אור ברסלב

חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף סב.

דף סא.

מתני' כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה. עיין בהר"ן דמתני' קמ"ל דבזה ל"ב תנאי כפול כיון שאומר ע"ד כן הוא עושה, ואפשר לפרש כוונת הר"ן כיון שלא אמר דרך תנאי עדיף, ולפ"ז הוי הדין כן בכל התנאים שבעולם אם אומר שעושה הדבר ע"ד כן ל"ב ת"כ וכן משמע לשון הר"ן, ולכאורה הי' נ"ל עוד לחלק דדווקא בתנאי שהוא מסופק עה"ד ואין הדבר ברור בעיניו צריך לתנאי כפול דהא יכול להיות שלא יהי' הדבר כמו שאומר כגון שאומר שמקדשה ע"ד שתתן לו ר' זוז דהא אפשר שלא תתן לו ע"כ בעי ת"כ ושאר דיני תנאי שאם לא תתן לא תהי' מקודשת ולולא זאת כיון שלא חיזק התנאי התנאי בטל ומעשה קיים. משא"כ בנידון דידן כסבור הייתי שהיא כהנת שלפי דעתו שהיא כהנת לא עלה ספק בלבו שאינה כהנת בזה ל"ב דיני תנאי אם גילה דעת להדיא שעושה הדבר בשביל שהיא כהנת דבזה אין מקום לתנאי כיון שברור בעיניו שהוא כן. אך פי' זה קשה להעמיס בלשון הר"ן. (ועיין בחידושי פ' אלמנה נזונית גבי זבן ולא אצטריך לזוזי שכתבתי ראי' נכונה לס' הנ"ל, דהיכא שאצלו אין ספק ל"ב תנאי כפול]:

ולענ"ד יש ראיה גדולה לסברא זו ממ"ד בכתובות (פ' אע"פ) כל הפוחת אפילו בתנאי ואית לה ומקשה הגמ' על ר"מ הא ר"מ ס"ל מתנה עמ"ש בתורה בדבר שבממון תנאי בטל הא בדרבנן תנאו קיים וא"כ הו"ל כל בתולה שאין לה עי"ש. דבשלמא אי תנאו בטל ואפ"ה הוי בעילת זנות משום לא סמכא דעתה א"ש עיי"ש, ולכאורה קשה טובא מנ"ל דאתי לאשמעינן במה דנקט כל הפוחת אפילו בתנאי דתנאי בטל משום מתנה עמ"ש בתורה וע"כ הקשה הא בדרבנן תנאו קיים, דלמא נקט כל הפוחת לאשמעינן אפילו בתנאי שהתנה עמו רק שלא כפל התנאי או שחסר דבר אחר מדיני תנאי דבאמת אית לה דתנאי בטל ומעשה קיים ואפ"ה הוי ב"ז משום ל"ס דעתה, דמ"ש אי התנאי בטל משום מתנה עמ"ש בתורה ואפ"ה היא ל"ס דעתה ומ"ש אם התנאי בטל משום דלא כפלי' ואפ"ה היא לא סמכא דעתה, ועיין בב"ש סימן כ"ט שכתב להדי' לענין קדושין דאי לא כפלו לתנאי אף דהתנאי בטל שייך ל"ס דעתה, וכבר כתבתי בזה במס' גטין וכתובות להוכיח מזה שיטת הגאונים דבמעכשיו ל"ב דיני תנאי והתם ע"כ מקדשה מעכשיו קודם קיום התנאי עיי"ש בחי' גטין. אך לשיטת החולקים צע"ג ליישב. אך לפי סברא זו דבדבר שלפי דעתו לא יוכל להשתנות ל"ב דיני תנאי א"ש די"ל כיון דמתנה שלא יהי' לה שכו"ע ממילא לפי דעתו אין לה ולא יכול להשתנות ע"כ ל"ב ת"כ ובאמת אין לה ולא הוי לי' לומר כל הפוחת, אלא ודאי מוכח דמשום מתנה עמ"ש בתורה ויש לה והקשה הגמ' שפיר, אך למה שכ' התוס' שם להדי' דבעי ת"כ צ"ע, והנה לשיטת הריב"ן (כתובות דף נ"א) א"ש דלדידי' היכא דבאמת לית לה ל"ה בעילת זנות רק היכא דאית לה ולא סמכא דעתה וא"כ הקשה הגמ' שפיר דמדנקט כל הפוחת משמע דלעולם אית לה ואפילו כפלי' לתנאי ומוכח דמשום מתנה עמ"ש בתורה ל"מ. אך לשיטת התוס' החולקים על הריב"ן מוכח לכאורה כמ"ש, ועדיין יש לראות דאיכא לאשכוחי דבעי ת"כ במתנה עמה ע"מ שתמחול לו דצריך לכפול שאם לא תמחול לא יהי' הקדושין כיון דתלה הדבר באם תמחלי ודאי צריך לכפול ואם לא כפלו אית לה ואפ"ה הוי בעילת זנות משום דל"ס דעתה, וי"ל חדא דכל הפוחת משמע שהוא הפוחת ובאומר ע"מ שתמחלי הוי היא הפוחתת ואין זה במשמע לשון כל הפוחת, גם מסתמא מתנה תנאי זה בקדושין [דבנשואין הוי ב"ז שמא לא תמחול ואין אדם עושה בב"ז] וא"כ ממ"נ אם מחלה קודם הנשואין הרי אין לה ול"ש כל הפוחת ואית לה, ואי לא מחלה ואפ"ה כנסה הרי בטל התנאי, ועדיין הדבר צריך ישוב.

ואפשר לומר עוד בישוב הקושי' הנ"ל דמש"ה לא אוקמי כל הפוחת דקמ"ל בחסר אחד מדיני התנאי. די"ל דהא דילפינן דבעי דיני תנאי היינו דלולא זאת אמרינן דלא הי' כוונתו כלל לבטל המעשה מחמת התנאי וא"כ לא נקרא פוחת כלל כיון דאמדינן דעתו שלא נתכוון לפחות רק אמר לפטומי מילי בעלמא, אבל משום מתנה עמ"ש בתורה דכוונתו הי' לתנאי כיון שאמר דרך תנאי רק דאפ"ה לא מהני שפיר שייך לשון כל הפוחת. אך לפמ"ש הרמב"ן בב"ב טעמא דמתנה עמ"ש בתורה משום מפליגה בדברי' [ועיי"ש בפ"י בכתובות] לפ"ז אין חילוק בלשון פוחת בין חסר אחד מדיני תנאי או משום מתנה עמ"ש בתורה דבתרווייהו לא הי' כוונתו לפחות ולפ"ז הדרא הקושי' לדוכתה ודוק:

שם בעי מני' רב אסי מר"י פירות ערוגה זו תלושין תרומה ע"פ ערוגה זו מחוברין לכשיתלשו עד סוף הענין תיפשוט דבעי ר' אושעי' וכו'. עיין חי' רשב"א בהא דאמר בידו לגרשה אין בידו לקדשה והקשה הרשב"א הא שניהם מרוצים, ותי' דכיון דאין ביד א' מהם הוי כמחוסר מעשה, ולכאורה לפי ענ"ד קשה להבין ס' הרשב"א, גם מה שתי' הרשב"א שמא תהי' אחר גרושין בדעת אחרת, קשה נימא שמא יהי' הוא בדעת אחרת אחר גרושין, וא"ל דווקא גבי דידה שייך לומר כן כיון דהגרושין אינם בידה וע"כ הוי לדידה כמו דבר שלב"ל וי"ל שמא תהי' אח"כ בדעת אחרת, משא"כ לגבי דידי' דבידו לגרשה, אך לפ"ז הו"מ לפרש בפשיטות דלגבי דידה הוי דבר שלב"ל וע"כ אינה נקנית דא"י להקנות דבר שלב"ל, ולכאורה מצד הס' הי' נכון לומר כן דלגבי דידה הוי דבר שלב"ל, אך לשון הגמ' דקאמר נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה לא משמע כן דלפ"ז הו"ל לומר נהי דבידו לגרשה בידה להתגרש, וכן רש"י פי' להדי' הטעם שמא לא תתרצה, וע"כ צ"ל הא דלא תי' הגמ' כן דלגבי דידה הוי דבר שלב"ל משום דסומכת אדעתי' דידי' וע"כ ממילא קשה להבין סברת הרשב"א כיון דע"כ גוף הגרושין מקרי אצלה ג"כ דבר שבא לעולם מהכ"ת לומר שישתנה דעתא דידה ולא דעתא דידי':

ולולא דברי קדשו של הרשב"א הי' נ"ל לפרש כך דהא צרי להבין דאטו בשופטני עסקינן שיתן לה פרוטה להתקדש לו אחר שיגרשנה מה לו להטורח הזה לגרשה ולחזור לקדשה וע"כ לאשכוחי אופן דמוכרח לכך כגון שמכר שדותיו ורוצה לעשות קנוניא שתגבה כתובתה ע"כ מגרשה כדי שתגבה כתובתה ואחר כך יחזור ויקדשנה ומחמת שירא שמא לא תרצה אח"כ להתקדש לו כשתגבה כתובתה ע"כ מקדשה קודם הגרושין שתהי' מקודשת לאחר שתתגרש והיא ע"כ מרוצה בכך דלולא זאת לא יגרשנה ולא תוכל לגבות כתובתה ויכול להיות שדחיקא לה אצל בעלה שאין לה לפרנסה וכדומה, ועיין בערכין (פ' שום היתומים דף כ"ג) דאע"ג דאמר רשב"ג הערב לאשה בכתובתה והי' בעלה מגרשה ידירנה הנאה דווקא בערב אבל בלקוחות א"צ לידור הנאה, וא"כ מצי לאשכוחי בכה"ג, ולפ"ז שפיר י"ל כיון דהיא מוכרחת להתרצות בקדושין כיון דרצונה בגרושין כדי לגבות כתובתה ואם לא תתרצה בהקדושין מהכ"ת יגרשנה שתגבה היא הכתובה ולו לא יהי', וע"כ אף שאומרת עכשיו שהיא מרוצה להתקדש דלמא אח"כ יהי' רוח אחרת עמה כיון די"ל דמתחלה עשתה מחמת הכרח הגרושין:

ועפמ"ש מיושב קושית התו' מ"ש דה"ה דמצי לשנויי לעיל הכי והתוס' כתבו לשון ה"ה, אבל לענ"ד הוא קושי' על סוגית הגמ' דמלשון הגמ' נהי דבידו לגרשה משמע דזה ס' פשוטה וקשה למה לא משני לעיל תיכף הכי, וגם לענין דינא איכא נ"מ דמה דמשני גר צריך שלשה היינו דווקא בגר שלא קבל מצות וכמ"ש התוס' דבקבלת מצות דווקא בעי שלשה, משא"כ במי שכבר קבל מצות רק שלא טבל דזה הוי בידו ל"מ דבר שלב"ל ומקודשת בזה, משא"כ לתי' דאין בידו לקדשה אפילו בזה הוי דבר שלב"ל, אך לפמ"ש א"ש די"ל דאין סברא לומר שתחזר ואמרינן מסתמא כמו שהיא מרוצה עכשיו תהי' מרוצה אח"כ כקושית הרשב"א ע"כ לא מצי לשנויי לעיל בידו לקדשה רק כאן בלאחר שאגרשך א"ש וכמ"ש, ומ"ד תפשוט הא דבעי ר' אושעי' א"ש ג"כ דשם ע"כ צריך ג"כ לאשכוחי אופן כזה או שירצה אח"כ למכור נכסיו או שירא שהוא קפדן אולי יגרשנה שתהי' מקודשת אח"כ וי"ל שהיא באמת אין רצונה להתקדש אחר שיפגמנה בגרושין ואפ"ה היא מוכרחת להתרצות כעת דלולא זאת לא יקדשנה כלל. וע"פ דרך זה מיושב ג"כ קושית הרשב"א אמ"ד תפשוט דבעי ר' אושעי' נתן לה שתי פרוטו' והקשה הרשב"א דקושי' זו קשה בל"ז, ולפמ"ש י"ל דבל"ז הוי ידע לומר שאני הכא דבידו לקדשה עכשיו דמש"ה לא מקרי דבר שלב"ל אבל עכשיו מקשה הגמ' דס"ד דל"ה ריצוי כלל כמ"ש, ומשני הגמ' דאפ"ה עדיף הואיל ויכול לקדשה עכשיו וכעין שכ' הרשב"א, אך לפ"ד זה נראה יותר נכון דס"ד דל"ה ריצוי, ולפ"ז ממילא יש לפקפק לדחות ראית הר"מ שפסק בהא דר' אושעי' דמקודשת וכתב הרשב"א דראית הר"מ הוא מפרק אע"פ שדה זו שאני מוכר לכשאקחנה ממך תיקדוש דקדשה משום דבידו להקדישה עכשיו, ולפמ"ש י"ל דהכא שאני דל"ה ריצוי כלל, ועיין בשעה"מ שהביא דהרשב"א בתשו' (אלף רי"ב) דחה ראית הר"מ כעין זה, והנה לפמ"ש הרשב"א דעיקר הטעם משום דאין בידו לקדשה מש"ה הוי דבר שלב"ל ולזה אין הדיחוי כ"כ דהא מוכח דמה שבידו ל"ה דבר שלב"ל מהאי דשדה זו, אבל לפמ"ש דל"ה ריצוי הדיחוי יותר חזק ודוק:

ועיין בשעה"מ שהקשה לפי דיחוי הרשב"א הו"ל להגמ' בנדרים (דף ל) במ"ד תפשוט דבעי ר' אושעי' הו"ל להגמ' לדחות כן עיי"ש, ולענ"ד אין זה קושי' כיון דל"א סברא זו רק ליישב קושי' הגמ' דמקשה על ר"י מהא דרב אושעי', ואלו הוי אמרינן דר"י באמת פליג על ר' אושעי' קמייתא ל"ה צריכין לס' זו ועיין בחי' רשב"א שכ' באמת דיש לומר ר"י פליג על ר' אושעי' קמייתא אם כן ל"מ סברא זו ע"כ דחי ר' ירמיה מהא דר"י דהוי כפדאן אחרים ועיין:

עיין בהר"ן שם בנדרים שהקשה למה הוי אשה כפדאן אחרים כיון שהיא גם כן מרוצה, ולענ"ד כיון דע"כ יכולה לחזור מהקדושין דלולי זאת ל"ה כריתות רק דהאבעי' הוא אם לא חזרה אם תהי' מקודשת וע"כ לא דמי לפדאן עצמו דהתם שוב אינו יכול לחזור. ולפ"ז נדחה מ"ש הפ"י בישוב קושית התוס' דלא משני לעיל בידו לקדשה וכתב הוא דהכא ע"כ צריך ריצוי חדש. [ולפ"ד מיושב גם כן קושי' הר"ן]. אמנם א"י הכרח לזה די"ל דא"צ ריצוי חדש רק דהכריתות שחלו ברצונה שיכולה לחזור תיכף לאחר גרושין מקדושי שני והוי דומיא דלאחר שאתגייר ואתי' דברי התוס' על נכון דה"ה דמצי לומר לעיל בידו לקדשה. אך לפמ"ש דל"ה ריצוי ע"פ הטעמים שכ' לעיל שפיר י"ל קושי' התוס' ודוק:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה