אור ברסלב

חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף לז.

דף כט.

תוס' ד"ה הרי תפלין וא"ת מאי ס"ד דתלוי' בארץ היכא דכתיב ביאה הא כלאים לא כתיב ביה ביאה ומתניתין קתני חוץ מן הכלאים וי"ל דוודאי ידע גם כן מה שהוא חובת קרקע מקרי גם כן תלוי' בארץ עיין שם. ולענ"ד דחיקא לומר דהמקשן ידע זה דאם כן מאי קא מבעי' ליה מאי תלוי' ומאי אינו תלוי' למה לא הניח כפשוטו דתלוי' היינו חובת קרקע כיון דע"כ מוכח דהוי תלוי' מה שהוא חובת קרקע וע"כ לומר דלא ניחא לי' להמקשן לפרש הכי משום דקשיא ליה מנ"ל הא וע"כ רצה לפרש דנ"ל מכי תבואו ולשטת התוס' דע"כ זה מקרי תלוי' ע"כ דלא קשיא ליה מנ"ל וא"כ מאי ס"ד לומר דתלוי בביאה, גם לשון הגמרא בתר דשני לחלק בין חובת הגוף חובת קרקע קאמר מנ"ל משמע דקושיא זו נתחדש לפום תי' הגמרא לפי תי' התוס' אף לפי אבעי' דתלוי בביאה ע"כ חובת קרקע הוי תלוי' בארץ וקשה מנ"ל הא:

ולולא דברי התוס' הי' נראה לי די"ל לפי הס"ד דתלוי בארץ היינו דכתיב כי תבואו ובאמת כלאים ל"ה חובת קרקע וחוץ דקתני קאי על שני הכללים דתני ברישא כ"מ התלוי' בארץ א"נ אלא בארץ ושא"ת בארץ נוהג בין בארץ ובין בח"ל וע"ז תני חוץ מערלה וכלאים שיוצאים משני הכללים דהיינו ערלה אע"ג דכתיב בי' כי תבואו והוי תלוי' בארץ אפ"ה נוהג בחוץ לארץ משום דהלכתא גמירא וכלאים אע"ג דאינו תלוי' בארץ אפ"ה א"נ אלא בארץ. [ובזה היה מקום ליישב מה שיש לדקדק דתי' ר"י ה"ק כל שהוא חובת הגוף ולכאורה הוי ליה להתחיל בחובת קרקע כמו מתני' דתני תחלה כ"מ התלוי' בארץ, ולפמ"ש י"ל דקשי' למה תנא חוץ אחר שני הכללים כיון דקאי רק על כלל הראשון הו"ל למתני תיכף כ"מ התלוי' בארץ וכו' חוץ רק לפי הס"ד אתי שפיר דחוץ קאי על שני הכללים אבל לתי' ר"י קשה ע"כ בא ליישב זה דאמת הוי לשון המשנה כמו מהופך והו כמו דתנא תחלה חובת הגוף נוהג בין בארץ רק הואיל דעיקר החידוש הוא דחובת קרקע אינו נוהג בח"ל ע"כ פתח בי']. ואין להקשות טעמא מאי א"נ אלא בארץ חדא דלפום ס"ד ע"כ הו"מ לומר כמו שיש הלכה בערלה לחומרא ה"נ יש הלכה בכלאים לקולא דא"נ אלא בארץ. ועוד לפמ"ש התוס' לקמן למ"ד חדש אסור מה"ת הא דכלאים מותר דילפינן משדך וכדאיתא בסוף הסוגי' לקמן וא"כ לא קשה אכלאים די"ל דילפינן משדך, ואף דלפי הו"א זו י"ל דשדך לא אתי רק לכלאי זרעים ול"ש תי' התוס' לקמן וא"כ כלאי כרם אינו יוצא מן הכלל, דלמא באמת מתני' היינו כלאי זרעים. וכ"מ כלאים מדברי סופרים במתני' דסוף ערלה היינו רק חדא כלאי כרם בין לר' יוחנן דירושלמי ובין לשמואל. גם אפשר לומר דממעטינן כלאי כרם לפי הו"א זו מל"ת כרמך כלאים דמשמע נמי כרם [ועיין פ"ז דכלאים המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ובהרע"ב שם]. והא דילפינן אליבא דאמת משדך ולא מכרמך, חדא דלר"ע דהתם צריך כרמך למעוטי אנס ואינו ממועט ח"ל אבל לפום ס"ד הו"מ לאוקמי כת"ק דרע"ק דהתם וכרמך למעוטי ח"ל. ועוד די"ל כמ"ש התוס' דמש"ה בעי חטה ושעורה וחרצן דשדה בלא זריעה מקרי שדה אבל בכרם ל"מ כרם עד שנטע א"כ י"ל דמכרמך ל"מ למעוטי רק היכא שאין לו קנין פירות וע"כ אין הכרם שלו וע"כ ל"מ למעוטי ח"ל דעכ"פ יש לו קנין פירות משא"כ שדך משמע דהשדה הוא שלו, ומיושב קושי' רש"י לקמן למאי דממעט כלאי כרם משדך למה כתיב שדך ולא כתיב כרמך ולמ"ש א"ש דמכרמך ל"מ למעוטי, ורש"י לשיטתו א"ש דלא נחית לסברא זו דכרמך ושדך ומש"ה כתב דלא אתפרש טעמא של ר' יאשיה ועיין תוס' לקמן סוף הסוגיא ד"ה לא קי"ל כר' יאשיה, אבל לפום ס"ד שפיר הו"מ למעוטי מכרמך ח"ל:

והשתא דאתינן להכי מצינן אפי' לפרש כפשוטו דחוץ מכלאים קאי ג"כ על מצות התלויות בארץ כמו ערלה ואע"ג דלא כתיב ביה כי תבאו דיש לומר דפשיטא ליה לבעל אבעיא אי נימא דהיכא דכתיב כי תבואו הוי תלוי' בארץ מכש"כ היכא דכתיב להדי' שדך דוודאי מקרי תלוי' בארץ ואפ"ה נוהג בחוץ לארץ ולעולם י"ל דלא אסיק אדעתיה כלל דחובת קרקע מקרי תלוי' בארץ עד דשני לי' וע"כ הקשה הגמ' אח"כ מנה"מ, ולענ"ד צ"ע על התוס' שלא פי' כן:

הפני יהושע בק"א האריך להביא ראיה לחזק שיטת הסוברים דחדש א"נ בחוץ לארץ, ותורף דבריו בקצרה חדא דממתני' דכל קרבנות הצבור מוכח דחדש בח"ל ל"ד מדאמר התם מתני' דלא כר"י בר' יהודה דס"ל חדש בח"ל דאורייתא דס"ל מושב בכ"מ שאתם יושבים וכיון דהוי דאורייתא אקרובי נמי מקרבינן ומשמע מפשטי' דגמרא דמתני' דס"ל דעומר אינו בא מח"ל ס"ל דחדש א"נ בח"ל, ואף דהר"מ פסק כסתמא דמתני' ואפ"ה פסק דחדש נוהג בח"ל וצ"ל כתי' הלח"מ שם דרק לריב"י קאמר הגמ' הכי מ"מ פשטי' דסוגי' משמע יותר דלתנא דמתני' חדש בח"ל ל"ד וכיון שכן זה הסתם חולק על סתם דערלה וע"כ י"ל דר"פ ור"ה ברי' דר"י דס"ל חדש בח"ל דרבנן ורבינא ורבנן דבי ר"א דס"ל חדש בח"ל דאורייתא פליגי בהא כיון דהסתמות מחולקין וע"כ לכאורה ראוי לפסוק בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא בדרשא דמושבותיכם כר"ע רק דר"פ ס"ל כאוקימתא דירושלמי דאף לר"ע מוקמינן מושבות בתבואה שבאה מא"י לח"ל וכמ"ש המג"א סימן תפ"ט. ועוד כתב די"ל דפליגא באבעי' דהכא אי ר"א לקולא פליג ומאן דס"ל דאורייתא ס"ל ר"א לקולא פליג וע"כ הלכה כת"ק וע"כ לפשיטת הגמ' דר"א לחומרא פליג הלכה כת"ק. ועוד כתב דמאביי גופא מוכח לכאורה דס"ל חדש דרבנן דלמאי דמסקינן ר"א אומר החדש הוי ליה לומר דכ"ע חדש דאורייתא רק ת"ק קאמר ערלה וכלאים וכ"ש חדש ור"א קאמר החדש ולא ערלה וכלאים ובפרט דר"א ס"ל להדי' לקמן אין ערלה בח"ל אלא וודאי דאביי ס"ל חדש ל"ד ורצה לאוקמי רבנן כהלכתא וסיים שהוא קושיא גדולה על שיטת המחמירין:

ולענ"ד נראה דאין זה קושיא כלל דצריך להבין הפי' בגמרא או דלמא לקולא פליג דקאמרי רבנן חוץ מערלה וכלאים דהוי הלכתא וכל שכן חדש דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע האיך יכול ללמוד בכש"כ הואיל וערלה אסור דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע דלמא מושבות לאחר ירושה וישיבה כר"א והאיך סמך להשמיט חדש ולסמוך על הכש"כ והוא פלא. ונראה לי דלפום ס"ד דנוכל לדרוש שני משמעות ממושבות או בכ"מ שאתם יושבים או לאחר ירושה וישיבה וע"כ כל כמה דלא מצינו שום מצוה הנוהגת בח"ל מה שהיא חובת קרקע ע"כ כי היכי דלא לסתור הכלל של אלה המצות אשר תשמרון לעשות בארץ דדרשינן מני' דחובת קרקע א"נ אלא בארץ מסתבר לדרוש מושבות לאחר ירושה וישיבה אבל אי אשכחן דאין הכלל כלל גמור דאשכחן ערלה דנוהגת בח"ל מהלכה י"ל דמסתבר לרבנן למדרש מושבות בכ"מ שאתם יושבים, ומיושב בזה דהוצרך הגמ' לומר דהלכתא גמירא לה ועיי"ש בפ"י שנדחק בזה. ולמ"ש א"ש דלולי זאת אין מקום לומר דכש"כ חדש אלו הוא כשמואל דהוא הלכתא מדינה (ור"א ס"ל דמשמעות מושבות סובל יותר לומר בכ"מ שא"י), ולפ"ז לפי הברייתא שהביא אביי דר' ישמעאל קאמר ללמדך שכל מקום שנאמר מושבות לאחר ירושה וישיבה משמע, שוב לא מצינן למימר דתנא דמתני' סמך על הכש"כ כיון דערלה נוהג בח"ל מסתבר למדרש מושבות כ"מ שא"י דהא מצינו למטעי כר' ישמעאל דמוכח דמושבת לאחר ירושה וישיבה משמע וע"כ מוכח דר"א לחומרא פליג:

ולפ"ז מיושב קושי' הפ"י למה לא מוקי דכ"ע ס"ל ח דש בח"ל דאורייתא, דלפי מה שהביא הברייתא דר' ישמעאל נפשטה האבעי' ולא מצינן לומר דת"ק ס"ל חדש אסור דלא היה להם לסמוך על הכש"כ דהא איכא למימר כר' ישמעאל דמושבות לאחר ירושה וישיבה משמע. (ומהא דפליג ר' אליעזר על ת"ק לא קשה על הת"ק האיך סמך על הכש"כ הא חזינן דר"א ס"ל מושבות לאחר ירושה וישיבה יש לומר דר"א לשיטתיה דס"ל אין ערלה בח"ל כדאיתא לקמן וי"ל דס"ל ג"כ כלאים אינו נוהג בח"ל וע"כ כיון דלא אשכחן מצוה התלוי' בארץ שנוהג בח"ל מסתבר שלא לסתור הכלל של כל מצוה התלוי' בארץ וע"כ מוכח מושבות לאחר ירושה וישיבה, ואפשר דמשום זה גופי' אבעי' להו לומר אף אקמייתא כדי דלא תקשי קושי' הגמ' דלקמן על ר"א דאמר אין ערלה בח"ל הא תני אף החדש ובזה י"ל דאי גי' החדש ולא גרסינן אף אין מקום לדחוק ולומר דר"א ארישא קאי ולומר בהת"ק כ"ש חדש. ומיושב קושי' הפ"י ודוק]. וממילא נסתר בזה לומר דאותם דס"ל חדש בח"ל דאורייתא ס"ל ר"א לקולא פליג דא"כ הוי הברייתא דר' ישמעאל תיובתא. ונהי דאבעי' להו להגמ' לומר דלקולא פליג היינו קודם דידעינן דאיכא תנא דס"ל דמושב לאחר ירושה וישיבה אבל השתא מוכח ע"כ דלחומרא פליג. וזה וודאי דוחק לומר דאשתמיט להו הברייתא לרבנן דבי רב אשי:

ולפמ"ש י"ל ג"כ בהא דס"ל להירושלמי לר"ע מוקמינן מושבות בכ"מ שא"י היינו בפירות א"י שיצאו לחוץ לארץ. ובגמרא דידן אין זכר מזה, ואין לומר מהכ"ת להמציא פלוגתא חדשה ויהיה ג' מחלוקות בחדש דלר' ישמעאל לאחר ירושה וישיבה ולר' אליעזר בכ"מ שאתם יושבים ולר"ע לפירות א"י שיצאו לח"ל, די"ל דר"א ור"ע לשיטתי' דצריך להבין על הירושלמי למה לן ילפותא על פירות א"י שיצאו לח"ל מהכ"ת יהיו פטורים, ונ"ל ע"פ מה דאיתא ריש פ"ב דחלה] פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה יצאו מכאן לשם ר"א מחייב ור"ע פוטר ועיין בתוי"ט [רפ"ב דדמאי] דס"ל דלענין תרומות ומעשרות ג"כ הדין כן. ולענ"ד היה נראה דוודאי אם יצאו לאחר מירוח שכבר נתחייבו וודאי דחייבים ובזה מיושב קושי' התוי"ט שם אח"כ מצאתי כן במשנה למלך (פ"א מהלכות תרומות ומעשרת], עכ"פ מצינו לר"ע דפוטר פירות א"י שיצאו לח"ל מחלה וחדש ילפינן מחלה בגז"ש דלחם לחם ולפ"ז היה מקום לפטור פירות א"י שיצאו לח"ל כמו בחלה ע"כ צריך מושבותיכם לזה, משא"כ לר"א דס"ל בחלה דחייבים אין צריך מושבות לזה וע"כ ס"ל בכ"מ שאתם יושבים ואין זה פלוגתא חדשה. אמנם נ"ל נהי דמצינו למדרש כן אליבא דר"ע מ"מ כיון דר"ע הוכיח משבת דמושבות בכ"מ שא"י משמע מהכ"ת לומר מושבות דחדש לא אתי רק לפירות א"י שיצאו לח"ל. וע"כ לומר כיון דהוי חובת קרקע מסתבר לומר דאינו נוהג רק בארץ כדרשא דאלה המצות וע"כ למעט בחידוש עדיף, וא"כ י"ל דזה לא שייך רק למאן דס"ל ערלה הלכות מדינה ולא מצינו שום חובת קרקע הנוהג בח"ל ואף הרכבת אילן כתב הפ"י דלא דכ"ע הוא דנוהג בח"ל וע"כ מהכ"ת להיות חדש יוצא מן הכלל ע"כ דרשינן מושבות לפירות א"י שיצאו לח"ל אבל לדידן דקי"ל ערלה הלכה למשה מסיני והרכבת אילן נוהג בח"ל מהכ"ת לאפוקי מושבות ממשמעותיה דכ"מ שאתם יושבים וע"כ אף לר"ע נוהג בחוץ לארץ:

ועדיין צ"ע אצלי לפמ"ש לעיל בשם המשנה למלך דפירות שנתמרחו בא"י ודאי לא פקע חיובם אף בח"ל א"כ לענין חדש דחייבים תיכף אף קודם מרוח וא"כ מושבות בחדש למה לי לפירות א"י שיצאו לח"ל דכיון דכבר נאמרו בא"י פשיטא דחייבים וצ"ע, ולפום רהיטא נ"ל דמפ"ל דנפ"מ לפ"מ דקיי"ל אכל לחם וקלי וכרמל בהעלם אחד חייב ע"כ אחד ואחד בהתראה אחת כדאיתא בכריתות וכן פסק הר"מ, דכל אחד הוא איסור בפ"ע מדכתיב לחם וקלי וכרמל, ולפ"ז י"ל דנ"מ אם הביא כרמל מא"י ועשה ממנו לחם בח"ל וכיון דכשנעשה לחם נתחדש איסור חדש ללקות בפ"ע אם אכלה עם כרמל שיתחייב שתים דזה אינו נוהג בח"ל דאיסור זה לא היה עדיין כשהיה בארץ ישראל ודמי לפירות א"י שיצאו לח"ל הואיל ונתגלגל בח"ל פטור מן החלה לר"ע ה"נ בחדש לענין לחם ע"כ צריך מושבתיכם לר"ע לשטת הירושלמי ודוק היטב אמנם נ"ל ראי' כיון דכבר היה עליו איסור מצד כרמל ממילא לא פקע איסורו כשנעשה לחם וחייב משום לחם, והוא ממה שתי' הירושלמי על מעיקרא לא אכיל מהיכן אכלו מצה ותי' ממה שתגרי נכרים מוכרים להן, וקשה נימא הואיל ונעשה לחם בא"י הוי כמו פירות ח"ל שנכנסו לארץ וע"כ דלא הוי חיוב חדש ודוק:

יש לומר בישוב שיטת הראב"ד בעושה עיסה מחיטין ואורז דבעי דוקא כזית בכדי א"פ והרמב"ן כתב מטעם גרירה כדאיתא בירושלמי. והרא"ש ס"ל מטעם טעם כעיקר ודלא כשטת הירושלמי וצ"ע על הראב"ד והרא"ש מדוע דחו שטת הירושלמי. ונראה דאפ"ל לפמ"ש המג"א (סימן תפ"ט) דמש"ה מקילין בחדש בזה"ז דס"ל כשטת הירושלמי דאף לת"ק י"ל מושבות בכ"מ שאתם יושבים ואתי לפירות א"י שיצאו לח"ל. ולכאורה צ"ע מדוע לא הוזכר מזה בתלמודא דידן ומסתמא דתלמודא משמע דלמ"ד בכ"מ שאתם יושבים נוהג אפילו בח"ל. גם קשה לדרשא דירושלמי במאי פליגי ואמאי לא מוקי ר"א ג"כ לפירות א"י שיצאו לח"ל. ונראה די"ל לפ"מ דקשיא לשטת הירושלמי משום גרירה ואע"ג דטעם כעיקר ל"ד כמ"ש הרמב"ן אפ"ה יוצא י"ח משום גרירה א"כ תקשי למ"ד בירושלמי ויאכלו מעבור הארץ מעיקרא לא אכל שלא אכלו מצה בליל פסח הא הי' אפשר לקיים מצות אכילת מצה ע"י עיסה מחיטין ואורז כיון דטכ"ע ל"ד אין כאן איסור חדש וידי מצה יצא משום גרירה. אך באמת לק"מ דהא כל עניני לחם למדו ממצה א"כ כמו דהוי לחם לענין מצה הוי נמי לחם לענין חדש ואף בזה מהני טעמא דגרירה לחייב משום חדש. ולפ"ז י"ל שיטת הירושלמי מה שהקשינו לעיל למה לא מוקי ר"א ג"כ לפירות א"י שיצאו לח"ל. די"ל דר"א לשטתו לפ"מ דאיתא (רפ"ב דחלה) פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה יצאו מכאן לשם ר"א מחייב ור"ע פוטר ולפ"ז לר"א דס"ל דפירות א"י חייבים בחלה אפילו בח"ל ועיין בתוי"ט (רפ"ב דדמאי) דה"ה בתרומות ומעשרות פליגי וא"כ לר"א ל"צ לימוד לפירות א"י שיצאו לח"ל דאפילו בתרומה חייב אבל לר"ע לשטתו שפיר מצינן למימר כיון דס"ל דבתרומה וחלה פטורים פירות א"י שיצאו לח"ל ע"כ גלי קרא דאפ"ה בחדש חייב. אמנם התוי"ט הקשה שם דברי הר"מ אהדדי דבפ"ד כתב דפירות א"י שיצאו ח"ל חייבים. ונלפענ"ד פשוט ליישב דהתם מיירי שכבר נתחייבו בא"י דהיינו לאחר מרוח ע"כ חייבים אפילו כשיצאו אח"כ דלא פקע החיוב מני' ופלוגתת ר"א ור"ע לא קאי רק היכא דלא נתחייבו עדיין בארץ (וכן מצאתי אח"כ במשנה למלך]. אך לפ"ז נסתר לכאורה מ"ש ליישב שיטת הירושלמי לומר דר"א ור"ע אזלו לשיטתי' הא בחדש דאפילו כרמל אסור כבר נתחייב בא"י. אך להירושלמי לשטתו א"ש דנ"מ בעושה עיסה מחיטין ואורז דהחיטין שנתחייבו בא"י ל"ה רק טעם וטכ"ע ל"ד ואין החיוב רק משום גרירה וזה נעשה בח"ל וא"כ נתחדש החיוב בח"ל ושפיר צריך לימוד שיתחייב לר"ע דס"ל בתו"מ אם לא נתחייבו בא"י פטורים אבל לר"א ל"צ לימוד לזה וע"כ ס"ל בכ"מ שאתם יושבים. ולפ"ז י"ל דמש"ה בגמ' דידן לא פי' כן כיון דלא סבר טעמא דגרירה ליכא לאוקמי בהכי. ולפמ"ש לפמ"ש הפוסקים דמוכח מסוגיי' דמנחות דחדש בח"ל דאורייתא אתי שפיר דלא פסק הראב"ד טעמא דגרירה ודוק היטב כי נ"ל נכון לענ"ד:

עוד האריך הפ"י להקשות דאי נימא חדש בח"ל דאורייתא תקשי קושי' התוס' נילף ערלה וכלאי כרם מק"ו ומה שתי' דממעטינן כלאי כרם משדך דלמא שדך אתי למעוטי רק כלאי זרעים דס"ד לאסור מהיקשא דבהמתך לא תרביע. ונראה לענ"ד לפמ"ש הר"ן בסוגיא זו לפ"מ דדרשינן את חוקתי חוקים שחקקתי לך כבר דהיינו מ"ש למינהו במעשה בראשית וזה קאי רק על הרכבה עיין היטב בלשון הר"ן דהתורה הקפידה שלא יתרכב מין בחבירו וא"כ פשיטא דאין לאסור משם רק הרכבה וע"כ דשדך אתי למעוטי כלאי כרם דלא נילף ק"ו מחדש ומוכח דחדש דאורייתא דאל"כ למה לי שדך. ואין לומר דהו"מ למילף כלאי זרעים במ"מ מהרכבה לא מבעיא למ"ד בן נח מצווה על הרכבה דאיכא למיפרך מה להרכבה שכן איסורו נוהג בב"נ אלא אפילו למ"ד ב"נ אין מצווה על הרכבה מוכח ג"כ דלא ילפינן מהרכבה דכיון דס"ל לשמואל דאף לרבנן דרשינן את חקתי חוקים שחקקתי לך כבר וכיון דאין ב"נ מצווה על הרכבה א"כ למאי נ"מ כתב רחמנא חוקים שחקקתי דקאי אלמינהו כמ"ש הר"ן אלא ודאי דאתי למעוטי שארי כלאים כגון כלאי זרעים וא"כ ע"כ דמעוטא דשדך אתי לכלאי כרם דלא נילף מחדש ומוכח דחדש בח"ל דאורייתא. [ואפ"ל דהפ"י ס"ל דמש"ה כתיב חוקים שחקקתי דאל"ה ל"ה ידעינן כלל הרכבת אילן. אך יותר מסתבר דהוי מעוטי דוקא חוקים אלו למעוטי זרעים דאל"כ הו"ל להורות בהדיא הרכבת אילן. ובפרט שיש ראייה לזה ממ"ש דבלא מה מצינו הו"ל למימר דההיקש מה בהמתך בח"ל קאי אכלאי זרעים דכתיב בהאי ענינא. ולמ"ש א"ש] ובזה מיושב מה שהאריך לתמוה למאן דס"ל חדש ל"ד למה לי שדך וכן לר"ש דס"ל חדש וכלאי כרם דאורייתא למ"ל שדך וע"כ הוכיח דאיצטריך שדך למעוטי כלאי זרעים וע"כ מוכח לדידן כיון דכלאי כרם אינו נוהג דחדש ל"ד. לפמ"ש לק"מ די"ל ר"ש ל"ד חוקים שחקקתי וע"כ צריך למעט כלאי זרעים משא"כ למאן דדריש חוקים שחקקתי מוכח ע"כ דאתי למעוטי דוקא הרכבה אסור ולא כלאי זרעים וע"כ דשדך אתי למעוטי כלאי כר ובזה א"ש לפמ"ש הר"ן דשמואל מצי סבר כרבנן דב"נ א"מ על הרכבה ולכאורה קשה מנ"ל דרבנן דרשי חוקים שחקקתי ולפמ"ש א"ש דאל"כ קשי' מנ"ל למעט כלאי כרם כיון דחדש דאורייתא אבל אי דרשי חוקים ע"כ דמעוטי אתי לכלאי כרם דלכלאי זרעים לא צריך דממילא ממועט מחוקים שחקקתי ומיושב ג"כ מה דהוי קשי' לי בלא ילפותא דהרכבה במ"מ כמ"ש הפ"י למה לא יהי' היקש גמור כיון דמשדך לא תזרע כלאים נפקא תרוויי' כלאי זרעים והרכבת אילן והוי לן לומר דהוקשו להדדי ולפמ"ש א"ש. ובזה מיושב ג"כ מה שהאריך הפ"י להקשות מבעיי' דרבינא בחולין הרכיב שני דשאים ועיי"ש:

עוד ראיתי בפ"י בסיומא דפסקא דחדש שכתב דמוכח דמשקין היוצאין מחדש ל"ה דאורייתא לדידן דפסקינן כר"י ובערלה ובתרומה פטור על המשקין היוצאין מהם וא"כ תו ליכא למילף חדש מחמץ ונבילה דאיכא למימר ערלה תוכיח, וא"ל מה לחדש שכן נוהג בח"ל וערלה הוא רק הלכה וספיקא מותר דכמו דאין דנין ק"ו מהלכה הכי נמי אין עושין תוכיח יעיי"ש. ולענ"ד הוא תמוה הא לולי ההלכה היה ערלה מותר לגמרי בח"ל כמו כלאי כרם ממעיטא דשדך וכמ"ש התוס' א"כ מהכ"ת לא נימא מה לערלה שכן א"נ מדאורייתא בח"ל דבשלמא אלו היה ההלכה להקל ומדאורייתא היה נוהג אף בח"ל שפיר היה אפ"ל דא"ל מזה פירכא אבל אי מדאורייתא לא נהגא כלל כמו כלאי כרם בח"ל מהכ"ת ל"ה פירכא הן מד"ת והן מצד ההלכה. גם מ"ש דע"כ לא מצינן למילף אליבא דאמת מחמץ וחלב ונבילה דהא איכא למפרך שכן א"נ בח"ל אלא ודאי דאליבא דאמת חזר הגמרא מילפותא דהנך והגמ' רק חדא פירכא נקט ותדע דאל"כ למה לי לר"א קרא לחלב ונבילה וחמץ לילף מבכורים וחד מהנך. הוא תמוה ג"כ דהא חלב הותר מכללו וחמץ היה לו שעת הכושר כפירכת הגמ' לעיל ונבילה ושרצים ודאי צריכי לכתוב לכעדשה ולענין טומאה כמ"ש התוס'. גם י"ל פשוט דהמחה את החלב וגמעו וכן אינך ע"י מיחוי ודאי דלא מצינן למילף ממשקין היוצאין דהא התם טעמא אחרינא איכא דל"ה אכילה ועיין בתוס' פסחים דאע"ג דשתיה בכלל אכילה מ"מ אוכל הנמחה י"ל דל"ה בכלל רק כיון דכתיב נפש מרבינן אף השותה משקין היוצאין וכמ"ש מהרש"א בתוס' ד"ה היכא דלאו איסור הבא מאליו יעיי"ש. ובגוף הפירכא מה דא"נ בח"ל יש לומר מה דהוי חובת קרקע אפשר לומר דליכא למיפרך דא"נ בח"ל דכל עניני חובת קרקע הוא כך שאינו נוהג רק בארץ וצ"ע בזה. ויש ראייה לסברא זו ממ"ש התוס' בסוגיין נילף טבל ותרומה מחדש להיות נוהג אף בח"ל עיי"ש. והוי קשי' לי הא טבל מותר קודם מרוח לאכול ארעי משא"כ חדש דאסור מיד א"ו דזה ל"ה פירכא דכל ענין תרומה הוא לאחר מרוח. עכ"פ חדש נראה דשפיר מצינן למילף לדידן דקיי"ל חדש נוהג בח"ל. אך עדיין איכא למיפרך דחדש יש היתר לאיסורו וכמ"ש התוס' דהיינו בי"ו לאחר הקרבת העומר שוב מצאתי שגם הפ"י הקשה כן. אך זה תלו בפלוגתא אי האיר המזרח מתיר בזמן שאין בהמ"ק קיים או עד ועד בכלל ועיין תוס' בסוגין ד"ה יש היתר לאיסורו ובמהרש"א. ולפ"ז לפ"מ שפסק הר"מ דעד ועד בכלל א"כ הוי חדש יש היתר לאיסורו ול"מ למילף מחמץ ואינך לאסור משקין וצ"ע בזה דאפשר לומר דרק להחמיר פסק הר"מ דעד ועד בכלל כדי לאסור ספיקא כיון דרבנן בי רב אשי ס"ל האיר המזרח מתיר רק הר"מ פסק כרבינא דאמרה לי אם ועיי"ש במנחות וא"כ יש לומר דלקולא ל"ה פסק דדלמא האיר המזרח מתיר ול"ה יש היתר לאיסורו. ובזה הוי אתי שפיר מה דהי' קשה לי אי נימא דילפינן חדש לאסור משקין א"כ האיך יליף ר' שמעון לאסור כלאי כרם וערלה בח"ל מק"ו דחדש דלמא חדש שאני הואיל וחמור לענין משקין משא"כ ערלה דילפינן פרי מבכורים. ודוחק לומר דר"ש כר"א ס"ל. ולפמ"ש א"ש כיון דר"ש קאמר חדש יש היתר לאסורו ממילא אין המשקין אסורים דמצינן למפרך מה לחדש שכן יש היתר לאיסורו. ולכאורה יש לומר דלר"ש חמץ לאח"ז מותר אף חמץ יש היתר לאיסורו וכן לדידן דקיי"ל בזה כר"ש. שוב ראיתי בפ"י שכתב ג"כ מזה. גם בל"ז יש מקום ליישב דלר"ש דלא דרש שדך למעוטי כלאי כרם וא"כ כל זמן שלא ידעינן דאין ערלה נוהג בח"ל ממילא אין משקין חדש אסורים דאיכא למימר ערלה יוכיח וע"כ מצד הספק אמרינן כמו דבערלה אין המשקין אסורים ה"נ בחדש וכמו דחדש נוהג בח"ל ה"נ ערלה. רק אי קשי' למ"ש התוס' דילפינן הקדש מתרומה א"כ למה לא נימא הקדש יוכיח דא"נ במשקין אע"ג דנוהג בח"ל. אך אפ"ל מה להקדש שכן ישנו בשאלה [גם י"ל דלהקל ל"מ למילף הקדש מתרומה דמה להקדש דנוהג בכל המינים משא"כ בתרומה שא"נ רק בה' מינין או בפירות דוקא לשטת הר"מ וזה נ"ל פשוט ול"ש בזה אין ג"ש למחצה ודוק]. גם תמוה לי למה לא יהיה המשקין היוצאין מן ההקדש כמו עצים ואבנים של הקדש דמועלין וכ"נ ממ"ש התוס' בהקדש לא כתיב אכילה וכן בכלאי כרם ואח"כ תי' דמ"מ ל"ה פירי ומשמע מדבריהם דרק אכלאי כרם תי' כן משא"כ בהקדש שפיר הקושי' על רש"י. ולא אוכל להבין מ"ש הר"מ דבהקדש א"ח על המשקין היוצאין מהם וכי גרע מעצים ואבנים דס"ס הוי ממון של הקדש ואם נהנה שו"פ למה לא מעל:

ולכאורה הי' עולה ע"ד די"ל לפמ"ש התוס' בחולין בפ' ג"ה דמהטמאים ילפינן צירן ורוטבן דשקולין הן ויבואו שניהם וא"כ אי אמרינן בערלה משקין היוצאין אינו כמותן לר' יהושע מדרשא דפרי אבל המחה וגמעו נראה דלא מצינן למילף מפירי כיון דגוף הפירי נמחה וכמ"ש התוס' בשם הר"ש מוורדין ד"ה היכא דבכלאי כרם אע"ג דלא כתיב אכילה ליכא לחייב על המשקין הואיל ואינם גוף הפרי אבל בהמחה חמץ הואיל והוא גוף החמץ ליכא למעוטי רק כיון דכתיב אכילה. ולפ"ז ליכא למעוטי בערלה רק משקין היוצאין אבל גוף הפירי שנמחה שפיר מצינן למילף מחמץ רק דאיכא למיפרך מה לחמץ שכן משקין הי"מ אסורים רק לפ"ז י"ל מנ"ל לרבות מנפש המחה ומשקין ולומר דשקולין הם כיון דבע"כ בערלה משקין אינם כמותם יותר מסתבר לומר דמשקין אינם כמותם אף בחמץ וחלב ונבילה ונפש רק להמחה אתי ושוה ערלה לשאר האסורים וא"כ לפ"ז יש מקום לומר דבכל איסורים אין המשקין כמותן. אך הא ליתא דהא מוכח ממתני' דאלו עוברין חומץ האדומי דרמו בי' שערי ומוכח דמשקין הי"מ כמותן. וא"ל לפ"מ דמוקי התם כר' אליעזר ור"א לשטתו דס"ל אף בערלה משקין הי"מ כמותן וגם לפ"מ דמוקי כר' מאיר י"ל דר' מאיר לשטתו דס"ל (בר"פ שבועת העדות) דון מינה ומינה והיינו כר"א דערלה ועיין ברש"י דדון מינה או אוקי באתרה הוא כלל לכל גז"ש ובנין אב שבתורה וא"כ משמע דמאן דאית לי' במ"א דון מינה ומינה ע"כ ס"ל בהא ג"כ כר"א, [וכבר הייתי מסתפק בזה אם הוא כלל או רק לפי מאי דמסתבר בכל מקום לפי ענינו אבל מרש"י משמע שהוא כלל לכל הילפתות כמ"ש רש"י להדיא, ועיין בתוי"ט במנחות (פי"ג משנה ה') שמן לא יפחת מלוג רבי אומר ג' לוגין ובספר ברכת הזבח שם מוכח דס"ל דהוי כלל בכל ענינים]. אך שם איתא בברייתא אמר ר' יהושע הואיל ושנינו כ"ש מין דגן ה"ז עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו משמע להדי' דאף ר' יהושע מודה בשכר המדי, גם מדאייתי רבא ראייה מהטמאים לאסור צירן ורוטבן מוכח דלהלכה צירן אסור דלפמ"ש היה מוכרח דברייתא זו כר"א דערלה. וא"ל באמת מנ"ל דנפש אתי לצירן להיות חמור מערלה דלמא רק להמחה ויהא שוה עם ערלה די"ל דזה אינו פירכא כלל דבערלה הקפיד רחמנא על פרי ומשקין ל"ה פרי משא"כ בשאר איסורים דלא תלו בפרי שפיר י"ל דמשקין הי"מ כמותן ואין זה משום קילותא דערלה רק משום דל"ה פרי ולפ"ז י"ל דהמחה וגמעו אף בערלה ותרומה חייב. אמנם ראיתי בפ"י דפשיטא לי' דהמחה פטור בתרומה הואיל והמשקין אינם אסורין עיי"ש בסוף הענין מ"ש בהמחה חלה ודאי פטור. ולענ"ד יש לחלק כמ"ש לעיל בשם התוס' דבהמחה הפירי הוא בעין. ולענ"ד צריך עיון. ואף דתרומה ל"ש למילף מאינך הואיל ואינו איסור השוה בכל מ"מ י"ל דילפינן ערלה ואינך במה הצד והדר ילפינן תרומה מערלה מגז"ש דפרי. ועיין ברכות (דף ל"ח) תמרים של תרומה מותר לעשותן ערימא וברש"י שם ובמג"א (סימן ר"ב סעיף ז') וצריך ע"ג לענ"ד:

מה שנלענ"ד כעת ליישב קצת מה שתמוה על הר"מ שפסק בכולם משקין הי"מ כמותן ואין לוקין רק על משקה יין של ערלה וכלאי כרם והוא תמוה כמ"ש הלח"מ והעלה בצ"ע חדא דלדידן או כלאי כרם לפי' התוס' או הקדש לפי' רש"י מנ"ל דמשקין כמותן גם מנ"ל לחייב ביין של כלאי כרם. ואפשר לומר עפ"מ דקשי' מסוגיי' דקדושין דמוכח דשדך אתי לכלאי כרם ועיין מ"ש לעיל דהוא מוכרח למאן דס"ל חוקים שחקקתי לך כבר וע"כ משום דס"ד למילף ק"ו מחדש וכמ"ש התוס' וקשה הא איכא למיפרך מה לחדש שכן משקין אסורים וצריך לומר דהוא גופי' הוי ילפינן דמשקין אסורים בכלאי כרם דא"ל ערלה תוכיח מה לערלה שכן יש היתר לאיסורו. וא"ל האיך מצינן למילף כלאי כרם מחדש הא חדש הוא איסור הבא מאליו משא"כ כלאי כרם לפי' התוס'. (ונ"ל דכוונת התוס' מש"ה ל"ה כ"כ איסור הבא מאליו כיון דתלי בכוונת הזורע כדאיתא בכלאים פ"ה הרוח שסיערתו לאחריו מותר]. אך לכאורה יקשה הא ג"כ על ר"ש דיליף כ"כ מק"ו דחדש וע"כ לומר דעל חדא מחדא לא פרכינן פירכא זו רק על מה הצד דפרכינן פירכא כ"ד אבל על חדא מחדא י"ל דל"ה פירכא וע"כ שפיר מצינן למילף משקה כ"כ מחדש חדא מחדא. אך לפירוש ר"ת דפי' הא דערלה יש היתר לאיסורו היינו נטע רבעי אבל ערלה ל"ה היתר לאיסורו הדרי' הקושי' הנ"ל לדוכתי' דל"מ למילף כלאי כרם מחדש דמה לחדש שכן משקין אסורים וא"ל הוא גופי' נילף דמשקין אסורים בכלאי כרם, די"ל ערלה תוכיח דהתם ודאי משקין אינם כמותם כדילפינן מפרי וא"ל מה לערלה שיש היתר לאיסורו דבג' שני ערלה אין היתר לאיסורו לפי' ר"ת. וא"ל דלמא אף בחדש אין משקין הי"מ כמותם הואיל ויש היתר לאיסורו הא התם אליבא דשמואל קיימא ושמואל ס"ל במנחות האיר המזרח מתיר וא"כ אין היתר לאיסורו וחדש משקין אסורים. אך לכאורה הא ליתא דאי ל"ה כתיב שדך למעוטי כ"כ ל"ה משקה חדש אסור דל"מ למילף מחמץ ואינך דאיכא למימר ערלה תוכיח כקושי' הפ"י וא"ל כמ"ש לעיל דמה לערלה שא"נ בח"ל דהא אי ל"ה כתיב שדך היה נוהג כמו לר"ש ואף דמצד הלכה הוא קל דספיקא מותר דכיון דהוי רק מצד הלכה לא פרכינן מזה כמ"ש הפ"י וכמ"ש לעיל. אך לפמ"ש לעיל דמערלה אין לעשות תוכיח דהתם גזה"כ דתלי בפרי ולא משום קילותי' דערלה וא"כ אף אי לא כתיב שדך היו משקין דחדש אסורים דילפינן מחמץ ואינך. אך לפי סברא זו שפיר מצינן למימר דמש"ה איצטריך שדך למעוטי כ"כ דליכא למיפרך מה לחדש שכן משקין הי"מ כמותם די"ל דגם בכ"כ נימא דמשקין הימ"כ דנילף מחדש וליכא למימר ערלה תוכיח אף לשטת ר"ת דערלה שאני דתלי רחמנא בפרי:

אמנם לענ"ד נראה דמעיקרא דדינא הא ליתא דאע"ג דהוכחתי בפשיטות מר"ש דיליף כלאי כרם מחדש דעל חדא מחדא ל"ה פירכא הא דחדש הוי איסור הבא מאליו היינו לענין שיהא נוהג בח"ל דהוי ענין דכתיב בחדש גופיה אבל לענין משקין דלא כתיב בחדש גופיה וצריך לילף במה הצד וכיון דעל מה הצד פרכינן פירכא זו תו לא מצינן למילף אפילו חדא מחדא מחדש היכא דאיכא למיפרך מה לחדש שכן איסור הבא מאליו דהא חדש גופיה אלו לא היה איסור הבא מאליו לא היו המשקין אסורים כן נלפענ"ד פשוט מצד הסברא, ולפ"ז דלא מצינן למילף כ"כ לענין משקין הי"מ מחדש תקשי שפיר ל"ל שדך למעוטי כ"כ הא לא מצינן למילף מחדש דמה לחדש שכן משקין הי"מ כמותם, ובשלמא לר"ש דיליף כ"כ מחדש ליכא לאקשויי כמ"ש לעיל די"ל לר"ש באמת אף משקין דחדש אינם כמותם הואיל ויש היתר לאיסורו כמ"ש לעיל אך לשמואל דס"ל האיר המזרח מתיר ולדידיה ודאי משקה חדש כמותן א"כ האיך מצינו למילף כ"כ מחדש הא איכא למפרך מה לחדש שכן חמור לענין משקין, וע"כ מוכח מסוגי' זו דלא סבירא להו הפירכא דאיסור הבא מאליו וע"כ אף כ"כ ילפינן דמשקין הי"מ כמותן. [והסברא הנ"ל שכתבתי כיון דעיקר ילפותא דמשקין הוא במה הצד שוב לא מצינן למילף מחדש אף חדא מחדא נראה דמוכח מסוגיא דחולין גופה דאל"כ מאי מקשי הגמ' אין לי אלא איסור הבא מאליו לפי' התוס' דקאי אכלאי כרם דלמא כ"כ ילפינן חדא מחדא מחדש וא"ל מה לחדש שכן נוהג בח"ל דלמא ברייתא זו כמתני' דקדושין דאין חדש נוהג בח"ל או כר"ש או כרשב"א דאין חילוק בין חדש לכ"ה, דאין לומר דרצה לאוקמי אליבא דהלכתא דהא השתא דמשני אליבא דר"א דתרומות הוא ג"כ שלא אליבא דהלכתא, א"ו מוכח דאף חדא מחדא ל"מ למילף מחדש משום הך פירכא גופיה דאיסור הבא מאליו הואיל וכל עיקר ילפותא דחדש הוא במה הצד כמ"ש לעיל והוא ברור בעזה"י] וע"כ י"ל דהר"מ סמך על סוגיא דקדושין דמסייע ליה קרא דאיצטריך שדך. והא דכתב הר"מ שאין לוקין על המשקין י"ל משום דאתי במה הצד ס"ל דאין לוקין [וכ"כ הפ"י שי"ל כן] והא דכתב ביין של כלאי כרם לוקין י"ל דיליף ליה מק"ו דערלה וא"ל הא אין מזהירין מן הדין י"ל כמ"ש הר"מ (בפ"ח מהלכות מ"א) גבי בב"ח ועי"ש בלח"מ דמוכח דהיכא דהוא אסור עכ"פ בלא הק"ו שוב מהני הק"ו אף למלקות או ע"פ סברת ספר הכריתות דמש"ה אין מזהירין מן הדין דשמא אין מלקות כדאי הואיל והאיסור חמור והכא לא שייך זה דודאי אין יין של כלאי כרם חמור מפירות גופי' בעין של כלאי כרם. כן נראה לפענ"ד שיש מקום להליץ בזה ליישב דברי הר"מ, ועיין היטב בכ"ז:

במ"ש לעיל דלהפנ"י בחלה המחוהו וגמעו פטור דהמחוהו הוא שוה למשקין, ולפ"ז בכל איסורי קדשים פטור בהמחוהו, והנה כבר כתבתי במ"א [בתשובת חמדת שלמה חיו"ד סימן ט"ז] ליישב הא דאיתא במתני' דמעילה (פ"ד מ"ב) חמשה דברים בעולה מצטרפים הבשר והחלב והסלת והיין והשמן, והקשו התוס' האיך מצטרף אוכל עם משקה הא אין שיעורן שוה, ותי' דמשקה הנבלע באוכל דינו כאוכל, והקשיתי לשטת הר"מ בנזיר פ' ג' מינין דפלוגתא דר"ע ומשנה ראשונה הוא רק לענין משקין ודלא כפי' רש"י שם וא"כ אי נימא דמשקה הנבלע באוכל שיעורו כאוכל מאי האי דקאמר ר"ע אפילו שרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית להוכיח מזה דמשקה שיעורו בכזית הא כיון שנבלע באוכל אף לרבנן שיעורו בכזית וא"כ מוכח להר"מ דמשקה הנבלע באוכל אין שיעורו כאוכל והדרי קושי' התוס' הנ"ל לדוכתי', והיה נ"ל לתרץ דנפ"מ בהמחה הבשר וגמעו דשיעורו ברביעית כמ"ש הר"מ להדי' (פי"ד מהלכות מ"א), אך לשטת הפ"י הנ"ל דהמחוהו וגמעו פטור בתרומה ואינך הדרי הקושי' לדוכתי' וצ"ע. ולפמ"ש לעיל דיש לומר לקולא לא מצינן למילף הקדש מתרומה א"ש די"ל בהקדש המחה חייב אף א"נ דבתרומה המחה פטור. ולפ"ז מוכח אפילו דלוקין בהמחה וא"כ לפמ"ש הר"מ דאין לוקין על משקין הי"מ מוכח עכ"פ דהמחה חמור ממשקין דההוא מתני' דקדשי מזבח חמשה דברים בעולה מצטרפין ע"כ לענין מלקות איירי דלענין איסור למה לי צירוף הא חצי שיעור אסור מן התורה ודוק היטב:

עיין בשער המלך שהביא קושי' המגיה במשנה למלך (הלכות שגגות פרק י"ג הלכה ה') על תוס' שהקשו לחזקי' יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת והקשה המגיה הנ"ל ת"ל מדאצטריך נפש לרבות השותה מוכח דנהנה אינו בכרת וכמ"ש התוס' שם והשער המלך פלפל בקושי' זו. ולענ"ד נראה לפמ"ש התוס' דמשקין הי"מ גריעי מהמחה ואפ"ה ילפינן משקין אליבא דאמת וכמ"ש המהרש"א א"כ אין התחלה לקושי' הנ"ל דאיצטריך נפש למשקין דס"ד אמינא דהוי זיעה בעלמא וכמו משקה כלאי כרם דאסירי בהנאה ואפ"ה צריך ריבוי למשקין, ואפ"ה הקשה תוס' על מאי דמקשה הגמ' על המחה אכילה כתיב בהו דהתם הוא בעין רק דלא הוי אכילה והקשו התוס' שפיר דלמא משום הנאה אבל נפש ודאי דאצטריך למשקין, והוא ברור ופשוט לענ"ד שאין מקום לקושי' הנ"ל בעזה"י:

עיין פ"י בק"א לפסק חדש שכתב לכאורה י"ל דאין חדש נוהג בשל נכרים ממ"ד בירושלמי חלה (דף ו') ר' יונה בעי קומי ר"י בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה וכו' עד כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בלילי פסח. ועיין במפרש שם שכתב שהוא לשון בתמיה ולבסוף מסיק מן מה שמכרו להם תגרי נכרים וכר"י דר' ישמעאל אמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר ארבע עשרה שנה וכתב הפ"י דע"כ הוא שני תרוצים ומ"ד וכר"י הוא כמו אי נמי וא"כ מוכח לתי' קמא דאפילו אליבא דידן א"נ בשל נכרים ותמה על הפוסקים שלא הביאו ראייה זו ואח"כ כתב דמהירושלמי אינו מוכח כ"כ די"ל דהירושלמי לשטתו דס"ל מושבות לפירות א"י שיצאו לח"ל עי"ש. ולענ"ד הדבר קשה לומר דהוי שני תי' אם לא שנגיה אי נמי ע"כ נראה לענ"ד לקיים לשון הירושלמי כפשוטי' ומוכח להיפוך דנוהג בשל נכרים לדידן, די"ל בתי' כר' ישמעאל לחוד לא סגי' דנהי דס"ל לאחר ירושה וישיבה והיו יכולים לאכול מצה כשבאו לארץ מ"מ תיקשי על לאחר י"ד שנים שלא היו יכולים לאכול מצה בפסח הראשון דנראה פשוט לר"י כיון דבהקרבת העומר כתיב ביאה ומושבות שלא היו מקריבין עד לאחר ירושה וישיבה כמו דס"ל גבי נסכים ועיין בהר"ש (פ"ב דחלה) [דא"ל דהקושי' הוי רק על פעם הראשון דכתיב שעשו פסח וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, דהר"מ כתב להדי' דאין מעכבין זא"ז עיין ספר המצות] וע"כ דהקושי' הוא כפשוטי' שהוא תימה לומר שלא היו יכולין לקיים מצות מצה וא"כ הקושי' על לאחר י"ד במקומה עומדת, ולזה, תי' שפיר ממה שתגרי נכרים היו מוכרים להם דלר' ישמעאל דס"ל מושבות ל"ה בכל מקום שאתם יושבים היו התגרים יכולים להביא מח"ל, גם י"ל אם אינו נוהג בח"ל י"ל דא"נ בשל נכרים למ"ד יש קנין לנכרי להפקיע מן המעשר אבל לדידן דקיי"ל חדש נוהג בח"ל אין ראייה מזה דא"נ בשל נכרים, ולפ"ז מוכח משטת הירושלמי דלא פסיקא לי' דלר"ע אתי מושבות לפירות א"י שיצאו לח"ל דא"כ הוי מצי לשנויי בקיצור דאכלו מפירות ח"ל ולא היה צריך לומר דאתי' כר' ישמעאל:

הי' נ"ל דבר חדש בעז"ה לצדד היתר בשתיות השכר שלא יהי חשש איסור דאורייתא, לפמ"ש הר"מ דמשקין היוצאין דתנו בברייתא דאסורין וכתב הר"מ דאין לוקין ועיין לעיל מ"ש בטעמו של הר"מ, ולפ"ז י"ל לפמ"ש התוס' בפסחים בסוגיי' דמשרת למאן דיליף טכ"ע מגעולי מדין מנ"ל למילף בנזיר טכ"ע דהוא קל מכל אסורים, ותי' התוס' דהיו צריכין להגעיל אף כלים המיוחדין ליין משום נזירים, והיה נ"ל לפרש דבריהם כיון דסתם נאמר להגעיל הי' הכל בכלל, והנה נראה פשוט דענין טעם כעיקר הוא שני ענינים דהטעם אלו הי' בעין לא הוי רק משקין היוצאים מהם ואח"כ מה שנבלע במקום אחר שאינו בעין יש ג"כ מקום לומר דבטל רק דגלי לן רחמנא לומר טכ"ע מש"ה אסור. דהא אפילו בנבילה ושרצים דטעם היוצא מהם הוא לגמרי כמותן מרבוייא דקר כדאיתא בסוגיי' ולוקין אפילו בחלב וחמץ מדרשא דנפש ואפ"ה צריך למילף דנימא טכ"ע והוא פשוט, והנה אותם האיסורים דחשיב הר"מ דהיינו חדש ואינך דאין לוקין על משקין היוצאין מהן כולם לא היו שייך במדבר ואין לנו ראייה דאף בזה טכ"ע דאורייתא כקושי' התוס', ומכש"כ למאן דיליף לי' מנזיר דליכא למילף מני' טכ"ע באותם האיסורים, דיש לומר נזיר שאני דמשקין יין היוצא מהן כמותם לגמרי ואפילו לוקין עליו משא"כ בחדש דקיל לא נוכל למילף טכ"ע מגעולי מדין ונזיר. כן נראה לי לצדד בעז"ה:

סוגיא דחדש במנחות ר"פ כל הקרבנות

הר"מ כתב שומרי ספיחין לעומר ושתי הלחם וכן רש"י בב"מ (דף קי"ח) לעומר או לשת"ה. ולכאורה קשה אי נימא דאף לשת"ה היו צריכין לשמור א"כ מאי מקשה הגמרא רמי לי' רב"ח לר"ח לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה עד לייתי מאשתקד ומאי קושי' דלמא שומרי ספיחין קאי רק לשתי לחם דאתיין לאכילה, ובלא פי' רש"י והר"מ הייתי אומר דדוקא בעומר היו צריכין לשומרים כיון דמצותו לקצור בלילה ודלמא כבר יהי' הכל נקצר משא"כ לשת"ה שאם מצא קצור אינו קוצר ל"ה צריכים לשומרים שהיו יכולים לקנות מן הלוקטים, משא"כ לפי' רש"י והר"מ קשה, וביותר קשה מ"ש רש"י לעומר או לשת"ה ולמה לא כתב לעומר ולשתי הלחם דהא מצינן למימר שומרי ספיחין קאי אתרוייהו כיון דרש"י ס"ל דאף שת"ה היה צריך לשומרים ומאי בעי רש"י דכתב או לשת"ה:

ונ"ל עפ"מ דאיתא שם בסוגיי' אלמא משום בכורים הוא ופי' רש"י דהקושי' קאי לר"י דאמר כרמל תקריב ומשמע אפילו כרמל דאשתקד, והתוס' כתבו דאף לר"א קשה דאמר משום ראשית והכא מוכח דמשום בכורים הוא, ולפענ"ד נראה דרש"י מוכרח לפירושו דהא ר"א יליף דעומר מן השעורין משום שנאמר אביב במצרים וכו' ומוכח דלא דריש בכורים ע"כ יליף לי' ר"א מראשית הנאמר בעומר דזה מצי אף ר' אליעזר למדרש דראשית קצירכם משמע ודאי ולא סוף קצירכם, ואע"ג דבשתי הלחם נאמר ג"כ לשון ראשית קרבן ראשית י"ל דזה קאי להיות ראשית לשאר מנחות דבע"כ צ"ל כן אליבא דר"א משא"כ ראשית קצירכם מצינן למדרש אף אליבא דר"א וע"כ ס"ל לרש"י דלר"א לא קשה די"ל דנקט ראשית קצירכם לשנויי אף אליבא דרבי אליעזר, אבל ר"י דנקט כרמל תקריב ומשמע דכשר כרמל של אשתקד וכיון דמסתמא קיי"ל כר"ע נגד ר"א דר"א שמותי הוא וכמ"ש התוס' לעיל (דף ע"ב) ע"כ הקשה הגמרא שפיר כיון דנ"מ לדינא ואנן ודאי קיי"ל כר"ע. אמנם עדיין קשה לכאורה די"ל דר' יוחנן רצה לאוקמי מתני' דשומרי ספיחין ככ"ע וכיון דר"א לא דריש בכורים בע"כ צ"ל דס"ל כרמל תקריב וכיון שכן י"ל אף לדידן נמי דרשינן כרמל תקריב דמנ"ל לחדש פלוגתא חדשה וא"כ מנ"ל דר"י דאמר כרמל תקריב אתי לאכשורי כרמל של אשתקד דלמא אדרבא אתי לאורויי דאפילו משנה זו צריך להיות כרמל דוקא דכיון דלר"א מוכח דדריש כרמל תקריב ממילא אף לדידן דרשינן ומנ"ל דאתי להכשיר כרמל דאשתקד:

ונראה לי ובזה יהיה מקום ליישב דברי תוס' התמוהים שהקשו שם וא"ת לר"ע דס"ל ספיחי שביעית אסורין האיך היו מביאין העומר בשביעית הא בעינן ממשקה ישראל, ותי' דבל"ה לא היה ממשקה ישראל עי"ש, ודבריהם תמוהים דהא התוס' הקשו לעיל האיך היו יכולים להביא מן המשומר הא בעינן ממשקה ישראל ואי משום לדורותם הא יכולים להביא מן ההפקר וא"כ לר"ע דכל הספיחין אסורים ואין חלוק בין מופקר למשומר מצינן למימר משום דכתיב לדורותם, וכן ראיתי שהקשה בס' מעין גנים, ונדחק מאוד דקושי' התוס' דהמקשן הו"ל לאקשויי משום משקה ישראל, והוא תמוה דודאי עדיף לאקשויי מלאכלה ולא לשרפה דהוא אליבא דכ"ע מלאקשויי רק אליבא דר"ע, ולפמ"ש אשכחנא פתרא דהא הקשיתי לעיל לפי' רש"י והר"מ דלמא שומרי ספיחין קאי רק אשתי לחם, והנה שם בשקלים איתא במתני' מותר שירי לשכה מה היו עושין בהן וכו' ר"ע אומר אין משתכרין בשל הקדש ומדפליג ר' עקיבא בסיפא מוכח דברישא מודה וכיון דר"ע ס"ל ספיחין אסורים לא מצי קאי אשתי לחם דל"ה ממשקה ישראל וע"כ דקאי אעומר והקשה הגמ' שפיר, ולפ"ז יש לתקן דברי תוס' דכיון דע"כ קושי' הגמרא אליבא דר' עקיבא הקשה התוס' שפיר דהו"ל לאקשויי אעומר משום ממשקה ישראל, ותי' שפיר דבעומר ל"ש ממשקה ישראל אבל בשתי הלחם צריך דוקא ממשקה ישראל (ואף דמדברי תוס' שם נראה דלא נחתו לזה דהא תחלה שקלי וטרי להיות אסור משום משומר, אפשר שהוא איזה גליון דהא לפי תרוצם דבעומר ל"ב ממשקה ישראל נסתר כל דבריהם הקודמים רק דהדברים מצד עצמותם הם תמוהים דלמא משום לדורותם ולפמ"ש א"ש דקושיתם הוא על המקשן כיון דע"כ קושיתו אליבא דר"ע ודוק]:

ולפ"ז מיושב הקושי' הנ"ל דדלמא ר' יוחנן אתי לתרוצי אף אליבא דר"א, ולפמ"ש דכל קושי' הגמרא הוא דוקא אליבא דרבי עקיבא דלשאר תנאים מצינן למימר דשומרי ספיחין קאי לשתי הלחם ר"ע דריש בהדי' בכורים וע"כ הקשה הגמ' שפיר על ר"א ור"י דמנ"ל לחדש דרשא אחריתא משום דרצו לאוקמי מתני' אף כר"א הא. לר"א בל"ז לא קשה מידי די"ל שומרי ספיחים קאי לשת"ה ומתני' נקט סתמא לכל מר כדאית לי' רק דהקושי' הוא לר"ע ולדידי' הא ס"ל דרשא דבכורים, ולפ"ז דמוכח ע"כ דס"ל להגמרא דשומרי ספיחין מצי קאי אשת"ה רק דלר"ע ל"מ קאי דאיהו ס"ל ספיחין אסורים, [ומלדורותם ל"מ למילף דהא ס"ל לעיל ר"פ שת"ה מן הישן כשרות ובפרט להמקשן דס"ל לסברא פשוטה לייתי מאשתקד אפילו בעומר] וע"כ הקשה שפיר, משא"כ לדידן דס"ל ספיחין מותרים שפיר מצי קאי אף לשת"ה וע"כ פסק הר"מ שפיר דאף לשת"ה היו שומרים. ולפ"ז מדוקדק דברי רש"י דכתב או לשתי הלחם ולא כתב דקאי לתרווייהו דכיון דמתני' ר"ע הוא ע"כ הפירוש רק לעומר וע"כ פירש"י לעומר שהוא לכ"ע או לשת"ה אליבא דידן, אך לשיטת רש"י בפסחים דלר"ע ספיחין אינם אסורים רק אחר הבעור א"כ אף לר"ע מצי קאי לשתי הלחם רק התוס' הקשו שם הרבה קושי' על רש"י, ואפשר דרש"י בב"מ הוי ס"ל כשיטת הר"ת, ומיושב הפירוש שכתבתי לעיל ברש"י ליישב קושי' התוס' לשיטתו בפסחים דאף לר"ע מצי קאי אשתי הלחם וע"כ דלפי שיטה זו לא היו צריכין לשמור לשתי הלחם ודוק היטב:

שוב נ"ל בפשוט ליישב הקושי' על תוס' שהקשו לר"ע דס"ל ספיחין אסורים הא ל"ה ממשקה ישראל וקשה הא התוס' כתבו לעיל על קושייתם מן משומר דל"ה ממשקה ישראל וא"ל משום לדורותיכם הא אפשר במופקר משא"כ לר"ע דלא אפשר בהפקר כיון דכל הספיחין אסורים שפיר י"ל משום לדורותיכם וכמו שהקשה בס' מעין גנים. אמנם נלענ"ד בפשוט די"ל דל"ש לרבויי מלדורותיכם מה דהוי פסול בגופי' דהיינו שאינו ממשקה ישראל, ול"ד למאי דמשני הגמרא לדורותיכם על הקושי' לאכלה ולא לשריפה דהתם ל"ה פסול בגופיה של העומר רק שיש איסור לשרוף שפיר י"ל דהתורה גילה לן דמצות העומר דוחה האיסור דלא לשריפה משא"כ הקושי' משום משקה ישראל דהוי פסול בגופי' דמה שאינו ממשקה ישראל פסול להקרבה ל"ש להתיר משום לדורותיכם דל"ה קרבן כלל וע"כ לדורותיכם ל"ה רק היכא דאפשר לקיים המצוה רק שיש איסור מצד אחר, וע"כ הוצרכו התוס' לתרץ דבעומר כיון דבל"ה ל"ה ממשקה ישראל ואפ"ה היו מקריבין משום דמצותו בכך, ושוב שפיר ילפינן מלדורותיכם דגם בשביעית יקריבו הואיל ומצותו בכך ובלא לדורותיכם ל"ה ידעינן בשביעית שיהי' מותר להקריב רק לעיל הקשו התוס' בקצרה משום לדורותיכם כיון דבל"ה הקשו התוס' ע"ז דהא אפשר מן המופקר על כן כתבו בקצרה וא"ל משום לדורותיכם ובאמת כוונתם הי' ג"כ משום מצותן בכך אבל כאן לר' עקיבא שתי' התוס' תי' זה אליבא דאמת הוצרכו להסבר הדבר דלא יקשה דהוי פסולא בגופי' ול"ש לרבויי מלדורותיכם ע"כ ביארו הדבר דבעומר ממילא ל"ה ממשקה ישראל כן נראה לי פשוט ונכון ועיין לעיל (דף ה' ע"ב בתוס' ד"ה שכן באה להתיר) שהקשו התוס' בפשיטות על רש"י דל"ה ממשקה ישראל. וקשה הא יש לומר משום לדורותיכם, ולפמ"ש א"ש דסברת התוס' דלדורותיכם לא מהני רק דהוי כמו איסור חדש גופיה וע"כ דבא להתיר לאו שבתורה וע"כ הוי קצת כמו ממשקה ישראל אף דקודם הקרבה ל"ה ממשקה ישראל ה"נ צריך להיות בשביעית וכ"ז ילפינן מלדורותיכם אבל היכא דאיסור שביעית לא הותר מכללו לא מצינן לרבויי מלדורותיכם דל"ה דומיא דשאר שנים ול"ה ממשקה ישראל ע"כ הוכיחו התוס' דלא כרש"י רק דמתיר גם איסור שביעית, ובזה א"ש כ"ד התוס' ממה שהקשיתי לעיל דלפי תי' דבעומר ל"ב ממשקה ישראל א"כ מה הקשו תחלה על משומר, ולפמ"ש כאן א"ש דכל זה הוא רק מילפותא דלדורותיכם, דלולי זאת אין ראי' מעומר דעיקרו בא להתיר חדש רק מלדורותיכם יכולין ללמוד דגלי רחמנא דנימא כן אף באיסור שביעית וע"כ כתבו התוס' שפיר דא"ל משום לדורותיכם דאפשר במופקר ודוק היטב, כי כן נ"ל נכון ופשוט בעזה"י:

חוץ לדרך הנ"ל הי' מקום לומר דקושית הגמרא משום בכורים דכיון דר"א שמותי הוא ל"ה צריכין לומר דרשא אחריתא רק משום בכורים, ולפ"ז צ"ל דברייתא דלעיל דס"ל עומר הבא מן הישן כשרי ולא דרש בכורים אתי' ג"כ כר"א דשמותי הוא וע"כ הקשה הגמרא שפיר דבכורים דרשי כ"ע חוץ מר"א, רק דקשה לפ"ז לר' ישמעאל דס"ל קצירת העומר דחי שבת ומוכיח ר"י לעיל (דף ע"ב) דס"ל נקצר שלא כמצותו פסול ומוכח ממילא דעומר מן הישן פסול וע"כ דלא דרש בכורים להכא וכיון שכן מצינו חבר לר"א בדרשא דבכורים דלא דרש לי' וא"כ מצינן למימר דרצו לאוקמי אף אליבא דר"א דלא דרש בכורים דכיון דאף ר' ישמעאל לא דרש בכורים ונהי דלר' ישמעאל פסול מצד אחר מדאשתקד משום שנקצר שלא כמצותו מ"מ שוב אין קושי' דרצו לאוקמי מתני' דהתם אף כר"א דבדרשא דבכורים מצי להיות הלכה כמותו כיון דר"י קאי כוותיה. ולכאורה היה מקום להוכיח מזה דלא כסוגיא דלעיל דהתם הוא רבה ב"ח א"ר יוחנן והוא לא אסיק אדעתי' מדרשא דבכורים דהא איתותב הכא מברייתא ע"כ הוי מצי סבר דאי דחי שבת ממילא מוכח דנקצר שלא כמצותו פסול ומוכח דישן פסול וע"כ דל"ד בכורים אבל לפ"מ דאיתותב הכא וס"ל לסתמא דגמרא דודאי דרשינן בכורים לכ"ע מוכח ע"כ דאף למאן דס"ל דדחי שבת לא מוכח דנקצר שלא כמצותו פסול די"ל חביבה מצוה בשעתה כדחוי הגמ' לעיל וע"כ צריך בכורים לעכב [וצריך שני פעמים בכורים דהיכא דל"מ מן הקמה דמצוה לכתחלה מן עומרי חדש ובכורים השני אפילו לעכב]. ולפ"ז א"ש פסק הר"מ דפסק נקצר ביום כשר ודוחה שבת דמסוגי' זו נסתר מ"ש ר' יוחנן לעיל ראב"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה וכיון דאיתותב כאן ממילא לא קי"ל כהא דר' יוחנן לעיל, אך לפמ"ש לעיל דכל קושי' הגמ' הוא רק לר' עקיבא א"ש בל"ז, ודוק הדק היטב:

עוד היה מקום ליישב הקושי' שהקשיתי לעיל דלמא קאי אשתי לחם, די"ל דמוכח דקאי אעומר מדאיתא התם במתני' ר"י אומר אף הרוצה מתנדב שומר חנם ופי' הרע"ב דס"ל לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה. וקשה לפ"ז למה קאמר הרוצה מתנדב ש"ח ולא קאמר הרוצה מתנדב בחנם דהיינו שנותן במתנה לצורך שתי הלחם, אבל אי קאי אעומר א"ש דצריך לשומרו שתהי' הקצירה לשם מצות עומר, אך לפ"מ דאסיק הגמ' בב"ק דכ"ע ס"ל חיישינן שלא ימסרם יפה והכא פליגי אי תקינו לי' ד' זוזי וכ"פ הר"מ כהאי אוקימתא עיין בתוי"ט מס' שקלים לפ"ז נסתר תו' זה דאף ר"י לא ס"ל מתנדב רק להיות ש"ח אבל ליתן לגמרי מודה דאסור, וע"כ לומר כמ"ש לעיל דאתי' כר' עקיבא ולדידיה ע"כ אעומר קאי, וכמ"ש לעיל.

ולפ"ז מוכח דלא כשיטת הפ"י בק"א לפסק חדש שכתב דמאן דס"ל חדש נוהג בח"ל ע"כ דס"ל עומר בא מח"ל וע"כ כתב דסתמא דמתני' דכאן דס"ל עומר מח"ל פסול ע"כ דס"ל חדש א"נ בח"ל כדמשמע מפשטי' דלישנא דגמרא מתני' דלא כריב"י וקסבר חדש בח"ל דאורייתא וכיון דאורייתא אקרובי נמי מקרבינן עיי"ש ודלא כהרמב"ם דאע"ג דפסק חדש בח"ל דאורייתא ואפ"ה פסק עומר הבא מח"ל פסול. ועיין לעיל מ"ש בזה ליישב שיטת המקילין בחדש בח"ל. ולפמ"ש דמתני' דשומרי ספיחין ע"כ כר"ע אתי ור"ע הא ס"ל בקדושין מושבות בכ"מ שאתם יושבים, וא"כ לדידיה חדש בח"ל דאורייתא ואפ"ה מוכח דס"ל דעומר אינו בא מח"ל כמ"ש התוס' להוכיח דמתני' דשומרי ספיחין אתיא דלא כריב"י מדלא הביאו מחוץ לארץ ואתי שפיר פסק הר"מ,. אך לפמ"ש הפ"י שם דאפשר לומר דאף ר"ע ס"ל חדש אינו נוהג בח"ל ומושבות אתי לפירות א"י שיצאו לח"ל כאוקימתא דירושלמי וכמ"ש המג"א [סימן תפ"ט] אין מכאן ראיה, אך לפמ"ש לעיל באריכות בעזה"י דלענ"ד נראה עיקר דלר"ע חדש נוהג בח"ל כמו מושבות דשבת דיליף מניה ר' עקיבא ואפ"ה ס"ל דעומר אינו בא מח"ל כדמוכח משומרי ספיחין וא"כ מוכח כשיטת הר"מ:

ובזה יש ליישב ג"כ קושי' הלח"מ על הר"מ שכתב דשתי הלחם מן הישן כשר ועיין בכ"מ שנדחק מאוד בישוב הסוגי' וכתב דלתנא דמתני' בדיעבד כשר ולתנא דברייתא אף לכתחלה כשר רק דלמצוה מן המובחר צריך מן החדש ומאן דלא בעי למעבד מצוה מן המובחר מותר להביא מן הישן עי"ש, ועכ"פ קשה מנ"ל להר"מ הא, ולפמ"ש י"ל דקשה לכאורה מאי מקשה הגמרא לייתי מאשתקד הא במתני' קתני חוץ מן העומר ושת"ה שאינן באין אלא מן החדש, ולפמ"ש י"ל דהקושיא קאי אליבא דר"ע דס"ל כתנא דברייתא שת"ה מן הישן כשר והוי ס"ל דאף עומר כשר לדידיה מן הישן והוצרך לשנויי משום כרמל תקריב וא"כ מוכח דלר"ע שתי הלחם אפילו לכתחלה באין מן הישן מדלא קאמר לא יביא ואם הביא כשר כמ"ש הכ"מ, דא"ל דאף אם לכתחלה צריך להיות מן החדש אפ"ה הו"ל להביא מן הישן כיון דבדיעבד כשר, דא"כ מאי משני משום כרמל תקריב הא כרמל ג"כ ל"ה רק לכתחלה כדאיתא להדיא במתני' אלא ודאי מוכח דלר"ע אף לכתחלה כשר מדלא קתני לא יביא. ולפ"ז שפיר מצינן למימר דאף לתנא דמתני' לא הוי רק פסול לכתחלה ולא דיעבד וכמ"ש הלח"מ ג"כ דחדשה איצטריך שיהא חדשה לכל המנחות, ועיין היטב בכל זה.

וליישב לשון הגמרא דאמר מתני' דלא כהאי תנא משמע דמתני' פוסל דיעבד וע"כ השיג הראב"ד על הר"מ ועיין בכ"מ שנדחק לפרש אליבא דהר"מ דלא כרש"י, והלח"מ תי' דס"ל להר"מ לחלק בין עומר לשתי לחם ובעומר בדיעבד פסול לתנא ע"כ לא תנא ואם הביא כשר דלא מצי קאי אתרווייהו וראיה דהר"מ לא כתב בעומר דכשר מן הישן. ולענ"ד יש לומר דרש"י פי' אפילו מן העלי' מחטים ישנים שבעלי' וזה קאי ע"כ על שתי לחם דבא מן החטים, וקשה למה לא פי' רש"י קודם אעומר דתני תקריב אפי' מן העלי' הו"ל למימר אפילו מן הישנים בעלי', ונראה פשוט דה"ט כיון דאסור לקצור קודם העומר וע"כ מסתמא מן העליה הוא מן הישן, אבל בשת"ה אין ראיה ממה שהוא בעליה שהוא מן הישן ע"כ הוצרך רש"י לפרש דמן העלי' משמע מן הישנים שבעלי' דלולא זאת אין ראיי' מן העלי' שהוא ישן, וע"כ י"ל כיון דהר"מ הביא בעומר לא מצא מן הלח יביא מן היבש וע"כ שנקצר קודם וע"כ ממילא הוא ישן לכן לא הוצרך להביא בפי' מן הישן [אך לכאורה מוכח דאין ראיה מזה דהא במתני' קתני ג"כ סוף הפרק ל"מ מן הלח יביא מן היבש], וי"ל לעולם דס"ל בעומר כשר ג"כ מן הישן, וכן משמע דהא לקמן על הא דתנן מצותו להביא מן הלח ל"מ יביא מן היבש מייתי הגמ' דרשא דתקריב אפילו כל שהוא משמע שאין עיכוב כלל אפילו מן הישן עיי"ש, ולפ"ז צריכין ליישב קושי' הראב"ד הן על הלשון דהר"מ העתיק אינן באין ומשמע אפי' דיעבד הן על גוף הענין דפסק דלא כתנא דמתני', ועיין לח"מ שהקשה דאשכחן דתני אין מביאין מן הגרגרים ואפ"ה הוצרך לשנות ואם הביא פסול, מוכח דאין מביאין לאו היינו דיעבד, ועי"ש שתי' איידי דרישא. ולפענ"ד אפ"ל דקשי' על התוס' שכתבו דכל קרבנות ע"כ לא קאי אזבחים דאל"כ הו"ל למיתני חוץ מבכור ומעשר שאינם באים אלא מן הארץ, דלכאורה הוא תמוה דשם תני להדיא ואם באו תמימים יקרבו ואפשר דקושי' התוס' דעכ"פ הו"ל למיתני דלכתחלה אינם באים. ואפשר דבשביל זה דקדקו התוס' דהו"ל למיתני אינם באים מח"ל ולא אינם באים אלא מן הארץ די"ל היכא דתני אלא מן הארץ משמע עכובא, ובזה הי' מיושב קושי' הלח"מ אבל אינם באים מח"ל י"ל לכתחלה, אך לפ"ז הי' אפ"ל לקושי' התוס' דמש"ה מוכח ממתני' דאפילו דיעבד פסול מדלא תני חוץ מבכור ומעשר כנ"ל, אמנם נ"ל מברייתא שהביא התוס' דתני חוץ מבכור ואי נימא דהוי דיעבד ע"כ ברייתא כר' עקיבא דתמורה דס"ל בכור ומעשר בדיעבד אינם באים וכסתמא דמתני' סוף חלה וכמ"ש הר"מ, א"כ תקשי אינם באים דעומר ושת"ה דלר"ע כשר דיעבד, וע"כ נ"ל לפמ"ש הר"ן במגילה גבי הלועז ששמע אשורית יצא ול"ק יונית דאפ"ה ל"ה סתם מתני' לפסול יונית די"ל דהתנא לא מעייל נפשיה בפלוגתא, וא"כ י"ל כיון דלא תני ואם הביא כשר מוכח דלא בריר לתנא למסתם הכי וע"כ תני רק שאינם באים דהוי אליבא דכ"ע ולענין דיעבד לא סתים מידי ואתי' התוספתא ג"כ שפיר באופן זה. והא דקאמר הגמרא מתני' דלא כהאי תנא היינו דלא סתים כהאי תנא ולעולם להיפוך ג"כ לא מוכח כדמוכח מהתוספתא דלא תקשי רישא לסיפא וע"כ אתי שפיר לשון הר"מ גם להלכה דפסק כר' עקיבא ור' נתן, ודוק כי קצרתי:

מה דקשי' לי כמה שנין על קושי' הגמרא לייתי מאשתקד הא במתני' תני להדי' עומר ושת"ה אינם באים מן הישן, ונלחצתי מאוד לעיל בישוב קושי' זו בכמה אנפין, ועכשיו נ"ל ליישב דכיון דר"י ור"א לא אסקי אדעתייהו דרשא דבכורים ואין לנו ראי' להצריך העומר מן החדש רק מראשית קצירכם וע"כ י"ל דזה לא שייך רק בשאר שני שבוע אבל בשביעית כיון שאין חריש וקציר אין כאן ראשית קציר, ומכ"ש למאי דדרשינן [ר"פ כל שעה] קצירכם שלכם יהא וזה ל"ש בשביעית דהכל מופקר ע"כ י"ל דל"ש ראשית קציר וע"כ ס"ד דגמ' דאין כאן מצות ראשית וממילא מצי לבא מאשתקד כיון דא"א לקיומי ראשית קצירכם, והא דשני ר' אלעזר ראשית קצירכם ולא סוף קצירכם י"ל דר"א הכי דרש דלכאורה יש לדקדק דל"ק בפשיטות ראשית קצירכם והאי לאו ראשית קצירכם הוא ומה בעי במה דהוסיף ולא סוף קצירכם. ולפמ"ש י"ל דר"א ס"ל דראשית קצירכם כולל שני דרשות חדא דלהוי ראשית קציר גם אתי למעוטי שלא להיות סוף קציר וע"כ תי' דנהי דלא מצינן לקיומי ראשית קצירכם מ"מ מאי דממעטינן ולא סוף קצירכם זה מצינן לקיומי וע"כ אי אפשר להביא מן הישן דלא להוי סוף קצירכם וע"כ עדיף להביא מן החדש דנהי דל"ה ראשית קצירכם מ"מ ל"ה סוף קצירכם ור' יוחנן תי' כרמל תקריב דנהי דל"מ לקיומי ראשית קצירכם מ"מ כרמל מצינן לקיומי:

ולפ"ז יש ג"כ סייעתא לשיטת הר"מ דלא מוכח ממתני' לפסול דיעבד דאל"כ מאי ס"ד לומר לייתי מאשתקד כיון דאף דיעבד פסול מאשתקד כיון דישן פסול לגמרי לא מקיימינן מצות עומר כלל אבל אי אמרינן דלא מוכח ממתני' לפסול דיעבד א"ש. וע"כ אליבא דאמת מצינן לאוקמי מתני' כר"ע ור' נתן דשת"ה מן הישן כשר, וא"ל דלמא מתני' בדיעבד פסול וע"כ לתנא דמתני' באמת לא היה אפשר להביא בשביעית דליכא לאשכוחי ראשית קצירכם וע"כ ס"ל דתנא דשקלים ע"כ ס"ל דכשר דיעבד וע"כ מקשה לייתי מאשתקד כיון דא"א לקיומי ראשית קצירכם, דזה אינו דמנ"ל לתנא דמתני' לפסול דיעבד ע"כ משום בכורים והוי שנה הכתוב לעכב וא"כ אף בשביעית אי אפשר להביא מאשתקד משום בכורים וכדמסיק, וא"ל דמראשית לחוד ס"ל לתנא כיון דאין לנו ראיה להתיר דיעבד י"ל דאפילו דיעבד פסול, דזה אינו כיון דכתיב לדורותיכם מהכ"ת לפסול דיעבד כיון דבשביעית אי אפשר בע"א ע"כ דל"ה פסול דיעבד וע"כ יש לקיים בשביעית ג"כ וא"כ מהכ"ת לפסול דיעבד וע"כ משום בכורים וא"כ שוב אף בשביעית אי אפשר להביא מאשתקד משום בכורים וכדמקשה באמת בגמרא, אע"כ דאין הכרח ממתני' לפסול דיעבד רק לכתחלה משום ראשית וזה אי אפשר לקיומי בשביעית ע"כ הקשה הגמרא שפיר:

ומה שהקשיתי עוד על מ"ש הר"מ ורש"י דשומרי ספיחין קאי ג"כ על שת"ה א"כ דלמא לא קאי רק אשת"ה ולא קשה לאכלה ולא לשרפה דהא שתי הלחם לאכילה אתיין, ועומר דצריך לשרוף הקומץ יש לומר באמת דאייתי מאשתקד, ועיין מ"ש לעיל ליישב דמתני' אתי' כר"ע ולר"ע ספיחין אסורין א"כ השתי לחם ל"ה ממשקה ישראל, דבשלמא בעומר תי' התוס' דבלא זה ל"ה ממשקה ישראל, אבל על שת"ה לא שייך תי' התוס' וא"כ ע"כ אייתי מישן לר"ע דס"ל שת"ה מן הישן כשר. אך לר' יוחנן דס"ל לקמן האיר המזרח מתיר וא"כ לא שייך תי' התוס' על עומר דבל"ה ל"ה מן המותר לישראל דלר"י דס"ל אף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר שפיר הוי מן המותר לישראל כדאיתא לעיל (דף ה' ע"ב), [ודוחק לומר דר' יוחנן סבר דר"ע ס"ל כר' יהודה דאמר מן התורה אסור וס"ל עד ועד בכלל דבלא זה תמהו התוס' על ר' יוחנן מנ"ל דאיכא שום תנא דפליג על ר"י] ור' יוחנן תי' ג"כ כרמל תקריב ולדידי' הו"מ למימר דקאי על שת"ה דהא ע"כ צריכין ליישב קושי' התוס' דל"ה מן המותר לישראל דלר' יוחנן ל"ש תי' התוס' דעומר לא בעינן ממשקה ישראל דמצותו בכך ולר"י ל"ש זה דמצותו בכך:

אך לענ"ד נראה ליישב קושי' התוס' שהקשו דל"ה מן המותר לישראל דיש לומר דע"כ ל"ש לאסור לגבוה משום ממשקה ישראל היינו רק דבר שנאסר מחמת שהדבר מתועב וע"כ לא ירצה להקריב ממנו אשה לה' משא"כ שביעית עיקר איסורו מקרי קודש דמש"ה תופסת דמי' כהקדש וכן כתיב ושבתה הארץ שבת לה' ומה שנאסר משום קדושה לא שייך לאסרו לגבוה ואדרבא הלא כל הקדשים תיכף כשהקדישן מועלין בהם ואפ"ה מקריבין אותם ול"ש דל"ה מן המותר לישראל כיון דקדושתן גרמה האיסור, ה"נ י"ל בשביעית כיון דאקרי קודש ומש"ה תופסת דמי' כהקדש כדאיתא פ"ח דשביעית ובע"ז וע"כ ל"ש לאסרו משום מ"ה לישראל, ומיושב שפיר התי' הנ"ל דלר"ע לא מצי קאי על שתי הלחם דנהי דל"ש לאסרו לגבוה משום מן המותר לישראל מ"מ להדיוט ודאי אסור משום שביעית וע"כ ל"מ הכהנים לאכלו וע"כ אף שת"ה לשרפה אתיין. אך לפמ"ש כאן עדיין הקושי' במקומה עומדת דשתי הלחם הבאין מן החדש הוא משום דכתיב מנחה חדשה וע"כ צריך להביא אפילו בשביעית משום לדורותיכם דמנחה חדשה שייך אף בשביעית משא"כ עומר דנפ"ל מראשית קצירכם וזה י"ל שפיר דל"ש בשביעית וכמש"ל בדבור שלפני זה] והדרי' הקושי' לדוכתי':

וסברא זו נ"ל להכריח מקושי' התוס' לעיל (דף ה' ע"ב ד"ה שכן) על הגמ' טריפה נמי מתיר לאו שבתוכו, ותמהו התוס' על רש"י דהא אפילו לאו דשביעית אינו מתיר, ולפמ"ש י"ל דקושי' הגמ' נימא דמתיר כי היכי דלהוי ממשקה ישראל ולאו דשביעית ל"צ להתיר דבשביל הקרבן לא פקע קדושת שביעית ועדיין נקרא קודש, ואע"ג דעדיין דברי רש"י צריכין ישוב דמ"מ מנ"ל לדמות לאו דחדש ללאו דטריפה דחדש שאני דלעולם מתיר איסור חדש, ונראה דס"ל לרש"י דעכ"פ בשביעית לא בא להתיר ואין לו חשיבות של בא להתיר רק דנימא כיון דאח"כ יהיה מותר ע"כ לית לן בה וע"כ הקשה הגמרא דאף טריפה יהיה מותר אח"כ, ואפשר משום דעשה דאכילת קדשים ידחה איסור טריפה [ועיין זבחים (צ"ז ע"ב) דמשמע דוקא ל"ת שבמקדש אין נדחה מפני עשה אבל ל"ת דעלמא י"ל שפיר דנדחה לפני עשה של מקדש] עכ"פ עיקר קושי' התוס' מיושב היטב ע"פ סברא זו על רש"י ז"ל:

ולקושי' הנ"ל דלמא הא דתני שומרי ספיחין קאי רק אשתי לחם ומשום לדורותיכם י"ל דהקושי' הוא אדתנא במתני' חוץ מעומר ושת"ה שאינן באין אלא מן החדש לעולם וא"כ קשה הא איכא שביעית דבא מן הישן ובשלמא בלא מתני' דשקלים הו"א דבשביעית ל"ה קרב. כלל אבל עכשיו דתנו שומרי ספיחין ונהי דקאי על שתי הלחם מ"מ קשה הא לשרפה קאתיין וצ"ל משום לדורותיכם וא"כ ע"כ עומר ג"כ היו מקריבין בשביעית וקשה לייתי מאשתקד וצ"ל דבאמת היו מביאין מן הישן דל"ש ראשית קציר וא"כ קשה לשון המתני' דתני אינם באים אלא מן החדש, ודוק:

עוד היה אפ"ל דהוי ס"ל הא דתנן אינם באים אלא מן החדש היינו שלא יהיה עבר עליו עומר דאשתקד וע"כ זקוק לעומר של שנה זו ומקרי ג"כ ראשית קציר כיון דאסור לקצור קודם לעומר, ואין לומר האיך היה אפשר לקצרו אשתקד כיון שנשרש לאחר העומר די"ל לצורך העומר ודאי שפיר דמי דהוי קציר מצוה וכדאיתא במתני' קוצרין מפני הנטיעות, ולפ"ז נסתר הראיה הנ"ל לדעת הר"מ די"ל דהוי חדש ממש, אך לפ"ז הדרי' הקושי' הנ"ל לדוכתי' דלמא מיירי שומרי ספיחין לשתי הלחם, גם קשה אי שייך ראשית קציר בשביעית א"כ תיפוק לי' דמצוה לקצור בלילה וע"כ אי אפשר לבא מאשתקד ואע"ג דנקצר ביום כשר מ"מ הוי כמו כרמל דכשר בדיעבד יבש ואפ"ה שני ר"י כרמל תקריב דמוכח אף מה דהוי רק לכתחלה אפ"ה צריך לעשות משום לדורותיכם] אבל לפמ"ש דראשית קציר ל"ש בשביעית כלל א"ש:

ולפי דברי התוס' הנ"ל דשביעית ל"ה ממשקה ישראל והוצרכו לתרץ דעומר בל"ה ל"ה מן המותר לישראל ולכאורה דברי התוס' תמוהים דרא כבר תי' קודם דמותר משום לדורותיכם רק שהקשו דהו"ל להביא מן המופקר ולר"ע ל"ש זה, וצ"ל דלא נראה לתוס' לומר כן דשרינן משום לדורותיכם מה דהוי פסול בגופו בכל הקרבנות וע"כ דלדורותיכם ל"ק על שביעית או דמוכח מהכא דמותר להביא מן ח"ל רק לעיל דחו התוס' בקיצור דהו"ל להביא מן המופקר ולעולם דלא נראה להו להכשיר משום לדורותיכם מה דהוי פסול בגופו ואפילו פסולו בקודש ל"ה כדאיתא פ"ט דזבחים דטריפה ל"ה פסולו בקודש [ועיין לעיל תחלת ענין זה מ"ש בישוב דברי תוס' מקושי' זו משום לדורותיכם]. ולפמ"ש היה מקום ליישב תמיהת התוס' לעיל (ס"ח ע"ב) על ר"י ור"ל דס"ל האיר המזרח מתיר מנ"ל דאיכא שום תנא דפליג על ר"י דס"ל עד ועד בכלל עיי"ש, ולפ"ז י"ל לפ"מ דמקשה הגמ' לעיל (דף ה' ע"ב) על עומר דל"ה ממשקה ישראל ומשני הגמ' הואיל ובא להתיר ועיי"ש דלר"ע דס"ל ספיחין אסורים ולמ"ד חדש א"נ בח"ל לדידי' עומר לא בא להתיר ודחיק הגמ' לומר שאני עומר דמצותו בכך, ולפ"ז י"ל דר"י ור"ל ס"ל לר"ע דחדש אינו נוהג בח"ל וכשטת הירושלמי דמושבות אתי לפירות א"י שיצאו לח"ל וא"כ קשי' לר"ע דעומר ל"ה ממשקה ישראל וע"כ מוכח דהאיר המזרח מתיר וע"כ שפיר הוי ממשקה ישראל וכדאיתא לעיל (ה' ע"ב) דמש"ה לר"ל מנחת העומר שנקמצה שלא לשמה כשרה וע"כ ל"ק מר"י דס"ל עד ועד בכלל דר"י לשטתו דס"ל שביעית (פ"ט) ספיחין מותרין עיי"ש, והא דאמר כל הספיחין אסורים היינו ללקחם מן החשודים ומש"ה מתיר ספיחי חרדל דלרבנן דהתם כל הספיחין אסורים וע"כ לר"י הוי שפיר בא להתיר ספיחים אבל לר"ע מוכח דהאיר המזרח מתיר, רק דעדיין קשה הא ל"ה ממשקה ישראל בשביעית מחמת איסור שביעית, אבל לפמ"ש דמשום איסור שביעית ל"ש לפוסלו משום ממשקה ישראל הואיל ואיקרי קודש א"ש:

אמנם חוץ לדרך זה היה נ"ל ליישב עפ"מ שיש לדקדק שם ברש"י שכתב האיר המזרח הנץ החמה, ולכאורה מוכח בתמיד (כרק ה') ברכו ברכה אחת דהאיר המזרח הוא קודם הנץ החמה, גם קושי' התוס' משום מצוה ליקו ולגזור והקשו למה לא, גם י"ל ברש"י שכי' למצוה מצוה שלא לאכול עיי"ש, ולעיל על קושי' הגמרא מעד הביאכם ומשני למצוה לא פי' רש"י כלל, וע"כ הי' נ"ל דרש"י ס"ל הא דמשני הגמ' עד הביאכם למצוה היינו דגלי לן רחמנא שמצוה להקריב העומר בתחלת עצומו של יום וע"כ כתיב עד עצם היום הזה עד הביאכם ולעולם אי אתרמי שלא הקריבו תיכף י"ל דאין כאן מצוה דאורייתא שלא לאכול חדש וע"כ הקשה הגמ' הא תנן משקרב העומר ופי' רש"י אלמא דהיתר חדש תלה בעומר ולכאורה קשה הא כבר שני למצוה ומאי הקשה עוד, ולמ"ש א"ש דס"ל למצוה היינו שמצוה להקריב העומר תיכף בהאיר המזרח אבל לענין איסור חדש אף שלא עשו המצוה להקריב העומר בהאיר המזרח מ"מ חדש הותר בהאיר המזרח וע"כ הוצרך לשנות שגם זה הוא למצוה וכפי' רש"י מצוה להמתין (ועיין בלשון רש"י שכתב ומשני למצוה שמצוה להמתין והוא לכאורה שפת יתר ולמ"ש א"ש דאתי לאורויי שהוא תי' אחר דמצוה להמתין. ודוק], אך לפ"ז קשה כיון דמעד הביאכם לא מוכח דמצוה להמתין די"ל דמצוה להקריב העומר א"כ מנ"ל דאיסור חדש תלה בהקרבת העומר, וצ"ל לפ"ז דבאמת ל"ה רק מדרבנן ואפשר הוא כדי לזרז להקריב העומר תיכף בהנץ וע"כ הקשה הגמ' שפיר כיון דל"ה רק מצוה דרבנן משום מצוה ליקו ולגזור, ולפ"ז מיושב דברי רש"י מ"ש האיר המזרח הנץ החמה ולא פי' כמו בתמיד האיר פני כל המזרח והתם ע"כ קודם הנץ כדמוכח בברכות שלא היו יכולים לומר אז יוצר אור וכדאמרינן הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו, ולפמ"ש א"ש כיון דעד הביאכם פי' להקריב העומר בהאיר המזרח וכיון דקיי"ל תדיר קודם כדנפ"ל ממלבד עולת הבוקר כדאיתא ר"פ כל התדיר וכללא כייל תנא כל התדיר קודם האיך אפשר להקריב בהאיר המזרח העומר דאז הוא זמן התמיד, ע"כ דקדק רש"י כיון דהאיר המזרח נפ"ל מעצם היום הזה ועצם היום משמע וודאי עיקרו של יום היינו הנץ החמה ועיין רש"י (פ' האזינו) וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה בשלשה מקומות וכו' עד הריני מכניסו בחצי היום משמע בעצם היום היינו חצי היום רק התם כתיב בעצם והכא כתיב עד עצם וכיון דאמרינן עד ולא עד בכלל היינו תחלת עצומו של יום והיינו הנץ החמה:

ולפ"ז י"ל קושי' התוס' מנ"ל לר"י ור"ל דאיכא שום תנא דפליג על ר' יהודה, ולפ"ז י"ל דרש"י נדחק במתני' דתנא לאחר דברי ר"י מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן שהם יודעים שאין ב"ד מתעצלים בו ולכאורה קשה דהו"ל לומר תיכף לעיל לבתר דתני הרחוקים מותרים מחצות היום הו"ל למימר מפני שהם יודעים ורש"י הרגיש בזה ופי' דאף ר"י ס"ל ג"כ דהרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן דבזמן המקדש העומר מתיר וע"כ תנו הא לבתר דברי ר"י כנ"ל בכוונת רש"י, ולכאורה הוא מלתא דפשיטא כמו דלת"ק יש חילוק בזמן המקדש מדכתיב עד הביאכם מהכ"ת לא נאמר כן אליבא דר"י וע"כ עדיין קשה דהו"ל למתני לעיל תיכף מפני מה הרחוקים מותרים, וי"ל דזה הי' קשה לר"י ור"ל ע"כ תי' דלת"ק לעולם האיר המזרח מתיר והא דתנן העומר מתיר היינו למצוה ולפמ"ש ל"ה רק מצוה דרבנן וע"כ ל"ק מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום די"ל הם אמרו והם אמרו וכיון דמסתמא זריזין מקדימין לא אטרחוהו חכמים לאסור יותר מחצי היום לרחוקים [ועיין עירובין (דף ל"ב) דרצה להוכיח מזה דחזקה שליח עושה שליחותו בדאורייתא וע"כ אתי בפשיטות שפיר, ומכש"כ דא"ש למ"ש רש"י בחומש שכתבתי לעיל בעצם היום היינו חצי היום י"ל דנהי דחיישינן אולי לא יוכלו להקריב בתחלת עצומו של יום כדכתיב עד עצם מ"מ מסתמא וודאי לא יאחרו עכ"פ מלהקריב קודם חצי היום לקיים עצם היום כיון דהתורה תלה הדבר בעצומו של יום] אבל לר' יהודה דס"ל עד עצם היינו כל היום וס"ל עד ועד בכלל הקשה המשנה שפיר מפני מה הרחוקים מותרין מחצות היום כיון דלדידי' מדאורייתא אסור בזמן המקדש עד הקרבת העומר גם לא תלה הקרבת העומר בעצומו של היום דהיינו חצי היום כלל, ע"כ הקשה המשנה שפיר מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן והוצרך לשנות שהם יודעים שאין ב"ד מתעצלין בו וע"כ מזה ראי' גדולה לר"י ור"ל. כנ"ל נכון ליישב קושי' התוס' ועיין היטב:

ועפמ"ש דראי' ר"י ור"ל הי' מת"ק דמתני' אתי' לנכון פי' המשניות להר"מ שפסק להלכה כר"י דמן התורה אסור וכרבינא דסוף הסוגי' ודלא כר"י ור"ל ואפ"ה הביא בפי' המתני' כר"י ור"ל דרש והתקין, ולכאורה הוא צ"ע למה נדחק בפי' דמתני' כיון דלא קיי"ל כר"י ור"ל, ולפמ"ש א"ש דלענין פי' דמתני' הלכתא כר"י ור"ל ומוכח דמאן דסבר ולא עד בכלל ס"ל עד הביאכם למצוה, ועיין היטב:

עיין בהר"ם הלכות תו"מ פ"ז הלכה י"א ג' פעמים על כל דבר וכ"כ למה מפני אלו הטועים וכו' והרי נאמר בתורה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ונאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וא"ת שאותו פסח אירע בשבת כמו שדימו הטפשים האיך תלה הכתוב היתר החדש במה שאינו עיקר ולא הסבה אלא נקרה מקרה אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת החדש ואין משגיחין על איזה היום הוא מימי השבוע ע"כ, וכתב הלח"מ הוא ראי' רבינו וראוי' אליו וכ"כ הסמ"ג, ולכאורה תמוה דבגמ' מנחות שם כמה תנאים מביאים ראי' לדחות דברי הצדוקים ואין אחד שהביא ראי' הרמב"ם, גם מדוע לא הביא הר"מ ראי' הגמרא וכן שמעתי להקשות

ונ"ל בעזה"י ליישב, דלכאורה קשה טובא עוד על הר"מ שסתר בזה דעת הצדוקים הא בקדושין (דף ל"ח) מקשה הגמרא מקרא דויאכלו מעבור הארץ לרבנן דס"ל מושבות לאחר ירושה וישיבה משמע וא"כ למה לא אכלו מקודם, ותי' הגמ' דל"ה צריכי שהיו מסתפקים ממן שבכליהם, וע"כ הא דמחרת הפסח אין ענין להקרבת עומר וא"כ אין סתירה מזה לדעת הצדוקים, ונהי דהר"מ פסק כר' אליעזר דחדש אסור מ"ה בכל מקום משום דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע ושפיר מצינן למימר מעיקרא לא אכול משום הקרבת העומר מ"מ אין מזה סתירה להצדוקים אם יאמרו כמאן דפליג על ר"א דמושבות לאחר ירושה וישיבה משמע, ע"כ נלענ"ד בכוונת הר"מ עפ"מ שכתב הראב"ע בפ' אמור על חכם אחד ברומי שהביא ראיה לסתור דעת הצדוקים מהא דמחרת הפסח שכתב עליו הראב"ע ולא ידע כי בנפשו הוא דמחרת הפסח משמע מחרת שחיטת הפסח כמ"ש ממחרת הפסח יצאו ב"י מארץ מצרים והתוס' הביאו בר"ה דף י"ג. ולכאורה אינו מובן כוונת הראב"ע מ"ש ולא ידע כי בנפשו הוא, והנלענ"ד פשוט בכוונתו דאי נימא ממחרת הפסח הוא מחרת שחיטת הפסח והפי' הוא דאקריב עומר והדר אכול צריך ע"כ לומר דע"פ הי' חל אז בשבת ומחרת השבת הכוונה על שבת בראשית שבתוך הפסח ושבת של ע"פ הוי ג"כ תוך הפסח כיון שנקרא פסח וע"כ מחרת השבת הוי יום ראשון של פסח ומוכרח ח"ו כדעת הצדוקים וע"כ לא ידע כי בנפשו הוא. והנה מגמ' דמנחות מוכח דלדעת הצדוקים הוי ממחרת השבת כשחל ע"פ בשבת הוא ממחרת ז' של פסח שחל אז ג"כ בשבת עיי"ש (דף ס"ה סוף ע"ב) ברש"י מ"ש דנ"ו היינו אם חל פסח יום א', אך מדברי הגמ' אינו מוכרח לפרש כן די"ל דקאי על ע"פ. אך ממאי דאמר שם תחלת הסוגיא נטפל להם ר' יוחנן בן זכאי ואמר שוטים מנין לכם זו ולא הי' אדם משיבו עיי"ש מוכח שלא הי' להם ראי' הנ"ל. ועכ"פ אם נאמר דמחרת הפסח הוא מחרת שחיטת הפסח הי' ח"ו מקום לדברי הטועים. וע"כ התחכם הר"מ ז"ל לסתור הדברים וכתב בלשון ראי' להיפוך מדבריהם דא"א לומר דמחרת הפסח הוא מחרת שחיטת הפסח דזה וודאי לא נקרא שבת כיון דמותר בעשיית מלאכה מדאורייתא וע"כ לומר שאירע בשבת א"כ קשה האיך תלה הכתוב הדבר במה שאינו עיקר ולא הסיבה, להורות דא"נ כדבריהם אדרבא יש מקום ראי' להיפוך, ולפ"ז א"ש דלא הביאו ראי' זו בגמ' דלסתור דבריהם מחמת ראי' אחרת שהם לא הביאו ראי' זו. אין מקום לסתור דהא מצינן לומר דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח משום דל"ה צריכי כמו למאן דס"ל מושבות לאחר ירושה וישיבה ע"כ לא הובא בגמ' ראי' זו. רק אדונינו הר"מ בלתי ספק שמע שהטועים עכשיו מביאי' ראי' זו ע"כ התחכם לסתור דעתם לפי דבריהם אדרבא מוכח להיפך כדי להורות טפשותם, ואתי ג"כ שפיר מה שלא הביא ראי' הגמ' שהוא רק גז"ש או מילי דסברא ואין הצדוקים מודים בזה וע"כ לא כתב רק ראי' זו. לסכל בזה דעת המביאים ראי' מזה כן נ"ל נכון:

בענין הנ"ל נ"ל בעזה"י לפרש דברי הירושלמי מסכת חלה פ"ב (דף ו') ר' יונה בעי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדון לחה אפילו יבישה ואפי' חיטין שבעלי' כך אני אומר לא יאכלו מצות בלילי פסח א"ר יונה מן דנפקית תהית דלא אמרית לי' שניי' הוא שמצות עשה דוחה ל"ת וכו' עד כר' ישמעאל דאמר מושבות לאחר ירושה וישיבה משמע התיב ר' בון בר' כהנא הא כתיב ויאכלו ממחרת הפסח לאו בששה עשר התיב ר"א בר' יוסי קומי ר' יוסי והא כתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל מארץ מצרים לא בחמשה עשר, ועיין במפרש שכתב דאם פי' ששה עשר מסתבר יותר דתלו בהקרבת עומר דדוחק לומר משום דל"ה צריכי אבל אי מחרת הפסח הוא שחיטת הפסח ע"כ קרא דחיק ומוקי אנפשי' משום דל"ה צריכי, ולענ"ד הי' נראה לפ"מ דאיתא בקדושין ג"כ סוגי' זו משום דל"ה צריכי ומייתי שם הא דכתיב ויאכלו את המן ארבעים שנה. בעיסה שהוציא ממצרים טעמו טעם מן ע"כ הוי ארבעים שנה, והנה אי נימא דמחרת הפסח היינו ששה עשר בניסן ומעיקרא לא אכול א"כ הוי יום א' יותר מארבעים שנה יום ט"ו שלאחר ארבעים שנה, וצ"ל כיון דלא הוי אלא יום אחד לא חש הכתוב למנותו. והנה לפי' ר"ת שם בתוס' דס"ל ג"כ מחרת הפסח היינו מחרת שחיטת הפסח. רק מצות וקלוי בעצם היום הזה הוא יום ששה עשר כמ"ש ולחם וקלי וכרמל ל"ת עד עצם היום הזה, וקשה לפ"ז על תי' הגמ' דל"ה צריכי ואין חילוק בין חדש לישן א"כ ע"כ דמחרת הפסח מצות וקלי הוא הכל בט"ו א"כ למה נקט בתי' הגמ' שנסתפקו ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן מנ"ל דהי' יום יותר מארבעים שנה וצ"ע לכאורה, אמנם תי' הגמ' שם הוא ברייתא בתוספתא דסוטה פי"א כנרשם שם במסורת הש"ס, וראיתי בתוספתא כתוב להדיא דאקריב עומר והדר אכיל וא"כ לא היו יכולים לאכול מקודם וע"כ הוצרכו להסתפק ממן שבכליהם יום ט"ו ג"כ יותר מארבעים שנה אבל לפום תי' הגמ' דמושבות לאחר ירושה וישיבה משמע רק דל"ה צריכי באמת לא צריכין לומר שנסתפקו עד יום ששה עשר דמהכ"ת לומר דהוי יותר מארבעים שנה אפי' יום אחד, ולענ"ד הי' ראוי להיות הגי' בגמ' דתני' כתיב ובני ישראל אכלו כלשון התוספתא וע"ז סיים עד ששה עשר בניסן, ולפ"ז אתיין דברי הירושלמי על נכון דלפום מה דמשני כר' ישמעאל דאמר לאחר ירושה וישיבה התיב ר' בון והא כתיב ממחרת הפסח לא בששה עשר וכיון דהוי בששה עשר מהכ"ת לומר דל"ה צריכי וע"כ שנסתפקו ממן שבכליהם קשה למה הי' הנס להיות יום יותר מארבעים שנה כיון דל"ה צריכי להנס והיו יכולים לאכול מעבור הארץ וא"כ למה הי' יותר מארבעים שנה, וע"ז התיב ר"א בר' יוסי קומי ר' יוסי והא כתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל מארץ מצרים לא בחמשה עשר וכיון דהוי חמשה עשר שפיר מצינו לומר דל"ה צריכי ונסתפקו ממן שבכליהם עד ארבעים שנה שלימות, כן נ"ל נכון בעזה"י לפרש דברי הירושלמי:

פרק האיש מקדש

תוכן העניינים

חמדת שלמה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה