חנה דוד על חלה· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי
פרק א
הלכה א
חמשה דברים חייבים בחלה כו' כתיב והיה באכלכם מלחם וגו' יכול יהא כל הדברים חייבים בחלה וכו' מלחם וכו' ת"ל ראשית עריסותיכם ריבה וריבה הכל ר' יוסי בשם ר"ש וכו'. לפי פירוש המפרשים ופ"מ ז"ל דהוא קושיא בלי תירוץ ועיין בשנו"א דהגר"א ז"ל גרים ת"ל מלחם הארץ כלומר דלחם סתם שכתב בתורה הוא חמשה מינין:
שיטה דגרירה
תמן תנינן תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה הרי זה אסורה תני ר' יוסי אומר מותר כו' ר' יוסי כדעתי' כמה דו אמר תמן אין תבשילו תבשיל ברור וכן הוא אומר הכא אין חימוצו חימוץ ברור וכמה דאת אמר אין לך בא לידי חמץ ומצה אלא חמשת המינין בלבד ודכוותי' אין לך מגרר עם כולן אלא חמשת המינין בלבד ר' הילא בשם רשב"ל לא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז ואינו נגרר אלא עם האורז בלבד:
והירושלמי הזה מובא בפוסקים הראשונים רבותינו נוחי נפש וכ' הב"י בשם הרשב"א ז"ל דדוקא באורז אמרינן דנגרר אחר החיטים אבל שאר המינין לא כמו דאיתא בירושלמי פ"ק דחלה ר' הילא בשם רשב"ל והיינו הירושלמי הזה עי' בב"י ס' שכ"ד. ועיין בש"ך ז"ל ביו"ד ס' שכ"ד ס"ק י"ז וז"ל דאורז גריר אחר החיטים וכ"כ העט"ז ולפ"ז משמע בחיטין ואורז אזלינן בתר טעם וכמ"ש הרשב"א ז"ל אבל מהטור משמע בהדיא דה"ה לכל מיני דגן וכן משמע באשר"י ז"ל דתלה הטעם משום דטעם כעיקר דאורייתא עכ"ל הש"ך ז"ל.
והנה לכאורה צ"ב הדין שמעתא א' קשה לי מאי המשך הסוגיא הזאת הכא הו"ל למסדר הגמ' לקבוע בדוכתי' בפרק ג' הלכה ה' על הדא מתניתין דהעושה עיסה מן החיטין ומן האורז הו"ל לקבוע הך שמעתתא כמה דאת אמר אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא ה' מינין ודכוותי' אין לך מגרר עם כולן אלא חמשה מינין והגם דכן דרך הירושלמי לקבוע אגב גררא סוגיות כפולות בכמה מקומות עצמו מספר מ"מ העיקר קבעינן בדוכתי' וע"י גררא הוקבע ג"כ במקום אחר:
אבל הכא בסוגיא דגרירה לא קבע הגמ' לכל עיקר הסוגיא במקומה כי אם בדף הראשון דמסכת חלה. ומאי המשך הוא כלל הכא לסוגיא דתפוח. ועוד קשה לדעת הטור ז"ל דס"ל דאף כל ה' מיני דגן מגרר האיך פליג על הירושלמי הנ"ל דהוי מימרא דר' הילא בשם רשב"ל דלא שנינו אלא חיטים ואורז דווקא ג' קשה לי לכאורה להבין דברי הש"ך ז"ל דמסיק דכן משמע באשר"י ז"ל דתלה הטעם משום דטעם כעיקר דאורייתא והבין מתוך הרא"ש ז"ל דס"ל להלכה דלא בעינן דווקא חיטין עם אורז אלא ה"ה לכל חמשה מינין דלא כהירושלמי הנ"ל והרי בהרא"ש ז"ל הלכות חלה אחר שכ' לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל דמקשה הא ליכא כזית בכדי אכילת פרס מתרץ הרא"ש ז"ל שם דטעם כעיקר בשאינו מינו דאורייתא וכיון שנתנו החיטים טעם באורז הפך הטעם את האורז להיות כמוהו כמו חטה וקרינן בי' טעמו וממשו חטה ומייתי הרא"ש ז"ל ראי' מפרק התערובת ק ע"א) מתיב רבא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואע"ג דרובא אורז ומשני אלא מין במינו בטעמו וכו' א"ו הטעם עושה אותו כממש וההיא דטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו דמס' ע"ז (דף ס"ז) פי' ר"ת ז"ל דאיירי במינו והר"ר חיים ז"ל פירש טעמו וממשו כשיש כזית בכדי אכילת פרס ואז נהפך כולו חיטים והירושלמי שפירש הטעם משום גרירה משום דהוה קשה לי' נהי דאזלינן בתר טעם וחשיב כולו חיטין מ"מ כיון דרובא אורז אין בא לידי חימוץ והאיך יוצא בה משום מצה ולכך הוצרך לפרש טעם החטה גורר את האורז וגורם לבא לידי חימוץ עכ"ל הרא"ש ז"ל שם עיי"ש היטב הרי לפנינו דהרא"ש ז"ל לא מחלק בין התלמודים אלא דהירושלמי והבבלי שניהן בסגנון אחד ס"ל דטכ"ע דאורייתא ומ"מ בעי הירושלמי לטעמא דגרירה משום דקשה לי' נהי דאזלינן בתר טעמא ונחשב האורז כחיטין מ"מ הא אין בא לידי חימוץ ע"ז מחדש הירושלמי הענין דגרירה כלומר דהחיטין מחמיץ גם להאורז ובא גם האורז לידי חימוץ עיי"ש:
וא"כ לפ"ז לא נדחית מימרא דר' הילא בשם רשב"ל דלא שנינו אלא חיטים ואורז דווקא דהכי קים להו לרבנן וא"כ צ"ב לכאורה מנין לאדונינו הש"ך ז"ל ללמוד מתוך דברי הרא"ש ז"ל דין חדש דכיון דטעם כעיקר דאורייתא ע"כ לאו דווקא חיטים ואורז ולא בעינן הסברא דגרירה אלא משום טעם כעיקר הא הרא"ש ז"ל מרכיב להו בהדדי דהגם דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ בעינן הסברא דגרירה דאל"ה לאו לחם הוא דאפילו האורז הוי כמו חיטים הא מ"מ אינו מחמיץ וע"כ מצריכין לסברא דגרירה ועוד קשה לי דבתר הך סוגיא קבע הגמ' לסוגיא דחדש משום דבמתניתין תנן ה' דברים חייבים בחלה ואסורין בחדש איבעיא לי' לירושלמי מהו שיהא חייבין על קלי שלו משום חדש אר"ז כתיב ולחם וקלי וכרמל וגו' את שחייבין על לחם שלו משום חדש חייבין על קלי שלו משום חדש את שאין חייבין על לחם שלו משום חדש אין חייבין על קלי שלו משום חדש ע"כ ואח"כ חוזר הגמ' עוד לדיני חלה ר"י בעי קומי ר"ז ארבעת קבין וכו' וזהו לענין חלה והולך הסוגיא כולה באריכות עד דמסיים לענין חלה והתחיל אח"כ להמתניתין ואסורים בחדש והולך הסוגיא באריכות לדיני חדש עד מתניתין השני וצ"ב למה הענין של קלי נקט לה באמצע בין דיני חלה:
ועוד קשה לכאורה על מימרא דר' הילא בשם רשב"ל לא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז ואינו נגרר אלא עם החיטים בלבד וקשה לכאורה דגרסינן לקמן (פ"ג הלכה ה') אמר ר' הילא בין כרבנן דהכא ובין כרבנן דתמן אמרין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן ר"ה אמר טעמא דגן אע"פ שאין רובו דגן מתניתא פליגא על רב הונא עירב בה שאר מינים עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן פתר לה במינים אחרים ע"כ וא"כ בשלמא לר"ה שפיר ניחא דאיכא נפ"מ בין חיטים ואורז לשאר מינים אבל לר' הילא דס"ל דגם בחיטים ואורז בעינן טעמא ורובא דגן וגם בשאר מינים נמי מהני רובא וטעמא דגן דהא מתניתא מפורשת היא ולא מחלקינן אליבא דר' הילא בין חיטים ואורז לשאר מינים א"כ האיך קאמר הכא ר' הילא בשם רשב"ל דלא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז ואינו נגרר אלא עם החיטים בלבד וקשה הא לדידי' לאו דווקא הוא בין חיטים ואורז לשאר מינין וא"כ למה מחדש הכא דדווקא חיטים ואורז נקט התנא בשלמא לר"ה שפיר נוכל לדייק דלא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטין ומן האורז והני מיני דווקא אבל שאר מינין השנויין בברייתא עירב בה שאר מינין התם בעינן רובא דגן אבל מה ששנינו חיטים ואורז הוא דווקא דבחיטים ואורז לא בעינן רק טעמא דגן לחוד כדאיתא בירושלמי אליבא דר"ה וכמו שפירש הפ"מ ז"ל אבל לר' הילא גופי' דלא מחלק בין חיטים ואורז לשאר מינין קשה האיך קאמר הכא בשם רשב"ל לא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז ואינו מגרר אלא עם החיטין בלבד וזה דוחק בכ"מ לשנויי הא דידי' והא דרבי' כי אם במקום שתירץ הגמ' בעצמו באופן דלית לי' תירוץ אחר משני הא דידי' והא דרבי' עיין מס' ב"ק (דף ל' ע"א) וגם דוחק למימר דר' הילא אינו מחלק בין אורז לשאר מינים אלא בין חיטים לשאר חמשה ס מינין וכדמשמע קצת במה דמסיק ואינו נגרר אלא עם החיטים בלבד ואינו מסיים חיטים ואורז בלבד א"כ לפ"ז ס"ל דאינו חלוק רק חיטים משאר חמשה מינים דחיטים מגרר הכל אפילו שאר מינים אבל משאר חמשה מינים אינו מגרר. ז"א חדא דזה דוחק גדול דמנ"ל לר' הילא לחלק כן כיון דמדייק מן המשנה דלא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז וזה הוי דווקא א"כ מנ"ל למימר דחיטים דווקא ואורז לאו דווקא ועוד הרי הרשב"א ז"ל כתב בהדיא דדווקא באורז אמרו כן ולא בשאר מינים כדאיתא בירושלמי עכ"ל אלמא דמפרש בפשיטות דכוונת ר' הילא דאורז וחיטים הוי דווקא א"כ נתעורר קושיתנו מר' הילא על ר' הילא:
ונראה לפענ"ד לברר ולפרש הירושלמי בטוב טעם ודעת בעזר יוצרי המלמד לאדם דעת. ובזה יתבאר היטב גם הירושלמי מן דר"י בעי קומי ר"ז ארבעת קבין דהוא קשה להבין מאד והנהו מן המקומות החמורים בירושלמי ולפי דרכינו אי"ה יתבאר היטב כשמלה חדשה דמייתי הגמ' הסוגיא דתפוח ומסיק כמה דר"י אמר תמן אין תבשילו תבשיל ברור כן הוא אומר הכא אין חימוצו חימוץ ברור והנה בירושלמי איכא ב' אוקימתות על הדא דמצריך התנא חמשה מינין אוקימתא אחת דלחם הארץ משמע מחמשה מינין דסתם לחם הארץ הוי מחמשה מינין ואוקימתא ב' דגמרינן ג"ש מלחם מצה דהתם בוודאי קפיד הקרא שיהא בא לידי מצה ולידי חמץ אף הכא אינו נקרא לחם אלא דבר שהוא בא לידי מצה ולידי חמץ ומכיון דמסיק דחימוץ של התפוח הגם דהוא נמי מחמץ להעיסה מ"מ אין זה חימוץ ברור ע"כ מסיק וכמה דאת אמר אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד אבל שאר המינין אין באים לידי חמץ ומצה אלא דע"י גרירה קי"ל דאף שאר המינין נחמצין דזה הוי הסברא דגרירה כמו שכ' הרא"ש ז"ל והרמב"ן ז"ל עיין שם על זה מסיק ודכוותי' אין לך מגרר עם כולן אלא חיטים ושעורין בלבד כלומר הגם דכל חמשה מינין מחמיצין ומגררין לכל המינים שבעולם אבל לא הוי חימוץ ברור ולעולם ס"ל להגמרא דאף כל חמשה מינין יכולין להחמיץ אבל אין חימוצן חימוץ ברור כמו תפוח שמחמץ להעיסה אין חימוצו חימוץ ברור וע"ז פליג ר' הילא בשם רשב"ל דלא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז ואינו נגרר אלא עם החיטים בלבד כלומר דס"ל דאף דשאר החמשה מינין שמחמיצין בעצמם וגם מחמיצין לשאר מינים אבל מ"מ אינו נגרר אלא עם החיטין משום דחיטין מחמיץ לאורז חימוץ ברור אבל שאר חמשה מינין אפילו שעורין אינן אלא שהם בעצמם נתחמצין חימוץ ברור אבל לשאר המינין אינן מחמיצין חימוץ ברור ע"כ אינו נגרר אלא עם החיטין דהוי חימוץ ברור ולא דס"ל לר' הילא דשאר חמשה מינין אינן מחמיצין כלל לשאר מינין ז"א אלא דלעולם מחמיצין אבל אין חימוצן חימוץ ברור כמו תפוח היוצא מדברינו דר' הילא חידש נן דשאר חמשה מינין מלבד חיטים אין מחמיצין לשאר מינין חימוץ ברור כי אם חימוץ שאינו ברור אבל חימוץ שאינו ברור עכ"פ מחמיצין:
וע"כ ניחא מה שקבעו הגמ' הכא להך סוגיא ולא במקומה (לקמן פ"ג) ומאי המשך הוא למתניתין דתפוח משום דלדברינו לעולם ס"ל לר' הילא דע"כ כל החמשה מינין מחמיצין לשאר מינין אלא דאין חימוצם חימוץ ברור כמו תפוח ומאי דקבע הכל אמתניתין דתפוח וגם העושה עיסה מן החיטים ומן האורז דיני דגרירה הכא משום דכל עיקר הטעם דר' הילא בשם רשב"ל דס"ל דחיטים ואורז דווקא הוא משום דס"ל הסברא דגרירה משום דהוא מחמיץ לכל העיסה וגם האורז בא לידי חימוץ ע"י גרירה ע"כ גם האורז מחויב בחלה וזה דווקא לפום הך טעמא דמצריך התנא לחמשה מינין משום דגמרינן לחם מלחם דפסח דבעינן שיבוא לידי חימוץ וכל עיקר פטור דשאר מינין משום דאינן באין לידי מצה ולידי חמץ וע"כ לפ"ז מה ששנינו העושה עיסה מן החיטים ומן האורז דחייב בחלה הוא משום גרירה דהאורז נמי נתחמץ וע"ז מחדש ר' הילא דדווקא אורז עם חיטין בא לידי חימוץ ברור. אבל לפי דס"ל מעיקרא דמלחם הארץ משמעות סתם לחם הארץ חמשה מינין דמחמץ לאחרים ושאר מינין פטורין דאינן בכלל לחם הארץ לפ"ז אין כאן מקום לסברת גרירה דאפילו אם מחמץ גם לאורז מ"מ מה בכך הא אינו פטור משום שאינו מחמץ אלא דאינו בכלל לחם הארץ וגם אולי לפ"ז אין חילוק בין חיטים ואורז לשאר מינין ע"כ שפיר קבעו הכא הך סוגיא בתר דמסיים להטעם דאינו בא לידי מצה וחמץ. א"נ אליבא טעם הראשון של לחם הארץ נמי שייך הסברא דגרירה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל דאע"ג דעיסת אורז לאו לחם הוא מיהו כי מעריב ליה בהדי דגן ואית בי' טעם דגן גזרו לעשות הכל לחם להתחייב בחלה. וקסברי בני א"י דהאי דינא ליתא בכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון אלא בחיטים ושעורין לבד שגוררין מפני שדרך עיסה שנו ודרכן של בני אדם לעשות עיסה משאר המינין עמהם עכ"ל ע"כ כל עיקר הטעם דתנינן גרירה גבי חלה הוא משום אלו ב' הטעמים הנ"ל או משום לחם או משום שאינו בא לידי מצה ולידי חמץ. ע"כ קבע הגמ' הכא בתר הני ב' טעמים הנ"ל:
ומה דקשה לן מר' הילא אר' הילא (דפ"ג) וגם קושיתינו על הש"ך ז"ל דמנ"ל למידק מן הרא"ש ז"ל האי דינא דלאו דווקא חיטים ואורז דה"ה כל המינים משום דתלי טעמא בטעם כעיקר והרי הרא"ש ז"ל כתב דאפילו לפי שיטת הש"ס דילן משום טעם כעיקר מ"מ מצריכין לסברת הירושלמי משום גרירה דאל"כ קשה נהי דטעם כעיקר והוי האורז כמו חיטין מ"מ הא אינו מחמיץ ולו אפילו דנקרא עכשיו חיטים משום הטכע"ק מ"מ אפילו חיטין גופא אי אינן באין לידי חימוץ לאו לחם הוא דאנן קפדינן דווקא על בא לידי מצה וחמץ ע"כ מצריכין הסברא דגרירה. נראה לפענ"ד דהרא"ש ז"ל לא כתב כן דבעינן נמי הסברא דגרירה היינו דווקא לענין מצה כדמשמע מלשונו שכ' ונהי דאזלינן בתר טעם וחשיב כולו חיטין מ"מ כיון דרובא אורז אין בא לידי חימוץ והאיך יוצא בה משום מצה. ולכך הוצרך וכו' משמע מלשונו דאי לאו הסברא דגרירה לא הוי קשה לן רק על מצה אבל לא הוי קשה לן על חלה האיך נקרא לחם לענין חלה הא לא בא לידי מצה וחמץ וכ"כ המעדני יו"ט ז"ל בהדיא בס' קמ"א דאע"ג דחשיב כולו חיטין וחייבת בחלה מ"מ כיון דרובא אורז אין בא לידי חימוץ והאיך יוצא בה משום מצה עיי"ש הרי דכל עיקר הטעם דבעינן בירושלמי הסברא דגרירה הוא דוקא משום מצה ולא משום חלה וטעמא דהדין מילתא הגם דלכאורה דין דחלה ומצה שוין דבשניהן בעינן שיבוא לידי מצה ולידי חמץ דהא גמרינן ג"ש לחם לחם מפסח דכמו בפסח בעינן לחם שיבוא לידי חמץ ומצה כן גבי חלה בעינן לחם שיבוא לידי חמץ ומצה מ"מ לא דמי זל"ז דבפסח דכתב רחמנא לא תאכל חמץ וגו' תאכל מצות והקפיד הכתוב דווקא על מצה שיבוא לידי חמץ ומצה ע"כ בעינן דווקא בעיסה זו שהוא אוכל לשם מצה שתהא ראוי לבוא לידי חמץ ומצה אבל אם העיסה זו שאוכל אינו בא לידי חמץ ומצה לא נפיק בה ידי חובת מצה כמו דגרסינן במס' פסחים (דף ל"ה ע"ב) גבי טבל ת"ל לא תאכל וגו' כל שאיסורו משום בל תאכל חמץ וגו' וכן הקשה המג"א ז"ל באו"ח ס' תע"ג על מצה עשירה של מי פירות הא אינו בא לידי חמץ עיי"ש וכ"כ הרב המגיד ז"ל בפ"ו מהלכות חמץ ומצה ולא אמרינן מאי איכפית לן הא מ"מ הוי ממין הבא לידי חימוץ ומאי איכפית לן מה שהעיסה הזאת אינו בא לידי חימוץ ז"א אלא דע"כ קפדינן שהעיסה הזאת שאוכל לשם מצה תהי' ראוי לבוא לידי מצה וחמץ כיון דבהדיא כ"ר לא תאכל עליו וגו' תאכל מצות ע"כ אם העיסה הזאת אינו ראוי לבוא לידי חימוץ לא נפיק בה אבל גבי חלה דלא כתב רחמנא בהדיא שיהיה ראוי לבוא לידי חמץ ולידי מצה אלא גמרינן מג"ש דלחם לחם כלומר דלא נקרא לחם עד שיהא ראוי לבוא לידי חמץ ומצה כמו גבי פסח. אבל אי בא מהמין שראוי לבוא לידי חמץ ומצה שפיר דמי ונקרא לחם דהא הכא לא קפיד רחמנא שיהא ראוי לבוא לידי חמץ. אלא קפיד רחמנא דיהא נקר לחם ומכיון דמינו בא לידי חמץ ומצה נקרא לחם. בשלמא גבי מצה הגם דנקרא לחם מפני המין הא מ"מ אינו בא לידי חמץ ומצה והקרא קפיד דווקא שיהא ראוי לבוא לידי חמץ ומצה אבל הכא גבי חלה דקפיד רחמנא אלחם וכיון דבא ממין הבא לידי חמוץ שפיר נקרא לחם וזה החילוק בין מצה לחלה דבמצה לא קפיד רחמנא אלחם לבד אלא אף על חמץ ומצה דתנאי אחריתי הוא בדיני מצה ולאו משום לתא דלחם אבל גבי חלה קפיד רחמנא אלחם לבד וכיון דבא ממין הבא לידי חימוץ שפיר נקרא לחם ע"כ שפיר כ' הרא"ש ז"ל דאפילו להך טעמא דטכע"ק מ"מ בעינן גבי מצה הסברא דגרירה דאי לאו הכי הגם דהאורז חשיב כמו חיטין מ"מ הא לא בא לידי חמץ והאיך יוצא ידי מצה דאפילו בחיטין ממש אי לא בא לידי חמץ כגון במי פירות לא נפיק נמי ידי חובתו כמו שכתבתי בשם המג"א ז"ל ע"כ שפיר צריכין להסברא דגרירה דהאורז נתחמץ ג"כ אבל לגבי חלה לא צריכין כלל להסברא דגרירה ודי בהסברא של טעכ"ק כיון דהאורז חשיב כמו חיטין ואע"פ שאינו בא לידי חמץ מ"מ נקרא לחם כיון דהוי ממין הבא לידי חמץ כיון דנקרא חיטים לא איכפית לן במה דהעיסה הזאת אינו בא לידי חימוץ:
ודבר זה הוא ירושלמי מפורש במכילתין בסוגיא דידן דעסקינן בי' ר"י בעי קומי ר"ז ארבעת קבין בפני עצמן וכאשר ע"י דברינו יתפרש ויהי' קילורין לעינים בע"ה יתברך וז"ל הירושלמי ר"י בעי קומי ר"ז ארבעת קבין בפני עצמן וחימצו וארבעת קבין בפני עצמן ועירבו הרי בשעת חיובן לבוא לידי מצה וחמץ אתיא דר"י כר"י ודר' יוסי כר"ז אתיא דר' יונה כר' ירמי' כמה דר"י אמר עד שיהא קרוי לחם כן ר' יונה אמר עד שיהא קרוי לחם ואתיא דר' יוסי כר"ז כמה דר"ז אמר מינו קרוי לחם כן ר' יוסי אמר מינו קרוי לחם אתיא דר' יוסי כר' הילא אע"ג דו פליג עילוו ע"כ והנה הירושלמי הזה סתום וחתום. והפ"מ זי"ע פירש דאיבעיא דר' ירמי' ארבעת קבין בפני עצמן וחימצן ה"פ דעשה עיסה משני קבין של חמשת המינין ועשה עוד עיסה משני קבין של שאר מינין ועירבן ונתחמצו ע"י תערובת וארבעת קבין בפני עצמן ועירבן ה"פ שעשה מתחילה הד' קבין בפני עצמן דהיינו קביים. מחמשת המינין וקביים משאר המינין ואח"כ עירבן מהו שיתחייב ליטול חלה מכל הד' קבין הואיל ויש בה שיעור חיוב חלה מחמשת המינין ודבר זה דחוק שאין הלשון סובל זה הפירוש ומאי נפ"מ בין אם עירבן מתחילה קודם שנתחמצו לעירבן אחר שנתחמצו הרי בשעת חיובן לבוא לידי מצה וחמץ פירש ז"ל דה"פ דזה הוי תשובת ר"ז לר' ירמי' דפשיט לי' שהכל נתחייב בחלה מכיון דבשעת חיובן והוא גלגול העיסה ראויין הן לבוא לידי מצה ולידי חמץ כלומר שהרי יש בהן שיעור חיוב חלה מדברים הבאין לידי חימוץ וכשערבן נתחייב הכל בחלה עכ"ל וזה דחוק מאד והעיקר חסר מן הספר ותיבת הרי בשעת חיובן מאי שייטיה הכא אתיא דר' יונה כר' ירמי' כמה דר' ירמי' אמר עד שיהא קרוי לחם כן ר' יונה אמר עד שיהא קרוי לחם פירש ז"ל דעד שיהי' קרוי לחם ה"פ דכל העיסה תהא קרוי' לחם ור' יונה הוא דהעושה עיסה מן הטבל דהגם שיש בה מתערובת דבר שאינו מתוקן וה"נ כן לא הבנתי פירושו דאדרבה לפ"ז ר' יונה לא ס"ל כר' ירמי' ועוד הא דעושה עיסה מן הטבל דחייבת בחלה היא לאו מימרא דר' יונה אלא ברייתא היא ומובא שני פעמים בש"ס הזה (בפ"ה דדמאי) ומובא שם בלשון ברייתא ותני כן העושה עיסה מן הטבל וכו' וכן במכלתין (בפ"ג) מובא שם לאו משמיה דר' יונה ורק דאיכא שם פלוגתא בין ר' יונה ור' יוסי לענין בנתיים מהו עיי"ש ולא מצאתי בשום מקום המימרא הזה משמי' דר' יונה:
ודר' יוסי כר"ז היינו לפי פירושו הרי בשעת חיובו לבוא לידי מצה וחמץ הוא תשובת ר"ז ור' יוסי הוא דפ"ג דס"ל דלא בעינן רובא דגן גם זה דחוק מאד ואינו ענין לכאורה לפי פירושו דמינו קרוי לחם כלומר דכיון דיש בו מין אחד הנקרא לחם לענין טעמו דגן. ואתיא דר' יוסי כר' הילא מפרש לענין דאיתא בפ"ג למאי דמחלק שם ר"ז נמצא דר' יוסי בשם ר' יוחנן כמו ר' הילא בשם ר' יוחנן אע"ג דפליג ר' הילא בעצמו על ר' יוחנן וס"ל דבעינן רובא דגן גם זה קשה מאד דזה אינו ענין לכאן כלל ומאי המשך הוא הכא:
לכן נראה לפענ"ד דה"פ בירושלמי כמו דאיתא קרוב ללשון הזה בירושלמי דמס' פסחים (פ"ב ה"ג) ארבעת רבעים בפני עצמן וחימצו וארבעת רבעין בפני עצמן ועירבן אם התרו בו משום אוכל טבל אינו לוקה משום חמץ בפסח לוקה ופירש שם הק"ע ז"ל וז"ל עשה עיסה מד' רבעי הקב וחימצן ואין חיוב חלה נוהג אלא בחמשת רבעין ע"כ נמצא דהי' עליו איסור חמץ קודם איסור טבל ואח"כ עשה עוד ד' רבעים ועירבן נמצא דנעשה חמץ קודם טבל אם התרו בו משום אוכל טבל אינו לוקה משום דאין איסור קל חל על איסור חמור ע"כ ולכאורה יש מקום לגרוס גם כאן כמו התם ארבעת רבעין ולא ארבעת קבין כי זה מצוי כמה פעמים בירושלמי בסוגיות כפולות ממש נמצא חילוק באיזה תיבה וכדומה לי שמהרא"פ ז"ל גורס כן וספר מהרא"פ אינו ת"י כעת וראיתי בס' אחד שמביא להך סוגיא עם פירושו וכופל שם כמה פעמים ד' רבעים ואינו בלשון הגה ובודאי הי' לפניו כן הגירסא אבל מתירא אנכי לשנות מן הגירסא מאשר היא לפני ע"כ גם הגירסא של ארבעת קבין יש לקיים ולפי הענין של הירושלמי דמט' פסחים] הנ"ל דעשה ארבעת קבין בפני עצמה וחימצן ואח"כ ארבעת קבין וחימצו ועירבן וכונתו כמו דמס' פסחים הנ"ל דנעשה חמץ עד שלא נעשה טבל ונקט ארבעת קבין ואם תקשה הא בארבעת קבין בודאי איכא חיובא דטבל דהא חמשת רבעים הוא שיעור דחלה והוא קב ורובע קב ומכ"ש בארבעה קבין שאיכא חיובא דטבל אבל ז"א דצריך אתה לדעת שאין הקבין הנזכרים במס' חלה כולן שוין וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות (בפ"ב דחלה מ"ג) וז"ל אתה חייב לדעת כי הרבעים הנזכרים כאן במס' חלה והקבין אינן הקבין שקדם לנו בשיעור מידתם ואין הרובע הנזכר בזו הלכה בשיעור חלה הוא הרובע קב הנזכר במס' חלה ועוד אין הקבין הנזכרים בזו המס' כולן שוין כו' כי חמשת רבעין הנזכרים כאן יותר מקבים הנזכרים למעלה באמרו יעשנה קבים ולא יעשנו בטומאה אבל הם הקבין שאמרו העושה עיסתו קבים ושאלו החמשה רבעים שיעורם הקב הנזכר במשנה זולת וכו' וכו' ע"ש היטב וכן עיי"ש במשנה ג' ובמשנה ד' דמחלק שם בין הקבין דעל משנה ג' כתב דאלו קבים אין בהם שיעור חלה ובמשנה ד' כ' שבאלו קבין יש בהם שיעור חלה והוא כמו דנשתנו הרבעין כן הקבין כמו דגרסינן במס' עירובין (דף פ"ג) ת"ר ראשית עריסותיכם וכו' וכו' מכאן אמרו ז' רבעים קמח ועוד חייבין בחלה וע"ש בפרש"י ז"ל ובמס' קידושין (דף מ"ו ע"ב) בפרש"י ז"ל דז' רבעים וחמשה רבעין הכל שיעור אחד דנפ"מ בין מדבריות וירושלמיות וציפוריות עיי"ש והתנא דנקט חמשת רבעין הוא שיעור ציפורית וכן ס"ל להרמב"ם ז"ל דגם בקבים איכא שינוים דס"ל דבמשנה ג' לא הוי בקבים שיעור חלה ובמשנה ד' הוי בקבים שיעור חלה לכן אין לדייק ממה דנקט ר' ירמי' ד' קבים דאיכא בהם שיעור חלה אלא בקבין קטנים מיירי שאין בהם שיעור חלה ונקט קבין קטנים כמו דנקט התנא זימנים קבים דאין בהם שיעור חלה והגם דבכ"מ הוי בקבים יותר משיעור חיוב חלה דהשיעור חלה לפי שיעור הראשון הוי ב' קבים פחות חומש ואח"כ הי' קב ומחצה ואח"כ חמשת רבעים מ"מ נקט התנא הקבים הקטנים שאין בב' קבים שיעור חלה וה"נ נקט ר' ירמי' הקבים הקטנים שאין בד' קבין שיעור דחלה והרי מכוון ממש לסוגיא דפסחים בירושלמי (פ"ב) הנזכר לעיל דד' רבעין בפני עצמן וחימצן וד' רבעים בפני עצמן ועירבן דמיירי ברבעין הקטנים דז' רבעים ועוד היא שיעורו כדאיתא במס' עירובין הנ"ל נמצא דעשה כל ד' רבעין בפני עצמן וחימצן ונמצא דהי' חמץ בפטור ואח"כ נעשה טבל ע"ז קאמר שם דאין טבל חל על איסור חמץ וה"נ מיירי באופן הנ"ל דעשה ד"ק בפני עצמן ולא היה בהם שיעור חיוב חלה ונתחמצו קודם שעירבן ובשעה שעירבן כבר חמוצים היו וע"ז שאל לפי הג"ש דלחם לחם מפסח דגמרינן מפסח דלא הוי לחם עד שיהא ראוי לבוא לידי חמץ ולידי מצה ואם עשה מהמינין שאינן ראוין לבוא לידי חמץ לא הוי לחם וכמו כן אם עשה מהמינין שאינן ראוין לבוא לידי מצה נמי לא הוי לחם דמ"ש חמץ ממצה דהא גמרינן מלחם דפסח והוא גופיה הוי מצה וע"ז שאל ר' ירמיה מר' זעירא דהכא כשנעשית חמץ קודם החיוב דחלה ונמצא דבשעת חיובו אין ראוי לבוא לידי מצה ואנן גמרינן מפסח ובפירוש אמרינן דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ וע"כ קפדינן על מצה כמו על חמץ והכא בשעת חיובן אינו ראוי לבוא לידי מצה וע"ז בעי דאולי דאינו חייב בחלה אלא דיהא ראוי לבוא לידי מצה וחמץ בשעה שהוא ראוי לחלה כמו בגבי מצה דמשעה הראשונה הוא ראוי למצה וראוי לבוא לידי מצה וחמץ אבל הכא בשעה שהי' ראוי לבוא לידי מצה וחמץ לא הוי ראוי לחלה ובשעה שהיה ראוי לחלה אינו ראוי לבוא לידי מצה וחמץ ונסתפק ר' ירמי' ע"ז. וה"פ ר"י בעי קומי ר"ז ארבעת קבין בפ"ע וחימצן וד' קבין בפ"ע ועירבן הרי בשעת חיובן לבוא לידי מצה וחמץ בתמיה ותיבת הרי בשעת חיובן וכו' הוי בלשון בתמיה והכל מדברי ר"י ולשון זה הוא מצוי בירושלמי בכמה מקומות עצמו מספר ולדוגמא עי' בירושלמי יומא (פ"ו) [הג"ה ואין להקשות מר' אליעזר דס"ל דסל מצרף והתם נמי אינן ראוין לבוא לידי חמץ ומצה ז"א דאולי באופן שראוי לבוא לידי חמץ אף לאחר אפיה עי' באו"ח ס' תמ"ג עי"ש וגם אין להקשות ממתניתין דעיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ז"א דא"ל דר' ירמיה ס"ל כר"פ במס' (פסחים ל"ה) וכאביי שם (דף מ' ע"א) דמי פירות ג"כ מחמיצין עיי"ש] וע"ז קאמר אתיא דר' יונה כר' ירמיה ודר"י כר"ז אתיא דר' יונה כר"י וכמה דר"י אמר עד שיהא קרוי לחם כן ר' יונה אמר עד שיהא קרוי לחם ואתיא דר"י כר"ז כמה דר"ז אמר מינו קרוי לחם כן ר"י אמר מינו קרוי לחם פי' דאילו לפי האיבעיא דר"י באם בשעת חיובן אינן ראוין לבוא לידי מצה וחמץ א"ל דפטור מחלה והגם דהוא מחמשה מינין שראוין לבוא לידי מצה וחמץ מ"מ איבעינן שיהא ראוי לבוא לידי חו"מ בשעה שהוא ראוי לחלה והכא שאינן ראוי לידי חו"מ בשעה שראוי לחלה פטור מן חלה והגם דהוא מהמינין שראוין לבוא לידי חו"מ ל"ל בה אלא בעינן שיהא העיסה הזאת ראוי לבוא לידי חו"מ דגמרינן מלחם דפסח והתם ע"כ בעינן שבעיסה הזאת יהא ראוי לבוא לידי חו"מ ויהא העיסה עצמה קרוי לחם ואם העיסה הזאת אינו ראוי לבוא לידי חו"מ לא נפק בה ידי חובתו וה"נ דכוותי' דגמרינן מלחם דפסח ממש ובעינן גבי חלה נמי שעיסה הזאת יהיה ראוי לבוא לידי חו"מ:
והנה עצם הלחם הוא מה שהוא בעצמו ראוי לבוא לידי חמץ ומצה דגמרינן מלחם דפסח ואם הוא בעצמו אינו ראוי לבוא לידי חמץ ומצה כמו בנילוש במי פירות רק שבא מחמשה מינין שראוין לבוא לידי חו"מ נמי נקרא לחם על שם המין ומינו קרוי לחם וכבר כתבתי מדברי הרא"ש ז"ל דזה חלוק חלה מפסח דבפסח בעינן שיהא העיסה עצמה ראוי לבוא לידי חו"מ והוי עצם הלחם ובחלה לא בעינן אלא שיהא נקרא לחם וכיון דמינו קרוי לחם נקרא לחם על שם מינו וזהו פירוש המלות הכא בירושלמי עד שיהא קרוי לחם ומינו קרוי לחם כלומר עד שיהא קרוי לחם פירוש דיהא קרוי לחם מצד עצמו ומינו קרוי לחם כלומר הגם דמצד עצמו לאו לחם הוא מ"מ נקרא לחם על שם מינו קרוי לחם:
וע"ז איכא פלוגתא בהא דגמרינן מלחם דפסח אם בעינן כמו בפסח לחם ממש או דבעינן ממין לחם ולדעת ר' ירמי' ע"כ דגמרינן מפסח לגמרי דיהא לחם ממש כמו בפסח וע"ז תלי הפלוגתא דר' יונה ור"י והוא מפורש פלוגתתן בירושלמי (בפ"ג דפסחים ה"א) על הענין שגרסינן בבבלי (דף ל"ה ע"א) ההיקש חמץ למצה לא תאכל חמץ וגו' שבעת ימים וגו' דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח חייב כרת על חמץ עיי"ש. ועל הענין הנ"ל של ההיקש למצה נחלקו ר' יונה ור"י בירושלמי פ"ג על המתניתין דר"פ אלו עוברין בפסח כותח הבבלי וכו' וזיתום המצרי דהוא חמץ ע"י תערובות ופריך שם חבריא בעון קומי ר' יונה הכא כתיב כל וכו' התיבן והתני יוצאין במצה מתובלת אע"פ שאין טעמה דגן והוא שיהא רובא דגן ואלו הואיל ורובן חמץ יהא חייב פי' דחמץ ע"י תערובות כיון דרובן חמץ יהא חייב בכרת א"ל שניא היא דכתיב לחם ואלו אינן לחם פי הק"ע ז"ל הואיל ואיתקש חמץ למצה דאינו חייב על חמץ כי אם בדברים שאדם יוצא בהם חובתו במצה ובמצה כתיב לחם ואלו דמנה התנא במתניתין בחמץ דגן גמור ע"י תערובות אין להם תואר לחם. הילכך אע"ג דרובא חמץ אין חייבין עליו אלמא דר' יונה ס"ל מכיון דאיתקש חמץ למצה דבעינן בחמץ דברים שאדם יוצא בהם במצה ובמצה בעינן לחם ממש ע"כ גבי חמץ בעינן נמי לחם ממש והגם דבא ממין לחם מ"מ אנן בעינן לחם ממש כמו גבי מצה הרי מפורש דעת ר' יונה. התיב ר' יוסי והתני כל עצמו אינו קרוי לחם אלא מצה שבעת ימים וגו' הכא את יליף מצה מחמץ [צ"ל חמץ ממצה או הכונה אחת כמו שפירש הק"ע ז"ל] ופי' הק"ע ז"ל עיקר דקפדינן אלחם דוקא במצה הוא דקפיד קרא אבל אתה האיך יליף חמץ מיני' ועוד מן הדא דתני יוצא אדם ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמחה הא נמחה לא ולענין חמץ את אמר המחה את החמץ וגמעו חייב מאי כדון ר' יוסי בשם ר' אידי אין חימוצו חימוץ ברור פי' מאי כדון דפריך על ר' יוסי מכיון דלא ס"ל כתירוצא דר' יונה דבעינן לחם ממש גבי חמץ נמי א"כ מ"ט דמתניתין דפטור מכרת גבי חמץ ע"י תערובות ומשני שאין חימוצו חימוץ ברור ע"כ הרי לפנינו דר"י לא ס"ל כר' יונה ולא בעינן לחם ממש גבי חמץ והגם דבודאי איתקש חמץ ומצה להדדי כדאיתא בכמה דוכתי' בהיקש דלא תאכל עליו וגו' שבעת ימים תאכל עליו מצות מ"מ הגם דמרבינן דאינו חיוב כרת בחמץ אלא בדברים שיוצא בהם ידי מצה מ"מ לא אמרינן כמו גבי מצה בעינן לחם ממש וה"נ גבי חמץ בעינן לחם ממש ז"א אלא מכיון דהוי ממין לחם די בזה וחייב כרת על החמץ דבמצה בעינן לחם ממש אבל מה דגמרינן ממצה לא בעינן לחם בעצם אלא מין לחם לבד [וקצת נוכל להעמיס בדברי ר' יוסי כל עצמו אינו קרוי לחם אלא מצה כלומר כל עצם הלחם לא הוי רק במצה אבל בעלמא לא בעינן לחם בעצם אלא מכיון דהוי רק ממין לחם] הרי בהדיא מחלוקת ר"י ור' יוסי בענין עד שיהא קרוי לחם או מינו קרוי לחם וזהו כונת הירושלמי אתיא דר' יונה כר' ירמי' כמה דר' ירמי' אמר עד שיהא קרוי לחם כלומר הוא בעצמו יהא קרוי לחם ולא ע"י מינו דס"ל דמכיון דילפינן חלה ממצה ע"כ בעינן גבי חלה נמי לחם ממש כמו גבי מצה ולפיכך שאל אם בעינן דבשעת חיובו יהא ראוי לבוא לידי חו"מ] כן ר' יונה אמר גבי חמץ דגמרינן נמי ממצה דבעינן עד שיהא קרוי לחם כלומר דבעינן שיהא החמץ לחם ממש ור"י דס"ל דמכיון דבא ממין לחם סגי ובזה לבד נקרא דומה למצה תלי לה בר"ז דר"ז קאמר נמי הך דרשא דבעינן ממין לחם כמו דגרסינן גבי חדש אר"ז כתיב ולחם וקלי וכרמל את שחייבין על לחם שלו משום חדש חייבין על קלי שלו משום חדש כלומר דאינו חייב בקלי משום חדש עד שיהא ממין לחם. כיון דקלי כתיב ולא לחם רק דאיתקש ללחם ולא איתקש רק לענין מין לחם והוא ממש כמו ר"י דגבי חמץ נמי לא כתיב לחם אלא דאיתקש ללחם דמצה בהקישא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים וגו' לחם עני ואיתקש חמץ ללחם עני לא איתקש אלא לענין מין לחם כל שיוצאין בלחם שלו משום מצה חייבין על חימוצו כרת וכל שאין יוצאין בלחם שלו משום מצה אין חייבין על חימוצו כרת כמו גבי' חדש דקלי הנ"ל וה"נ מכיון דיוצאין בלחם שלו משום מצה כדתנינן העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח וכדברינו לקמן בע"ה) ונמצא דילפותא דר"י י ור"ז דא ודא חדא היא ומסיים הירושלמי ואתיא דר' יוסי כר"ז אע"ג דלא פליג עילוי' והוא ר"י דירושלמי פסחים הנ"ל שהבאתי דמסיק שם מאי כדון דמ"ט פטור בחמץ ע"י תערובות ומשני ר"י שם משום דלא הוי חמץ ברור ולפיכך אינו אלא בלאו אבל בכרת אינו משום דעכ"פ לא הוי חמץ ברור והוא ממש הך דר' הילא בשם ר"ש ב"ל בסוגיין דאמר ר"ה בשם ר"ש ב"ל לא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטין ומן האורז ואינו נגרר אלא עם החיטים בלבד כלומר דדוקא באורז וחיטים תנינן הענין דגרירה אבל כל המינין אינן נגררין וגם כל הה' מינין אף שעורין אינו מגרר רק חיטים לבד אבל כל המינים אינו מגרר ולא הוי חמץ ברור כמו חימוץ שמחמץ התפוח והתם גבי תערובת חמץ דחשיב התנא במתניתין דר"פ אלו עוברין הוי שנתערב מחמשה מינין המחמיצין עם שאר מינים כמו שכר המדי וזיתום המצרי שעושין אותו מתלתא שערי ותלת' קורטמי ותלתא מילחי כמו דאיתא בגמ' בבבלי וירושלמי שם:
וא"כ לרבנן דפליגי עם ר"ה וס"ל דאין לך מגרר אלא חיטים ושעורין בלבד וס"ל דגם שעורין מגרר וס"ל דגם כל המינין נגררין כמו שכ' לקמן בשם הרמב"ן ז"ל וס"ל דגם שעורין מחמיצין לכל המינין חמץ ברור לא אתיא ר"י כוותיה אלא דאתיא כר' הילא כמו ר"ה דס"ל הכא דאין לך מגרר עם כולן אלא חיטים ואורז בלבד אבל שאר המינים מלבד אורז ומלבד חיטים אינן מחמיצין חימוץ ברור דאין בכח להחמיץ חימוץ ברור רק חיטים ואורז אבל חוץ מחיטים ושעורין אינן בכח להחמיץ חימוץ ברור א"כ ס"ל ר"י כר"ה כאשר אבאר בע"ה. ומה מאד יומתק לחיך הירושלמי דמס' פסחים הנ"ל דהנהו קשה להבין מאד ועכשיו ע"י דברינו יצא הדבר לאמיתה של תורה דהנה לכאורה קשה על דמשני ר"י שם דאין חימוצו חימוץ ברור וקשה למה לא הוי חימוץ ברור הא שכר המדי הוא דרמו מי שערי בשכר והשכר עשוי גם ממינים אחרים ומיירי דאיכא מים נמי בגווי' דבלא מים מי פירות אינן מחמיצין וכדאיתא בירושלמי בהדיא שם אר"מ וכולהון ע"י מוי והובא בהרא"ש ז"ל פ' אלו עוברין וכן חומץ האדומי מיירי נמי דאיכא מים דבלא מים מי פירות נינהו ואינן מחמיצין עי' בהרא"ש ז"ל דמקשה על רב אלפס ז"ל דס"ל דמי פירות אפילו עם מים אינן מחמיצין א"כ מה יעשה בהנך דמתניתין ומתרץ דלא פסק רב אלפס ז"ל כן אלא לענין לישה דאינה ממהרת כ"כ להחמיץ ויכול לשומרה שלא יבוא לידי חמץ כמו שאר עיסה אבל כשנותן בשכר או בחומץ להשהותן השעורים מחמיצין עכ"ל הרא"ש וכן ר"ת ז"ל דס"ל בתוס' במס' פסחים (דף ל"ה ע"ב) דמי פירות עם מים לא הוי אלא חמץ נוקשה והקשה הרשב"א ז"ל מהנך דמתניתין דר"פ אלו עוברין דחשיב להו חמץ דגן גמור ע"י תערובת ומתרץ דמתניתין מיירי שנשרו השעורים במים קודם שנתנן לתוך היין או השכר עי' בתוס' ז"ל במס' פסחים (דף ל"ה ע"ב) עכ"פ לכל הדיעות הוי חומץ האדומי ושכר המדי חמץ גמור והגם דמי פירות עם מים לא הוי אלא חמץ נוקשה מ"מ הכא הוי חמץ גמור משום דהשעורים נשרו במים קודם שנתנן לתוך היין וא"כ יקשה על ר"י דקאמר בירושלמי דלא הוי חמץ ברור רק נוקשה ולא חשיב התנא כלל חמץ דגן גמור ע"י תערובת אליבא דר"י יקשה הא השעורין נשרו במים קודם כמו שכתב ר"ת ז"ל ואין לתרוצי דר"י מוקי דמיירי באמת שלא נשרו השעורין במים קודם ע"כ לא הוי כ"א חמץ נוקשה משום מי פירות עם מים ז"א מב' טעמים א' דזה דוחק לעשות פלוגתא בזה ב' דלכאורה נראה ברור הא דמקשה הרשב"א ז"ל על ר"ת ז"ל מחומץ האדומי ולכאורה קשה אמאי לא הקשה משכר המדי דהוא קדים ברישא דמתניתין ולמה מקשה מסיפא וכן כל מרבוותא ז"ל לא הקשו רק מחומץ האדומי ודילגו שכר המדי דהוא רישא דמתניתין אכן הדבר ברור דשכר המדי איתא בגמרא דרמו מי שערי א"כ הרי בפירוש דלא רמו שעורים יבשים לתוך היין אלא מי שערי. א"כ לא קשה כלל על ר"ת ז"ל ע"כ הקשו מחומץ האדומי דאיתא סתם שעורים וקס"ד דמיירי שרמי שעורים יבשים וגם ע"ז תירצו דמיירי נמי שנשרה במים קודם וזה ברור א"כ לכה"פ יקשה על ר"י דס"ל דלא הוי חמץ ברור כי אם נוקשה משכר המדי דהוא בוודאי הוי חמץ ברור הן אמת דבירושלמי לא גרסינן דרמו ביה מי שערי אלא קימחא דשערי איכא למימר דפלוגתא הוא בין בבלי וירושלמי בזה אבל דוחק גדול לעשות פלוגתא בדבר מציאות בין בבלי וירושלמי:
אלא האמת יורה דרכו דלכאורה צ"ב גדול להבין החילוק שבין הבבלי לירושלמי דלכאורה קשה מאד דמאי פריך בירושלמי ואלו והואיל ורובן חמץ יהא חייב בכרת כמו מצה דיוצאין במצה מתובלת והוא שיהא רובא דגן ה"נ אלו והואיל ורובן חמץ יהא חייב וקשה היאך הוי רובן חמץ הא רובן הוי שכר מתמרים או משאר מינים וכן חומץ האדומי הרי רובן יין משאר מינים ורק מקצת שעורין נתון בתוכו וכמו דאיתא בהדיא בפירש"י ז"ל במס' פסחים (דמ"ד ע"א) גבי הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס וכו' פרש"י ז"ל דסתם שכר וכו' אלא שבמדי מערב עמהן מי שעורין קצת עכ"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל בפ' אלו עוברין בהדיא בשם ר"ת ז"ל וז"ל דדווקא בשכר המדי הוא דשרי משום דעיקרו עשוי מתמרים או מדברים אחרים ולא היו נותנים בו אלא מעט שעורים להחמיצו כמו דמשמע בגמ' דרמו ביה מי שערי אבל שכר שלנו לא עכ"ל הרי בהדיא דלא הוי ביה רוב חמץ אלא מעוטא דמיעוטא וא"כ קשה מאי פריך בירושלמי ואלו והואיל ורובן חמץ יהא חייב והאיך פליג הירושלמי עם הבבלי בדבר מציאות כזה. ובוודאי בלא"ה הסברא נותנת דלא רמו השעורין רק לבסומי להיין להחמיצו כמו דאיתא בירושלמי בהדיא בסומי דרומיא עי"ש והאיך ס"ד דיתנו שעורין יותר מן המשקה אלא האמת יורה דרכו דהירושלמי אזיל לשיטתו דהירושלמי ס"ל הטעם דגרירה גבי העושה עיסה מן החיטים ומן האורז דחייבת בחלה ויוצאין בה ידי מצה משום הסברא דגרירה דגם האורז נתחמץ אלמא הגם דאורז הוי מין קטניות שאינו בא לידי חימוץ כמו תפוחי אדמה ואעפ"כ יוצא בה ידי חובתו משום הסברא דגרירה לשיטת הירושלמי דאמרינן דהחיטים או השעורין מחמיצין גם לאורז או לכל הדברים שאינן מחמיצין א"כ לפי"ז מקשה בירושלמי שפיר והלא רובן חמץ שע"י השעורין המקצת שבו מחמץ גם לשארי מינין ונמצא דרובן חמץ חוץ מן המים. דהלא ע"י הסברא דגרירה יוצא בה ידי מצה א"כ לפ"ז יתחייב ג"כ על חמץ דהא הא בהא תליא דאינו יוצא במצה רק שאיסורו משום בל תאכל חמץ אם כן בוודאי איכא איסורא דחמץ וס"ל להירושלמי כמו רבנן דפליגו על ר' הילא בשם רשב"ל וס"ל דגם שעורין מגרר כמו חיטין ומגררין לכל המינין שבעולם א"כ הוי רובן חמץ והא דאיתא בירושלמי (בפ"ג) א"ר הילא בין רבנן דהכא ובין רבנן דתמן עד שיהא רובו דגן וטעמו דגן ר"ה אמר טעמו דגן ואע"פ שאין רובו דגן מתניתא פליגא על ר"ה עירב בה שאר מינים עד שיהא רובו דגן וטעמו דגן פתר לה במינין אחרים ע"כ הרי לפנינו דבשאר מינים שאינן אורז לא נפיק בה עד שיהא רובו דגן וע"כ לא סגי בטעם דגן רק באורז וחיטים אבל בשאר מינים בעינן רובו דגן לכל הדיעות אפילו לר"ה נראה לפענ"ד דרבנן דפליגי על ר' הילא בריש מס' חלה וס"ל דגם שעורין מגרר וגם ס"ל דכל המינין שבעולם נגררין אחר חיטים ושעורין דחיטים ואורז לאו דווקא דע"כ ל"ל דס"ל דאורז דווקא וחיטים לאו דווקא אלא אף שעורין ז"א דהא לא קתני ודכוותיה אין נגרר אלא עם החיטין ושעורין דהוי משמע דקאי על מין הנגרר. אלא אין לך מגרר משמע דקאי על המגרר ונקטו בהדיא אין לך מגרר עם כולן אלא חיטין ושעורין בלבד ומדנקטו מגרר עם כולן כלומר לכל המינין אלא חיטים ושעורין בלבד משמע דס"ל דחיטין ושעורין מגררין לכל המינין וכן כ' הרמב"ן ז"ל בהדיא דאליבא דרבנן הנ"ל כל המינין נגררין רק אינו מגרר אלא חיטים ושעורין בלבד עי"ש א"כ יקשה להו מהך ברייתא דתני עירב בה שאר מינים עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן דאלמא דבעינן רוב דגן דל"ל דמיירי בשאר מינים שאינן של אורז וחיטים ז"א דמ"ש שאר מינין מאורז הלא הכל אחד הוא דהא אורז לאו דווקא. ואין לומר דס"ל לרבנן הנ"ל כמו ר' הילא דשם דס"ל דאף בחיטים ואורז בעינן רוב דגן וברייתא דעירב בה שאר מינים אין הכוונה לשאר מינים שאינן של אורז אלא לשאר המינין שאינן של חמשה מינין עירב בה עיסה של חמשה מינין וס"ל דכל המינין כולן בין חיטים ואורז בין כל המינים כולן עד שיהא רובא דגן ז"א דהא פשטות הסוגיא משמע דר' הילא בשם רשב"ל ממעט בגרירה יותר מן רבנן הנ"ל דאילו רבנן קאמרי דחיטים ושעורין מגרר לכל המינין ור"ה בשם רשב"ל מוסיף דלא שנינו אלא חיטים ואורז בלבד והאיך נוכל לאמר דרבנן ס"ל דבעינן גם בחיטין ואורז רובא דגן ור' הילא ס"ל בשם רשב"ל דאינו מגרר אלא חיטים ואורז הא בשאר מינים מודה דנגרר ברובו דגן א"כ לפ"ז יהיה ר"ה בשם רשב"ל מוסיף בגרירה דהא מה דס"ל דאינו נגרר אלא חיטים ואורז היינו דווקא לענין טעמא דגן בלבד אבל ברובו דגן אף מינים אחרים נגררין ואילו לרבנן אף חיטים ואורז אינו נגרר אלא ברובו דגן ועוד דלא הוי פלוגתתן בענין אחד דהא זה וודאי מאי דקאמר ר"ה בשם רשב"ל דלא שנינו אלא חיטים ואורז הוא בוודאי לענין טעמא דגן לחוד דאילו ברובו דגן אף שאר המינים כן וכמו שכ' בהדיא במראה הפנים דכל עיקר דאמר ר"ה בשם רשב"ל דלא שנינו אלא חיטים ואורז הוא דווקא לענין טעמא דגן והאיך נימא דרבנן דר' הילא מיירי ברובו דגן וס"ל דחיטים ושעורין מגרר לכל המינין ברובו דגן א"כ מאי מחד אח"כ ר"ה בשם רשב"ל דאינו מגרר אלא חיטים ואורז בטעם דגן הא לאו מענין אחד הוא דרבנן מיירי ברובו דגן והוא מיירי בטעם דגן ודילמא רבנן נמי ס"ל דלא שנינו אלא חיטים ואורז דווקא לענין טעמא דגן. והא דאמרי אינהו דאף שעורין מגרר לכל המינים הוא ברוב דגן דלא הוי שום סתירה מן המשנה אלא ודאי באין ספק דרבנן דס"ל דאף שעורין מגרר לכל המינין הוא בטעם דגן וע"ז קאמר ר"ה בשם רשב"ל דבטעם דגן לא שנינו אלא אורז וחיטים דווקא אבל רבנן ס"ל דאף שעורין מגרר לכל המינין בטעם דגן. [ועוד נראה דאפשר לומר דמאן דס"ל דבעינן רוב דגן לא ס"ל הסברא דגרירה. דאי ס"ל גרירה ל"ל רוב דגן ול"ל דברוב דגן אז מגרר ז"א דאי איכא רוב דגן ל"ל הסברא דגרירה כלל. הא בלא"ה בטיל ברוב דטע' כעיקר דרבנן לפי שיטת הירושלמי כמו שנבאר לקמן בע"ה ויש להאריך בזה ובס' נו"י כתב כן דאפשר דלר' הילא דפ"ג דבעי רוב דגן לא ס"ל הטעם דגרירה כמו שכתבתי ולפי זה רבנן דר' הילא בשם רשב"ל דס"ל טעם דגרירה לא בעינן רוב דגן ול"ל דהכי פריך ר' הילא בשם רשב"ל דלא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטין ומן האורז ואין נגרר רק אור עם החיטין בטעם לבד. אבל כל המינין אינן נגררין אפילו ברוב דגן ז"א דהא בפירוש תנינן בברייתא דעירב בה שאר מינין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן אלמא דבשאר מינין נמי נגרר ברוב דגן וגם ל"ל דהכי פריך דלא שנינו אלא חיטים ואורז דנגרר ברוב דגן אבל שאר מינים אפילו ברוב אינו נגרר ז"א דהא מברייתא הנ"ל מוכח דעירב בה שאר מינין נגרר ברוב דגן דהא לא קתני התם אורז אלא שאר מינים משמע דהרבה מינים ע"כ יוצא לנו מכל אריכות הנ"ל דלרבנן ד"ה חיטים ושעורין מגררין לכל המינים בטעם דגן והא דקתני במתניתין חיטין ואורז לאו דוקא אלא ה"ה שעורין וכל המינים נגררים בטעם דגן וע"ז פריך ר"ה בשם רשב"ל דלא שנינו במתניתין אלא חיטים ואורז בטעם דגן לחוד אבל שאר מינים ברוב דגן ולא קשה על רבנן מן הברייתא דבפ"ג דעירב בה שאר מינין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן ז"א דיש לתרוצי כמו על רב הונא פתר לה בשאר מינים כלומר דמיירי בהעיסה של שאר מינין שאינו של חיטין ושעורין אלא בג' מינין אחרים של חמשה מינין דהא הברייתא לא קאי על המתניתין של חיטים ואורז (ותיבת בה קאי על העיסה כלומר דעירב בהעיסה של חמשה מינין שאר מינים) ומיירי בהמינים אחרים של חמשה מיני דגן מלבד חיטין ושעורין. ודבר זה ברור לפענ"ד אשר הברייתא הזאת יתורץ אליבה דר"ה דמיירי בשאר מינין שאינן של אורז וחיטין. או אפילו חיטים רק אינו מין אורז וכן לרבנן דר' הילא דסתמא דתלמודא בריש מכלתין יתורץ נמי בשאר מינין שאינן של חיטים ושעורין הגם דס"ל דהא דתני במתניתין חיטים ואורז לאו דווקא דאפילו כל המינין בנותן טעם מ"מ ממעטי מחמשה מינים כל שאינו מחיטים ושעורין ופתרי הברייתא במינין אחרים שאינן של חיטים ושעורין:
ע"כ פריך שפיר בירושלמי (פסחים פ"ג) הנ"ל ואל הואיל ורובן חמץ דהכא הוי רובן חמץ וע"ז מתרץ שפיר ר' יוסי בשם ר' אידי אין חימוצן חימוץ ברור והוא מכוון כמו ר' הילא בשם רשב"ל דידן דריש מס' (חלה) דס"ל דלא שנינו אלא חיטים ואורז בלבד אבל שאר המינין אפילו שעורין אינו מגרר דאינו מחמץ חימוץ ברור כמו תפוח שריסקו הנ"ל דמסקינן דחימוצו לא הוי חימוץ ברור כמו כן הגרירה דשאר מינין אינן מחמיצין חימוץ ברור מלבד חיטים ואורז ע"כ משני שפיר אין חימוצן חימוץ ברור כלומר דהשעורין אם כי הן מעצמן הוי חמץ ברור דהשעורין היו שרוים במים קודם כמו שכ' התוס' ז"ל וכל מרבוותא ז"ל כמו שכתבתי לעיל אבל אין השעורין מחמיצין חימוץ ברור ע"כ לא הוי רובן חמץ ולא קשה קושית הגמ' ואלו והן רובן חמץ יהא ח יב וזה ברור וזהו דקאמר הכא אתיא דר' יוסי כר"ה דסוגיא דידן כלומר כמו ר"ה בשם רשב"ל דס"ל דשעורין אינן מחמיצין חימוץ ברור כמו תפוח וכדברינו לעיל נמצא דמימרא דר' יוסי במס' פסחים בירושלמי שם הוא שיטתו דר' הילא בשם רשב"ל הכא דריש חלה וזהו דקאמר הכא אתיא דר"י הנ"ל כר' הילא הנ"ל אע"ג דו פליג עילוו כלומר דר"י גופי' פליג עם ר' הילא (בפ"ג דמכלתין) דר"ה ס"ל דכל המינין אפילו חיטין ואורז בעינן רובא דגן ור"י פליג וס"ל דטעם דגן לחוד סגי ואם ר' יוסי היה ס"ל כר"ה דאפילו בחיטים ואורז נמי בעינן רובו דגן בודאי אתא שפיר מימרא דר"י (התם בפסחים הנ"ל) דלא הוי חמץ ברור ע"י קצת שעורין. ואלא אע"ג דפליג עילוו דר' הילא שם וס"ל דטעם דגן לחוד נמי סגי מ"מ אתיא כוותיה דר"ה דס"ל בשם רשב"ל דאינו נגרר אלא חיטים ואורז אבל שעורין עם שאר מינים אינן נגררין:
וע"כ ניחא שיטת הרא"ש ז"ל דלא בעינן הסברא דגרירה כי אם לגבי מצה הגם דהאורז חיטים יחשב והוי הממש חיטין מ"מ הא לא בא לידי חימוץ, וגבי מצה הקפידה התורה דווקא בתנאי שיהא ראוי לבוא לידי מצה וחמץ. והוא תנאי אחר בדיני מצה ולאו משום לחם רק ממילא גמרינן דלחם הוא מחמשה מינין הבאין לידי חמץ אבל גבי חלה דלא קפיד רחמנא רק אלחם ומכיון דנקרא לחם סגי ומכיון דמינו קרוי לחם דבא מחמשת המינין הוי קרוי לחם מצד המין שלו ולא גמרינן ממצה דיהא לחם מצד עצמו:
ואין להקשות לפ"ז למה קבע המסדר הש"ס הכא בדיני חלה הענין דגרירה כיון דכל עיקר דבעינן הסברא דגרירה הוא לגבי מצה אבל לענין חלה לא בעינן כלל לסברא דגרירה לשיטת הרא"ש ז"ל וכמו שכ' הש"ך ז"ל הנ"ל הו"ל למיקבע בדיני דמצה (לקמן בפ"ג) על ההיא מתניתין העושה עיסה מן החיטים ומן האורז דתני שם דיוצא בה ידי חובת מצה ע"י גרירה התם הו"ל למיקבע הך סוגיא דגרירה:
ונראה לפענ"ד דהירושלמי לשיטתו אזיל דס"ל דטכ"ע לאו מדאורייתא והילכך לגבי חלה נמי בעינן הסברא דגרירה. והרא"ש ז"ל לא קאמר אלא אפילו טעם כעיקר מדאורייתא נמי מצריך הירושלמי לסברא דגרירה דנ"מ לענין מצה אבל אליבא דהאמת שיטת הירושלמי דבחלה נמי בעינן הסברא דגרירה דשיטת הירושלמי דטכ"ע לאו מדאורייתא דאיתא בירושלמי (בפ"ב דערלה) אמר ר' אבוה אמר ר"י כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותן טעם דנזיר ע"כ והובא בתוס' ז"ל במס' זבחים (דף ע"ט ע"א) ד"ה אמור מביאין הירושלמי הזה לראיה דטכ"ע לאו מדאורייתא ורצו מתחילה לדחות הראי' דיש לפרש דבהיתר מצטרף לאיסור מיירי דבפ' אלו עוברין (ד' מ"ג) ובפ' ג' מינין (דף ל"ה) קאמר ר' אבוה בשם ר' יוחנן גופי' כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וקרי ליה הירושלמי נותן טעם כעין נזיר ששרה פיתו במים ומסקי התוס' ז"ל מיהו הסוגיא דבירושלמי מוכח דבנותן טעם איירי עכ"ל. הרי לפנינו ראיה עצומה דשיטת הירושלמי דטכ"ע לאו מדאורייתא ע"כ גם לענין חלה בענין הסברא דגרירה וכיון דהענין דגרירה הנ"ל תלוי בפלוגתא בין ב' הטעמים דבעי חמשה מינין טעם א' משום לחם הארץ וטעם ב' דגמרינן מלחם דפסח דבעינן ראוי לבוא לידי חו"מ דאתמר הכא לפיכך קבעו הענין דגרירה גבי חלה הכא משום מצה לא איתמר הכא החידוש דבעינן ראוי לבוא לידי חמץ ומצה וזיל קרי בי רב הואן. דהטעם הא' משום לחם הארץ הענין דגרירה כמו שכ' הרמב"ן ז"ל דע"י גרירה הוי לחם הארץ דדרך עיסה שנו כאן ולטעם הב' משום הראויה לבא לידי חמץ ע"י גרירה הוי כולו חמץ הרי לב' טעמים שייך הסברא דגרירה ועל אלו ב' אופנים דקבע הכא בסוגיא הענין דגרירה ולפי אלו ב' הטעמים יומתק הירושלמי (דפ"ג דחלה) דאמר ר' הילא בין רבנן דהכא ובין רבנן דתמן עד שיהא רובו דגן וטעמו דגן דהענין רבנן דהכא ורבנן דתמן הוא על אלו ב' הטעמי' דגרירה רבנן דהכא ילפין הטעם דה' מינין משום לחם הארץ או כמו רשב"נ שמע כולהון מן ההין קריא ושם חיטה וגו' ורבנן דתמן הוא מטעם הג"ש דמצה דבעינן ראוי לידי חו"מ דבבבלי לא איתאמרא עמים הללו דירושלמי מלחם כי אם הג"ש לחוד דבעינן ראוי לידי חו"מ ע"ז אמר בין רבנן דהכא ובין רבנן דתמן כלומר לפי אלו ב' הטעמים הנ"ל והגרירה לפי אלו ב' הטעמים הנ"ל בעינן רובו דגן דלא מיבעיא לרבנן דהכא משום דדרך עיסה בוודאי בעינן רובא דגן דדרך עיסה הוא אלא אפילו לרבנן דהתם נמי דהטעם משום חימוץ לא תימא דסני במקצת דגן כדי שיחמוץ ע"י מקצת ז"א אלא דבעינן רובא דגן ורב הונא ור' יוסי פליגי וס"ל דטעמו דגן אע"פ שאין רובו דגן ודו"ק:
שיטה כוסמין מין חטין ש"ש מין שעורים
ר"י בן פזי בשם ר"י דר"י בנו של ר"י בן ברוקא היא דתני ר"י בנו של ר"י ב"ב אומר יכול מביא מן הכוסמין וש"ש והשיפון ודין הוא מה החיטים שכשרו לשאר כל המנחות לא כשרו למנחת העומר כוסמין ושיבולת שועל והשיפון שלא כשרו לשאר כל המנחות א"ד שלא יכשרו למנחת העומר השעורין יוכיחו שלא כשרו לשאר כל המנחות וכשרו למנחת העומר לא אם אמרת בשעורין שמנחת סוטה באה מהן תאמר בכוסמין ושיבולת שועל והשיפון שאין מנחת סוטה באה מהן יצאו החיטים מן הכתוב וכוסמין ושיבולת שועל והשיפון מק"ו ברם כרבנן ג' מינין הן שיפון מין כוסמין ושיבולת שועל מין שעורין א"ר יוסי מיסבר סבר ר"י ב"פ שמנחת העומר באה מן שיבולת שועל ושעורין אילו מן דאמר תאנים שחורות עלי שמא אינו מותר בלבנות אלא שחורות אמר לבנות לא אמר והכא שעורה אביב אמר שיבולת שועל אביב לא אמר רבנן דקיסרין בעין מה תנינן חמשה מינים ולא חמשה דברים וכו' וכו' כן ג' הגר"א ז"ל:
והנה בפי' הירושלמי הזה לא דרכו בו המפרשים בפירוש אחד הרב מהרא"פ ז"ל פי' דר"י בשר"י ב"ב ס"ל הג"ש דאביב אביב לפיכך פשיטא ליה דחיטים לא כשרו למנחת העומר והא דבעי למילף לכוסמין וש"ש ושיפון הוא משום דס"ל דהן בכלל שעורין ג"כ ע"ז קאמר הק"ו מחיטין. וע"ד זה הלך ג"כ הפ"מ ז"ל ואך המפרשים האחרונים תמהו על זה הפירוש דממ"נ אם הילפותא למעט חיטין מן הגזירה שוה דאביב אביב דגמרינן דבאה מן השעורין אם כן צריך למעט גם שאר מינין ואלא משום דגם שאר מינין בכלל שעורין א"כ האיך מסיק מה לשעורין שכן מנחת סוטה באה מהן תאמר בכוסמין וכו' שאין מנחת סוטה באה מהן וקשה מנ"ל למעט כוסמין וש"ש ושיפון במנחת סוטה יותר מן מנחת העומר נימא ג"כ התם דאף שאר מינין הכוסמין וכו' בכלל שעורין ויוכשרו גם המה. ע"כ פירשו דר"י בנו של ר"י ב"ב יליף למעט חיטים במנחת העומר מן הלימוד דאיתא במס' מנחות (דף ס"ח ובדף פ"ד) אם אתה אומר מן החיטים אין שתי הלחם ביכורין וע"כ רצה לילף לשאר המינין דכשר דהא לא כתיב שעורין גבי מנחת העומר ועד דמסיק שעורין שאני שמנחת סוטה באה מהן אלמא דלר"י בנו של ר"י ב"ב לא הוי ש"ש מין שעורין מדממעט מן שעורין לש"ש למנחת העומר ברם כרבנן ג' מינין הם ופריך ר"י מסבר סבר ריב"פ שמנחת העומר באה מן הש"ש אילו מן דאמר תאנים שחורות וכו' והכא שעורה אביב אמר שיבולת שועל אביב לא אמר כלומר דמקשה על ר"י ב"פ דהאיך מדייק מר"י בנו של ר"י ב"ב דכוסמין וש"ש וכו' לאו מין שעורין והא אפילו לרבנן דס"ל (בריש מס' כלאים) דהשיפון והכוסמין וש"ש ושעורים לא הוי כלאים וכולהון זוגות קתני וש"ש ושעורין מין אחד מ"מ מודו רבנן דלא כשר למנחת סוטה דש"ש אביב לא אמר אם כן אין לך להוכיח מר"י בנו של ר"י ב"ב ג"כ דס"ל דשעורין ושיבולת שועל הוי ב' מינים לענין כלאים דלעולם אימא לך דהוי מין אחד ומ"מ פסול למנחת העומר ובס' אחד מקשה דלמה לו להביא הך דשעורה אביב הו"ל למינקט הקרא דקמח שעורין גבי מנחת סוטה דיקשה דאפילו ס"ל דשיבולת שועל ושעורין הוי מין אחד מ"מ איכא האי ק"ו דר"י ב"ש ריב"ב מחיטין ואי שעורין יוכיחו שאני שעורין שמנחת סוטה באה מהן אבל כוסמין לא הגם דהוי מין אחד מ"מ אינו כשר למנחת סוטה משום דמן דאמר תאנים וכו' והכא נמי קמח שעורין אמר ש"ש לא אמר עיי"ש שהאריך בזה:
הן אמת לפי הנראה במשקל ראשון הפירוש של המפרשים האחרונים הנ"ל קרוב יותר לפרשו ודרך נקל הוא וכן עלה במחשבתי מעיקרא ג"כ לדרוך בדרך הזה אבל קשה לי קושיות עצומות מלבד שהענין על מקומו עדיין אינו מיושב השקלא וטריא של שמעתתא בין ריב"פ לר"י נוסף ע"ז אצלי עוד קושיא חמורה על הברייתא גופא של ר"י ב"ש ר"י ב"ב לפי הענין שנשקול מדעתינו דר"י ב"ש ר"י ב"ב ס"ל דש"ש ושעורין הוי ב' מינים ומתחילה נבאר מה דקשה לי בהשקלא וטריא דשמעתתא ואח"כ נבאר הענין של הברייתא הנ"ל והוא דר"י ב"פ רצה להוכיח דמתניתין אתיא כר"י ב"ש ר"י ב"ב ולא כרבנן דברם כרבנן ג' מינים הן שיפון מין כוסמין ש"ש מין שעורין לפי המתניתין דריש כלאים וע"כ רצה לאוקמי המתניתין דאתיא כר"י ב"ש ריב"ב דאליבי' מוכח דע"כ פליג על המתניתין דריש כלאים וס"ל דש"ש ושעורין לא הוי מין אחד דאל"כ תקשה אמאי ממעט מקמח שעורין לש"ש הא הוי מין אחד אלא ע"כ דלא הוי ש"ש ושעורין מין אחד לפיכך אתיא מתניתין כוותי' וקשה לי הא סוף סוף יקשה מתניתין כמאן דהא אין לנו הוכח' רק דר"י ב"ש ריב"ב ס"ל דשעורין ושיבולת שועל לא הוי מין אחד. אבל מכל מקום כוסמין ושיפון הוי מין אחד וא"כ סוף סוף יקשה מתניתין כמאן אתיא דתני חמשה מינים דנהי דאתיא כר"י ב"ש ריב"ב מ"מ לא הוי חמשה מינין דנהי דש"ש ושעורין הוי שני מינין אבל מנ"ל להוכיח דס"ל דגם כוסמין ושיפון לא הוי מין אחד וכי דמצינו דפליג על התנא דריש כלאים בש"ש ושעורין ע"כ פליג גם על כוסמין ושיפון ולפ"ז אימא פליג על כמה וכמה דינים השנוין בריש כלאים בפרק הזה א"כ סוף סוף אפילו לר"י ב"ש ריב"ב יקשה על חמשה מינין דמתניתין דידן דלא הוי אלא ד' מינים וא"כ יקשה מתניתין כמאן אי כרבנן ג' מינים הן אי כר"י ב"ש ריב"ב ד' מינין הם:
ועוד קשה קצת דמאי מדמה למן דאמר תאנים שחורות עלי שמא אינו מותר בלבנות וכו' והכא שעורה וכו' וקשה הא אנן ס"ל השתא באם ש"ש הוי מין שעורין נכלל בשעורין ובכ"מ דאמרינן סתם שעורין הוי כל המין בכלל א"כ לפ"ז מאי מדחה דש"ש לא הוי בכלל שעורין ומדמה למאן דאמר תאנים שחורות עלי שמא אינו מותר בלבנות אלא שחורות אמר לבנות לא אמר והכא שעורה אביב אמר שיבולת שועל אביב לא אמר וקשה הא אין המשל דומה לנמשל הא התם נמי אם אמר סתם תאנים עלי בוודאי אסור בשניהן דשניהן הוי בכלל סתם תאנים שחורות ולבנות ורק כשאחז פרט אחד מן התאנים כשפרט המין שחורות לא הוי לבנות בכלל וא"כ מאי הוכחה זו לש"ש דאינן בכלל סתם שעורין דאימא פרט אחד מן המינים הוי בכלל סתם שעורין ומאי דמיון הוא כשפרט התם תאנים שחורות דהא הכא נמי אם הי' בכלל סתם שעורין כמה מינין כמו כוסמין ושיפון ושיבולת שועל אם אמר פרט אחד מן המינים כגון שיפון בוודאי לא היה שיבולת שועל בכלל ורק אנן בעינן למימר באם אמר סתם שעורין הכל בכלל וא"כ מאי ראי' מייתי מתאנים כשפרט אחד מן הפרטים דלא הוי פרט השני בכלל. וזה צ"ב לכאורה:
ועוד קשה לי לכאורה קושיא עצומה על הברייתא דר"י ב"ש ריב"ב דאם נימא דס"ל לר"י ב"ש ריב"ב דאין ש"ש ושעורין מין אחד א"כ האיך נעמיד הברייתא דגרסינן (לקמן בפ"א דחלה) סוף הלכה זו גבי אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבוא עומר הבא גרסינן בירושלמי עלה ר"א שאל מהו שיביא עומר מהן אפשר לאמר חדש וישן אין תורמין ומעשרין מזה על זה ואת אמר הכין היתיבון הרי שאר מינין הרי הן תלוין בעומר ואין העומר באה מהן לא אם אמרת בשאר מינים שכן לא הוכשרו למנחת העומר תאמר בשעורין שכשרו למנחת העומר חבריא בשם ר"א ראשית קצירך וכו' דברי חכמים ריב"ב ר"ח בשם ר"ב ב"ח והן שהביאו שליש לפני ר"ה אבל אם הביאו שליש לאחר ר"ה העומר בא מהן ע"כ והפ"מ ז"ל פירש דהאי היתיבון הוי עוד קושיא על ר"א דשאל מהו שיביא עומר מהן משום דיש מקום לאמר דיביא מהן משום דגם הם תלוין בעומר והרי שאר מינים התלוים בעומר ואין העומר בא מהן והדר דחי לי' אם אמרת בשאר מינים שכן לא כשר למנחת העומר תאמר בשעורין כלומר דלא דמי דשאר מינים הגם שהן תלוין בעומר מ"מ אין העומר בא מהן משום דמצות עומר מן השעורין אבל בשעורין שכשרו למנחת העומר אי הן תלוין בעומר העומר בא מהן ורק הקושיא דחדש וישן אין תורמין ומעשרין מזה על זה נשאר ור"א בעצמו מסיק דלא בא העומר ממנו ודברי חכמים אם הביאו שליש לפני ר"ה אין העומר בא מהן הרי מסוגיא הנ"ל מוכח בהדיא דהעומר המתיר חדש יש לו דין כמו תרומה המתרת לטבל דבעינן שיתרום ממין על מינו ומן החדש על החדש אבל לא מן הישן על החדש וא"כ לכאורה צ"ב על הך שמעתא דס"ל דאין העומר של ישן מתיר לחדש דהוי מתיר כמו תרומה א"כ באמת קשה האיך שאר מינים התלוין בעומר נתרין ע"י העומר של שעורין הא אין תורמין ממין על שאינו מינו אלא וודאי הדבר פשוט דלא דמי זל"ז דהתם בשאר מינים שלא כשרו למנחת העומר נתרין שפיר ע"י העומר של שעורין משום דהן בעצמן לא כשרו למנחת העומר ואינן בר חיובא דעומר דחובת העומר אינו חל עליהם לפיכך שפיר נתרין ע"י העומר של שעורין שהוא בר חיובא דעומר ואימתי אמרינן אין תורמין ומעשרין ממין על שאינו מינו היינו דוקא במקום שמין הזה ג"כ בר חיובא דתרומה ע"כ שפיר אמרינן דאין תורמין עליו ממין אחר כיון דהמין הזה בעצמו בר חיובא דתרומה אבל אי המין הזה בעצמו אינו ראוי לתרומה ולאו בר חיובא דתרומה הוא אלא ע"י מין השני דע"י מין השני חל עליו החיוב שפיר תורמין ממין השני עליו כיון דבלא מין השני לא הי' בר חיובא ולאו בר הרמה ורק המין השני מחייבו והסברא הזה איתא בהדיא בתוס' ז"ל במס' מנחות (ד' ע' ע"ב) וז"ל וא"ת והנך מינין שהן כלאים זב"ז כדתנן בריש כלאים האיך הן מצטרפין לחלה הא תנן ובפ' שני מתרומות) כל שהוא כלאים זב"ז לא יתרום מזה על זה וכו' ועוד יש לפרש דכשיש בכל אחד בפני עצמו כדי חיוב חלה אין תורמין מזה על זה ממין על שאינו מינו והכי מוכח בתוספתא דחלה דקתני קב חיטין וקב שעורין וקב כוסמין הרי אלו אין מצטרפין כשהוא תורם מכל אחד ואחד שאין תורמין ממין על שאינו מינו חצי קב חיטין וחצי קב שעורין וחצי קב כוסמין נועל מן כוסמין ונראה שזהו הטעם דחמשת רבעים קמח חייבין בחלה ומיירי כגון שהשלוש מינין נושכין כולן זב"ז שכל אחד נושך בשני המינין משום הכי ברישא תורם מכל מין ומין כיון שהשנים אחרים מחייבין בלא השלישי אבל לצרף נוטל מן הכוסמין שעיסתו דומה לשניהן עכ"ל התוס' ז"ל הרי לפנינו הענין הזה בפירוש אם המין השני בר חיובא הוא ובר הרמת תרומה הוא אין תורמין ממין אחר עליו אבל אי המין הזה לאו בר הרמת תרומה הוא ולאו בר חיובא הוא רק שכל עיקר שהוא בר חיובא הוא רק ע"י מין השני שפיר תורמין מזע"ז וא"כ ה"נ גבי שאר מינים שנתרין על ידי העומר של שעורין כיון דהן בעצמם לאו בני חיובא דעומר שאינן כשרים לעומר ורק הן תלוים בעומר של שעורין נמצא דכל עיקר הענין שהן צריכין לעומר הוא משום שעורין דאי לאו שעורין לא היו צריכין כלל להעומר דהא מהם עצמן אין העומר בא ורק התורה זקקם לעומר של שעורין דהא קי"ל דשלא בשעת הקרבן היום מתיר כדאיתא לקמן במכלתין ורק בשעת קרבן צריכין לקרבן וא"כ אי לאו שעורין לא היו צריכין כלל לקרבן עומר] שפיר תורמין משעורין עליהן דהא שעורין מחייב אותם לקרבן עומר אבל הכא גבי חדש וישן כיון דהחדש בעצמו זקוק להעומר וצריך עומר והוא בעצמו בר חיובא דעומר וא"כ שפיר קאמר הגמ' הכא אפשר לאמר חדש וישן אין תורמין מזע"ז ואת אמר הכין:
ויותר קרוב להעמיס זה בכוונת הירושלמי והאי התיבון לאו קושיא אחריתי הוא על ר"א אלא דקאי על מה דפריך על ר"א אפשר לאמר חדש וישן אין תורמין מזע"ז וע"ז פריך התיבון הרי שאר מינין הרי הן תלוין כעומר ואין העומר בא מהן כלומר א"כ דמדמה לה לתרומה א"כ האיך תורמין ממין על שאינו מינו הא אין העומר בא כי אם אחד והוא מן השעורין א"כ האיך נתרים ע"י העומר הא הוי ממין על שאינו מינו וכן מפרש מהרא"פ ז"ל וע"ז מתרץ לא אם אמרת בשאר מינים שכן לא כשרו למנחת העומר תאמר בשעורין שכשרו למנחת העומר וזהו ממש סברת התוס' ז"ל הנ"ל דלא דמי שאר מינים לחדש וישן דשאר מינים שלא כשרו למנחת העומר ואין בעצמם חיובא דהעומר אלא תלוין בעומר דשעורין ע"כ לא איכפית לן במה שהשעורין הוי מין אחר כיון דכל עיקר שהן צריכין להעומר הוא משום שעורין כיון דחייבה התורה להביא עומר מן שעורין הרי הם תלוים בעומר של שעורין אבל חדש וישן כיון דשעורין של חדש בעצמם כשרים למנחת העומר א"כ האיך יתרום מן הישן והא אין תורמין מן הישן על החדש והפירוש הזה הוא המחוור בירושלמי ואין להקשות א"כ האיך תני במתניתן ואם לאו אסורין עד שיבוא עומר הבא משמע דעומר הבא מתירן וקשה האיך יתירם עומר הבא והא אין תורמין מן החדש על הישן ז"א כיון דהישן בעצמו אינו כשר למנחת העומר דעומר בא להתיר החדש וישן אינו מתיר לחדש דישן וחדש אין תורמין מזע"ז וכיון דמישן אינו יכול להביא מנחת העומר של ציבור להתיר החדש של שנה זו א"כ כיון שלא כשר הישן למנחת העומר הרי הוא דומה לשאר מינים שלא כשרו למנחת העומר ע"כ נתרין ע"י עומר של שעורין וה"נ מכיון דהוא עצמו אינו כשר למנחת העומר א"כ ניתר ע"י חדש דהא ל"ל איפכא דהחדש יותר ע"י הישן משום דהחדש אינו כשר להעומר משום דלא מצי להתיר להישן ז"א דהא העומר בא להתיר החדש של שנה זו ולא הישן של אשתקד כדאיתא בפסחים (דף ע"ז) ע"ש ע"כ שפיר כשר החדש להעומר אפי' אי לא הי' מתיר להישן. אבל הישן דלא מצי להתיר רק הישן משל אשתקד ולא חדש של שנה זו אינו כשר למנחת העומר של קרבן ציבור כיון דהישן אינו כשר למנחת העומר משום דלא מצי להתיר החדש ממילא ניתר ע"י חדש:
דדמי לשאר מינים שהן נתרים ע"י עומר של שעורין הגם דהוי מין על שאינו מינו משום דכיון שהן בעצמם לאו בני חיובא דעומר דהא אינן כשירין למנחת העומר וה"נ דכוותי' דהא הישן לאו בר חיוב דעומר הוא דהא אינו כשר לעומר רק החדש כשר למנחת העומר והוא מצפה על עומר של חדש ושפיר ניתר ע"י העומר של חדש כיון דהוא בעצמו לאו בר חיובא דעומר הוא וכל חיובו הוא שצריך לעומר הוא ע"י החדש ונמצא דהחדש מחייב להישן בקרבן עומר והגם דאי לא הי' חדש כלל הי' החיוב בישן דהא א"צ להתיר חדש והי' כשר הישן למנחת העומר מ"מ אזלינן בתר השתא דהשתא מ"מ החדש מחייב לישן לקרבן עומר דהחדש עושה ב' פעולות דעושה להישן לאו בר חיובא ורק הוא מחייבו וממילא כיון דהוא מחייבו שפיר תורם עליו ולא הוי ממין על שאינו מינו דכללא הוא בידינו בכל מקום דמין אחד דמחייב למין אחר תורם עליו וה"נ דכוותי':
היוצא לנו מן הירושלמי הזה יסוד גדול דכל עיקר דשאר מינים נתרים ע"י עומר של שעורין ולא הוי ממין על שאינו מינו משום דהשעורין מחייב לשאר מינים לקרבן עומר דמצות עומר בשעורין דווקא א"כ האיך נפרנס להברייתא של ר"י ב"ש ר"י ב"ב דיכול מביא מן כוסמין וש"ש ושיפון ק"ו מה חיטים שכשירין לשאר כל מנחות לא כשרו למנחת העומר כוסמין וש"ש ושיפון שלא כשרו לשאר כל מנחות א"ד שלא יוכשרו למנחת העומר שעורין יוכיחו שלא כשרו לשאר כל מנחות וכשרו למנחת העומר לא אם אמרת בשעורין שמנחת סוטה באה מהן תאמר בכוסמין וכו' שאין מנחת סוטה באה מהן ומסיים הברייתא יצאו החיטים מן הכתוב וכוסמין ושיפון וש"ש מק"ו כלומר מן הק"ו של חיטים הנ"ל וקשה דאם נימא דר"י ב"ש ר"י ב"ב ס"ל דש"ש ושעורין לא הוי מין אחד כי אם ב' מינים כמו דמשמע מתוך פי' המפרשים ז"ל דכל זה עיקר הראיה של ר"י ב"פ דמתניתין אתיא כר"י ב"ש ר"י ב"ב דס"ל דש"ש ושעורין הוי ב' מינים וכן כוסמין ושיפון ס"ל דהוי ב' מינים א"כ יקשה הברייתא ממ"נ דמאי קאמר יכול מביא מן הכוסמין וכו' אם כוונתו דיכול דמביא מן הכוסמין וכו' ולא מן השעורין כיון דלא גמר הג"ש דאביב רק דממעט חיטים מן שתי הלחם ביכורים א"כ יכול דדווקא מן הכוסמין או מן השיפון לבד אבל שעורין אינו כשר למנחת העומר ז"א דא"כ מאי מסיים יצאו החיטים מן הכתוב וכוסמין וכו' מק"ו כלומר מן הק"ו של חיטים וקשה ל"ל כלל להק"ו דהא מכיון דמחדש לן דיש ק"ו מחיטים שכשרו לשאר מנחות לא כשרו למנחת העומר כוסמין וכו' דלא כשרו לשאר כל מנחות א"ד וכו' אלמא דדבר הכשר בשאר מנחות יותר סברא שיהא כשר למנחת העומר וא"כ בתר דמסיק לא אם אמרת בשעורין שכן מנחת סוטה באה מהן תאמר בכוסמין וכו' שאין מנחת סוטה באה מהן משום דכוסמין וש"ש לא הוי בכלל שעורין א"כ לפי"ז לא איצטריך כלל להק"ו לכוסמין וכו' דממנחת סוטה גופיה ידעינן כיון דש"ש לא הוי בכלל שעורין ונמצא דבמנחת סוטה אינו כשר רק שעורין לבד. וא"כ היכא נימא גבי עומר דלא כשרו שעורין כי אם כוסמין וכו' הא אמרינן דדבר הכשר בשאר מנחות יותר סברא שיהא כשר למנחת העומר מן הדבר שאינו כשר בשאר מנחות וא"כ היכי נימא דשעורין דכשר בשאר מנחות דהיינו גבי סוטה לא יהיה כשר במנחת העומר כוסמין וכר דאינן כשירים בשאר מנחות דלא מצינו שום מנחה שבא מן כוסמין וכו' יהיה כשר למנחת העומר יותר מן השעורין וא"כ למה מסיק דיצאו החיטים מן הכתוב וכוסמין וכו' מק"ו כלומר מק"ו הנ"ל של חיטים. וקשה דל"ל להק"ו כיון דמסיק לא אם אמרת בשעורין שכן מנחת סוטה באה מהן תאמר בכוסמין וכו' שאין מנחת סוטה בא מהן לפ"ז בלא הק"ו ידעינן דשעורין כשירין למנחת העומר יותר משאר מינים ומה"ת נימא דשעורין פסולין למנחת העומר וכוסמין וכו' כשירין א"ו דלאו הכוונה ששעורין יהא פסול ורק כוסמין וכו' ז"א דוודאי השעורין כשירין ורק דיכול דאף שאר מינים נמי כשירין כמו שעורין לפיכך צריך הק"ו מן חיטים שהן פסולין למנה"ע וקשה דהאיך ס"ד דנימא דאף כל המינים התלוין בעומר כשירין למנה"ע כיון דברור דשעורין בוודאי כשירין א"כ היכי נימא דאף כל המינים התלוין בעומר כשירין למנה"ע א"כ יקשה האיך מביא עומר מן השעורין כיון דכל המינים התלוין בעומר כשירין ג"כ למנה"ע א"כ יקשה קושית הגמרא דאפשר לאמר דחדש וישן אין תורמין מזע"ז ואת אמר הכין וה"נ דכוותיה דאפשר לאמר דב' מינים אין תורמין מזע"ז ואת אמר הכין דיכול כולן יהא כשירין למנחת העומר כל המינים התלוין בהעומר דהאיך ס"ד דכולן יהא כשירין למנה"ע א"כ ב' מינים אין תורמין מזע"ז והי' צריך לפ"ז עומר מן כל מין ומין דהא ב' מינים אין תורמין מזע"ז וכמו דמתמה הגמ' על ר"א דשאל מהו שיביא עומר מן הישן ופריך עלה הגמ' אפשר לאמר חדש וישן אין תורמין מזע"ז וא"כ האיך ס"ד דר"א למיבעיא בזה. וה"נ יקשה על ר"י ב"ש ריב"ב דקאמר יכול מביא מן הכוסמין וכו' כלומר דכולן כשירין למנה"ע כמו שעורין וע"ז יליף מק"ו ל"ל הק"ו דהאיך ס"ד דנימא דכולן כשירין כיון דשעורין בוודאי כשירין א"כ האיך יביא מן הכוסמין והא ב' מינים אין תורמין מזע"ז וכל עיקר דבעומר מותר ממין אחד דהוא מן השעורין ולא קשה לן הא ב' מינים אין תורמין ומעשרין מזע"ז הוא משום דשאני עומר דשאר מינין התלוין בעומר אינן כשירין למנה"ע ואינן בני חיובא דעומר רק השעורין מחייב לכל המינין לקרבן עומר לפיכך נתרין כולן ע"י עומר כמו סברת התוס' ז"ל במס' מנחות (דף ע' ע"ב) הנ"ל אבל אי ס"ד לאמר דאף כל המינין יהיו כשירין לעומר כמו שעורין א"כ יקשה לן הא ב' מינים אין תורמין ומעשרין מזע"ז ואין לאמר דקאמר יכול מביא מן הכוסמין וכו' דגזה"כ הוא הכא גבי עימר דלא חיישינן ממין על שאינו מינו וגזה"כ חדשה היא ז"א דמהיכי תיתי נימא הכא לעשות גזה"כ חדשה וזה פשוט ואין לאמר דהכי קאמר יכול מביא מן הכוסמין ושיפון ושיבולת שועל כלומר דמחויב לצרף כל המינין להביא מהן העומר ז"א דהא התם גבי חדש וישן פריך אפשר לאמר חדש וישן אין תורמין מזע"ז ואת אמר הכין והגם דלאו כולו ישן הוא דהא חלק שבו נתגדל ג"כ לאחר ר"ה ואעפ"כ אסור למנה"ע וכן בסוף דמסיק אבל אם לא הביא שליש לפני ר"ה העומר בא מהן אבל אם הביא שליש לפני ר"ה אין בא מהן וכן מחצה לפני ר"ה ומחצה אחר ר"ה אין העומר בא מהן ולפירוש הפ"מ ז"ל הוא משום חדש וישן אין תורמין מזע"ז והגם דקצת חדש איכא נמי בו מ"מ אסור משום דכיון דמקצת ישן יש בו נמצא דהוא מן הישן על החדש והגם דאיכא בו חדש ג"כ אבל חנן בעינן דכל עשירית האיפה יהי' מן החדש אבל אי איכא בו קצת מן הישן קשה לן חדש וישן אין תורמין מזע"ז וה"נ אי איכא בו כמה מינין נמצא דאינו עולה לכל מין ומין דעשירית האיפה אינו ממינו רק פורתא וזה פשוט ע"כ קשה האיך נפרנס הברייתא ולענ"ד היא קושיא עצומה ע"כ נראה לפענ"ד דר"י ב"ש ריב"ב ס"ל דכוסמין ושיפון וש"ש הכל מין שעורין וע"כ אתא שפיר הברייתא באין גמגום דיכול מביא מן הכוסמין ושיפון וש"ש כמו מן השעורין וכשבא מן השעורין כל המינים ניתרים ע"י שעורין החיטים ניתרים משום דאינן כשירים למנה"ע ואינן בר חיובא דעומר רק השעורין מחייב לכל המינים לפיכך שפיר נפטרו ע"י שעורין ושאר המינים אף שכשרו למנה"ע נפטרים ע"י שעורין משום דהם מין שעורין ואינן כלאים זב"ז ע"כ לפי הוכחה שלנו מוכח דר"י ב"ש ר"י ב"ב ס"ל דכוסמין ושיפון וש"ש הוי מין שעורין ועפ"ז יעלה כהוגן כל הסוגיא.
דנראה לפענ"ד כלל חדש דכל היכא דכתב רחמנא שעורין לענין דינא לא אמרינן דכונת הכתוב על כל המין דשעורין אלא סתם שעורין דווקא וכל היכא דכתיב שעורין לאו לענין דינא אלא בדרך סיפור כמו הכא השעורה אביב דמיירי בענין סיפור של יציאת מצרים הוי כל המין בכלל וראיה להכלל הזה הוא גמ' מפורשת בבבלי במס' סוכה (דף י"ג) ובמס' חולין (דף ס"ב ע"ב) דגרסינן אמר ר"ח אאב"ש הני מורריתא דאגמא אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח מתיבי אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלי ולא אזוב מדברי ולא אזוב רומי ולא אזוב שיש לו שם לוי אמר אביי כל שנשתנה שמו קודם מ"ת ובאת תורה והקפידה עליו וכו' רבא אמר הני מרריתא סתמא שמייהו והא דקרי לי' מרריתא דאגמא משום דמשתכח באגמא ע"כ וכן במס' חולין (דף ס"ב) לענין כופשייני צוצייני לענין תורים לגבי מזבח רבא אמר הני כופשייני צוצייני באתרי' סתמא קרי להו ע"כ ע"ש הרי מוכח בפירוש דהגם דאזוב כוחלי וכו' הן מיני אזוב כדפרש"י ז"ל במס' חולין (דף ס"ב) הנ"ל מ"מ פסולין הם למצות אזוב דאינן בכלל אזוב סתמא וכן מרריתא דאגמא אם הן מין דמרור מ"מ אינו יוצא בהם ידי חובתו בפסח משום דקפיד רחמנא על סתם מרור וכן על סתם אזוב ועל סתם תורים אבל המינים הפרטים אם שנכללים בהסתם אינן כשרים כמו אזוב כוחלי אם שנכלל בסתם אזוב מ"מ אינו כשר אלא בסתם אזוב דכוונת הכתוב דאינו כשר למצות אזוב רק סתם אזוב וסתם מרור וסתם תורין. ואילו לענין חמשה מיני דגן לענין ברכת המוציא קחשיב במס' ברכות בכמה מקומות חמשה מיני דגן והם החיטים והשעורין וכוסמין ושיפון וש"ש וכתב הטור ז"ל באו"ח ס' ר"ח וז"ל וחמשה מיני דגן שהם חיטים ושעורים וכוסמין וש"ש ושיפון שהם ג"כ חשובים שנשתבחה בהם א"י [בפסוק ארץ חטה ושעורה] שכוסמין הם מין חיטים וש"ש ושיפון הן מין שעורין וכו' אם עשה בהם פת מברך עליהם המלמ"ה עכ"ל הרי לפנינו דבפסוק ארץ חטה ושעורה ס"ל דכל מין חיטים בכלל וכל מין שעורין ולא אמרינן דעל סתם חיטה ושעורה קפיד רחמנא ז"א אלא דהכל בכלל כל מין שעורים ואין להקשות מאזוב ולא אזוב מדברי וכוחלי וכו' וכן לענין מרור דאמרינן בסוגיות הנ"ל בדווקא על הסתם אזוב ועל סתם מרור ולא על המין קאי א"ו דשאני התם גבי אזוב דהתם קאי לענין דין לענין מצות אזוב ולענין מצות מרור ע"כ דווקא סתם אזוב וסתם מרור אבל לא כל המין אבל הכא דהכתוב מספר בשבח של א"י ולאו דינא הוא אלא משבח את הארץ הוי הכל בכלל כל המין חיטים וכל המין שעורין א"כ בנ"ד נמי דגבי מנחת סוטה דכתיב קמח שעורין והוא לענין דינא ע"כ שעורין דווקא דהוא סתם שעורין אבל לא ש"ש דהוא מין שעורין כמו אזוב דכתב רחמנא למצות אזוב אמרינן דסתם אזוב דווקא ולא כל מין אזוב וכן מצות מרור וה"נ גבי מצות מנחת סוטה דכתיב שעורין ע"כ סתם שעורין דווקא ולא כל המין שעורין אבל גבי שעורה אביב דהתם לאו לענין דינא אלא דהכתוב מספר ביציאת מצרים הוי כל המין שעורין כמו ארץ חטה ושעורה הנ"ל דהכתוב מספר בשבח של א"י הוי כל מין חיטים וכל מין שעורין בכלל וה"נ הכא גבי סיפור של יציאת מצרי' כל המין בכלל ואף דזה נ"מ לענין דינא דהא אביב אביב לג"ש לענין מנחת העומר מ"מ כיון דהכתוב מספר ביציאת מצרים הוי כל המין בכלל דהא התם גבי סיפור של שבח א"י בפסוק ארץ חטה ושעורה נמי נ"מ לענין דינא בענין שבעת המינין מ"מ כיון דהפסוק מיירי בענין סיפור של שבח א"י כל המין חיטים וכל מין שעורין בכלל:
וע"פ הכלל הזה ועל פי דברינו לעיל יעלה כהוגן הירושלמי דר"י ב"ש ר"י ב"ב ס"ל דכוסמין ושיפון וש"ש הכל בכלל שעורין ובעי למימר יכול מביא מן הכוסמין וכו' כיון דחיטים נתמעט מן שתי הלחם ביכורים ואימא כולן כשירים דהכל הוי מין אחד של שעורין ושפיר תורמין מזע"ז ומביא מאחד מהן מאיזה שירצה ע"ז קאמר ק"ו מה חטים פסולין כוסמין וכו' שעורין יוכיחו לא אם אמרת בשעורין שמנחת סוטה באה מהן תאמר בכוסמין וכו' אע"פ שהן מין שעורין מ"מ מדכתב רחמנא סתם שעורין אינו כשר רק סתם שעורין אבל המין שעורין אינו כשר למנחת סוטה כמו לענין אזוב ומרור הנ"ל וא"כ מכיון דס"ל לר"י דלעולם ע"כ כוסמין ושיפון וש"ש מין שעורין הם דלפיכך קאמר דיכול מביא מן כולם דכולן כשירים למנה"ע ומ"מ לא הוי כתורם ממין על שאינו מינו משום דכולן מין אחד הן של שעורין ע"כ שפיר אתיא מתניתין כר"י ב"ש ר"י ב"ב דהא במתניתין קתני חמשה דברים חייבין בחלה ואסורין בחדש וגרסינן במס' פסחים (ל"ה ע"א) ובמס' מנחות (דף ע' ע"א) תנא כוסמין מין חטים וש"ש ושיפון מין שעורין ופירש התוס' ז"ל דלא קאי לענין כלאים דהא לענין כלאים הוי כוסמין ושיפון וש"ש ושעורין וכולן זוגות וכן לא לענין מצה אלא לענין חלה עיי"ש. הרי לפנינו בהדיא דמשני המנין ותני להו בכל דוכתא לפי הענין אם קאי בחלה מסדר התנא המינין כוסמין מין חיטים וש"ש ושיפון מין שעורים וכד קאי התנא בכלאים מסדר להמינין באופן אחר דהוא כוסמין ושיפון מין אחד וש"ש ושעורין מין אחד וא"כ ה"נ לענין חדש במתניתין דידן תני שפיר חמשה מינין אליבא דר"י ב"ש ר"י ב"ב דאליבי' הוי שפיר חמשה מינין לענין חדש כיון דלא ס"ל שיפון הוי מין כוסמין אלא כולן הוי פרטים מיוחדים של שעורין ולענין חדש לא הוי כל המין שעורין בכלל שעורין דשעורין כשירין למנה"ע וכל מין שעורין שאסורין בחדש ותלוין בעומר ואין העומר בא מהם לפיכך לא הוי כל המין שעורין בכלל שעורין לענין איסור חדש שתלוי בעומר כמו שעורין דשעורין תלוין בעומר והעומר בא מהן תאמר בכוסמין וש"ש ושיפון שתלוין בעומר ואין העומר בא מהן לפיכך לא הוי כל מין שעורין בכלל סתם שעורים לענין חדש וכן איתא בתוס' ז"ל במס' מנחות (דף ע' ע"ב) בד"ה אתיא וז"ל אלא נראה דאיצטריך לרבות חמשת מינין דלא תימא שעורין דווקא אסורין בחדש דמייתי עומר מיני' עכ"ל הרי בהדיא דאצטריך לרבות כל הדברים משום דשעורין שאני שבא העומר ממנו א"כ לא הוו כל המינין של שעורין בכלל שעורין לענין חדש כיון דאין העומר בא מהן והראיה דשעורין לא בעינן למילף לענין חדש מן ג"ש דלחם מצה אלא מן גופי' דקרא ולחם וקלי וגו' עד עצם וגו' עד הביאכם וגו' וממילא שעורין אסורין אבל כל המינין אפילו מיני שעורין ילפינן מג"ש ולא משעורין משום דלענין חדש אינן בכלל שעורין לכן באיסור חדש של שעורין אינו נכלל כל מיני שעורין בכלל שעורין סתם ע"כ קאמר שפיר ר"י ב"פ דמתניתין ר"י ב"ש ר"י ב"ב היא דס"ל דכל המינין של שעורין שתלוין בעומר אין העומר בא מהן לפיכך הוו חמשה מינין לענין חדש דלענין שתלוין בעומר לא הוי כולן בכלל סתם שעורין וגם שיפון אינו בכלל כוסמין אליבא דר"י ב"ש ר"י ב"ב דהא ס"ל דשיפון לאו מין כוסמין אלא כולן בכלל שעורין ושיפון וכוסמין הוי ב' פרטים של שעורין ואינו נכלל ב' פרטים זב"ז כי אם בשעורין והכא לענין חדש אינן נכלל בשעורין לפיכך הוי שפיר חמשה מינים ברם כרבנן ג' מינין הן דס"ל לריב"פ דאליבא דרבנן כשרין שיבולת שועל למנה"ע כמו שעורין דהא אינהו ילפי מן הג"ש דשעורה אביב הנאמר במצרים וא"כ הוי כל המין בכלל שעורין כמו גבי הכתוב דארץ חיטה הנ"ל דכל המין בכלל א"כ לרבנן גם ש"ש כשר למנחת העומר ואיכא ג' מינין דכוסמין ושיפון אליבא דרבנן הוי מין אחד וש"ש ושעורין מין אחד אף לענין חדש הוי בכלל שעורין דהא העומר בא גם מש"ש אליבא דרבנן כיון דגמר מג"ש דאביב הנאמר בסיפור של יציאת מצרים ע"ז קאמר ר"י מסבר סבר ר"י בן פזי שמנחת העומר בא מן הש"ש. אילו מן דאמר תאנים שחורות וכו' דאוחז פרט אחד מן התאנים ע"כ אין פרע השני בכלל הגם דשניהם הוי בכלל תאנים מ"מ כשהזכיר שחורות אין לבנים בכלל וה"נ דכותיה הגם ששיבולת שועל הוי בכלל שעורין סתם מ"מ אינו כשר למנחת העומר ולענין מנחת העומר לא הוי בכלל שעורין דהא הכא כתיב שעורה אביב ושעורה אביב אמר וש"ש אביב לא אמר כלומר דהאיך נימא דש"ש הוי בכלל שעורה אביב הגם דש"ש אינו אביב מ"מ נכלל בשעורה אביב האיך נאמר כן דש"ש לא הוי כי אם בכלל שעורין סתם. אבל לא כשפירט בהדיא אביב ובאביב אין כולן בכלל דיכול להיות דזה אביב וזה אינ אביב או איפכא דזה אינו אביב וזה אביב ע"כ לא הוי בכלל שעורה אביב ולפיכך דמי לתאנים שחורות כשהזכיר שחורות אין לבנות בכלל וה"נ כשהזכיר אביב אין ש"ש בכלל וע"ז בעין רבנן דקיסרין מה תנינן חמשה מינין ולא חמשה דברים וכו' ודו"ק: