבש עמהן בגדי קדש אבל וכולי. דמשמע דמין דידיה קממעט:
ת"ל ומכנסי בד וגו'. הגר"א גריס "תלמוד לומר בד" [וכדבריו איתא בזבחים בדף יח ע"ב] ור"ל ד-'בד' משמע שלא יוסיף דבר עמהן כלל. ויותר נראה דדרש התורת כהנים הוא מדכתיב הכא שני פעמים "בד" ובפרשה אחרי כתיב שם ד' פעמים "בד" – "כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד וגומר" – הרי ששה. ומהני מרבה כל אלו. וכן משמע קצת בראב"ד דכתב מדכתיב "בד" יתירא דרשינן לכל הני. ואחר כך מצאתי בתורת כהנים גופא להלן בפרשה אחרי על הפסוק "כתונת בד קדש ילבש" כעין דברי. [ודע דמה שכתב שם ומה תלמוד לומר ד' פעמים הוא כמו 'דבר אחר'. וכן מוכח בפסיקתא זוטרתי]:
להביא את המצנפת וכו'. קסבר דהרמת הדשן עבודה היא ובעיא ד' בגדים:
ר' דוסא אומר להביא וכו'. סבירא ליה דהרמה לאו עבודה היא ואין צריך ד' בגדים. ור' יוחנן סבירא ליה [ביומא דף כג:] דסברת ר' דוסא דלא צריך קרא לריבויא דודאי עבודה היא אלא האי "ילבש" יתירא להביא שהכהן הדיוט יכול ללבוש לעבודתו הארבעה בגדי בד שלבשן הכהן הגדול ביום הכפורים, דגמרינן "ילבש" "ילבש" מהתם דכתיב בפרשה אחרי "כתונת בד קדש ילבש" ובהנהו בגדים מיירי הכא:
וכי אבנטו וכו'. והלא של כהן הגדול ביום הכפורים של בוץ לבדו כדכתיב "ובאבנט בד יחגור" ואבנט של כהן הדיוט של כלאים – תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר:
ד"א. צריך לומר "ועוד" [הגר"א ופשוט]:
קדושה חמורה. כהן גדול בפנים:
אפילו הם שחקין. ומאי דאמרינן לעיל בד שיהיו חדשים היינו למצוה (זבחים יח, ב):
פסקה ב
ב ממשמע שנאמר בד שומעני ד' כלים. אר' יהודא קאי; דאין צריך 'ילבש' לרבות עוד שני כלים דמגופיה דקרא מוכח. דכיון שנאמר בהן 'בד' שומע אני כל הד' בגדים שנאמר בפרשה אחרי "ולבש את בגדי הבד" והתם הלא היו כל הד' בגדים:
אם כן למה נאמר מדו בד. פירוש, אם כן למה פרט הכתוב "מדו בד" [ומכנסי בד] - יכתוב "ולבש בגדי בד" ויכלול בזה כל הארבע בגדים. ועל זה משני ד-"מדו" לאורויי שיהא כמדתו, ו"מכנסי בד" כבסמוך:
פסקה ג
ג ולא רטייה על בשרו. שהיא חוצצת:
להלן. בפרשה אחרי:
ומכנסי בד יהיו על בשרו. משמע יהיו כבר קודם הכתונת. וכן בהרמת הדשן צריך להיות כן. וילבש לא דריש ר"ש. ואפשר דסבירא ליה לרבות שחקים וכנ"ל:
פסקה ד
ד יכול עצים ת"ל עולה. פירוש, יכול אפר העצים בלבד - תלמוד לומר "עולה" שאף מן העולה היה מרים [הראב"ד]. והקרבן אהרן פירש שהיה נזהר שלא ליטול מאפר העצים אלא מן גחלים של העולה בלבד:
יכול אברי עולה. היינו אפילו לא נשרפו לגמרי בכלל 'דשן' הם:
תלמוד לומר אשר תאכל האש. לומר שלא ירים אותם עד שיתעכלו ותאכלם האש:
מן המאוכלות הפנימיות. שאותם בודאי נתאכלו לגמרי:
ושמו בנחת. מדלא כתיב "והשליך" כמו במוראה ונוצה:
ושמו כולו. מדלא כתיב "ושם" – אלמא צריך שישים את כולו אצל המזבח:
ושמו שלא יפזר. פירוש, צוברו במקום אחד ולא יתננו בשנים או שלשה מקומות מדכתיב "ושמו" - משמע כולו כאחד:
ומחזירם למערכה ת"ל אשר תאכל האש את העולה על המזבח. כלומר אפילו עיכולי עולה אתה מחזיר על המזבח:
שפקעו מעל המזבח. לארץ. ואשמועינן דאפילו הכי יחזיר מדכתיב "אשר תאכל האש את העולה על המזבח" קרי לה עולה אחר אכילת האש:
קודם לחצות יחזיר וכולי. בגמרא פריך אי דאית בהו ממש (שלא נתאכלו) אפילו לאחר חצות נמי יחזיר, ואי דלית בהו ממש (שנתאכלו לגמרי) אפילו קודם לחצות נמי לא יחזיר? ומשני בשרירי. ופירש"י אברים קשים שנתקשו מחמת האש. ששלטה האש בכולן ונשרפו אלא שלא נעשו פחם, וכעצים יבשים הם מתוכן. ובהם אמר דקודם חצות לא חשיבי כמעוכלין וצריך להחזירן ולאחר חצות חשיבי כמעוכלין ולא יחזיר. ויליף שם בזבחים (דף פו.) זה מקרא:
ומועלין בהן. דעדיין לא נעשית מצותן:
פסקה ו
ו יכול במצות יוה"כ וכו'. כלומר יכול שמטיל עליו חובה לשנות בגדיו בין תרומת הדשן להוצאתו אם בא להוציא את הדשן לאחר הרמה מיד כדרך שהוא חובה על כהן גדול בחמש עבודות שביום הכפורים שמשנה בגדיו בכל העבודות בין זו לזו – ראשונה בבגדי זהב, שניה בבגדי לבן, וכן כולם. והכא שהוא כהן הדיוט סלקא דעתך ישנה מבגדי קודש שהרים בהן הדשן ויפשוט אותם וילבש בגדי חול ויוציא את הדשן:
ת"ל בגדיו בגדים. "ופשט את בגדיו ולבד בגדים אחרים":
מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט. כן צריך לומר:
מה בגדים שפושט הראוים למלאכתן. דהיינו בגדי קודש, אף בגדים שלובש הראוים למלאכתן דהיינו בגדי קודש:
והגר"א גריס "מה בגדים שפושט בגדי קודש אף בגדים שלובש בגדי קודש" כלשון הגמרא:
פחותים מהם. ובפרק ב' דיומא (דף כג.) מפרש כדתנא דבי ר' ישמעאל בגדים שבישל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו - פירוש: לפי שנתעשנו ונתלכלכו בבישול הקדרה. אף כאן לענין הוצאת הדשן אין כבוד לשרת בהן שירות אחר:
ר"א אומר אחרים והוציא וכו'. [הגר"א וכן הוא בגמרא] סבירא ליה דהאי אחרים קאי אדלבתריה - אהוצאה - וללמד שכשר בהן כהנים אחרים המרוחקין משאר עבודות. דסבירא ליה דהוצאה לאו עבודה היא ולא בעי בגדי כהונה:
פסקה ז
ז להצתת האש וכו'. היינו קיסמין דקין להצית בהן אור מערכה גדולה. ואין לו להציתם על הרצפה ולהעלותם על המזבח כשהן דולקים:
מערכה אחת לקיום האש. שאם אין אש של מערכה גדולה מתגבר - מוסיף עליו מזה:
ת"ל והאש וכו'. והצתה בראש המזבח נפקא ליה לר' יוסי מקרא אחרינא. עיין (יומא מה, א):
פסקה ח
ח ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. בשני גזרי עצים מוקי לה הגמרא (יומא לג, א); שלאחר סידור המערכה גדולה היו מביאין ונותנין שם שני גזרי עצים:
ונאמר בתמיד בבקר. "את הכבש אחד תעשה בבקר" (במדבר כח, ד):
איזה מהן יקדים. אם גזרי עצים ולאחר כן ישחוט התמיד או למפרע:
יקדים דבר שנאמר בו בבקר בבקר. דהיינו שני גזירין; דמשמע בקרו של בקר, שצריך השכמה יותר:
ונאמר בקטרת בבקר בבקר. דכתיב "בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה" (שמות, ל):
עצים מכשירים הקטרת. ובגמרא פריך והא אמרת שני גזרי עצים למערכה גדולה אזלי ובהנהו לא מקטרא קטרת אלא יש לה מערכה אחרת בפני עצמה? ומשני - שום עצים. היינו דאף על גב דהני לאו לקטרת אזלי - שמם עצים ועצים מכשירי קטרת הם:
פסקה ט
ט ונאמר בנרות בבקר בבקר. היינו בהטבת נרות דכתיב "והקטיר וגו' בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה" והאי 'בבקר בבקר' קאי אקטרת וקאי אהטבת נרות
סמכו ענין לקטורת. כלומר עשאו יסוד וענין לקטרת באמרו "בהטיבו את הנרות יקטירנה" דמשמע דקטרת בא על הטבת הנרות ואם כן הטבת הנרות קודם:
ובגמרא קאמר בקיצור "אמר קרא בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה":
מנין למערכה גדולה שתקבל את כל העולות. פירוש: אף על פי שרבינו מערכה אחת על מזבח החיצון מדכתיב "היא העולה על מוקדה" ואמרו חז"ל (יומא לג, א) דזו היא המערכה גדולה – מנין שיהיו כל העולות, בין עולת מוספין בין עולת נדבה, קריבה על גבי עולה של תמיד?
ת"ל עליה העולה. כן צריך לומר. פירוש: סתם קאמר ומשמע דעל כל העולות:
ומנין לאימורי חטאת וכו'. שיקריבו כולם על המערכה גדולה:
ואימורי ק"ק. של שלמי עצרת:
ת"ל עליה חלבי השלמים. והוא הדין של שאר קרבנות:
מנין הקומץ והלבונה וכו'. שגם הם יהיו נקטרין עליה:
ת"ל "והקטיר. ...עליה" - כל הקטרות יהיו עליה. [ומאי דכתיב לבסוף "השלמים" ידוע מה שאמרו שהוא לשון השלמה - עליה השלם כל הקרבנות]:
יכול אף הקטורת תהא עליה. פירוש: אש שהיה בכל יום מכניס ממזבח העולה לפנימי להקטרת קטורת - יכול יהא נוטלו גם כן מן המערכה זו:
ת"ל ובער עליה וערך עליה וכו'. הרבה נוסחאות יש בברייתא זו, ועמלו עליה המפרשים מאוד. וגירסת הגר"א הוא כך: "תלמוד לומר וערך עליה העולה והקטיר עליה - עשה הבערה אחת למערכה ועשה הבערה אחת לקטורת". ומִשְני פעמים "עליה" קדריש. ובאמת כדבריו איתא בירושלמי דיומא (פ"ד ה"ו) בענין מנין המערכות - "וערך עליה העולה" - זו מערכה גדולה, "והקטיר עליה" - זו קטורת. (היינו מערכה שניה של קטורת). והביאו הגר"א באדרת אליהו שלו:
פסקה י
י עליה העולה. אמרינן בגמרא (פסחים נח, ב) דהדיוק הוא מדכתיב "העולה" - משמע העולה המיוחדת, והיא התמיד:
ת"ל עליה שלמים. ואמר רבא בגמרא דהוא לשון השלמה - עליה השלם כל הקרבנות כולן, ופירוש הכתוב: והקטיר עליה חלבי השלמים – אותן החלבים שבהן יהיה נשלם כל ההקטרות, ולא תעזוב דבר מהם לאחר תמיד של בין הערבים:
וכתב הקרבן אהרן דלפיכך הוציא הכתוב מפשוטו, דהוקשה לו ה"א ד-"השלמים", דשלמים לא נזכרו כאן עד שיאמר "השלמים" דמשמע השלמים הנזכרים?! ולזה אמר דאין 'שלמים' כפשוטו אלא מלשון השלמה:
תמיד אף בשבת. שעושים מערכה לתמידין ומוספין:
תמיד אפילו בטומאה. פירוש: אף בזמן שהתמיד קרב בטומאה אברים כמו כן יקרבו בטומאה והכהנים הטמאים כמו כן יסדרו המערכה להקטירם עליה:
פסכתר. כלי גדולה של נחושת היא ששמה כך:
אף בשעת מסעות. כן צריך לומר [הגר"א]. והכא איתא בירושלמי סוף פרק טרף בקלפי ובילקוט כאן:
מדשנין אותה. מסירין האש מעל המזבח ונותנין אותה בכלי עד שעת חניתן:
ולשון "אף" קשה. ויש לומר משום דר' יהודא קאמר "אף" - אמר הוא גם כן בלשון "אף" [ר"ש]:
שנאמר ודשנו את המזבח. שהיו מסירים אף הדשן. ובירושלמי איתא ומה מקיים ר"י ודשנו את המזבח? דרוי - כההיא "ואכל ושבע ודשן" – כלומר שהיה שבע ממה שעליו, שהאש היה מכוסה עליו פסכתר:
פסקה יא
יא ושלש ביום הכפורים. שמוסיפין מערכה בשביל גחלי אש שנוטל במחתה:
וכל הך ברייתא דריש להו מקראי ביומא (דף מה.):
פרשה ב
פסקה א
א זאת תורת המנחה לבית עולמים. כלומר תורה אחת נוהגת לבית עולמים כמו במשכן:
זאת אינה נוהגת בבמה. היינו דממעט במה מ"וזאת" והיא דעת ר' יהודה בזבחים פרק בתרא. ובגמרא שם (דף קיט:) קאמר המיעוט זבחים ולא מנחות, עיי"ש:
לכל המנחות שיהו טעונות שמן ולבונה. היינו אפילו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שהוא כליל:
פסקה ב
ב וכי מנין יצאו?. ומה צריך לרבויי:
פסקה ג
ג אמר ר"ע מה מצינו. היינו כשם שמצינו שלא חלק הכתוב וכולי:
ללתיתין. צריך לומר "ללא תתן" [הגר"א וכן איתא בילקוט ובפירוש הר"ש]. כלומר בשניהם נאמר "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה" כי לא מצינו שחילק ביניהם. ועוד שתלה הכתוב בחטאת שנאמר "כי חטאת הוא" ומשמע בין של כהן ובין של ישראל:
לא נחלוק. ר"ל דין הוא גם כן שלא נחלוק בין מנחת נדבה של ישראל לשל כהן לתתן. כצ"ל. היינו למצות נתינה של שמן ולבונה דשניהם צריכין לזה ול"ל הדרש של "תורת" לזה:
וכי מאי ראיה לאו להן. אם השוה אותם הכתוב ל'לא יתן' - ששניהם שוים דנקרא חוטא, כיצד נשוה אותם ל'הן' לומר מאותה הטענה גם במנחת נדבה שיהיו שניהם שוין במצות נתינת שמן?
ת"ל תורת המנחה. כלומר לכך צריך קרא:
פסקה ד
ד והקריב אותה. צ"ל "הקרב אותה":
ולא פסולה. פירוש דהוה אמינא כיון שהקדישה – אף שנפסלה ביוצא או בטומאה - יגישה למזבח ויקמוץ אותה ואחר כך ישרפנה ולבית הדשן. קמ"ל דלא; ד"הקרב אותה" משמע הראויה להקרבה:
כולה כאחת. שלא יעשה הגשה לחצאין:
בני אהרן ולא בנות אהרן. היינו שאינן מגישות בעצמן מנחתן אבל גם מנחתן טעון הגשה כדתנן במנחות (דף ס.) [הראב"ד]:
לפני ה' יכול במערב המזבח, ששם הוא לפני ההיכל:
ת"ל אל פני המזבח. זה הדרום שהכבש שם:
בקרן דרומית מערבית. של מזבח ששם מתקיים תרוייהו, והיינו בחודה של קרא. וכן הגירסא בגמרא (דף יט:):
פסקה ה
ה ר' אליעזר אומר. מאחר שפרט לך הכתוב בהגשתה שתי רוחות יכול יגישנה באיזה שירצה:
אמרת לאו. היינו אי אפשר לומר כן דשני כתובים וכולי:
קיימת לפני ה' במערב. פריך בגמרא הנ"ל היכן קיימת? ומשני רב אשי קסבר האי תנא כולא מזבח בצפון העזרה קאי ופתח ההיכל היה מכוון נגד אמצע העזרה - נמצא דרומו של מזבח היה כולו לפני ה' נגד פתח ההיכל:
בדרומה של קרן. ולא בחודה כדקאמר תנא קמא:
מן המחובר. שיהא הקומץ מחובר לכל העשרון. ולאפוקי כשחלקו מתחלה - אין הקומץ מחובר לכולו:
שלא יעשה מדה לקומץ. ויקמוץ בו. והוא מדכתיב "בקומצו" - משמע שלא בכלי:
ולא מסלת חבירתה וכו'. והוא כדמפרש ואזיל שלא יביא שתי מנחות בכלי אחד ויתערבו בהדדי דנמצא הקומץ מעורב משתיהן:
שתהא שם לבונה. בכלי בשעת קמיצה. דאף שאינה נקמצת עמה מכל מקום היא צריכה להיות בכלי דאי לאו הכי למה סמכה להרמת הקמיצה:
שילקוט את הלבונה. ולא יקמצנה בקומץ דאילו היתה נקמצת היה לו לומר "מסלת המנחה ומשמנה ומלבונתה". ולפי שלא פירש זה בויקרא אלא באחת מן המנחות הוצרך לאומרו כאן לכלול כל המנחות כמשפט:
ובפרק ב' דסוטה (דף יד:) קאמר ונותנה על גבי קומץ ומקטיר:
פסקה ו
ו נזכרים בה. במה שמגיש המנחה כולה לפני ה'. וכן בקומצה ובלבונתה כשמקטירן על המזבח:
פסקה ז
ז והנותרת ממנה - כשירה. ולא פסולה, דאין כהן זוכה בה. דסלקא דעתך שיהא שלו דומיא דתרומה טמאה להסיקה תחת תבשילו:
יאכלו תאכל יאכלוה. זכר שם 'אכילה' ג' פעמים והיה די באחד מהם לכתוב "יאכלו אהרן ובניו מצות בחצר אהל מועד". אלא ריבה אכילתה בכל מאכל שירצה – מטוגנת, מבושלת, ואפויה. ובפרק כל התדיר (דף צא.) דורשו מ"למשחה בהם" – כדרך שהמלכים אוכלין:
יאכלו. כן צריך לומר [הגר"א]. פירוש: דקשה ליה לברייתא דמתחלה אמר "יאכלו אהרן ובניו" ובסוף קאמר "בחצר אהל מועד יאכלוה". לכן חילק הברייתא דבזמן שהמנחה מועטת וכדי שתהא נאכלת על השובע יאכלו עמה חולין ותרומה (ולאו ביחד – דהא היא נאכלת בעזרה והם אינם נכנסים לעזרה – אלא הם במקומן מתחלה חוץ לעזרה והיא בעזרה), ובזמן שהמנחה מרובה לא יאכלו עמה חולין ותרומה; כדי שלא יאכלו המנחה אכילה גסה או שמא יביאוה לידי נותר. ובזה אמר הכתוב "יאכלוה" דהיינו היא לבדה. וזהו שסיימה הברייתא בהלכה י"ב יאכלוה שלא יאכל עמה וכולי:
פסקה ח
ח לאהרן ולבניו וכולי. פירשתי לעיל בפר' ויקרא בדיבורא דנדבה בריש פי"א:
פסקה ט
ט מצות תאכל מצוה. שיאכלנה הכהן המרים והמקריב. ומפרש בגמרא (יבמות מ, א) הכי – לפי שהיתה בכלל היתר בתחלה קודם שהוקדשה, רצה אוכלה רצה אינה אוכלה, ונאסרה משהוקדשה, וחזרה הותרה הנותרת ממנה לאחר קמיצתה - יכול תחזור להיתרה הראשון? רצה הוא יאכלנה, רצה שלא לאכול בעצמו הרשות בידו? (והיינו שכהן אחר יאכלנה, דשלא לאכול כלל אי אפשר דכתיב "ואכלו אותם אשר כופר בהם" - מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים). תלמוד לומר "מצות תאכל" - מצוה:
ופירש הראב"ד שמצוה על המקריב בעצמו לאכלה מפני שהוא מקרא יתר, דהא כתיב במנחת המילואים "ואכלוה מצות", ולהכי תנא ביה קרא הכא לומר שמצוה על העובד לאכלה. ודעת הר"ש משנ"ץ דלכל בית אב קורא "הוא עצמו אוכלה", לאפוקי בית אב אחר שאין לו לאכול:
פסקה י
י יבמה יבא עליה - מצוה. לייבם יותר מלחלוץ. לפי שבתחלה היתה בכלל היתר – רצה כונסה רצה אינו כונסה – נאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזור להיתרה הראשון? רצה מייבם רצה חולץ? תלמוד לומר "יבמה יבוא עליה" - מצוה לייבם:
פסקה יא
יא מנין אף מקצתה. ולא שנפסלה אלא אם נאבד מקצת שיריים מצוה על כל פנים שיאכל הנותר:
פסקה יב
יב יכול במחנה לויה. שגם שם מקום קדוש הוא דאסור לכנס בו זבין:
תלמוד לומר בחצר אהל מועד. בעזרה:
ופתוחות לקדש. דאזלינן בהו בתר פתחן:
בזמן שהיא מרובה. כדי שלא תהיה נאכלת על הגסה:
פרק ג
פסקה א
א לא תאפה חמץ ל"ל. היינו שכבר נאמר זה בפרשה ויקרא "לא תעשה חמץ". ועיין לעיל בויקרא פרשתא י"ב משנה ג' ובביאורנו שם:
פסקה ב
ב אינן רשאין לחלק אלא מותר. פי' אין להם לחלק את המנחה ביניהם עד לאחר מתנת קומץ לאישים:
את כל הקדשים. כגון חטאות ואשמות שלא חלקו קודם מתנות האישים:
יכול אף הפסולה במחלוקת. יחלקוה ביניהם וכל אחד ישרוף חלקו [הר"ש]:
תלמוד לומר אותה. כצ"ל (הגר"א), וכן איתא בפסיקתא זוטרתי וגם בפרשתא ב' לעיל ברייתא ד' איתא "אותה – כשירה ולא פסולה":
הכשירה ולא הפסולה. דהאי "אותה" אדלעיל קאי דאיירי הפרשה במנחה כשירה:
יכול אף אם חלקוה תהא פסולה. כצ"ל, ור"ל דהיינו שחלקוה קודם מתנת האישים:
פסקה ג
ג מן החולין. ולא ממעשר דכתיב בפר כהן גדול ביום הכפורים "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" ודרשינן "משלו ולא משל מעשר":
וביום. דכתיב בפר יוה"כ "כי ביום הזה יכפר עליכם" ועיין במנחות בפרק התודה (דף פג.):
ובידו הימנית. דכתיב ביה "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו" וקיימא לן דכל מקום שנאמר 'אצבע' ו'כהונה' אינו אלא ימין:
פסקה ד
ד ר' שמעון אומר. לפיכך כתבה התורה כחטאת וכאשם להורות לנו דפעמים דינו כחטאת ופעמים דינו כאשם:
פסקה ה
ה כבר אמור. דכתיב "לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל":
למחלוקת. שחולקין לאכול:
הכי גרסינן יאכלנה כשירה וכו'. דהוה ליה למימר "יאכל", "יאכלנה" משמע כמו שהיא. וכתב הר"ש דהוא לחייב על הפסולה גם בלאו הבא מכלל עשה:
חק עולם לבית עולמים. דאכילת זכרי כהונה וחלוקתם נוהגת לבית עולמים:
שינהוג הדבר לדורות. לבית שני ולעתיד:
אין להם אלא אחר מתן אישים. ואף על גב דכבר יליף לעיל ברייתא ב' – הכא אתא לאורויי דאפילו אם עברו וחלקו קודם אסור באכילה [זית רענן]:
פסקה ו
ו יקדש. דהיינו שצריכין ליאכל כחומר שבהם וכדלקמיה:
יכוף אף על פי שלא בלע. משמנוניתו ורק נגיעה בעלמא יש לנהוג בה חומרא זו: