חנה אריאל· רבי יצחק אייזיק אפשטיין
הוספה לספר במדבר
בהעלותך
מהדרושים שהגיעו לידינו אחר גמר סדור הספר
בהעלתך את הנרות כו'. עד כן עשה את המנורה. הקושי' ידוע' בכתב (פ' בהעלתך הב') במ"ש אל מול כו' יאירו ז' הנרות ובאמת אינם רק ששה כמ"ש רש"י ז"ל. והוא ז"ל הרגיש בזה אך פירושו דחוק. ולהבין זה יש להקדים בענין שידוכים בכלל מה שנוהגים עתה בזמן הזה לכתוב תנאים קודם. והאירוסין עם הנשואים יחד הם בדורות האלו ובודאי לא דבר ריק הוא כי מנהג ישראל תורה הוא. ותחלה יש לבאר ענין אירוסין ונשואין מה ענינם. ויובן זה בהקדים ענין ב' מדריגות המבוארים בכתב הנ"ל היינו ענין התעוררות הנשמה לברוח מן ההסתר שיש בזה גופא ב' מדריגות (כמבואר שם דרוש הנ"ל) היינו בריחה מן ההסתר לבד ורצונה לחיות באופן אחר וענין לאסתכלא ביקרא דמלכא (המבואר שם דרוש הנ"ל) ושם יש ג"כ ב' מדריגות הנ"ל]. ולהבין זה הנה כתיב וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. והקושיא ידוע איך שייך ידיעה בו ית' אחר שממך הכל ואפס בלעדו איך שייך לנברא האפיסי שידע את בוראו האין זולתו. אך הנה פי' ידיעה זו הוא בחי' הכרה באלקות (בל"א דער הערין גאט אין כל הפרטים). ובתחלה יש לבאר ענין הנשמה מה ענינה. הנה פי' נשמה מבואר בכתבים (דרוש תזריע) שהוא ענין התקבלות אלקות. ויש בזה ב' מדריגות בחי' מקיף (והוא בחי' אמונה) או בבחי' פנימי (והוא בחי' הדעת הנז'). דהנה באמת אנו רואים בדור הזה שההסתר אלקי הוא ביותר במוח ולב ועכ"ז אנו רואים בכל איש אשר בשם ישראל יכונה. בכל עומק התקשרותו בכל כחותיו לעניני עוה"ז עכ"ז יעזוב כל עסקיו הנוגעים לחיי נפשו ממש לרדוף אחרי המצות אשר יבאו לידו בתוקף עוז בתכלית ההידור ובודאי לא דבר טבעי הוא אחר שהוא נגד טבעו המקושר בענינים גשמיים. אלא מוכרח לומר שהוא כח אלקי המלובש בו המכריחו בזה אך שהוא רק בבחי' מקיף ואינו מאיר בפנימית כחותיו במוח ולב. פי' שבפנימית ההסתר גדול ביותר אך ורק כח הנשמה אינה בו כ"א בבחי' מקיף. לכך כשמוצאה דבר שתפעול פעולתה בו וע"י בגוף שם תשלח פארותיה. כי ענין הנשמה הוא רק לדבקה בו ית' בכל הכחות. רק מצד ההסתר אשר בכחות הפנימי' לא תוכל להוציא מגמתה מכח אל הפועל רק במצות מעשיות אשר המה מגיעים באמת עד נקודה העצמי' (נקודת היהדות) שם תמצא מקום אשר תוכל לפעול פעולתה. והוא ענין ופי' האמונה בכלל כי פי' אמונה הוא מלשון כאומן את היונק (בל"א צו גיצויגינקייט און קלעפיקייט צו אלקות). והנה בדור הזה דור היתום הנק' עקבות משיחא פי' שהנשמות אינם רק בבחי' עקביים. פי' שכח הנשמה שהוא דביקות בבורא ית' אינו רק למעשה בפו"מ (כידוע בענין רגלים שהוא בחי' נו"ה הנק' תרין ירכין) לקיים רצונו ית' בקיום המצות **חסר קצת**. כל עצמותו ית' כידוע לי"ח. וזהו בא חבקוק והעמידן על אחת. פי' כי כל התרי"ג מצות אינם רק לעשות כלים מכלים שונים** חסר קצת** ית' הפשוט בתכלית הפשיטות והיא היא בחי' האמונה. דביקת כל הנבראים והיצורים והנעשים בו ית' האפס בלעדו. והנה בגלות מצרים הי' גם בחי' האמונה הזאת מכווצת בתכלית הכווץ אצל נש"י, כי הי' קודם קבלת התורה ומצותיה. וגם האבות לא שמשו רק בכח האמונה רק שהאירה בכל כחותיהם לכך קיימו את התומ"צ ברוחניות עכ"פ מצד נשמותיהן הבהירים וגבוהים ביותר עד שהיו מרכבה לחג"ת דאצי' פי' שפעלו בגופיהם פעולת כלים דאצי' אשר עליהם אמר זוה"ק בתיקונים איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון ואחריהן היו י"ב שבטי י"ה שהם י"ב גבולי אלכסון כנודע. ופי' שבט הוא כמו שבט האילן שאינו יונק מגוף כח הצומח שבארץ רק אחר התעלמו בשורש האילן וממנו לענף. הנמשל בזה למע' הוא כמו מל' דאצי' הבוקעת מסך המפסיק בין אצי' לבי"ע ומאירה על ראשי החיות בד' מחנות שכינה כנודע. והוא ים של שלמה העומד על י"ב בקר. ככה בחי' י"ב שבטים הם י"ב מיני התכללות המשכות אלקות מאצי' לבי"ע. ולכך אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד האמיתי באצי' כך אין בלבנו בבי"ע אלא אחד. והוא מאמר הזוה"ק כגוונא דאינון כו' לעילא באחד אוף הכי כו' לתתא. רק ברזא דאחד והוא רק כגוונא (כידוע בענין ההפרש שבין משה לשאר הנביאים שלא נבאו בזה רק בכה. והוא ענין אספקלריא המאירה ושאינה מאירה המבואר בכתבים ובדרז"ל). אך כשהיו בגלות מצרים נפסק מהם גם הכח ההוא. פי' שגם האור של תולדה הבא ומאיר ממל' דאצי' אחר המסך עכ"פ אור הוא שמאיר ובא. רק שההארה אינה כמו שהיא באצי', אלא כמו אור הנר המאיר דרך נקבי העששית של ברזל שעכ"פ אור הנר הוא. רק שאינו מאיר כמו שהוא בתוך העששית. ונק' מראה דמות כבוד הוי' (וכידוע בענין צלם ודמות). אך הנה בגלות מצרים לא האיר בהם אור ה' גם ע"ד הנ"ל בענין נקבי העששית הנ"ל. רק כמו אור הנר שבבית סגור שאין מאיר לחוץ כלל ככה לא האיר בהם אור האלקי כלל. אך מ"מ הי' בהם כח האמונה מצד האבות. כי מעשה האבות ירשו בנים. אך ורק שלא האירה בהם אפי' בדרך מקיף מצד פנימית כחותי' אשר הוטבעו ברע ביותר. ומחמת זה אין כח הנשמה פועל פעולתו אפי' בדרך מקיף (השייך לפנימי). כמשל אור הנר במקום אויר מעופש שיכבה מיד. וכמ"כ נר רשעים ידעך. והוא ישנו עכ"פ רק שאינו מאיר. מהעדר המקום להתפשט בו. אך אם יעוררהו יתעורר כמו אויר מעופש הנ"ל שאם יביאו לתוכו אור גדול כאבוקה ממילא ידחה. ככה בחי' נשמה הנ"ל גם שלא האירה בהם אפי' בדרך מקיף כנ"ל מ"מ כשנתגלה עליהם משה רבינו, והאיר בהם ממקורו נאמר ויאמן העם כי האיר בהם משורש נשמתו אשר שם נאמר גם חשך לא יחשיך כו' כחשיכה כאורה והנה כתיב ועברתי בארץ מצרים כו' אני ולא אחר פי' שנתגלה עליהם אור עצמותו ב"ה שקודם הצמצום הראשון בשורש נשמותיהן אשר ע"ז נאמר ואתם הדבקים בה' ממילא חיים כולכם היום. כי במקום הזה אין מקום לרע כלל להסתיר. ממילא יצאו ממצרים מנש"ט והכה כל בכור באמ"צ. פי' בכור היינו בחי' ישת חשך סתרו המשתלשל ובא ע"י צמצום אחר צמצום עד שנעשה בחי' מצרים וכשנגלה אור ה' שקודם צמצום הנ"ל ממילא אין מקום לבחי' זו, ויצאו כולם חפשים מהסתר אלקי. רק מ"מ נאמר בהם ויסעו בנ"י כו' הגברים. פי' גבר הוא תרנגול המבחין בין יום ובין לילה. ככה לא הי' בהם רק זאת המדריגה להבחין בין רע הנק' לילה ולברוח ממנו ובין טוב הנק' יום ולדבקה בו פי' שברחו רק מן הרע ובחרו בחיים אבל לא ידעו כלל מה הוא בית חייהם. וכמשל איש ההולך ליהרג שאין במחשבתו לעת כזאת איך ישאר בחיים חיותו. רק שרוצה לחיות ולא ימות ולזה הוצרכו לקבלת התורה. כמ"ש והודעת להם כו' זה בית חייהם. כי היא חיינו באמת חיים אמיתים חיים נצחיים. והוא ענין דעת הנז' למע' (כמשי"ת בעה"ש) ולהבין ענין דעת י"ל תחלה מ"ש וידעת היום כו' כי הוי' הוא האלקים פי' כי הוא מילתא בטעמא למה וידעת כי ה' הוא כו'. וביאור ע"ז הנה ענין דעת הוא לשון יחוד כמו והאדם ידע כו' פי' התקשרות במושכל בעומק אחר עומק עד שיהי' לגוף א' עם המושכל ואינו דבר בפ"ע כי לא ירגיש שאר פרטי כחותיו בעת ההיא. וככה יובן בעבודת אלקי' ג"כ ענין דעת, היינו יחוד עצם הנשמה בכל פרטי' עם כח אלקי המאיר ומתגלה בקרבה. כמו בענין הסבר סובב וממלא או בהסבר ענין שלימות עצמותו וכל יכול להתקשר במושכל הזה בעומק אחר עומק ויוקלט הדבר הזה בקרבו מצד אלקותו עד שנעשה מיוחד בכח אלקי הזה המאיר בהסבר הזה הוא ענין דעת (בל"א דער הער עס ווערט נקלט די געטליכקייט דער פון אין מוח און ער ווערט אכלי דער צו) וכמ"ש בתניא להעמיק דעתו ביותר כו' והוא ענין הכרה בלי שום טעם ודעת כמו ידע שור קונהו שמכירו שהוא בעליו בלי הבין איך שהולידו. ולזה נצטווינו באמרו וידעת כו'. כי הוי' הוא האלקים. פי' למה וידעת פי' תתייחד בעצמותו ב"ה כי ה' הוא עצמות א"ס ב"ה הפשוט בתכלית הפשיטות ואפס זולתו אפס המוחלט הוא האלקים. פי' אלקים בגי' הטבע המצמצם אור שלימות עצמותו אשר ממנו הכל ואין זולתו רק שמתלבש הכל דרך הטבע. עד שנעשו מזה דעות כוזבות באמרם שהעולם קדמון. עזב ה' את הארץ. אבל באמת ה' הוא האלקים פי' שגם כח זה המסתיר הוא ג"כ מצד שלימותו ופשיטותו ית' כמאמר ומבלעדי אין אלקים. פי' שמצדו ית' אין כאן צמצום כלל רק לעיני בשר הוא הצמצום הזה. ונצטווינו לסור מדעות כוזבות ההם רק וידעת פי' להתייחד בו ית'. למה כי ה' הוא כו' ואפס בלעדו גם הצמצום הזה הוא ממנו ית' ואלדח"מ ית' ומפשיטותו ית'. וזהו וארשתיך לי באמונה. פי' דקאי על בחי' יציאת מצרים הנ"ל שהיו משוקעים בנש"ט כנ"ל ולא האיר בהם כח אלקי כלל אפי' בבחי' מקיף כנ"ל. אך כשבא משה רבינו אצלם בפעם ראשון והודיע להם שהם נגאלים עפ"י הקב"ה נאמר שם ויאמן העם מפני שהאיר בהם כח האמונה שמצד האבות כנ"ל באריכות: רק שהאירה בהם בדרך מקיף פי' לשלוט על כחות הפנימים המשוקעים בנש"ט כנ"ל. ולכן יצאו ממצרים אל המדבר לא מקום זרע ולא שאלו לפי שעה זו איך יתפרנסו במקום ההוא. מפני שנתקשרו בבחי' מקיף לעצמותו ב"ה. רק שלא הי' רק לפי שעה זו שנתגלה בחי' מקיף הנ"ל. ולכן אח"כ התלוננו באמרם להמית את כל העם הזה ברעב פי' רעבון אלקו' שלא האיר בהם כח זה בפנימי'. וגם מקיף הנ"ל נתעלם מהם. והי' זה לצורך קבלת התורה בפנימי' דוקא. וזהו וארשתיך לי פי' אירוסין ידוע שהחתן נותן טבעת עגול על אצבע הכלה ואומר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו פי' מקודשת. מובדלת משאר בנ"א ומיוחדת רק לי לבד מלשון אל תגע בי כי קדשתיך. פי' שבטבעת זו העגולה שהוא בחי' מקיף הנ"ל פי' מקיף וסובב בהעדר מומ"ט כידוע בעיגול שאין בו מעומ"ט. בזה הוא מקדיש ומבדיל אותה שלא תהא מיוחדת רק לו לבד ולא לזולתו אך עדיין אין זה נשואין גמורים להיות מזה הולדה. וככה יובן למע' שבבחי' האמונה הנ"ל שהאיר בהם בדרך מקיף כנ"ל נבדלו מכחותיהם המשוקעים בנש"ט כנ"ל רק להיות מיוחדים לו ית'. לקבל גילוי אלקותו ית': אבל לא האיר בהם בדרך פנימי' במוח ולב. שהוא בחי' נשואין כמשי"ת עד עת מ"ת שנ' בה ביום חתונתו זו מ"ת. וזהו ויסעו בנ"י כו' הגברים לבד פי' שלא נעשו רק בבחי' גברים לברוח מן הרע. אבל לא קבלו עדיין טוב האמתי בפנימית כחותיהם. כי לא נזדככו עדיין עד אחר סה"ע שזככו לברר לזמ"ר. ואז היו ראוין לקבלת התורה בפנימית דוקא הנק' בחי' דעת יחוד פב"פ כמו פב"פ דבר ה' עמכם להיות מזה הולדה גמורה בדומה תולדותיהם של צדיקים מע"ט. ולהבין זה בביאור י"ל תחלה ענין פב"פ הנ"ל מה ענינו הנה פי' פנים הוא בחי' פנימית של הדבר ומהותו כמו שהוא. ויובן ממשל רב הלומד עם תלמידיו שיש בזה ב' בחינות מצד המשפיע וכן מצד המקבל. ותחלה נבאר ענין הנ"ל במקבל. דהנה אנו רואים בתלמוד היושב לפני רבו ומקבל ממנו איזה שכל שמעמיק דעתו ולבו וירחיב דיבורו בהתפעלות גדולה עד שיזוזו כל אבריו ויתנענעו בחיות רב ובהתפעלות עצומה עד שמתפעל ומתענג מטוב טעם השכל הזה אשר יסביר לו רבו כאילו הוא חיותו ממש. ולכאורה הוא נגד מארז"ל כל תלמיד שאין שפתותיו כו'. אך באמת אינו תרתי דסתרי. רק שבהתגלות חיצוני' הוא מתפעל ומתענג אבל בתוכו ובקרבו דא לדא נקשן מאימת רבו המשפיעו והא בהא תליא שמצד ביטולו לרבו בפנימיות כחותיו עד שאינו מרגיש א"ע ליש ודבר כלל נשפע עליו כח רבו בשכל הזה בכל כחותיו שיתנהגו ויפעלו פעולתם ע"י כח השכל הזה המאיר בו מרבו ואינם כח עצמו כלל. רק כח הרב הוא זה בהשכלתו ובדבורו ובהתפעלות לבו ובכל פרטי כחותיו. והוא ענין פנים של המקבל פי' פנימיותו בביטול והעדר עצמותו מכל וכל. וממילא נשפע עליו מרבו ג"כ מפנימיותו. פי' פנימיותו של השכל ההוא אשר ישפיע לתלמידו ג"כ ובכל כחותיו בתענוג ורצון ושו"מ ומדומ"ע הכל בפנימיות כחותיו של המשפיע כידוע בענין רוח אייתי רוח ואמשיך רוח. ולפ"ע ע"ר ככה יתגלה בחי' עומק תחת. והנה מזה יוכל להיות הולדה. היינו בהפרדו מרבו ויחזור על לימודו (חפר הרנה) ליחוד וזווג. אבל עדיין לא קבלה השפעתה מהחתן. ככה לא נתקבלה עדיין בו אור האלקי כי טוב הוא. רק שמיועד לכך. אך הנה זה הכח הי' בתמידות רק בדורותיהם שהי' לבם רחב כפתחו של אולם ולא היו צריכים לדבר אחר. והיו תמיד באופנים אלו. אם להתענג מאלקותו ית' ואם לתקן א"ע שיהיו מוכנים לכך. אך בדור זה היתום תכפו הצרות ונתמעטו הלבבות עד שגם זה לא נמצא כ"א א' בעיר ושנים במשפחה. רק זה הכח נשאר גם כעת שירע לבבו על רוב יגיעתו בעניני ההוה ונפסד אחר התבוננו גודל ההיזק המגיעו מזה כנ"ל באריכות (במדריגה הא' בבריחה מן ההסתר הנ"ל) והוא הוא על ידי כח הנשמה אשר בקרבו. בצירוף תומ"צ אשר הנחילנו בוראנו. והוא הוא ענין שידוכין הנ"ל כנודע בענין השידוך שהוא רק שייכות הכלה ששייכת לחתן זה ולא לזולתו. אבל עדיין אינו אפי' הבדלה הנ"ל. והראי' כי אנו רואים בחוש שכמה שידוכים יבטלו והי' כלא הי' כלל ממש. רק שלפי שעה זו אינה מיוחדת ושייכת רק לזה. ככה יובן למשכיל למע' ששידוכים הוא ענין הנ"ל ברוע לבבו אשר ירע לו מהפרדו מאלקות. ואינו שייך לפי שעה זו רק לאלקותו ית' ולא לעניני העולם אבל בהולכו לעסקיו תיכף ישכח כח זה ממנו כנ"ל במשל שאינו רק שייך לאלקות ית' שיוכל לזכור את רעתו ולהתחרט אך תיכף יבטל, ועתה נבוא לבאר הפסוקים בע"ה. ותחלה יש להעיר מה צורך הי' דוקא שאהרן ידליק את הנרות גם שינוי לשון בהעלתך אינו מדוקדק לכאורה ויש להקדים תחלה. בענין כי אל דעות ה'. פי' שסובל ב' דעות ד"ע המשפיע וד"ת של המקבל (כמבואר בכ"ד בכתבים). ויובן ביאורו בהקדים ביאור ענין סובב וממלא בכלל, דהנה ענין סובב ביאורו שהכל בו כלולים עד פרט היותר אחרון כמאמר אין בפרט אלא מה שבכלל. וידוע המשל לזה מהנפש טרם בואה להחיות את הגוף בכלים מכלים שונים. שבודאי אין כל חדש בהתלבשותה בכלי הגוף להחיותם כי מאין נמצאו כל כחות הנפש בגוף כרצון ושו"מ ומדו"מ אם לא שהיו בנפש גם תחלה קודם התלבשותה בגוף. והנה איך נשער אותם הכחות בנפש בלי גוף. אם לא שנק' את הנפש בבחי' מוגדרת מהכחות ההם. מאחר שהנפש היא תכלית הרוחנית ומושללת מכל הכחות האלו המתלבשים בגוף בודאי לא נקראנה רק בשם מוגדרת. פי' שהיא מוגדרת ומיוחדת להאיר בכלי הגוף. באופן זה דוקא ולא באופן אחר. אבל לא שהכחות ההמה נמצאים בה טרם בואה בגוף. ככה יובן למע' בענין סובב הנ"ל שפירושו שכל העולמות בטלים בו בתכלית הביטול ואינם במציאות כלל, רק שמוגדר ומיוחד להאיר רק בבחי' ע"ס ובד' עולמות אבי"ע דוקא. אבל לא שנמצא בו במציאות נבדל בחי' ע"ס וד"ע אבי"ע הנ"ל ולכן בהאירו לעולם האצי' בגילוי מאחר שהוא קודם הפרסא ומסך המפסיק בין אצי' לבי"ע נא' שם אחליפו דוכתייהו ואור החסד מאיר בכלי הגבורה ואור הגבורה מאיר בכלי החסד. כי מאחר שבחי' חו"ג אינם במציאות בו כנ"ל רק שהוא מוגדר להאיר באופנים כאלו דוקא. לכך יכול להאיר בכלי החסד כמו בכלי הגבורה ממש בשוה ונק' דעה זו מיש לאין פי' שהוא ית' יש אמיתי וכולם כאין וכלא נגדו. מאחר שאינם במציאות זולתו כלל. ונק' ד"ע מפני שהוא עליון על כל פרטי הנבראים מאורו ית'. אך הנה בחי' ממלא הוא להיפך מזה ממש שממלא את כל הכלים לפי ערכן דוקא. כמשל אור הנפש בהתלבשותה בגוף להחיותה בכלים מכלים שונים דוקא. ובבחי' זו נק' מאין ליש דוקא. פי' שלעיני בשר אינו נראה רק היש הגשמי. וחיותו האלקי המחייהו ונותן לו שפעו התמידות אינו נראה כלל. ונק' ד"ת דוקא. כי זה הטעות אינו במציאות רק אצל התחתונים דוקא. כי העליונים בטלים במציאות לאור המחיים. אך הנה הוא ית' סובל ב' הדעות ביחד כי באמת גם הד"ת הנ"ל הוא ממנו ית' מאחר שאפס המוחלט בלעדו ית' ואדרבה כל שהיש גשמי ביותר ואור המחייהו אינו נראה מורה יותר על פשיטותו ית'. שאין כל גבול מגבילו אף גם הגבול הזה שלעינינו הוא היותר מגביל גם הוא תמונתו. והנה ידוע דבחי' אהרן שהוא נק' שוש' דמטרוניתא בזוה"ק פי' שבכחו להעלות נש"י המלובשים בגופים למעלה מעלה לעצמותו ית' שלמעלה מע' מב' הדעות הנ"ל. כשושבין הכלה שמביא את הכלה ומעמידה לפני החתן דוקא כמאמר כל נשמתא ונשמתא הוות קיימא בדיוקנהא קמי' מלכא קדישא. ולכן נאמר לו דוקא בהעלתך כו' שהכל תלוי בו דוקא. ועתה נבאר בס"ד כל הפסוקים הנ"ל כסדרן. בהעלתך את הנרות פי' נרות הם נש"י המלובשים בגופים בכלים מכלים שונים כנ"ל. אל מול פני המנורה פי' מנורה הוא מקור הנשמה שאינה מתלבשת בכלי הגוף רק בבחי' מקיף כנ"ל. ופני המנורה הוא בחי' פנימיות של המנורה הנ"ל בבחי' לאסתכלא הנ"ל ולא חיצוניותה להאיר בבחי' בריחה מן ההסתר לבד כנ"ל. ומול פני המנורה הנ"ל היא בחי' מל' דאצי' מקור כללות נש"י כי פי' מול הוא מה שפני המנורה אצלו לנוכח בעלייתן בבחי' לאסתכלא הנ"ל ולקבל תענוג גילוי אורו ית' הפשוט והוא הוא הנק' בחי' מל' דאצי' כידוע עשישתא דמקבל כל נהורין ומשפעת לחוץ לגלות לכל הדבקים. ועתה יובן שבהעלות אהרן את הנרות כנ"ל אל מול פני המנורה כנ"ל יאירו ז' הנרות פי' שעלייתן ע"י אהרן הוא לעצמותו ב"ה הסובל ב' דעות הנ"ל. נמצא שמצדם ומכחם יתוסף הארה יתירה גם במול פני המנורה הנ"ל. ואומרו ז' הנרות הוא כי באמת מקור נש"י הם בבחי' ז"מ דז"א דאצי' להתלבש בבחי' נר"ן דבי"ט. כידוע של' כלים דז"א דאצי' נעשים נר"ן לבי"ע (כמוזכר כ"ז בכתבים). ואומר ויעש כן אהרן ופרש"י ז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. פי' שלא שינה בהעלותן מד"ת הנ"ל כמו שנצרך להיות בד"ע הנ"ל. והטעם מבאר הכתוב ואומר אל מול כו' העלה כו' פי' שמפני שאל מול כו' העלן שיאירו ושם הם שווין ד"ע וד"ת הנ"ל בשוה כנ"ל באריכות בענין סובלו ב' דעות הנ"ל. אך עכ"ז הי' צריך גם למשה שהי' שוש' דמלכא כידוע פי' שבכחו להמשיך עצמות אוא"ס ב"ה הסובל ב' דעות הנ"ל בכנס"י אחר עלייתן ע"י אהרן כנ"ל והוא אומרו כאשר צוה ה' את משה. ומבאר הכתוב עוד ואומר וזה מעשה המנורה פי' פעולתה בכלי הגוף מקשה זהב. פי' מקשה הוא בחי' התייחדות כל הפרטים אל מקורן המקיף כנ"ל בענין סובב. ואומר זהב נודע שהוא בחי' גבורה להגביר עליו כח המ"ש אחר התבוננו כנ"ל באריכות. עד ירכה עד פרחה. פי' ירכה בחי' אירוסין הנ"ל שהוא היותר תחתון מכלי הגוף המקבלים אור הנשמה שאינו מאיר רק למעשה בפו"מ (כנ"ל בענין תרין ירכין). פרחה הוא בחי' שידוכין הנ"ל שאינו אלא כפרח הנופל תיכף. הכל מקשה במקור הנשמה כי כאשר צוה כו' פי' כאשר צוה ה' את משה שנאמר בו ותמונת ה' יביט כנ"ל באריכות ביאורו כן עשה גם את המנורה הנ"ל פי' מקור כל נשמה כמו שהיא שבכחה ג"כ להביט תמונתו ית' והוא הנק' אתפשטותא דמשה בזוה"ק כן עשה את המנורה:
חקת
המה מי מריבה א שר רבו בנ"י את ה' ויקדש בם ובפינחס הם מי מריבת קדש. ומקודם לכן תיכף אחר קי"ס בחורב וילונו העם על המים נק' מסה ומריבה. ויש להבין מה נשתנה תלונות העם על המים להקרא בשם מריבה ובחורב נק' בלשון כפול מסה ומריבה. יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בנ"י לכן לא תביאו וכו' לפי המוסכם שהחטא הי' מה שהכה הסלע וה' אמר ודברתם ולא הכאה. א"כ מה חטא אהרן הלא מסה לבדו הכה. גם להבין מיש לא האמנתם להקדישני מה יפלא יותר כשיתן הסלע מימיו ע"י הדיבור ממה שיש פלא אם יתן ע"י ההכאה ולמה נק' להקדישני ע"י דיבור דוקא. גם במה קיים מרע"ה מצות ה' שעכ"פ אמר ודברתם אל הסלע לו יהא שהי' סבור שלקיחת המטה רמז על הכאה מ"מ למה עזב מה שמפורש יוצא מפי עליון ודברתם וכו' בדברי רז"ל מתנה טובה הנחיל משה לישראל בהכאת הסלע והוא הפלפול. ויש להבין מה ענין הפלפול להכאת הסלע:
כתיב ונועדתי שמה לבנ"י ונקדש בכבודי. פי' עדת ישראל יהיו מקודשים בבחי' כבודי ע"י ונועדתי דוקא. הנה ידוע שבג"ע נהנין הנשמות מזיו השכינה. ויש להבין בזה הא מליא כל ארעא זיו יקרי' שהוא בחי' שכינה ומה ששכר הנשמות בג"ע הוא זיו השכינה ובלק"א אמר שהוא זיו תורתם ועבודתם וגוף התומ"צ הוא לעוה"ב אחר התחי'. ידוע בע"ח ובסה"ק שעליית הרצון לברוא עולמות הוא ממח' אנא אמלוך. ולכאורה הלא הוא אשר מלך בטרם כל יצור נברא. וכמו שאין שינוי במהו"ע כך אין שינוי במדת מלכותו ית' ולכן מלך בטרם כו'. וגם אחרי ככלות הכל לבדו ימלוך. א"כ סוף סוף מה הכונה בבריאת העולמות. ומבואר הטעם ע"ז בספרים להיות כבי' תענוג תמידי אינו תענוג לכן עלה ברצונו כבי' לברוא בחי' עולם מל' העלם והסתר שיהי' אל מסתתר וימצא בחי' יש ודבר נפרד בפ"ע ומעט מעט תופע עליו נהרה בבחי' מדת המל' בעילוי אחר עילוי בבחי' א"ס שלמעלה עד אין קץ ויהי' כבי' התענוג ממדת המלוכה המשך זמן רב. וע"ז אמר בע"ח שהי' אור א"ם מתפשט ולא הי' מקום לבחי' העלם העולמות מאחר שהאור הוא א"ס לו מי יעלים עליו. ולזאת צמצם א"ע צמצום מ"פ הידוע בסה"ק ובתוך המקום הפנוי שייך ענין מציאות העלם העולמות אבי"ע אבל בחי' המאציל אין נק' בשם בחי' עולם כי הוא הוא בחי' העצמות האוא"ס בלי לבוש והעלם כמ"ש בזוהר דעלי' איתמר אני אני הוא ואין אלקי' (שהוא מגן לשמש שנק' הוי' כידוע) עמדי. ואע"ג שנזכר בספרים לשון עולם א"ק ר"ל שנק' עולם לגבי אבי"ע שיוכלו להיות בבחי' העלם משא"כ קודם הצמצום והמשכת הקו לא הי' אפשרות לעמידת העלם העולמות. אבל בחי' עיגולים ויושר דאד"ק בבחי' עצמותו לא נתעלם בו אור הא"ס רק שנתצמצם וכו' (וכל זה הענין וגם ענין תענוג תמידי, הנ"ל מבואר במ"א באריכות ע"ש). וזהו ענין מ"ש דבמה"ק דאד"ק צופה ומביט אבי"ע בסקירה אחת, דר"ל בחי' מחשבת המלוכה דעצמות אא"ס שהיא בטרם כל ואחרי ככלות כנ"ל היא היא פנימי' ועצמות המלוכה דעולם שכל עצמות מציאות העולמות הוא רק העלם והסתר מחשבת מלוכה זו והעלם והסתר זה בא להיות בחי' יש בבחי' מדריגות רבות של עולמות דאבי"ע (ופנימית ועצמות המלוכה הוא רזא דאורייתא ועד"ז יובן אסתכל באורייתא וברא עלמא וענין המדריגות בדרך כלל הוא בחי' צמצום והעלם אחר הצמצום והעלם. שבכל מדריג' ומדריג' מתצמצמת הארת הקו"ח אוא"ס ב"ה ביותר משלפניו ומתעלמת ביותר עד שלמטה מתעלם האור לגמרי בבחי' ק"נ ולמטה מטה עד שאמר כחשו בה' ויאמרו לא הוא. ודרך כלל כל עיקר הכח והאור למציאות ישות העולמות הוא רק בחי' הארה חיצוניות לגבי בחי' פנימית ועצמות המלוכה הנ"ל. וגם הארה החיצונית הנ"ל יורדת בצמצום אחר צמצום והעלם אחר העלם. ומצד רבוי הצמצומים וההעלמות נחשב בחי' רבוי העולמות. אבל בחי' המלוכה עצמי' שצופה בה כל אבי"ע בסקירה אחת פשוטה נק' יחיד חי העולמים שהוא רק מקור החיים לעולמים אבל הוא אינו בבחי' העלם. ולכן אין שייך בו ריבוי מדריגו' מחולקות. כי אין ריבוי התחלקות רק בהעלם אבל באור הגלוי אין לשער בו בחי' התחלקות. והגם שאמרו צופה ומביט עד סוף כל הדורות וכן למעלה מעלה ג"כ שיער כל מה שעתיד להיות. אין זה בחי' התחלקות כלל וכלל. וזהו בחי' אא"ס שריבוי מדריגו' אינם התחלקות כי כל יכול בנקודה אחת. וזהו מליא כל ארעא זיו יקרי' הוא בחי' הארה חיצוניות דמדת המלוכה הנמשכת מאצי' למדריג' היש דעולמות בי"ע בבחי' ממכ"ע והוא בחי' חיות העולמות עצמן. וזיו השכינה דג"ע מבואר בספרים שהוא זיוא דעתיקא שהוא בחי' תחתונה שבמאציל שהוא למע' מבחי' עולם כנ"ל שמתגלה לנשמות בג"ע ע"י יחוד מדת המל' דאצי' במאצילה ממש והיינו התגלות אור מלוכה הפנימי' דרך בחי' אצי' לבי"ע. וזהו ונקדש בכבודי. בחי' הקדושה הוא ענין פנימית ועצמות כנ"ל. ועדת ה' תקבל בחי' קדושה זו בבחי' כבוד ה' שהוא גילוי השכינה בהיכל ק"ק שבמשכן ומקדש. ולכן אמר לשון ונועדתי שמה לבנ"י שהוא היפוך האותיות ונודעתי. כי לשון דעת נופל בבחי' מדריגו' של השתלשלות דוקא שבבחי' העלם העולמות ולכן נק' בשם ידיעה כמו שהאדם היושב כאן ויודע מה שנעשה באספמיא שהגם שיודע אבל הדבר רחוק ממנו. והיינו שבחי' ישות העולמות אפי' ברום המעלות של מדריג' העולמות הוא רחוק מאד מאד מבחי' הפנימי' ועצמות עד שאין ערוך כלל וכלל וכו'. אבל ונועדתי הוא מלשון כי הנה המלכים נועדו. שר"ל נתקבצו למקום מיועד שאז הידיעה בקירוב ובמהות ועצמות ממש הנועד אתו בלא שום הסתר פנים. והיינו בחי' התגלות הפנימי' ועצמות כנ"ל. רק שהוא בכבודו ר"ל זיו השכינה ע"ד שנת'. ובמי מריבת קדש להקדישני היינו בחי' קדושת מהו"ע ולא קדושת הזיו והוא שכר מצוה מצוה עצמה. וע"ז נאמר אשר רבו בנ"י את ה' ויקדש בם. ר"ל שם ה' עצמו יתקדש בם. והוא מתנה טובה שנתן להם הפלפול וכמשי"ת אי"ה למטה:
והנה ידוע שדור היוצא ממצרים הי' ס' רבוא נשמות העצמיות ושרשיות דישראל שעליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע וכל המון עם בנ"י מסתעפים מס"ר השרשיים הנ"ל בבחי' ענפים וחלקים וניצוצות ולכן פרנס ה' אותם במן ובאר וענני כבוד (כמשי"ת אי"ה) לעשות בהם הכנה וקנין בקרבם לתכלית המכוון של עוה"ב אחר התחי'. שאז אין שם או"ש ושום הנאה גופניות רק הגופים יחיו מגילוי אור ה' ממש והוא השכר מצוה כנ"ל שהוא התגלות הפנימית ועצמות שלמעלה ממדריג' העולמות ומעין זה הי' במדבר שהיו אוכלים המן שהוא טל אורות דעתיקא כמ"ש בזוהר שאותו האור ירד ואתקרים ר"ל נתגשם עד שהי' למזון גשמי לגוף. ואיך אפשר זה הלא גם לע"ל לא יהי' זה רק בשכר מצוה דוקא שע"י הנשמה דוקא שמשלה על הגוף באתכפיא ואתהפכא אבל הגוף בעצמו איך הוא מוכן לקבל מפנימיות ועצמות וכו'. אך הענין הוא שבאמת הי' זה ע"י שגילה בנשמתם בחי' הפו"ע ועי"ז היו יכולים בגופם ג"כ לחיות מן הפו"ע כמ"ש במן למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. פי' שהמן הי' הכנה לקבל התורה שהוא הפו"ע כנ"ל. וכשם שבפנימיותם במדריג' השגת הנשמות חיו מגילוי טלא ומנא דעתיקא. כך בחיצוני' גופם חיו ג"כ מן המן דאיתקרים ונעשה בבחי' חיות גופני ממש. אבל מ"מ נעשה בזה כח ועוז לנשמות השרשיות שיוכלו להמשיך בגופם חיות מפו"ע ושכר מצוה מצוה ממש רק שקודם שלימות הבירור הי' בא להחיות את הגוף בהלבשה חיצוניות דוקא וד"ל וזה הי' בזכות משה שהוא אשר שם התורה לפני (ר"ל לפנימית) בנ"י והכנה שיוכל הגוף לחיות מפנימי' זו הוא המן. מבואר שהפנימי' והחיצונית הכל דבר א' וכן ענני כבוד הי' בזכות אהרן. וענין ענני כבוד יובן ממצות הסוכה דחג שהוא זכר לענני כבוד וידוע דמקיפים דסוכה הם בחי' וימינו תחבקני כאדם שמחבק בידו לחבירו מאחוריו שלא יוכל להפרד ממנו. ככה מבואר בפע"ח דמחבק לאחוריים דנוק' פי' שהוא שמירה ומקיף לבנ"י שאפי' בעסקם במו"מ ומילי דעלמא דיוקנין עליון נשאר בם בבחי' מקיף ומחבר ג"כ עכ"פ שלא ליפרד לגמרי ח"ו. ממילא מובן שענ"כ במדבר פעלו ג"כ בחי' הארת המקיפים הנ"ל על השרשיים כנס"י ובאופן שאיתו הקשר וחיבור שנעשה ע"י המקיפים יגיע גם לחיצוניות הגוף כמו שיהי' לע"ל שהגוף והנשמה יחי' ממקום אחד כנ"ל. ולכן נתגשמו המקיפים הללו והי' להם למחסה ולמסתור מזרם ומטר ומאבני בליסטראות של שונאי ישראל:
ומעתה יש להבין ענין הבאר שבזכות מרים. באר הוא מים חיים. ויש להבין למה מי הבאר דוקא נקראים מים חיים ולא מי הנהרות אפי' ד' נהרות שנמשכי' מנהר היוצא מעדן. ומהו ענין לשון חיים שנאמר במי הבאר. אמנם ענין הבאר הוא מעיין הנובע מעמק תחת לארץ שאחרי שנתעלמו המים כ"כ עד שבאו בקרב הארץ בגסותה ועביותה והוא קצה האחרון להעלם החיות שבמים שיורד מנהר היוצא מעדן שבמציאותו ואח"כ בפרידתו לד' ראשים היא ירידה והעלם אחר העלם עד שנתעלם בחי' חיותו של המים ומציאותן לגמרי בגשמיות עפר הארץ או באבן וסלע וצור. ואח"כ בוקע כח המים את הגשמיות עפר הארץ ונובע ממטה למעלה. הרי נגלה בזה בהמים כח הראשון שהי' להם בהתחלת מציאות אור הנהר מעדן ולמעלה מעלה מאד נעלה יותר אותו הכח הוא הנותן נביעה למים הללו ממטה למעלה שיעלו בבחי' אור החוזר ונעוץ תחלתן בסופן. וכללות תועלת המים לבנ"א הוא לשתי'. ועני השתי' ידוע מאמר רז"ל אכל ולא שתה אכילתו דם. וי"ל מהו הגריעות בזה הלא המאכל צריך להתהפך לדם. ודם הוא הנפש, אמנם ידוע אדם הוא א' ד"ס. וא' הוא חלקי המים שבדם שהוא בלחלוחית מימי הבא מן המוח שהוא קר ולח מבליע את הדם באברים ועי"ז הוא אדם בר דעת ומוח שליט על הלב. אבל אכל ולא שתה אין הדם נבלע באברים להיות אדם דוקא. וככל הנ"ל יובן למשכיל למעלה בחי' מי הבאר שהם בחי' מים תחתונים שעולים ממטה למעלה דוקא וממקום היש ודבר נפרד דוקא שהוא בא מהשתלשלות מדריג' העולמות כנ"ל שיורד ומתעלם בהעלם אחר העלם עד שבא בהעלם דקליפות דנוגה או למטה ביותר. וכשעולה התעוררות ממקום ההעלם התחתון הנ"ל נק' מים חיים פי' שהתפעלות הזיו הוא בחי' אור חוזר ונעוץ תחלתן בסופן שמאיר בזאת ההתעוררות עוררות מהארת המאציל בנאצלים הראשונה שהתחילה המשכת השתלשלות מדריג' ההעלם ובוקעת מעומק תחת ועולה למעלה בבחי' העלאת מ"ן והעלאת המ"ן הוא בחי' שתי'. כידוע בענין לבנת הספיר. להבליע הדם הבא ע"י אכילה שהוא התומ"צ כנ"ל באברים של הגוף בבחי' החיצונית בהבלעה ממש. ולכן הבאר הי' לישראל ע"י מרים שהיא נוק' כמו למעלה באר ר"ת בידך אפקיד רוחי העלאת מ"ן דנוק' עליונה ובזכותה הי' לישראל במדבר בחי' ההתעוררות מעומק תחת הנ"ל בבחי' אור חוזר וזהו בבחי' הרוחניות ומדריג' חיות הנשמה. וכמו כן בגשמיות יצאו מים מן הסלע שהוא תכלית הגשמת עפר הארץ ושתה העם. ויציאה זו דמים מן הסלע לא טבעיית היתה כלל רק בזכות מרים שגרמה העלאת מ"ן מעומק תחת פעלה פעולה גם בגשמיות לשתי' גופניות יציאת המים גשמיים מן הסלע והכל דבר אחד כנ"ל ונמצא דמן וענ"כ ובאר הי' בזכות שלשת האחין משה אהרן ומרים המשכת אור ישר מפו"ע להשתלשלות והמשכת המקופים והעלאת אור חוזר במדריג' פנימית הנשמות ובמדריגות חיצונית הגוף ג"כ. והכל דבר אחד מעין ודוגמא דלע"ל שיחיו הנשמות והגופים ממקום א' כנ"ל. ולפמשנ"ת שענין מי הבאר הן בחי' ההתעוררות שבא מעומק תחת והוא בחי' מים התחתונים בוכים על מזלם הרע שירדו למטה וצועקים אנן בעינן למיהוי קדם מלכא (ומאן דבחשוכא תאיב לנהורא) וצעקה זו היא בחי' תרעומות כלפי מעלה ע"ד מ"ש בעני דשפיך תרעומין דילי' קמי' דקודב"ה שהוא ג"כ ענין זה דצעקה על מזלי' הרע. ונק' בזוה"ק בלשון תרעומות וכמש"כ למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך וכדומה עד אנה אשית עצות בנפשי עד אנה ירום אויבי עלי וכו' וכ"ז נק' מריבה. והנה בחורב הי' עדיין קודם מ"ת. דהיינו שלא ניתנה להם עדיין ע"ד משנ"ת. אשר שם משה לפני בנ"י כנ"ל רק שעל הים ראו וכו' וכשנסתלקה ההארה מהם היתה המריבה בבחי' או"ח ממטה למעלה הי' שם מסה ומריבה כמ"ש על נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. והיינו שהיו מסופקים עדיין אם יוכלו כלל להשיג חפצם ומאווים להיות בחי' אלקי בקרבי ומה שראו על הים וכדומה אמרו שמא מקרה הוא. ולכן נק' מסה ומריבה דוקא. אבל לאחר מ"ת במריבת קדש (וכמשי"ת) לא היו מסופקים עוד לאמר היש ה' בקרבנו וגו' לא נק' אז רק מריבה ולא מסה. והנה אחר שנסתלקו אהרן ומרים אמרו רז"ל שחזרו כולם בזכות "זה משה כי ענני כבוד דאהרן הי' בחי' ימינו תחבקני כנ"ל וכמ"ש בזהר דאהרן הי' דרועא ימינא דמשה ומשה עצמו הוא בחי' גופא קו האמצעי העולה עד הכתר ולכן עיקר המשכת אור המאציל ב"ה בבחי' פו"ע כנ"ל הי' ע"י משה ואהרן דרועא דילי'. הוא כמו בחי' או"כ דאצי' שהם בכלל עולם. והוא ע"ד משנ"ת בענין ונקדש בכבודי בבחי' המל' ככה יובן כאן בבחי' חסד דאהרן דרועא ימינא. וכאשר חזרו אח"כ בזכות דמשה היינו שבאו המקיפים מעצמות אור המאציל ב"ה (והוא כמו הקפות דש"ע שהם בס"ת עצמה וד"ל). ועד"ז יובן ג"כ שבחי' העלאת מ"ן שהי' בא ע"י מרים שהי' רק במדריג' ונקדש בכבודי הנ"ל דהיינו במדריג' זיווא דעתיקא בבחי' זיו המתפשט עכשיו כשחזר להיות ע"י משה היינו שהכח להעלאת מ"ן יהי' ג"כ נמשך מפנימיות ועצמות שלמעלה ממדריגות זיו הנ"ל:
ומעתה יובן ענין ההכאה שהיתה בצור בחורב והדיבור וההכאה שבקדש. דהנה ההבדל שבין בחי' זיו הנ"ל שהוא זיו השכינה ובין בחי' הפו"ע שע"י משה בחי' גופא דמלכא אינו רק מה שבחי' הזיו הוא בא בבחי' ממכ"ע ונמשך מעילה לעילה והפו"ע שע"י משה בא במדריג' בחי' סוכ"ע שאין בו התחלקות המדריג' מעלה ומטה שבעולמות כידוע ומבואר במק"א באריכות. ולכן העלאת מ"ן שבזכות מרים (אף שהכל פעל משה רק שהי' בזכות מרים כנ"ל בזכות אהרן דרועא כו') הי' צריך לבוא בבחי' הכאה באבן דוקא שהוא כעין בחי' הרגשה הבאה לאבן דוקא כידוע שמההכאה יכול האבן להתפוצץ והיינו שמקבל התפעלות מהכאה. והוא ע"ד מ"ש אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' והנמשל בזה בגופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשים לי בביטושים גופנים שהגוף ונה"ט מתפעלים מהם ועי"ז סליק בי' נהורא דנשמתא. וככה יובן שהעלאת מ"ן מן הצור והסלע (שהוא ממש ענין חומריות וגסות הגוף לגבי קבלת כח ועוז בנשמתם להעלות מ"ן) הי' צריך לבוא בדרך התקרבות אל מדריג' הרגשת האבן שהוא ההכאה בגשמיות בפו"מ ומעין זה פעל זכות מרים בהם ברוחניות (כנ"ל שכל עיקר ענין הג' מתנות טובות היו ברוחניות וגשמיות בענין א' ממש). ועכשיו כשחזר להיות בזכות משה הנה זה בא במדריגו' בחי' סוכ"ע הנ"ל א"צ להשפיל עצמו למדריגות הישות שלהם לא ברוחניות כביטוש הנ"ל ולא בגשמיות דהכאת האבן אלא ודברתם אל הסלע וכמ"ש שנה עליו פרק א' או הלכה א' מתושבע"פ שהוא שורש המלכות במדריג' אור המאציל ממש. ומזה הוא בא ע"י משה דוקא הכח והעוז להעלאת מ"ן שהיו מתפעלים מאור התורה שבהלכות. בין ברוחניות העלאת מ"ן מנוגה ובין בהוצאת המים בגשמיות (כנ"ל כ"פ ששניהם ממקור א' הם באים). אך במשה נאמר עניו מאד מכל האדם וגו' חשב למשפט שה' צוה אותו להשפיל א"ע במדריגתו לעורר לב האבן של העם שהוא ענין ההכאה באבן כנ"ל. אך לפי שדרך ירידה ממדריגתו העליונה עד גדר ההכאה צריך להיות ע"י ממוצע שהוא הדבור. ולפ"ז יהי' הדבור ג"כ מעין ההכאה והוא מה שאחר להם שמעו נא המורים (מל' דור סורר ומורה) המן הסלע הזה נוציא לכם מים כאומר בתמיהה איך אפשר שמן קושי לב האבן כמוכם יפעלו בכם התפעלות העלאת מ"ן וכמ"ש בזוהר הנ"ל גופא דלא סליק נהורא מבטשין לי' ונהיר והביטוש הוא הגערה להשפילו ולהכניעו ע"ד המבואר בלק"א פ' כ"ט. ולפי כונתו הזאת לא הוצרך ה' לאמר לו רק מה שמתחדש עתה שהוא הדיבור. וההכאה שהיתה גם בזכות מרים חשב שא"צ לחדש לו דבר מעתה כי כבר הוגד לו בחורב אמנם לפי מה שבאמת בצווי זה לא היתה הכונה בבחי' ירידה ממדריגת משה כי אם אדרבה רצון ה' הי' שממקום קדושת עצמותו של משה רבינו עליו השלום שהוא בבחי' פנימית ועצמות הנ"ל יופיע עליהם ההתפעלות לכן גם עתה ע"י ההכאה באה להם ההופע' מפו"ע דהיינו אור התורה שהגיע עד גופם ונפשם. הטבעית השכליית. והוא הפלפול בתורה ע"י קושיות ותירוצים ולא אור התורה כמו שהוא להדיא. וכמו שכתוב בזוהר ובתיקונים ע"פ וימררו את חייהם דכנ"י (שהוא בחי' הנשמה עצמה ולא כח הגוף ונפש הטבעיית השכלית) בחומר דא ק"ו וכו'. והיינו שהופעתו עליהם היתה בדרך העלם גדול שהוא ההכאה באבן שהוא ע"ד הרגשה בגופנית דוקא. ע"כ נגלה עליהם אור תורה ג"כ בשכל טבעי. ובחומר דא ק"ו ובלבנים לבון הלכתא וכו'. אבל לפי מצות ה' באמת לשנות פרק א' או הלכה אחת על האבן הי' מתגלה עליהם אור התורה להדיא. וז"ש לא האמנתם בי (שממקום קדושה העצמות יפעל בהם גם בגופים) להקדישני לעיני בנ"י. פי' להקדישני בקדושת עצמותו שלמעלה מבחי' ונקדש בכבודי הנ"ל ושיהי' קדוש לעיניהם ממש בגילוי כי באמת גם עתה נתקדש בקדושת עצמותו בם וכמ"ש אשר רבו בנ"י את ה' ויקדש בם. אך לא הי' לעיניהם ממש רק בהעלם ע"י הפלפול. והנה ידוע בענין תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן שהתחנן משה ליכנס לא"י שרצונו הי' להיות הוא במדריגתו פני חמה. שהוא אור עצמי מפו"ע הנ"ל. יכניסם לא"י שהוא ענין אתעדל"ע בלא אתעדל"ת (משא"כ ע"י יהושע פני לבנה תלוי באתעדל"ת דוקא כמבואר בענין הנ"ל באריכות וע"ש בש"ת ח"ב) ועי"כ לא היו ישראל באים לידי חטא ועון ולא גלו מארצם כמבואר שם באריכות. וכ"ז הי' אפשר אם הי' מקיים ודברתם אל הסלע ומ"ש ודברתם ל' רבים קאי על משה ואהרן שושבינין דמלכא ודמטרוניתא כידוע ושניהם היו פועלים ענינם ע"י פרק או הלכה והי' מאיר בהם אור התורה להדיא שהוא אור הפו"ע בבחי' אתעדל"ע אבל יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בנ"י להדיא כנזכר לעיל לכן לא תביאו וכו' כלומר שעכשיו א"א לפי שהגיע אליהם אור התורה בהעלם כנ"ל שהוא הפלפול כנ"ל שהוא ביגיעת בשר ונפש הטבעיית השכליית כידוע בכתבי האריז"ל בענין היגיעה בפלפול ע"כ בהכרח א"א להם לקבל אור הפו"ע כ"א באתעדל"ת ביגיעה הנ"ל אך ע"י העמל ויגיעה בפלפול ישיגו אור התורה ממש שהוא בחי' הפו"ע הנ"ל כנ"ל. ולכן גם שלא תביאו את בנ"י וכנ"ל אעפי"כ המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את ה' (פו"ט שלמעלה מבחי' הכבוד דונקדש בכבודי כנזכר לעיל) ויקדש בם בבחי' פו"ע ממש כנ"ל וד"ל:
בלק
פרק א
אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו. יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ. כתיב ואנכי הוי' אלקיך מאמ"צ ואלקים זולתי לא תדע כו'. והנה לכאורה הוא תמוה מ"ש אלקיך מארמ"צ כו'. והלא לאברהם נא' להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך כו'. עוד אומרו ואלקים זולתי לא תדע כו'. איך שייך ח"ו לומר כו' הלא נא' אפס בלתך כו' עוד תמוה מ"ש אשר פדית ממצרים גוים ואלקיו כו' איך לשון פדי' באלקות כו'. עוד מ"ש כי הנה אויביך הוי' כי הנה אויביך יאבדו כו' איך שייך אויביו כו'. והנה להבין כ"ז צ"ל מש"א אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו' ואתה משמרה בקרבי כו' והנה תמוה איך אומר כ"א מישראל נשמה שנתת בי טהורה היא הלא הוא מוטבע בעניני עוה"ז אפי' בדבר היתר עכ"ז בודאי נתגשמה הנשמה כו'. וכש"כ אם ח"ו עובר דבר איסור כו' כמ"ש ונטמתם בם א"ת ונטמתם אלא ונטמטם לשון סתימא כו' כמשל הזכוכית אם היא בהירה מביאה האור של השמש אל עבר השני כו'. כמ"כ הנשמה אם היא בהירה מביאה אור דניצוץ אלקי בגוף כו' כמשי"ת. משא"כ אם נסתם כו'. וא"כ איך א' טהורה כו'. אך הנה מש"א על הנשמה טהורה היא היינו שהיתה טהורה קודם בואה לגוף משכא דחוי' כו' היינו כמו שהיא בג"ע כו'. אבל א"כ דהוא קאי על הנשמה כמו שהיא בג"ע. א"כ מה רבותא איכא כו'. אמנם היא רבותא גדולה כו': דהנה ידוע דכל התהוות שהוא בחי' יש ודבר מה בפ"ע הוא מוכרח להיות מוסתר מאור האלקי המהווה אותו. וא"ל יתבטל לגמרי כו' כמבואר בח"א. שלבחי' התהוות העולמות נעשה כמה צמצומים והעלמות שמוסתר ונעלם אא"ס ב"ה בהעלם אחר העלם עד שנעשה בחי' מקור למקור להתהוות העולמות כו', וכמ"כ מעולם לעולם הת' הימנו כו' עד שנעשו בחי' שרפים ומלאכים וחיות ואופני' כו' וכל אחד מסתיר על שלמטה הימנו כו' עד שהן ברצון ושכל ומדות ובחי' יש בפ"ע רק שבטל לאור האלקי כו'. ואדרבה כל עבודתן הוא ג"כ להסתיר על האור האלקי כו' וכחו שאנ"ר ארבעה יסודות גשמי' ארמ"ע כו' המה בודאי מסתירים אור האלקי שנראים כטבעים ממש עד שנראה לעין הגשמי שהכל דרך הטבע כו'. והנה שרשם בד' חיות דמרכבה כו' מוכרח לומר שגם הם מסתירים אלא שהן עדיין רוחני' יותר כו'. וגבוה מעל גבוה כו' עד שכולם מוסתרים בעצמם כו'. והן בחי' מסתירים למטה מהן כו' וד"ל:
והנה הנש"י נק' בני היכלא דמל' ונק' בנים כמ"ש בנים אתם עצם חלק אלוה כו' פי' הגם שהם בבחי' רושו"מ משיגים עצמיות אא"ס ב"ה בחי' הוי' ממש כו' איך שהוא מהווה ומחי' את כולם. וכולא קמי' כלא כו'. וכמ"כ בהיותה למטה הימנו להראות למטה שהוא כך כו' כמשי"ת. וע"כ נק' טהורה מכל חלקי הכלים והצמצומים כו'. וזהו רבותא גדולה כו' וד"ל. שאין לשום מלאך בזה השגה כלל וכלל. אך אח"כ יורדת בג' מדרי' בי"ע כמ"ש אתה בראתה אתה יצרתה כו' עד ואתה נפחתה בי כו'. והנה עכ"ז אף בירידתה בגוף נק' נר הוי' כמ"ש נר הוי' נשמת אדם כו'. היינו שמאירה שם הוי' בהגוף כו'. כמ"ש אתה הראת לדעת כו' היינו ע"י הנשמה. והנה הנשמה עושה גם כאן בחי' הביטול לאלקות כו'. והנה בכאן הוא היפך ממש נגד השרים והמלאכים אסר בעולם העשי' כו' כי המה מסתירים ממש על אור אלקי. וזהו כל עיקר עבודתם להסתיר ולהעלים עד שיהי' נראה העולם יש ודבר גשמי ממש עד שיוכל לומר כחי ועוצם ידי עשה כו'. והנה המה ב' הפכים ממש. עזנ"א כי הנה אויביך הוי' כו' כי כאן שייך בחי' אויביך ממש כו'. אך צ"ל מ"ש ב"פ אויביך כו' ולמה אמר יאבדו ויתפרדו כו' משמע ב' בחי' א' אבידה לגמרי. והב' יתפרדו ממעמדם ומצבם אבל לא יאבדו לגמרי כו'. וגם מהו מצד הנשמה דוקא כו'. אך הנה כתיב אחור וקדם צרתני וארז"ל אחור למע"ב שאפי' יתוש קדמך כו' היינו מה שאנ"ר שאין כל ברי' עוברים רצונו ית' כמו האדם כו'. פי' כי אפי' הקליפות היותר טמאים אינם עוברים רצונו ית' כמו אדם כו'. רק שכך היא בריאתם בצמצום והסתר ועבודתן להעלים ולהסתיר על אור הוי' כו'. וזהו רצונו ית' אבל אינם עוברים רצונו כלל. וכמו שא' בלעם לא אוכל לעבור פי הוי' היינו כשעלה למקום נבואתו כו' א' לא אוכל כו'. הגם שמצ"ע הלך לקללם כו' היינו מצד הגוף כו' וא"כ אינו נמצא עוברי רצונו רק בחי' אדם בגופו כו'. וזהו יתוש קדמך כו' כמ"ש ידע שור קונהו כו' ישראל לא ידע כו'. והנה הטעם הוא מפני שבאדם יש בחי' נשמה הנק' נר הוי' היינו להאיר למטה בחי' הוי' איך מהוה ומחי' בכל [רגע] את בה"ע כו' היפך בחי' עבודה של [הקליפות] שהוא רק להעלים ולהסתיר על שם הוי' כו' להיות דוקא בבחי' פירוד מתגברת הסט"א לטמא את האדם כדי שלא תאיר הנשמה בגוף כו' כמ"ש לא יגורך רע כו' והם אויביך ה' ואויביך של הנשמה כו'. אך הנה אויביך יאבדו כו'. והנה זהו הי' כונתו ורצונו ית' שיהי' אויביך הוי' ותרד הנשמה ותעשה מלחמה עמהם ותאיר האור הוי' במקום החשך וההסתר דוקא. ובזה יסתלק יקרא דקוב"ה לעילא לעילא כו'. והנה כשהיו ישראל במצרים בבחי' גלות לא האירה הנשמה בגופם כלל מחמת שהיו עבדים לפרעה בגשמי' כמ"ש ויעבידו מצרים את בני ישראל כו'. והנה בגשמי' היו מוכרחים לעבודה לעשות כל מה שצוה פרעה כו'. והנה כמ"כ היו מוכרחים ברוחניות לעשות מה שצוה פרעה דקליפה היינו להעלים ולהסתיר על שם הוי' כו'. וע"כ אמרה מדה"ד הללו עע"ז כו'. אבל הנשמה לא הי' מאירה עליהם רק בבחי' מקיף כו' כמ"ש לאברהם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך כו'. ואו' והייתי היינו בחי' עצמו' ממש כו'. ומצד זה היו בנ"י מאמינים בהוי' תומ"י כשאמר להם משה אהי' שלחני אליכם כו' והיינו מצד הנשמה שהי' מאירה עכ"פ בבחי' מקיף כו'. והנה ידוע שהאור המאיר בבחי' מקיף הוא אור גדול ביותר כו' כמבואר במ"א. וזהו אנכי הוי' אלקיך מארמ"צ כו' היינו אנכי מי שאנכי כו' בבחי' מקיף עכ"פ כו' שבא"ל האור הגדול הזה היו משוקעים שם כו' ואלקים זולתי לא תדע כו'. היינו כמו שהיו במצרים עובדים להעלים ולהסתיר על שם הוי' כו'. וזהו בחי' אלקים המסתיר כו' לא תדע כו'. היינו שגם בידיעה והכרה בגוף יהי' משיג בחי' שם הוי' היינו שתאיר הנשמה בגוף כו' וד"ל. וזהו אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארמ"צ כו' וד"ל:
והנה מ"ש אשר הוצאתיך מארמ"צ היינו רק שלא תוכל הקליפה עוד להכריח את האדם לבחי' עבודתה כנ"ל. רק נלחמו ביניהם מי יתגבר כו'. והנה לפי"ז ניחא מה שלא מצינו שחטאו ישראל במצרים אפי' אחד מהם כו'. ואחר היציאה נאמר וימרו על ים כו' וכמה עונות הגם שקבלו התו' כו' ובמצרים לא הי' להם כ"ז כו' אמנם לפי הנ"ל כי מה שהקליפה מחטיא את האדם הוא מצד המלחמה כדי שלא תאיר הנשמה בגוף כו' כנ"ל. אבל במצרים לא האירה כלל לגוף בבחי' או"פ וישראל לא עשו מהקליפה כו' וד"ל אבל עכשיו נלחמים ביניהם כו'. והקב"ה נותן עוז להנשמה להגביר על הקליפה אותה כו' כמ"ש יצרו ש"א מתגבר עליו בכ"י והקב"ה עוזרו כו' וזהו ואתה משמרה בקרבי כו' כלומר הגם שהיא בקרבי כו' ולא כמו במצרים שהי' רק בבחי' מקיף כו' עכ"ז צריך שהקב"ה עוזרו כו'. וגם בלא"ה צריך שמירת הקב"ה מצ"ע היינו מצד שהנשמה טהורה מכל חלקי כלים כנ"ל ע"כ רוצה לצאת מגוף האדם כו' אלא בע"כ אתה חי כו' כמ"ש כל הנשמה תהלל י"ה על כל נשימה כו' וזש"א המקובלים שבמצרים הי' בחי' הדעת בגלות היינו שלא השיגו כלל דעת הוי' מצד שהנשמה לא הי' יכולה להאיר בתוכם בבחי' או"פ כו' וד"ל. והנה אחר שיצאו ממצרים הנשמה בקרב איש והקב"ה שומרה כנ"ל. אך מצד טרדת עוה"ז שמשוקע בכל כחותיו בעניניו בפרנסה כו'. ובפרט אם ח"ו עבר עבירה כו' אזי גוברת הקליפה עד שבא לבחי' שכחת דעת הוי' עד שנדמה בנפשו שהוא משוקע ממש כמו בגלות מצרים ח"ו עד שהנשמה אצלו רק בבחי' מקיף כו'. ע"כ אמר התורה עצה לזכור יצ"מ בכל יום כמ"ש למען תזכור את יום צאתך מארמ"צ כל ימי חייך כו' והוא אומר צאתך לשון פועל יוצא היינו להתבונן בעצמו שהרי כבר יצא ממצרים. כמ"ש לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם כו' הרי בודאי הנשמה בקרבו רק שצריך למלחמה כו' והקב"ה עוזרו כו'. והנה בהתבוננות זו יכול לעורר נשמתו להתחזק במלחמתה כו' וד"ל. וכמו שמצינו בגדעון שאמר אי' נפלאותיך שעשית לאבותינו במצרים כו'. ואמר לו הקב"ה לך בכחך זה כו' היינו שמצד התבוננות זו תוכל להלחם ולהתגבר כו' כי מעט אור דוחה חשך הרבה כו'. אבל בלא התבוננות זאת א"א לעוררה כו'. וזהו עמי לא התבונן כו' (וכמו שאומרים ער הערט ניט פון זיין גיזונט) היינו מכחו שיוכל להתגבר כו'. והנה מצד התבוננות ממילא אויביך יאבדו ויתפרדו כו' מלהסתיר כשי"ת לקמן:
והנה לתוס' ביאור נר הוי' נשמת אדם. היינו שהנשמה נק' נר לשם הוי' להאיר בחי' שם הוי' בגוף כו'. הנה כי בכל נשמה יש בחי' ניצוץ אלקי ומצד הנשמה מאיר הניצוץ בגופו כו'. כמו הנר שאוחז האור בו להאיר בתוך החשך כו'. והנה להבין איך שמצד הנשמה תוכל להאיר הניצוץ בגוף כו' דהנה ארז"ל שמשא אכולא עלמא נייחא כו' שבחי' זיו השמש מאיר בכל העולם בשוה. אך כשהאדם עושה מחיצות סתומות מכל צד מסתירין הם על אור השמש שלא תאיר באותו מקום בתוך המחיצות כו' הגם שבאמת היא מאירה אפי' באותו מקום כמ"ש אכ"ע נייחא כו' וד"ל. והנה כשעושים חלון בהמחיצה יאיר השמש לבית דרך החלון כו'. הנה יש כאן ג' מדרי' אור השמש, והחלון והאור שמאיר בבית כו'. והנה החלון הוא רק כלי להכיל האור מתוכה לבית כו' ולכאורה קשה איך שייך לקרותה בשם כלי כלל הרי אינו רק חלל כו' מעבר לעבר כו' אך באמת אם לא היו מחיצות המסתירות לא שייך לקרותה בשם כלי כלל. אבל עכשיו שיש מחיצות המעכבים ולא די שמעכבים אלא שמסתירים ג"כ והחלון הוא להיפך ולא די שאינו מעכב כו' אלא שדרך תוכו יכול להאיר אור השמש כו' ע"כ נק' בחי' כלי כו'. והנה כמ"כ יובן בהנמשל למעל' דהנה הג' עולמות בי"ע המה וכל מה שבתוכן מסתירים על שם הוי' כו'. הגם שבאמת לית אתר פנוי מיני' כו' עכ"ז המה מסתירים בהסתר והעלם עד שנדמה לחשך כו'. והנה המה נק' בחי' כלים להכיל בתוכם האור אלקי ולהסתיר כו' וכמשל הכלים שממלאים אותה המחיצות מסתירים ומעכבים כו' וד"ל. וכש"כ הגוף שהוא משכא דחוי' כו' שהוא מסתיר לגמרי כו'. אבל אמנם הנשמה היא עומדת תמיד בבחי' ביטול לשם הוי' כו'. והנה הכלי שלה אדרבה להאיר לשם הוי' כו' ונק' בחי' חלון כו' שהכלי שלה היינו בחי' העדר הרגשת עצמותה כו' ע"כ ממילא ע"י יאיר אור הוי' כו' הגם שבאמת אכולא עלמא נייחא כו' וד"ל. וזהו פי' נר הוי' נשמת אדם כו'. ונמצא מובן לפי"ז שבגלות מצרים שהי' הנשמה רק בבחי' ק כנ"ל כו' הרי הי' הניצוץ כ"כ בגלות כו' וד"ל. וזהו שא' ביצמ"צ פדית גוים ואלקיו כי נתפרדו כל פועלי און היינו המחיצות מצד הארת כו' מי שאנכי כו' ונעשה בחי' חלון שע"י מאיר הניצוץ כו' וד"ל:
והנה עכשיו שיצאו מגלות מצרים כנ"ל ולא תוסיפון כו'. והנה הגם שאפשר שע"י העולמות וטרדת עוה"ז כנ"ל יוסתר בחי' כח הנשמה ולא יאיר הניצוץ בגופו כנ"ל כו' עכ"ז בהזכרו שכבר יצא ממצרים כנ"ל למען תזכור כו' יאיר הניצוץ תומ"י כנ"ל כו'. והנה נק' האור האלקי בבחי' ניצוץ. היינו כמו למשל הניצוץ אש שבגחלת שיוכל להפיח בו עד שיצא שלהבת גדולה מאד כו'. וכמ"כ ע"י התעוררות הנשמה והניצוץ שבה יוכל לבוא לידי בחי' אתכפיא לסט"א ואתהפכא כו' ויאיר אור גדול כו' ויסתלק יקרא דקוב"ה לעילא לעילא כו'. והנה יש ג' בחי' אתכפיי' ואתהפכא ולעקור השרש דסט"א מעיקרו וכו' והנה בחי' אתכפיי' יכול להיות גם בזמן הגלות כמו לנצח במלחמה עכ"פ כו'. אבל בחי' אתהפכא יהי' לעתיד דוקא כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כו'. והנה בחי' עקירת השרש של הסט"א היינו בחי' הרשימו של החטא שעבר כבר כו' הגם שעשה תשובה נכונה כו' ומודה ועוזב כו' עכ"ז אפשר שבשעת התפלה יבואו מח' רעות ולא יוכל להפטר מהן כלל כו'. והוא מצד בחי' הרשימו של החטא שנשאר עדיין כו'. ומבחי' הרשימו הנ"ל זורק כמו חצים למרחוק כו' והן המח"ז הנ"ל. והוא מבחי' מקיף דקליפה כו' והנה התיקון לזה הוא ג"כ העצה שיזכור יצ"מ במה שאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו'. דהנה אומרו אנכי היינו אנכי מי שאנכי דלא ידע לי' ב"א כו'. וא"כ ממילא יעקור גם השרש דסט"א כו'. דהנה בחי' אנכי הנ"ל ה"ה פדה גם הניצוץ הנ"ל מגלות מצרים. כמ"ש פדית גוים ואלקיו כו'. והנה בחי' הניצוץ הנ"ל המאיר בנש"י היינו מבחי' שם הוי' כמ"ש נר הוי' כו' וכמבואר לעיל. והנה בחי' הוי' זה הוא שרש ומקור להתהוות עולמות נפרדים כו' היינו דשייך לומר בו עכ"פ בחי' או"כ והוא ל' כלים דאצי' שמתלבשים בבי"ע כו' ונק' בחי' אצי' שבבריאה אצי' שביצירה כו' היינו בחי' יו"ד כלים הפנימי' הם בחי' אצי' שבבריאה ול' כלים אמצעים נק' אצי' שביצי' כו' ול' כלים החיצונים הוא בחי' אצי' שבעשי' כו' וד"ל, ונק' בחי' צמצום והעלם והסתר כו', היינו יו"ד כלים הפנימי' היינו בחי' צמצום כו' ויו"ד האמצעים נק' בחי' העלם כו' וד"ל. והנה לפי"ז מובן שיש שרש דשרש לבחי' הקליפה ג"כ בשם כו'. אבל בחי' אצי' עצמו הוא עדיין אחד פשוט כמ"ש איהו וחיוהי וגרמוהי חד כו' ביחוד גמור כו' וד"ל. והנה בחי' הוי' הנ"ל היינו האור של השלשים כלים הנ"ל. והנה לפי"ז הגם שתאיר הנשמה בחי' שם הוי' מצד שהיא נק' טהורה מכל חלקי הכלים כו' ואתכפיי' בחי' הרע כנ"ל כו' עכ"ז הרי יש לה שרש דשרש עכ"פ כו' וד"ל. וא"כ הגם שבשעת התפלה יאיר בחי' הוי' ע"י הנשמה המתעוררת בשעת תפלה ותנצח המלחמה כנ"ל כו' עכ"ז תיכף אחר התפלה כשילך בעניני עוה"ז תוכל להתעורר הקליפה כי יש לה עכ"פ שרש דשרש כו' ואפי' בשעת התפלה יכולה לזרוק חצים עכ"פ מרחוק כו' וד"ל. ועז"א אנכי מי שאנכי אשר הוצאתיך כו' שאין להקלי' שם שרש כלל הוא אשר הוצאתיך מארמ"צ א"כ נעקר גם השרש שלהם כמ"ש בזהר תבר שלשליהון כו' ורתיכיהון כו'. וכמ"ש שהכה בכורי מצרים כו' שהוא השרש שלהם כו' וד"ל. א"כ יכולה הנשמה שתאיר כ"כ לעקור השרש כו'. וזהו למען תזכור יום צאתך כו'. והנה ע"י בחי' הזכירה זו ממילא יבוטלו המח"ז ג"כ ולא יוכל לזרוק בחי' החצים כו' וד"ל זהו מ"ש אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו כו' היינו כמו עד"מ החי' הנק' ראם היא שוה למטה ברגלי' כמו בגופה וראשה כו' כי כל אברי' מעובים מאד כו'. ולא כדרך שאר החיות שמשפע ויורד עד שהרגלים שהם למטה הם ביותר דקים כו' והנה כמ"כ אמר ע"ד דוגמא למעל' שבחי' כח אלקי הנגלה במצרים הוא בחי' אנכי הנ"ל כו' זהו בחי' אני ראשון ואני אחרון בשוה כו' וד"ל. והנה בחי' זה הכח הי' לנש"י אפי' במצרים מצד בחי' האבות כו' וכמ"ש והייתי לך כו'. היינו בחי' עצמות בחי' אנכי כו' וכמ"ש אנכי הוי' אלקיך בארמ"צ רק שהי' בבחי' מקיף כנ"ל וד"ל. ועכשיו הוא בבחי' או"פ כו' וד"ל. א"כ לפי"ז יש כח בכל נש"י לג' בחי' אלה אתכפיי' ואתהפכא ועקירת השרש כו'. והיינו יאכל גוים צריו בחי' אתכפיי' כו'. ועצמותיהם יגרם היינו בחי' אתהפכא כו'. וחציו ימחץ היינו שרש של הקליפות כו' וד"ל. כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כו' וד"ל:
פרק ב
ביאור מאמר מביאורי הזהר פ' צו
עושי דברו כו' ואח"כ נטלו ישראל עשי' מהמלאכים כו' וכמבואר שם. וזהו בבי"ע דוקא וזהו ענין פ' שני' המשכת המצות בבי"ע דוקא. ושם באמת המצות גבוהים מהתורה כמו בכללות ההשתלשלות הוא בחי' התורה בחי' חכ' דא"ק. ושרש המצות בכתר הכללי כידוע והוא נק' אדם דברי' כמ"כ בפרטי ההשתלשלות בבחי' התורה היא למטה משרש המצות ולזה נאמר עושי דברו מתחלה ואח"כ לשמוע וד"ל. אך באמת בשרש התורה כמו שהיא במחה"ק היא למעלה הרבה במדרי' מהמצות. ולזה המצות נק' אברים דמלכא כו' שהוא בחי' חיצוני' והתורה היא פנימית היחודים שנעשה במצות לאכללא שמאלא כו' הוא הכל ע"י גילוי יחידה הנ"ל וד"ל. והנה בזה יתורץ מה שמצינו שע"י התו' יכול לקיים כל המצות כידוע מארז"ל העוסק בתורת עולה כאלו כו'. וכמ"כ ע"י ודברת בם שמדבר התו' מכל המצות הוא גורם המשכה כידוע ודברת הוא לשון הנהגה והמשכה. והוא לכאורה תמוה שהנה קיום המצות שבמעשה הוא להיפך ממש מענין קיום המצות שע"י התורה כמו עד"מ. קרבנות במעשה בזמה"ז דהיינו בחוץ פסולים שהוא שחוטי חוץ. וכן תפילין בלילה. וכמ"כ בכל מ"ע שהז"ג הוא דוקא בזמנו כמ"ש דבר יום ביומו כו' וא"כ איך יקיים זה ע"י עסק התורה שהוא בכל זמן ובכל מקום. אך הענין הוא כי שרשי התורה הוא מבחי' יחידה הכללית אא"ס הפשוט שקודם מציאת בחי' זמן ומקום שהיא במעשה המצות כמו שהם אח"כ ע"י בחי' חכ' דא"ק שהוא מנובלות חכ' של מעלה כו' בעסק התורה לשמה שהוא בבחי' יחידה שבנפשו הוא העלאת מ"נ לשרש התורה שהוא בבחי' יחידה הכללי' הוא למעלה מעלה הרבה משרש המצות שהם מבחי' מח' אנא אמלוך שהוא הכח לבחי' זמן ומקום הבא אח"כ בהשתלשלות וד"ל והנה עי"ז יוכל לקיים (בכל מצוה ומצוה בפרטי') ע"י גילוי יחידה שבנפשו כל המצות בכלל. וכמו ענין המצות שקיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה כי לכאורה הוא תמוה מאד. כי הנה לא מצינו שקיים מצות יבום. וכמארז"ל שיהודה קיים מצות יבום תחלה. וכמ"כ למה נצטוה בפירוש על המילה ולמה לא קיים אותה מתחלה כמו כל המצות שקיים. אך הענין הוא כי הנה רמ"ח פיקודין הם רמ"ח אברים. וכמו ע"ד המשל באברי האדם שיש המשכה לכל האברים בחיצוני' מבחי' דם שהוא הנפש ע"י כח הדם הרוחני שהוא בלב תחלה כידוע מענין דפיקות הלב קיסטא דחיותא וכמ"ש בזהר ליבא פליג לכל שייפין. וכמ"כ בפנימי' הלב מחלק הרצון שיש בכל אבר ואבר דהיינו הרצון ביד לכח עשי' והרצון ברגל להילוך הוא הכל ע"י רצון הכללי שיש בבחי' הנק' רעותא דליבא כו' בחי' רצה"פ המתגלה מבחי' יחידה בלב. וכמ"כ בזו הדוגמא כבי' למעל' שהתחלקות הרצון הוא בבחי' אברים דמלכא דהיינו הרצה"פ הוא מתגלה בכל מצוה ומצוה שברמ"ח אברים אך כולם הם מקבלים מבחי' יחידה רצה"פ שהוא בתורה שהוא מבחי' יחידה הכללי'. לכן כמו שבהעלאת מ"ן ע"י תורה לשמה שהוא העלאת מ"נ לבחי' יחידה הנ"ל כמ"כ קיים אברהם כל המצות ע"י גילוי יחידה שבמדת האה' שלו שלכן נק' אברהם אוהבי היינו שהי' אוהב לבחי' יחידה הכללית וזהו אוהבי דוקא לכן הי' מקיים כל המצות עי"ז כמו שמבואר למע' בעסק התורה וד"ל. וכמ"כ יעקב אבינו קיים מצות תפילין ע"י מקלות וכמ"כ ע"י בארות דיצחק הכל הוא ע"י גילוי מדת חג"ת. שבאבות שהי' בבחי' יחידה היו יכולים לקיים כל המצות בכלל עי"ז. וכמ"כ אף בעסק אחר שלא כפי התורה כמו תפילין ע"י מקלות וכדומה. וזהו ענין והיו הדברים האלה אחר בחי' ובכל מאודך וד"ל והנה עד"מ כמו מאכל הגשמי' שמדצ"ח שמחי' את האדם. והוא כי בחי' המאכל הוא מבחי' י"ס מעלמא סתימא בחי' מח' הנ"ל. והוא כי אנו רואים שאף שיש בהמאכל כל בחינת עשר כחות הנפש בחי' חב"ד חג"ת כמו שיש בנפש האדם. רק החילוק שיש בין המאכל ובין נפש האדם הוא כי בנפש האדם י' כחות הנפש הם מתפשטים בציור קומה ראש למעלה והלב באמצע והרגלים בסוף אבל בבחי' בהמה הראש והידים והרגלים הם בהשוואה ואינו גבוה זמ"ז כלל. וכמ"כ בבחי' הצומח שיש בו ג"כ בהעלם עשר כחות הם בהשוואה יותר ויותר אפילו מבחי' בהמה. והחילוק הוא שבנפש האדם הוא מתחלק לפי מזיגת הכלים. והנה מזיגת המוח והראש הוא רוחני יותר לכן הוא למעלה יותר משא"כ הלב שאף שיש בו ג"כ חו"ב כמ"ש ולבי ראה הרבה חכ' כו' או כמ"ש ובכל חכם לב נתתי חכמה מ"מ בלב הכלי הוא יותר בהגשמה לכן הוא ג"כ למטה יותר מהמוח. וכמו כן ברגלים בחי' תחתונה שבגוף. אך כ"ז הוא מצד הכלים לכן גם כחות הנפש כשמתפשטים בהכלים המה בבחי' ציור אדם אבל בעצמות הנפש המה ג"כ בהשוואה כידוע במ"א. והנה המאכל שבדצ"ח הוא ג"כ כנ"ל ששרשו מבחי' י"ס דעיגולים עלמין סתימין הנ"ל ששם כל הכחות בהשוואה ואין בו חילוקי מדריג' בבחי' קוין בציור קומה כמבואר למעלה במשל כח הדיבור שיש במח'. וזהו ענין שרש כל המאמרות קודם מאמר נעשה אדם אבל בחי' מאמר נעשה אדם הוא דוקא בבחי' התפשטות האורות בכלים בבחי' ציור קומה לכן יש כח במאכל להחיות את האדם כמו שבחי' התפעלות הכחות שמתפשטים בכלים הוא ע"י תוס' הארה מהכחות כמו שהמה כלולים בעצם הנפש כידוע כמ"כ הוא התחדשות בכחות ע"י המאכל שמדצ"ח. והנה יובן ממילא לפי"ז בכללות ההשתלשלות שהוא בחינת אבי"ע שהוא בכלל בחי' חב"ד חג"ת נה"י כידוע דאבא שרש אצי' ואימא מקננא בברי' וו"ק ביצי' ואופן מקננא בעשי' הוא ג"כ בענין ב' בחי' הנ"ל דהיינו התפשטות הי"ס באו"כ בציור אדם. וכמ"כ יש התפשטות הי"ס בבחי' עיגולים כמ"ש רוח האדם ורוח הבהמה כידוע:
הנה מובן לפי"ז שבי"ס דיושר הוא בבחי' התחלקות המדרי' רת"ס בציור אדם כנ"ל אבל בבחי' י"ס דעיגולים המה בהשוואה ממש ראש ורגל ואין בו חילוק מדרי' שעולם אצי' יהי' במדרי' יותר ויותר עליון מבחי' עולם העשי' רק הכל בהשואה ואף גם למטה מטה בעולם העשי' יש ג"כ בחי' אצי' כמו שהוא למעלה כמו שידוע בשם המגיד זצלה"ה רק החילוק שבין עולם אצי' כמו שהוא בא ע"י י"ס דיושר בבחי' רת"ס בחילוק מדרי' שאצי' הוא גבוה הרבה ויותר עליון מעולם העשי' הוא ג"כ כמו חילוק י' כחות נפש האדם כשהוא בכלים לי' כחות הנ"ל כשהוא בדצ"ח ששם אף שיש בבחי' י' הכחות הנ"ל המה בהעלם אבל בציור קומה באים לידי גילוי. וכמ"כ ממש החילוק בין השתלשלות ד' עולמות בבחי' ציור אדם דיושר לגבי השתלשלות העולמות הנ"ל בבחי' י"ס דעיגולים. שבעיגולים אף שיוכל להיות בחי' אצי' כמו שהוא אף למטה מטה בעשי' מ"מ יש חילוק בין אצילות שהיא בבחי' ומדרי' ציור קומה שאצי' למעלה ששם יכול להיות בגילוי ממש אבל בבחי' אצי' שמי"ס דעיגולים שאף שנמצא אצי' למטה כמו שהוא למעלה מ"מ הוא בהעלם והנה מובן ממילא לפי"ז שהוא ג"כ ההפרש למעלה בין בחי' תומ"צ. שהנה שרש המצות הם רמ"ח אברים בבחי' ציור קומה. והתורה היא מבחי' כי לא אדם הוא בחי' רמח אברי' רוחני' כמו שהוא למעלה בעצמות יחידה בחי' אא"ס הפשוט שעשועי המלך כנ"ל ולכן יוכל להיות התחדשות וחיזוק כחות האברים בחי' פקודין ע"י התורה כמבואר למעלה בענין קיום האבות את המצות עד שלא ניתנו באופן אחר במקלות ובארות וד"ל וממילא מובן ג"כ שע"י התורה יוכל להיות גילוי עולם האצי' כמו שהוא נמצא למעלה אף למטה מטה בעשי' אך הוא במדרי' יותר ויותר ממה שנמצא ע"י בחי' י"ס דעיגולים שאף שגם ע"י נמצא אצי' בעשי' אך הוא בא בהעלם אבל ע"י התורה יוכל להיות אף בגילוי ממש כמו שהוא בבחי' אצי' בציור אדם בגילוי כמ"כ יבוא בגילוי גמור אף בי"ס דעיגולים למטה בעשי'. וזהו מה שנאמר במ"ת וירד ה' על ה"ס דהיינו שנמצא גילוי אנכי בחי' כתר אף למטה בעשי'. וכמ"כ הי' גילוי מל' דאצי' כמו שהיא למעלה הי' בין ב' בדי ארון ששם התורה הי' בחי' מל' דאצי' כמו שהוא למעלה נמצא אף למטה מטה. אך מה שנא' במ"ת ל' ירידה מאחר שאין בו חילוק מדרי' למה נא' לשון ירידה וכמ"כ בענין השראת השכינה בהיכל ק"ק נא' לשון צמצם שכינתו מה ענין הצמצום הנ"ל. אך הענין הוא כי יש חילוק מדרי' בענין היחודים יחוד עליון בתחתון שלא במקומו וענין יחוד עליון בתחתון במקומו העצמי:
והנה צריך להקדים לזה ענין ב"פ הוי' הנא' כאן בק"ש שידוע שכדי לייחד זו"נ קבה"ו צריך מתחלה יחוד או"א. וזהו ענין הוי' אלקינו בחי' יחוד או"א ואח"כ הוי' אחד. והנה צריך להבין לזה מהו ענין יחוד או"א הלא או"א הן תמיד תרין רעין דלא מתפרשין כחדא שריין. אך הענין הוא ג"כ כנ"ל שבחי' יחוד או"א התמידי הוא ענין יחוד שלא במקומו בדרך ירידה. אך ענין יחוד או"א הפנימי' שהוא נעשה ע"י העלאות מ"נ ממס"נ נש"י הוא יחוד קובה"ו במקומו. והנה להבין ענין זה צריך להקדים להבין מה שיא' שאו"א כחדא שריין וכחדא נפקין היינו כמו עד"מ נפש האדם כשנמצא איזה שכל במציאות מלמעלה מן המשכיל הוא נמצא בבחי' כח היולי פשוט בבחי' נקודה א' שאין בו התחלקו' אותיות כלל אך בשכל הוא בא במוח תפיסא ושם הוא נתחלק בבחי' ציור קומה רת"ס ע"י התפשטות אותיות המח' שהם כלים וגוף לגבי חיות כמ"כ ע"י התפשטות האותיות במוח תפיסא הנ"ל ממילא נתפסת השכל בבחי' רת"ס אך הנה התפשטות האותיות הנ"ל הם באים ממילא בלי עיון וטרדא כלל בכת מחשבתו איך להמציא האותיות לשכל ע"כ במוכרח להיות שהי' בתחלה בחי' אותיות הנ"ל בכח ההיולי של השכל רק שלא נמצא עדיין בגילוי גמור אלא כשהוא בא בהתפשטות במוח תפיסא אבל באמת המה עצם אחד עם השכל ע"כ בהתחדשות השכל מלמעלה מן השכל נתחדש ג"כ בחי' כח ההתפשטות של השכל מלמעלה מן השכל. והראי' לזה שיוכל להתחדש שכל חדש מעיקרו ע"י התפשטות השכל באותיות כידוע בענין נבונים שהוא כשמקבל שכל במוח תפיסא הוא מבין דבר חדש מעיקרו תוך אותו השכל שמקבל. והנה ידוע כי התחדשות השכל מלמעלה מן השכל והחכ' מאין תמצא וכאן הוא נמצא התחדשות חכ' ע"י יש ונמצא דוקא דהיינו התפשטות השכל באותיות במוח תפיסא דוקא בבחי' נמצא ויש. וע"כ שיש גם כן בבחי' האותיות כח האין דחכ' בהעלם אך שהוא בהעלם גדול והתחדשות השכל בבחי' האין דחכ' יותר בנקל כידוע ממא' נבונים אפילו בדורו של משה לא אשתכח. והנה נמצא לפי"ז כל כח התפשטות האותיות שבשכל הוא נמצא בתחלה בכח החכ' וכל כח החכ' הוא בהתפשטות השכל בבחי' העלם. וזהו ענין הבן בחכמה וחכם בבינה שכתוב בס"י וד"ל. אך ענין זה דהיינו מה שנמצא כח הבינה בבחי' החכ' ומה שנמצא כח החכ' בבחי' בינה תלוי באופן ענין היחוד דאו"א. דהיינו כשהיחוד הוא שלא במקומו דהיינו שבחי' החכ' הוא בא בהתפשטות שלא במקומו אז הוא האין של החכ' מוסתר בתוך היש. אבל יש בחי' יחוד פנימי דהיינו שכח התפשטות השכל טרוד ומובלע ממש בכח נקודת השכל. ואף שנמצא השכל אז במציאו' בבחי' אותי' השכל בהתפשטות המח' אך המח' הנ"ל טרוד מאד בעומק נקודת השכל והיו לאחדים ממש עם עצם כח הפשוט של השכל והוא ענין התכללות אימא באבא אשתו כגופו ממש זהו ענין יחוד אמיתי בבחי' פב"פ. אבל ענין יחוד שלא במקומו בבחי' ירידה בהתפשטות אף שהוא ג"כ בחי' יחוד גמור כמבואר למעלה מ"מ הוא בבחי' ירידה וענין אחור בפנים וד"ל. וז"ש וחכם באחור ישבחנה ישח בינה דהיינו בחי' התפשטות האותי' שיש במוח תפיסא הוא מבחי' אחוריים דחכ'. ואין היחוד בבחי' פב"פ כמו ענין יחוד הב' הנ"ל, והנה הגורם לאופן ב' יחודים הנ"ל זה תלוי בשרש או"א למע' דהיינו בבחי' כתר כידוע דאבא הוא מלבוש לחסד דא"א ואימא מלבוש לגבו' דא"א. והנה בחי' חו"ג דא"א הנה היחוד שבהם תלוי באופן היחוד שיש בבחי' ע"י דהיינו בענין יחוד חו"ג דע"י וכמו שהיחוד בבחי' חו"ג דעתיק ככה יהי' אח"כ היחוד בבחי' חו"ג דא"א. והנה ידוע שחסד דע"י מלובש בגלגלתא וגבו' דע"י מלובש במו"ס. והנה בחי' גבו' דע"י הוא תגבורת התענוג שיבוא מגילוי דוקא בהתפשטות לחוץ. אך חסד דע"י הוא תענוג פשוט כמו עד"מ תענוג מטיול או מציור נאה וכמ"כ בקבלת נח"ר שאמר ונעשה רצונו הוא תענוג פשוט ואין בו התפשטות לחוץ רק תענוג במקומו נייחא דרוחא. והנה היחוד דחו"ג דע"י הכל תלוי ג"כ בענין הנ"ל דהיינו כשההתפשטות מבחי' חסד דע"י נכלל בבחי' גבו' דע"י אז בא התפשטות מכח התענוג לחוץ לגלות כל צפון ואף מה שלא הי' ביכולת לגלות בל"ז מחמת שהוא כמוס וסתום מאד ואינו בהתגלות אפי' לעצמותו בבחי' טעם וגילוי גמור והוא בחי' גולגלתא הנ"ל אך כשהוא בא בבחי' יחוד בגבורה דע"י אז יכול לבוא לידי גילוי בבחי' טעם וגילוי גמור. וזהו ענין מה שמבואר בזוהר על ענין בחי' טלא דבדולחא בחי' גבו' דע"י המלובש במו"ס גונא סומקא אתחזי בי' באמצעיתא דהיינו כי בחי' אבן הבדולח הוא בחי' אבן לבן בתכלי' הלבנוני' והבהירות ביותר אך כשמאיר עליו אור השמש מטבע הבדולח לכווץ בתוכו כל התפשטות אור השמש בתוך נקודה הא' דהיינו לאמצעותו וכמ"כ ענין המשל בבחי' חסד דע"י בחי' אור קדמאה כשהוא מאיר בבחי' מו"ס הנ"ל אז ע"י בדולח הנ"ל שמכווץ ניצוצי האור לתוכו אז עי"ז בא ממילא התפשטות גוונים מבחי' הבדולח הנ"ל דהיינו שיוכל אח"כ להמציא ולגלות מצפוני כח חכמתו שהי' סתום מכל צד בבחי' הרצון. וזהו ענין שרש יחוד או"א דהיינו שיבוא היחוד וההתכללו' מבחי' אין דחכ' בבחי' ההתפשטות וההתגלות באותי' המח' כי אבא שרש' מבחי' חסד דא"א. והוא ע"י התכללות ימינא בשמאלא דא"א שהוא בא ע"י התפשטות חסד דע"י בגבו' דע"י. אך ענין יחוד הב' בחי' יחוד פנימי הוא להיפך דהיינו התכללות היש באין דהיינו אימא באבא הוא כשהיחוד למע' להיפך דהיינו גבו' דע"י מו"ס הוא בדרך עלי' והתכללות עם גלגלתא שבתוכו מלובש חסד דע"י בחי' תענוג פשוט ואז הוא בבחי' תענוג עצמותו בבחי' נייחא דריחא. אך מ"מ מחמת שעולה ונכלל בו בחי' גבו' דע"י שמלובש במו"ס הנ"ל אז מוכרח להיות ע"י איזה גילוי. אך הוא גילוי עצם החכ' במקומו ונק' סייג לחכ' שתיקה בהעלם עצמות הרצון ואף נמצא בתוכו בחי' גילוי החכ' ממש אך שהגילוי הוא במקומו בעצמות הרצון אך שאינו בא בהתפשטות אותי' רק בחי' רצון והגילוי לחוץ שיבוא מזה בחי' הארת פנים הנק' בזוהר אנפהא דמלכא נהירין והוא בחי' תענוג הפשוט. והנה מזה לא יהי' שום השפעה לזולתו רק כמו מציאות החכ' כשהוא בדרך עלי' ברצון שהוא בחי' שתיקה גילוי ממילא ומאליו כידוע שכשכלי המוח נתמלא תענוג מבחי' עצמותו שעשועים העצמי' ממילא נתגלה כח חכמתו מה שלא הי' בכחו לגלות בשום ענין מטרדת השכל בל"ז רק שבחי' גילוי החכ' הוא ממילא ומאליו. וכמ"כ בענין הארת פנים בהמלך שגורם שמחה ותענוג להעם הרואים פניו ממילא ומאליו מתברך המוחין שלהם ונמצא בהם גילוי החכ' מה שלא הי' נמצא בל"ז רק אין זה נק' בשם השפעה מהמלך והתפשטות רק ממילא ומאליו והתכללות גמור עם תענוג המלך בעצמותו וממקום אחד יבוא גילוי הכח ובירור המוחי' בהעם ע"ד השמים המקבלים ובבחי' זו המקבל והמשפיע הם בהשוואה באופן בבחי' התכללות תענוג המתפשט מגילוי יחידה בחי' חסד דע"י הבא בהארת פנים וד"ל. אך הנה יש עוד בחי' הארת פנים דהיינו כמבואר בגמ' נדרים דאמרה: האי מטרוניתא לר"י פניך דומין לשתוי יין. והשיב חכמת אדם תאיר פניו והיינו בחי' הארת פנים הבא ע"י המוחין דאימא כידוע שנכנס יין יצא סוד. סוד הוי'. בחי' מו"ס הנ"ל כשהוא בתגבורת בחי' גבו' דע"י אז הוא בא לידי גילוי גמור בהתפשטות אותי' מה שלא הי' בכח להמציא אותי' לאותו השכל בל"ז. בלא תגבורת התענוג. וע"י גבו' דעתיק הנ"ל יצא סוד בחי' מו"ס הנ"ל להתפשטות בגילוי באותי' בכח המח' עילאה בחי' בינה. אך האין דהיינו בחי' מו"ס הנ"ל הוא בהלבשה בתוך היש בחי' אימא ואז ג"כ יבוא הארת פנים ע"י תגבורת התענוג. אך ענין הארת פנים הנ"ל הוא בא מחמת שאין בכח הכלים לסבול ולהכיל האור שבתוכם דהיינו בחי' האין הנ"ל בחי' מו"ס אז יבוא הארת פנים לחוץ בבחי' מותרות כמו ענין זלגו עיניו דמעות בר"ע. והנה זהו בחי' הארת המקיף שהוא בא מתחלה בתוך הכלי להאיר בבחי' או"פ אך מחמת קטנות הכלי הוא בוקע ויוצא לחוץ. והנה הארת המקיף הנ"ל יוכל להמציא איזה צד השפעה לפי שהי' מתחלה בכלי רק שהוא בוקע ויוצא לחוץ בבחי' מותרות מ"מ ימצא ג"כ בחי' השפעה כמו מה שנשאר ממנו בכלי. והיינו מה שמבואר בגמ' אילו חזיתיו להדי פניו כו'. נמצא מובן שאף בהארת פנים יש ג"כ איזה מציאות השפעה אך הוא מבחי' הארת פנים הבא מבקיעת הכלי. כמו עד"מ הארת פני הרב הנה הוא מטריד כח חכמתו שיבוא בבחי' אותי' וכלים דוקא. אך מה שאין בכח הכלים להכיל ולסבול דעתו דרבי' יוצא מבחי' הארת פנים. והוא ג"כ כח השפעה בבחי' מקיף כמו אור החכמה שבא בבחי' אותי' וכלים. אך בענין הארת פנים של מעלה באופן הא' אין בו שום צד השפעה רק המשפיע והמקבל המה בהתכללות ויחוד גמור בבחי' גילוי יחידה וד"ל וההשפעה בא לשניהם בהשוואה ממילא ומאליו וזה נק' בחי' שמן בחשאי בחי' סייג לחכ' שתיקה הנ"ל. והוא ענין ההפרש בבחי' ב' יחודים דאו"א בחי' יחוד פנימי ובחי' יחוד חיצוני דהיינו התכללות אור אימא באבא והתכללות אור אבא באימא. והנה בחי' ב' יחודים הנ"ל הוא בא בבחי' מוחין לז"א דהיינו מבחי' יחוד חיצוני מוחין דאימא אז הוא בא בבחי' או"פ תחלה ואח"כ בוקע ויוצא לחוץ בבחי' מקיף והוא נק' ענין תפילין דמרי עלמא שענין תפילין נא' עליהם כי שם ה' נק' עליך כי תפילין הם המשכת מוחין דז"א בבחי' או"פ אך הוא מקיף שהוא בא בבחי' בקיעת הכלי. וזהו כי שם ה' נק' עליך בבחי' מקיף הוא תפילין שבראש דוקא. וזהו ענין מוחין דאימא. אבל בחי' אור אבא הוא בבחי' מקיף אמיתי שאינו בא בבחי' כלי רק הוא בחי' היכלא. והגילוי לחוץ שיבוא מזה אנפהא דמלכא נהירין בבחי' תו' כי הוקשה כל התורה לתפילין בבחי' ב' היחודים ועוד הרבה גבוה יותר. וכל זה הוא בבחי' ז"א אבל בחי' מל' מקבלת אור אבא כי כח האין יוכל לקבל אור אבא בבחי' פנימי' הכלים יותר בבחי' סייג לחכ' שהוא בא מכח האין שהיחוד והתכללות האותי' עם הקול ודיבור בבחי' פנימי' בבחי' מקיף שהמה מהופכים בתכלי' הוא ע"י כח האין דוקא כידוע דאימא אוזיפת מנהא לברתא. כי אדני בחי' בינה הנק' אדני מ"י כו'. והנה בענין התפשטות בדרך ירידה לחוץ יחוד עליון בתחתון ותחתון בעליון תלוי' בענין המוחי'. אם היחוד הוא דאבא או מוחי' דאימא שהיא בחי' תפי' שבראש הנ"ל מדות ודיבור כי בטבע המדות א"א לבוא בהתגלות אם לא שמתלבשים בקול וזהו בא בדיבור בהתגלות אך הנה דיבור שהוא יוצא מן הלב נכנסים ללב כו' היינו ע"י יחוד המדות עם הדיבור ביחוד גמור ואז כמים הפנים כו' והוא בא בהתגלות גמור בדיבור והי' לאחדים עד שהדיבור נק' ג"כ יוצא מן הלב כל המדה והוא בא ע"י הגדלת מוחי' בבחי' אור אימא שהוא מגבורה דע"י שבטבעו להתגלות דוקא אז הוא הרגשת המדות בתגבורת בהדיבור וד"ל. אך יש אופן אחר בענין יחוד מדות ודיבור דהיינו ששניהם ממש בהשוואה באופן אחד ואינו בבחי' משפיע למקבל והוא כמו אחד שטרוד מאד בעומק שכלו בגילוי התענוג הפשוט שבו בבחי' שתיקה הנ"ל ואז ממילא ומאליו יבוא התפע' המדות. והדיבור ג"כ יבוא מזה בחי' רחושי מרחשן שפתי' והוא ענין יחוד המדות והדיבור דבחי' היכלא עילאה דאבא שהוא בחי' סייג לחכ' הנ"ל. וזהו יחוד שהוא בדרך עלי'. ואף שבשניהם הוא בחי' יחוד גמור המדות עם הדיבור מ"מ יש חילוק גדול בין שהוא בדרך ירידה שלא במקומו כנ"ל או הוא בבחי' עלי' וכמ"כ הנה בשעת מ"ת שאף שהי' יחוד גמור להיות נמצא גילוי אנכי בחי' כתר למטה מטה כמבואר למעלה והוא ע"י יחוד בחי' יחידה כי לא אדם עם בחי' אדם כנ"ל באורך מ"מ הי' יחוד שלא במקומו בדרך התפשטות ודילוג כמ"ש מדלג על ההרים בשעת מ"ת וכמ"כ הוא גילוי מל' דאצי' בבחי' עשי' בהיכל ק"ק הי' ע"י צמצום. אך עיקר היחוד כמו שהוא במקומו יהי' לע"ל כמארז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים. בחי' מחול הוא שיבוא בחי' המשפיע והמקבל בהשוואה כמו בעיגול שאין בו מע' ומטה וכמו שהי' קודם כל ההשתלשלות שהי' אא"ס מקיף הכללי נוגע לכל העולמות בשוה כמ"כ יהי' בזו הדוגמא לעתיד. וזהו בחי' מקיף הכללי הנ"ל. אך קודם הוי שמי' סתים בגוי' בבחי' העלם. אך לעתיד יהי' ה' אחד ושמו אחד בבחי' יחוד פב"פ משפיע ומקבל ואף שיהי' איזה בחי' משפיע ומקבל מ"מ יהא בהשוואה. וזהו ענין היחוד כמו שהוא במקומו. והנה מכל הנ"ל יובן ויבואר היטיב שהתו' פעם היא בחי' מזון בבחי' או"פ דמל' וזהו שא' ד"ה ע"ה ותורתך בתוך מעי והיינו יחוד עליון בתחתון כמו שהי' בשעת מ"ת וד"ל. ומה שהתורה נק' בשם היכלא עילאה כי היא היכלא דקב"ה בחי' ז"א אז היחוד תחתון בעליון ואז המשפיע והמקבל בהשוואה וזה יהי' לע"ל ה' אחד ושמו אחד וד"ל:
שלח
רשימה מא' השומעים המובהקים
זהר פרשה שלח לך הכי אמר רב מתיבתא אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' וכו' אמר ר"ש מילא מילא רדפנא אבתרך מיומא דהוינא כו'. ולכאורה הוא פלא רשב"י שידע סתרי התורה ותעלומות חכמה נגלו לו נתפלא על דבר זה שאין בו שום חידוש לפי הנראה. אכן יובן זה ממשל הטבע (נאטור) דאדם, שאם לא יקלקל אותו בדבר המקלקל לא יהי' שום חולשה ויחי' הרבה אך כשמקלקלין אוחו יש ב' מיני רפואות. האחת אם מחמת הקלקול נולד חום היינו שיסוד האש נתגבר נותנים לו סמי רפואות המקררים לחזק יסוד המקרר וכן בהפך השנית עיקר הרפואות הוא שלא יוחזק המנגד היינו ההתגברות דיסוד האש כנ"ל וממילא יתוקן ע"י הטבע (נאטור). וכן בנפש ישראל נותנים לו נשמה בערך הגוף שתוכל להפך המדות דגוף אך ע"י קלקול הנמצא היינו שלא נתברר עדיין כמ"ש במלאכיו ישים תהלה או מחמת היצה"ר. והרפואה היא לבטש הגוף (בל"א אן זידלען עם) שלא יחזק המנגד וממילא הנשמה תאיר אורה וזהו כפי אופן השני שברפואות. וזהו גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' וכדין ההוא גופא מודי ומשבח ומצלי. וכן הוא למעלה ואתה מחי' את כולם שם מ"ה לפעול הביטול בנבראים גם בעוה"ז עכשיו שהביטול דשם מ"ה אינו מאיר להדיא מחמת ישות וגסות העולם שלא נתברר עדיין ולעתיד יאיר הביטול. ולא כמו שהוא עכשיו. ולא שעתה אינו מאיר כלל הביטול דשם מ"ה רק מדריגה יותר תחתונה דביטול ולעתיד יאיר הביטול דשם מ"ה כי באמת האור דשם מ"ה מאיר גם עכשיו כמו לעתיד והשינוי הוא רק מצד המקבלים ואופן הראשון שברפואות. ומשל להבין החילוק בין זה לזה הוא החילוק דבין דע מה שתשיב לאפיקורס ובין הויות דגמרא שגם הקושי' היא תורה ע"כ התשובה עלי' צריך להיות אמיתית אבל מה שתשיב וכו' אינו מחויב שיהי' הדבר אמת כמו שהשיבו לו וכמאמר רז"ל לזה דחית בקנה. וזהו שאמר רשב"י על ענין גופא דלא סליק כו' מילא מילא רדיפנא אבתרך מיומא דהוינא כו' שזהו החידוש שהי' אצלו שמאיר למטה כמו למעלה הביטול דשם מ"ה בלי שום שינוי כלל אך מחמת ישות וגסות העולם כו' כנ"ל אבל מי שהוא אינו מקולקל או שיתקן את עצמו יכול לקבל הביטול בקרבו ויאיר בו שם מ"ה כמו שיאיר לעתיד כי האור דשם מ"ה מאיר גם עכשיו כמו לעתיד וכנ"ל: