חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף צה.
משנה מי שהי' נשוי כו' וחוזרת חלילה וקשה למה לא יאמר הלוקח אי שתקת ואי לא מהדרנא לראשונה ונראה פשוט כיון שלא הי' עדיין ביד הראשונה ל"ש לומר מהדרנא אך בפעם שני' שכבר גבתה הראשונה מן השני' והלוקח מן הראשונה נימא דלא תוכל השני' לגבות מהלוקח משום אי שתקת ואי לא מהדרנא ולמה יהי' חוזר חלילה גם תיכף כשגבתה השני' מן הלוקח למה תוכל הראשונה להוציא מידה הא תוכל לומר אי שתקת ואי לא מהדרנא ללוקח ומהלוקח לא תוכל הראשונה להוציא אע"ג שבא לו מהשני' דאפי' הוא ביד הראשונה הלוקח מוציא מידה מכש"כ היכא שהוא ביד הלוקח אע"ג שבא לו מן השני', גם לאחר שגבתה הראשונה מן השני' איך יכול הלוקח להוציא מידה תימא לי' אי שתקת ואי לא מהדרנא לשני' וממנה א"י הלוקח להוציא, שוב ראיתי בסמ"ע וש"ך סי' קי"ח שהקשו כן אסיפא דבע"ח ושני יאמר הלוקח ראשון מהדרנא ובאמת גם על הרישא קשה והנה הש"ך תי' שאני התם הואיל שבא טרופו מן כח הלוה ולכאורה דבריו סתומים מאוד ואפשר לומר דכוונתו הוא דל"ש לומר מהדרנא רק היכא שכבר זכה בהשדה לגמרי אבל הכא דהלוקח ראשון שבא לגבות מחמת שעבודו הוא בע"ח מאוחר נגד הבע"ח ולפי"מ שתי' אע"ג דאמרי' בע"ח מאוחר שקדם וגבה מ"ש גבה אפ"ה מוציאה כאן הראשונה מהשני' כיון דתיכף באה הראשונה לדין אין שם גוביינא על השני' עי' בש"מ לפ"ז ל"ש לומר מהדרנא דאין עליו שם גביי' אך לאחר שגבה הלוקח שני מהבע"ח דאז הוא שלו בתורת לוקח למה לא יוכל לומר להלוקח ראשון אי שתקת וא"ל מהדרנא לבע"ח וכן ברישא דמתני' קשה ג"כ לאחר שגבה הלוקח מהראשונה יאמר לשני' אי שתקת וא"ל מהדרנא לראשונה:
ונראה לע"ד דלכאורה קשה לי למה יגבה הלוקח מהראשונה כיון דכבר גבתה השני' מהלוקח וכבר פסק כח הלוקח מן השדה א"כ מה"ת יוכל לגבות מהראשונה הואיל וכ' לו דו"ד אין לי עמך היינו כ"ז שיהי' שלו אבל היכא שכבר פקע כוחו מחמת גוביינא של השני' מה"ת לומר שיזכה מחדש ולהוציא מן הראשונה אך לזה י"ל דמיירי שהלוקח לקח באחריות כסתם מכירה דקי"ל אחריות ט"ס א"כ יש לו שני זכיות על השדה האחת קנין הגוף והשני לשעבודו על האחריות וכיון שכ' לו דו"ד אין לי ממילא יוכל לטרוף השדה על האחריות שלו אע"ג שכבר פקע כוחו מקנין הגוף מחמת טריפת של השני' מ"מ עדיין יש לו שעבוד אחריות על השדה ויכול לגבותו על האחריות וע"כ שפיר יכול להוציא מהראשונה וכיון דרק משום שעבוד אחריות טורף מן הראשונה שייך ג"כ הס' הנ"ל דל"ש לומר מהדרנא שאינו זוכה לגמרי בהשדה נגד השני' כיון דמה שמוציא מהראשונה הוא רק בגדר טורף מכח הבעל שהוא הלוה וכס' הש"ך וע"כ עדיין לא זכה בהשדה עד דנימא שיכול לומר מהדרנא וכמ"ש לעיל ולפ"ז י"ל קושי' הראב"ד על הרמב"ם שמפרש סיפא דוכן בע"ח ושני לקוחות שלוקח ראשון מכר ללוקח שני וכ' הבע"ח ללוקח ראשון דו"ד עי' פי"ט מה' מלוה בהשגת הראב"ד שהקשה דלפ"ז ע"כ שהלוקח ראשון מכר להשני באחריות ומשנתינו אינו מפלגת ועי' בלח"מ שפי' דהקו' הוא דל"ה דומי' דרישא דמיירי אפי' שהלוקח לקח שלא באחריות ולפמ"ש א"ש דאף הרישא ע"כ מיירי באחריות דאל"כ לא יכול הלוקח לטרוף מן הראשונה כיון דאין לו זכות בגוף השדה וכמש"ל אך לכאורה הא עיקר ההכרח הוא מכח קושי' אי שתקת ולהרמב"ם קשה הקושי' יותר כמו שהקשה הראב"ד דיאמר הלוקח השני אי שתקת ואי לא מהדרנא ללוקח הראשון אך לענ"ד נראה די"ל כיון דעיקר זכות הלוקח ראשון הוא רק מחמת שכ' לו דו"ד וכיון די"ל דכוונתו הי' רק כשיהי' ת"י וכמ"ש הרה"מ שם י"ל דממילא ל"ש לומר אי שתקת דהוי כאלו התנה בהדי' שלא יוכל לומר אי שתקת אח"כ ראיתי במ"ל שכ' ס' זו ליישב קושית הרה"מ ואפשר שכוונתו ג"כ ליישב קו' הראב"ד אבל על בבא דרישא קשה שפיר לימא הלוקח אי שתקת להשני' א"ו מוכח כמו שכתבתי לעיל עפ"י תי' הש"ך ומוכח ממילא דמיירי באחריות:
שם גמרא אר"פ בגרושה כו' ר"א אמר כו' לכאורה יש להבין במאי פלוגי ולמה נאיד ר"א מתי' ר"פ וא"ל דנראה לו לדוחק לאוקמי מתני' בגרושה ז"א כמ"ש המפורשים כיון דמתני' דהכא לא אתי לאשמועי' רק הדין דחוזרת חלילה א"כ נוכל לאוקמי למתני' באיזהו אופן שיהי' ונראה דהנה תוס' בד"ה ה"מ ר"מ כתבו להקשות אמאי נקט הברייתא כתב לראשון כו' ותירצו הש"מ והפ"י דלכך נקט הברייתא כ' לראשון כו' כדי לאשמועי' דאשתדוף בנ"ח לא גבי ממשעבדי מעתה נוכל לומר דבהא פליגי ר"א ור"פ דר"פ ס"ל כמו רבא דאבדה לגמרי משמע מש"ה שפיר מצי לתרוצי בגרושה וקו' תוס' יש לתרץ כמו שתרצו הש"מ והפ"י אבל ר"א ס"ל כמו רנב"י דאבדה משני מש"ה לא הו"מ לתרץ כמו ר"פ דהי' קשה לו קושי' תוס' ותי' הש"מ והפ"י לא יכון דזה לא משמע ממתני' דהא איכא למימר אבדה משני ואף דבאמת ס"ל לר"א דאבדה לגמרי משמע וכמו שפסק הרמב"ם זהו מוכח מהברייתא דמייתי רבא אבל ברייתא דכתבה לראשון אפשר דס"ל כמו רנב"י דאית לי' איבדה משני מש"ה הוכרח לתרץ כתרוצו, ולפ"ז יש ליישב קושי' הרה"מ והר"ן על הרמב"ם שכ' בפי"ז מה"א הי"א היכא דכ' לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו דמיירי היכא דנפסד המכר כן פירשו הרה"מ והר"ן דבריו ותמהו מעתה מאי פשיט הגמרא דאשתדוף בנ"ח ל"ט ממשעבדי מכח הקושי' מאותו ברייתא דכתב לראשון כו' דנהי מראשון לא גבי' משני מיהת תגבי הא להרמב"ם מיירי בנפסד המכר ול"ש אשתדיף כלל, ולפמ"ש מיושב דודאי אם לא הי' לנו שום קושי' ודאי אין מוציאין הברייתא מפשטי' דמיירי בשני לקוחות ולא נפסד המכר רק מכח קושי' הגמ' הוכרח ר"א לאוקמי בשני לקוחות ונפסד המכר וכ"ו אליבא דאמת דאיכא למימר איבדה משני ונסתר תי' ר"פ והוצרך ר"א לתרוצו אבל בהו"א דס"ל איבדה לגמרי ודאי דלא מוקמי בשני לקוחות ונפסד המכר דזהו דוחק רק כתי' ר"פ ועל קושי' תוס' י"ל כמ"ש הש"מ והפ"י רק דלכאורה קשה ע"ז מאי אמר רנב"י מאי איבדה איבדה משני הא לדידיה ע"כ צריך לבוא לתי' ר"א ומיירי מתני' בנפסד המכר א"כ מאי קאמר איבדה משני הא אין כאן לוקח ראשון כלל:
ונראה לתרץ דהנה תוס' תירצו דלכך נקט הברייתא בשני לקוחות לרבותא אליבא דר"מ ע"ש והקשו תוס' ע"ז א"כ אמאי לא אוקי ר"א כולהי ר"י הוא ע"ש ונראה לתרץ קושי' תו' דהנה כל סברת תו' הא דבב' לקוחות שייך יותר נחת רוח כיון דחזינן דקפדה על כתובתה דהא לא כתבה לראשון א"כ ודאי מה שחתמה לשני לא עשתה רק מטעם נ"ר, והנה זה שייך אם השני שדות שוים אבל אם השדה ראשונה הוא כדי כתובתה והשני אינו רק כדי חצי כתובתה איכא למימר דלא עשתה מטעם נ"ר והא דלא חתמה לראשון דהיתה יראה שתפסיד כתובתה דשדה השני אינו שוה כי אם חצי כתובתה אבל לשני חתמה שפיר דא"ל דהא ראשון יאמר הנחתי לך מקום לגבות ממנו ותפסיד חצי הכתובה ז"א דהא תוס' ס"ל לקמן באשה הוי כמו אשתדיף וגבי' מראשון מעתה מיושב קושי' תוס' דודאי רבותא הוי אליבא דר"מ דהא הברייתא סתמא קתני ומיירי בודאי באופן ששני השדות שוים כ"א כדי כתובתה או שניהם פחותים והוי רבותא שפיר דבזה שייך סברת התו' אבל וודאי דמיירי ג"כ באין שוים כ"א כדי כתובתה ובזה ל"ש סברת תו' ואפ"ה סבר ר"י נחת רוח עשיתי א"כ מוכח דר"י סבירא לי' בכ"מ הך סברא דנ"ר מש"ה הוצרך לומר להיפוך וק"ל:
והנה הפ"י תי' על קושי' התו' על הרב"י מש"ה לא מוקי ר"א כולהי ר"מ דדוחק לאוקמי מתני' דלקח מן האיש בשני לקוחות ולפ"ז מיושב קושי' הנ"ל על רנב"י דלרנב"י גם כן לא ק' קושית הגמ' הנ"ל ול"צ לבוא לתי' ר"א די"ל דס"ל כתי' תוס' על קושיתם הנ"ל ויוכל לתרץ קושי' הגמ' כמו ר"פ וא"ל א"כ אמאי לא משני ר"א כמו רנב"י די"ל דהיה קשה לר"א דאי אמרי' דכתבה לראשון הוי רבותא אליבא דר"מ א"כ מה"ת להפליג הפלוגתא כל כך בין ר"מ לר"י דודאי ל"ס לר"י נחת רוח רק בב' לקוחות וא"כ קשה מתני' דגיטין דא"ל דהתם מיירי בב' לקוחות כתי' הפ"י על קושי' תוספות השני' בשלמא לרנב"י לא קשי' דא"ל כתי' הנ"ל דא"ל דר"י ס"ל דדוקא בב' לקוחות דהא מיירי ג"כ באופן הנ"ל דלא שייך סברת תוס' דא"ל משו"ה חתמה לשני דסברה דלא תפסיד כלום זה לרנב"י דס"ל איבדה משני אבל ר"א דס"ל איבדה מראשון רק דמשמעות הלשון ס"ל דאין הכרע אבל הדין ס"ל דאבדה לגמרי מכח קושי' השני' של רבא מכח הברייתא ונסתר סברא הנ"ל מש"ה צריך לבוא לתרוצו אבל לרנב"י לא צריכנן לתי' ר"א ומתורץ שיטת הרמב"ם היטב ודוק כי נכון הוא:
תוס' ד"ה כתב לראשון יש מקשים הא בהניזקין כו' וע' במהרמ"ש פי' לקושית התוס' ונראה נתרץ בצירוף קושי' העולם דאמאי נקט הגמ' וכי קנו מידו מאי הוי אמאי לא מקשה בקיצור תימא נחת רוח עשיתי לבעלי ונ"ל דתוס' בד"ה וכי כו' הקשו הא הוי כמו כותב לה ועודה ארוסה והקשה המ"ל פכ"ג, מה"א ה"א הא תוס' ס"ל הטעם דמהני בכותב לה ועודה ארוסה משום דהוי דשלב"ל והוי מדרבנן אבל הכא הוי השעבוד מדאורייתא א"כ אם הוי כמו כותב לה ועודה ארוסה כ"ש דקשה קושי' הגמ' הא הוי דשלב"ל ע"ש, והנה אם נאמר סברת התוס' דהוי סילוק וס' המש"ל בע"כ צ"ל דמתני' איירי בג' שדות דמקחן בטל לאלתר ול"ה דשלב"ל ומשום הכי ל"ה סילוק בעלמא אבל בשאר שדות אפי' קנין לא מהני לסברת המ"ל הנ"ל ולפ"ז י"ל קושיא הנ"ל דהנה הרשב"א בגיטין מקשה מאי פריך הגמ' דלמא מיירי שכתבה לאחר גמר המקח ול"ש נחת רוח כיון דכבר נגמר המקח ומאי איכפת לי' לבעל אם תחתום או לא ולפמ"ש מיושב כיון דמיירי בג' שדות שייך לעולם נחת רוח דכל שעה יכולה לחזור ולבטל המכירה וצריך הבעל לתת מעות להלוקח דהוי כנמצא שא"ש ול"ק קושי' הרשב"א הנ"ל, מעתה כך קושית הגמרא על הא דמשני שמיירי שקנו מידה אכתי מאי מהני הא הוי דשלב"ל, וא"ל דמיירי בג"ש א"כ קשה ותימא נחת רוח דבל"ז ל"ק ותימא נחת רוח כקו' הרשב"א לפ"ז ל"ק קושי' תוס' על רב דרב ס"ל שעבודא ל"ד א"כ איכא למימר דמתני' מיירי בשאר שדות ול"ק קושי' הגמ' דהא הוי דשלב"ל ז"א דהוי סילוק בדרבנן ומהני ול"צ לבוא לתי' ר"א:
אמנם הרמב"ם בע"כ לא ס"ל כמ"ש דא"כ יהי' מוכח דלאחר שנגמר המקח ל"ש נחת רוח ומתוך דברי הרמב"ם מוכח לכאורה דס"ל דנחת רוח שייך אפי' לאחר שנגמר מכירת הבעל ואפי' בשאר שדות ע' בלשון הרמב"ם פט"ז מאישות דוק ותשכח ולמ"ש ל"ק קושיתי דלעיל על הרמב"ם מן רנב"י שהקשינו די"ל דרנב"י סבר שעבודא ל"ד כמו רב ושמואל ול"ק קושי' הגמ' לדידי':
ונראה לתרץ דקדוק הנ"ל וליישב ג"כ קו' העולם שהקשו לפ"ד הפוסקים דס"ל דטענת נחת רוח הוי כמו אונס והוי כמו תלו' וזבין א"כ מאי פריך הגמרא דלמא מתני' מיירי במעות ונ"ל דהנה יש פוסקים דס"ל דבתלו' וזבין צ"ל רוצה אני ואי לא אמר לא גמר ומקני והנה הש"מ כ' בשם תלמידי ר"י דמש"ה מהני קנין גבי דו"ד אף דהוא לשון גרוע ובעצמותו אינו כלום מ"מ מכח הקנין מוכח דמגוף הקרקע סילק ולא מדו"ד [וע' בנדרים דף ך"ח בענין נודרין להורגין בר"ן שם כעין סברא זו] ולפ"ז אפשר לומר היכא דהוא אנוס אין הקנין ראי' ול"ה לשון קנין כלל א"כ אף דנתן לה מעות ל"מ וזה יוכל להיות אף להפוסקים דס"ל דא"צ לומר ר"א מעתה כך קושי' הגמ' על הא דמשני דמיירי בקנו מידה מאי מהני הקנין הא לשון דו"ד בעצמותו אינו כלום מעתה אף דקבלה קנין יכולה לומר דמש"ה קבלה בקנין כדי לעשות נחת רוח ושוב ל"ה קנין כלל בל"ז ל"ק דהו"א דדו"ד הוא לשון טוב ואיכא למימר דמתני' מיירי במעות אבל השת' דהוי לשון גרוע ורק מכח הקנין וזה שייך היכא דנעשה הקנין מדעת ובריצוי אבל היכא דנעשה בע"כ לא מוכח מהקנין כלל וטענת נ"ר הוי אונס ודוק:
ולפ"ז יש לתרץ דברי הרמב"ם דפסק תלו' וזבין זביני' זבינא ופסק כרב משמי' דר"נ דלכאורה סותרים זה את זה ע' בכ"מ שמדחיק ליישב סתירה זו ועדיין קשה מנ"ל להרמב"ם דינים אלו ולפמ"ש ניחא דהי' קשה להרמב"ם קו' תוס' דכאן על רב וס"ל כמ"ש דלרב ל"ק קו' הראשונה של הגמ' דא"ל דהוי סילוק והוי לשון טוב וממילא ל"ק ג"כ קו' שני' דאיכא למימר דהוי תלי' וזבין ולפ"ז קשה על ר"נ איך יחלוק על רב א"ו דר"נ ס"ל ג"כ תלו' וזבין זביני' זבינא וכתי' הכ"מ ודוק: