אור ברסלב
חמדת שלמה על קידושין פתיחה לכבוד התורה

חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

פתיחה לכבוד התורה

(ה"ע פתיחה זו הא על ח"א הכולל בתוכו את מסכתות קידושין גיטין ובבא מציעא)

קדושין דף ל"א ע"א דרש רב עולא רבה אפתחא דבי נשיאה מ"ד יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהי' לך אמרו אה"ע לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות רבא אמר מהכא ראש דברך אמת ראש ולא סוף אלא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת עכ"ל הגמ'. הרי"ף ז"ל דקדק על הלשון מאי דכתיב משמע דקשה לי' בפשטי' דקרא וקשה מאי קשיא בפשטי' דקרא ואי הא גופי' קשי' לי' מאמר פיך לא נאמר הו"ל לומר כתיב יודוך וכו' מאמר פיך לא נאמר אבל לשון מאי דכתיב משמע דמלבד זאת יש קושיא בפסוק. [וכן דקדק הבינה לעתים כעין זה במאמר דשבת (דף פ"ח ע"ב) מ"ד כתפוח בעצי היער למה נמשלו ישראל לתפוח יעיי"ש]. ואני מדייק עוד במאי דאמר רבא אמר מהכא סגנון הלשון משמע דלדידי' לא קשיא ליה מאמר פיך לא נאמר וא"כ מאי קשיא ליה שהוצרך לדרוש ראש דברך אמת מראש דברך ניכר דהלשון משמע שצריך לדרוש כך ליישב איזה קושי' וע"כ אמר מהכא יליף ליה:

והנראה לי בזה דהנה המעמד הקדוש והנורא ההוא שקרבנו הקב"ה לעבודתו לא עשה כן לכל גוי רק לאהבתו אותנו קרבנו לפני הר סיני להסיר מאתנו חלאת זוהמת הנחש כמו דאי' בגמרא ישראל שעמדו לפני הר סיני פסקה זוהמתן וע"כ הוצרך להיות לאחר ז' שבועת לצאתם מארץ מצרים דוגמת ז' נקיים באשה המתקדשת מטומאתה ובכל זאת לא הוטהרו עד קרבם לפני הר סיני בששת הימים שמר"ח עד זמן מתן תורה כמ"ש האלשיך שזה היה להסיר זוהמתן להיות בכוחם להשיג האור הגדול כמ"ש משה רבינו ע"ה במשנה תורה [ואתחנן ד'] כי שאל נא לימים הראשונים אשר הי' לפניך למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. ויש להבין במ"ש הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו כיון שכבר אמר הנהיה דמשמע שמעולם לא הי' כן פשיטא שלא נשמע דכיון שלא הי' מימות עולם כן מהיכן ישמע גם השמע עם קול אלקים מדבר מלת קול מיותר. גם סוף הפרשה הנ"ל כתיב ויהי כשמעכם וכו' ותאמרו הן הראנו וכו' היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי ועתה למה נמות אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. הדקדוקים בזה בתחלה אמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי וכיון שכן מאי זה שאמרו אח"כ למה נמות אדרבא הרי ראו שידבר אלקים את האדם וחי. עיין יד יוסף קל"ג במ"ש בשם חכמי קשטיליא וגם מה שפי' הוא ועיין רש"י פ' יתרו. ועפ"ד י"ל מ"ש במשלי כ"ה פסוק י"ב נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אוזן שומעת דמי שמוכיח כשרואין הצרות אין זה דבר יקר משא"כ כשמוכיח על אוזן שומעת להשיב אל השי"ת ע"י שמועות הצרות ומדוקדק דלא קאמר לאוזן שומעת] וגם בתחלה אמרו כי ידבר אלקים וכו' ואח"כ אמרו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' ולא אמרו את דברי ה'. גם בתחלה אמרו ידבר אלקים את האדם ואח"כ אמרו כי מי כל בשר. גם מלת כמונו הוא מיותר דמשמע כמונו לא שמעו אבל בענין אחר שמעו. גם ה' דהאדם הוא מיותר. גם בפ' יתרו יש לדקדק במקראי קודש שבאו בענין זה וכל העם וכו'. ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו וכו' פן נמות ויאמר משה אל תיראו וכו' ופי' כרמב"ן דזה היה קודם מתן תורה. וקשה האיך עלה מורא על ראשם האל יעוות משפט לקרבם לפני הר סיני להמיתם בהרים. וגם תשובת משה רבינו ע"ה שאמר אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא אלקים היה לו לומר בקיצור אל תיראו כי לא תמותו:

ונבא לכלל ישוב ע"פ המדרש פ' יתרו כיון שבאו לסיני ונגלה להם פרחה נשמתם עד שדבר עמהם שנאמר נפשי יצאה בדברו אבל התורה בקשה עליהם רחמים יש מלך משיא בתו והורג אנשי ביתו כל עולם כולו שמחים ובניך בצער מיד חזרה נשמתן שנאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש א"ר לוי וכי לא היה גלוי וידוע לפני הקב"ה שאם הוא מראה כבודו לישראל ומשמיעין קולו שא"י לעמוד אלא צפה הקב"ה שהם עתידים לעשות ע"ז שלא יהיו אומרין אלו הראנו את כבודו והשמיענו את קולו לא היינו עושין ע"ז לכך נאמר שמעו עמי ואדברה ע"כ. והדבר תמוה מאי ס"ד דרבנן הא קשה קושי' ר' לוי וכי לא היה גלוי. גם על ר' לוי קשה שהיה לו להתמיה יותר והו"ל לומר חס ושלום וכי לא היה גלוי וידוע כמורגל לשון בכעין זה. ונראה לפרש כך עפ"מ שמעולם נתקשיתי על סירוב משה רבינו ע"ה בתחלת שליחותו לישראל פעם אחר פעם וכן לא יעשה כי אין מסרבין וכו' ובפרט לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ובפרט מ"ש מי אנכי כי אוציא כיון שהשי"ת אמר לו להוציא האיך היה מסתפק ביכלתו חלילה. וע"כ לא נתקרר דעתי במ"ש רש"י שלא היה רוצה נקבל גדולה הואיל ואהרן היה גדול ממנו דקשיא מ"ש מי אנכי כי אוציא. וראיתי בספר אור החיים פ' יתרו שרצה לההנצל בזה ע"פ הפסוקים הבאים במעמד הקדוש כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל ופי' רש"י לבני יעקב יאמר אמירה רכה ולבני ישראל יגיד דברים הקשים כגידים וכ' הוא שטעמו של דבר כי באמת רצה הקב"ה לזכות את ישראל שיקבלו התורה מאהבה כדי להרבות שכרן רק מחמת האהבה יחשוב האדם כי יוותר השי"ת לאוהבו ובאמת נאמר כי לא יקח שוחד שאינו לוקח שוחד מצוה אשר ע"כ הצדיקים העובדים מאהבה צריכין לעשות גדר ליראה. ע"כ אמר כה תאמר וכו' כי לפחותי ערך צריך יותר להלהיב ענין האהבה מענין היראה משא"כ לבני ישראל גדולי הערך צריך יותר חיזוק ענין היראה וע"כ שם זה לקצת התנצלות על מרע"ה מצד קורבתו להקב"ה ע"כ סירב בתחלה ע"כ. האמנם יפלא מאוד לומר כן על מרע"ה כי הוא פנת יקרת ראש לכל היראים כנראה מאומרו מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה ושאלו ע"ז אטו יראה מלתא זוטרתי הוא ואמרו אין לגבי משה וכו' וראיתי הפי' ע"פ דרשתם מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה יראת ה' וע"כ אמרו אין לגבי משה הואיל והיה עניו ביותר ע"כ היה אצלו היראה מלתא זוטרתי ע"כ. והנה אז השתמש במדת ענוה באומרו מי אנכי כראוי לענוי ארץ השלימים במדת ענוה וכפי' הבינה לעתים ע"פ הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר כי עיקר מעל הענוה הוא בהיותו ברום המעלות ע"כ אמר א"א ע"ה הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני וע"כ אני ברום המעלה אעפ"כ לא גבה נפשי ואומר ואנכי עפר ואפר וכן הוא הדבר במרע"ה וע"כ חלילה לומר שהי' מחמת העדר היראה הגדולה אחר שאחז אז במדת ענוה ועקב ענוה יראת ה':

[ואגב אורחא אמרתי לפרש מ"ש באבות (פ"ד מ"ב) הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה ופי' האלשיך דמש"ה אמר בורח מן העבירה כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ע"כ אמר שאתה צריך לברוח מחמת העבירה שעשית כבר וע"כ אמר ובורח מן העבירה בה' הידועה. ואפ"ל עוד ע"פ פי' הבעל עקידה עה"פ טוב ילד מסכן וחכם שהיצר טוב נקרא מסכן וכ' הוא טעמו של דבר כי היצה"ר בא לאדם בחלקת לשונו ואומר שמפתהו לעשות מצוה ורוצה לבטלו מכמה מצות מחמת שיבא לידי גאוה וכדומה. ולפ"ז גוזל מהיצ"ט כל כוחו ע"ד משל שנים המכים זא"ז ובא אחד ונטל מקלו של חבירו והכהו בו אין לך מסכן גדול מזה שאין לו במה להתחזק וכן היצה"ר שמפתה בכזביו לעשות מהעבירות מצות ונוטל כחו של היצ"ט וע"כ נקרא היצ"ט מסכן. וכן שמעתי הפי' ע"מ דאי' בגמ' לעתיד לבא מביא הקב"ה היצה"ר ושוחטו לצדיקים נדמה להם כהר ורשעים נדמה להם כחוט השערה. היינו להצדיק שבא לפתות אותו לעשות מצוה ואפ"ה מרגיש בזיופו כאמרם כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו וע"כ נדמה לו כהר משא"כ הרשעים שמפתה אותם לעשות עבירה בהדיא וזה הוא דבר נקל להנצל ע"כ נדמה להם כחוט השערה. ועפ"ז פירשתי הפסוק במשלי י"ט פסוק כ"ז כ"ח חדל בני לשמוע מוסר לשגות מאמרי דעת עד בליעל יליץ משפט ופי רשעים יבלע און. ורש"י פי' התם מקרא קצר הוא עיי"ש. ולפמ"ש י"ל הפי' כך חדל בני לשמוע מוסר היינו מוסר היצה"ר לשגות מאמרי דעת כגון שלא ללמוד תורה כדי שלא יבא לידי גאות כמ"ש הב"ע ואפשר אשר ע"כ דקדק לשגות מאמרי דעת כי יש דרך להיצה"ר אחרי ששגגת תלמוד עולה זדון ע"כ מוטב שלא ללמוד. עד בליעל יליץ דבר משפט עד בליעל הוא היצה"ר יליץ בדבר משפט דהיינו

שראו לעשות דברי פתויו ע"פ טענותיו המזוייפות. ופי רשעים יבלע און דהיינו למי שאינו בגדר רשע בא אליו בטענת מזוייפת אבל פי רשעים יבלע און דהיינו לעשות בלי שום טענה כי אז העונש גדול כמאמרם יורד ומסית עולה ומסטין ע"כ מחויב שלא לשמוע לפתויו. היוצא מזה שהיצה"ר בא לפתות לבטל מתורה וכמה מצות מטעם שיוכל לבא לצד גאוה וכדומה וע"כ אמר התנא הוי רץ למצוה קלה ואל תחוש לדברי היצה"ר רק התחזק והי' לבן חיל להיות בורח לבל תתפוס ברשת הגאוה ולזה אמר ובורח מן העבירה פי' העבירה שתוכל לבא ע"י עשיית המצוה והוא מוסר נאות]. נחזור לעניננו דלגבי משה קשה הדבר לשמוע לומר שסירוב היה ממיעוט היראה מחמת קרובו לשכינה:

ונ"ל כך עפמ"ש הבעל עקידה בפ' בראשית עה"פ וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו. וכ' הוא שאמנם הניחום לגבי הקב"ה א"א לומר כי אם ע"ד דברה תורה כלשון ב"א אעפ"כ יש מקשים שהיה לכתוב לשון אחר או שלא לכתוב כלל, וכ' הוא אדרבא זה הוא הלשון הנאות יותר כי מי שהבטיח לחבירו ליתן לו מתנה ואח"כ חוזר בו י"ל משני פנים או שהמקבל מתנה קלקל השורה והוא לא אמר ליתן לו רק מחמת אהבתו אותו. או שנשתנה דעת הנותן. והנ"מ כי לפנים הראשון לא יקרא חזרה כי ככחו אז כן כחו עתה להיטב למבקשי אהבתו. אמנם כבר סכל בידיעות העתידות שחבירו יחזור מאהבה אותו. ואמנם בפנים השני לא סכל בידיעות העתידות רק שנשתנה דעתו קצת מרוצה ללא רוצה. וע"כ להרחיק מלשלול מהקב"ה לומר ח"ו העדר ידיעת עתידות ע"כ כתב וינחם להורות ע"ד דברה תורה כלשון ב"א שלא היה ח"ו מחמת העדר ידיעת עתידות לא שיקרא בשם חזרה כי זה אין לומר בשום אופן רק שהיה בגדר נחמה קצת. ואף באמת לגבי הקב"ה אף זה ל"ש שום שנוי חלילה רק שהיה נראה ממעשיו שהיה שנוי דעות אבל באמת אף זה לא נכתב רק ע"ד דברה תורה כלשון ב"א והכוונה באמת היה כמו שמצינו כמה ב"א נוטעים אילן אחד לצורך זמורה אחת וגוף האילן לא יצלח לכלום כן היה כאן אף שהכל גלוי וידוע לפניו אעפ"כ ברא האדם בשביל צדיק אחד וכמ"ש את אלקים ירא כי זה כל האדם ודרשו חכז"ל כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה כמאמרם וצדיק יסוד עולם. ומה דכתיב ויתעצב אל לבו פי' שהוא על העדר ההשפעה מאתו ית"ש כי חפץ חסד הוא יעיי"ש דברי הב"ע כי נעמו. היוצא מדבריו כי עמקו מחשבת השם אף שידע שעתידין לחטוא ויהיה מוכרח להביא המבול אעפ"כ יצרם לתכלית מה כי גבהו דרכיו מדרכנו. ובזה יש ליתן התנצלות על סרובו של מרע"ה דוודאי לא היה מסתפק ביכלתו ב"ה וב"ש שיוכל להוציא את ישראל על ידו רק שהיה ירא לגודל ענוותנותו שלא ירצה ישראל להאמין בו ולא יצא הכוונה מכח אל הפועל ואעפ"כ רצה הקב"ה לעשות לתכלית מה שלא נודע לנו כמ"ש הב"ע הנ"ל ולהיות מרע"ה חפץ חסד הוא לטובת ישראל רצה שיצא הדבר מכח אל הפועל ע"כ בקש שלח נא ביד תשלח:

ולפי הנחה זו י"ל המדרש הנ"ל דכבר נודע שהמעמד הגדול והנורא ההוא וגם עמדם כנגד ההר היה כדי להזדכך חומרם ולהסיר זוהמתם להיות מוכנים לקבל האור הגדול ההוא וכמ"ש האלשיך בטעם ז' שבועת ובטעם ההגבלה והחני' כנגד ההר. ובלתי ספק היו צריכים לעשות השתדלות רב ועצום לזה לשיהיו מוכנים להשגה זו ואולי לא עשו כפי הראוי ע"כ באמת נפשם יצאה בדברו ואף שהקב"ה היה יודע שיהיה כן אעפ"כ עשה כן לתכלית מה. ובפרט לפי משמעות המדרש דוודאי מרע"ה היה נשאר וכן מוכח ממ"ש המדרש משיא בתו והורג בני ביתו ולמי היה משיא בתו אם לא למשה וע"כ עשה כן כדי שיהיה נודע יד ה' לדורת בני משה הבאים אחריו וא"ש. ומ"ש ר' לוי וכי לא היה יודע שאם מראה להם את כבודו שא"י לעמוד ולא אמר ח"ו כמו שהקשתי לעיל נ"ל כך עפמ"ש היד יוסף להקשות על ר' לוי שאם כוונת הקב"ה היה להראות כבודו מה היה צריך לצאת נפשם ולהחזיר להם היה לו ליתן להם כח שיוכלו להיות נשארים חיים. וכ' הוא שהיה כאן ב' כוונות הא' לדעת שהנשמה הקדושה הוא חלק אלקי ממעל ושע"כ יוכלו לבא לידי נבואה בהקיץ ולא כדעת המתפלספים לומר שהנשמה עיקרה היא משכל הפועל שא"כ לא יוכל להיות מדרגתו גדולה משכל הפועל בעצמו שאינו משיג רק ע"י כמה אמצעים. וגם מה שיצאה נפשם הוא להבין שהנשמה היא חלק אלקי ממעל וע"כ יצאה נשמתם כדרך החלק שמטבעו לדבק בכל וכמו שפי' האלשיך בפסוק ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם עיי"ש. ולפ"ז י"ל הפי' כך שר' לוי אמר אחר שאף לפי דברי חכמים בע"כ היה יודע הקב"ה שיצא נפשם ע"כ אין אנו צריכים לומר שהתורה בקשה עליהם רחמים רק שכך היה הכוונה בתחלה כדי להרחיקם מע"ז ולא צריכים אנו לדרוש נפשי יצאה היה מחמת מיעוט זכזוך חומרם רק שהיה לכוונה מיוחדת להודיע כי ה' הוא חלקם ומנת גורלם כדי להרחיקם מע"ז:

ונבא לישוב המקראי קודש הנ"ל, הנה הרמב"ם במורה נבוכים דעתו שלא הי' ישראל שומעים בשוה כמו משה כמ"ש אנכי עומד בין ד' וביניכם ע"כ שמשה היה שומע דברי ד' ממש וכל ישראל לא היו שומעין רק הקול כמ"ש קול דברים אתם שומעים, ועל פי הצעת האלו יתיישב הכל על נכון דמ"ש בפרשת יתרו ויאמרו אל משה דבר עמנו וכו' פן נמות י"ל מחמת שהיו חוששים שעדיין לא נזדככו כל הצורך ואולי יצא נשמתם כדעת רבנן שבאמת היה כן להעדר זכזוכם ואמר להם משה אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא אלקים ולמען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו כדעת ר' לוי לדעת שנשמתם הוא חלק אלקי ממעל וע"כ אף אם יצא נשמתם יחזיר להם הקב"ה וע"כ לא אמר לא תיראו כי לא תמותו כי באמת פרחה נשמתם רק שהיה לכוונה הנ"ל, ומעתה נשית לב להכתובים הנאמרים במתן תורה הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, כי כאן היה שני ענינים הא' הוא מה שיצאה נשמתם ואח"כ חזרה להם וחיו, והשנית גוף השמיעה אפילו לא חיו, ע"כ אמר הנהיה כדבר הגדול הזה הוי' חדשה מה שחזר נשמתם או הנשמע כמוהו היינו השמועה מצד עצמותו הוא דבר גדול וביאר זה השמע עם קול אלקים כאשר שמעת אתה ויחי אמר שני ענינים האחד על השמיעה והב' על התחייה, ומעתה נבא ליישב הפסוקים הבאים במתן תורה אחר עשרת הדברות, עיין פירוש הרמב"ן שפירש כי מה שנאמר בפרשת יתרו היה קודם עשרת הדברות שאמרו למשה דבר אתה עמנו ומ"ש במשנה תורה היה לאחר עשרת הדברות שהיו סבורין שהשי"ת ידבר עמם כל התורה כמו עשרת הדברות וע"כ באו בטענה דבשלמא בתחלה קודם עשרת הדברות שפיר אמרת לבעבור נסות ולמען תהיה יראתו על פניכם, אבל עכשיו שכבר ראינו כי ידבר אלקים את האדם ואמרו האדם הידוע דהיינו משה רבינו ע"ה שאליו היה הדיבור ממש משא"כ הם שלא שמעו רק קול דברים, וע"כ אמרו אחרי שראינו כבר כי ידבר אלקים את האדם וחי ממילא הושרש בנו תכלית הידיעה לדעת כי הנשמה הקדושה הוא חלק אלקי ממעל ושע"כ תוכל הנשמה לבא לידי מדריגה זו ועתה למה נמות אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ד' כי באמת שיערו בנפשם שעדיין אינם ראוים לשמוע הדיבור ובע"כ שלא נזדכך חומרם כל כך וע"כ היו יראים אולי מחמת החומר שלהם יצא נפשם בשמוע קול ד' וע"כ אמרו כי מי כל בשר אשר שמע קול ד' כמונו היום ויחי ולהורות אחרי שעדיין נקראים בשר שהוא כינוי לחומר וע"כ אמרו כמונו לשלול משרע"ה שהוא אינו בגדר בשר רק רוחני ממש ועל כן לא עצרו הגשם מלשמוע בדבר ד', ועיין באלשיך פרשת בחוקותי עה"פ ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם שציינתי לעיל. כללו של דבר שבאו בטענה דבשלמא בתחלה קבלו שפיר תשובת משרע"ה שהוא למען תהי' יראתו אבל אחר שבאו כבר לידיעה זו היו יריאים חלילה שלא יהיה חומרם מזוכך כ"כ ויצא נפשם ולא יחזור להם כי בתחלה חזר להם נפשם מחמת התועלת הגדול כמ"ש היד יוסף הנ"ל אבל עכשיו היה יריאים שלא יהיו כדאי לעשות להם נס (וי"ל בזה מ"ש בתחלת הפרשה ועתה אם שמוע תשמעו וכו' פי' אם שמוע שתזכו לשמוע בקול ד' על ידי זה תתחזקה אצליכם האהבה והיראה] ויש לפרש בזה ג"כ מ"ש הקב"ה הטיבו את אשר דברו מי יתן והיה לבבם זה להם פי' שכבר נמשך התועלת מהשמעת קולו ב"ה לקנות להם אמונה אמיתית בהשארת הנפש, ועיין יד יוסף בשם המדרש פי' הטיבו יעיי"ש] ובזה י"ל הפסוק אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלקי כסף ומלת אתי קשה להבין וע"כ דרשו בגמרא שאסור לעשות דמות אדם א"ת אתי אלא אותי, ולפמ"ש י"ל עפמ"ש (עמוס ג' פ"ב) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם, וי"ל הטעם הואיל ונפש הישראלי הוא חלק אלקי ממעל א"כ הפגם גדול כביכול עד שמלך במסיבו נרדו נתן ריחו, ולפמ"ש דמחמת שדיבר הקב"ה עמם מן השמים מזה מוכח שהנשמה הקדושה הוא חלק אלקי ממעל, [ועיין במהר"מ מינץ מ"ש עה"פ נצר מטע] וע"כ אמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וממוציא הדבר שהנשמה הוא הוא חלק אלקי ממעל ותמיד השכינה חופף על איש הישראלי וכמ"ש בזוה"ק החכם עיניו בראשו במי שהוא על ראשו ע"כ לא תעשון אתי אלקי כסף כי כביכול אתי אתם עושין הואיל ואני תמיד עמכם ע"כ תגדל הפגם חלילה:

ועתה נשית לב למאמר הפונה קדים על ההערות הנ"ל במאי דפתח מה דכתיב דמשמע דקשיא ליה בפשטות הכתוב ויתר הדקדוקים, ונראה לי כך כי הן אמת במעמד הקודש ההוא נודע כי ד' אלקינו אין בלתו ונתפרסם אלקותו לעיני כל וא"כ יותר נאות היה לכתוב יודוך ד' כל חכמי הגוים כי בענין החקירה יותר הדבר נוגע לחכמים אם להימין אם להשמאיל וכמ"ש האלשיך בפסוק שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד גם בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון וכתב הוא בנורא תהלות בני איש כנוי לחשובים וחכמים ע"כ עשה שני מדריגות בני אדם ובני איש, משא"כ עשיר ואביון לא עשה רק מדריגה אחת כי בענין החכמה אין מעלה לעשיר יותר מן העני וע"כ מה שנוגע לענין החקירה היה לכתוב כל חכמי הגוים, ואדרבה מצינו פרעה עשה עצמו אלקי והיה יכול להטעות המון עם אבל הוא עצמו ודאי היה יודע שאינו אלקי כמ"ש רש"י בפסוק הנה יוצא המימה, וע"כ יותר שבח היה אם היה כתוב יודוך ד' כל חכמי הגוים, אמנם איתא במדרש הביאו הרי"ף בע"י בקדושין אצל מאמר הנ"ל שהמלכים כשהיו רואים שהקב"ה מדקדק על כבודו אמרו הא כדידן שדרך מלכי בשר ודם לפקוד על בני מדינתם להאמין במלכותם ושלא לעבוד למלך אחר ושלא לישבע בשמם לשקר ולשמור יום גנוסיא שלהם לזאת חשבו עליו חלילה לומר שהוא בערכם ואחר כך כששמעו כבד אמרו מי שהוא מוכתב למלכות צריך לקבל עליו שלא לירא משום אדם רק למלך ע"כ הודו בע"כ שהוא אינו צריך לכל ובכל חכמי הגוים ובכל מלכותם אין כמוהו, וע"כ א"ש דנקט יודוך כל מלכי ארץ אף שהיה להם פתחון פה אפילו הכי לבסוף הודו, ומיושב קושית המהרש"א ע"מ דאמר אמרי פיך מאמר פיך לא נאמר והקשה הא קאי על אנכי ולא יהיה, ולפמ"ש א"ש דכיון דכתיב אמרי פיך יכולין אנו לומר דקאי על כל המאמרים דהיינו מכח כבד הודו לדברות הראשונות, וכן רבא אמר מהכא אתי ג"כ ליישב הקושיא הנ"ל דמשום הכי כתיב מלכי ולא כתיב חכמי, ולפמ"ש לעיל י"ל קושית התוספות בשבת (דף פ"ח ע"א) על הא דכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר אם מקבלין אתם את התורה מוטב והקשו התוספות הלא כבר אמרו נעשה ונשמע, ולפמ"ש לעיל י"ל הפירוש אם מקבלין שתהיו כלי קבול לתורה ע"י שתתקנו מעשיכם ותזדככו החומר שלכם וע"כ לא אמר אם רוצים אתם לקבל את התורה ודוק]:

סוף מגילה וסוף נדה תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות, ועיין רש"י בחבקוק על הפסוק הנ"ל שפי' הליכות עולם שלו ונחסר השי"ן, וע"פ דברי התנד"א הנ"ל י"ל הפי' הלכות לו עפ"מ שאמרו כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה א"כ מלבד שתלמיד גדול שמביא לידי מעשה התלמוד בעצמותו הוא יקר עד אין חקר ע"כ שייך שפיר הלכות עולם אף שמדומה כי הוא רק להתנהגות עולם אבל באמת כל התורה שמותיו של הקב"ה כמוזכר בסה"ק ע"כ קאמר הלכות עולם לו לשמו הגדול. ועם זה נתבאר פירוש המהרש"א שפי' דמשום הכי הובא זה המאמר סוף נדה כדי שלא לומר לסמוך על חומרת ר' זירא ושלא ללמוד כל הלכות נדה ע"כ הביא מאמר זה, ולפי פשוטו לא מוכח ממאמר זה ללמוד דבר שאינו נהוג דדלמא כוונתו כל השונה הלכות הנהוגים ועם ביאורי הנ"ל א"ש, [וע"ד רמז דהיו"ד של הליכות מרמז על עולם הבא שנברא ביו"ד וע"כ קאמר מובטח לו שהוא בן עולם הבא] וי"ל כן בפי' הפסוק חלקי ד' אמרתי לשמור כדבריך כי בזה ד' חלקינו ומנת גורלינו במה שאנו הוגים בתורתו הקדושה בזה יש לנו דביקות בשמו הגדול וזהו הפי' חלקי ד' ע"י מה שאמרתי לשמור כדבריך היינו כינוי ללמוד תוה"ק, ועם הפי' הנ"ל א"ש הא דקאמר כל השונה הלכות ולא קאמר כל הלומד, כי הלימוד צורך אל המעשה ואין בזה רמז ליתרון קדושת התורה בעצמותה מצד הלימוד ע"כ קאמר כל השונה רמז פעם אחר פעם אף שכבר למד ויודע ואפילו הכי שונה בזה מופת על הלימוד בעצמותו שהוא יקר מפז ומפנינים היות כל התורה שמותיו של הקב"ה וכמו שכתב המהרש"א (בח"א לברכות דף כ"א ע"א) ששמע פירוש על הא דילפינן ברכות התורה מדכתיב כי שם ד' אקרא וכו' ע"ד זה שכל התורה שמותיו של הקב"ה והיינו שם ד' אקרא בלימוד התורה:

ועם זה י"ל המסורה ג"פ ונשמע, נעשה ונשמע ונשמע פתגם המלך, ונשמע קולו בבואו אל הקודש, די"ל נעשה ונשמע דהיינו מלבד שאנו רוצים לדעת לשמור ולעשות רק מלבד העשייה אנו רוצים לשמוע כי השמיעה מצד עצמותו הוא דבר גדול מאוד וזה כי ונשמע פתגם המלך כי לא בלבד מה שמורים פשטות דברי התורה יש סוד כמוס על כל קוץ כמאמר מה"ש תנה הודך על השמים ופירשו המפרשים שכוונתם היה לפנימיות התורה (עיין זוה"ק ריש פ' קרח) וע"כ מלבד המעשה עסק התורה הוא דבר יקר למאוד, וראיה לזה כי מצינו זאת תורת העולה כל העוסק בפ' עולה וכו', והנה חכז"ל תקנו לומר בכל יום פרשת התמיד קודם התפלה כי עולה דורן הוא ומרצה, ובזה י"ל פי' הפסוק מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה כי זבח רשעים תועבה כיון דלדידיה אין תועלת בלימוד הפרשה, וזה ע"י ונשמע פתגם המלך זוכה לונשמע קולו בבואו אל הקודש [ואא"ז הרב הגדול המנוח מהר"י ז"ל פי' המסורה הנ"ל נעשה ונשמע קאי על תורה שבע"פ שבכל דור ודור מחויבים לשמוע תורה שבעל פה הנמסר לחכמינו ז"ל ע"פ עקרים ידועים ואל תאמר חלילה כי אין זה תורת ד' כי ונשמע פתגם המלך מלכו של העולם כולם נתנו מרועה אחד וידוע כי מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, והרמז בזה אותיות שבת "שופע "בקול "תורה "שומע "בורא "תפלתך כי לא נתנו שבתות לישראל רק לעסוק בתורה כמו דאיתא במדרש וטור א"ח, וע"כ סיים על ידי זה שתשמע דברי פי חכם ולא תסור אזנך משמוע תורה על ידי כן ונשמע קולו בבואו אל הקודש ע"כ דפת"ח של אא"ז זצלה"ה]:

ועם זה י"ל מה דאיתא בשבת דף פ"ח ע"א בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני קשרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, ועיין יד יוסף פ' יתרו דרוש אחרון שהקשה כיון דהכתרים היו בשביל הקדימה אין מקום לשני כתרים דבשלמא אלו היה בשביל נעשה ונשמע בעצמו היה ניחא והוא דקדוק נכון, ולפי האמור י"ל דאלו לא הקדימו נעשה לנשמע לא היה מוכח שעסק התורה הוא נחשב בעיניהם מצד עצמותו רק שצריכין לשמוע לידע כדת מה לעשות וכיון שכן הוי הכל ענין אחד ולא היו ראוים לשני כתרים, אבל עכשיו שהקדימו נעשה לנשמע מזה נשמע שהלימוד מצד עצמותו הוא יקר בעיניהם וע"כ זכו לשני כתרים וזה נלענ"ד נכון, ועיי"ש עוד שהביא קושיא למה אחר כך באו ק"ך רבוא ונטלו מהם ולא היה די בס' רבוא, ותוספות תירצו דמדה טובה מרובה, ולפמ"ש אפשר לומר דנודע אף דהלימוד מצד עצמותו גדול אעפ"כ עיקר הלימוד צריך להיות ע"מ לעשות והלמד ע"מ שלא לעשות מוטב לו שתהפך שליתו על פניו ולפ"ז כשאמרו נעשה ונשמע היינו ללמוד על מנת לעשות וחישב לעשות מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, ונודע דמכל מצוה נברא מלאך, ולפ"ז בבחינת הלימוד ישנו שני בחינות ע"כ היה שני כתרים ע"י מלאך אחד, ואחר כך כשחטאו ועשו את העגל ובע"ז מחשבה מצטרף למעשה ובמקום אחר כתבתי טעם לזה דבע"ז עיקר האיסור הוא בלב [ת"ל שמצאתי סברא זו בשל"ה דמשום הכי בע"ז מחשבה מצטרף הואיל דעיקר האיסור הוא בלב] אבל עכ"פ המעשה פוגם יותר וע"כ היה ע"י שני מלאכים ועיין, ד' ישימנו מהלומדים לשמה ונזכה שיוחזר לנו העטרות במהרה בימינו אמן סלה:

פרק האשה נקנית

תוכן העניינים

חמדת שלמה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה