חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף יג:
אמר רב פפא הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין עיין ברשב"א שהקשה על הרי"ף שיישב הא דקאמר ר"פ בבבא בתרא גובה מן היורשין משום נעילת דלת היינו דמש"ה אוקמי' אדאורייתא. והקשה למה לי משום נעילת דלת תיפוק לי' דשעבודא דאורייתא כיון דלא שייך טעמא דתיקון העולם. והי' נ"ל ליישב דהא הראשונים כתבו הטעם דמטלטלין לאו בני שעבודא נינהו מדאורייתא כיון שיכול למוכרם ועיין בהריטב"א כאן. וא"כ בתר דתקנו רבנן דלא ליגבי מע"פ ממשעבדי הדר הו"ל קרקע כמטלטלו כיון שיכול למוכרם ולא יגבה מהם וא"כ מדאורייתא אין יכול לגבות מהם לולי משום נעילת דלת. ובזה א"ש מה שפסק הרי"ף דמע"פ מוקדם ומבש"ט מאוחר מבש"ט קודם ורב האי פסק כיון דש"ד מע"פ קודם לגבי מבש"ט מאוחר ולפ"ז א"ש דלבתר דתקנו רבנן דלא לגבו מלקוחות פקע שיעבודא מינו' לגמרי. ושמעתי מידידי הרב מוהר"י שגם הוא תי' כן. ועיין בסמ"ע (סימן קי"ג ס"ק א'):
עיין רשב"א מ"ש להוכיח שיטת רש"י דבשעבדו בפי' ודאי אמרינן שעבודא דאורייתא מדקאמר הגמרא מלוה הכתובה בתורה וכו'. ולפענ"ד היה נראה דאפשר לומר הפי' כך ככתובה בשטר דמי דהריטב"א כתב הטעם למ"ד שעבודא לאו דאורייתא משום דאין קנין לחצאין. וזה י"ל דשייך מאי שהוא משעבד מרצונו דלזה בעי קנין אבל מה שהתורה שעבדו שלא בטובתו לא שייך לומר דלאו בר קנין הוא דהתורה צותה הכי. ע"כ קאמר הגמרא מלוה הכתובה בתורה ככבש"ט דמי היינו דמה שחייבה התורה חייבה התורה עם שיעבוד נכסים כמו שדרך ב"א כשכותב השטר שמשעבד הנכסים רק דלא מהני משום דלאו בר קנין הוא אבל מאו ששעבדה התורה מהני שפיר ודוק:
עיין רמב"ם (סוף פ"א מהלכות חגיגה הלכה יו"ד) שפסק הפריש עולת ראייה ומת יורשים חייבים להקריב. ועיין בכ"מ ולח"מ שתמהו עליו למה פסק דוקא הפרישו כיון שפסק בהלכות מחוסר כפורים אשה שהביאה חטאתה חייבין יורשין להביא עולתה אפי' לא הפרישה מחיים. ועיין בלח"מ מה שכתב מסוגייא דבכורות. והנה מסוגיי' הנ"ל נראה פשוט דאינו מוכרח כלל דהפי' הוא בלא הפרישה די"ל דמיירי בהפריש מחיים רק דהו"מ יליף מגז"ש דשייך פדיון לאח"מ הבן כמו דהתם בעולת ראייה עיקר הקרבן מחמת האב ואפ"ה מקריבין לאח"מ ואפ"ה בפדיון הבן ודאי דאין חילוק בין הפרישו ללא הפרישו דשם עיקר החיוב על האב רק קושי' הראשונה צ"ע. ונלפענ"ד ליישב עפמ"ש הרמב"ם בהלכות מחוסרי כפורים והוא מגמ' דנדרים (ל"ה ע"ב) הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפורים ומש"ה מותר להקריב עליו קיני זבין מי שמודר הנאה ממנו דאין צריכין דעתו כלל ולא מיקרי שלוחו אפילו אי כהנא שלוחי דידן והקשו התוס' הביאם הר"ן שם בנדרים ממתני' בהמה שנמצאת מהלאה למגדל עדר זכרים עולות הא בעינן דעת בעלים ותי' כיון שהפרישה ונאבדה דעתו שיקריבנה מי שירצה. ולפ"ז נלפענ"ד פשוט דמשום הכי בעולת ראייה היכא דלא הפרישו אין חייבין היורשין מצד חיוב שנתחייבו כיון דצריך דעת ומת אזדא דעתו ואין כאן דעת בעלים אבל בהפרישו מחיים מיקרי שפיר דעתו כתי' התוספות הנ"ל אבל במחוסרי כפורים דאין צריך דעת בעלים פסק הר"מ שפיר אפילו לא הפרישתו מחיים כלפענ"ד נכון. וגם יש עוד סברא לפי הנ"ל דלא שייך כאן שעבודא דאורייתא כיון דאין יכולין לירד לנכסיו בלא דעתו לאפוקי מידי דלא צריכין דעת יכולין לירד לנכסיו בלא דעתו ושייך שפיר שעבודא דאורייתא:
וזאת מצאתיו קצת בסגיון אחר
לכאורה יש ליישב דבר הר"מ. הפריש עולת ראיה ומת חייבים יורשים להביא. והוא מגמ' דבכורות דף נ"א ע"ב מת הבן אחר ל' אע"פ שלא נתן יתן ויליף לי' התם מבכור בניך תפדה ולא יראה פני ריקם. וכ' רש"י מה התם יורשים חייבים דאשה שמתה יביאו יורשים עולתה. והקשו הכ"מ והלח"מ דהא לדידן דקי"ל שעבודא דאורייתא חייבים להביא אפילו בלא הפרישו ולמה כ' הר"מ דוקא בהפרישו. ובירושלמי אי' להדי' דתלי' בפלוגתא דשמואל ור"י אי בעי הפרישו מחיים או לא. וצ"ע על הר"מ שכתב דוקא בהפרישו. ולכאורה היה נ"ל דיש מקום ליישב לפ"מ דאיתא בנדרים (דף לה ע"ב) אמר ר"י הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפורים שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים. ובערכין (דף כ"א ע"ב) פליגי שמואל ועולא במפריש עולה על חבירו דשמואל ס"ל בשעת הפרשה צריך דעת. ועולא ס"ל בשעת כפרה צריך דעת ולא בשעת הפרשה. ועיי"ש בתוס' שכ' הטעם דפליגי. דשמואל ס"ל בשעת הפרשה צריך דעת דשמא לא ניחא לי' בקרבן חבירו. אבל כשכבר הופרש לדעתו שוב אין קפידא. ואי משום סמיכה כיון דלאו לכפרה אתי לית לן בה. ועולא ס"ל להיפוך דבשעת הפרשה אין קפידא. ובשעת כפרה הוי קפידא משום סמיכה. והרמב"ם פסק כשמואל. ולפ"ז דצריך דעת בשעת הפרשה א"כ י"ל דהיינו טעמא דהר"מ שכתב דוקא הפריש. דבלא הפריש ומת לא מקרי דעת. ואין ראייה מהאשה שמתה יביאו יורשים עולתה דהוי מחוסר כפורים דאין צריך דעת. אך לפמ"ש התוס' דהטעם הוא שאין רצונו להתכפר בש"ח. י"ל דמנכסיו שפיר יכולים להקריב בלא דעתו. אך מסוגיא דנדרים (ד' ל"ו) דקאמר התם אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו שכן אדם מקריב פסח על בניו ובנותיו הקטנים. וקשה מאי קושי' הא התם ל"ש לומר שרצונם להביא משלהם כיון דהם קטנים ואין להם משלהם. אבל בגדול שפיר י"ל שאין רצונו משל אחר. וע"כ לומר דאין זה קפידא רק הטעם הוא דצריך דעת בשעת הפרשה שיהיה נקרא קרבן שלו. גם יש להביא ראייה מתורם משלו על של, חבירו דאבעי' לן התם אם צריך דעת משום דמצוה דילי' הוא וניחא לי' למעבדי' עיי"ש (דף ל"ו ע"ב). והרמב"ם פסק דא"צ דעת א"כ מוכח דמצוה דילי' אין סברא שלא יוכל אחר לעשות מממונו בשבילו. א"כ הא דפסק כשמואל דעולה צריך דעת בשעת הפרשה לאו משום מצוה דילי' רק דא"י להעשות קרבן שלו בלי דעתו וכמ"ש לעיל בפסח. וע"כ א"ש מה שפסק הר"מ דוקא הפריש עולתו ומת. דאם מת קודם שהפרישו שוב אין להפרישו אחר מותו דלא מקרי דעת. אבל כשכבר הפרישו א"כ לא מבעי' למה דפסק הר"מ כשמואל דבשעת הקרבה אין צריך דעת בעולה. ודאי דיכולים היורשים להביאו. ואפילו לעולא דס"ל דבשעת הקרבה צריך דעת אפילו בעולה. י"ל כמ"ש התוס' שם דהטעם הוא משום שרוצה לסמוך בעצמו. וזה ל"ש במת גם קי"ל יורש סומך כדאי' במנחות סוף פ"ט:
ולפ"ז י"ל ג"כ הקושי' מהירושלמי מה שנראה שם דאף בלא הפרישו יכולים להביאו כמו במחוסרי כפרה. די"ל דר' אבא בר ממל בהירושלמי ס"ל כעולא בגמ' דידן דא"צ דעת בשעת הפרשה. רק בשעת הקרבה משום סמיכה. וזה ל"ש במת וכמ"ש. ע"כ קאמר שפיר דתלי' בפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן בפלוגתא דמחוסר כפורים. אבל לדידן דקי"ל כשמואל דבעי דעת בשעת הפרשה שפיר י"ל בעולת ראיי' דבעי הפרישו מחיים. כן נ"ל נכון בעזה"י. ומסוגי' דבכורות ודאי אין ראייה מדחייב בפדיון הבן ה' סלעים אפילו לא הפרישו. דהתם בפה"ב אין מקום להפרשה כלל ותלוי העיקר בנתינה לכהן. דאע"ג דהפרישו פשוט דאין שם פדיון עליו וחייב באחריותו כדאי' פ"א דבכורות במשנה המפריש פדיון פטר חמור ואבד ר"א אומר חייבין באחריותו כה' סלעים של בן וחכמים אומרים א"ח באחריותו כפדיון מעשר שני. אבל בפדיון הבן כ"ע מודו דאין שם פדיון עליו רק בשעת נתינה. גם אין שם קדושה עה"ד כלל ע"כ שפיר יכולים היורשים ליתן לאח"מ. ול"ד לקרבן כלל, וזה פשוט וברור:
לכאורה קשה לשיטת הסוברים שעבודא דאורייתא ומע"פ לית ליה קלא מש"ה אינו גובה מלקוחות משום תיקון העולם. וקשה לפ"ז למה צריך לטעם דאחריות ט"ס ת"ל כיון שיש כאן שטר מדינא גבי הואיל וש"ד, ותיקון עולם ל"ש הואיל ואית ליה קלא, דבשלמא אי אמרינן שעבודא ל"ד רק מתקנת חכמים גובה ע"י שטר, י"ל דלא תקנו רק היכא שהלוה רוצה לשעבד. אבל אי אמרינן ש"ד קשה, ולא מסתבר כלל לומר דאלו ל"ה ט"ס לא הוו העדים מפקי לקלא. דמהכ"ת לומר כן דנראה כיון שנותן שטר שוב ל"ש מאן דיזיף בצנעא יזיף, דגוף הלואה יודע ע"י השטר. [גם קשה לפ"ז במכר דס"ד בגמ' דזבן אינש ארעא ליומא ול"א אחריות ט"ס, ת"ל משום דהו"ל קול, אך זה י"ל דהו"א משום דזבן אינש ארעא ליומא אין לו שום חיוב כלל אפילו לגבות מבנ"ח, ואינו ענין לשטר חוב, אך בלוקח מגזלן ל"ה צריך לאחריות ט"ס], גם קשה דאי אמרינן דמשום קבלת אחריות מפקא לקלא, א"כ אף במלוה בעדים קיבל אחריות נימא דמפקי לקלא, וצ"ל דוקא ע"י שטר וק"א מפקא לקלא, והוא דוחק לענ"ד:
וע"כ הי' נ"ל די"ל הא דש"ד לאו דרחמנא שעבדי' בע"כ לנכסי' רק דתלוי ברצון הלוה, וע"כ למאן דס"ל אחריות ט"ס ממילא הנכסים משועבדים אף שלא פירש משום דמסתמא רוצה בכך. אבל לולי רצונו י"ל דגם מדאורייתא אין כאן שעבוד נכסים, ובמלוה הכתובה בתורה י"ל דמסתמא שיעבד רחמנא לנכסי' שיבא לידי תשלומין, וגדולה מזו ס"ל להתוס' דאפילו אי נימא של"ד, במלוה הכתובה בתורה אמרינן שעבודא דאורייתא. ולפ"ז מיושב קושי' הגי"ת על הבע"ת דס"ל דבמוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים דוקא בקיבל עליו אחריות. והקשה הגי"ת כיון דאית ליה קלא וקי"ל ש"ד למה בעי קע"א, ולפמ"ש א"ש כיון דס"ל להבע"ת די"ל שלא היה רצונו לקבל אחריות ודוקא בשטר אמרינן ט"ס. וכיון שלא היה רצונו בכך ל"ש לומר ש"ד, ועיין בש"ך סי' קט"ז שכ' ליישב קושי' הגי"ת דדוקא בהלואה אמרינן ש"ד משום עבד לוה לאיש מלוה ולא במכר. ולדבריו צ"ע למ"ד שעבודא דאורייתא דאפי' מוכר בשטר ל"הל לגבות מלקוחות. וע"כ דהוי תקנתא דרבנן. ולמה לא אשתמיט למיתני תקנה זו, עוד סיים ובלא"ה לק"מ קושי' הגי"ת. ולא ידעתי כוונתו, אם לא שכוונתו כמ"ש דהא דש"ד ל"ה רק ע"י קבלת אחריות:
וע"פ ס' זו הי' נ"ל ליישב דברי הרי"ף דס"ל ש"ד וכמו דאמר ר"פ בקידושין מע"פ גובה מן היורשין דש"ד. והא דקאמר בגט פשוט מע"פ גובה מן היורשין שלא תנעול דלת, היינו דמש"ה אוקמי' אדאורייתא. ותמהו עליו למה לי נעילת דלת הא בלא"ה גובה מדאורייתא. ולפמ"ש דשעבודא דאורייתא תלוי בקבלת אחריות דאז שעבד נכסיו. וע"כ לדין דאורייתא היה שייך אפילו במע"פ לומר שמסתמא לא הלוהו רק שיהיה לו שעבוד דלא שדי אינש זוזי בכדי, (ומצאתי אח"כ זה בפ"י בכתובות דף פ"א ע"ב תוס' ד"ה ר' מאיר כעין שכתבתי עיי"ש] אבל עכשיו שכבר תקנו חכמים שלא יגבה מע"פ ממשעבדי, וע"כ מדאורייתא אין לו שעבוד נכסים, ע"כ הוצרך ר"פ לומר משום נעילת דלת, רק דקשיא להרי"ף מ"ד ר"פ בקדושין דמש"ה גובה מיורשים דש"ד. ע"כ תי' הרי"ף דכוונת ר"פ הוא כך. כיון דלולי תק"ח שלא יגבה ממשעבדי היה גובה מיורשים משום ש"ד. וע"כ לא הפסידו חכמים בתקנתם להיתומים שתקנו משום נעילת דלת לגבות מיתומים, כיון דלולי תקנתם הי' אפילו גובים מלקוחות, וממילא היו גובים מיתומים, ע"כ תקנו אף עכשיו לגבות מיתומים. אבל לולי דש"ד מצד עיקר הדין לא היו מפסידים להיתומים משום תקנתא דנעילת דלת, ובזה ניחא דר"פ דאמר משום נעילת דלת לא פליג על רב ושמואל דס"ל דא"ג מיתומים ולא ס"ל תקנתא דנ"ד. וקשה מנ"ל לר"פ לחלוק על רב ושמואל [ור"י ור"ל דס"ל דגובה מן היורשים הוא משום דס"ל ש"ד. ולשיטת הרי"ף א"ש דגם ר"פ ס"ל ש"ד], ולפמ"ש הרי"ף א"ש:
ולפמ"ש התוס' דר"פ דקדושין קאי על מלוה הכתובה בתורה י"ל בפשיטות דברי ר"פ, ול"צ לומר כמ"ש התוס' דדוקא במלוה הכתובה בתורה ס"ל ש"ד. דקשה מנ"ל לחלק, גם קשה לפמ"ש הרשב"ם דש"ד נפקא לן מיוציא אליך את העבוט. והתם כתיב האיש אשר אתה נושה בו. ולא מיירי במלוה הכתובה בתורה. וקשה מנ"ל לר"פ לומר דבמלוה הכתובה ש"ד. ולמ"ש י"ל דוודאי ר"פ ס"ל בכ"מ ש"ד. רק דהיכא דלא שעבד הלוה מדעתו ל"א ש"ד. וע"כ צ"ל אחריות ט"ס. רק במלוה הכתובה בתורה ל"צ לדעתו דרחמנא שעבדי' וע"כ גובה משום ש"ד, אבל בשאר מע"פ כיון דתקנו חכמים שלא יגבה, ול"ש לומר ט"ס הוצרך לומר משום נעילת דלת. וראיתי בתומים סי' קט"ז כתב ליישב קושיית הגי"ת הנ"ל במוכר שדהו בעדים ולא קיבל אחריות בפירוש אמרינן דלא קיבל אחריות כלל אפילו מני' משום דזבן אינש ארעא ליומא, וס"ל דזה כוונת הש"ך בתי'. ולענ"ד נראה דכל דברי הבעה"ת שם נראה דל"ה רק לענין משעבדי, ולתי' התומים הו"ל לאשמעינן רבותא אפילו לענין בנ"ח, ולפמ"ש א"ש. ועיין בסמ"ע סי' ק"ד ס"ק ל"א משם נראה ראי' גדולה לסב' שכתבתי דלא אמרינן ש"ד במע"פ רק בשעבדה בפירוש ודוק:
וראיתי בס' קצה"ח שכ' ליישב קושיית הפ"י בגיטין דף נ' ע"א ע"מ דקאמר התם אפילו פי' לו השבח א"ג מיתומים והוא פלוגתא דאביי ורבא שם. ואביי מייתי מדבע"ח דינו בבינונית ומיתמי בזיבורית. ורבא דחי התם דיניה מדאורייתא בזיבורית אבל הכא מדאורייתא דיני' בעידיות. וכ' התוס' דע"כ אביי ס"ל של"ד וע"כ אף בפירש לו א"ג מדאורייתא מיתומים דשעבודא ל"ד. ותמה הפ"י להפוסקים דפסקו ש"ד ואפ"ה פסקו בזה כאביי. גם הקשה הפ"י דמוכח דאביי ס"ל ש"ד מדסבר למפרע הוא גובה. ותי' הגאון הנ"ל די"ל דאביי ס"ל ג"כ ש"ד. והיינו דוקא מה ששעבדו התורה דהיינו לבע"ח לגבות מזיבורית. אבל יותר מזה א"י לשעבד. דכמו להפוסקים דס"ל של"ד א"י לשעבד דשעבוד אינו בר קנין. ה"נ ס"ל למ"ד ש"ד רק למה ששעבדו התורה א"צ קנין, וע"כ אף בפירש לו השבח ל"ה ש"ד לגבות מן העידיות, ושפיר מצינן למימר דאביי ס"ל ש"ד. ואפ"ה לא חשיב דיניה מדאורייתא בעידיות. [והנה לשיטת הרשב"א דס"ל בשעבדו בפירוש וודאי ש"ד. ונ"ל להסביר דבריו אף דקי"ל אחריות ט"ס. מ"מ כל כמה דלא הקנה לו בפירוש לא נעשה קנין ע"ז ולא מהני רצונו או אמירתו. ואפשר דצריך דוקא לכתוב בשטר להיות ספר מקנה ע"ז לקנות האחריות בשטר דמעות הלואה לא ניתן לקנות בהן וצ"ע בזה. עכ"פ מדברי הרשב"א מוכח דלא כס' הקצה"ח. אך מזה אין ראייה דלפי תי' התוס' הנ"ל דאביי ס"ל של"ד מוכח ממילא דלא כס' הרשב"א הנ"ל. דהא הכא פירש לו השבח ואפ"ה כ' התוס' דאביי ס"ל של"ד]. שוב ראיתי שהגאון הנ"ל כ' בעצמו דרבא ס"ל שעבדו בפירוש מהני דלא כס' הנ"ל. אך לפמ"ש דמדמצרכינן לאחריות ט"ס מוכח דבעי דוקא רצונו לשעבד. ומוכח דלאו משום דרחמנא שעבדי' בע"כ. וא"כ ממילא יכול לשעבד כמו שירצה אף מן העידיות. ונסתר דברי הגאון הנ"ל:
ולענין קושיית הפ"י הנ"ל היה נ"ל די"ל דס"ל לאביי דעכשיו שתקנו חכמים לגבות מן הבינונית. א"כ דעת המלוה והלוה לשעבד הבינונית. וא"כ עכשיו דבינונית משועבדים מדאורייתא כמו פירש לו שבח לענין עידיות ואפ"ה א"ג מיתומים. ה"נ בפירש לו השבח א"ג מהיתומים. ורבא ס"ל כיון דל"ה תנאי מפורש ע"ז. ולולי תק"ח היה דינו בזיבורית ע"כ הם אמרו והם אמרו שלא לגבות מהיתומים רק מזיבורית דבזה לא הפסידו חכמים בתקנתם להמלוה. אבל בפירש לו את השבח דדינו מדאורייתא בעידיות בלא תק"ח. ע"כ אף מיתומים גובה מעדיות. והפוסקים פסקו כאביי ומר זוטרא דרבים נינהו ופליגא על ס' רבא. כיון דס"ס עכשיו מדאורייתא ראוי לגבות מבינונית ואפ"ה מיתומים בזבורית. כן נלענ"ד די"ל כן. ואף דיש לפקפק ולומר דנהי דעכשיו י"ל דגובה מבינונית מדאורייתא מ"מ הואיל ותקנו חכמים כן וע"כ נשתעבדו הבינונית. מ"מ לענין יתמי לא נשתעבדו דכיון דלא נשתעבד רק מתק"ח והם אמרו דמיתמי לא יגבה. ע"כ מתחלה גם הלוה אדעתיה דהכי נשתעבד. אך אי משום הא לא אירי' די"ל לס' אביי דתק"ח הי' אף בפירש לו שלא יגבה מ' היתומים אמרינן ג"כ דמסתמא דעתו היה שלא להשתעבד נגד היתומים לגבות מעדיות. והא ראיה דבפירש לו שיגבה מן היתומים מעדיות גובה כדאי' בסי' ק"ח סעיף י"ח. ובלא פירש לו היינו טעמא כיון דחכמים ראו לתקן לטובת היתומים שלא יגבה מסתמא גם דעת הלוה הוא כך. ובזה מיושב ג"כ הא דא"ג מיתומים גדולים בפי' לו השבח ובנזקין גובה. ומזה הוכיח הגאון הנ"ל סברתו. ועיי"ש בש"ך שכ' באמת די"ל מיתומים גדולים גובה בפירש דהוי כמו נזקין. ולפמ"ש י"ל כיון דראו חכמים שלא לחלוק בגביות בע"ח מיתומים וכמ"ש הש"ך שם לשיטת הטור אין כאן עקירה. דמסתמא נשתעבד ע"ד חכמים משא"כ בנזקין:
ולפ"ז מיושב השגת הרשב"א על הרמב"ן בחו"מ סוף סי' ל"ט דס"ל אם נכתב השטר מדעת המלוה צריך המלוה להלוות הואיל וזכה בשעבוד נכסיו. והרשב"א הביא ראי' מסוגיא דקדושין דיש מאן דס"ל מלוה ברשות בעלים לחזרה. והש"ך הוסיף להביא ראייה מהשואל קורדם דלא קנאה אף דנשתעבדו נכסיו. וא"ל דהרמב"ן ס"ל להלכה שעבודא ל"ד וי"ל דלא קאמר דינו רק בשטר מ"מ דוחק לאוקמי סוגי' דהתם דוקא אי שעבודא ל"ד וכמ"ש הש"ך. ולפמ"ש לק"מ די"ל אף למאן דס"ל ש"ד כיון דצריך לזה רצון הלוה ובשטר אמרינן אחריות ט"ס משא"כ במע"פ דלא נחית לאחריות
ואין ראיה שהלוה שעבד נכסיו. וע"כ אין כאן שעבוד כלל. ואף די"ל אפילו במע"פ ניחא ליה שעבוד נכסי' כדי דנוכל לירד לנכסיו. אבל בלא שעבוד לא נחתינן לנכסי' רק מכין אותו. אך הרמב"ן כ' ס"פ גט פשוט דאפילו אי של"ד נחתינן לנכסי' משום כפי' וא"כ אין נ"מ בזה. גם כיון דלענין טריפה אין נ"מ דנימא שרוצה להיות לו דין קדימה ואין נ"מ רק לענין כפי'. ע"כ אין רצונו שיתחיל השעבוד רק כשאין המעות בעין:
ועוד נ"ל בישוב קושי' הרשב"א והש"ך הנ"ל. די"ל טעמא דמ"ד מלוה ברשות בעלים לחזרה הוא, דמסתמא כך דעת המלוה כיון שעדיין לא השתמש במעות ואין לו פסידא במה שיחזור לו המעות תיכף. ע"כ יתחייב לחזור לו מיד, דכיון שהמלוה רוצה המעות מסתמא צריך לו ע"כ הוא קודם ואדעתי' דהכי בא המעות ליד הלוה, דלולי זאת קשה מאוד מ"ט דמ"ד מלוה ברשות בעלים לחזרה. הן אמת שראיתי בחי' ריטב"א לקידושין שכ' הטעם משום שלא קנה המעות. אף שעשה משיכה בהמעות. מ"מ כיון שצריך להחזיר המעות ל"ה משיכה וכן בהשואל קורדם. ועי"ש מ"ש לחלק דל"ה כמו דקל לפירותיו. ולענ"ד איני מבין דבריו הקדושים למה לא נימא שקנה זה המעות לגמרי. ונהי שצריך לשלם מעות אחר, מ"מ זה המעות י"ל שקנה לגמרי. אך לפמ"ש דדעת המלוה הוא כך א"ש דאדעתי' דהכי הלוה המעות. ולפ"ז ל"ק קושיית הרשב"א דמאן דס"ל מלוה ברשות בעלים לחזרה כשרוצה המלוה המעות. אף דכבר נשתעבדו נכסי הלוה להמלוה, מ"מ כשרוצה המעות הוי כהגיע זמן הפרעון ומה שנשתעבדו לו כבר הוא בשביל מה שהיה ביד הלוה עד עכשיו והיה לו הנאה אי מתרמי ליה זבינא, משא"כ כשלא הלוה לו כלל וכבר נשתעבדו נכסי הלוה להמלוה והלוה לא קיבל כלל בשביל זה. ע"כ צריך לקיים תנאו להלות לו. כן נלפענ"ד נכון:
ולפמ"ש לעיל אתי' על נכון הא דבקידושין אמר ר"פ הלכתא מע"פ גובה מן היורשים ש"ד ולא קאמר משום נעילת דלת. דהתם באמת ל"ש נעילת דלת כיון דקאי על מלוה הכתובה בתורה, רק דאפ"ה א"ש דהתם גבי מלוה הכתובה בתורה כיון דבאמת שעבודא דאורייתא רק דתלוי בדעת הלוה כמ"ש. וזה שייך שפיר ע"מ שמחייב עצמו מרצונו. משא"כ במלוה הכתובה בתורה. דהתורה חייבה אותו מהכ"ת לא יהיו הנכסים משועבדים לזה שמחויב לצאת י"ח. גם לפ"מ שהיה נ"ל דטעמא דר"פ דהוצרך לטעמא דנעילת דלת. דעכשיו דמע"פ אינו גובה מלקוחות ולא סמכא דעתיה דמלוה עלה והוי כמו מטלטלין דלאו בני שעבוד נינהו הואיל ויכול להבריחם. י"ל ג"כ דזה ל"ש בהקדש וכדומה דרחמנא שעבדי' ממילא ולא תלוי כלל בסמיכת דעת. אך לפ"ז צ"ע דנימא גם מטלטלין יהיו משועבדים מדאורייתא למלוה הכתובה בתורה. אמנם זה אינו רחוק. והרי הרשב"א ס"ל דאף במטלטלין שייך ש"ד עיין בקצה"ח ר"ס ל"ט:
תוס' ד"ה מדאמר רחמנא אלמנה לכה"ג כו' עיין מהרש"א. מכאן יש לפשוט הספק שנסתפקתי כבר הא דקיי"ל כה"ג אינו מייבם משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה אבל מדאורייתא מותר לייבם ביאה ראשונה אם נתחללה באותה ביאה מי נימא דסוף סוף אסורה לכה"ג רק דהתורה התירה כאן האיסור דהא חללה לא תליא בביאת איסור דהא אפילו כשירה שנבעלה לחלל אף דהביאה לא היה באיסור אפ"ה נעשית חללה. או נימא לאידך גיסא כיון דעשה דחי ל"ת לביאה ראשונה ליכא איסור כלל ולא מקרי פסולי כהונה כלל ולא נעשית חללה. ויש מקום אתי לפלפל בזה על קושי' התוס' שהקשו דלמא מיירי במקום יבום ותי' דבפרשת יבמין הו"ל למיכתב. והקשיתי דלמא לא אסרה תורה רק. ביאה שניה דביאה ראשונה שריי' משום דעשה דוחה ל"ת, וכ"ה במהרי"ט קצת באופן אחר. ולכאורה היה נ"ל דבע"כ מיירי בביאה ראשונה מדכתיב לא יקח דהיינו קדושין וכמ"ש הר"מ (בפרק ט"ו מהל' א"ב) דלוקה על הקדושין משום לא יקח א"כ ע"כ דמיירי בביאה ראשונה דבביאה שניה מקודשת ועומדת, ובזה מיושב קושי' המהרש"א שהקשה על התוס' שכתבו קרא דאלמנה וגרושה הו"ל למכתב בפרשת יבמין והקשה המהרש"א גרושה מאן דכר שמה דגרושה משכחת לה בלא יבמין. ולפ"ז י"ל עפ"מ דכתב רש"י (ר"פ יש מותרות) דגרושה נמי הוי משום גזירה ולא משום דהוי עשה ול"ת כמ"ש התוס' שם להקשות על רש"י, ולפ"ז י"ל דלפי מ"ש מוכח דאם נימא דקרא מיירי ביבום דאין עשה דיבום דוחה ל"ת דאלמנה לכה"ג וה"ה גרושה דהא בחד לאו נאמרה וכתבו התוס' שפיר דהו"ל למכתב בפ' יבמין אפילו גרושה לאשמעינן האי חדושא וי"ל דהתוס' אזלי הכא בשיטת רש"י יבמות. ולשיטת הר"מ שפסק דלא יחלל ל"ש רק באלמנה לכה"ג דנעשית חללה בביאה זו ועיין בהקדמת הפ"י בחי' הגאון מגלוגא זצ"ל דהיכא דנתחללה כבר ל"ש לא יחלל דמחוללת ועומדת היא אפילו באלמנה מיושב בפשיטות הקושי' הנ"ל דל"מ למימר דמיירי בביאה שניה דא"כ לא מצינן לאשכוחי לא יחלל דכתיב באורייתא כיון דביאה ראשונה מותרת ובביאה שניה כבר נתחללה לפי הצד הראשון של הספק ותו לא מחייב משום לא יחלל אלא אם נימא דקרא מיירי במקום יבום מוכח דמיירי בביאה ראשונה ע"כ תי' התוס' שפיר: