חמדת שלמה על שבת· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף ב.
מתני' יציאת השבת רש"י ד"ה נטל בעה"ב מתוכו, והניח בפנים, צ"ע למה דיקדק רש"י לפרש והניח בפנים, והנה גבי פשט העני את ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בעה"ב והוציא פי' רש"י והניח בר"ה, י"ל לפ"מ שפי' רש"י לקמן ידו לא נח הלכך כי הוציאה לא עקר מידי ולא מטעמא דידו בתר גופו גרירי כמ"ש התו' וע"כ צ"ל לרש"י דס"ל דווקא הנחת גופו או עקירת גופו הוי עקירה והנחה אבל מה שמונח בידו לא מיקרי עקירה והנחה וכמ"ש התו' אליבא דרש"י ד"ה מ"ט ידו לא נייח עי"ש, וע"כ מה שהוציא העני בידו לחוץ כ"ז שלא הניחו ל"ה הנחה ע"כ הוצרך רש"י לפרש והניחו בחוץ, אבל בבבא דסיפא דפשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכו, כיון דעבד מעשה ונטל מתוך ידו של עני דנשתנה החפץ מידו של עני לידו של בעה"ב זהו גופי' הוי הנחה דהא מוכח ע"כ מה שמונח בידו של בעה"ב הוי הנחה מדחייב העני שנטל מתוך ידו של בעה"ב וכן בנטל בעה"ב מתוך ידו של עני, וע"כ ליישב קו' התו' על רש"י מה שפי' ידו לא נח דכיון שנשאר באותו יד כמו שהי' ע"כ לא מקרי הנחה אבל נטל בעה"ב מתוך ידו של עני נראה דהוי תיכף הנחה כשבא לתוך ידו של בעה"ב אף לשיטת רש"י, ושוב ראיתי שהפ"י כ' כן עמ"ש רש"י לעיל והניח בחוץ דזה כ' רש"י לשיטתו אך בזה לא כ' כלום למה כ' רש"י בבבא דסיפא והניח בפנים דזה נ' אף לרש"י מקרי הנחה אפי' לא הניח רק שנשאר בידו וראיתי בת"ח במשניות שהעיר בזה על בבא דסיפא אך משמעות דבריו שהקשה מחמת שיטת התו', ולענ"ד בזה אף רש"י מודה דהוי הנחה מה שנשתנה הנחת החפץ מידו של עני לידו של בעה"ב ודוק, ואפ"ל דלרבותא כ' רש"י כן הואיל והוצרך לפרש ברישא והניח בחוץ כ' ג"כ בסיפא והניח דאפ"ה פטור:
והנה לכאורה יש להוכיח שיטת רש"י דבהוציא בידו ל"ה הנחה עד שיניח לפ"מ שפי' הר"ח לקמן דף ה' בעי' דר"י נעקר הוא ממקומו וקיבל מאי, מה קאמבעי' שתי כוחות באדם אחד כאדם אחד דמי או כשני ב"א דמי ופי' רש"י דהאבעי' הוא אם חטפו ממקום הלוכו והתו' כ' בשם הר"ח דמיירי שלא חטפה רק דמספקא לי' דהוי כמעביר ד"א מימינו לשמאלו עי"ש ולכאורה תמו' לשיטת התו' דאם מעביר חפץ ד"א בידו חייב כשעמד אח"כ דעקירת והנחת גופו הוי כעקירת והנחת חפץ א"כ מאי קאמבעי' לר"י דהא אלו הלך והחפץ בידו הי' חייב אע"ג שהחפץ נשאר בידו כמקדם אפילו הכי חייב כיון דהעבירו בידו ד"א ה"נ למה לא יהי' חייב אם נעקר ממקומו וקבלו, וודאי אם הי' עומד במקומו וזרקו מידו אחת לשני' אפי' היכא דהוי ד"א י"ל דפטור כיון דגופו לא נעקר ממקומו י"ל דהוי מקום אחד ול"ד להעבירו ד"א ונשאר בידו אבל היכא דנעקר ממקומו וקבלו נראה דהוי כש"כ מהעבירו בידו ד"א וא"כ מאי קא מבעי' לי' לר' יוחנן לשיטת ר"ח רק לשיטת רש"י שפיר יש לקיים פי' הר"ח די"ל כיון דבהוציאו בידו ולא הניחו פטור כיון דנשאר באותו מקום שהי' מונח ול"ד לגופו דכארעא סמיכתא דמי כיון שעומד על הקרקע וע"כ שפיר איכא למבעי היכא דנעקר ממקומו כיון שכבר יצא מידו ואח"כ בא לידו יש לומר דכשני בני אדם דמי וחייב:
אך לפמ"ש שנראה מדברי הרא"ש בישוב קו' התוס' על רש"י אף שלא הביא קו' התוס' רק שהסביר ס' רש"י דהיכא דגופו עומד במקומו רק שמטלטל בידו מחוץ לפנים או להיפך זה ל"ה עקירה והנחה אבל היכא שיצא ממש אע"ג שהחפץ מונח רק בידו שוב הוי שפיר עקירה והנחה מחמת עקירת גופו עם החפץ שבידו ע"ש, ולפ"ז אף לדברי רש"י י"ל דאם הטעינו בידו והוציאו הוי הנחה אע"ג שמונח בידו ולפ"ז לכאורה אין מקום לפי' הר"ח וצ"ע באמת על התוס' במה שהביאו פי' הר"ח ולא הקשו מהא דעקירת גופו, וכן מוכח לקמן מהא דאמר אביי תוך ד' אמות עמד לפוש פטור כו' לאחר ד' אמות עמד לפוש חייב מוכח להדיא דאפי' בנשאר החפץ על גופו כמקדם חייב ולפמ"ש לעיל ע"פ שיטת רש"י שפיר י"ל פי' הר"ח, והנה בירושלמי מבואר להדי' אבעי' ר"י נעקר הוא ממקומו כפי' הר"ח ע"ש ד' ג' סוף ע"א דבחטפה ממקום הלוכו ודאי פטור רק דאבעיא בקבלו בידו אי ידו כאחר דמי או לא עוד מוכח מהירו' שם דלכאורה הי' אפשר לדחוק לישב הקושי' הנ"ל על פי' ר"ח ולחלק בין זורק ובין מעביר דבזורק י"ל שצריך להניח במקום אחר משא"כ במעביר הואיל והוא עצמו מוציאו מהני אף שנשאר מונח באותו מקום, אך הירו' הק' שם ממתני' דאם היתה שבת והוציאו חייב אף שנשאר מונח אצלו, והוצאה ודאי דומה למעביר ומוכח דליתי' לחילק הנ"ל וע"כ הוצרך לשנוי שם דפיו שאני דאינו בעולם ע"ש במפרש, (ולפ"ז נסתר ג"כ מה שכ' ליישב ע"פ שיטת רש"י לחלק בין ידו לגופו דמהירו' מוכח דאין חילוק מדמקשה מפיו דדומה לגופו וז"פ] אמנם בירו' שם דף א' ע"ב אי' להדי' ר' יוסי בשם ר' יוחנן המוציא א"ח עד שיניח ר' יעקב בר אידי בשם ר"י עד שיטול ועד שיניח משמע להדיא דלר"י ל"מ לחייב רק שיניח ואפי' עמד לא מהני ונ' דה"ט שצריך דוקא החפץ מונח במקום אחר וע"כ א"ש אבעי' דר"י בנעקר הוא ממקומו אי הוי כשני ב"א וכפי' הר"ח דכיון שכבר יצא מידו ואח"כ בא פעם שנית י"ל דל"ה הנחה או כשני ב"א כיון שכבר יצא מידו וחייב, ולפ"ז לדידן דקי"ל עקירת גופו והנחת גופו הוי כהנחת חפץ אין מקום לאבעי' דר"י והנה הר"מ העתיק דאם עקר ממקומו וחטפה מהילוכה פטור כיון דלא נחה מכח הזריקה ע"ש ולכאורה נ' פשוט דס' כפי' רש"י ותוס' והא דלא כ' דהוי ספק ע"ש בהה"מ שכ' שכן דרכו באבעי' כאלו לכתוב פטור כיון שאין נ"מ מהספק ובאמת כן כתב הר"מ ג"כ בבעי' דאגוז בכלי וכלי צף ע"פ המים דהוי בעי' דל"א וכ' סתם פטור אמנם ראיתי בהגה' מיימני' שציין על הא דאגוז בכלי דהוי בעי' דל"א ובנעקר הוא ממקומו לא הגי' כלום ולפמ"ש א"ש די"ל דהר"מ הי' מפרש כפי' ר"ח וכדמפרש להדיא בירושלמי ומוכח שם בחטפה מהילוכו ודאי פטור רק בקלטה אבעי' לי' ולפמ"ש דזה דוקא לר"י דירו' לשיטתו דס"ל דבעי הנחה ממש משא"כ לדידן אין כאן אבעי' כלל כיון דל"ב הנחה. ממש ואפי' בנשאר על גופו רק שעמד חייב וע"כ א"ש דהר"מ לא הביא רק הפשיטות דבחטפה מהילוכו פטור אבל בקלטה ודאי חייב לדידן וע"כ לא הוצרך ההגמיי' להגי' דהוי אבעי' דל"א ודוק:
והנה יש מקום עיון לפ"מ דמשמע מירושלמי שהבאתי דלר"י בעי הנחה ממש ול"מ מה שעמד ולכאורה ק' ממימרא דר אבין אמר ר"י הי' טעון ונכנס ויוצא כל היום כולו א"ח עד שיעמוד ומוכח דאם עמד חייב ואמאי כיון דלר"י ל"מ עמידת גופו למהוי הנחה אך לפ"מ דנראה פשוט הא דאמר עד שיעמוד כדי להיות עקירה אבל ודאי דבעי הנחה ומהנחה לא מיירי [וע' בל"מ שכ' כן להדיא] לפ"ז י"ל כיון דבירושלמי פליגי אליבא דר"י ר' יוסי אמר עד שיניח ור' יעקב בר אידי אמר עד שיטול ויניח נראה דר' יוסי ל"ב עד שיטול וס"ל דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי ואע"ג שכ' התוס' דיותר מסתבר דעקירה חשובה בעינן ע' לקמן סוגיא דקלוטה, אך י"ל כיון דטעמא שיניח הוא משום שישתנה החפץ למ"א דמש"ה בעי ר"י נעקר הוא ממקומו וקבלה כמ"ש לעיל ע"כ אין ראי' לענין עקירה ושפיר י"ל עקירת גופו כעקירת חפץ ע"כ א"ש דברי ר"א הנ"ל דאמר עד שיעמוד דלענין עקירה מהני מה שעמד ומהנחה לא מיירי וי"ל שפיר דבעי הנחה ממש אך לר' סימון אמר ר"י דאמר המפנה חפץ מזוית לזוית כו' ולא סיים עד שיעמוד י"ל דסבר כר"י ב"א דבעי עד שיטול ויניח וע' היטב:
והנה ע"פ שיטת רש"י שכת' לעיל דבהוציא ביד ל"ש עקירת גופו כעקירת חפץ וכמ"ש התוס' אליבא דרש"י הי' נ"ל ליישב הקושיא שהקשו על הריף שנ' מדבריו דפסק כבן עזאי מהלך כעומד דמי מדהביא הא דאר"י מודה ב"ע בזורק והקשה הרא"ש בשם הר"י וכן הקש' הר"ן דהא מוכח דר"י ל"ס כב"ע מדאמר ר"א אר"י א"ח עד שיעמוד מוכח דמהלך לאו כעומד דמי ולפי שיטת רש"י י"ל דס' הריף דמוכח באמת דמימרא דר' סימון עיקר ולא מוכח דמהלך לאו כעומד דמי רק דמיירי שהוציא בידו כסתם הוצאה כיון דאמר המפנה חפץ וזהו דרכו להוציא ביד וע"כ ל"מ הא דמהלך כעומד משא"כ לר"א דנקט הי' טעון משמע בגופו ומוכח שפיר דל"ס כב"ע ולפ"ז גם מסוגי' דכתובת לא מוכח די"ל שם מיירי שהוציאו על על גופו ומהני שפיר הא דמהלך כעומ' דמי רק קודם דאסיק הא דב"ע מייתי שפיר מדר' סימון שלא הי' עקיר' ראשונה לכך וכיון דבטלה עקירה ראשונה שוב אין סברא לחלק בין הוציא בידו להוציא טעון על גופו וע"כ משני ב"ע הוא דס' מהלך כעומד דמי ושפיר מצינן לחלק בין הוצי' בידו דפטור כיון שלא היה עקירה ראשונה לכך ובין הוציא על גופו דחייב משום מהלך כעומד דמי ועיין בפ' אלו נערות דן ל"א בתוס' ד"ה שהגביהו שהקשו בלא רב סימן הו"מ להקשות דאם חייב מכח עקירה ראשונה נימא עקירה צורך הנחה ונימא קלב"מ ותי' דס"ד דחייב משום ההוצאה שאח"כ וא"כ תיקשה לכאורה עדיין מה הקשה נימא לחלק בין הוציא בידו להוציא על גופו אך זה י"ל דכל כמה דלא אסיק הא דמהלך כעומד וע"כ דלא בעי עקירה חשובה שפיר י"ל דאפי' הוציא בידו חייב וע"כ הקשה שפיר מהא דרב סימון, גם יש מקום ליישב קושי' תוס' דבלא ר' סימון הוי ס"ד דעקירה ראשונה נהי דל"ה לשם הוצאה מ"מ כיון דאח"כ הוציא ממילא מהני עקירה ראשונה לחייב משום ההוצאה שאח"כ ואפ"ה ל"ש לומר קלב"מ בעקירה ראשונה כיון דאז לא הי' כוונתו להוציא, ואפשר לכוון זה בכוונת התו', ולפ"ז פשיטא דאין לחלק בין הוציא בידו להוציא בגופו כל כמה דלא אסיק הא דב"ע, ועי' פ"י שכ' ליישב דברי הרי"ף די"ל לב"ע דמהלך כעומד ל"מ רק לענין הנחה ולא לענין עקירה וכן הי' עולה ע"ד בתחלה לחלק כעין זה, דמהלך כעומד ל"מ רק דע"י כן הוי כעין הנחה קצת בסטיו ומהני לפטורי ולא לענין חיוב וע"כ ל"ק מהא דר' אבין, אמנם מסוגי' דאלו נערות דמוקי הא דגונב כיס כבן עזאי מוכח להדי' דמהלך כעומד מהני אף לענין חיוב דלא כמו שעלה ע"ד, וגם דמהני לענין עקירה ולא כדברי הפ"י ותימה על הגאון פ"י שלא העיר מסוגי' הנ"ל, ולמה שכ' לשיטת רש"י דביד ל"א מהלך כעומד דל"ה הנחה אפי' בעומד יש מקום לישב שיטת הרי"ף הנ"ל:
ועיין לקמן דף ט' החם לא נח הכא נח ופי' רש"י הכא נח במקום פטור ביד העומד על האסקופה ומוכח מזה דאפי' ביד הוי הנחה הואיל והאדם עומד, ודלא כדמשמע מפי' רש"י בהא דידו לא נח שכ' התו' לרש"י דביד ל"ה הנחה ואפי' הוא וידו ברשות אחד דמש"ה פטור לרש"י בהטעינו בידו וא"כ ק' היכא כ' רש"י התם דהוי הנחה ביד העומד הא ביד ל"ה הנחה, ולפי' הרא"ש שפי' לרש"י הטעם הואיל והגוף הוא בחוץ ואינו נעקר ממקומו ואינו עושה מעשה רק בידו ע"כ לא נחשב עקירה ולדבריו אפ"ל לענין הנחה ג"כ דבמקום שהגוף עומד הוי הנחה אפי' אם הוא בידו], אך לשיטת התוס' אליבא דרש"י צ"ע האי דלקמן ודוק וע"פ הס' הנ"ל הי' אפ"ל דנהי דל"ה הנחה לחיוב מ"מ לפטורי מהני דהוי קצת הפסק בהמלאכה ויש לדמות להניחו במקום שאין בו ד' דודאי ל"ח הנחה ואפ"ה נ' פשוט בהוציא מרה"י והניחו ע"ג מקום פחות מד' ואח"כ חזר והוציאו משם לרה"ר דודאי אינו חייב ה"נ י"ל בזה רק לפ"ז ק' הא דפ' אלו נערות מנ"ל לגמ' דב"ע ס"ל מהלך כעומד דמי אפי' לחיובי כדהתם, ואפ"ל דהי' מקובל להם וצ"ע ודוק היטב:
עיין בירושלמי דף א' ע"ב דמקשה על ר' יוסי דאמר מהלך כמניח ממתני' דפרק אמרו לו, יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א' ר"מ אומר אף אם הי' שבת. והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו מן השם, וסיים הירושלמי שם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח, וזה הלשון אינו במשנה וצ"ל שזה הוא פי' מהירושלמי ע"ד האמרו לו, וע"כ הקשה הירושלמי על ר' יוסי דאמר מהלך כמניח. ואמרו לו הוא ר' יוסי וא"כ מחלפי' שיטתי' דר' יוסי תמן לא עביד מהלך כמניח והכא עביד מהלך כמניח ועי"ש בקרבן עדה שמפרש דמשום אכילה חייב אפי' כשמהלך אבל משום שבת אינו חייב עד שיניח, והיינו שיניח במעיו לא כשהוא בבית הבליעה, ומשני תיפתר כשהי' מוטל על האסקופה ופיו לחוץ ופשט ידו ונטלה ואכלה והרי לא הילך וע"כ ל"ה הנח' אף לר' יוסי עד שיבא לתוך מעיו ע"כ אמר אינו מן השם דמשום אכילת אי' חייב קודם שינוח בתוך מעיו, ועי"ש בקרבן עדה שהקשה מזה לשיטת התוס' שכ' בסוגי' דלא יצא החייט וס"פ הזורק דאע"ג שהולך הוי הנח' בבית הבליעה, ואע"ג דקי"ל דמהלך לאו כעומד דמי ומהירושלמי מוכח דל"ה הנח' עד שיבא לתוך מעיו ותי' דתוס' כ' זה רק לר"מ אבל לתנא דאמרו לו באמת ל"ה הנח' עד שיבא לתוך מעיו, אך ק' דתוס' כ' דמיירי במהלך הא מוקמינן לה בעומד ומוציא עי"ש ותי' עומד הוא שלא בדיקדק דהא מוקי לה במוטל על האסקופה, עוד הקשה על רש"י שפי' בכריתות ובס"פ הזורק אינו מן השם שאין חיוב חטאת זה משום אכילה אלא משום הוצאה וזה דלא כפי' הירושלמי שפי' דטעמא משום דלא אתי' בהדדי שזה חייב משום מהלך וזה משום מניח, עוד הקשה הגאון קרבן עדה על תי' הירושלמי דמיירי במוטל על האסקופה עדיין ק' דמצי למתני' הוצאה ובמהלך ותי' דאפ"ה אינו מן השם דבמהלך חייב לר' יוסי כשהוא בפיו דמהלך כמניח ומשום אכילה אינו חייב עד שיבלע ועדיין לא אתי' בהדדי, ולענ"ד ק' טובא ע"ד א"כ מאי דוחקא דירושלמי לאוקמי במוטל על אסקופה לוקמי כפשוטי' שהי' מהלך ואינו מן השם הוא משום דחייב על הוצאה קודם אי' אכילה, ואין לומר דדברים אלו שהוסיף הירושלמי שזה חייב משום מהלך כו' הוא מאיזה ברייתא ומוכח דמיירי בענין שאי' שבת הוא אח"כ דהא אף לפ"מ דמשני במוטל על האסקופה ע"כ זה הלשון ליתא בברייתא דאיך קאמר שזה חייב משום מהלך הא לא מיירי במהלך כלל דבמהלך הוי הנח' תיכף לר"י דמהלך כמניח דמי וע"כ דאליבא דתי' דירושלמי מעולם ל"א שזה חייב משום מהלך וא"כ הו"ל לשנוי דאינו מן השם הוא דאי' שבת קדים כתי' הק"ע, ע"כ נראה לענ"ד לישב קושי' הק"ע די"ל לשיטת הירושלמי דהיכא דאי' שבת קדים ל"ש לומר אינו מן השם דס"ס כיון דבגמר האכילה חייב משום כולם וגם חיוב ההוצאה אינו רק משום אכילה דהא בפיו ל"ה דרך הוצאה כדאי' במתני' פ' המצניע דהוציא בפיו פטור של"ה כדרך המוציאן רק בהוציא לאכול חייב כדאיתא סוף פרק הזורק וכמו שכתב התוס' פ' המצניע וע"כ שייך למיתני הוצאת שבת אגררה דאכילה משא"כ היכא דחייב משום אכילה קודם איסור שבת דהיינו אי אמרי' דבעי הנחה במעיו דוקא וא"כ איכא לאשכוחי שהקיאה מבית הבליעה על מקום פטור ואינו חייב משום שבת רק משום אכילה וע"כ קאמר שפיר אינו מן השם, וע"כ הקשה הירושלמי שפיר על ר' יוסי דס"ל מהלך כעומד דמי מחנפי שיטתי' והוצרך לשנוי' דמיירי במוטל על האסקופה דלא הו' הילך כלל, ולענין קושי' ק"ע דמצי לאשכוחי במהלך י"ל דס"ל להירושלמי כיון דסתם אוכל אינו מהלך הוי שני מעשים ושייך ודאי לומר אינו מן השם רק במוטל על האסקופה דאינו עושה יותר רק שפושט ידו לפנים ונוטל ע"כ הוי מעשה אחד וע"כ הוצרך לומר אינו מן השם דאי' אכילה קדים, ומעתה נראה ליישב שאר קו' שהק' הגאון ק"ע חדא על תוס' שפירשו דמיירי במהלך ולשיטת הירו' מיירי במוטל על האסקופה, גם מ"ש התוס' דהנחה הוי בבית הבליעה ומירושלמי מוכח דל"ה הנחה עד שתנוח במעיו, גם מ"ש על רש"י דפיו אינו מן השם דלא כהירו' ולענ"ד נראה פשוט דלק"מ דהא רש"י ותוס' הכריחו דע"כ הוי הנחה בפיו כמ"ש רש"י או בבית הבליעה כמ"ש התוס' מקו' הגמרא בעירובין דף צ"ט אמתני' דלא יעמוד ברה"י וישתה ברה"ר אא"כ הוציא ראשו ורובו רישא רבנן וסיפא ר' מאיר ואי הו"א דהנחה בעי במעיו דוקא לרבנן דר"מ דאמרו לו ל"ה מקש' הגמרא מידי דמש"ה בעי ראשו ורובו וכן אי' להדיא בירושלמי אמתני' דלא יעמוד הואיל ומתגלגלין למעיו ע"כ הוי הנחה במקום חיוב ע"ש דמש"ה בעי ראשו ורובו אבל סוגי' הבבלי דהקשה רישא רבנן וסיפא ר"מ מוכח דהוי הנחה בפיו או בבית הבליעה וכיון דמוכח מתלמודא דידן דהוי הנחה בבית הבליע' אפי' לרבנן אין מקום לאוקמי מתני' דיש אוכל במוטל על האסקופה דסוף סוף בא ההנחה ואכילה ביחד וע"כ מוקי כפשטי' במהלך כסתם הוצאה וממילא מוכח פרש"י דאינו מן השם הוא שזה בשביל אכילה וזה משום הוצאה וע"כ ל"ה שם אחד כן נ"ל בעזה"י פשוט וברור בישוב קו' הגאון ק"ע:
והנה לפמ"ש רש"י בעירוב' אמתני' דלא יעמוד ברה"י וישתה ברה"ר דהנחה הוא בפיו וא"כ ההנחה הוא קודם איסור אכילה ואפ"ה פרש"י אינו מן השם שזה משום אכילה וזה משום הוצאה מוכח דאם איסור שבת קדים אין לומר בשביל זה אינו מן השם וכמו שהוכחתי לעיל מהירו' דאל"כ הוי רש"י מצי לפרש לא מן השם כפי' הירו' ומנ"ל לפרש פי' אחר, וא"ל כיון דקי"ל מהלך לאו כעומד וע"כ במהלך ל"ה הנחה תוך פיו והא דפרש"י בעירובן צ"ט דהוי הנחה תוך פיו דהתם מיירי בעומד בפנים ופיו לחוץ דז"א דעדיין הוי מצי לפרש כפי' הירו' במוטל על האסקופה אך לפמ"ש דהיכא דאיסור שבת קדים ל"ש אינו מן השם ע"ד פי' הירו' רק היכא דאיסור אכילה קדים לפ"ז א"ש כיון דמוכח מתלמודא דידן דהוי הנחה קודם שבא למעיו כהוכחת רש"י ותוס' מקושי' הגמ' רישא רבנן וסיפא ר"מ ע"כ הוצרך רשיי לפרש לא מן השם דלא כפי' הירו' וא"ש ג"כ מה שפי' התוס' דמיירי במהלך כיון דע"כ צריכין לפ' לא מן השם דלא כפי' הירו' מה"ת לאוקמ' במוטל על האסקופה ומיושבי' בזה כל קו' הגאון בעל ק"ע וע' היטב:
והנה עפ"ד אלו יש מקום להוכיח כפי מה שנראה מפשטות דברי הריף דהלה כב"ע דמהלך כעומד דמי מדהביא הא דר"י מודה ב"ע בזורק וכמ"ש הרא"ש והר"ן אליבא דהרי"ף די"ל כיון דחזינן דהירושלמי ס"ל בפי' לא מן השם דלא אתי בהדדי לא כפרש"י דזה משום הוצאה וזה משום אכילה וע"כ אם נוכל לקיים פי' הירו' מה"ת לחדש פי' אחר וע"כ יש מקום לומר דתנא דאמרו לו סובר כבן עזאי דמהלך כעומד דמי בפרט דהירו' קאמר להדיא בפשיטות מאן אמרו לו ר"י ור' יוסי ס"ל בירו' מהלך כמניח דמי רק מה דס"ל להירו' דלא מן השם הוא הואיל ואיסור אכילה קדים מאיסור שבת דהנחה ל"ה רק במעיו זה אי אפשר לומר אליבא דתלמודן דמוכח דהוי הנחה בבית הבליעה או בפיו מסוגית הגמרא דעירובין שהבאתי לעיל וע"כ י"ל לתלמודן דלא מן השם הואיל ואי' שבת קדים וחולק בזה על הירושלמי דאפי' היכא דאיסור שבת קדים שייך לומר אינו מן השם וליכא למימר דמיירי במוטל על האסקופה דאז ודאי ל"ה הנחה בפיו כדמוכח מהירו' אפי' למאן דס"ל מהלך כעומד ל"ה הנחה בפיו וע"כ צריך לאוקמ' דמיירי שהוציא דרך הלוכו ואפ"ה איסור שבת קדים דהוה הנחה בפיו ומוכח דסתמא דמתני' דאמרו לו ס"ל כב"ע דמהלך כעומד דמי ומיושב בזה קושי' הפ"י דמסתמא דפ' המצניע מוכח דלא כב"ע כדאי' התם אמתני' דהמוציא אוכלין ונתנן על האסקופה, ובזה י"ל דסתמא אחרינא אשכח דהיינו מתני' דאמרו לו, ולענ"ד ק' קצת על פרש"י דאינו מן השם שזה הוא משום הוצאה וזה משום אכילה כיון דאין נ"מ לדינא, במה פליג' ר"מ ואמרו לו, אבל לפי הנ"ל דאמרו לו סבר כב"ע וע"כ ההנחה קודם ומש"ה אמרו לו לא מן השם הוא זה כיון דאיסור שבת קדים אבל ר"מ סובר דמהלך לאו כעומד דמי והוי הנחה בבית הבליעה א"כ שפיר נ"מ לדינא:
והנה מצאתי און לי מדברי הירושל' גופי' דלבן עזאי דסבר מהלך כעומ' דמי י"ל ג"כ אינו מן השם הואיל ואיסור שבת קדים ודלא כשיטת הירו' בדף ה' ע"ב דמוכח דבאיסור שבת קדים ל"ש אינו מן השם וכמ"ש לעיל והוא ממאי דאיתא שם דף ג' ע"א פלוגתא דאמוראי משמי' דרב בפלוגתא דרבנן וב"ע דרב הונא אמר רב סובר דפליג' במהלך ור"י אמר רב אמר דבמהלך לכ"ע פטור דכעומ' דמי רק בזורק פליג' והק' הירו' מהא דא"ל אינו מן השם שזה חייב משו' מהלך וזה משו' מניח ע"ד דרב הונא דלא כב"ע ע"ד דר"י דלא כב"ע ודלא כרבנן אמר רב חיננא מאן אמרו לו חכמים שהם כשיטת ב"ע, ולכאורה אינו מובן תי' ר' חיננא דהא המקשן הקש' דלמאן דס' מהלך כעומד ל"ש לומר אינו מן השם וא"כ מאי תי' רב חיננא, ועי' בק"ע שמפרש דכוונת רב חיננא במוטל על האסקופה כתי' הירושלמי לעיל נמצא שלא הי' מהלך כלל או הפי' אינו מן השם כפי' רש"י שזה משום אכילה וזה משום הוצאה, ולענ"ד שני הפירושים קשים להולמם בלשון רב חיננא דאמר מאן אמרו לו חכמים כשיטת ב"ע ולפי' הק"ע אין דבריהם ענין לב"ע כלל, ע"כ נלענ"ד יותר לפרש דברי רב חיננא דהואיל וס' כב"ע מהלך כעומד וע"כ תיכף כשיצא לר"ה קודם שבלע חייב משום שבת וע"כ לא אתי בהדדי דמשום אכילה אינו חייב עד שיבא לבית הבליעה וס"ל דלא כשיטת הירושלמי בדף הקדום דמקשה על ר' יוסי והוכחתי מזה לעיל דס' בשבת קדים ל"ש לומר אינו מן השם ורב חיננא סובר דאף בשבת קדים שייך לומר אינו מן השם, וכיון שהוכחתי לעיל מתלמודין דעירובן דליכא לפרושי כפי' הירושלמי במוטל על אסקופה כיון דמוכח דהוי הנח' בבית הבליעה לפחות כמש"כ התוס' בעירובן דף ק' א"כ ע"כ לומר כתי' רב חיננא ומוכח דרבנן דאמרו לו ס"ל כב"ע מהלך כעומד דמי ודוק:
שוב נ"ל לישב קושי' הגאון קרבן עדה בפשיטות מ"ש אתירוצא דירושלמי במוטל על האסקופה דקשה ליתני במהלך ותי' הוא דבמהלך שייך ג"כ אינו מן השם דאי' שבת קדים והוי ק"ל ע"ז טובא דא"כ מאי דוחקי' דירושלמי לאוקמי במוטל על האסקופה והוצרכתי לומר דירושלמי ס"ל דבזה ל"ש לומר אינו מן השם וכמ"ש לעיל, ועתה נ' ליישב בפשוט לפי שיטת הירושלמי אמתני' דעירובן לא יעמוד בר"ה וישתה ברה"י דמקשה הירושלמי ופיו לא למעלה מעשרה והוי מקום פטור ומשני שני' דמתגלגלין ויורדין, וא"כ מוכח מירושלמי דאלו הוי הנח' בפיו הוי מקום פטור רק מש"ה ל"ה הנח' בפיו הואיל ומתגלגלין ויורדין, ולפ"ז צריך להבין קושי' הירושלמי מחלפי שיטתי' דר' יוסי דאמר שזה חייב משום מניח והכא עביד מהלך כמניח וק' הא בפיו ל"ה הנחה אפי' בעומד כמ"ש הירושלמי ממתני' דלא יעמוד, וצ"ל דלמאן דס"ל מהלך כעומד דמי באמת הוי הנחה בפיו אע"ג דמתגלגל ויורד דהוי כמו מהלך דהוי כמניח לר' יוסי וע"כ מקשה הירושלמי שפיר [ועי' בעירובן דף צ"ח תו' ד"ה האמר רבא שכ' כעין סברא זו להדי' דלרבנן מה שמעביר ביד ל"ה הנחה דמש"ה ס"ל לרבא מעביר דרך עליו אפי' הוא עומד ל"ה הנח' וע"ז משני התם ה"מ בן עזאי הוא מוכח דלבן עזאי הוי הנח' ודוק] וא"כ אין התחלה לקושי' הק"ע לוקמי במהלך ולא מן השם היינו דאי' שבת קדים דזה ליתי' דאלו הי' מהלך וכעומד דמי והוי הנח' בפיו פטור לגמרי לשיטת הירושלמי דהוי מקום פטור ולשון דאינו מן השם ודאי משמע דחייב משום שבת רק דאינו דומה לחיוב אכילה לכל א' מהפירושים דבשלמא אי ל"ה סבר מהלך כמניח דמי הומ"ל דל"ה הנחה בפיו הואיל ומתגלגל ויורד למעיו כתי' הירו' במתני' דלא יעמוד אבל לר' יוסי דסבר מהלך כמניח דמי ס"ל להירו' דהוי הנחה בפיו וא"כ הוי מקום פטור ול"ש לומר לא מן השם וע"כ הוצרך לשנוי' במוטל על האסקופה דאינו מהלך כלל וע"כ הוי הנחה במעיו דוקא וע"כ איסור אכילה קדים רק לפ"ז ק' דאינו חייב משום שבת כלל ול"ש לומר אמ"ה ע"כ נראה די"ל דהוי הנחה בפיו [ולפ"ז צ"ל אע"ג דגופו בפנים ופיו בחוץ ל"ה מקום פטור ודלא כמ"ש התוס'] רק הואיל ומוטל על האסקופה ל"ה פיו למעלה מי' והוי איסור שבת קדים ושייך ג"כ לומר אמ"ה:
ולפ"ז מובן שפיר תי' רב חיננא מאן אמרו לו חכמים שהם כשיטת ב"ע והוי ק"ל לפי' הק"ע או דבמוטל על אסקופה או דזה משום אכיל' וזה משום הוצאה וא"כ אינו ענין לב"ע, ולפ"ז שפיר מצינן למימר במוטל על האסקופה ופיו לחוץ הוי הנח' בפיו כיון דמהלך כעומ' דמי ע"כ אע"פ שמתגלגל ויורד הוי הנחה בפיו וע"כ אי' שבת קדים, אבל בלא שיטת ב"ע כוון דגופו לפנים ל"ה חייב משום שבת ול"ש לומר אינו מן השם, ולפ"ז צ"ל דמתני' דלא יעמוד בעירובן לשיטת הירושל' דלא כב"ע דלב"ע הוי הנחה בפיו במקום פטור ואפ"ל דאפ"ה מדרבנן אסור כיון דאח"כ יורד למעיו, והנה מתלמודא דידן מוכח דאפי' א"נ דלא כב"ע אפ"ה הוי הנחה בפיו או בבית הבליעה מדמק' רישא רבנן וסיפא ר"מ וכמ"ש לעיל דאי משום ב"ע מקשה הכא, ק' דלמא מתני' דלא כב"ע כמו סתמא דמתני' דהמוציא אוכלין ונתנן על האסקופ' בפ' המצניע:
ולפ"ז גם לתלמודא דידן מצינן לאוקמ' כשיטת הירושל' במוטל על האסקופה ותנא דאמרו לו סבר כב"ע וע"כ הוי הנחה בפיו אע"ג שמתגלגל ויורד וע"כ איסור שבת קדים ומוכח דתנא דאמרו לו סובר כב"ע, וקצת נראה לע"ד מוכרח דאף א"נ כפי' רש"י שזה משום הוצאה וזה משום אכילה נ' דזה ל"ש רק אם צריך להלוך לצאת ע"כ הוי שני ענינים, אבל במוטל על האסקופה שהכל נעשה רק ע"י מעשה אכילה שפושט ידו לפנים ונוטל לאכול ל"ש כלל לומר אינו מן השם, וא"כ תקשה באמת על תנא דאמרו לו הא אשכחן בכהנ"ל אבל א"נ כמ"ש לעיל דלב"ע הוי הנח' בפיו קודם שיבא לבית הבליע' ולית לן בה במה שמתגלגל ויורד כמו דחשבינן מהלך כעומ' וע"כ שייך שפיר לא מ"ה דאיסור שבת קדים והי' מקום להוכיח מזה כפי מה שנ' משיטת הרי"ף דהלכ' כב"ע אך לפ"מ שהוכיחו התו' מדברי ר' יוחנן דלא כב"ע א"ש מש"כ התוס' דאם הוא ופיו במקום אחד ל"ה פיו במקום פטור אע"פ שהוא למעלה מעשרה גם מ"ש דמתני' דאמרו לו מיירי במהלך, די"ל כיון דבתלמודא דידן לא אוקי הא דאמרו לו כב"ע דווקא משמע בפשוט דאתי' אפי' לרבנן דהלכתא כוותי' וא"כ לא מצינן לאוקמי במוטל על האסקופה, דא"כ מ"ק רבנן לא מ"ה דליכא למימר דהוי הנח' בפיו קודם שיבא לבית הבליעה ק' הא מתגלגל ויורד ל"ה הנח' בפיו ואי לא מ"ה שזה משום אכילה וזה משום הוצאה ל"ש ג"כ לפירש זה במוטל על האסקופה דהוי מעשה אחד וע"כ הוכיחו התוס' דמיירי במהלך [וצ"ל דזה הוא מציאת רחוק במוטל על האסקופה, דלפ"ז צ"ל גופו לחוץ כדי שיהי' הנח' בר"ה, אך לפ"מ שכ' התוס' דבבית הבליעה הוי הנח' מצינן למימר גופו לפנים וצ"ל דאפ"ה הוי מציאת רחוק ודוק] ואפ"ה חייב לר"מ אע"ג דבית הבליעה למעלה מי' ורבנן דאמרו לא מן השם דהוי מעשה אחר ענין ההילך ומוכח דפיו לא מקרי מקום פטור אף דהוי למעלה מי' כיון דמ"מ לרבנן חייב, רק דאמרו לא מן השם דהוי שני ענינים:
ולפי"ז הי' מקום לפלפל על הקושי' המפורסמת שהקשו רבנן קשישאי ע"ד התו' פסחים דף כ"ט דכל היכא דאמרינן קלב"מ על הקרן אינו חייב אשם והקשו מהא דאם הי' שבת והוציאו בפיו חייב, וק' כיון דחייב מיתות שוגגין פטורים מן התשלומין בצר לי' אשם מעילות **(בזמן הזה כל דיני תשלומין נוהגין ע"פ דינא דמלכותא)** עי' צל"ח פסחים וס' קצות החושן ונתיבות ריש הלכות עדות וכבר כ' בזה בעזהש"י בחי' כתובת דף מ"ט ופסחים, והנה לפמ"ש הירושלמי ולפמ"ש לעיל בשיטת הרי"ף דאתי' כב"ע וא"כ אי' שבת קדים ועדיין לא התחיל אי' מעילה עד שיבא לבית הבליעה [וכש"כ לשיטת רש"י דהוי הנח' בפיו אפי' אי ל"א מהלך כעומד דמי אך זה אינו מוכרח די"ל לרש"י דוקא בעומד] וא"כ ל"ק הקושי' הנ"ל רק דלפ"ז צ"ל דגם ר' מאיר ס"ל מהלך כעומד דמי ואפ"ה חשיב לי' אע"ג דאי' שבת קדים וכמ"ש לעיל כיון דבלא האכילה אין דרך הוצאה בכך:
ע"פ הדברים האמורים לעיל בשיטת הרי"ף די"ל דס"ל כשיטת רש"י וכמ"ש התו' אליבא דרש"י בהוציא בידו ל"א עקירת גופו כעקירת חפץ דמי הי' נ"ל בימי חרפי בעזהש"י לישב קושי' האחרונים על הרי"ף בסוגי' דלא יצא החייט במחטו שלא הביא פלוגתא דאביי ורבא בכרמלית ומשמע דפסק כאביי דאפי' בכרמלית גזרינן ותמהו עליו למה לא פסק כרבא עי' ט"ז סי' רנ"ב, ולפ"ז הי' אפ"ל לשיטת רש"י כיון דההיא דלא יצא ע"כ במחטו בידו מוקי ל"ה התם לרבא דאז הוי אי' דאורייתא וכיון דבידו ל"ה הנח', א"כ אף בר"ה ל"ה אי' דאורייתא דהא ידו לא נח ואף אם יצא בשבת במחטו שבידו מע"ש ואפי' אם יעמוד לפוש ברה"י ל"ה אי' דאורייתא משום ידו לא נח, וא"כ ק' על רבא דס"ל דל"ג גזירה לגזירה היכא אשכחן דינא דמתני' דלא יצא, ולישב זה י"ל כיון דרש"י כ' דלא גרסינן ידו בתר גופו גרירא ועי' דף צ"ב דפי' רש"י לרבא ל"א ידו בתר גופו גרירא דס"ל אגד יד ל"ש אגד ואפי' למעלה מי' וטעמ' דפטור במתני' בנתן בעה"ב לתוך ידו של עני והוציא משום ידו לא נח וע"כ הוכרח רש"י לומר דל"ג ידו בתר גופו גרירא, ועי' חידושי רשב"א בסוגי' קלוטה שכ' שם דרבא הוי ס"ל תחל' אגד יד שמי' אגד מדהקשה איכפל תנא כו' ול"ה כפשוטי' כקושי' התוס' עי"ש, ואח"כ חזר רבא וסבר אגד יד לא שמי' אגד עי"ש, והנה המעיין שם דף צ"ב אינו מוכרח דחזר רבא בענין אגד יד רק באגד כלי' ואפ"ל דהרשב"א הי' מהפך עכשיו לאחר חזרת רבא וכקושי' התוס' שם דילמא נישנה קודם חזרה וע"כ עכשיו מהפכינן מימרא דרבא, וא"כ דרבא הי' סובר תחלה דאגד יד שמי' איגד, וא"כ ל"ה צריכן לומ' ידו לא נח ולפ"ז י"ל דסוגי' דלא יצא דס"ל לרבא כרמלית לא, נישנת ג"כ קודם חזרה וע"כ הוי ביד אי' דאורייתא אבל לאחר חזרת רבא דסובר אגד יד ל"ש אגד ובע"כ לומר משום ידו לא נח ומוכח דביד אפי' עמד לפוש והוציא אח"כ ל"ה אי' דאורייתא ומוכח דאפי' בדרבנן גזרינן דלא יצא לאחר חזרת רבא וא"ש שלא הביא הרי"ף דברי רבא כרמלית לא, דלאחר חזרת רבא מוכח דאף בדרבנן גזרינן:
והנה לכאורה מוכח דאף ביד הוי הנח' ודלא כמ"ש התוס' אליבא דרש"י, מסוגי' דעירובן דף צ"ח מאוקימתא דאביי אסקופה כרמלית ומקשה הגמ' ליחש דילמא יכניס לרה"י, ומשני ה"מ ב"ע היא ומוכח דלב"ע אפי' בידו הוי הנחה, וע"כ הוי הנחה באסקופה כרמלית, אך לפמ"ש דס' זו לומר ידו לא נח אינו מוכרח, רק למאן דס"ל אגד ידו ל"ש איגד אבל למאן דס"ל אגד יד שמי' אגד לא מוכח ס' זו, וע"כ י"ל דרבא הי' סובר תחלה דלא כסברה זו ידו לא נח, וע"כ ל"ה גזירה לגזירה וכמ"ש א"כ אין סתירה מאביי דאביי לשיטתו דס"ל אגד יד שמי' איגד ל"צ לס' זו לומר ידו לא נח דלדידי' אתי' מתני' דפשט העני כפשוטי' משום אגד יד וכדמשמע שם פ' המצניע ע"כ אביי לשיטתו שני שפיר ה"מ ב"ע היא, אך לכאורה תי' אביי מוכרח לשנוי הברייתא דמחלקת בין נתגלגל לתוך ד' לאחר ד', וא"כ תיקשי לרבא האיך משני הברייתא אי נימא דלדידי' אפי' לב"ע ל"ש בזה מהלך כעומד כיון דמחזיק הספר בידו, והנה הר"מ העתיק ג"כ החילק בין תוך ד' לאחר ד' וק' לדידי' קושי' הגמ' ליחוש שיכניסו לרה"י כיון דהר"מ פסק דלא כב"ע ועי' בהרא"ש שם דמש"ה דחה תי' אביי מהלכתא ומוקי למתני' באסקופה מלוכלכת, והי' נ"ל לתרץ הר"מ דהשמיט תי' אסקופה וכ' סתם כרמלית וי"ל דמיירי בכרמלית שאין לפני' רה"י כלל ול"ש למיגזר שמא יכניסנו לרה"י, אח"כ ראיתי בביאורי הגאון מוהר"א ווילנר זצ"ל בסי' שנ"ב שכ' כן בשיטת הר"מ ונהנתי שכוונתי לדעת הגדול בעזהש"י, אך עדיין לא נתיישב לי דהא במתני' תני אסקופה וא"כ בע"כ צ"ל באסקופה הנדרסת דודאי דוחק לאוקמי סתמא דמתני' כב"ע דלא כהלכתא או באסקופה ארוכה ודלא כמ"ש הרז"ה דלדידן ליתא לתי' זה מדקי"ל אפי גבוה עשר קומת לא ילמוד לאור הנר דאפ"ל דהתם לענין לכתחל' ללמוד לאור הנר לא חלקו אבל הכא לענין להביא אצלו בדיעבד שנתגלגל בידו שפיר יש לחלק, עכ"פ על הר"מ ק', ואפ"ל דס"ל כתי' ר"י אין רישא וסיפא ר"ש ומציעתא ר"י עכ"פ לשנוי' הברייתא דמחלק בין תוך ד' לאחר ד' מוכח לאוקמי כב"ע וא"נ דלב"ע מה שמחזיק לא מהני הא דמהלך כעומד דמי לרבא דס"ל איגד יד ל"ש איגד וס"ל ידו לא נח תיקשי מהא ברייתא: