אור ברסלב
חנה אריאל כי תשא

חנה אריאל· רבי יצחק אייזיק אפשטיין

כי תשא

פורים

פרק א

הנה מפ' זו ילפינן מצות שקלים לתרומת הלשכה בכל שנה ושנה. וי"ל היכא רמיזא הלא אין אן צווי רק לעת המספר ומנין בכדי שלא יהי' נגף ח"ו ונתנו איש כופר נפשו. וגם במשארז"ל עולת חדש בחדשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה ושזמנו בניסן מג"ש דלחדשי לחדשי י"ל ולהתבונן בו היכי מוכח מהכא. גם בפהק"ו י"ל למה אחר גמר צווי על עשיית המשכן בפ' תרומה וכל כליו ובפ' תצוה. הקרב את אהרן ואת בניו ועשית בגדי קודש להם וסידר הקרבת קרבן מילואים שלהם. וכתי' ולקחת מן הדם ומשמן המשחה משניהם ביחד והזית על אהרן ועל בגדיו. וגם סדר וזה אשר תעשה על המזבח אחר שאמר שבעת ימים תכפר על המזבח (וזה הי' בדם הקרבן לבד ולא הזכיר שמן המשחה). והי' המזבח קודש קדשים כל הנוגע במזבח יקדש. וכתי' ג"כ ונועדתי שמה לבנ"י ונקדש בכבודי. הרי כאן גמר כל ענין המשכן. ואחר כ"ז אומר ועשית מזבח מקטר קטורת והלא גם הוא מעיקרי כלי המשכן ולמה נתאחר זכרונו כ"כ. וגם יל"ד במ"ש לא תעלו עליו קטורת זרה הלא גם על המזבח החיצון אסור להקריב דבר זר. עוד י"ל שאחר מצות השקלים בפ' זו אמר ועשית כיור נחושת וכו'. והנה גם הוא מכלי המשכן ולמה לא הזכירו עד כאן. וגם י"ל במ"ש בפ' שמן המשחה ואתה קח לך הלא גם עד כה רק אך במשה דבר ה'. וגם י"ל מה ענין לך דייקא. וגם הלא גם שמן המשחה משל צבור נעשה ולא משל משה עצמו ולמה אמר ואתה קח לך. וגם בפ' קטורת ויאמר ה' אל משה קח לך מהו לך. וגם הקטורת משל צבור באה. וגם יל"ד שאומר סמים ולבונה וכו' ועשית אותה. לפי הלשון הול"ל ועשית אותם קטורת וגם י"ל מ"ש בפ' תצוה והקטיר עליו קטורת סמים בבוקר וגו' ובהעלות וכו' בין הערבים יקטירנה קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם. וקשה למ"ד בלחה"פ טפחו של זה בצד טפחו של זה ואם לאו לא מיקרי תמיד ולמה כאן הוא אומר תמיד אף שזה שחרית וזה בין הערבים, וקרבן התמיד שאני דכתי' בי' שנים ליום תמיד קאי לשון תמיד על שנים ליום דוקא אבל כאן הוא אומר קטורת תמיד:

כבר נת' בפהק"ו ענין פ' העקרי ופ' הארה. שהמשכן הי' פ' הארה. ופ' הארה נת' ג"כ דהיינו להיות לישראל הכרה והשגה בעולמות מעין ענין ההר שנק' ה' וראה דהיינו שבו שורה התגלות איך השי"ת רואה את העולמות דקוב"ה ידע בגוונא אחרא. אך בהתגלות זו כתי' ויכסהו הענן להר כמש"ל. רק משרע"ה עלה בענן ונתקדש בענן זכה לתמונת ה' יביט כמ"ש בכ"ד דר"ל התמונה שהש"י רואה בעולמות אבל בנ"י לא קבלו אלא ממרע"ה דרך לבוש הענן אעפ"כ הוא מעין אותה ההארה. (אבל פ' העיקרי היא הכרה במהו"ע ית' שאינו בגדר ראי' והשגה כלל וכמ"ש ופני לא יראו וכמש"ל). וזהו ועשית דפ' תרומה שצריך לעשות דבר חדש כלומר שיהי' מעין אותה הראי' דמשה בהר ושאעפ"כ תהי' בערך מה שבנ"י במדריגותם יוכלו לקבלה ולילך לאורה, ובזה יובן בתוס' ביאור משנת"ל בפ' תצוה שאעפ"י שאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן (בכל פרטיו). אעפ"כ הוצרך לומר לו שיעור ומדה ותבנית פרטי המשכן בכל דבר. אלא שהרי הוא אומר ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה כלומר דסטרא דקוב"ה תהי' השכינה במעלתה העצמי' דראי' זכה דמשה שעלה בענן ונתקדש בענן אבל לגבי קבלת בנ"י את אור השכינה צריך לעשות ולתקן ולהלביש המראה בערכם. וע"י הראי' שלהם שבערך מדריגתם תשרה השכינה בתוכם ככל אשר אני מראה למשה. וכל הענין יובן עפ"י משל מרב לתלמיד שחכמת הרב עצמו אם בא להגיד אותה כמו שהיא אצלו לא יוכל התלמיד לקבל כלום מפני עמקה ורחבה הרבה יותר מכלי קבלת המקבל. מוכרח הרב גם בעצמו להעלים את חכמתו הגדולה והרחבה ולצמצם איזה דבר קצר לפ"ע כלי התלמיד שיוכל לקבלה. והחכם הרב עצמו כשחושב החכ' הקצרה לסדר אותה לעצמה שלפי חכמתו מבין שאת זאת יוכל המקבל לקבל (וזה. נק' בעמ"ו בשם עלמא עילאה). הנה אין כל דבר מחכמתו הרחבה נעלם ממנו גם בעת חשבו בפרטיות שבערך התלמיד (וזהו ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך דייקא). אמנם ידוע שבכדי שתתקבל החכ' בשכל התלמיד ככל אשר יוכל שאת בכליו צריך להיות אל החכם שלימות כח הדיבור ג"כ דהיינו חכ' שבדיבור בינה שבדיבור ומדות שבדיבור כמ"ש במק"א. וזה מועיל לתלמיד שיתקרב לקבל פנימי' המכוון של הדבר חכ' ולא יספיק שטחיות חיצוניות הדבר. וכמו אם הרב מדבר בלבוש משל הנה בכחות שלימות הדיבור מגיד הוא להתלמיד המקבל להבין שהעיקר הוא הנמשל מזה ועי"ז ישיג התלמיד את הנמשל לפ"ע כליו. אך בכדי שיוכל התלמיד לעמוד על הכרת מציאות פנימיות ועצמיות חכמתו של הרב בדברים הללו. אף שא"א להבין ולהשיג אותה כלל. רק עכ"פ יהי' לו הכרה בה ויבין שהוא הוא כל תכלית ועיקר המכוון בחכ' (וזהו ע"ד ענין הכרה הבאה מפ' העקרי כנ"ל רק ששם הוא במהו"ע ית' ולגבי דבר חכ' הוא כענין ההכרה בבחי' ה' יראה שבהר הנז"ל במשל ומזה יובן בנמשל כדלקמן). צריך הרב לכוון בעצמו פרטי הדבורים שמגיד לתלמיד ולהעלותם בעצמותו אל מקור החכ' שלו המוטבעת בקרבו בתולדתו (שהוא אצל החכם עצמו ג"כ כעין ענין ההכרה דפ' העצמי הנ"ל). ועי"ז יתן כח סגוליי בדברים שיכיר התלמיד על ידם בדרך אור פני החכ' כפי מה שהיא מאירה במוח הרב עצמו בחב"ד שלו שהן בחי' ראי' והשגה שלו. (וזה יובן בפשיטות וענין הלבשת סתרי הקבלה בדברי מוסר לעם ה' שהחכם עצמו מכוון לעצמו בסוד ה' אשר בסתרי הקבלה וממשיך הדברי מוסר עפ"י דרך הקבלה הרי מסט' דילי' הוא מגיד סתרי הקבלה (וזהו ושכנתי בתוכם כנ"ל). ואם יש לו להחכם כח הדיבור בשלימות ממילא יבין המקבל גם אפס קצהו מסוד ה' הבא ומתלבש בתוך דברי המוסר דהיינו לזכור על ענין האלקות ממש של כאו"א לפי ערך ומדרי' נשמתו המכרת את בוראה כנ"ל משא"כ כשאין לחכם כח הדיבור לא יקבל המקבל מן הדבורים רק דברי המוסר לבדן כשאר דברי מוסר שאינן נמשכין מסוד ה' דאף אם יזכיר ענין האלקות במוסרו לא יעיר אזן התלמיד באידנין דשמעין (הנק' דער הערין טיף אווארט). וזהו עדיין רק לענין זכרון והתעוררות התלמיד לענין האלקות בכללות. אמנם אם ירצה הרב שיוכל התלמיד לקבל גם בחי' הרחבת הידיעה בסוד ה' המכוון בדברי מוסר. (אף שכמו שהרב מכירה לא יוכל לעמוד עד מ' שנין מ"מ לפי כליו יעמוד עכ"פ על ענין הרחבת ידיעה). יש לו להרב לקדש את דבוריו המסודרים למוסר לכוון בהם איך שהדברים כמשמען הן הן סוד ה' כי הקב"ה בידיעת עצמו ית' יודע את כל הנמצאים ואצי' ועשי' שוין כידוע לי"ח וסגולת הקדושה הזאת תעיר לב התלמיד (ולא מוחו ודעתו). להכיר את ענין סוד ה' שבחב"ד של החכם ותדבק נפשו אחריו כלומר אחר סוד ה' שמכיר בלבו (והסימן לזה הוא התקשרותו העצמית בהחכם כידוע ליודעים). וכ"ז הוא ההכנה מצד הרב. אולם יש עוד הכנה מצד להתלמיד המקבל. ותחלת ההתעוררות לאיש ישראל שיעלה להקרא בשם תלמיד הוא כענין מ"ש באלי' ואלישע וישלך (אליהו) אדרתו אליו (והוא חורש בשנים עשר צמדים ככתוב) ויאמר אלישע אשקה לאבי וגו' וילך אחרי אליהו. וכי מה עשה לו אליהו ומה גילה לו אלא שעשה לו ההתעוררות בנקודת היהדות שלמעלה מכחות הנשמה בהשגה והכרה. דוגמא ולדבר מ"ש בפ' אעפ"י בכתובות בבת חכינאי הוי לבה פרח רוחה. שפנימי' נקודת לבה הכירה שזה בעלה ולא באה ההכרה להתצמצם בכח השכל וההכרה שלה. ודבקה נפשה בהבטה והכרה זו שנק' בל' הגמ' הוי לבה פרח רוחה. וע"י הכנה זו בתלמיד נעשה לו החפץ ללמוד ולקבל ממנו. והתחלת הקבלה היא השמיעה טובה באודנין דשמעין הנ"ל, ועי"ז נעשה התלמיד מוכן שאם מסדר הרב ומקדש ומעלה הדבורים בסדרן לשרשן כנ"ל יתעורר לב התלמיד להכיר ענין ההרחבה הנ"ל. ועם האמור יובן בנמשל דג' תרומות שנאמרו בפ' תרומה נתפרש ונת"ל פ' הנ"ל שהן בחי' ה' מלך גאות לבש שעי"ז דוקא יוכל להיות בחי' ושכנתי בתוכם. שזהו כמו במשל שעלה ברצון אלי' לקרב את אלישע וע"י הג' תרומות הללו שנעשו ממשה וב"ד כמשנ"ת פ' הנ"ל אמר ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך (היינו למשה שנתקדש בענן). ככה ממש תהי' השראת השכינה בישראל מסט' דקוב"ה. וזהו כמו במשל שחכמת החכם יודעת גם תוך הדברים הקצרים שמגיד לתלמיד כל עומק פנימיותה. אך כלפי בנין הפרצוף הארה הנ"ל בתוך בנ"י לפ"ע והשגתם הוצרך לומר ועשית שצריך לעשות בחי' צמצום ותמונה וכלי לחכמת החכם ובקצרה. איך ובאיזה אופן תבוא בקרב עם בנ"י שאין להם כלי להשיג החכ' עצמה. זהו ועשית תיקון ובנין חדש וכמו בחי' עלמא עילאה הנ"ל שהחכם משער בעצמו, שבאופן זה יתקבל אצל המקבל. ואח"כ בפ' תצוה אמר ואתה להיות שכהונת אהרן הוא לדורות בין במדבר בין בבהמ"ק שבירושלים אמר ואתה בבחי' של עצמך. כמשנת"ל באריכות בפ' תצוה. הקרב אליך את אהרן שהוא שושדמ"ט כידוע פי' שע"י בחינתו תבוא בחי' השכינה בקרב בנ"י שיתפעלו מבחי' האלקות דשכינה ממש וזהו כמו במשל שע"י תיקון כח הדיבור בחכ' שבדבור כו' יבוא כח השמיעה טובה דאודנין דשמעין וזהו כמ"ש ואתה אהי' לו לאלקים (משה שושדמ"ל). והוא יהי' לך לפה היינו כח הדיבור וזהו שושדמ"ט השוכנת בישראל להביאה אל המלך דהיינו בחי' השמיעה טובה הנ"ל שהוא בעצם במטרוניתא עצמה רק שישראל מתעלים על ידה. והנה זהו כבר נגמר שלימות הענין דושכנתי בתוכם כמו התלמיד שמקבל ומבין בבחי' השמיעה טובה שמגעת עד עומק החכ' ולא עד בכלל כי עיקר השמיעה היא במטרוניתא עצמה. ועי"ז כבר יש מקום להעלות קרבנות ע"י אהרן ובניו כהנים שנתקרב קרבן המלואים שלהם וגם נמשחו בשמן המשחה עי"ז נתקדשו שיוכלו להמשיך קרבתן אל ואתה דמשה גם אל בנ"י בבחי' שושדמ"ט. וגם המזבח החיצון שבו עולין הקרבנות שהן בחי' התפעלות בנ"י דנשמתם בגופם להעלות אשה לה' ע"י בחי' עליית המטרוניתא ע"י אהרן שושבינא גם הוא נתקדש ע"י הקרבנות כמ"ש שבעת ימים תכפר על המזבח והי' המזבח קדש קדשים כל הנוגע במזבח יקדש וכמשי"ת. ואחר שכבר נעשה שושדמ"ל ע"י ועשית דפ' תרומה שהוא כמשל צמצום הדבר חכ' במשל כנ"ל וגם נעשה תיקון אהרן שהוא לפה למשה שהוא תיקון הדבר במשל כנ"ל נעשה עליית המטרוניתא כמשל השמיעה טובה הפועלת התפעלות בנ"י ועליית נדבתם להקריב על המזבח. וזה מספיק להיות בחי' ונועדתי שמה לבנ"י כידוע שהוא מלשון כי הנה המלכים נועדו שהוא קירוב וחיבור למעלה מן השכל והחכ' (כידוע למשכילים ענין הדביקות הבאה לאחר ההשגה והבנה). וענין זה הוא כמ"ש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה (בגילוי) אותך ולא אותם כנ"ל. ואף שהם לא יראו ולא יבינו את זאת אעפ"כ ונקדש בכבודי ממש מאחר שמסט' דקוב"ה ושכנתי ממש בתוכם כנ"ל. (ומה שבאהרן הי' הקידוש בקרבן ובשמן המשחה ביחד כמ"ש ולקחת מן הדם וגו' ומשמן המשחה והזית על אהרן וגו' ובמזבח לא נזכר כאן רק הקידוש שע"י הקרבנות יתבאר לפנינו בביאור ענין שמן המשחה):

אחר כ"ז בא הכתוב בענין עלי' אחרת שלמעלה מעלה גם מענין ונועדתי הנ"ל. וענין עלי' הזאת י"ל מענין ירידת הנשמה אלקית שבגוף האדם שהוא לפי הנראה ירידה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון וטהורה וקדושה היא בכל כחות דרצון ושו"מ ומחדו"מ שלה. ויורדת ירידה לסבול גסות הגוף וגם טומאתו לפעמים מרצון ומדות שלו בעלמא שפלה כידוע אריכות ההתבוננות בזה. והכל בכדי לתקן את הגוף ולהעלותו ע"י כח קדושת הנשמה בתו' ועבודה. שה"ז כמשל שיעמידו את בן המלך לנקות רפש וטיט שבבית וחצר וכו'. אמנם ידוע ג"כ ששכר הנשמה ע"ז הוא גדול מאוד מה שא"א לה כלל לזכות לשכר זה בלתי העבודה הקשה שבגוף והוא כי הנה הנשמה אף שהיא חלק אלוה ממעל ויש בה ניצוץ אלקי המאיר לה אעפ"כ היא בחי' נברא ממש יש ודבר בכל בחי' עולם דעולמות הנפרדים שאין להם ערוך כלל וכלל עם עולמו של הקב"ה שנק' עולם היחוד. ולא שעולם היחוד הוא למעלה במקומו ואינו מגיע לעולמות הנפרדים אלא שהוא נמצא גם בהם אלא שאין להם כח להשיגו ולהרגיש ערכו לא מיני' ולא מקצתו. וזה יובן ממה שאנו רואים בפ' זו שאמר השי"ת למשה לך רד כי שחת עמך עשו להם עגל מסכה וכל הענין ויחל משה וכו'. אעפ"כ כתי' וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו. ואח"כ כאשר בא אל המחנה וירא את העגל וגו' וישלך מידיו את הלוחות והנה מה נתחדש לו בראי' זו הלא כבר הגיד לו השי"ת עשו להם עגל מסכה ואעפ"כ ירד עם הלוחות. ומה נתחדש לו עתה ששברם. אלא ודאי שבהיות משה עם ה' הוא הבדלתו מגופו לגמרי (ולכן לחם לא אכל וגו'). רק נשמתו הכירה והשיגה את עולמו של הקב"ה שיודע בו בידיעת עצמו ית' כל הנמצאים התחתונים וראה משם את העגל ומחולות והגיד למשה. רק שזה הוא ענין נבדל לגמרי א עולמות היש ודבר ונשמה בגוף. וכמ"כ יובן שהנשמה מצד עצמה א"א לה כל לעלות אל עולם היחוד (כ"א במשה שויכסהו הענן להר ומשה עלה בענן ונתקדש בענן כנ"ל). והי' זה שכרה דירידתה לגוף לקיים תורה ומצות ועבודה בהיותה בגוף דוקא שבזה הוא ענין כמו ולחכימא ברמיזא שע"י הרמז יוכל לגלות מה שלא בא בשכל והשגה בשום דברי חכ' וקיום התומ"צ בגשמיות הן אברין דמלכא המתגלים בגעה"ע להנשמה ובעלייתה משם למעלה מעלה למיקם קדם ה' ע"י הרמז דתומ"צ הגשמיי' (והמצות נק' לבושים כמו הענן שע"י נתקדש משה כנ"ל כן ע"י הלבושים מתקדשת הנשמה). לראות בתפארת עוזו של עולמו של הקב"ה. וכמ"כ יובן שע"י עשיית המשכן והמזבח והקרבת הקרבנות עליו ונועדתי שמה כנ"ל שהוא מסט' דקוב"ה ככל אשר אני מראה אותך כנ"ל. אז הוא אומר ועשית מזבח מקטר קטורת. שהוא ענין עליון נורא מאוד נעלה על בחי' ונקדש בכבודי הנ"ל. כדוגמת מעלת הנשמה בקבול שכרה לראות פני ה' בעולמו של הקב"ה הנ"ל שהוא מאד נעלה על קדושתה בעת עשיית התומ"צ אשר קדשנו בהם. ועוד ית' הכל לפנינו אי"ה בפ' הקטרת והנה גם המזבח הזה הוא בכלל עשי' דמשה שצריך לעשות לתקן את זאת כמשנת"ל בענין עשיית המשכן שהוא סדר צמצום תמונה לושכנתי בתוכם ולפ' הארה לבנ"י. וכמו שגם למשה שיעלה אל ההר להיות עם ה' הי' צריך לעשות הענן שבו יתעלה ויתקדש כמ"כ יובן שגם המזבח למקטר קטורת עליו (כנ"ל שהוא כמו שכר הנשמה). צריך לעשותו, ובכ"ז האמור בפ' תרומה תצוה נשלם תיקון של בחי' המשפיע כמו הרב החכם שרוצה לקרב את התלמיד ככל הנ"ל ובפ' זו דכי תשא הוא סדר עלייתן של בנ"י עצמן כדוגמת מדרי' עליות המקבל הנז"ל במשל. וזהו כי תשא את ראש בנ"י בחי' גולגלתא דנוק' כנס"י לפקודיהם כלומר שיקבלו פקודתם שנפקדים מלמעלה כמו חייב אדם לפקוד את אשתו וכדומה וענין הפקידה כבר נת' שהוא כמו וישלך אדרתו עליו דאליהו ואלישע הנ"ל ונת' ג"כ שזהו כמו סוי לבה ויכול להיות פרח רוחה. ולכן אמר ונתנו איש כופר נפשו ולא יהי' בהם נגף וכו' והיינו שיתנו מחצית השקל וכמ"ש ברע"מ מאן מחצית השקל דא וא"ו שהוא עץ החיים פי' שהמחצית השקל שנותנים לקדושת תרומת הלשכה להקריב אשה לה' נעשה בחי' כלי להיות בהם אור הפקודה הנ"ל בבחי' עץ החיים ולא יהי' בהם נגף כנ"ל. (ובזה יש להבין עוד לשון הרע"מ מאן מחצית השקל כגון חצי ההין עשרים גרה השקל דא יו"ד. היינו שבא לפרש שלא תאמר שמחצית השקל ר"ל כלי המשקל ששוקלין בו מחצה כמו חומר המשקולת דליטרא וחצי ליטרא. ולז"א כגון חצי ההין האמור בתורה ויין לנסך חצי ההין וכדומה דקאי על היין עצמו ודאי ולא על הכלי כן יתפרש מחצית השקל הוא אור הוא"ו בחי' עץ החיים הנ"ל דעשרים גרה השקל דא יו"ד במלואו שעולה עשרים בגי' כתר שהוא המתנשא מימו"ע דזו"נ והם נכללים בו שניהם כא' יחד המשפיע והמקבל שזהו כמשנת"ל דבענין סוי לבה דבקה נפשה אחר המשפיע ופרח רוחה. ובנתינת התרומה דמחצית השקל נעשה בחי' כלי להתקומם בה דביקות המשפיע בבחי' אור החיים דוקא. ובמק"א מפורש בע"א). והנה ידוע בכאריז"ל דחודש ניסן הוא בגולגלתא דנוק' שהיא בחי' כללות עליות המקבל דכנס"י לקבל האורות דיצי"מ וימי הגדלות דספה"ע ומתן התו' בחג שבועות כמ"ש במק"א באריכות. ומבואר עוד שם בכאריז"ל דחודש אדר הוא בפה דדכורא בחי' המשפיע ולכן בא' באדר משמיעין על השקלים. וזהו זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה. פי' שקרבן ר"ח הוא עליות החדש של לבנה שהוא הנוק' בעת שמתחדש באור חדש לכל חדשי השנה דהיינו ניסן גולגלתא דנוק' ופירז"ל דהיינו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה דג' תרומות שבפ' זו כי תשא הן ג' עליות המקבלים לג' בחי' התרומות דפ' תרומה שהן למשפיע כנ"ל בענין ה' מלך גאות לבש). והנה זאת הוא עלי' ראשונה שע"י משה (כמשנ"ת בפ' תרומה דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה). אח"כ אומר ועשית כיור נחשת ורחצו ממנו אהרן ובניו וגו' בבואם אל אוה"מ וגו'. שזה מגיע לבחי' עליות המקבל שע"י אהרן הפה דמשה כנ"ל. שזהו עלי' השני' דמקבל דבחי' השמיעה טובה. אח"כ הוא אומר ואתה קח לך בשמים ראש. פי' ואתה כבר נת"ל בפ' תצוה דקאי על בחי' העצמיות דמשה (ולא שמקבל מן ההר) קח לך לעצמך לבחינתך זאת בשמים ראש שלמעלה מן המוחין שזהו במשל העלאת סדר דבורי ואותיו' הד"ת (או הדברי מוסר) אל שרשם ומקורם בטבעיית החכ' העצמיית של הרב המשפיע בחי' ח"ס שלמעלה מחכ' הגלוי' בחב"ד שלו. ומשחת בו את אוה"מ וכל הכלים שעי"ז בא בהם כח הסגולה לקבל פ' הארה מאור פני משה (וזה בא ע"י ב"ד של משה שהן ע' זקנים עיני העדה לראות אור פני משה הנ"ל). עם כח פ' העצמי שגם ישנו בהם ככל הנז"ל במשל וזהו כח הסגולה שיבוא מאוה"מ והכלים לתיקון המקבל דכנס"י. משא"כ שבעת ימים תכפר על המזבח הוא רק לצורך המזבח עצמו לבחי' ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה איתך כנ"ל ולכן זה נז' בפ' תצוה ושמן המשחה שלצורך תיקון המקבל בא בפ' זו. אבל אהרן שגם לתיקון עצמם בהיותם נשמות בגופים הוצרכו לשניהם למלואים דקרבנות ולשמן המשחה והוא הנז' בפ' תצוה. ומה שיבוא ממשיחת אהרן ובניו ובגדיהם לכח סגולת תיקון המקבל הוא הנז' בפ' זו שנית ואת אהרן ואת בניו תמשח:

אחר כ"ז אמר ויאמר ה' אל משה קח לך סמים. פי' קח לך כמו לקיחת סמי הרפואות שעי"ז יקבל האדם כח הרפואה ותיקון גופו. ככה אומר כאן שע"י ויאמר ה' אל משה מאמרו של הקב"ה הוא הגורם שיקח משה לעצמו הסמים (ע"ד משנת"ל בפ' תרומה ונז"ל כאן שע"י דבר אל בנ"י יבוא ממילא הענין דויקחו לי תרומה ועי"ז ועשית איתה כלומר אות ה' פ' המל' הכוללת רחל ולאה (ולכן הוא בין במשכן בין בבית עולמים). קטרת מלשון קשר. ונתת ממנה לפני העדות ר"ל פנימה בעומק העצמות שלמעלה מבחי' אוה"מ אשר אועד לך שמה כענין ונועדתי שמה הנ"ל. קדש קדשים תהי' לכם פי' הוא בחי' קדש עליון נורא שאין מתקדשים בו אלא קדשים הקדושים מעיקר מציאותם כדוגמת ענין הנשמה עצמה שהיא דוקא מקבלת שכרה ככל הנ"ל. וענין הקטרת הוא בתפלה בבחי' היכל ק"ק שאחר תפלת העשי' והיצי' והבריאה שהוא עליות העולמות וכענין מזבח החיצון שע"ג מעלים בשר ודם וחלב הבע"ח שיעלו הניצוצין אלקות שבהם מבחי' היותם בעולמות נפרדים להתכלל ולהתקדש בקדושה האלקות ממש. ומ"ש במזבח החיצון והי' המזבח ק"ק (אין הפ' כנ"ל בקטורת אלא) פי' שמקדש דברים של חול והעלם העולמות לעשות אותם קדשים. וזה שמפרש אח"כ ואומר כל הנוגע במזבח יקדש. וזהו ענין כל ההתפעלות שבתפלת העשי' והיצי' והברי' שאח"כ אומר ק"ש קדושת היחוד שזהו עליית ההתפעלות להתכלל בקדושת יחודו של הקב"ה ביחו"ע ויחו"ת והיכל ק"ק הוא העלי' לאצילות עולמו של הקב"ה וכמ"ש פי' עולמו של הקב"ה והוא. ענין העבודה לשם יחוד קובהו"ש שהוא למעלה מעלה בערך נבדל כנ"ל מענין עליות העולמות. משארז"ל שבתפלות ח"י ברכות הוא כעומד לפני המלך ושוכח על עצמו (ענין ערך מדרי' עולמות והתפעלות באימה ויראה ונעימה קדושה וכו') לגמרי ואין ענין העבודה הזאת מערך ענין עליית עולמות אלא דביקות הנשמה אלקי' בעבודה זו דיחוד קובה"ו וזהו שאמר בקטורת קדש קדשים תהי' לכם. פי' שלא יעלה אל הקדושה הזו אלא קדשים הקדושים בעצם שהוא בחי' אלוה ממעל דנשמה. ולכן אמר בפ' תצוה קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם ועמדנו לעיל על דקדוק לשון תמיד. ועם האמור יובן כמ"ש בתניא שיחוד קובהו"ש שעושים הנשמות בגופים הוא למעלה נצחיי לעולם רק שלמטה נפרד האדם דגוף ונפש מן היחוד אבל הנשמה נשאר לה כח ועוז מתמצית הקדושה עליונה דיחוד קובהו"ש הנ"ל. וזהו קטורת תמיד לפני ה' דהיינו נצחיית היחוד דקטורת. לפני ה' יהי' ממנו זכרון לדורותיכם להנשמה שבגוף. וזהו מ"ש לא תעלו עליו קטורת זרה. פי' מה שעולה מן מדרי' העולמות אפי' בעלי' אחר עלי' לא יגיע למדרי' ובחי' דמזבח מקטר קטורת שהוא עליון נשגב מכל מדרי' עליות ענין עולמות רק בחי' יחוד קובהו"ש לפני ה':

פרק ב

ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו שני לוחות העדות לוחות אבן כתובים באצבע אלקים וירא העם כי בושש משה וכו'. ואחר שאמר וינחם ה' על הרעה. כתי' וירד משה ושני לוחות העדות בידו כתובים משני עבריהם מזה וגו' והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות. ואח"כ וירא את העגל ומחולות וישבר אותם תחת ההר. וארז"ל שאמר משה מוטב ידונו ישראל כפנוי', ואל ידונו כאשת איש. ושוב אמר לו הקב"ה פסל לך שני לוחות וגו' וכתבתי על הלוחות וגו' הדקדוקים א' השינוי בתוארי הלוחות בין פסוק ויתן אל משה לפסוקי וירד משה. ב' שבסגנון ומשמעות הלשון דוירא העם כי בושש הוא נמשך אחר ענין דויתן אל משה ולפי הפשט הי' ראוי לומר בזה"ל והעם ראו כי בושש משה וכו'. ג' וירא את העגל וישבר אותם ולמה מתחלה ירד עמהם הלא אמר לו הקב"ה עשו להם עגל מסכה וגו' והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא כשישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם היו גוברים והו'. י"ל מה ענין נתינת הלוחות הלא התורה ניתנה בכתב ובע"פ ובתושב"כ כתובים עשה"ד ולאיזה מכוון באו הלוחות אמרו בגמ' חברים העוסקים בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה אר"י ל"ש אלא שתורתן אומנתן וכו'. הנה ענין מתן התו' היינו שניתן בישראל כח אלקי שרמ"ח מ"ע הן אברין כלומר שבהם מתרבה ומתגדל כחו ושס"ה ל"ת הן גידין ששומרין הדם שלא יתפשט שלא כראוי ויתבטל חיותו. וכמארז"ל עד שלא באת לידי מדה זו (להתגייר). אכלת חלב אי את ענוש כרת וכו' כלומר שאינו פוגם כלום בענינך משבאת לידי מדה זו אכלת חלב את ענוש כרת לפי שהחלב פוגם בכח שקבלת בקבלת התו' ע"ע והוא הדבור הראשון דעשה"ד אנכי הוי' אלקיך ר"ל הכח שלך. וכמו שלמעלה רמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא כן היא באדם התחתון ע"י מ"ת. אך הכח הזה נעלם הוא מן האדם כי איננו מרגיש בו האלקות. וע"ז בא ענין התפלה שנק' שפיכת הנפש כמ"ש ואשפוך את נפשי לפני ה' וכלומר להעלות הנפש מההעלמה בגוף ועי"ז יאיר בו אור התומ"צ להגדיל כח התגלות הנשמה בגוף בתפלה. והחכמים שתורתן אומנתן שמעתי מאדמו"ר שת"ח אין נקראין אלא מי שיש לו בחי' התפעלות הנק' התפעלו' אלקי' כידוע ליודעים. והענין כידוע שיש ביטול היש וביטול בעצם ביטול היש כעבד העובד בכל עבודה בשדה ובבית כמצות אדוניו עליו שהרי הוא עומד בכל ישותו אלא שמבטל הישות שלו לעבוד את אדוניו. משא"כ העומד לפני המלך שכל הרגשותיו בטלים ואינו מרגיש רק אימת המלך ולכל אשר יצונו ילך ויעשה בכח האימת מלכות ולא בכח עצמו ובחירה כי הבחירה בטלה ממנו מפני האימה. וזה נק' ביטול בעצם כלומר בעצם הכח של ישותו שהוא בטל לגמרי ואין פועל בו אלא כח המלך וגזירתו. ואמנם באמת גם זה נק' לפעמים בשם ביטול היש. ותכלית ענין ביטול בעצם הוא כמו שהעבד הוא בעיני המלך שהמלך עצמו אינו מרגיש ישות העבד למציאות רק לשימוש ועשיית מצותיו שא"א כלל שלא יעשה. נמצא אין ישותו כלום וכל עצמות ישותו בטל בעיני המלך ואין נק' דבר יש כלל. ויש עבד שמכיר גדולת המלך כ"כ עד שגם הוא מרגיש א"ע כעין הרגשת המלך אותו זה נק' ביטול בעצם ודאי. ומזה יובן למעלה שהוא ית' לבדו הוא וכולא קמי' כל"ח. והנשמה המכרת את בוראה בבחי' כח החכ' שלה דוקא דכתי' ה בחכ' וכן הוא בחכ' דנפה"א אא"ס ב"ה נגלה עליו להכירו בהכרה זו דכקכל"ח והרי כל עצמותו עם כחותיו בטלים לגמרי ואין בו שום כח רק משפע האלקי' עליו וזהו ענין התפעלות אלקות שהחכמים הגדולים לא זזו מזאת המדרי' כל ימיהם. (ות"ח היינו שלומדים החכ' לידע מענין התפעלות הזאת לפעמים אך לא תמיד כו' וחכמים כאלה אין מפסיקים לתפלה. אף שהיא מצוה דאוריי' או דרבנן (כמחלוקת הפוסקים בזה). כשעוסקים בתו' ורוח ה' מדבר בם בד"ת או מעיין ומחשב בד"ת אין להם להפסיק כח אלקים זה המדבר בם להעתיקו לתפלה, אבל לק"ש ושאר מלוה עוברת מפסיקין כי ההתפעלות הנ"ל עצמה משמשת באברין דילה (אבל התפלה אפי' למ"ד דאוריי' אינה באברים וית' אי"ה במק"א). מובן הדבר שהחכמים כאלה כמו שהקב"ה מקיים מצותיו למעלה כן קדשנו במצותיו עד שהזוכים להתפעלות הנ"ל הרי אלקותו מקיים גם בהם מצותיו אך לא כל אדם זוכה לזה רק ראשי בנ"י שנק' עיני העדה ולא כל עדת בנ"י. ומאהבת ה' את עמו ורצה להנחיל לכל ישראל קיום המצות באופן זה שיהי' בקיום התומ"צ של כל ישראל כח הפועל אלקי עושה למטה כמו שעושה למעלה וכנז' העני בחכמי ישראל. נתן להם הלוחות אבן כתובים באצבע. פי' כידוע מאהז"ל שמכל צדי הלוחות הי' אדם קורא בהן עשה"ד כסדרן והוא דבר פלאי מאוד שאם התיבה חרות על הלוחות מצד זה הרי בצד האחר היא נקראת להיפך ממש. והענין הוא שז"ש כתובים באצבע אלקים דודאי האדם שכותב וממציא להיות אותיות נגלים לעין הקורא אם הוא מצד זה נראים כך מצד השני נראים להיפך. אבל אלקים קדושים הוא נבדל מערך הנבראים לגמרי והתהוותם מכחו כבי' ומגזירתו הוא מאין ליש וכלבוש תחליפם ויחלופו ופי' שהגם שהנבראים מבחי' החסד בבי"ע כמו המים והאור והמתיקות וכדומה וכמ"ש במק"א באריכות בענין כי ששת ימים עשה ה' שהששת ימים עליונים שהן המדות דחג"ת נה"י אותם ממש עשה ה' בבי"ע דהיינו בבחי' ברי' והתגלות מהמדות עליונות מאין ליש עד שהמים התחתונים נבראו מחסד דאצי' ע"י בחי' ההשתל' כמ"ש במק"א ומאין ליש כנ"ל מ"מ אין הכרח ח"ו כלל להיות דוקא מים וכו' מן החסד ואש שלמטה מן הגבורה ויכול להיות להיפך ממש או באופן אחר לגמרי וכמ"ש מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק שאין שום ערך ביניהם. כלל עד שיתחייב בריאת המים וכו' מן החסד דוקא. אלא שבא בקבלה שכן עלה ברצונו ית' לברוא מן החסד את המים ומן הגבו' את האש וכשנברא כך הרי המים מושרשים בחסד והאש מושרש בגבורה ובידו ית' להחליפם וזהו כלבוש תחליפם ויחלופו שהכח האלקי הבא מן החסד מלובש עתה במים וביכולתו להלבישו באש או בע"א ברצונו ית'. ומזה יובן במכתב אלקים על הלוחות דהיינו שבא ונתלבש בלוחות כח אלקי להיות נמצאים באותיו' ותיבות של עשה"ד הרי התהוות מציאותם אפשריות הקריאה בלוחות את עשרת הדברות בא מכח אלקי מאי ליש שיהי' יש לעין הקורא לכן הוא שוה מכל צד כי זה הוא ענין הכח אלקי הב בלוחות שיוכלו לקרות עשרת הדברים כך הוא לקרות אותם מצד זה בשוה ממש כמו מצד האחר מאחר שבא מכח הנבדל לגמרי מענין גשמיות הצדדים לכן שוה הוא מכל לד. מבואר שבמעשה הלוחות באו כל התיבות הכתובים בקם מן התיבות עליונות שבבחי' אלקות להיות נמצאים בהרגש הגשמי. עי"ז נעשה בכל ישראל שיהי' במעשה הגשמיות דמצות שלהם כח אלקות ממש בכל מצוה ומצוה כמו שהיא בשרשה למעלה באלקות נמצאת כן למטה. משא"כ בלא הלוחות הי' רק הכח שניתן להם לישראל במתן התו' כנ"ל נמצא בפו"מ במעשה המצות שלהם שע"י הכח ההוא יכולים לעשות המצות כהלכתן ויהי' נק' בשם מצוה (משא"כ מי שלא קבל התו' כמו עד שלא באת לידי מדה זו הנ"ל). והיא בכח האלקי (שניתן להם) ולא אלקות ממש הוא הפועל ומלובש בגוף עשיית מעשה המצות. והמשל ודוגמא לזה הוא כשהאדם עושה איזה מלאכה על ידי כלי אומנתו כמו שמגרר במגירה הרי כח האדם בזה הוא תנועה פשוטה ומה שנחתך עי"ז העץ או הברזל הוא בא מן המגירה דוקא. נמצא שחיתוך הזה כח האדם הוא העושה אותו ולא האדם עצמו. אבל אם האדם עושה איזה מלאכה ע"י בתי ידים שמלביש בהם את ידיו ואצבעותיו בבתי ידים של עור וכדומה כדי שלא יגע בידיו עצמן באותה מלאכה מחמת איזה טעם שיש לו שלא יגע בידיו ממש. אעפ"כ האדם ממש בעצמו הוא עושה כל פרט ופרט מהמלאכה ולא הבתי ידים אף שהוא עושה על ידן דוקא. כמ"כ נעשה ע"י נתינת הלוחות שיהיו המצות שישראל עושין בגשמי' מעשה ה' עצמו ית' ע"י שמתלבש בהן בשע"מ כעין לבוש הבתי ידים הנ"ל. והיינו ע"י שהם לוחות אבן גשמי' וכתיב באצבע אלקים כנ"ל הפי' להיות נמצא בהם האותי' של נתינת התו' הרי נתחבר כח אלקי ממש בגשמי' בענין נתינת התו' מזה בא בכל ישראל שיהי' בהם ג"כ אצבע אלקי' בגשמי' מעשה המצות שלהן כמשל שעושין מוגמר במקום א' ומתפשט הריח בכל הבית כמ"כ ע"י נתינת הלוחות לישראל נמצא בכולם ענין זה הנמצא בלוחות וזהו ויהי ככלותו לדבר אתו ויתן בידו לוחות אבן כתובים וגו'. דהנה ידוע שמרע"ה הוא בחי' הדעת דכל ישראל שממנו היו יונקים ומקבלים לדעת את ה' שבדעת ושכל אנושי א"א כלל לדעת את האלקות ומרע"ה שרשו בדעת העליון די"ס דאוחו"ג חד בהון ממנו בא לישראל בחי' הדעת וההרגשה באלקות. (וי"ל את זאת מדוגמא מכוונת מתלמידי חכמים שבאים לפרקים רחוקים לקבל תו' מפי הרב. שא"א כלל שיקבלו למוד וסדר בכל עניני העבודה לאלקי' אלא שמקבלים בשע"מ טעם ועונג הכרת האלקי' ויאחזו בה להביאם בקרבם בהתגלות בכל עת מצוא וע"י אותה ההרגשה האלקי' אלקי' יורנו בכל פרטי מעשיו). וזהו כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח וגבר עמלק. דהנה ענין עמלק אמר אדמו"ר שהוא נוטריקון "עם "מלק שהיא קליפה שהיא מפרשת את העם מלהתפעל מאלקות אף שיודע מגדולתו ית' וממשלתו וכו'. כמו שהי' עמלק במלחמתו שאחר יצ"מ וקי"ס ששמעו עמים ירגזון ונמוגו כל יושבי כנען והוא לא חרד ולא זע מזה. ויבא עמלק וילחם עם ישראל. היינו שאין ישותו וטבעו נכנע ונתפעל משום דבר ונוהג בעולמו כמנהגו לא יסור ממנו מחמת שום דבר נפלא. וזהו כאשר ירים משה ידו וכמ"ש במשנה שישראל משעבדים את לבם אל אביהם שבשמים ע"י הדעת את ה' שהוא אצלם מידו וכחו של משה וגבר ישראל על עמלק כי בהדעת את ה' מרגישים שא"א שלא להתפעל ממנו. וכאשר יניח ידו ואין משעבדים את לבם וכו' כנ"ל אף שיודעים הם עכ"פ ממה שכבר ראו כאשר ירים משה ידו אעפ"כ כשעכשיו אין רואים וגבר קליפת עמלק להיות נפרדים לגמרי אחר שרירות לבם. והענין נראה גם עתה שג שבתפלה יתפעל האדם מאוד מאלקות. אעפ"כ יכול להיות שאח"כ ישוב להיות נפרד כאחד הריקים. אלא שבאמת כתי' ויחלוש יהושע כו' שהחליש את הקליפה הזאת ויוכל האדם לפעול שישאר בידו כל היום מענין ההתפעלות דתפלה וזה נק' בשם מוחין דקטנות (ובתפלה הוא מוחין דגדלות כידוע). אך מלחמה לה' בעמלק הוא תמיד כנ"ל. וזהו ויהי ככלותו לדבר שכאשר הי' דבר ה' אל משה והוא שמע קולו ית' ה"ז כענין ירים משה ידו הנ"ל וכלומר שבחי' משה הכולל כל ישראל הי' בהתרוממות אל ה' ב"ה לא הי' יכול לקבל הלוחות אבן כנ"ל שהוא בענין הגשמי' והישות. וככלותו לדבר נתן לו הלוחות במדרי' התחתונה דגשמי' שהוא כמו כאשר יניח משה ידו. וכבר נת' שכאשר יניח משה ידו וגבר עמלק לכן וירא העם כי בושש משה וכו' שקליפת עמלק הפרידה אותם. ויאמרו אל אהרן עשה לנו אלקי' אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו וכו' פי' כי הדעת שמקבלים, ממרע"ה נסתלק מהם לפי שעה ההיא (ויש לכוין זה בדקדוק לשון לא ידענו וכו'), לכן בקשו שיהי' להם דבר להרגיש ע"י ענין האלקות וכנ"ל שא"א לידע את ה' כ"א ע"י הדעת דמרע"ה. אך עשו בזה חטאה גדולה כי כבר נצטוו לא תעשה לך פסל וכו' ולכן אמר הקב כי שחת עמך כי הפרידה ועקירה מהשרש נק' השחתה ובזה העון הפרידו א"ע מאד. ועתה הניחה לי ויחר אפי וגו' מבואר באריכות ענין חרון אף דבחוטמא אשתמודע פרצופא והחרון הוא כמו ובתוכו נחר שהוא יובש הלחלוחית שהוא מכח החיות שבאילן וזהו שחרון אף הוא סילוק ההתגלות אלקות ואמר הקב"ה למשה שהוא הדעת הכללי דכ"י כנ"ל הניחה לי כלומר שירף מהמשכת הדעת להם ויחר אפי בהם. אבל בהיות הוא ע"ה מתגבר בבחי' הדעת וירים משה ידו כנ"ל לא יוכל להיות בחי' חרון אף הנ"ל. ומשה כששמע זה שהדעת מעכב החרון אף אז ויחל משה ואמרו בגמ' מלמד שעמד משה בתפלה עד שאחזתו אחילו. מאי אחילו אר"א אש של עצמות מאי אש של עצמות אמר אביי אשתא דגרמי ולכאורה אין דברי אביי אלא העתקה מלה"ק ללשון ארמי והענין כידוע שהדעת עולה עד הכתר שהיא מעלת הדביקות עליון על מדרי' הדעת. וזהו שנתעלם משה בתפלה עד שאחזתו אש של עצמות בפתח הוא הדביקות העצמי דמעלת הכתר שהדעת עולה וזה, מעכב ודאי ביותר על החרון אף. ולהיות זה הענין אינו מובן פירש אביי שהוא אשתא דגרמי כלומר שההתפעלות מאלקות מגיע בכל גופו עד העצמות שאחזתם אש ההתלהבות והדביקות וכו' עד וינחם ה' אז ויפן משה שהקשו המפרשים מהו לשון ויפן. וגם הלא אמרו שתלמיד הנפטר מרבו ילך לאחוריו ולא יפן באחוריו לרבו. ועפ"י האמור יובן שבתפלה אחזתו אש של עצמות שהיא הרמת הדעת ביותר וכ"ש שלא הי' יכול ליתן להם הלוחות אבן בכח הדביקות הנפלא הזה כמש"ל שדוקא ככלותו לדבר אתו אז אפשר ליתן הלוחות. וזהו ויפן משה שעשה א"ע פנוי מהתלהבות הדביקות בתוקף הדעת הזה דויחל משה. ואז וירד ושני לוחות העדות בידו (העדות הוא ונועדתי לך שהוא ענין התחברות כמ"ש הנה המלכים נועדו והיינו התחברות מעשה אלקים במעשי גשמי וגופני כמשנ"ת). והנה מבואר בתניא שע"י המ"ת ופב"פ דבר נזדככו הם והעולם מעין מה שיהי' לע"ל ולכן הי' חירות ממה"מ חירות משעבוד מלכיות. ופי' שעבוד מלכיות הוא כמ"ש וזרעתי את בית ישראל וכו' כלום אדם זורע קב אלא כדי שיתוספו עליו כמה כורים. והיינו הבירורים שצריכין ישראל לברר בכל המלכיות כידוע ומבואר בכ"ד. וכשאינם זוכים לא בא לידם הבירור אלא ע"י צער ודוחק השעבוד כמו שכתוב במק"א באריכות שלאדם המוצלח באה לו פרנסתו לביתו ושאינו מוצלח צריך לעמל ויגיעה גדולה עד שישיג פרנסתו וכן הוא בבירורים. וכיון שעלו ונזדככו במ"ת פב"פ הי' להם חירות לגמרי משעב"מ שלא הי' צריכים כלל לעבודת הבירורי' וע"י קיומם תומ"צ בבחי' כתובים באצבע אלקי' כנ"ל הי' מתברר העולם בשלימות כמ"ש במק"א בענין אדה"ר קודם החטא שע"י לעבדה ולשמרה בג"ע הי' מתתקן כל העוה"ז ממילא אך אחר ששחתו במעשה העגל הי' תועלת הלוחות בבחי' כתובים משני עבריהם חזה ומזה היינו בכח מכתב אלקים שהוא ענין התפעלות אלקות למי שזוכה כת"ח כנ"ל מכח הבירורים דוקא שהוא בכח האדם שע"י דוקא הוא פעולת הבירורי' התחתונים בפו"מ רק שכח אלקי שבלוחות הבא במעשה המצות כנ"ל הוא רק כמסייע לענין הבירורי'. וזהו מזה ומזה כי קודם החטא הי' רק בבחי' החסדים העליונים היורדים ומתגלים בבחי' אצבע אלקי' כנ"ל ואחר החטא היתה בחסדים וגם בגבורות וכח לברר וכו'. ואומר עוד והלוחות היינו כנ"ל שבהם מתגלה כח המ"ת דעשה"ד מעשה אלקי' המה כמשנ"ת שלזה היו זוכים ע"י הלוחות אפי' לאחר החטא אלא שהמכתב שהוא ענין כח ההתפעלות בעצם המעשה והתחלתה הוא חרות על הלוחות עצמן דוקא ושם מסתיים ורק התפשטות אור משם מאיר לישראל ולא כבתחלה כמשנת"ל שהי' האור עצמו שבלוחות מגיע גם עליהם. ואף שכבר שמע מרע"ה דבר ה' כי שחת עמך אעפ"כ לא נמנע מלרדת עם הלוחות כידוע במק"א בענין ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה שהקב"ה יודע את הכל בידיעת עצמו ית' גם מה שהתחתונים עושים בד"ת שלהם עולה הוא אליו ית' ידיעת עצמו. ולמעלה יכול שהכוונה הפנימי' לרע תחשב לקלקול יותר מגוף המעשה ואם המעשה אינו רע כ"כ בפו"מ יש לו תקנה להעלותו באופן אחר שגם למעלה לא יחשב לרע כ"כ מחמת הכוונה כי העולם התחתון כאן הוא נדון לפי ערך רוב המעשה דוקא. וזהו ארדה ואראה למטה אם כצעקתה הבאה אלי עשו גם למטה בפו"מ כלה ואם לא נעשה כ"כ כן בהפו"מ אדעה לתקן וכו' כפרש"י שם. וכמ"כ שאעפ"י שלמעלה הוא כי שחת עמך לא ידע עדיין איך הוא עוונם וחטאתם בהפו"מ. ולכן וירד מן ההר (כמו ארדה נא הנ"ל). אך וירא את העגל ומחולות וכו' וישבר כידוע מארז"ל איזהו מעוות לא יוכל לתקן זהו הבא על ערוה והוליד ממנה ממזר וכו' שלפי שעשה החטא רושם בפו"מ בגוף גשמי ממש לא יוכל לתקן וזהו שכשראה משה את העגל בגוף גשמי ושוב לא יוכל לתקן לכן וישבר אותם (את הלוחות). ואמר מוטב ידונו ישראל כפנוי' ולא כאשת איש כי הפנוי' פוגמת בעצמה לבד והיינו בכח שיש לה משבאת לידי מדה זו כנ"ל בפי' דבר זה. אבל האשת איש כתי' ומעלה מעל באישה שפוגמת גם באישה והיינו רוחא דילי דשדי בגווה כידוע. ככה יובן שעד שלא ניתנו הלוחות לישראל לא הי' הפגם מגיע רק בכת מדה זו שניתן להם לעצמן במ"ת משא"כ ע"י הלוחות היו נידונים כא"א וק"ל. עד שאמר לו הקב"ה למשה פסל לך שני לוחות אבנים כו'. וכתבתי על הלוחות וכו' שצריך דוקא אתעדל"ת בבחי' הדעת דוקא והיינו שהוא יפסול האבנים ולא מעשה אלקי' מאליו וממילא מהתפעלות אלקות כראשונים (וכ"ה הדין שהכוונה לצאת י"ח מעכבת במצוה והיינו באי' הדעת וידיעה שזאת היא מצות ה'). וכתבתי על הלוחות וגו' ולא חרות וכו' כראשונים שהוא גילוי יותר ומתפשט בכל מקום כמשל המוגמר הנ"ל ששורפים הבשמים אז הריח מתפשט מאוד לכל הבית אבל כשאינו שורף הבשמים אין ריח הבשמים אלא גנוז בהם והסמוכים להם מתבשמים בו רק שכל הרוצה יבוא ויסמוך א"ע ויתבשם ויזכה לבחי' מכתב אלקים כנ"ל וענין מתן התו' שנק' בשם נתינה ורז"ל אמרו שנתינה דבר הנפסק הוא ולכן מברכין שנתן מחכמתו לבו"ד ושחלק מחכמתו ליראיו חלק הוא דבר [שאינו] נפסק. וי"ל למה אמרו לשון ליראיו ולא אמר לעמו או לבני בריתו או לבניו ומה ענין ליראיו דוקא לחכמתו וכבודו. אלא כנ"ל דלמי שיש לו בחי' הביטול בעצם דחכמי ישראל הן הן הנק' ליראיו. והתפעלות אנשים כאלה הוא התפעלות ממש כנ"ל לכן בהם נאמר שחלק. ולמי שאין בו בחי' היראה וביטול הנ"ל אין בו אלא בחי' ונתן. וכן הוא במ"ת לאותן שאין להם בחי' הביטול והתפעלות אלקות כנ"ל. ולזאת באו הלוחות שיהי' גם בהם כח הפועל אלקי ממש בתורה ומצות כנ"ל:

פרק ג

ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך וגו'. הנה י"ל אחר שאומר אם מצאתי חן בעיניך דהיינו שכבר מצא מהו שאומר אח"כ הודיעני וכו' למען אמצא חן וכו' והלא כבר מצא וכו'. וגם במ"ש הודיעני דרכך שלשון דרכים ודאי אינו שייך אלא על מדרי' האצילות והשתלשלות. וא"כ איך עי"ז אימר ואדעך דמשמע למהו"ע והלא אמר בזוה"ק לא תעשון אתי אלהי כסף וכו' אע"ג דלי הכסף וכו' אפ"ה לא תעשון אתי כלומר אותי. דהיינו שהוא לאו מאמא"כ כידוע. ויתר על כל צ"ל במ"ש ואדעך איך שייך עליו ית' לשון ידיעה וכמ"ש בלק"א ח"ב שהוא כאומר על חכ' עמוקה למששה בידים. צריך להבין מ"ש בכהאריז"ל לומר לפני עשיית המצות לשם יחוד קובהו"ש מה ענינו. הא בלא"ה מצות צריכות כונה לצאת י"ח והיינו קבלת מ"ש והמצות עצמן הן אברין דמלכא א"כ ממילא הוא יחוד קובהו"ש. ואם אין זה מספיק מה יוסיף באמירתו לשם יחוד וכו'. הנה ארז"ל חכם עדיף מנביא והביאו ראי' ממ"ש ונביא לבב חכמה שקטן נתלה בגדול היינו הנביא נתלה בחכמה. ואעפ"כ החכם אין לו מעלת ומדרי' הנבואה והנביא א"א לו מבלי חכמה כמארז"ל אין השכינה שורה אלא על חכם וכו' והענין ידוע ומבואר בכ"ד שר"ל שמראה הנבואה אינה מגעת אלא במדרי' המרכבה דבי"ע ואף נבואת מרע"ה לא היתה אלא בפ' ע' דנצח דז"א בהתלבשותו בבריאה כמ"ש באגה"ק. ובבחי' החכ' הלא השיגו הרשב"י וחכמים הראשונים והאריז"ל ודברו במדרי' עליונות שלמעלה מאצילות ע"ס וכו' וביאור ענין זה הוא. שענין החכ' הוא לומר שיודע את הענין כידיעת מציאת ע"ס וסדרי השתל' ושאר ידיעות נעלמות שידיעה כזאת היא הנשמה לכל כחות האדם כרצון ושו"מ. ד"מ אם יש פירות חצובות מצויירות במפה שמי שאינו יודע שהם מצויירות וחושב שהן פירות ממש הנה יתאווה ויתכן להיות לו רצון ושו"מ מחדו"מ להשיגן וליהנות מהן. אבל כשיודע שאינן אלא ציור בעלמא לא יתכן כלל שיתאווה להן וממילא לא ימצאו כל הכחות הרצון וכו' (רק שיכול להיות שע"י ראיית הפירות המצויירות יתאווה לפירות ממש ויהי' לו רצון וכו' בהם דוקא וד"ל). וכן מי שאינו יודע באוצר נחמד שתחת רגליו לא יהי' לו רצון וכו' להשיגו. וע"י הידיעה שהוא כן ימצאו לו כל הכחות דרצון ושכל וכו' למצוא האוצר. וכן בדבר המועיל לרפואתו וכדומה הכל תלוי בידיעה. אמנם בידיעות הנעלמות דאלקות ארז"ל מה שקבל מרבו נק' חכמה. אף שלכאורה הלא לא קבל אלא ידיעת איזה דבר שהגיד לו ולמה נק' חכמה ולא ידיעה וידוע דהיינו משום שהקבלה מרבו הוא דבר שא"א לו כלל לעמוד על הדבר מעצמו בלי שיגלה לו רבו ורבו מרבו עד קבלה למשה מסיני. והקבלה מרבו א"א כ"א בבחי' חכ' שהוא כח מ"ה דהיינו בחי' הביטול בעצמו כמ"ש כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור וכו'. ובבחי' ידיעה דחכ' זו יוכל לידע כל ידיעות נעלמות כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל וגילה למרע"ה וממנו ליהושע וסדר הקבלה איש מפי איש כידוע. אך אין זה רק ידיעה כמשל הנ"ל שיודע שהענין הוא כן. והיינו כענין ידיעת המציאות לבד. ולכן יוכל לידע שיש מציאות דברים נעלמים באופנים שיודע. וגם מה שהוא ית' לאו מכאמא"כ ולית דידע לי' בר איהו גם זה יוכל לבוא בידיעת המציאות. אמנם. מבואר במק"א באריכות על מארז"ל כל היודע שיעור קומה של יוצר בראשית וכו' ולכאורה הלא מבואר שם שהוא רל"ו אלף רבבות פרסאות וכו' וא"כ הכל יכולים לידע. ומבואר שם דר"ל ידיעה המתיישבת בלב וכו' וזה א"א כ"א ע"י בחי' החכ' דקבלה מרבו ע"י בחי' הביטול דוקא כי אין אא"ס ב"ה שורה אלא על דבר שבטל אליו וכו'. וזהו ענין הכרת המהות הידוע בכ"ד שהוא ענין מדרי' החכ' (ומעין זה קצת יש בכל החכמות כמ"ש במק"א באריכות), והכרה זו יכולה להגיע עד רום כל המדרי' הנעלמות באוא"ס למעלה מעלה והוא ענין יניקת הנר"נ שבגוף משרש נשמתו שלמעלה גילוי יחודו ית' במדרי' המשתלשלות מאא"ס ב"ה. שמתגלה בשרש נשמתו ועי"ז הוא מכיר הענין בנר"נ שבגופו. ואין זה נק' בחי' ירידה באא"ס ב"ה למטה ולא עליית הנר"נ שבגוף למעלה עליונה אלא רק שנפתח הצינור משרש נשמתו לנר"נ שבגופו בגילוי דבר חכ' ההיא שנגלה ונודע לו. אבל בחי' הנבואה הוא לבב חכמה. ר"ל כמו מוחין דחו"ב שמתגלין בלב דהיינו שהלב רואה ראיית השכל כידוע. והכוונה בדמיון זה לענין הנבואה הוא לומר שכמו שבמוחין המתגלין יש כאן ירידת החו"ב להאיר בלב (ואינו אלא בחי' נה"י כידוע). ועליות הלב להיות רואה כמו המוח אף שאינו כמותו לגמרי. אבל עלי' גדולה הוא לחומר הלב להיות רואה מעין מדרי' כלי המוחין. ככה יש להתבונן במעלת מדרי' הנבואה שהוא בחי' ירידת אא"ס ב"ה למטה כמ"ש וירדתי ודברתי עמך שם וגו'. וכן הוא עליית נר"נ שבגוף הנביא למעלה ע"י זכוך הגוף הקודם בהכרח לנבואה וע"י מראה הנבואה מזדכך ומתעלה עוד יותר ויותר כעין המשל במוחין שבלב הנ"ל וד"ל. (ומבואר זה יותר באריכות בד"ה והאספסוף אשר בקרבו). וכמו שבבחי' מוחין הנ"ל הרי אור האלקי הכלול בנפשו במדרי' הנשמה שבמוח יורד ומתגלה בלב (ע"י הכנה טובה בבר לבב בבחי' קירוב הערך ממש. ככה יובן במראה הנבואה למעלה שמתגלה לנביא עד שרואה בנר"נ שבגוף ממש בבחי' קירוב הערך כבי'. ולכן א"א להיות מראה הנבואה כ"א מבחי' יחוד אא"ס ע"י השתל' המדרי' בבחי' ומדרי' כלי הספי' דבריאה דוקא. כי לולא יחוד אא"ס בכלי הבריאה (בבחי' נר"נ שבהן מכלי האצילות כידוע) והתעלמותו בהם א"א לנר"נ הנבראים דנביא לקבל כלל. ומרע"ה שמן המים משיתיהו ממים עילאין שלפני האצי' הי' יכול להגיע גם לכלי האצי' עצמן בהתלבשותן בכלי הבריאה (וכמשי"ת). וזהו חכם עדיף מנביא שע"י הביטול דבחי' החכ' יוכל לינק ידיעות נעלמות עליונות מאד נעלה להיות מכיר אותן בנר"נ שבגופו בהכרה ממש בהן כפי מה שהן למעלה מעלה. מה שאין הנביא יכול לראות במראה הנבואה כלל וכלל כנ"ל. ואעפ"כ מעלת ומדרי' הנבואה איננה נכללת ונמצאת במדרי' החכמה גרידא. כ"א ע"י בחי' לבב חכ'. ר"ל הזדככות הלב מהכרת החכ' (בל"א די הארץ דער פון). עי"ז יוכל לראות מראה הנבואה לפי הערך במשקל אל דעות:

והנה ידוע המאמר נתאווה הקב"ה (שהוא בחי' י"ס דז"א) להיות לו דירה בתחתונים ומטעם זה ברא העולם וכן במאמר נעשה אדם נמלך וכו'. ולכאורה יפלא מאוד הלא ידוע ומבואר בסה"ק בכ"ד שכל עיקר עליית הרצון לצמצם אא"ס ואד"ק וכו' הוא רק להיות בחי' מלך על עם דוקא ומחמת עליית הרצון הזה נעשו כל הצמצומים והשתל' המדרי' עד י"ס דאבי"ע ובריאת הנמצאים מאין ליש במדרי' דבי"ע העובדים את רבונם וא"כ איך יצוייר שבמדרי' השתל' י"ס הנאצלים כבר יהי' עדיין עצה והמלכה אם לברוא העולם אם לאו וד"ל (וגם בענין העבודה עצמה יש להבין מהו ל' עבודה כלפי מעלה. הלא הוא ית' א"צ לבריותיו ח"ו והרי כולא קמי' כלא ממש חשיבי' ואיך שייך לשון עבודה שאמר הכתוב ועבדתם את הוי' אלקיכם כו' אותו תעבוד. דמשמע הלשון כעבודת המלך בו"ד שצריך לעבודת עבדים. וכן מפורש להדיא בספרי קבלה שהעבודה צורך גבוה ממש היא. והדבר פלאי וצריך להבין את זאת). והלא במאמר פתח אליהו אמר ואפיקת עשר תיקונין ובהון אתכסיאת מב"נ וכולא לאחזאה דאית צדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ ואיך יתיישב זה עם האמור שגם אחר אצילות הנאצלים לא תהי' בריאת העולם עדיין בהחלט גמור עד שאומר נתאווה ונמלך כנ"ל. אמנם הנה ידוע ענין המלכים שכבר מלכו בארץ אדום דעולם התהו (ומעין כוונת עליית הרצון דמלוכה על עם ראשית הסיבה הנ"ל) ומתו. וימלוך הדר וכו' שם מ"ה החדש כידוע במדרי'? הפרצופים דעולם התיקון עד המלך החי וקיים לעד ולעולמי עולמים דבי"ע. י"ס דז"א דאצי' בפ' גמור. והוא צו"מ כפום עובדיהון דבני העולם. ואין הכוונה בצו"מ שיהי' דוקא משפט לענוש החייב וכו' שהרי אדה"ר נברא ויניחהו בג"ע לעבדה וכו' ולאכול מכל עץ הגן בטרם ידע מרע כלל. ואם לא הי' אוכל מעה"ד לא הי', בא לידי רע לעולם ולא הי' ראוי לעונש כלל. אלא הכוונה לומר סדר בנין העולם באופן זה. שמפרי פי איש תשבע בטנו ועובד אדמתו ישבע לחם. מכל מין לחם שהוא עובד אדמתו בו וזורע חטה או שעורה או נוטע גפן תאינה וכו' ממנו ישבע. וזהו צדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ שהאדם יהי' בעל בחירה לפעול בעולם כרצונו. וכפי פעולתו כן יאכל וישבע ויהנה ויתעדן ויזדכך ויעלה למעלה מעלה הכל בצו"מ. ואין זה נק' עבודת עבד כלל רק כבן חורין שעובד אדמתו וישבע לחם ואעפ"כ עבודת המלך הקדוש הוא שעלה ברצונו אנא אמלוך על עם שע"י עבודת' דוקא יקבלו פרס מאת המלך לאכול ולשבוע ולעלות מעלה ליהנות ולהתעדן וכו' (ועבודת עבד ממש נתחדשה אחר אכילת עה"ד טו"ר ואז נעשה ונמצא בחי' עבד עברי ועבד כנעני ואמה וכו' כמ"ש במק"א וית' קצת לפנינו) ועפ"י הנ"ל יובן ג"כ למעלה במדרי' יחוד אא"ס ב"ה בפרצוף י"ס דז"א דאצי' שבזה הי' תחיית המתים דכלי המלכים דתהו במדרי' בחי' עולם האצילות בבחי' מלכות, המלך הדר שם מ"ה החדש דז"א דאצילות דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד והוי' הוא האלקים בגילוי בלי הסתר פנים העליונים ואעפ"כ יש מציאות שם הוי' ושם אלקים וכל מיני פרטיות ענינים דצדק ומשפט כמובן למשכיל משנת"ל כאן והכל בבחי' יחודו ית' האמיתי דאותו"ג חד וזה הוא עיקר אמתית המציאות של כל מה שנברא ונוצר ונעשה בעולמות בי"ע אחרי חידוש הרצון לבריאה כי הנה ידוע שמעשה בנ"א אין דומין כלל למעשה ה' שבמעשה בו"ד הרצון והמח' אינן נחשבים לכלום עדיין עד שיעשה בפו"מ דוקא. לפי שהרצון ושכל וכו' ומא' שלו הן נתלין במציאות האדם בו"ד עצמו דוקא שאם ישנה רצונו ומחשבתו אין מציאות שום דבר נמצא בעולם מרצונו ומחשבתו הראשונה. משא"כ לאחר שעשה איזה מעשה בגוף העולם שוב אין המעשה הנעשה צריך לו לאדם בו"ד כלל וכמ"ש בלק"א ח"ב פ"ב (ועפי"ז י"ל קצת טעם המצות בפו"מ דוקא ולא יצא י"ח בכוונה לבד וכמ"ש בעמ"ו באריכות יעו"ש). אבל מעשה ה' ית' עיקר מציאות של מה שפעל ועשה הוא רק רצונו וחכמתו וכו' לפעול ולעשות. והפעולה והעשי' אינם אלא זיו ואור רצונו וחכמתו ומדותיו ית' והיינו רצון וכו' די"ס דז"א דאצילות שנק' בזוה"ק עקרא ושרשא דכל עלמין. מובן מזה למשכיל שבאצילות י"ס דפ' ז"א דתיקון הוא עקרא ושרשא דכל עלמין בי"ע וכל פרטי פרטיות הנפעל בהן בצדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ רק שהכל הוא בבחי' ומדרי' היחוד הגמור דחיוהי וגרמוהי חד (ואיך יובן ענין זה לשכל נברא אין זה כ"א ע"י בחי' החכ' הנז"ל דקבלה למשה בסיני). ואעפ"כ נק' בחי' מלכות על עם דוקא [ומעין זה קצת יהי' בימוהמ"ש ותחה"מ שיהי' נגלה כבוד ה' ועין בעין יראו יחודו ית' (מה שעתה מתבוננים בו ומכירים אותו בחכ' כנ"ל) ואעפ"כ יהי' עולם מלא וב"א בעלי בחירה ולא לרע ח"ו רק כנ"ל באדה"ר בג"ע]. וכבר הי' נשלם בזה עליית הרצון דמלך על עם. והגם שידוע שמה שלא נתברר באצי' נתברר בבריאה דוקא וכו'. היינו דוקא לאחר שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים. אבל בל"ז ג"כ הי' מתברר הכל. כמו שאלמלא חטא אדה"ר בעה"ד לא הי' מציאות הבירור ניצוצות שבמל' דנוגה הגשמיות כדרך שמתברר עכשיו. ואעפ"כ הי' מתברר ומתעלה הכל בדרך וסגנון אחר וכמ"ש בת"ח ובכ"ד יעו"ש. ועד"ז יובן למשכיל למעלה שהיו מתבררים כל הבירורים דבי"ע באופן ודרך אחר. וע' עמ"ו כ"ז כ"ח מבואר היטיב. אלא שנתאווה הקב"ה להיות לו ר"ל ליחודו ואחדותו דירה בתחתונים שהם בטלים כזיו דזיו והארה דהארה בגוף המאור שבודאי אין להם שם מציאות רק בהיותם תחתונים אחר העלמת כמה צמצומי' ופרסאות מפסיקות. עד שמציאותם אינו רק בבחי' יש לעצמו ודבר נפרד מיחודו ואחדותו ית' ואעפ"כ יוכל להתגלות בהם יחודו ואחדותו כמו שהוא למעלה ממש ב"ה. ונתאווה לזאת דבעי לאתגלייא ולהראות שלימותו ית' שלא די שהוא יחיד בעליונים ר"ל במדרי' עליונים דאצי' אלא שהוא יחיד גם בתחתונים כאמור. נתלבש הקב"ה על גבי גופא כבי' מבחוץ בעשרה לבושים וברא את העולם כמ"ש במדרש. דהיינו לבושים די"ס דבי"ע. שבהם מתעלם כבי' ואין מתגלה יחודו ואחדותו ית' אל הנמצאים שנמצאו מהוד מעטה לבושו בדרך בריאה חדשה מאין ליש (שהוא באמת מיש לאין בבחי' אור וכח הבריאה וד"ל). אף שהוא עקרא ושרשא דלהון כנ"ל עד שנעשו תחתונים ממש כפי מה שעלה ברצונו אחר שנתאווה ונמלך במאמר קו המדה. ואיהו ממכ"ע דבי"ע וסובב עליהם. דהיינו אור וכח הבריאה איתם שבא מיש לאין כנ"ל דהיינו ממהו"ע אא"ס ב"ה ע"י צמצום עצום דפרסא המפסקת את אור האצילות דאוחו"ג חד בהון ואין מאיר רק כח מצומצם להמציא נמצאים שבבריאה שהן רק הארה דהארה וכו". וידוע דהארה דהארה בטלה במציאות וכאין ממש לגבי אור ההארה עצמה. ולכן נק' באמת מיש לאין ועי"ז דוקא ממציא מציאות הנברא. זהו שהוא סוכ"ע דבי"ע. ובבחי' שנק' מאין ליש דהיינו שמה שהי' כלול בכח הכל יכול דאא"ס שבכלים דאצילות ביחוד איהו וחיוהי חד בהון ובטל שם בתכלית הביטול כאין ממש הוא גוף הנברא שנעשה ליש ודבר בבי"ע וה"ז מאין ליש. זה נק' שאיהו ממכ"ע וד"ל. שעכ"פ איך שהוא הרי איהו ממש ממכ"ע וסוכ"ע דבי"ע אלא שהוא מתעלם ומתלבש בהם ואין נגלה שלימות יחודו ואחדותו ית' הנז"ל בהם. אם לא ע"י עבודה של התחתונים דוקא. אפי' בעבודה דאדה"ר קודם החטא כנ"ל ע"ד עובד אדמתו ישבע לחם כנ"ל הנה שביעה זו הוא התגלות שפע יאיר יחודו ואחדותו ית' בתחתונים וד"ל. ולכן נק' עובד את רבונו ממש אחר שכבר נתלבש ונתעלם כבי' בבחי' ממלא וסובב בתחחונים ממש וע"י עבודת אדמתו תצמיח להם גילוי אור שפעו, בעליל ה"ז מסייע שיש בו ממש להפקת רצונו ונח"ר לפניו ית' ממש. וכ"ש לאחר חטא עה"ד ועון הדור שאין עושין רצוש"מ שמתלבש שמים קדרות וכו'. יצפור נודדת ממקומה זה סילוק שכינה בשבעה דורות עד שנסתלקה לרקיע העליון כמ"ש במדרש. והיינו בחי' ממכ"ע שהפכה עורף למטה ואור פניה אין אתה למטה רק נסתלק למעלה מעלה. ואעפ"כ איהו ממכ"ע רק שפנה עורף כמאן דיהיב לשונאו בע"כ כבי'. אחר שכבר נתאווה ונתלבש וקנה שמים וארץ קנין א'. וכן איש זה הקב"ה סוכ"ע כבי' נודד ממקומו שאתה עשית את השמים וכו' בפנימי' הרצון דסוכ"ע (ואתה מחי' את כולם הוא בפנימי' הרצון ממכ"ע) סליק לעילא לעילא ואעפ"כ העולם קיים וכל היצור לא נכחד ממך. רק שמסלק פני רצונו מהם. וה"ז כמשל בן המלך שכלום חסר לו מבית המלך. והתאווה תאוה לעסוק במו"מ להראות שלימותו בהרווחת ריוח ע"י מו"מ דוקא ולא מזה שכבר הוכן לו בבית המלך. ומסתמא הוא עוסק במו"מ ע"י משולחים דיקא כי א"א לו להיות הוא קונה בעצמו איזה סחורה משים אדם כי נגד בן המלך בעצמו הכל שלו וד"ל והנה מו"מ שהוא מצליח בו ע"י המשולחים הוא עולה לנח"ר לפניו שנתגלה בו פנימי' רצונו שהוא להרויח במו"מ כנ"ל. אך המו"מ שאין בו הצלחה מסתיר פניו ממנו ואינו רוצה להעלות זכרונו לפניו כלל כמו שידוע מנהג זה בסוחרים העשירים הגדולים שמו"מ הבלתי מוצלח עוזבים אותו על המשולחים עצמן ואין רוצין לדעת ממנו כלום והם עצמם משתעשעים בשארי מו"מ המוצלחים. והנה באמת אפי' המו"מ הבלתי מיצלח לגמרי הרי הוא שלו ממש כמו כל המו"מ האחרים מאחר שקנין כספו הוא יש לו אחיזה בו ממש כענין הקרבנות דבעינן משלכם דוקא וכן קדושי אשה משלו דוקא ולא מגזל. והיינו לפי שמה שהוא שלו יש לו אחיזה בעצמו ממש וכמ"ש בכל מאודך בכל ממונך. רק שאם אינו מצליח מסתיר פניו ממנו אף שבכל מאודו עודנו קשור בו. ועפ"י משל הזה יובן בביאור ענין הנ"ל. שהגם שאין לו כבי' נח"ר ממעשה התחתונים ומסתיר פניו מהם ע"ד שאינו רוצה כלל לידע כלל מהמו"מ כנ"ל אעפ"כ איהו ממכ"ע וסוכ"ע וכל היצור לא נכחד ממך כש"כ שכאשר ישובו התחתונים לעשות רצונו ית' ולגלות כבוד שפע יחודו ואחדותו למטה שזה נק' עבודה גמורה ממש. כמשל המשולח המציל ממון משלחו מיד המו"מ הבלתי מוצלח. שאף שהסוחר מסתיר פניו ממנו אעפ"כ ממונו הוא הקשור בכל מאודו וד"ל. ונמצא המשולח עובד בזה את מהו"ע הסוחר שממון המו"מ מקושר בו. וכמ"כ ובן למעלה וד"ל. וכ"ש אחר שקנה הקב"ה את ישראל קנין א' והוא עד"מ קנין שקנה בעד כל הון ביתו או בעד אוצר נחמד ויקר שלו שנוגע לעצמותו ממש (ותמצית הענין הוא בסוף עמ"ו עיי"ש) והשרה שכינתו ביניהם. ועיקר שכינה בתחתונים כידוע בס' הקבלה שלא יש עוד ענין סילוק שכינה לרקיעים העליונים כמש"ל וכשאין מעשה התחתונים כהוגן הוא ענין גלות השכינה כידוע. דודאי עבודה גמורה היא למלך הקדוש לאקמא שכינתא מעפרא וכו' ע"י העבודה בגילוי יחודו ואחדותו ית' בעולמות שברא וכו' וד"ל ואחר שנת' קצת ענין לשון עבודה ושצורך גבוה היא. מעתה יש לבאר ענין אמירת לשם יחוד קובהו"ש הנ"ל. הנה בברכת התורה ומצות אומרים אשר קדשנו במצותיו שהקב"ה בכבודו ובעצמו עוסק בתו' ומקיים המצות דהיינו המשכת פנימי' רצון העצמי העליון. שלמעלה מאצילות ע"ס ולא אדם הוא. במלכותו ית' למעלה שהוא מלכות המלך הדר הנז"ל וד"ל. וכמ"כ למטה תורה קנין א' (ובה נכללים המצות עתה שהמצות הם טפלים לתורה כמ"ש במק"א). היינו תומ"צ דבי"ע שהן ג"כ בחי' קנין כמו קנין שמים וארץ וישראל. אלא שקנין התו' הוא כמשל בן המלך שאינו חסר כלום מבית אביו כנ"ל ומתאווה תאוה לקנות נחלת שדה וכרם לאכול ולשבוע מהם דהיינו שיהי' חיבור נפשו בגופו מקנינו. וכמ"כ תומ"צ דבי"ע הם המשכות פנימי' רצון העליון העצמי הנ"ל בבחי' סוכ"ע וממכ"ע דבי"ע הנז"ל (דהיינו אתה עשית וכו' ואתה מחי' וכו' בכל מדרי' עולם ועולם). וענין המשל דקנינים אלו הוא לומר דאע"ג דאיהו ממכ"ע וסוכ"ע ועבודה צורך גבוה היא כנ"ל אין זה שינוי לגבי הקב"ה בכבודו ובעצמו כלל. כמאמר אתה הוא עד שלא נבה"ע אתה משנברא. רק שהנבראים יש להם אחיזה בו ית' שהוא עקרא ושרשא דלהון כנ"ל. ולכן נמשל לקנין כפי המשל הנז"ל בסוחר גדול שהקנין הבלתי מוצלח גם הוא בכלל מאודו כנ"ל. אף שאם יפסד העסק לגמרי ישכח הסוחר עליו ולא ועלה על לבו כלל לעולם מפני קוטן ערכו לגבי עשרו של הסוחר ויהי' כלא הי' כלל. אעפ"כ בעודנו מצוי קנין הסוחר הוא ולא ישכח עליו כ"א בכונה להסיח דעתו ממנו וכמ"כ לגבי או"כ עצמן דאצילות. הרי עולמות בי"ע נחשבים רק לקנין שמצדם דוקא יש להם קשר וחיבור ואיהו סובב וממלא אותם. אבל מצד מהו"ע המאציל אתה הוא עד שלא נבה"ע אתה הוא משנברא כו' כנ"ל וכמובן ממשל שבביטול עסק המו"מ ישכח הסוחר עליו לגמרי כנ"ל וד"ל. ובזה יובן שהגם שהתומ"צ אפי' דבי"ע מפנימי' רצה"ע דלא אדם הן כמו המצות דאצילות. אעפ"כ אינם רק בחי' קנין להיותם במציאות העולמות הנמצאים מאין ליש וכאין נחשבו ולכן אם מעשה התחתונים עולה כהוגן עד שבכל פנימי' רצונו ית' הוא ממכ"ע וסוכ"ע דבי"ע כנ"ל. אז נח"ר לפניו ממש בפנימיותו ממעשה המצות והתו' להוסיף אורות באצילות ממש כמשל קנין נחלת שדה וכרם כנ"ל. אך אם אינו כן. כבר נת' דאע"ג דאיהו ממכ"ע וסובב וכו' הוא רק בהסתר פנים וכמאן דשרי בתר כתפוי בע"כ. וממילא גם התומ"צ אינם עולים לרצון ולנח"ר לפניו להיות בזה תוס' חיבור אורות בכלים להאיר אור אחדותו ית' בעולמות ע"י כח התומ"צ שהם מרצה"ע כנ"ל מחמת הסתר פנים העליונים מהבריאה דמאין ליש בכללה לגמרי. או מבריאת עוה"ז התחתון לבדו. אף שבעולמות העליונים דבי"ע עוז וחדוה במקומו, ולפי"ז מובן דדוקא מעשה המצות לצאת י"ח או אפי' לדבקה בו וכדומה שכל זה נק' אדעתי' דנפשו כמ"ש בגמ' מעיקרא כי עביד אינש אדעתא דנפשי' עביד (ואח"כ בא לשמה). ופי' אדעתא דנפשי' ר"ל כמו שהנר"נ נבראים מאין ליש ואין מגיע להם אור האלקות כ"א ע"י פרסא המפסקת בין מהו"ע האצילות ובין אור המאיר בבי"ע כנ"ל בזה הוא ענין הקנין הנז"ל. ולפי מקום ומדרי' הנר"נ כך הוא עבודתו אמה העברי' ועבד עברי וכו' כידוע. וכאשר העולם בהסתר פנים העליונים אזי גם התומ"צ אינם עולים לנח"ר כנ"ל אבל מי שלמדו רבו חכמה כנ"ל לדעת כבוד מלכותו ית' במהו"ע או"כ דאצילות ועושה התומ"צ אדעתא דרבי' ולא אדעתא דנפשי' זה נק' לשמה ודאי. ונח"ר לקונו מעבודתו במצות התחתונים כמו ממצות העליונים (ויתר על כן הרבה כמ"ש במק"א). כנ"ל שמצד פנימי' רצה"ע העצמי שורש התומ"צ אין הפרש בין אצילות כקרא ושרשא דעלמין דבי"ע להעלמין דבי"ע עצמן. ועפ"י דרך המשל הנ"ל מסוחר ובן המלך הוא שכאשר יש מו"מ בלתי מוצלחי' ומסיח דעתו ממנו להשתעשע במיני מו"מ אחרים המוצלחים אין זה נק' נח"ר בשלימות לפי שהוא רק בבחי' היסח הדעת דוקא אבל בלא היסח הדעת יעלה גם המו"מ הבלתי מוצלח על זכרונו ויחליש דעתו מצד שקנינו הוא כנ"ל ואין זה נק' אשתלים בנפשי' ע"ד מ"ש בזוהר ויחי יעקב כד הוי חמי ליוסף הוה אשתלים בנפשי' כאלו חמא לרחל וכו' (ובל"א נק' קאנטעט). שהוא ענין התפשטות הארת הנפש בהרחבת הדעת בגוף דוקא היפך מענין היסח הדעת שהוא ענין הסתלקות וכו'. שכל זה אינו אלא כשהשעשוע שלו הוא ג"כ במיני מו"מ רק במוצלחים. שאז הוא צריך היסח הדעת ממו"ח זה. אבל אם השעשוע שלו הוא מענין נבדל מעסקי מו"מ לגמרי. כמו בשמחה של מצוה ועבודת הבורא ית' ע"ד מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. אז אין מונע לשעשוע שלו גם מהמו"מ הבלתי מוצלח ויכול להיות אשתלים בנפשי' לגמרי:

אך הנה ידוע המאמר ע"פ כצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בנה"א. שכמו הצפור השלימה בגופה ובכנפי' בכל השלימות אם רק רגלי' דבוקים בדבק שבפח לא תוכל לפרוח כלל כן נמצא בבנ"א שגם אם מצד נפשם האלקית והשכלית שלמים הם אם רק נפשם הטבעית והחיונית עליהם תאבל מצד מקרי ועניני הגוף ועסקיו לא יוכלו למסלק נהורא דנשמתא כראוי. אף אם מפנים דעתם ושכלם היטיב היטיב. מפני שיש התקשרות עצמיות לנשמה בגוף. וה"ז ממש כדמיון הצפור שרגליו דבוקים בפח שמפני כובד הפח לא תוכל גם היא לפרוח. ככה מצד התקשרות הנר"נ בגוף והגוף והנפש הטבעיות שרוים בצער ולא יוכלו הם להתעלות אז מעכב גם על הנר"נ מלסלק נהורא דנשמתא בשלימות. ואם לא שיעשו באופן שיהי' כמו שיפרד הפח מרגלי העוף שאז תעוף כרצונה. ועד"ז יובן למעלה שמצד גלות השכינה דשכיבת לעפרא כבי' גם במצות אדעתי' דרבי' הנ"ל לא יעלה לנח"ר לפניו ית' גם למעלה להיות בבחי' אשתלים בנפשי' ביחוד העליון שבאצילות מחמת המצות התחתונים. כל זמן שענין הבריאה מאין ליש בכללה או בריאת העוה"ז כנ"ל לבדו הם בבחי' הסתר פנים גדול שזהו כדמיון כובד הפח כבי'. וכמ"ש שכינה מה לשון אומרת קלני פי' קל איני וכו'. אם לא שאומר קודם לשיקובהו"ש וכלומר שמקדיש המצוה לשם כמקדיש איזה חפץ לה' דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. כמ"כ כשמקדיש המצוה לשם יחוד וכו'. אזי הוא כמשל סילוק רגלי הצפור מהפח כנ"ל וד"ל:

ומעתה יש לבאר ענין הפסוק דהודיעני נא את דרכיך ומה ענין השני מציאות חן כנ"ל בהערות. והענין דיש שני בחי' מציאות חן. ממטה למעלה ומלמעלה למטה. ממטה למעלה הוא כמ"ש ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר. שאינו רק העלאת חנו דיוסף להיות עולה לרצון בעיני שר בית הסוהר. אבל שר בית הסוהר מצד עצמו הי' עיקר שעשוע שלו בדברים אחרים רבים זולת יוסף. ומשארז"ל חן אשה על בעלה חן מקום על יושביו הוא בחי' חן שממעלה למטה ר"ל שבהן דוקא מתגלים ומתפשטים כל שעשועים שלו שעיר אחרת אין נוחה עליו ואינו משתלים בנפשי' בה ובעירו דוקא או באשתו דוקא משתלים בנפשי' (קאנטעט הנ"ל). ועפי"ז יובן שאמר מרע"ה אם נא מצאתי חן בעיניך ממטה למעלה הודיעני נא ע"ד ידיעת בית רבו דחכמה דקבלה למשה מסיני הנ"ל את דרכיך (כמשי"ת) ואדעך בבחי' ידיעה הנ"ל. וכלומר שגם האבות נאמר בהם וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. שהיא ענין דרכיך הנ"ל כמשי"ת. אך הם היו רק בבחי' מרכבה כביטול המרכבה לרצון הרוכב מבלי שיש לנרכב רצון וידיעה במעשה הרוכב. אבל מרע"ה בקש ואדעך דוקא למען אמצא חן בעיניך בחי' הב' דמציאות חן שממעלה למטה להיות כבי' אשתלים בנפשי' ביחודו ואחדותו שבאצי'. גם למטה. וז"ש וראה כי עמך הגוי הזה והן העם אשר ברגליך דמשה ושאמר עליהם משה אשר אנכי בקרבו שגם בהם כולם יתפשט גילוי יחודו ואחדותו דבחי' דרכיך הנ"ל. עדמ"ש כי תהי' אתם ארך חפץ. דהיינו בחי' אשתלים בנפשי'. ובקש שיהי' מבחי' דרכיך דוקא. וביאור ענין דרכיך הזה הוא ענין חכם עדיף מנביא הנ"ל דהנה ידוע שיש בחי' חיצוני' ובחי' פנימי' וביאור ענין פנימי' וחיצוני' אין כאן מקומו. רק הצריך לענין זה בקצרה שהחיצוני' הוא ענין בחי' פרצוף נה"י דז"א שנק' פ' החיצין שענינו ההשפעה למטה והוא שרש העולמות (ובבחי' אין שלהם הבא ליש בבי"ע ע"י הלבושים די"ס דבי"ע. כי הלבושים הם ע"ג הגוף מבחוץ) דבי"ע בעודנו בבחי' מדרי' הכלים דבלי מה דאצילות ואיהו וחיוהי חד בהון. ואף שידוע בענין פנימי תיכון חיצון שכלים הפנימי' מאירים בבריאה ותיכון ביצי' וכו'

**הגה"ה

וענין זה הוא דומה ממש לענין הנזכר למעלה בביאור בחי' מאין ליש. דממכ"ע. וכאן הכונה על בחי' המדות דז"א בבחי' החיצוני' ואחוריים. והוא ענין הידוע בפי' אל עולם ומצד כחי' נו ג"כ נמצא בחי' שינוי הביטול ממדרי' העולמות בבריאה כחי' ביטול יותר מביצי' ע"ד שנת"ל בבחי' ממכ"ע והוא ענין דבוקים אחור באחור ודופן אחד לשניהם וזה שייך לדרושי הנסירה וכו'. ע"כ הגה"ה:**

הכל הוא ע"י ודרך הכלים החיצונים המתלבשים בלבוש די"ס דבריאה מאיר שם האור מן הכלים הפנימי' וד"ל, והפרצוף החיצון הזה הוא שרש התהוות העולמות בי"ט והנהגתם ע"ד מ"ש לאנהגא בהון עלמין והיינו רק ענין סדר ההשתל' וכמו הרקיעים והכוכבים ומזלות למטה. ולא בקש משרע"ה על ידיעת זאת המדרי' שזה כבר הי' ידוע לו וכמ"ש ושמי הוי' לא נודעתי להם מובן שלמרע"ה נודע. והיינו דוקא בבחי' אצילות ממש וכמ"ש במק"א שלכן נא' נודעתי ולא הודעתי מפני שבבחי' אצילות ממש לא שייך ל' הודעה לזולתו וד"ל. אך הוא רק בבחי' אחוריי' ופרצוף החיצון הנ"ל. אבל בבחי' פרצוף הפנימי יותר מזה. שהוא דרך כלל ענין התכללות הכלים יותר ויותר בבחי' יחודו ואחדותו ית' עד שלא יתכן לצאת בחי' היש ודבר נפרד לעצמו משם אם לא ע"י הלבשת בחי' חיצוני' ואחוריי' וכמ"ש במדרש הנ"ל בעשרה לבושים נתלבש הקב"ה וברא את העולם ע"י הלבושים דוקא כנ"ל. לבוא לידי בריאה יש ודבר לעצמו ממש. אבל ח"מ כל הדרכים ישנם שם רק שהם בדרך רחוק ונפלא מאד מערך מציאותם בבריאה מאין ליש וכמ"ש בזוהר גבי אאע"ה דקוב"ה ידע בגוונא אחרא. שלא יסתור והעלהו לעולה על מ"ש כי ביצחק יקרא לך זרע. או כמ"ש בזוהר כל חד וחד בארחי' יתבא ובארחא נטלי' ובארחא אתער ועביד מה דעביד וכמ"ש הפי' ע"ז בסידור שער הסוכות. והנה אאע"ה אף שנגלה לו שני המאמרים הסותרים הנ"ל הכל במראה הנבואה ואעפ"כ לא נגלה לו הגוונא אחרא שאמר הוא עצמו דקוב"ה ידע כנ"ל. והיינו לפי שהוא בבחי' הנעלם דוקא שא"א להתגלות לנביא אלא לחכם דוקא דעדיף כנ"ל. וזהו שבקש מרע"ה הודיעני נא את דרכיך שלך בעצמך דוקא דהיינו בחי' יחוד העצום של הדרכים במהו"ע יחודו ואחדותו הפשוט בטרם שירדו בבחי' החיצוני' ואחוריים להיות שרש ומקור ליש ודבר לעצמו בבריאה. ואף שמרע"ה היתה נשמתו בגופו בבריאה ממש וגם אם יודיע דרכיו למשה והי' ע"כ בבחי' ירידה לבריאה. וא"כ מה בין גילוי זה שהוא מבקש לגילוי דנודעתי הנ"ל שכבר הי' גלוי וידוע לפניו כנ"ל, ע"ז אמר למען אמצא חן בעיניך דהיינו חן שממעלה למטה בחי' אשתלים בנפשו כבי' שיהי' התפשטו' יחודו ואחדותו שבמדרי' פרצוף הפנימי גם למטה מטה ע"י צינור נשמת מרע"ה שיתגלו לו הדרכים למעלן במקומן ממש. משא"כ ע"י הלבושים הנ"ל משתנה להיות הגילוי בבחי' צמצום הבריאה מאין ליש ודבר לעצמו. וגם ע"י פתיחת הצינור ע"י נשמה הגבוהה כמרע"ה להיות נודע לו בחי' הפרצוף החיצון דלבושים הנ"ל לא יתגלה למטה לגבי בחי' יש ודבר נפרד בפ"ע רק במדרי' הצמצום הזה דשרש הבריאה דיש ודבר לעצמו הנ"ל. ובדרך זה תלוי במעשה התחתונים דוקא אם הם עד"מ מו"מ המוצלח דוקא וכנ"ל באריכות. ולפי שהי' כאן אחר חטא העגל מצא מקום לבקשה זו דוקא וד"ל, וז"ש וראה כי עמך הגוי הזה. שלכאורה אין מובן כלל שייכות זה המאמר לבקשתו. ועתה מובן היטיב שזה הי' עיקר בקשתו שיתגלה על ידו היחוד האמיתי דפרצוף הפנימי גם למטה מטה ליש ודבר בפ"ע וד"ל. ולכן אמר וראה כי עמך הם העם אשר אנכי בקרבו ולכן ראוי שיתפשט בהם כולם בחי' היחוד הנ"ל (ומעין זה יהי' לע"ל בגילוי ממש כמ"ש כי כולם ידעו אותי ולא ילמדו כו' והיינו בחי' ידיעה אחרת כמו וידע כל פעול וכו' אבל ידיעה הנ"ל אינה רק בלימוד גם לע"ל כמ"ש במ"א). וע"ז השיבו פני ילכו והניחותי לך. כלומר כאשר יהי' מציאות הליכות הפנים למעלה ע"ד בארחי' נטלא הנ"ל. והניחותי לך שאניח (איך וועל אראפ לאוין) ההליכה, להתגלות לך כבקשתך בדרך ידיעה דוקא (ואף שהאבות ידעו ג"כ מהדרכים שלכן אפו מצות בפסח וקיימו כל המצות אין הענין כדרך ידיעה זו וכמ"ש קצת לעיל והדברים ארוכים במק"א). והנה לא היתה התשובה רק לו לעצמו וגם הרחיב הזמן לכשיזדמן הליכות הפנים כנ"ל. לכן חזר ובקש על שתי אלה. הא' אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה כלומר שתהי' הנסיעה וחני' למטה בחי' הליכה אחת ממש עם הפנימי' ולא כמו שמתצמצם שרש הבריאה להיות קוב"ה ידע בגוונא אחרא כנ"ל וד"ל ובקשה הב' שיתגלה כ"ז גם לכל ישראל וז"ש ונפלינו אני ועמך דוקא וכו' והשיבו ית' גם את הדבר וכו' אעשה. ואחר שפעל בחי' הידיעה בבחי' חכמה חזר ובקש הראני נא אח כבודך דהיינו בחי' לבב חכמה דנבואה ממש הנ"ל. והשיבו ית' וראית את אחורי היינו בחי' נודעתי הנ"ל יבוא לך גם בבחי' ראי'. שזהו אפשר עכ"פ ע"י התלבשותו בבריאה בבחי' יש ודבר לעצמו כפי הנז"ל וכמ"ש באגה"ק. אבל ופני לא יראו כלל וד"ל. ואמנם מ"ש כי לא יראני האדם וכו' וישעי' אמר ואראה את ה' אמרו בגמ' כאן באספקלריא המאירה כאן כשאינה מאירה. וביאור הענין עפ"י הידוע דראיית פני האדם בפרצופו מורה על ענין נעלם שבפנימיותו. כענין פנים שוחקות או פנים זועפות וכדומה שמראי' זו יתפעל הרואה בחסדים משחוק ובגבורות מזעף. אבל הרואה פרצוף באספקלרי' (שפיגיל) אין מציאות התפעלות נחת משחוק ולא צער מפנים זועפות וד"ל. וזהו שאינה מאירה דוקא כלומר שאינה מגלה אלא הכלים ולא האורות. והיינו הפרצופים דבריאה שאין פנימיותם אלא בחי' הכלים דאצילות. וע"י בחי' היחוד דאיהו וגרמוהי שייך לומר ואראה את הוי' ממש. אבל לגבי מרע"ה שהיתה נבואתו מבחי' האצילות (מבחי' התלבשותו בבריאה דהיינו איך שהוא יש ודבר לעצמו בבריאה). דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. זה נק' אספקלריא המאירה דוקא. ובאספקלריא זו א"א לראות כ"א איך שהוא הוא מקור הבריאה וכו' אבל לראות אותו ממש אמר כי לא יראני באספקלרי' זו וגם לע"ל לא יבוא זאת בבחי' ראי' עד שיהי' כמ"ש ונשגב ה' לבדו ביום ההוא וד"ל:

פרק ד

ויהי ברדת משה מן ההר ושני הלוחות בידו ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. וירא אהרן וגו' וייראו מגשת אליו ויקרא אליהם משה וגו' ראוי להתבונן בענין מה זאת שדוקא בקבלת לוחות אחרונות קרן עור פני משה ולא בקבלת לוחות ראשונות שהיו במדרי' עליונה יותר כידוע, ואם מפני שאמר לו לך רד כי שחת עמך שזה הי' בסוף הארבעים יום והקירון פנים אומר הכתוב שהי' בדברו אתו וזה הי' כל הארבעים יום ורחוק מאוד לומר שז"ש רד מגדולתך שנסתלק הקירון פנים. ומה שיש להתעורר עוד הוא מה ענין ההודעה שמודיע הכתוב שמשה לא ידע כי קר כו' מאי נ"מ אם ידע או לא ידע. והדרשה שדרז"ל מכאן שהנותן מתנה לחבירו א"ל להודיעו תדרש אבל ודאי שענין הפסוק לא בא לדרשה לחוד. ב' אחר שכבר אמר ויהי ברדת משה מן ההר למה חזר עוד לומר ברדתו מן ההר. ג' מה זאת שגם שאמר השי"ת למשה כי שחת עמך וכו' אעפ"כ וירד מן ההר והלוחות בידו ואחר שראה בעיניו את העגל ומחולות וישלך מידו את הלוחות וגו'. ומעיקרא מאי סבר. הן אמת שזה הענין הולך ע"ד מ"ש ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו וגו'. עכ"פ יש להבין דבר זה קצת שתהי' יד השכל של האדם שולטת בו. ד' מה שהפסיק במעשה העגל בין הצווי על המשכן למרע"ה ובין מה שויקהל משה וגו' ויאמר וכל ספור עשיית המשכן בפו"מ ה' במה שנתעוררו כבר כמה מפרשים במה שאחר מעשה העגל בפ' כי תשא לא רצה מרע"ה לקבל המלאך ואמר אם אין פניך הולכים וגו'. ובפ' משפטים כשאמר לו הקב"ה הנה אנכי שולח מלאך וגו' ומשה לא אמר כלום. ו' יש להבין לשון הפ' בפרשה משפטים ואל משה אמר עלה אל ה' שלא מצינו כלשון זה בכל התו' וגם אח"כ אומר הכתוב ויאמר ה' אל משה עלה אלי וגו':

צריך להקדים תוס' ביאור במשנת"ל פ' יתרו ענין אל דעות ה' ב' דעות מיש לאין ומאין ליש. הנה לשון ענין הבריאה מאין ליש הוא הרגיל ומצוי בכ"מ. וצריך להתבונן בו היטיב הלא ממך שהוא היש אמיתי הכל וכמ"ש בכ"ד ענין שיער בעצמו בכח כל (דייקא) מה שעתיד להיות בפועל והיינו הגליפו בטה"ע שהוא עצמות אא"ס ב"ה שהוא היש האמיתי וא"כ למה אומרים שהבריאה הוא מאין הלא מציאות כל פרטו העולמות שבטה"ע הוא יש אמיתי וגמור. אמנם כן הוא ודאי שהגליפו בטה"ע הוא יש אמיתו אך כבר נאמר שלא הי' מקום לעמידת העולמות מפני שאא"ס ב"ה הי' ממלא את הכל וכלומר שההעלם דעולמות המצוי בכח האחדות הפשוטה שלא יפלא ממנו מלעשות כל דבר הנה הוא רק כח הא"ס ב"ה והיינו נמי כח האחה"פ. והיינו שני הפכים עצומים ונפלאים דאחדות הגמור ומציאות ריבוי רבבות פרטים במקום א' ביחד אין שם עמידה לעולמות שתחול עליהם שם מלוכה. כי אין עומדים כלל במעמד ומצב זה דעולם מפני היותם גם כח האחה"פ כמשנ"ת בכ"ד ענין זה באריכות דשם ודאי כל פרט ופרט הוא. יש אמיתי כי הוא אור וכח א"ס ב"ה דאחה"פ. מובן מזה שמציאות העולם לבד שאינו ג"כ אור הא"ס ב"ה הוא העדר גמור שא"א לומר בו מציאות בשום פנים כי הלא האחה"פ הוא האמת ואלדח"מ כלל וכלל, ולזה הי' ענין הצומ"פ והקו"ח המבואר בכ"ד באריכות עד שבא אצילות האו"כ (וכמש"ל פ' יתרו הנ"ל). דבהון אתכסיאת להמציא בפני העולמות עצמן עכ"פ ענין מציאות העולם שאין נגלה וניכר בו ענין אחה"פ. והרי מובן שזה המציאות הוא באמת הגמור אין ואפס כי האמת הוא שאלדח"מ ואעפ"כ יש באו"כ הנאצלים כח להמציא זה המציאות לגבי העולמות עצמן וזה הכח עצמו הוא ג"כ כח דאא"ס שלא יפלא ממנו כל דבר רק שהוא נכסה ומעוטף בכלים עד שיוכל לבוא ממנו מציאות העולמות לעצמן. ובהאו"כ עצמן זה המציאות הבא מהן לעולמות הוא אין ודאי רק שאעפ"כ יש יכולת בהאו"כ להמציא מציאות זה לגבי העולמות. וה"ז דומה ממש לזיו ואור השמש המצוי ודאי בגופו ומהותו והוא שס אין ואפס כי אין מאיר שם רק גוף השמש עצמו וכמ"ש בתניא ח"ב. אבל מובן עכ"פ שהאין הזה יש לו מציאות בהאו"כ עצמן רק שמציאותו הוא אין ואפס. וע"י שמות דהוי' ואלקים נעשה האין הזה ליש גמור בעולמות. וזה הוא כח הא"ס ב"ה לעשות את אינו ישנו כמ"ש בס"י. וזו היא הדעה דמאין ליש האמור. שהאין הכלול באו"כ דאצי' הוא הוא היש דכל העולמות ובידיעת עצמו שהאו"כ מקור האין הזה (כגוף השמש שהוא מקור הזיו) יודע את כל הנמצאים כולם כי אין בהם רק האין הזה אך הנה האין הזה נעשה ליש ודבר נפרד מהתכללותו במקורו בבחי' האין ונמצא הוויתו במציאות יש ודבר רק שבבחי' סוכ"ע הוא כמשל ציור הדמיון בכח המדמה שאין פרטי הציור מורגשים אלא לאדם המדמה עצמו והמצויירים אין מרגישים א"ע ולא זא"ז כמ"ש במק"א בארוכה. וע"י מדת המל' ממכ"ע נעשים גם הם יש מורגש לעצמו ולזולתו בערכו. ובענין הרגשת עצמו הנ"ל הוא ההפרש וחילוק מדרי' ומעלה בכל סדרי ההשתל' העולמות מלמעלה למטה. שכל מה שיורד ומשתלשל למטה יותר שהוא ע"י מסכים והעלמות יותר. יותר תהי' הרגשת הישות של עצמן בגסות ופירוד יותר. אבל בחי' האין עצמו (שכמשל זיו הכלול במקורו הנ"ל) הוא שוה בכל המדרי' המשתלשלות ובידיעה זו הוא ית' יודע אותם שכל מה שהם עושים בישות הנפרד שלהם הרי הוא נעשה בפרטיותו בהאין עצמו שבידיעתו ית'. ובזה יובן ענין ארדה נא וכו' הנ"ל והיינו שכבר ימצא במעשה בנ"א יש שיאחז בדרך הישר בפ"מ במעשה רק למראות עין ומעשה חנף ולבבו מלא מרמה ורק רע. וזה הוא שהאין (שהוא עיקר מציאותו) הוא מתפשט לרע אך הישות המשתלשל הוא טוב. וכן יובן שיש להיפך ממש שבפנימיותו רצונו לעשות רק הטוב והישר אך יצרו תוקפו או חברת אנשים שעמו שאינו יכול להמלט מעשות הרע בפו"מ. והנה עיקר הדין ומשפט של בני העולם הוא על הפו"מ דוקא בישות הנפרד דשלא ע"י עו"ע וכמ"ש במק"א באריכות לפי שבו דוקא הוא עיקרו של כח האין הכלול במקורו באו"כ כנ"ל וגם ישותו הזאת באה מן הישות האמיתי של הדעה שמיש לאין שית' לפנינו פה אי"ה. וזה שצעקתה הבאה אלי היינו לידיעת עצמו ית' דמאין ליש שהיא בבחי' האין והפנימי' מזה לא יחרץ עדיין הדין ומשפט עליהם אם אינו כן בישות [הנפרד דפו"מ כאמור. אך אם גם כן עשו. אז כלה וכו'. ועל דרך זה יובן גם כאן שהגם שאמר הקב"ה למשה סרו מהר מן הדרך וכו' אעפ"כ ירד עם הלוחות עד שראה בירידתו את המורגש בפו"מ דוקא וכמשי"ת פה לפנינו אי"ה:

והדעה הב' הוא מיש לאין הוא בבחי' המל' דאד"ק המאציל ב"ה. וכמו שנת' שע"י בחי' המל' דנאצלים נעשה האין ממקורו ליש גמור מורגש לעצמו. כמ"כ יבין המתבונן שע"י מל' המאציל ב"ה נעשה הגליפו דטה"ע שכל הנגלף שם הוא יש אמיתי כמ' בכ"ד ולעיל פ' יתרו. אך לא הי' אפשר לבוא ממנו בחי' האין (הנ"ל דדעה מאין ליש) אם לא ע"י אא"ס מלגאו וכתרא עילאה מלבר (שזהו מבחי' מל' דאד"ק נעשה כתר) אז הוא מקור לנאצלים שיש בהן הדעה דמאין ליש הנ"ל והכתר הזה הוא כתר מל' דנאצלים ובכח היש האמיתי דכתר נעשה למטה בבחי' המל' האין הנמצא מהוי' אלקים דנאצלים ליש גמור. אך ע"י המל' דאצי' לא בא בהיש גמור דבי"ע רק הישות דאין (כמשל הזיו בשמש הנ"ל) שאין זה נחשב עדיין ליש גמור נגד היש האמיתי (כי ביש אמיתי לא נמצא מציאות פרטי שאינו כלול ומיוחד באחדות גמור דאחה"פ). ומעתה יובן שבמ"ת שפב"פ דבר הוי' אנכי הוי' אלקיך בא לישראל כח הישות דיש אמיתי ממש וכמש"ל בפ' יתרו במשל מחיים של הנשמה עיי"ש שדוגמתו הוא כלי הדק דאד"ק שהוא צופה את כל הדורות בבחי' יש אמיתי דוקא. וזה פי' מש"ה אני אמרתי אלקים אתם. כלומר שאפי' כמו שאתם נבראים מן האין ליש אך האין שלכם מיוחד ביש האמיתי דאלקות באו"כ עצמן שהן הוי' באלקים שעי"ז נמצא האין כלול ומיוחד במקורו ומתייחד ביחודו ממש כמשל דזיו השמש המיוחד בגוף השמש הנ"ל. וכמארז"ל היו מסתכלין למזרח ושומעין את הקול יוצא אנכי וגו' וזהו עדים מהר חורב שזכו לראית ראי' חושי' ביחוד דהוי' אלקים התכללות ויחוד האין ביש אלקי. וזהו רק מה שהיו יכולים להסתכל ולראות אבל עיקר המ"ת הוא להיות עם תורתי בלבם בחי' הישות האמיתי דדעה עליונה דמיש לאין. כי אל דעות הוי' והוא האומר אנכי הוי' אלקיך וכמש"ל פ' יתרו ואמנם ארז"ל דתורה צוה לנו משה גימט' תרי"א ועוד ב' להשלים תרי"ג הן הן אנכי ולא יהי' לך שמפי הגבו' שמענו. והנה הכתוב אומר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם והיינו כל עשה"ד דבר ה' אל כל בנ"י ולא אנכי ולא יהי' לך לבד. אך י"ל שזה ש"ה קול דברים אתם שומעים דמשמע קול הדברים ולא הדברים (ולא נתקע עצמינו לדברי בעלי החקירה שמפרשים קול בלא חיתוך, אותי' כי אין להפריד ח"ו הקול מהאותי') עצמן. ונמצא שיש ג' מדרי' בזה. א' אנכי ולא יהי' מפי הגבו' שמענו ולא ע"י משה כלל. ב' ח' הדברות הנשארים קבלו ע"י משה והן נכנסין בחשבון, תרי"א גימט' תורה שצוה לנו משה. אך קול הדברים שמעו מפי הגבורה. ג' הן כל שאר מצות התו' עד תשלום תרי"ג שמעו רק מפי משה לבדו ולא מפי עליון ב"ה:

תוכן העניינים

חנה אריאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה