אור ברסלב

חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף קא:

דף צח:

משנה לא יאמר לכשתבא אצלי ופרש"י כלומר אם הייתי מקיים את אמה כו' ולא פי' כפשטי' דהקפיד' היא הואיל והוא א"ר להוליך לה מזונות ולפמ"ש הר"ן בשם הרשב"א דכל המחייב לזון את חבירו מחויב לזונו במקום שהוא י"ל מדתני מוליך לה במקום אמה ולפ"ז הי' משמע כיון דראוי' להיות אצל אמה ובאמת אין הדין כן כמ"ש הרשב"א ע"כ פירש"י דמתני' ל"א לאשמועי' בזה האי דינא כלל וכ"מ בגמ' דאין קפידא להיות דוקא הואיל דצריכה להיות אצל אמה דהא מדייק מלישנ' יתיר' לקמן בת אצל אמה דאל"כ לתני למקו' שהיא כדאי' בגמרא ואם הי' מקום לתלות בזה דלמא אצל אמה דווקא ובאמת דוקא בקטנה א"ו דאצל אמה לאו דוקא ואלו הי' עיקר הטענה לכשתבא אצלי על הבת ל"ה למתני לישנא דאיכא למטעי אבל לפרש"י א"ש ודוק:

ונ"ל עוד ראי' לפי' רש"י מדתני בסיפא הפקחין היו כותבין כ"ז שאת עמי ולכאורה ל"ש ע"ז לשון הפקחין דממ"נ אם הוא סברא חצונה שלא להתחייב לאחר גירושי אשתו ל"ה צריך להתנות כלל ואם אין זה סברא חציצה כ"כ ל"ש למתלי בפקחות רק שהם מדקדקין יותר ויותר קשה אם הם רוצים ונזהרים לפטור מכל החיובים היתירים הלא תני במשנה ג"כ נשאת הבעל נותן להם מזונות והם נותנים לה דמי מזונות וכתבו תוס' דאיצטרך לאשמועי' דס"ד דלא פסק אלא עד שתנשא א"כ הי' להם להפקחים ליזהר לפטור מזה ג"כ ולכתוב כ"ז שלא תנשא הבת אבל לדברי רש"י דזו הטענה נזכרה במשנה ל"י כשתבא אצלי רק דאפ"ה ל"מ דהוי רק דברי' שבלב ע"ז שייך שפיר הפקחים כיון שטוענים כן וע"כ אומרי' שלא רצו להתחייב בזה רק דאפ"ה ל"מ משום דהוי דברים שבלב וזה פקחתם שיודעים שלא תועיל טענתם וכותבים כן להדי' כן נ"ל נכון:

שם תוס' ד"ה חייב לזונה כו' מאי לאו כה"ג דאי בשטר גמור כו' וכ' מהרש"א דנרא' דתו' ס"ל דסיפא ארישא קאי וא"כ לר"ל דס"ל כתובין וע"כ דסיפא מיירי בקנו מידו כדאי' בגיטין וא"כ ל"צ לאוקמי אליבא דאמת לר"ל בשטרי פסיקתא רק דמיירי בקנו מידו ואפ"ה בנותיו א"ג ממשעבדי וזהו דאתי לאשמועי' ולענ"ד הי' דחוק לומר דאליבא דאמת ל"מ למתני בשטרי פסיקתא דהא בסוגי' זו גופי' מוקי ג"כ לקמן בקנו מידו גם לומר דעיקר הרבותא היא הסיפא דגובה מנכסי' משועבדים ולא הרישא הוא דוחק:

ע"כ הי' נראה לע"ד דכוונת התו' הוא כך דהא בסוגי' דלקמן דמסיק דל"נ לכתוב ומקשה מסיפא דגובה מנ"מ ומשני בשקנו מידו וע"ז מקשה א"ה בנותיו נמי עד שהוצרך לומר צררי משמע פשוט דבתחלת הסוגי' עדיין לא אסיק אדעתי' חשש צררי וקשי' להתו' לפ"ז איך ס"ד לאוקמי מתני' כה"ג בשטר גרוע כפי' התוס' א"כ תיקשי קושי' הגמ' לקמן למה תגבי ממשעבדי ולומר דסיפא מיירי שעשה מלתא יתירתא בק"מ או שטר גמור קשה בנותיו נמי כיון דע"כ בתחלת הסוגי' ל"א אדעתי' הא דאמר לקמן משום צררי וע"כ הי' מקום להוכיח מזה פי' הר"ת דחייב אני לך מנה בשטר מיירי בשטר גמור וע"כ בתחלת הסוגי' ל"ק מסיפא כיון דב"א צריך שטר גמור ע"כ ממילא גובה ממשעבדי ול"ק א"ה בנותיו נמי דבנותיו מסתמא לא עשה שטר גמור דמה"ת יעשה מלתא יתירתא אך בב"א אי אפשר להתחייב בע"א וע"כ הי' מקום להוכיח דלא כפירושם וע"כ הוצרכו לומר דבהו"א זו היינו צריכים לומר דאפי' בשטר גרוע גובה ממשעבדי דאית לי' קול וע"כ ל"ק מסיפא רק בסוף הסוגי' דמסיק ל"נ לכתוב ומוכח דמשום קול לחוד א"ג ממשעבדי רק דבעי דווקא שטר גמור הקשה שפיר מסיפא ועיקר דברי תוס' סובבים שלא להוכיח מזה כפי' ר"ת דמיירי בשטר גמור ואע"ג דלפי"מ דמוכח מפי' ר"ת לקמן בערב דאפי' בשטר גמור ומסרו בע"מ היכא דיוכל להתחייב אפ"ה י"ל דא"ג ממשעבדי וכמו בערב היוצא אחר חיתום שטרות וא"כ אף לר"ת אין זה דבר ברור בב"א לומר דהחיוב אי אפשר רק באופן שתגבה ממשעבדי י"ל חדא דעדיין ל"א אדעתי' הא דערב ועוד די"ל סתמא דמלתא כיון שצריך ליתן שטר נותן כראוי משא"כ בערב דעיקרא של שטר אינו בשביל הערבות כן נ"ל נכון פי' התוס':

אך הא קשי' כיון דר"י ס"ל להדי' בגיטין משום כתובין ומוכח דקצובין ל"מ לגבות ממשעבדי עדיין תיקשי לר"י למה תגבי ממשעבדי וצ"ל קצת כדברי מוהרש"א דהגמ' לא ידע עדיין מהאי סוגי' דגיטין דנשנית בתר כתובות ולי נראה דאפ"ל עפי"מ דקשי' בסוגי' דגיטין דבעי אי קצובין לחוד מהני לר"ח ופי' תוס' דמע"פ ודאי א"ג משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף וכדאי' במתני' להדי' רק דאבעי' הוא במידי דלאו הלוואה דל"ש בצנעא וכמו דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנ"מ ולכאורה דבריהם אינם מובנים דבאמת למה לא יגבה ממשעבדי אף למ"ד כתובין דהא אית לי' קלא וכמו אליבא דידן אפי' למאן דפסק כמ"ד כתובין ואפ"ה ס"ל דמוכר שדהו בעדים גובה מנ"מ ועי' פ"י שם הרגיש בזה ונדחק ליישב:

ולע"ד י"ל דמלשון המוכר שדהו בעדים משמע שייחד עדים לכך וע"כ אפ"ל כמו דאמרי' בעידי קנין דמסתמא מפקו לקלא ה"נ עידי מכירה כיון שמיוחדים לכך ול"ש לומר בצנעא מוכר ע"כ מפקו לקלא וע"כ הוי כמאן דכתוב ולפי"ז י"ל במוכר שדהו בינו לב"ע רק העדים ראו מחלון י"ל דא"ג ממשעבדי דכיון שאינם מיוחדים לכך ל"ה דבר ברור שיוציאו קול ואע"ג דאפשר שיוציאו קול מ"מ כמאן דכתוב דמי ל"ה ולפ"ז י"ל דאבעיות הגמ' לר"ח אי קצובין לחוד מהני היינו היכא דל"ש לומר מאן דיזיף בצנעא יזיף ול"ד למתני' דב"ב המלוה בעדים שגובה מב"ח וגם לא יחד עדים לכך דל"ה כמו מוכר שדהו בעדים רק כיון דקצובין לחוד מהני י"ל דגובה ממשעבדי כיון דאפשר להיות לו קול אע"ג דל"ה לגמרי כמאן דכתוב:

ולפי"ז הי' אפשר ליישב מה שיש לדקדק בסוגי' שם דמתיב ר"ה ב"מ ממתני' דנזונת מנ"מ ופי' רש"י לעולא פריך וקשה הא אף לרחב"א דאמר משום ר"י כתובין מצי קאי הקושי' גם הו"ל לפשוט דקצובין לחוד מהני ולפ"ז י"ל דלר"י דס"ל חייב אני לך מנה בשטר חייב ולא צריך לאוקמי בשטרי פסיקתא וכיון דצ"ל כן בפני עדים ע"כ י"ל דהוי כמוכר שדהו בעדים ממש וע"כ גובה ממשעבדי אף לר"י וגם לר"ח לא מוכח קצובין לחוד די"ל דהוי כמאן דכתוב כמו לר"י אבל לר"ל דס"ל חייב אני לך מנה בשטר ל"מ וע"כ דמתני' מיירי בשטרי פסיקתא וא"צ עדים לזה ואפי' בפ"ע ל"נ לכתוב דכיון דהחיוב מצד עצמותו לא הי' להועיל רק משום שטרי פסיקתא וזה לא ניתן לכתוב ע"כ ל"ה כמאן דכתוב ובשלמא אי קצובין לחוד גובה ל"ש לומר ל"נ לכתוב דא"צ לכתיבה אבל לר"ל דאמר כתובין וצריך לאוקמי בשטרי פסיקתא הקשה שפיר מעתה אחין דברי רש"י שפיר דווקא לעולא פריך דאמר משום ר"ל ולר"ל ע"כ מיירי בשטר פסיקתא והקשה הגמ' שפיר, ולפ"ז מיושבים דברי תוס' היטב ול"ק מה שהקשיתי לעיל דהא לר"י דס"ל קצ בין ל"ג ממשעבדי ולמ"ש א"ש כיון דלר"י מוקי דאמר בפני עדים דווקא הוי כמוכר שדהו בעדים דאף לר"י גובה ממשעבדי ובזה הי' אפ"ל לסייע שיטת הרמב"ם דא"י לחייב דבר שא"ק די"ל דדחיקא לומר דקושי' [ר"ה ב"מ] קאי דווקא לעולא מדלא אמר מותיב לעולא וכמ"ש הרשב"א ע"כ ס"ל דאף לר"י קשה דאליבא דאמת אף לר"י צריך לאוקמי בשטרי פסיקתא משים דהוי דשא"ק וע"כ ל"נ לכתוב כדאסיק ר"א ול"ל דהוי כמאן דכתוב ואפ"ה גובה ממשעבדי וי"ל דהקושי' הוא לכ"ע דמוכח דל"ב לא קצוב ולא כתוב וכעין שפי' הרשב"א שם:

ולולי דברי הראשונים הי' נ"ל די"ל בדעת הרמב"ם נהי דס"ל דחמש שנים מקרי דשא"ק וא"י להתחייב אם לא בשטרי פסיקתא היינו משום דהחיוב צריך להיות ברור אופן חיובו כמה הוא וכ"ז שאינו ברור אפי' על דבר מועט שוב א"י הקנין לחול משא"כ לענין לגבות ממשעבדי היכא דכבר נתחייב ואין הטעם רק משום תק"ע לענין זה י"ל דאף חמש שנים מקרי דבר קצוב דבזה ל"ש תק"ע דבין זול ליוקר אין החילוק גדול כ"כ לחוש בזה לתק"ע וצ"ל דבר שא"ק לגמרי ולפ"ז י"ל דקו' הגמ' ל"ק למ"ד קצובין וארווחנא בזה דדחיק' לומר דקנו מידו מהני לדשא"ק לשיטת הרמב"ם וכמ"ש הש"ך כיון דטעמא משום תק"ע מאי מועיל קנין לזה ולמ"ש א"ש וצ"ע:

ולענין קושי' הראב"ד על הרמב"ם דבס"ד דל"א שטרי פסיקתא איך קאמר מאי לאו כה"ג הא לא מהני משים דשא"ק י"ל דהא אי' בירושלמי חייב לזונה חמש שנים ראשונים בין בזול בין ביוקר משמע דאשמעי' דס"ד דלא קיבל עליו רק שיוו של חמש שנים כמו שהם עכשיו וע"כ אם נתיקר יהי' פטור מלזונה כשעת היוקר קמ"ל דכוונתו הי' על חמש שנים ראשונים בין בזול בין ביוקר והנה מוכח דל"ה מלתא דפשיטא כ"כ דכוונתו על חמש שנים ראשונים בין בזול בין ביוקר מדהוצרך הירושלמי לאשמעי' כן ולפ"ז י"ל דלפום ס"ד דלא מיירי בשטרי פסיקתא הי' מוכח לומר דל"ה כוונתו רק כפי ששוה עכשיו מדין מזון ה' שנים ולפ"ז שפיר הוי קצוב וע"כ א"ש לר"י אבל לר"ל קשה דא"י לחייב כלל אבל אליבא דאמת לא ניחא לי' להרמב"ם לדחות הבריי' דירושלמי ומוכח דקיבל עליו בין בזול בין ביוקר והוי דשא"ק ומוכרח לר"י ג"כ לומר דמיירי בשטרי פסיקתא ומש"ה מהני לדבר שא"ק:

עוד אפ"ל לפמ"ש הכ"מ בתי' קו' הרמב"ן מדאמר יכיר ל"ל הא אי בעי למיתב לי' כו' ומשני בנכסי' שנפלו אח"כ ומקשה לר"מ יכיר ל"ל וא"כ מוכח לר"מ דיכול להתחייב בדשא"ק ומדר"מ נשמע לדרבנן ותי' הכ"מ דיכול לפרוט סך עצום אלף אלפי' דנרי' וע"כ הוי קצוב ועכצ"ל אע"ג דא"י להתחיי' כך עצים דשמא לא יפלו לו כ"כ מ"מ כיון שפורט שאף אם יפול לו סך עצום יקח ממנו שני חלקים דרך קנין שוב ליה דשא"ק ולפ"ז נראה ברור לדעת הרמב"ם דמי שמתחייב לזון את חבירו ה' שנים ופורט כך עצום שאף אם יעלה בסך הזה מתחייב לזונו ודאי ל"ה דשא"ק וכסברת הכ"מ הנ"ל והא דכ' הרמב"ם דא"ח היינו באומר סתם מעתה י"ל דבס"ד הוי צריכן לאוקמי מתני' בפורט סך עצום ועקרא דמתני' לא אתי לאשמעי' רק שיוכל להתחייב רק אליבא דאמת לא צריכנן לזה משום דהוי שטרי פסיקתא:

ולפ"ז יש מקום ליישב קו' הרמב"ן שהק' דאין סברא לומר דמידי דל"ה קנין יועיל בשטרי פסקתא דאין סברא לומר בההוא הנאה דקמתחתני רק דהוי כאלו קנו מידו אבל מידי דלאו בר קנין איך יועיל וע"ש בבעה"ת שער ס"ד שהביא ראי' לזה מדאמר במתנת ש"מ מידי דליתא בברי ליתא בש"מ ולפמ"ש י"ל כיון דעכ"פ אפשר להתחייב בפורט סך עצים וע"כ בההוא הנאה דקא מתחתני וידעי' שרוצה להתחייב הוי כאלו פרט כך עצום שאין להעלות עה"ד בשום אופן שמזונות ה' שנים יעלו יותר אפי' יהיו שנים כשני אליהו ח"ו וא"ל לפ"ז נסתר הוכחה הנ"ל מהירושלמי דבש"פ יכול להתחייב מדתני חייב לזונה בין בזול בין ביוקר וכמ"ש בדרך הראשין דהא לפ"ז אפ"ל דמיירי בפורט כך עצום די"ל מדהוצרך הירושלמי להשמיענו בין בזול בין ביוקר ע"כ דלא מיירי בפורט כך עצום דאל"כ פשיטא דהא בשביל זה פרט סך עצום בשביל היוקר ובזה י"ל ג"כ מ"ש הרמב"ן בבעה"ת מדגובה שבח מבנ"ח אע"ג דל"ה קצוב ואפ"ה יכול להתחייב וכ' שם והרב תי' משום אחריות טעות סופר ותמה וכי עדיף טועה משאינו טועה וכיון דאפי' בפי' אין מקום להתחייב וכי יהי' טועה עדיף מפי' והוא פליאה עצומה ע"ד הרב ולפמ"ש יש בו מן היישוב די"ל כיון דהוא ט"ס א"כ דעתו ע"ד המועיל והיינו שמסתמא הוא מקבל להתחייב בסך עצום באופן המועיל ואע"ג שכ' סתם אנא איקום ואשפי מ"מ כיון דאף בלא כ' הוי ט"ס אין אנו צריכים לדון על לשון השטר ואע"ג שלא כ' בו כך עצום רק סתם שחייב לשלם השבח כאלו התחייב סך עצום ולפ"ז מיושב ג"כ הקו' השני של הרמב"ן דהא שמואל ס"ל אמליך וכתב ולא ס"ל ט"ס ואפ"ה מהני ולפמ"ש י"ל דלשמואל צריך לכתוב באופה"מ על דרך הנ"ל שקיבל עליו סך עצום וכמו שכתב הנ"מ:

ולפ"ז אפשר ג"כ ליישב לשון הרמב"ם פ' כ"ג מה"א שכ' אבל שלא בשעת קי' עד שיתחייב בקנין ובשטר וכמו שיתבאר בה' מכירה והוא תמו' דהא שלא בשעת קי' דל"ה שטרי פסיקתא אי אפשר להתחייב כלל דבר שא"ק וע' בכ"מ מ"ש לחלק בין שעת קי' לנשואין וצע"ג מנ"ל להרמב"ם הא ולפמ"ש י"ל דצריך קנין או שטר דל"ה דברים הנקנים באמירה וממילא צריך לעשות באוה"מ דהיינו לפרוט סך עצום ובזה א"ש מ"ש כמו שנתבאר בהלכות מכירה דהיינו דא"א להתחייב דשא"ק וע"כ צריך לעשות באופה"ע כן הי' נ"ל לולי שהנ"מ לא פי' כן.

עיין באו"ת שהק' על הרמב"ם מהא דרמב"ח דאמר לבנו עד שלא יתחילו במלאכה אמור להם ע"מ שאין לכם עלי אלא פת וקטניות מה הרעש הוה הא להרמב"ם מזונות הוי דשא"ק ואין כאן חיוב כלל ואף לאחר שיתחילו במלאכה יכול לחזור וע' קצה"ח תי' דבשכירת פועלים א"י לחזור הואיל ונקנה באמירה וא"י טעם לדבריו דהא דנקנה בדבור היינו שמתחייב בזה חלף עבודתו אבל בדבר שא"י להתחייב לא עדיף מקנין ולע"ד נראה לפמ"ש לעיל דהא דח"ש מקרי דשא"ק היינו דמתחייב לזון בין בזול בין ביוקר וכמ"ש הירושלמי ונראה דה"ט דצריך לזון ביוקר אע"ג דקי"ל יד בעהש"ט על התחתונה ול"ל נימא שלא התחייב ח"ש רק כפי שער של עכשיו די"ל כיון שהוא דבר ההוה שישתנו השערים במשך ח"ש והוי כדבר השכיח טובא והי' לו להתנות דזולת זאת אן קיום לדבריו לזונה ח"ש ע"כ אמרי' דמסתמא הי' דעתו בין בזול בין ביוקר וע"כ הוי דשא"ק משא"כ יום א' דאינו שכיח כלל שיהי' שינוי שער ואם נתייקר באמת ובאים לדין יד הפועל עה"ת שי"ל שלא התחייב רק שוה מזונות כפי השער של שחרית וע"כ הוי דבר קצוב ושפיר חל החיוב לכן אמר עד שלא יתחילו במלאכה כו' כן נ"ל נכון וישר מצד הסברא שאין לנו ראי' לחייבו מזונות בשער היוקר רק מחמת דברי הירושלמי הנ"ל ושפיר י"ל בין זמן רב למעט ויפה עשו המחברים שלא העירו בקושי' זו:

עיין בסמ"ע סי' ס' כתב דמש"ה המתחייב לזון את חבירו חייב ליתן לו דמי מזונות דלשון לזונו משמע דמי מזונות ולפ"ז משמע אפי' היכא שאין לו מזונות במק"א אפ"ה צריך ליתן לו דמי מזונות והב"ש בסי' ק"א כ' ראי' מגמ' דאמר חדא כרסתא א"ל תרתי ל"ל משמע להדי' דהטעם הוא משום דאית לה מזונות במק"א ולע"ד נראה עוד ראי' להב"ש ממ"ד שם בש"ע והוא מהירושלמי שאם הי' ביוקר והוזלו אם גרמה היא א"צ ליתן רק כפי הזול ואם הוא גרם צריך ליתן כפי היוקר ולכאורה קשה כיון דהיא יכולה לתבוע דמי מזונות וא"כ נתחייב לה מעות דמי מזונות כפי היוקר וא"כ למה יפטור כשהוזל מלשלם לה כפי היוקר הא כבר נתחייב לה מעות בשלמא אם לא נתחייב לה רק מזונות שפיר יכול לומר אני אתן לך אותן המזונות שנתחייבתי אבל אם החיוב הוא מעות א"כ כבר נתחייב לה מעות כפי היוקר אבל להב"ש א"ש דדווקא אם יש לה מזונות ממק"א אז מחויב ליתן מעות מעתה לא מבעי' אם לא הי' לה מזונות ממק"א והיתה צריכה לקנות דוודאי לא נתחייב לה מעות וע"כ אינו נותן רק כפי הז"ל אלא אפי' הי' לה מזונות ממ"א דהירושלמי סתמא קאמר וא"כ הי' מחיוב ליתן לה מעות וא"כ קשה למה יתן כשער הזול, י"ל דה"ט כיון דלזונה לא משמע דמי מזונות והא דצריך ליתן לה מעות נראה דה"ט משום כופין על מדת סדום כיון די"ל מזונות ממק"א ותרתי כרסתא ל"ל ע"כ צריך ליתן לה מעות וכיון דהוי רק משום מדת סדום אבל עיקר החיוב ל"ה רק מזונות ע"כ א"ש כיון דהמניעה הי' מצידה ועכשיו הוזלו המזונות ואית לי' פסידא ל"ש לומר כופין ע"מ סדום לכן א"צ ליתן רק כשער של עכשיו כפי עיקר החיוב שהוא מזונות ולשיטת הסמ"ע צ"ע וראיתי בס' נתיבות המשפט להגאבד"ק ליסא יצו שרצה להוכיח כדברי הסמ"ע מסוגי' דאוגר ריחייא לטחינה ולענ"ד אין דבריו מוכרחים עי' מ"ש לקמן דף ק"ג אח"כ מצאתי בס' בית מאיר שכ' הראי' מהירושלמי להב"ש עי"ש שהאריך:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה