חפץ חיים על ספרא· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין
ויקרא דבורא דנדבה
פרק א
פסקה א
א והלא דין הוא. מן הדין נוכל לידע שהיתה קריאה קודם ומה צריך לכתוב "ויקרא":
ונאמר בסנה דיבור. לאו דוקא דבסנה לא כתיב 'דבור' אלא "ויאמר" אלא דיליף דבור דהכא מאמירה דהתם במה מצינו:
פסקה ב
ב שהוא תחלה לדברות. שנדבר עם משה ואורחא דמלתא לקרותו תחלה ואחר כך לדבר עמו:
פסקה ג
ג שהוא לכל ישראל. היינו לצורך כל ישראל ועדיין לא שמעו קולו:
שהן דבור ובאש. בסנה כתיב "בלבת אש" ובהר סיני כתיב "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל":
יצא דבור אוהל מועד שאינו באש. לא היה מדבר עמו מתוך האש אלא מתוך שני בדי ארון היה הקול יוצא וכיון שאינו עושה רושם כל כך הוי סלקא דעתך שלא היה מקדים קריאה לדיבור:
פסקה ז
ז אלא לדברות בלבד. לפרשיות שנאמר בהן "דבר אל בני ישראל" כמו כאן:
מנין אף לאמירות. לפרשיות שנאמר בלשון 'אמירה' כגון "אמור אל הכהנים" ובלשון צווין "צו את בני ישראל":
תלמוד לומר דבר וידבר לאמר. [כן הוא גירסת הראב"ד] ויתורא דלאמר קדריש והכי קאמר כיון דכתיב "דבר אל בני ישראל" למה לי דכתיב "לאמר", אלא לאתויי אמירות וציווין אצטריך. והגר"א הגיה תלמוד לומר דבר ואמרת:
פסקה ח
ח אף להפסקות. פרשיות כגון במקום שיש בתורה פתוחה או סתומה:
פסקה ט
ט ובין ענין לענין. פסוקין כל אחד לעצמו כמו בפרשת פסח שבכל פסוק יש מצוה בפני עצמה ובן בפרשת קדושים:
פסקה י
י משה משה. לשון חבה וכמו שכתוב שם כן היה בכל מקום:
פסקה יא
יא שאין תלמוד לומר ויאמר ומה תלמוד לומר ויאמר מלמד וכו'. כן צריך לגרוס, והכי פירושא שאין תלמוד לומר ויאמר היינו ויאמר קמא [הגר"א], ור"ל כמו שלמדנו תחלה מתיבת ויאמר זה שכל הקריאות היה משה משה כן מה שהשיב משה הנני היה גם כן בכל הקריאות:
פסקה יב
יב הוא משה עד שלא נדבר עמו. היה עומד בצדקו כמו לאחר שנדבר עמו:
פרק ב
פסקה ב
ב ואלו הן. ואכתוב למטה בהג"ה* את מקומן עיין שם:
אשר אועד לך שמה. נ"ל דהוא קרא דמזבח הקטרת בסוף פרשת תצוה ובקרבן אהרן גריס רק "אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם" ועל ידי זה הוכרח ומר לקמיה "אשר צוה ה' את משה צוותו" (דפרשת צו) חשוב לשנים והוא דוחק. ולענ"ד נראה כדכתבינא דמתחילה הכתוב "אשר אועד לכם שמה לדבר אליך" ואחר כך הפסוק "אשר אועד לך שמה":
פסקה ג
(ג) את אשר צוה ה' אל משה – טעות סופר, ועיין בקרבן אהרן שנדחק גם כן בזה. והגר"א הגיה שצריך לומר "עד בואו לדבר אתו":
את כל אשר אצוה אותך וגו'. הגר"א הגיה שצריך לומר זה אחר "ודברתי אתך" שפסוק אחד הוא בפרשת תרומה:
פסקה ו
ו ולא אוציא את הזקנים שכשרו לעלות. דכתיב "ואל משה אמר עלה וגו' ושבעים מזקני ישראל:
שלא נראו בדבור. דכתיב "ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה":
ולא אוציא את אהרן שנתועד בדיבור. "וידבר ה' אל משה ואל אהרן" ולא לבניו:
פסקה ז
ז או אוציאם מן היעידה. שלא היו באהל מועד לשמוע הדבור עם משה:
ולא אוציאם מן הדברות. שהיו שומעים בכל מקום שהיו:
פסקה ח
ח שומעים את הקול. קול הברה בעלמא כעין רעם:
ת"ל קול לו. והוא מה שכתוב "וישמע את הקול מדבר אליו" דמלת "אליו" יתירא שהרי אמר "וידבר אליו" ואם כן הוה ליה לכתוב "וישמע את הקול מדבר וידבר אליו":
פסקה ט
ט שאין משה יכול להכנס לתוכן עד שיקרא. דכתיב "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן" והוא מפני אימת המלאכים עד שיקרא ה' אותו ובזה נראה שהם קרובים אליו יתברך יותר ממשה ולזה אפשר שאם משה שומע הקול כל שכן הם שהם בענן עם כבוד השכינה:
ת"ל קול לו קול אליו. היה לו לכתוב "וישמע את הקול מדבר לו" וכתיב "אליו" ונפקא מתיבת 'אליו' ב' דרשות:
פסקה יב
יב יכול מכל הבית. פעמים ממזרח פעמים ממערב:
כמוסיף על דבריו. היינו שזהו לעילוי דישראל שלא עשה כן אלא להראות חיבתן של ישראל להיכן גרמה לכבוד המרובה הזה כ"כ לדחוק ולדבר מבין שני הכרובים והוא כעין שאמרו בסנהדרין (דף ז.) כד הוי עזיזא רחימתן אפותיא דספסירא קא שכיבן:
ר' דוסא אומר. איידי דאייתי לעיל מלתא דבן עזאי דאמר איני כמשיב וכו' אייתי נמי הא מילתא דר' דוסא דאמר בן עזאי על זה גם כן איני כמשיב וכו':
בחייהם אינם רואים וכו'. כי כשהנשמה צריכה לפרוש מן הגוף יש לה רשות לראות מדור העליון כמו קודם שניתנה בגוף כן יש לה שעה אחת קודם שתצא מן הגוף ורוה"ק שורה עליהם ואומרים העתידות קודם שנפטרים לגן עדן. ובפרקי דר' אליעזר (פרק לד) אין הנשמה יוצאה מן הגוף עד שתראה את השכינה, עכ"ל. ר"ש משאנ"ץ, וכונתו ליחידים שבדור:
אבל רואים בשעת מיתתם. מדכתיב חי בלשון עבר והוה ליה לכתוב "ויחי" דהוי משמע שישאר חי אחר הראיה:
לפניו יכרעו. משמע שרואים את הכבוד:
ונפשו לא חיה. אימתי כשנפשו לא חיה, שאינה מחיה עוד את הגוף אלא נפרדת ממנו:
אף חיות הקודש. גירסת הגר"א וחי - אף חיות הקודש, וכן איתא בילקוט רמז תל"א:
כמוסיף על דבריו. היינו שהוסיף אף מלאכים דס"ד כיון שהם עושין שליחותו של מקום יש להם יותר רשות לראות, לכך הוסיף אף מלאכים [ר"ש משנ"ץ]:
פסקה יג
יג בשבילכם מדבר עמי. ולא תהיו סוברים שאני גדול מכם כדי שיקבלו דבריו בשמחה:
והשיבני. אם יקבלום:
אלעזר בן אהויי אומר וכו'. והנפקא מינה בין דידיה לתנא קמא דלתנא קמא פי' לאמר שיאמר לישראל בשבילכם מדבר עמי ולר"א אינו אלא הודעה שהכתוב מודיע שבשביל ישראל הקב"ה מדבר עמו כדי שיודיע לישראל ולא שהשם יתברך ציוה לאמר להם דבר זה [קרבן אהרן]:
פרשה ב
פסקה א
א ואין עובדים כוכבים סומכין. ואף על גב דנודרין נדרים ונדבות כישראל (לקמן פ' אמור) – אפילו הכי מיעטם הכתוב מסמיכה:
שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים. כגון אשם מצורע טעון תנופה חי, זבחים חיין ושחוטין, והיינו שני כבשי עצרת, וכל זה קורא דבר שיש בו רוח חיים כדתנן בפרק שתי מדות (מנחות צג, א) ושלמי יחיד שחוטין כדתנן בפרק כל המנחות באות (דף סא.) ובדבר שאין בו רוח חיים כגון לוג שמן של מצורע והבכורים כדברי ראב"י ומנחת העומר ושתי הלחם ומנחת קנאות:
וסמיכה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים. לאו דוקא אלא בבעלי חיים:
אם מיעטתם מתנופה. דבני ישראל כתיב בה כדתנן שם (בדף סא:):
בכל החברים. שאם קנו קרבן אחד כמה בני אדם כולן צריכין לסמוך כדתנן בפרק שתי מדות (דף צב:):
פסקה ב
ב וסמכו עליו הנשים. שלהם היה דאין סמיכה אלא בבעלים ואמרינן להו אקפו ידייכו (שיהיו צפין שלא יהיה בכל כחן) דלא תהוי עבודה בקדשים כדמפורש בפרק ב' דחגיגה (דף טז:):
פסקה ג
ג אדם לרבות את הגרים. שהם נמי בכלל "צאני צאן מרעיתי אדם אתם" אבל לא מקרי "בני ישראל" שאינן בני יעקב ולכך נמי לענין תנופה וברכת כהנים צריך לרבויינהו:
מכם להוציא את המומרים. לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא דהוי כמומר לכל התורה. ועיין בפרק קמא דחולין (דף ה.):
יצאו המומרים שאינם מקבלי ברית אי מה ישראל בני מקבלי ברית אף מומרים בני מקבלי ברית וכולי – כצ"ל:
פסקה ד
ד כשיקדים הקדשו להקרבתו. שצריך להקדישו קודם שיאמר "הרי זה לעולה" ואחר כך יקריבנה ובזה נקרא קרבן קודם שיקריבנו לה':
שלא יאמר אדם לה' עולה. דלמא יאמר "להשם" וימלך אחר כך מלגמור דבריו ונמצא שאמר שם שמים לבטלה (נדרים ט, א):
לבטלה על הקרבן – טעות סופר וצריך לומר אלא על הקרבן:
פסקה ה
ה כל מקום שנאמר קרבן. אפילו במנחה וקרבן העוף שאם היה כתוב שם שם אלהים ושם בן ד' אותיות כתוב אצל קרבן עולה וחטאת שהוא קרבן גדול היו המינין אומרים שאינו מקבל מכם אלא קרבן גדול [ר"ש משנ"ץ ועיין מנחות דף ק"י ברש"י]. ובמדרש הנעלם בזוהר חדש בראשית מבואר הטעם דשם 'אלהים' כולל וי"ה לא ניתן לשום דבר רק לה' לבדו:
פסקה ו
ו ת"ל בקר וצאן תקריבו. שכבר כתב מתחלה אדם כי יקריב ושוב כתב "תקריבו" והיינו לעיכובא:
פסקה ח
ח טול לך מה שהבאת. דלאו פירכא היא מהאי טעמא:
יעידת עד אחד פוסלתו מן ההקרבה. דכיון דאמר חכם מום קבוע הוא פוסלתו מן הקרבה:
פוסלתו מן האכילה. שהרי בסקילה הוא:
אינו דין שתהא יעידה עד אחד או בעלים פוסלתו מן הקרבה – כצ"ל. (וכן הוא בתמורה דף כ"ח):
פסקה ט
ט מן הבקר. ולא כל הבקר להוציא את הנעבד ואף על פי שהוא מותר להדיוט – אסרו הכתוב לגבוה:
פסקה י
י מן הבקר למטה. "אם עולה קרבנו מן הבקר", שאין תלמוד לומר 'מן':
הטרפה. שאם הקדיש בהמה ונטרפה פסולה מעל גבי המזבח:
שכולה אסורה. בחולין דמליקת חולין נבלה:
שקדושתה אוסרתה. בדבר שהיא קדושה לגבוה דהיינו מליקה בה נאסרת להדיוט והלכך דין הוא דדבר שהיא קדושה בו לגבוה לא תפסל על ידה למזבח:
שאין קדושתה אוסרתה. שאינה קדושה משום טריפות:
לא תפסל מעל גבי המזבח - בתמיה. הא לא אשכחן כהאי גוונא דכשר על גבי המזבח ואיכא למילף מק"ו דבעל מום ול"צ קרא. ויותר נכון כגירסת הגר"א תפסל:
הא אם השבת. סתם ולא פירש מה תשובה יש להשיב ואדלעיל (משנה ח) סמיך דאר"ע מה לבעל מום שמומו בגלוי וה"נ יש להשיב בדידן תאמר טריפה דיש בה לפעמים שאין מומה בגלוי כגון טריפה בבני מעיים (פ"ק דמנחות דף ה:):
פסקה יא
יא מן הצאן. ולא כל הצאן להוציא את המוקצה שהקצוה לתקרובת עבודה זרה:
להוציא את הנוגח. את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים דלא נסקל:
אם נאמר רובע למה נאמר נוגח. הרי שניהן שוין בסקילה כשיש עדים:
רובע עשה בו אונס כרצון. אף על גב שבא עליה אדם לאונסה דכתיב "ואת הבהמה תהרוגו":
נוגח לא עשה בו אונס כרצון. דתנן (בבא קמא לט, א) שור האצטדין (שמלמדין אותו ליגח) אינו חייב מיתה דכתיב "כי יגח" ולא שיגיחוהו אחרים:
נוגח משלם את הכופר לאחר מיתה. דאף על פי שנסקל, בעלמים משלמים כופר:
רובע וכו' לאחר מיתה. אם רבע שור לאשה וקטלה על ידי הרביעה. ולא דמי לקרן דקרן כונתו להזיר והאי כונתו להנאת עצמו [גמרא שם]:
נעבד שלו אסור של אחרים מותר. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו:
פרק ג
פסקה א
א תקריבו מלמד שהיא באה נדבת שנים. דשנים יכולים להביא בהמה אחת לעולה מה שאין כן במנחה (מנחות קד, ב):
והלא דין הוא. בלא קרא:
הרי היא באה נדבת שנים. כדלקמן ריש פ"ה מדכתיב "והקריב":
פסקה ב
ב מנחה אינה באה נדבת שנים. כדכתיב בה 'נפש' [שם במנחות]:
פסקה ג
ג מנחה שאין וכו'. שהשיריים נאכלין לכהנים:
שהיא באה חובת צבור. בהמות הבאות לתמידין ומוספין, וכן מנחת העומר דצבור מייתי לה:
פסקה ד
ד קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור. שהצבור מתנדברים עולה. גם מותרות נקראו 'נדבת צבור' שקונין בהם עולות לקייץ המזבח כדתנן בשקלים פרק ו (משנה, שקלים ו), אכן האי קרא דהכא לא מיירי בזה:
פסקה ה
ה עולת העוף תוכיח שהיא באה נדבת שנים. כדלקמן ריש פ"ח:
פסקה ו
ו שלמים יוכיחו שבאין חובת צבור. שלמי עצרת:
פסקה ח
ח צבור שהוא מביא עולת חובה בכל יום. דהיינו התמידין:
פסקה ט
ט מה לצבור שאינו מביא עולת העוף נדבה. דין הוא להם שהרי גם אינן מביאין אותה חובה:
פסקה יא
יא את קרבנכם. ממקום שהיחיד מביא וכו', פי' למעוטי רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ונוגח:
פרשה ג
פסקה א
א עולה מה תלמוד לומר. דהוי מצי למכתב "אם קרבנו מן הבקר", וכי תימא לא הוי ידעינן איזה קרבן – הרי הוא אומר למטה "וסמך את ידו על ראש העולה":
הפסולין האלו. מוקצה ונעבד ונוגח רובע ונרבע:
עולת חובה. כגון עולת יולדת ועולת מצורע:
פסקה ב
ב שאין לה חלופין. שאין יכול להביא עולת העוף תחתיה כמו בעולת חובה שפעמים באה עולת העוף תחת עולת בהמה:
פסקה ד
ד שאין קדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע. שאם הקדיש בעל מום קבוע למזבח יוצאת לחולין על ידי פדיון אפילו ליגזז וליעבד מה שאין כן בתמורה שאם המיר בעל מום קבוע אינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד:
פסקה ה
ה מנין שינהגו בשלמים. פסולין שלמעלה:
פסקה ו
ו ק"ו. כמו, ועוד קל וחומר ולמה לי קרא:
פסקה ז
ז מן הבקר זהו שאמרנו וכו'. היינו מה שאמרנו לעיל כשהוא אומר מן הבקר למטה:
וכשהוא אומר למטה זכר. היינו בבן צאן:
פסקה ח
ח שלא כשרו לבוא מן העוף. דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו ואמרינן לקמן עוף עולה ואין עוף שלמים:
חטאת תוכיח. שכשרה מן העוף ולא כשרה לבוא טומטום ואנדרוגינוס דכתיב "נקבה תמיה יביאנה" ואמרינן נקבה ודאית:
פסקה ט
ט שלא כשרה לבוא כל מין זכרים. שלא כל מיני זכרים כשרים בה אלא פר או שעיר אבל לא מזכרי הכבשים והואיל וקפיד קרא למפסל בה חד מין זכרים לגמרי הלכך כי אקדיש נמי טומטום ואנדרוגינוס לא קדשו:
תאמר בעולה וכו'. הלכך כי אקדיש נמי טומטום ואנדרוגינוס סד"א תיחול עלה קדושה:
בכור יוכיח וכו' ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגינוס. כדתנן פרק על אלו מומין (בכורות מא, ב) ואמרו שם בגמרא גבי בכור תרי קראי כתיבי הזכרים:
פסקה י
י מעשר יוכיח וכו' ולא כשר לבוא טומטום ואנדרוגינוס. שם (דף נז.) וכר"ש בן יהודא שאמר טומטום ואנדרוגינוס אין נכנסין לדיר להתעשר:
פסקה יא
יא לא אם אמרת וכו' שכן הוא אחד מעשרה. ולא ריבה בו הכתוב בהבאתו:
תאמר בעולה שהוא אחד מאחד. שאפילו אם יש לו בהמה אחת יכול לעשותה עולה והוא הדין כל עדרו:
פסקה יב
יב כך אם אינו כענין הזה. שיש בו פסולין דרובע ונרבע מוקצה ונעבד אינו לרצון והוא לעיכובא:
תמים יקריבנו תמים יקדישנו. אשמועינן דמצות עשה להקדיש תמימין ולא בעלי מומין מלבד מה שיש על זה לאו, כדאיתא בפרק א דתמורה (דף ו.):
שהוא חייב חטאת. על שעשה מלאכה בשבת. ועיין סוכה (דף מב.):
פסקה יג
יג מיטפל בו ומביאו אל פתח אהל מועד. ולא מצי לומר לכהן כיון שעבודה שלך תטרח בו להביאו: