אור ברסלב

חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף ו.

דף ה:

אבעי' להו חרופתי מה. ועיין חי' רשב"א שכ' טעמו של הר"מ שפסק חרופתי הוי ודאי קדושין שגרס כגי' הר"ח ת"ש האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. ולא כ' תי' לקושי' הגמ' אטו יהודה רובא דעלמא ואפילו ל"ג כן בגמ' צ"ל הקושי' מבחוץ. ונ"ל די"ל דהתוס' כ' דלר"ע דס"ל בחצי' שפחה וחצי' ב"ח הכתוב מדבר הוי ודאי לשון קדושין. והר"ן ל"נ לי' בהא מדלא אסיק הגמ' הכי לפום גירסתינו עיי"ש. וע"כ מוכח דאף לר"ע י"ל דל"ה לשון קדושין. ולענ"ד קשה לכאורה על ד"ת אלו שכ' דלר"ע הוי ודאי לשון קדושין. הא שם בכריתות (דף י"א ע"א) אמר ר' יצחק אינו חייב על שפחה חרופה אלא בבעולה שנאמר נחרפת ומאי משמע נחרפת לשנא דשינוי שנאמר אם תכתוש אויל במכתשת בתוך הריפות. וא"כ מוכח להדי' דלשנא דנחרפת הוא רק לשון שינוי. וכ"פ הר"מ כר' יצחק שם. וא"כ אין ראי' כלל דחרופה הוא לשון קדושין. ולפ"ז י"ל לפי גי' הר"ח דה"פ. דודאי מלשנא דקרא הו"מ למימר דל"ה לשון קדושין רק לשון שינוי. אך צ"ל מה דנקט הקרא על בעולה שם מושאל מלשון שינוי ע"כ מסתבר לומר דתרוויי' אתי לאשמועינן דהוי לשון קדושין וגם דהוי לשון שינוי. ועיין ברשב"ם על התורה שכ' על לשון נחרפת לשון מסירה מלשון עם חרף נפשו לפיכך נקט הקרא לשון נחרפת דסובל תרוויי'. ולפ"ז א"ש דהתנא תני האומר חרופתי מקודשת ובאמת עיקר ראיי' מקרא. רק הא מצינן למימר דהוא לשון שינוי ע"כ מביא ראי' שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. וע"כ דס"ל דלשון חרופה סובל ג"כ לשון קדושין. ול"ק אטו יהודה הוי רובא דעלמא. די"ל דעיקר הראי' הוא מקרא רק דלא נימא דהוי רק לשון שינוי ע"כ מייתי ראי' מיהודה דמכח זה מסתבר לומר דמשמע תרוויי' ועיין:

ועוד יש להטעים הדבר לפ"מ דקשי' לי על קושי' הגמ' דמקשה ה"ד אי דמדבר עמה על עסקה גו"ק וכו'. וקשה דלמא האבעי' בכתב לשונות אלו בשטר קדושין וקדשה בשטר. וע"כ אי הוי לשון קדושין מקודשת. ול"ק מנא ידעה די"ל שאמר לה ה"א מקודשת או במדבר עמה על עסקי קדושיה, ואפ"ה אי ל"ה לשון קדושין אין שם שטר עליו, וא"ל דקושי' הגמ' מברייתא האומר לקוחתי דמיירי באומר. דלמא הברייתא אתי' כר"י ומיירי במדבר עמה על עסקי קידושי'. ואפ"ה צריך לאשמועינן דהוי לשון קדושין דנתן לה בשתיקה ל"מ לר"י. שוב ראיתי בס' המקנה הקשה ג"כ קושי' זו. וכ' ליישב דדחיקא לי' להגמ' לאוקמי הברייתא כר"י והאבעי' קאי לדידן בשטר דא"כ מנ"ל למפשט דלמא הא דמהני לקוחתי היינו במדבר עמה על עסקי קדושי' דמהני לר"י אפילו בלא אמירה ע"כ מהני לר' יהודה עכ"פ באמירה גרוע. משא"כ דצ"ל לשון קדושין ממש בשטר י"ל דלא מהני עיי"ש. וגם אני כוונתי בעזה"י לזה קודם ראיתי תי' הנ"ל. אך לדעתי לפ"ז תמוה יותר אליבא דאמת מנ"ל להר"מ לפסוק לקוחתי מהני בכותב לשון זה בשטר דלמא ל"מ רק באומר ובעסוקין בא"ע דלא גרע משתיקה ומנ"ל דבשטר מהני וצ"ע. ע"כ נ"ל לפ"מ דסיים הגמ' והכי קא מבעי' לי' לקדושין קאמר לה או למלאכה קאמ"ל. והוא שפת יתר דפשיטא דהאבעי' אזלא דלמא משמע לשון אחר, וע"כ ס"ד דגרע טפי. גם קשה דקארי לה מה קארי לה אי דמדבר עמה על עסקי קדושי' אפילו לא אמר נמי הא מצינן לתרץ דהני לשנא גריעא טפי אי לא הוי לשון קדושין:

ע"כ נראה די"ל דהמקשן הוי סבר בפשיטות דודאי יש במשמעות לשונות אלו לשון קדושין ג"כ. רק דהוי ס"ד דהאבעי' הוא כיון דסובל ענין אחר ג"כ ל"ה לשון ברור. וע"כ אבעי' לי' אי סובל דוקא לשון קדושין או שסובל ענין אחר ג"כ ומש"ה ל"מ. וע"כ הקשה שפיר ה"ד ציון דעכ"פ סובל לשון קדושין וי"ל שנתן לה לשם קדושין א"כ אי מדבר עמה ע"ע קדושי' ודאי לא גרע משתיקה כיון דעכ"פ סובל לשון קדושין, ולפ"ז י"ל הקושי' הנ"ל דלמא מיירי בכותב לשון זה בשטר. די"ל כיון דפשיטא לי' דעכ"פ סובל לשון קדושין ג"כ, וכיון דקי"ל כר"א דאמר ע"מ כרתי ול"ב מוכח מתוכו, וכיון דהעדים מעידים שכ' לשון זה לשם קדושין והוא סובל לשון קדושין י"ל דפשיטא דמהני, ומשני הגמ' הכי קא מבעי' לי' דלמא למלאכה קאמר לה דאין במשמעות לשון זה לשון קדושין. ואע"ג דלשון עזר מצינו באישות מ"מ לא הונח ע"ש קנין אישות, או לשון ב"א לחוד] וע"כ י"ל דל"מ אפילו בעסוקים בא"ע דגרע טפי דלא משמע כלל לשון קדושין. ולפ"ז ממילא הוי האבעי' בשטר ג"כ כיון די"ל דאינו לשון קדושין כלל אף דהעדים אומרים שכתב לשון זה לשם קדושין, מ"מ אם אינו סובל לשון קדושין כלל אין שם שטר עלי', והשטר הוי חספא בעלמא. ויש להוכיח כן דאפילו לשון שאינו ברור שהוא לשון קדושין רק דסובל ודאי לשון קדושין ג"כ מהני מדתני לקוחתי מקודשת שנאמר כי יקח. וקשה נהי בקדושין מצינו קיחה מ"מ למלאכה ודאי דשייך ו"כ לשון קיחה כמורגל הלוקח שפחה לשמשו, רק דס"ד דלשון קיחה ל"ש רק בשפחה, ע"כ מייתי ראי' דלשון קיחה שייך ג"כ בקדושין, ואע"ג דלמ"ש המקשן ע"כ הי' סבר דראיי' הברייתא דהוי רק לשון קדושין, מהמקשן אין ראי' כ"כ דבאמת הו"מ למימר ולטעמיך כדאשכחן בכמה דוכתי', אבל אליבא דאמת ודאי נוח יותר לומר דברייתא לא מייתי ראי' רק דהוי לשון קדושין ג"כ וע"כ מהני בעסוקין בא"ע, ולפ"ז מיושב וי' הר"ח הנ"ל ע"נ דפשיט מהאומר חרופתי ביהודה, ול"ק אטו יהודה הוי רובא דעלמא. דודאי מוכח עכ"פ דמשמע לשון קדושין ג"כ. וכיון דמשמע לשון קדושין ג"כ ממילא מהני בעסוקים בא"ע דלא גרע משתיקה. ואף לפי גירסתינו י"ל דקושי' הגמ' ל"ה רק לפום ס"ד דל"מ בעסוקים בא"ע וצריך לשון ברור. וע"כ נהי ביהודה הי' קורין כך ומוכח דהוי קצת לשון קדושין מ"מ אטו יהודה הוי רובא דעלמא. והוצרך לומר האומר חרופתי ביהודה. אבל אליבא דאמת דע"כ מיירי בעסוקים בא"ע, וכיון דסובל לשון קדושין ג"כ שוב ודאי לא גרע משתיקה. וע"ז שפיר מייתי ראי' מדהיו קורין לארוסה חרופה, דודאי מוכח עכ"פ דמשמע לשון קדושין ג"כ, דהא ודאי ל"ה מדברים לשון עלגים, וע"כ מוכח שפיר לדידן דמהני עכ"פ בעסוקין בא"ע:

ועיין בהרא"ש שכ' דבלשונות הוודאים לאו כל כמיני' לומר שלא כיון לשם קדושין, וכ' הב"י דדוקא האיש אינו נאמן אבל האשה נאמנת. ולכאורה החילוק פשוט דכיון דפשיטא לן דהוי לשון קדושין דהיינו שכל האומר כן כוונתו לשם קדושין ע"כ א"נ לומר נגד פשיטות הגמ' אבל האשה שהיא לא אמרה כלל שייך שפיר לומר מנא ידעה, והייתי תמה על מהרי"ט שתמה בזה על הב"י דאף לגבי האיש קשה מנא ידע. ומאן יהיב לי' קבא דקמחא לילך ללמוד ולדעת. ולמ"ש אין מקום לתמיהתו דכך הוא פשיטת הגמ' שכל שאומר ובודה לעצמו כוונתו לקדושין, וע"כ א"נ שלא הי' כוונתו כך. ולפמ"ש לעיל א"ש די"ל דודאי דסובל לשון אחר ג"כ, רק כיון דסובל לשון קדושין ג"כ ע"כ לא גרע מנתן לה בשתיקה במדבר עמה על עסקי קדושי' וע"כ שפיר י"ל היכא שאומר להדי' שלא הי' יודע שלשון זה סובל כלל לשון קדושין והי' סובר שסובל רק למלאכה ל"ש לומר כל כמיני'. ואין זה ענין לפשיטות הגמ', די"ל דפשיטות הגמ' ל"ה רק דסובל לשון קדושין ג"כ וע"כ לא גרע משתיקה ומהני בסתם. אבל באומר להדי' שלא עלה ע"ד כלל שלשון זה סובל לשון קדושין. י"ל דלא הוי ודאי קדושין, וע"כ הוצרך המהרי"ט לומר דהרא"ש מיירי בלשונות הודאים בלי ספק כלל עיי"ש ודוק:

שם אילימא בעסוקין באותו ענין וכו' ואמר ר"ה אמר שמואל הלכה כר"י, ואי בשאין עסוקין בא"ע מנא ידעה, וקשה לי מזה לכאורה לשיטת רשב"א והובא בש"ע דאפי' מענין לענין באותו ענין מהני לר"י דקיי"ל כוותי'. וכתב הרשב"א בחידושיו דבאותו ענין ממש אפי' ר"י מודה והא דאמר ר"י אמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין היינו מענין לענין באותו ענין א"כ בע"כ הא דסבר ר"י במעל"ע בא"ע דלא מהני היינו דלא מוכחי מלתא כ"כ דנתן לה לשם קדושין. דא"ל דטעמא דר"י דצריך לפרש משום דהוי דברים שבלב אף דמוכחי מלתא טובא דא"כ אף בא"ע ממש למה לא צריך לפרש לר"י א"ו דטעמא דר"י דבאותו ענין מוכח מלתא טובא ע"כ לא צריך לפרש אבל מעל"ע דלא מוכח מלתא כ"כ מש"ה צריך לפרש. ולפ"ז קשה למה לי' להגמ' לאתויי' הא דאמר רב הונא א"ש הלכה כר"י משמע דלר"י לא קשה הא לר"י קשה ממ"נ היכא מיירי אי בעסוקין באותו ענין ממש אפי' לא אמר לה כלום מהני אף לר"י, ואי במעל"ע א"כ כיון דצריך לפרש לר"י ובע"כ מטעמא דלא מוכח מלתא דנתן לה לשם קדושין, וא"כ קשה בהני לשנא מנא ידעה, דבשלמא בלא שיטת הרשב"א הייתי אומר אליבא דר"י הטעם משום דברים שבלב ולעולם דמוכח מלתא טובא דלקדושין קאמר א"כ אי אמר בהני לשנא אי הוי באמת לשון קדושין ל"ק מנא ידעה כיון דמוכחא מלתא טובא ודברים שבלב לא הוי כיון דקאמר לשנא דקדושין, אבל לשיטת הרשב"א דבע"כ טעמא דר"י משום דלא מוכחא מלתא וא"כ הקושי' אף לר"י ולמה לי' לאתויי' הא דאמר ר"ה א"ש הלכה כר"י וצ"ע. ובדוחק י"ל דלר"י הייתי יכול לומר אף דמעל"ע לא מוכחי מלתא היינו לדידן אבל האשה ודאי סוברת דאמר לה לשון קדושין דהסברא חיצונה לרוב ב"א דנתן לה ע"ד ראשונה ע"כ ל"ק לר"י. ויש פנים לסברא זו. אמנם אם זאת סברא פשוטה קשה מזה להחולקים על הרשב"א וסוברים דלר"י בעי דוקא באותו ענין ממש דמאי מקשי הגמ' הא אמר ר"ה א"ש וכו' דלמא מיירי במעל"ע בלו"ז ל"ה קשה דממ"נ אם ל"ה כעסוקין באותו ענין קשה מנא ידעה אבל לסברא זו קשה דלמא אף דלדידן ל"ה מוכח דלשם קדושין נתן מ"מ היא סברא בודאי דלשם קדושין נתן לה, ויש מקום עיון בזה:

שם ת"ר ה"א אשתי וכו' מקודשת אבעיא להו ה"א מועדת לי עזרתי כו' ה"ד כו' הא אמר ר"ה א"ש הלכה כר"י. וכתב הרא"ש דבלשונות הודאים א"נ לומר שלא הי' כוונתו לקדושין. והרשב"א והר"ן כתבו דאפילו בלשונות הודאים צריכה שתבין ואם לאו א"מ. וכ' הב"י דלפי' הרא"ש דיש חילוק בין האשה להאיש דהאיש א"נ לומר שלא כיון לקדושין כיון שהוא האומר ודאי ברור לו מה שאומר עיין בב"י. וראיתי במהרי"ט שגמגם על הב"י דאפי' בלשונות הודאים מאן יהיב לי' קבא דקמחי ללמוד הדין דהוי ודאי לשון קדושין עיי"ש. ולפענ"ד נראה דהאבעיא של הגמ' הוא כך מי שאומר עד"מ עזרתי כו' ודאי כוונתו איזהו דבר אם זה הלשון סובל לשון קדושין ולא דבר אחר א"כ זה האומר עזרתי כיוון לקדושין, או דלמא דזהו הלשון סובל ג"כ מלאכה א"כ אין ראי' שהי' כוונתו לקדושין, א"כ הלשונות דפשיטא לן דהוי לשון קדושין היינו שהאומר זה הלשון כוונתו לקדושין א"כ תו א"נ לומר שלא כוון לקדושין דהא קים לי' לרבנן שזה האומר כן כיון לקדושין א"כ האיך יכול לומר שלא כוון לקדושין, דלולי זאת איני יודע כוונת האבעי' דאטו לשנא דקדושין גמרא גמירי לה רק עיקר הוא כוונתם ע"כ זה הספק האיך כוונתו אם אומר זה הלשון, אבל לגבי דידה ל"ש זה כיון דהיא ל"א כלל דלמא אינה יודעת באמת לשון שאומר. רק לפ"ז צריך להבין דעת הח"מ והב"ש שכ' על לשון הרמ"א דדוקא בלשונות הודאים אבל בלשונות המסופקים נאמן לומר שלא כיון רק למלאכה. כיון דאנן מספקא לן על כל אדם האיך כוונתו ובאותו צד דמספקא לן דהוי לשון קדושין ודאי משקר במאי שאומר דלא הי' כוונתו לקדושין. וצריך לי עיון טובא בדבריהם. אם לא שנאמר בכוונתם כך דודאי מי שאמר לשון מהלשונות שנסתפקו חכמים דהיינו בעם הארץ רק שאומר זה הלשון מחמת שבדה לו מלבו לאיזה כוונה ואנן מספקא לן אם כוונתו לקדושין או לא זה ודאי א"י לומר שלא כיון לקדושין כיון דהש"ס הניח זה הספק על כל מי שאומר כך, רק דנ"מ באחד שאומר שיודע שחכמי הש"ס נסתפקו בזה הלשון ע"כ בירר זה הלשון וסמך עצמו שיאמינו לו אם יפרש כוונתו כיון שהי' יודע שיש לחכמים ספק בזה הלשון, ולפ"ז נסתלק קושי' בעל בית מאיר דכמו שהיא אינה נאמנת בלשונות הודאים בעסוקים בא"ע א"כ גם הוא לא יהי' נאמן בלשונות המסופקים באם עסוקים באותו ענין ולפ"ז אתי שפיר דבשלמא לגבי דידה שאמרה על לשונות הודאים שאינה מבינה כוונת הלשון כלל א"כ בעסוקין בא"ע לגבי דידה לא גרע מנתן לה בשתיקה, אבל בלשונות המסופקים לגבי דידי' בע"כ היינו שאומר שיודע שנסתפקו החכמים בזה הלשון ע"כ סמך שיאמינו לו אם יפרש כוונתו א"כ ל"מ מה שעסוקין בא"ע דס"ס נסתפקו החכמים אם למלאכה כיון ודו"ק:

עיין בב"ש (ס"ק י"א) וי"א דאע"ג וכו' ולכאורה נראה מש"ס דלא כר"ן דהא אפי' בלשונות דברירי לן שהן לשון קדושין מ"מ בענין דהיא מבינה כו' א"כ למה הקשה בש"ס על לשונות אשר מבעיא ת"ל אפי' בלשונות הודאים ג"כ קשה א"ו שם מהני אם היא מבינה ולשונות המסופקים ל"מ עיי"ש. ולא בינת אדם לי להבין דבריו דהא בלשונות שנסתפקו בגמרא ואפשיטא כגון לקוחתי מהני ג"כ בידעה וכמ"ש הרמ"א בהג"ה (סעיף ב') א"כ ע"כ דלא בעי לשון ברור לגמרי דהא בלקוחתי אסתפקו לן עד דאשכחנא ברייתא לקוחתי ה"ז מקודשת. וא"כ גם בלשונות שלא נפשטו בגמ' אי הוי אשכחנא ברייתא דמקודשת הוי כמו לקוחתי וא"כ מאי קושי' על בעל האבעיי' מנא ידעה הא איהו מסופק אי הוי ודאי לשון קדושין או לא ובאותו צד דהוי ודאי לשון קדושין נ"מ בידעה כמו בלקוחתי לאחר הפשיטא. ע"כ איני מבין דבריו כלל. ובעיקר הקושי' כבר אמורה בחי' רשב"א וריטב"א עיי"ש מה שתי' דבאמת הקושי' גם על לשונות הודאים וריטב"א תי' קצת בד"א:

ולפענ"ד נראה לכאורה דקושי' מעיקרא ליתא דלשונות הודאים היינו אותן דקתני בברייתא הרי את וכו' הרי את ברשותי לקוחתי וכדומה וכיון דעיקר קושי' הגמ' לא הוי רק מדאמר ר"ה א"ש הלכה כר"י אבל לר"י ל"ק וכמ"ש לעיל א"כ על הברייתא ל"ק דהו"א דאתי' כר"י ומיירי בעסוקין בא"ע ע"כ לא הקשה רק על בעל האבעיא למאי נ"מ מספקא לי' כיון דבאמת קיי"ל כר"י, וא"ל דהקושי' על לשונות הודאים דנקט שמואל לעיל דהיינו ה"א מקודשת מאורסת לי לאונתו דאותן לשונות פשיטא דלא קשי' מנא ידעה כיון דהם לשון אשות ממש, ועיין בש"ע (ס"א). גם י"ל שם ל"ק דמשום סיפא נקט לה הריני אישך ל"מ ומיירי אף בעסוקין בא"ע. וכמ"ש בש"ע (ס"ו). גם שמואל לא נחית לאשמועינן לשנא דקדושין רק החילוק בין הרי את להריני, ואין הקושי' רק על הברייתא דנחית לאשמועינן לשנא דקדושין וברייתא י"ל דאתי' כר"י. ופלא על המפורשים שלא התעוררו לזה:

ובד"א נ"ל ליישב קושי' הנ"ל עפ"י מה שנתקשיתי על הא דמקשי ה"ד אילימא בשאין עסוקין בא"ע מנא ידעה וכו' הא איכא למימר דמבעיא בקדושי שטר דהיינו שכתב לשונות אלו בשטר ונתן לה ואמר לה ה"א מקודשת לי בזה השטר, ואם הלשונות הוי לשון קדושין מקודשת, אבל אי לא הוי לשון קדושין נראה לכאורה ברור דאינה מקודשת אף שאומר לה ה"א מקודשת כיון דמקדשה בשטר, א"כ ודאי צריך שיהא בשטר לשון קדושין, דאל"כ ל"ה שטר קדושין. והנה בש"ע לא העתיק אבעית הגמ' רק בקדושי כסף, אבל ברמב"ם אי' להדיא האבעיא אף בשטר, וא"כ מאי מקשי הגמר' הא נ"מ טובא דבשטר אף דידעינן בבירור דכוונתו היה לקדושין מ"מ כ"ז שלא מוכח מן השטר דהוי לישנא דקדושין לא נקרא שטר קדושין, ופשיטא דלא דמי כלל למוכח מתוכו דגבי גט דשם לא הוי רק לענין מי המתגרשת או מי המגרש, אבל בלישנא דגרושין אין ספק כלל. אבל הכא שי"ל שלשון הכתוב בשטר ל"ה לישנא דקדושין אף דידעינן כוונתו, האיך הי' נקרא שטר קדושין, וצריך עיון. ועיין בפ"י שלא נחית לס' זו ולדידי נראה פשוט כמ"ש דהשטר ל"מ היכא שהלשון מסופק. ומה שהיה נ"ל ליישב עפ"מ שיש לדקדק בתי' הגמ' והכי קא מבעיא למלאכה קאמר לה דהו"ל לשנויי בקיצור דהני לישני גרע טפי משתיקה דזו הס' דלמלאכה קאמר לה ידע ודחי המקשן ג"כ, דאל"כ באיזה ס' נסתפק הבעל אבעיא אם אין ללמוד פי' אחר רק לישנא דקדושין. גם דקארי לה מה קארי לה פשיטא י"ל דהני גרע טפי משתיקה כיון די"ל דגילה דעתו למלאכה, אבל בנתן בשתיקה ועסוקין בא"ע מסתמא על דעת הראשונה הוא נותן, ע"כ נ"ל דהמקשן היה סובר דבהני לישני דמספקא לבעל האבעיא דהיינו עזרתי נגדתי וכו', הספק הוא אם הוא לשון קדושין ממש, או דנימא כיון דאשכחן הני לישני באישות לענין התועלת לא לענין גוף הקנין, א"כ י"ל שאין נותן לה רק לשם חיבה בעלמא ואפשר בתורת אתנן, אבל למלאכה לא היה סברא כלל אצל המקשן ע"כ הי' בעיני המקשן סברא פשוטה כיון דבע"כ נחית לענין השייך באישות ודאי דמהני בעסוקין בא"ע כיון דבע"כ כוונתו לדעת הראשונה במקצת ממילא אמרינן דכל כוונתו לדעת הראשונה, ומתרץ הגמ' דהאבעיא הוא דאיכא למימר למלאכה קאמר לה, וא"כ סותר לגמרי כוונתו הראשונה וע"כ גרע טפי מנתן לה בשתיקה, ולפ"ז מיושב הקושי' הנ"ל דעל לשונות הודאים דהיינו לוקחתי לא מצי להקשות דשם הי' פשוט להמקשן דאיכא למטעי דלמלאכה קאמר לה כמו עבד ואמה וה"ה בשאר לישני ה"א שלי וכו'. אבל עזרתי נגדתי צלעתי לא היה מסתבר דלמלאכה קאמר כיון דלא אשכחן הך לישנא רק באישות. וברוך ה' שהנחני בדרך אמת שכוונתי בסברא זו לדעת הרב הגדול מהרי"ט עיי"ש. ועם זה נתיישב לי קושי' הנ"ל דלמא נ"מ בקדושי שטר די"ל בקדושי שטר לא שייך לומר שנותן לה משום אהבה או בתורת אתנן דמה מתנה הוא זה מה שכותב בשטר עזרתי נגדתי כו', אבל בכסף שפיר י"ל שנותן לה מתנה לשם אהבה, אבל אם זה הלשון כתוב בשטר אין לספק בכוונת הלשון רק לשם קדושין ומוכיח מתוך השטר ע"כ מקודשת בודאי. אבל לפי מה דמשני הגמ' דלמלאכה קאמר לה שפיר יש לספק אף בקדושי שטר דלמא כוונתו לקנותה בזה השטר למלאכה, ע"כ העתיק הרמב"ם אליבא דאמת האבעי' אף בקדושי שטר. והנה יש נ"מ לדינא שכתב הרמ"א בהגה"ה (ס"ג) במי שאמר שנותן בשביל אהבה וחיבה, ועיי"ש בב"ש שכ' דזה הלשון ל"ש לומר למלאכה קאמר לה, ואיכא לאשכוחי נ"מ אם כתב לשון זה בשטר יש לדון דהוי ודאי מקודשת לפי הסברא הנ"ל, ודוק היטב בכל זה:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה