חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף עה:
תוס' ד"ה אבל במומין שבגלוי ס"ל לתוס' דקאי אף אעודה בב"א והג"א חולק וס"ל דלא קאי רק אנכנסה לרשות הבעל, ונראה להוכיח שיטת הרשב"א שבתו' דלשיטתו שפיר הוכיח דקאי אף אריש' דלעיל בתו' ד"ה וחכ"א כתבו בשם ר"י דר"מ לא פליג רק אמרחץ מדאמר סתמא דגמ' לעיל ראה ונתפייס וגם מדקאמר הגמ' סמפון בעבדים ליכא עי"ש והקשה הפ"י מאי הוכיחו תוס' דלמא איירי במומין שאינם גלוים כ"כ רק שעומדין תחת כיפת ראשה עיי"ש:
ונראה לתרץ דהנה המהרש"א ומוהרמ"ש הקשו על תוס' מנ"ל לתוס' דל"פ רק במרחץ דלמא פליגי במומין שבגלוי כקושי' תוס' ותירוצם בד"ה מומין שבגלוי ולא תירצו כלום ונ' דהנה בפירושא דתוס' ד"ה מומין שבגלוי נתחבטו הגאונים המוהרמ"ש והפ"י במאי שכ' תוס' וקאי אעודה כו' ואנכנסה כו' המוהרמ"ש פי' דבל"ז הייתי אומר דקאי ארישא ול"ק קושי' תוס' הא התנה וכו' דהייתי אומר בודאי לאחר האירוסין נולדו המומין אבל אי קאי אסיפא הקשו תוס' שפיר עי"ש והפ"י כ' להיפוך בסיפא ל"ק דיוכל להיות שמחל אח"כ עי"ש והנה שני הסברות דהיינו סברת המוהרמ"ש וס' הפ"י שניהם טובים וסברות ישרות א"כ קשה מאי מקשה תוס' ונראה דתוס' הוי ס"ל דקאי אתרווייהו וא"כ בסיפא ע"כ הפי' דאינו יכול לטעון ואף עדים ל"מ ובודאי ברישא ג"כ ל"מ עדים והקשה תוס' שפיר דבזה ל"ש שני הסברות ודוק היטב אח"כ מצאתי בס' משנת דר"ע פי' ג"כ כמ"ש ע"כ קצרתי עי' עליו:
והנה לפי הנחה זו דברישא לחוד ובסיפא לחוד ל"ק קושי' תוס' רק אי קאי אתרווייהו א"כ ל"ק קושי' מהרש"א דלמא פליגי בקושי' התוס' דז"א דתוס' הוכיחו דודאי ר"מ לא קאי אמומין שבגלוי דברישא קשה אי מיירי במומי שבגלוי והטעם מכח התנאי כקושי' מהרש"א הא בזה שייך סברת המוהרמ"ש וזה ס"ל לתוס' לסברא חזקה ובסיפא שייך שפיר סברת הפ"י א"כ ע"כ מוכח דר"מ איירי רק ממומין שבסתר:
ובזה מיושב ג"כ קושי' מהרי"ט שהקשה דלמא שאני הכא מסמפון דיש כאן חזקה דא"א מפייס, דזה שייך שפיר אם ידעינן דמקודם נולדו המומין אבל היכא דאין אנו יודעים מתי נולדו ודאי אית לן למימר אח"כ נולדו המומין דאל"כ ודאי הוי חזי להו א"ו דאח"כ נולדו ואין חזקת א"א מפייס מתנגד לזה כלל וכיון דהרישא לא מיירי במומין שבגלוי ודאי הסיפא דעלה קאי ג"כ לא מיירי במומין שבגלוי ובלא"ה דברי המוהרי"ט תמוהים לי עי' היטב אמנם לפירושא של הפ"י בתוס' יקשה מנ"ל לתוס' דקאי ארישא ואסיפא דהפ"י הקשה לפי דרכו מנ"ל להתוס' דקאי אסיפא דלמא לא קאי רק ארישא ותי' מדאמרי' תברא ודאי מוכח דקאי אסיפא ולפי דרכי קשה מנ"ל להרשב"א דקאי אף אריש' דלמ' ל"ק רק אסיפ' וברישא אם מביא הבעל ראי' שקודם שנתארסה נולדו המומין מהני דבשלמ' בסיפ' שייך שפיר סברת הפ"י דאח"כ מחל אבל ברישא יש כאן עדים שנולדו מקודם וסברת המוהרמ"ש והפ"י שניהם ל"ש דמנ"ל לתו' דל"מ ונראה דתו' אליבא דרשב"א הוכיחו דאי קאי אסיפא ודאי מוכח דקאי גם ארישא דהנה תוס' ד"ה מי ששנה הקשו אמאי לא תני ברישא רבותא ובסיפא רבותא טפי עי"ש ותי' הרשב"א דכי היכא דפליגא כו' עי"ש, והנה כל המפורשים האריכו בזה למעניתם כיון דהא אסיק אדעתי' שני הסברות אמאי לא משני כולהי ר"י וכתי' רבא [עי' מהרש"ל ומוהרש"א ועל תי' המוהרש"א מקשין העולם ועי' בספר אור הגנוז להגאון מהר"ם בעל פמ"א] והפ"י הקשה ג"כ שני קושיות חדא מנ"ל לר"א להמציא פלוגתא חדשה ועוד דהוי סברות הפוכות עי"ש ובש"מ שכתב מכח זה פי' הר"ח תברא שבועה כיון שהמציא דבר חדש נשבע ע"ז וזה דוחק:
ונראה דליכא סברות הפוכות די"ל דהאמת דר"א סובר דחזקה דא"א שותה הוי חזקה אלימתא ואלים מחזקה דא"א מתפייס ולכך ברישא סובר התנא דוקא עודה בב"א על האב לה"ר ובנכנסה לרשות הבעל ל"מ ראי' דבעל וזהו ניחא אליבא תנא דרישא דמוכח דמחל דאל"כ מדוע לא בדקה קודם ויהי' הראי' על האב אבל לתנא דסיפא דסובר דעל הבעל הראי' החזקה היא חזקה גריעא די"ל דלא מחל והא דלא בדקה די"ל דבאמת בדקה ומאי הו"ל למיעבד דהא עליו הראי' ושתק עד דהשיג הראי' ואם הי' בא לב"ד בלא ראי' הוי פסקי לי' שצריך לכונסה וא"ל דעכ"פ הוי לי' לבוא לב"ד שמתוך כך יבואו עדים ז"א חדא דלא אסיק אדעתי' כן שנית דלזה ודאי מהני הסברא דאין אדם מתפייס במומין מעתה מיושב שפיר קושית המהרש"א ומהרש"ל והפ"י דליכא למימר כולי' ר"י דא"כ שוב החזקה דא"א שותה אלים טובא ואיך מהני עדים בסיפא וסברות הפוכות אין כאן [דזה ודאי ל"ק על ר"א דלמ' חזקה אין אדם מתפייס גם כן אלים רק דקושיתם הוא כיון דבע"כ אסיק אדעתי' שני החזקות ולפמ"ש ניחא), מעתה מוכח גמי מדקאי אסיפ' דמומין שבגלוי א"י לטעון אפי' בעדים כמ"ש הפ"י דאסיפא קאי בודאי דקאי ארישא ג"כ דל"מ אפי' בהבאת עדים דאמרי' אחולי אחלי' אפי' באירוסין דאל"כ אלא דאמרינן דוקא בשעת נשואין מחיל ולא באירוסין דמשום דהתנה אמרי' ודאי דלא ראה המומין תיקשי אסיפא נמי י"ל דסמך אתנאי ולא מחל גם בשעת נשואין וא"ל דהו"ל לבוא לב"ד תיכף כשראה המומין ז"א דתוס' ס"ל לס' פשוטה כסברת מוהרח"ש היכא דאין אנו יודעים מתי נולדו אמרי' דנסתחפה שדהו כדמוכח לעיל מכח קושית המהרי"ט ומהרש"א ומוהרמ"ש אך אם יש עדים דהי' קודם אירוסין ל"ל כסברת מוהרמ"ש וזה מוכח מסיפא דברישא נמי ל"מ עדים דאל"כ מדוע ל"מ נמי בסיפא דהא י"ל דראה ולא נתפייס רק מאי הו"ל למעבד דעליו הראי' ויפסקו לו הב"ד דנסתחפה שדהו ויהי' מוכרח לכונסה וע"כ שתיק עד דיהי' לו ראי' ולעולם לא מחיל א"ו דבריש' נמי ל"מ עדים דאמרי' ידע ונתפייס ולא התנה רק אשאר מומין כתי' תוס' וכ"ש בסיפא דהוא לאחר נישואין די"ל דמחל ודוק, אך לשיטת הג"א הנ"ל לא מוכח מידי דהא ל"ש סברת מוהר"ש דהא לשיטתו הנ"ל איירי בעומדת תחת כיפה ואין רואה אותה קודם אירוסין וא"כ יש אומדנא דמחל דאל"כ מדוע לא בא תיכף לב"ד וא"ל דירא שמא יפסקו לו הב"ד שצריך לכונסה דהא עליו להביא ראי' ז"א דלשיטתו הנ"ל לא הי' צריך להביא עדים דיכול לומר דהי' מקודם ולא ראה, אך לפי תי' ר"א דאמר תברא וסובר התנא דסיפ' אפי' עודה בב"א ובמומין שבסתר על הבעל להביא ראיה מוכח דלא כהג"א דאל"כ איך קתני בסיפא דמומין שבגלוי ל"מ ראי' דאמרי' דמחל מנ"ל דמחל דלמא בשביל כך לא בא לב"ד משום שעליו הראי' דהא לפום השתא דאפי' מומין שבסתר על הבעל להביא ראי' אפי' בעודה בב"א א"ו דלא כהג"א, ולפ"ז מתורץ קושית הפ"י הנ"ל דמוכח דמתני' איירי במומין שבגלוי דאל"כ רק בעומדת תחת הכיפה הדרא הקישיא לדוכתי' אמאי קתני בסיפא דל"מ עדים דאמרינן דמחל מנ"ל דמחל דמאי הוי לי' למיעבד דבתי' תברא עליו להביא ראי' א"ו דאמרי' דבשעת אירוסין מחל ואי בעומדת תחת הכיפה ל"ל דמחל בשעת אירוסין דהא לא ראה וזה ס' פשוטה א"ו דמיירי במומין שבגלוי וא"כ מוכח דר"מ אינו חולק עם רבנן וכשיטת תוס' הנ"ל ודוק:
והנה יש להוכיח ס' הנ"ל דאם בא לב"ד לא היו מאמיני' לו יכול לומר דידע ולא נתפייס משיטת רש"י דלקמן בשמעתין דהמחליף בד"ה ואת מי כו' כתב רש"י דלמא כרבא או כר"א עי"ש ולכאורה אינו מובן הא לרבא בסיפא הטעם מכח חדא במקום תרתי וגם אליבא דר"א לא נזכר כלל כ"נ וכ"ה וגם לא מוכח מידי גם במסקנא היכא מוכח מסיפא וכן הקשה המהרי"ט ועוד אמאי לא כר"א וכמו שרצו מקצת מפרשים לפ' דר"א אינו חולק על רבא רק דס"ל לדידה מהני אף חזקה גרוע ולאב ל"מ החזקה רק היכא שנולד הספק ברשות הבעל וכ"כ הפ"י ונ"ל דבזה יהי' מיושב קושית תוס' לעיל ד"ה במומין שהקשו ל"ל פריך לרבא עי"ש מה שתירצו והעלו מכח גירסת התוספת' בקושי' ונראה דהנה אמרינן בתי' ר"א דרישא מיירי אף לענין קי' דמשתי' תברא בע"כ מוכח דס"ל לחלק דאל"כ קשה כיון דרישא מיירי בין לענין קי' ובין לענין כתובה צריך האב להביא ראי' אמאי ל"ת בסיפא דעל האב להביא ראי' לענין כסף קי' אע"כ דס"ל לחלק בס' כ"נ וכ"ה כגון שיוכל להיות שנולד ברשות הבעל וא"צ האב להביא ראי' ודאי אי מייתי הבעל ראי' שהי' המומין משנתארסה דאתרע חזקת האב צריך האב ג"כ לראי' אבל התנא במתני' לא מצי נקיט שהראי' גם על האב כיון דנמצא ברשות הבעל ולא אתרע חזקת האב כלל א"כ מוכח שפיר אי אמרי' אליבא דר"א דמתני' מיירי אף לענין קי' דיש חילוק בין כ"נ וכ"ה וגם אליבא דרבא מוכח ג"כ אי איירי מתני' לענין קי' דיש חילוק כנ"ל וקשה ג"כ אמאי ל"ת בסיפא דעל האב להביא ראי' וא"ל משום דהוי חדא במקום תרתי דלעיל בסוגיא דקע"ת קאמר אביי ל"ת טעמא דרב כו' וכת' תוס' איך אפשר לומר אם מחל התנאי מקודשת במאי מקודשת כו' ותי' דמתחילה הי' דעתו לכך עי"ש א"נ בחופה והש"מ הביא בשם רש"י וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א לעיל דס"ל דל"מ למפרע רק אם מוחל התנאי ומקדשה עכשיו בביאה אם כן בשלמא לענין כתובה שייך שפיר א"א שותה כו' אבל לענין כסף קי' לא נ"מ מידי דסו"ס הקידושין היו קידושי טעות רק מקדשה מחדש וקי' הראשונים אינם רק פקדון אע"כ הטעם מכח כ"נ וכ"ה וכנ"ל בר"א ומיושב דקדוק מהרמ"ש לעיל מסיפא והנה באמת אליבא דר"א מוכח דלא מיירי מתני' לענין קי' ובסיפא הטעם מכח כ"נ וכ"ה דאל"כ ק' מאי מקשי ר"א ברי' דר"א על ר"א מברייתא דלמא הפי' בברייתא על האב להביא ראי' לענין קי' כיון דראוין לבוא מב"א ואתרע חזקה דאב א"ו דר"א ידע דר"א לא ס"ל כ"נ וכ"ה ובזה מיושב קושית תוס' ד"ה ואמאי מנה כו' אמאי ל"פ לרבא וי"ל דנוכל לומר באמת כנ"ל דמיירי לענין כ"ק דל"ש חדא במקום תרתי כנ"ל והכא מוכח באמת לשון הבריי' דקתני על האב להביא ראי' דהו"ל למתני עליו להביא ראי' כיון דמיירי בנישאת אבל אי מיירי לענין קידושין אתי שפיר על כן לא רצה רש"י באמת לפרש אליבא דר"א כיון דר"א ע"כ לא סבירא לי' כנ"ל אבל לרבא פירש רש"י שפיר:
ובזה מיושב קושי' תוס' ד"ה מי ששנה זו די"ל אליבא דר"י גופי' ג"כ בסיפא על הבעל הראי' מטעם חדא במקום תרתי רק מש"ה לא מוקי כולהי כר"י דס"ל דמתני' מיירי גם לענין קי' וקשה קושי' הנ"ל ל"ל קתני בסיפא על האב הראי' לענין קי' וכ"נ וכ"ה לא ס"ל לר"א מש"ה משני תברא ולפי"ז מיושב מאי דבעי' רבא כאן בהל"ת דלפ"ז י"ל או רבא בעי לתרץ קושי' תוס' וכנ"ל ור"י ס"ל חזה"ג והוי חדא במקום תרתי או כתי' מהרמ"ש דלעיל דבחזקה טובה מודה ר"י אבל מר"א מוכח דר"א ס"ל לחלק דא"ל דלא ס"ל לחלק רק דקשה לי' קושית הגמרא משנתארסה נמי כמ"ש מוהרמ"ש ז"א דהרי מוכח מכח קו' תוס' דס"ל חדא במקום תרתי רק דקשיא לי' בסיפא לענין קי' ואי ס"ל לחלק לק"מ וכנ"ל מעתה מיושב ג"כ מאי דקשה על המקשן למה לא הקשה בקיצור מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהנה על טעם הראשון י"ל בפשוט דהיינו יכולים לתרץ כולהי כר"ג רק רישא מיירי בשמא ושמא וסיפא בברי ושמא וכמ"ש הראשונים בתי' ר"א רק דק"ל קושית תוס' מש"ה קאמר טעמא דמייתי האב ראיה הא לא מייתי ראיה אפילו טוען ברי ל"מ כקו' תוס' דאל"כ הו"ל למתני או שיאמר ברי לי א"ו דאתי כר"י ובטעם השני י"ל ג"כ לפי' הנ"ל בקיצור לא הי' יכול להקשות די"ל כולהי כר"י ובסיפא מכח חבמ"ת מש"ה הקשה טעמא דמייתי ראי' הא לא אייתי ראיה האב מהימן אף לענין כ"נ דאל"כ היתה מהימנא כיון דמיירי בנכנסה לרשות הבעל וכיון דהאב מהימן בע"כ אין הטעם משום חבמ"ת וכנ"ל דבאב ל"מ מחילה אע"כ משום חזקה ואתי כר"ג והקשה שפיר, ולפ"ז י"ל מאי שהק' מהרמ"ש ל"ל קאמר הגמ' מכח חזקה א"א שותה וא"א מתפייס ודאי ידע דאח"כ נולדו המומין די"ל דרב' הוכיח משמואל דע"כ לא ס"ל כן דאל"כ מנ"ל להוכיח מסיפא כל מי שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה דלמא הטעם מכח אין אדם שותה וכנ"ל וא"ל דק"ל מכח כסף קי' ז"א דאי אמרי' מכח זה דודאי ידע שאח"כ נולדו המומין דהוי מהני ג"כ לענין קי' אלא ודאי דשמואל לס"ל כן רק דצריך להבין למה באמת לא ס"ל לשמואל כן ועי' בפ"י:
והנה לפי סברת רש"י הנ"ל שכתבתי דקי' בודאי לא חלין למפרע וכן הובא דעת הרשב"א בחלקת מחוקק אה"ע סי' ל"ח הי' קשה לי לעיל בגמ' דאמרינן חזקה אין אדם שותה כו' וקשה מאי מהני דמחל הא הקי' אין חלין למפרע וצריך לקדשה עכשיו ובנכנסה לחופה מאי הוי הא רבא ס"ל במס' קי' חופה א"ק א"כ מאי מהני דמחל הא יכול לחזור בו כיון דלא קדשה מחדש עד שמצאתי את שאהבה נפשי בר"ן לעיל סוגי' דכנסה סתם הוכיח באמת מזה דמהני מחילה למפרע עי"ש שכת' דהא אמרי' לקמן ראה ונתפייס וברור שהר"ן לזה כיון ונ"ל דודאי אליבא דשמואל כ' רש"י שפיר נכנסה לרשות הבעל דהיינו נכנסה לחופה כמ"ש רש"י סוף הסוגיא ואזיל לשיטתו במס' יבמות דס"ל אליבא דרו"ש שחופה קונה הביאו הפ"י עי"ש רק דלכאורה קשה לפ"ז אי מתני' מיירי בבעל אמאי פירש רש"י לעיל ברבא זו שהכניסה לחופה בידוע שבדקה כיון דע"כ איירי לרבא בבעל דסבירא לי' דחופה אינה קונה אמאי לא מפרש דהבדיק' היא בשע' בעילה וזה מועיל בודאי יות' מהבדיק' שקה"ח כדאי' ברמב"ם דס"ל דבעל אלים יותר, (חזקה) ואפי' ראי לא מהני אולם לפמ"ש ניחא דרש"י ס"ל היכא דאם לא הי' לו ראי' ל"ה מהימנינן לי' ל"א דמחל דמאי הו"ל למעבד כנ"ל מעתה ל"מ לפרש דהבדיקה היא בשעת בעילה דהא רבא משני סיפא כ"נ וכ"ה וע"כ מיירי במומין שיכולין לבוא אחה"ח דאל"כ הדרא הקושי' הנ"ל לדוכתי' אמאי לא תני בסיפא לענין קי' דעל האב הראי' ואי אמרי' דהבדיקה היא בשב"ע ל"ה מהני מידי דלא מוכח דמחל דדילמ' מש"ה לא בא משום דמעיקרא ל"ה לו עדים שמשנתארסה הי' בה המומין והוי אמרי' כ"נ וכ"ה מש"ה הוצרך רש"י לפ' דהבדיקה היא קה"ח ואז בודאי הי' נאמן כיון דעודה ברשות אבי' א"ו דמחל ולעול' איכ' למימר לרש"י דמיירי בבעל אח"כ אמנם בסו' הסוגי' אליבא דשמואל פירש"י שפיר בנכנסה לרשות הבעל דהיינו נכנסה לחופה משמע דמיירי בל"ב מדציין נכנסה לרשות הבעל בשלמא לעיל כ' רש"י דהבדיקה היא כניסה לחופה י"ל דאיירי בבעל וכאן משמע מדיוקא דלשנא דאיירי בל"ב אך אליבא דשמואל דס' חופה קונה ל"צ לדחוקי דאיירי בל"ב ודוק:
ויש ג"כ להוכיח לשיטת רש"י דחזקת א"א שותה ל"מ לגבי האב דהנה אם אמרת דמתני' מיירי גם לענין קי' בודאי בסיפא אי מייתי הבעל ראי' שקודם שנתארסה הי' בה מומין האלו חייב האב להחזיר הכסף קי' כדמשמע פשטא דמתני' דאל"כ הו"ל למתני גם לענין כסף קי' עליו להביא הראי' שלא בדקה והנה הפ"י תי' קושי' תוס' ד"ה על בעל החמור כו' דודאי חזמ"ק עדיף מחזקת ממון רק היכא שייך חזמ"ק כגון הכא בחמור דכוונתו הי' בודאי על חמור חי רק דאם ימות לאחר משיכה מזלו גרם כו' עי"ש ובזה מיושב ג"כ מהמוכר שור לחברו ות"ל כוונתי לדעתו הרחבה בעזה"י ולפי"ז במתני' אי אמרת דחזקה אא"ש מהני לאב לענין כ"ק ודאי ל"ש חזקת מ"ק כיון דנתרצה על המומין ומחל כ"ק והוי כמו המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וק' אף אי מייתי הבעל ראי' שהי' בה המומין מקודם האירוסין אמאי צריך האב להחזיר הכ"ק כיון דל"ש חזמ"ק א"ו דחזקה אא"ש ל"מ לגבי האב כנ"ל ודוק:
ודע דעדיין אני מהסס בס' זו שלא יהני חזקת אא"ש לגבי האב ולעיל קצרתי ואפרש והוא כיון שנמצא בה מומין והוא קדשה ע"ת אמרי' דנתבטלו הקי' ואף אם הוא מוחל בפי' ל"מ כמ"ש החמ"ח סי' ל"ח בשם הרשב"א וכתבתי לעיל בשם הר"ן וכמדומה לי שכן כ' הפ"י לעיל אליבא דרש"י להדי' וכ"כ בש"מ א"כ הוי המעות רק כפקדון בעלמא ואינה מקודשת עכשיו מכח המעות הראשון [ועי' באב"הע סי' מ' בחמ"ח וב"ש] דזה ל"ש כלל לדינו דר"וש בנתאכלו המעות לא מיבעי' לשיטת הר"ן אלא אף לדעת החולקים וז"ב רק דצריך לקדשה כעת מחדש אבל מה"ת לומר שמחל הכסף קי' כיון דל"ה רק כהלואה בעלמא, אך דעדיין יש לפקפק כיון דהיא עדיין ברשות אבי' ובידו לקדשה למי שירצה א"כ י"ל בודאי מחל הכ"ק דאל"כ איך כונסה דלמא אין האב מרוצה רק בתנאי זה דלא יצטרך להחזיר הכ"ק א"ו דמחל אך דאינו מוכרח והדבר צ"ע אצלי דמהסתם אינם מתנים במה יקדש ואם רוצה הי' יכול לקדשה מעיקרא בשטר רק דאתרמי דקדשה בכסף וכיון דנתבטלו הקי' רק דהוא מקדשה מחדש נוטה הדין דצריך להחזיר הכ"ק והדבר צריך תלמוד ודוק היטב:
תוס' ד"ה מי שישנה כו' כיון שנשאת חזקה אין אדם שותה כו' תמהו המפרשים לפ"ז למה לא משני ר"א כולה ר"י ובסיפא מודה ר"י משום ס"ס עי' מהרש"ל ולא ראיתי תי' ברור בזה ועי' פ"י ואף תירוצו לא נתחוור לענ"ד דאף די"ל דס"ס ל"מ רק היכא שטוען שמא מכל צד משא"כ הכא דטוען ברי שלא נתפייס מ"מ קשה מנ"ל להגמ' להקשות דלמא אף בס"ס כה"ג מודה ר"י וצ"ע בדבריו לעיל ותו דהכ' י"ל כיון דאיכ' חזקה דאין אד"ש ואף דאיכא ג"כ חזקה כנגדה מ"מ הוי הספק לב"ד בלא טענותיהם ושפיר הוי ס"ס:
ולע"ד נ"ל דהנה י"ל ראי' לפסק הרי"ף והרמב"ם דבקדשה וכנסה סתם תצא בלא כתובה א דאוקימת' דלעיל אינו מוכרח רק לשמואל ואנן קי"ל כרב ועי' בהר"ן] דהנה תוס' ד"ה אבל במומין שבגלוי הקשו לרב דכולה מתני' מיירי בקדשה ע"ת איך שייך לחלק בין סתר לגלוי כיון דהתנה ותי' דעל שאר מומין שלא ראה נתכוון, והנה הירושלמי הקשה ג"כ קושית תוס' ותי' דמתני' מיירי בקדשה סתם וכנסה סתם וא"כ מוכח דאף בקדשה וכ"ס אין לה כתובה וליישב קושית תוס' צ"ל דאליבא דאמת מוקמינן אף לרב מתני' דלעיל בקדשה וכ"ס ועלה קאי מתני' דהי' בה מומין רק דקשה כיון דבאמת לרב אף בקדש' ע"ת א"י בלא גט וא"כ מסתמא מתני' דלעיל אריש' קאי בקע"ת דאי אפי' בקדשה סתם אין לה כתובה הו"ל לפרושי בפרט דעיקר' דמתני' נשאת לענין כתובה כדאי' לעיל והדרי קושי' תוס' לדוכתי', אמנם נראה לי לאוקימתא דאביי דלעיל דרב מיירי דווקא בבעל י"ל דמתני' דנקטה כ"ס כוונתו בל"ב וא"כ בע"כ דמיירי בקדשה סתם דאי מיירי בקדשה ע"ת וכנסה בל"ב א"צ גט אף לרב ובזה מיושב הא דאמר אביי ל"ת טעמ' דרב כו' דקשה מנ"ל הא ולפמ"ש א"ש דקשי' לי' סיפא דמתני' דהי' בה מומין דאי לרב אף בל"ב צריכה גט ממילא פשיטא דמתני' מיירי בקע"ת וקשי' קושי' תוס' אך לר"א דאמר בבעל ד"ה צריכה גט ופלוגתא בכנסה ול"ב א"כ הדרי' קושי' תוס' לדוכתי' דלפי"ז מתני' מיירי לרב בקע"ת אף דמיירי בל"ב אמנם לפמ"ש הפ"י דאי קאי האי בד"א אסיפא ל"ה קשה קושי' תוס' די"ל בשעת כניסה ראה רק דתוס' ס"ל דקאי אכולה מתני' וכמו שסיימו תוס' וא"כ י"ל דזה שייך למאן דמוקי כולה מתני' חד תנא וא"כ קאי הבד"א אכולה מתני' אבל ר"א דמשני תברא כו' א"כ שפיר מצינן למימר דלא קאי רק אסיפא וקושי' תוס' מעיקרא ליתא מעתה ר"א לשיטתו הוצרך לומר תברא ודוק:
ולפי"ז מיושב לפי' הר"ח דפי' תברא לשון שבועה וקשה לכאורה שבועה זו מה טיבה ולא אשכחן כה"ג בתלמודא לישבע על אוקימתא ופירושא דמתני' ונהי דאשכחן גבי הנהו תרי תלמידא דמר משתבע הכי אמר רב כו' התם שפיר כ"א משתבע על מה ששמע משא"כ הכא ל"ש לומ' כן אמנם לפמ"ש א"ש דהנה תוס' כ' לעיל דר"א הי' לו בקבלה דבבעל ד"ה צריכה גט ופלוגתא בל"ב וכיון דבל"ב פליגי וקי"ל כרב ממילא ההכרח לומר תברא מכח קושי' תוס' וכיון דכ"ז תלוי בקבלתו דהפלוגתא בל"ב ועפי"ז ההכרח לומר תברא לכן נשבע על קבלתו ומכש"כ דא"ש טפי לפמש"ל דקושי' תוס' הוא דוקא אי קאי אתרווייהו והפי' בסיפא א"י לטעון כמו בריש' וכמו דבסיפ' א"י לטעון אפי' עדים ל"מ ה"ה ברישא וע"ז קשה שפיר הא חזינן דלא ראה כיון דהתנה אבל אי הוי קאי ארישא לחוד הו"מ לפרושי אי"ל דהאב א"צ להביא ראי' וע"ז ל"ה קשה קושי' התוס' דהא חזינן דהתנה דהו"א דמוכח באמת דהמומין נולדו אח"כ וכמ"ש המוהרמ"ש רק דקושי' התוס' כיון דקאי אתרווייהו ופי' ברישא כמו בסיפא דאפי' ראי' ל"מ ע"כ הקשו שפיר אבל אי אמרי' תברא מי ששנה זו ל"ש זו אין הכרח לומר דהפי' יהי' שוה ושפיר מצינן לומר דאף למאן דתני סיפא הפי' א"י לטעון דאפי' ראי' ל"מ מ"מ למאן דתני רישא אפי' אי תני ג"כ האי במד"א מ"מ הפי' דאין האב צריך להביא ראי' משא"כ אי חד תנא תנא תרווייהו ודאי הפי' שוה וע"כ לר"א ל"ק קושי' תוס' מעתה דעת לנבון נקל דר"א הוכרח ממילא לומר תברא מכח קושי' תוס' דלעיל ודוק:
ועפ"י האמור י"ל קושי' תוס' באופן אחר ולא צריכן לדחוקי ולומר דפליגא בס' הפוכות הני תרי תנאי דלתנא דרישא דאלים לי' חז"מ ואפ"ה אלים חזקת דאא"ש מחז"מ ולתנא דסיפא דלא אלים חז"מ ואפ"ה ל"מ חזקת א"אש נגד חז"מ וכמ"ש הפ"י ולפמ"ש י"ל דהנהו תרי תנאי ס"ל לכלל מונח דבדיקת מרחץ ס"ל לכ"ע דמהני לסייעי' לחזה"ג היכא דמספקי' אם המומין נולדו אח"כ והא דפליג ר"מ על בדיקת מרחץ היינו אי קאי ארישא דעודה בב"א דאז לא אלים עדיין בדיקת מרחץ וכמ"ש הג"א ואי קאי אסיפא דאז אלים בדיקת מרחץ אפ"ה פליג שפיר ר"מ כיון דבסיפא על הבעל להביא ראי' וכיון דמביא ראי' דהמומין היו קודם שנתארסה רק ע"י מרחץ נימא ראה ונתפיי' שפיר מצי ס' ר"מ דל"מ ב"מ דנימא ראה ונתפייס משום חזקה אא"מ במומין אבל אי הוי תנא התנא דרישא בנכנסה לרשות הבעל על האב לה"ר ל"ה פליג ר"מ על בדיקת מרחץ שבשעת כניסה דל"מ לענין שיפטור האב מהבאת ראי' וכן התנא דסיפא דתני על הבעל לה"ר ובמרחץ ל"מ ראי' לרבנן לה"מ למיתני בעודה בב"א דל"מ ה"ר דאז ודאי לא אלים בדיקת מרחץ דאפי' ראי' לא מהני כן נראה לע"ד נכון ליישב קושי' התוס' ודוק ואפ"ל דתוס' לא רצו לפרש כן דהנה הפ"י הקשה מאי מהני הא דבדקה בקרובותי' הא הקרובות אינם בגדר עדות ואלו הביאם האב לב"ד לא הי' מהני וא"כ יכול הבעל לומר דהקרובי' הטעוהו ועי"ש ותירוצו אינו ברור לע"ד:
ונ"ל דאפ"ל עפמ"ש הח"מ והב"ש בשם הר"ן על הא דקי"ל בחייבי לאוין שלא הכיר בה י"ל תי"כת מ"ש מנמצא עלי' מומין ותי' דהתם לא פשעה דהוי סבורה שיהי' מרוצה אפי' אם היא ח"ל משא"כ במומין דאא"מ במומין, וא"כ י"ל דמש"ה ס"ל לרבנן היכא דאיכא מרחץ א"י לטעון דכיון דאיכא מרחץ שוב לא פשעה דסבורה מסתמא הגידה לו הקרובות ונהי דהבעל יכול לומר דלא מהימנא לי' מ"מ היא לא פשעה דסבורה מסתמא יודע ואף דקדשה ע"ת סבורה דע"מ אחרים נתכוין כמ"ש תוס' ולפי"ז ליכא למימר דר"מ מודה בנשאת דאין האב צריך לה"ר היכא דאיכא מרחץ דאמרי' מסתמא היו המומין אח"כ דכיון דס' ר"מ דאם הביא הבעל עדים ל"מ המרחץ וצ"ל דל"ס לי' ס' הנ"ל דלא פשעה וסבורה שיודע דאל"כ אף הבאת ראי' ל"מ דסו"ס לא פשעה וא"כ ממילא אף האב צריך לה"ר דלא מצינן להוכיח מבדיקת קרובים דהמום נולד אח"כ כיון דל"ה בגדר עדות כנ"ל וע"כ הקשו תוס' שפיר.
אמנם לפמש"ל דלא כתירוץ התוס' דעל שאר מומין התנה בע"כ דצ"ל דלא כתי' הנ"ל רק דמרחץ מהני לומר דמומין נולדו אח"כ בע"כ דליכא למימר כס' הנ"ל דבדיקת קרובים ל"מ רק דלא פשעה ושפיר מצינן לתרוצי קושי' תוס' בכך וקושית הפ"י צ"ל בד"א, ועי' בב"ש סי' קי"ו מ"ש בשם הר"ן ברמ"ת דהיכא דאף הבעל לא פשע אין לה כתובה א"כ בל"ז נסתר תי' הנ"ל על קושי' הפ"י דהא סוף סוף הוא לא פשע דסמך על קרובותיו אך לשיטת הרמב"ן דשם י"ל תי' הנ"ל אך אף לשיטת הרמב"ן יש לעי' דלא מצינו בש"ע דמהני ס' זו דלא פשעה רק לענין תו"כ והנה מח"ל אין ראיה די"ל כיון דהא דתקנו רבנן כתובה משום שלא תהא קלה כו' והתם בעמוד והוצא קאי רק דק"ל מאיילונית שלא הכיר בה דהוי ג"כ דינה כמו ח"ל די"ל תוס' ולא עיקר ובע"כ צ"ל דל"מ ס' זו דלא פשעה רק מה שמתחייב הוא בלא תנאי ב"ד וא"כ אף לשיטת הרמב"ן ליכא למימר כמ"ש על קושי' הפ"י זולת אם נאמר כיון דרישא דמתני' מיירי בע"כ בכתב לה כתובה כיון דקיי"ל ארוסה אין לה כתובה וכיון דבכתב לה מיירי א"כ אף עיקר כתובה י"ל דין תו"כ כיון דלאו מכח תב"ד קאתי אך לפ"ז צ"ע דצריכנן לומר דהיכא דל"כ לה מן האירוסין ל"מ מרחץ לענין עיקר כתובה ועוד לר"א דאמר תברא ותנא דסיפא לא מיירי כלל בעודה בב"א מוכח בפשיטות דמרחץ מהני אף לענין עיקר כתובה כיון דלדידי' לא מוכח כלל דמתני' מיירי בכ' לה בעודה ארוסה ע"כ שפיר י"ל תי' הנ"ל על קו' התוס':
אך נ"ל לפרש פי' אחר בגמ' ובזה יהי' מיושב קו' תוס' על נכון, דהנה יש להבין מאי דאמר רבא ל"ת טעמא דר"י מאי בעי הכא בזה וגם לפמ"ש תוס' דרבא לא אתי לאשמעי' רק היכא דאיכא חז"פ דאל"כ פשיטא דאזל ר"י ב"ח הגוף ואח"כ הקשו נימא דהוי חדא במקום תרתי ותי' דחז"פ לא חשיבא חזקה נגד חזה"ג והקשה הפ"י ממ"נ אי ס"ל לסברא פשוטה דחז"פ לא הוי חזקה הדרי קושי' תוס' לדוכתי' פשיטא ואי לא ס"ל לס' פשוטה מנ"ל הא עי"ש שנדחק תו קשיא להבין הגי' בגמ' סיפא כנו"ה כמ"ש המפורשי' כיון דאתי' כר"ג וברישא הטעם משום דאתרע רשות האב א"כ ממילא בסיפא הדין דעל הבעל להביא ראי', והנה לשיטת הר"ן דפי' בתי' דרבא דמיירי בשמא ושמא ואינו ענין כלל לפלוגתי' דר"ג ור"י ע"כ הוצרך לומר בסיפ' כנוכ"ה אך לפ"ז לא הי' צ"ל ברישא כנוכ"ה ועי':
ע"כ נלע"ד דאפשר לומר כך דהנה לפ"ר נראה דלענין גט ודאי מוקמי' לה על חזה"ג וצריכה גט ואם בא אחר וקדשה אין קי' שני תופסים דאין ס' לומר דחז"מ של הבעל יגרום שלא תהי' מקודשת ודאי וכיון דבכ"מ אזלי' בתר חזה"ג ממיל' מקודש' בודאי וראי' לס' זו נ"ל מתו' בכורו' [דף כ'] שהקשו לר"י אמאי ניחוש לטינוף הא הוי מעוטא דמעוטא מטעם דאיכא רובא וחזקה ותי' דאפ"ה ל"מ להוציא מיד המחזיק משום דאית לי' חז"מ דאלים טובא ומיהו תימא דלענין ללקות **(דיני מלקות אינן נוהגין בזמן הוה כידוע)** בגיזה ועבודה הוי ודאי בכור ולענין נתינתו לכהן יהי' ספק עי"ש א"כ מוכח להדי' דתוס' ס"ל דחז"מ לא מהני דנימא באמת דהוי ספק בכור דאל"כ ל"ה מקשה מידי דהא באמת ל"ה ודאי בכור אף לענין גיזה ועבודה מטעם חז"מ א"ו דתוס' ס"ל דחו"מ ל"מ רק לענין שאין יכולים להוציא מידו אבל לענין גוף הספק אזלי' בתר חזה"ג וע"כ הקשו דהוי תרתי דסתרי כיון דלענין גוף הדבר אזלי' בתר חזה"ג ממילא הי' ראוי דצריך ליתנו לכהן ול"מ לי' חז"מ וע"כ תי' שם תי' אחר דמטנפות ל"ה מיעוט משום דרוב מתעברות כשמגיעים לזמן הראוי להתעבר:
היוצא מדברי תוס' אלו שני דברים מחודשים האחד דחז"מ לא מהני רק לענין שלא להוציא ממנו אבל לענין גוף הדבר אזלי' בתר חזקה דגופא והוי ודאי וגם דאין סברא לומר תרתי דסתרי ומהראוי דצריך ליתנו להכהן הואיל דלענין גוף הספק מוקמי' לי' אחזקה דגופא:
ולפי"ז י"ל קושי' תו' הנ"ל דרישא הוי רבותא דכיון דלר"א מוקמי' כולה מתני' בקדשה ע"ת וכנסה סתם וא"כ ברישא אם באנו לדון על הקי' מוקמי' לה. על חזה"ג דהוי ודאי מקודשת ואם בא עלי' אחר בחנק קאי א"כ ממילא ראוי שהבעל יהי' צריך ליתן לה כתובה דאל"כ הוי תרתי דסתרי דלענין סקילה דיינינן לה כודאי מאורסה והבעל יהי' פטור מן הכתובה וע"כ יהי' מוכרח אחת משתי אלה או דנימא דר"י ל"ס לי' חזה"ג כלל וע"כ לענין קי' ל"ה רק ספק מקודשת וע"כ ל"ה תרתי דסתרי או דנימא דלא כס' התו' דשם דאף דהוי תרתי דסתרי אין בכך כלום דלענין קי' מוקמי' לה בודאי על חזה"ג ואפ"ה הבעל פטור מטעם חז"מ כ"ז מוכח מרישא אבל מסיפא אין להוכיח זה כיון דאליבא דר"א קיימי' דס"ל לרב דקי"ל כוותי' בקע"ת וכ"ס דצריכה גט וא"כ לא מבעי' אם נימא דצריכה ודאי גט מטעם אחולי אחלי' ואפ"ה אין לה כתובה די"ל דלא אחיל רק לענין הגט ולא לענין כתובה וכמ"ש תוס' לעיל א"כ לא צריכנן לחזקה כלל לענין הספק שיש לנו מכאן ולהבא וכיון דאין דנין על חזה"ג שפיר מהני חז"מ ואין מזה סתירה לסברת התוספת הנ"ל אך אף אי נימא דמטעם ספק צריכה גט מ"מ אין צריכין לבוא לחזה"ג ואפ"ה צריכה גט בודאי משום ס"ס חדא שמא נולדו המומין אח"כ ועוד אם תמצא לומר שנולדו מקודם שמא מחל לענין הגט וכיון דהוי ס' ספיקא להצריכה גט א"כ הוי כמו רובא ולא צריכנן לחזקה כלל וע"כ לענין כתובה על האב להביא ראי' דלענין כתובה לא הוי רובא, ולפ"ז מיושב קושי' התוס' דתנא דרישא תני רבותא אף היכא דהוי תרתי דסתרי אפ"ה על האב לה"ר ותנא דסיפא תני רבותא דאף דל"ה תרתי דסתרי אפ"ה על הבעל לה"ר:
ולפי"ז י"ל הלא תימא דקאמר רבא הכא [חוץ מדרכי הייתי מפרש כך דבלא סוגיא דהכא לא היה עולה עה"ד כלל לומר דלר"י לא אלים לי' חזקה כמו לר"ג רק דהוי אמרי' דאף לר"ג ל"מ לי' חזקה רק בהצטרפות ברי ולר"י לא אלים לי' ברי אבל לענין חזקה לא פליגי כלל אבל השתא דמוקמי' מתני' בפלוגתא דר"ג ור"י ולפמ"ש הר"ן ז"ל דפשטא דמתני' משמע בש"וש א"כ הוי מצינן למיטעי כיון דלר"י לא אלים לי' חזקה כמו לר"ג דלמא לא אזיל כלל ב"ח ע"כ קמ"ל דאזל ב"ח והכא משום חז"מ לא אזל בתר חזקה ודוק] דרבא בא לסתור תירוצו של ר"א דאמר רישא ר"י וצ"ל או דר"י לא אזל כלל בתר חז"הג דאל"כ הוי תרתי דסתרי או דאמרי' אף תרתי דסתרי ודלא כסברת תוספת בבכורות ורבא יש לומר דס"ל לכלל מונח כסברת תוספת שם וא"כ הוי צריכנן לומר דר"י לא אזל כלל בתר חזקה דגופא ע"כ קאמר דהא ליתא דאף ר"י אזיל ב"ח דגופא ודוק:
ולפי"ז י"ל קושית הפ"י הנ"ל שהקשה ממ"נ אי סברא פשוטה הוא דחזקת פנוי' ל"ח חזקה כלל נגד חזה"ג א"צ לראי' כמו שכת' תוס' ואי לא הוי סברא פשוטה עדיין מנ"ל ולפמ"ש י"ל דהנה נראה לי מה שהכריחו תוס' לפרש דהיכא דליכא חזקה כנגדה פשיטא דאזיל בתר חזקה לאו משום דילפי' מנגע כדאי' בחולין דמהתם ממילא מוכח דאף דאיכא חוקה כנגדה עי"ש, ע"כ נראה לי דהוכחת תוספת הוא דקשי' להו מאי אתי רבא לאשמעי' דמה"ת נעשה פלוגתא רחוקה דר"ג ס"ל חזה"ג אלים אף מחז"מ ור"י לא סבר חזה"ג כלל ואף בלא רבא הוי ידעי' דהיכא דליכא חזקה כנגדה אזיל ר"י בתר חזקה וע"כ הוצרכו לומר דקמ"ל אף היכא דאיכא חזקה כנגדה וקשי' שפיר קושית הפ"י אבל לפי מ"ש א"ש דרבא הוכיח לפום תירוצו דר"א דר"י ל"ל חזקה דגופא כלל דאל"כ הוי תרתי דסתרי וע"כ קאמר דבאמת ר"י אזיל בתר חזקה דגופא ולפ"ז בע"כ אף לר"י צ"ל ברישא מטעם כ"נ וכ"ה דעי"ז אתרע חזקת רשות האב וע"כ אף לענין קי' הוי רק ספק קי' [ועי' בב"ש סי' ל"ט שרוצה לומר דע"י כאן נמצא וכ"ה לא הוי קי' כלל וניהו שכל האחרונים לא סבירא להו הכי וכמו שכ' תוספת דכאן נמצא וכ"ה לא אלים כמו חזה"ג מכל מקום להא מהני דאתרע חזה"ג ולא הוי רק ס' מקודשת וע"כ לענין ממון האב צריך לה"ר:
ולפ"ז יש לפרש דרך אחר בגמ' דרבא מוקי לה כר"י ואפי' הכי צ"ל רישא כ"נ וכאן היה דאל"כ הוי תרתי דסתרי והוצרך ג"כ לומר סיפא כאן נמצא וכאן היה ולא כפשוטי' דכיון דצ"ל ברישא דעל האב להביא ראיה מטעם כאן נמצא וכאן הי' ממילא בסיפא דליתי' לכאן נמצא וכ"ה לגבי אב ממילא צריך הבעל להביא ראי' הא ליתי' דהא צ"ל לפ"ז למה קאמר ר"י במשארסתני נאנסתי דא"נ נימא ג"כ דהוי תרתי דסתרי לרבא דסבירא לי' כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום וא"כ לפי דברי הבעל הוי מקח טעות לגמרי וא"כ צריכנן לחזה"ג לענין גט ממילא יהי' צריך ליתן כתובה וצ"ל דהתם צריכה גט לדידן מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ול"צ לחזקה ולפי זה אתי שפיר דיש לומר רבא ס"ל לדידן קדשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט דלענין גט אמרי' אחולי אחלי' וע"כ אין נ"מ לענין גט וכיון דאין נ"מ לענין גט ע"כ אין על הבעל להביא ראיה רק משום כאן נמצא וכאן הי' ולפ"ז מ"ל כסברת הר"ן דלעיל במשארסתני ודאי לא נאנסה ברשות הבעל וע"כ סבירא לי' לר"י על האב להביא ראיה רק דעל הר"ן הוי ק"ל למה צ"ל רישא כאן נמצא וכאן היה הא מרישא לא קשיא כלל כיון דטוען שמא ע"כ עליו להביא ראי' ולפמ"ש א"ש דצ"ל כ"נ וכאן היה דלא ליהוי תרתי דסתרי:
אך הא קשי' כיון דבע"כ צ"ל חזקה אין אדם שותה בכוס מכח קושי' אביי א"כ לא הוי צ"ל סיפא כאן נמצא וכאן הי' דהא מצי למימר משום חדא במקום תרתי וביותר תמוה על מסקנא דשמעתין דקאמר ות"ת כלה ופי' תוספת מכלה בבית חמי' וקשה מנ"ל דהתם משום כאן נמצא וכאן היה דלמא משום חדא במקום תרתי וכן הקשה בחידושי מוהר"י טראני ונדחק מאוד והי' אפשר לומר אליבא דאמת אי אמרי' דרישא מיתוקמא לקי' מוכח דלאו משום חבמ"ת הוא דאל"כ אף אי מייתי הבעל ראי' שקודם שנתארסה היו בה מומין אלו למה יהיה צריך האב להחזיר הכ"ק דמסתמא כמו ברישא מיירי לענין כסף קי' ה"ה בסיפא א"כ למה מהני ראיית הבעל להחזיר לו הכ"ק נימא חזקה אין אדם שותה ומחל רק דלפי"ז קשה קושי' אביי עד שלא תתארס כו':
ונראה דאפ"ל דהוצרך רבא לומר כנו"ה דהא דאמרי' חזקה אא"ש בכוס ופי' רש"י דהיינו חופה והנה לכאור' יות' מסתבר לומר דקאי על הביאה דלענין חופה מאי אכפת לי' בבדיקה שקו"הח הא יכול לבדוק אח"הח ובמתני' מוכח דהבדיקה היא קוה"ח דקתני נכנסה לרשות הבעל על הבעל לה"ר משמע תיכף כשנכנסה אמרי' דבדקה כבר ע"כ נראה די"ל דבאמת עיקר הבדיקה הוא משום הביאה רק כיון דבאמת הוי הדין דאמרי' כנו"ה ואם יבדקנה קה"ח יהי' עלי' להביא ראי' משא"כ אם יבדקנה אחר החופה יהי' עליו הראי' עכ"פ שמשנתארסה נולדו המומין ע"כ מסתמא בודק קה"ח ולפי"ז מוכרח רבא לומר כנו"ה דאל"כ חזקה דאא"ש אין כאן וא"ש אליב' דאמת דאמר ת"ת כלה בב"ח וכמ"ש תוס' דאף אליב' דרב' מוכח אליב' דאמת כנו"ה מסיפ' אמנם לפי"ז נסתר תי' תוס' מ"ש דתנ' דסיפ' נקט לרבות' נכנסה דמהני ראי' ותנ' דריש' ס"ל באמת דל"מ ראי' משום חזקה אא"ש דכיון דר"א ל"א אדעתי' כנו"ה ממיל' ל"ש חזקה אא"ש וצ"ל כתי' הנ"ל דריש' הוי רבות' אף דהוי תרתי דסתרי:
ולפי"ז הנה מקום אחי ליישב הסוגי' התמו' לקמן דקאמר כלה בב"א ולקי' ופי' רש"י דס"ל תברא והקשה רש"י הא שמואל פסק הלכה כר"ג ותוס' הקשו עוד מאי מקש' ממחט דלמא בריית' כר"ג ורש"י נדחק למאוד דס"ס קשה ר"י דידי' אדידי' ולפמ"ש ביישוב קושי' תוס' דריש' הוי רבותא אף דהוי תרתי דסתרי משא"כ בסיפ' דצריכה גט מטעם כ"ס והנה לשמואל דמוקי כולהי מתני' בק"ס וכ"ס א"כ אף ברישא צריכה גט מטעם ס"ס וא"כ ממיל' ל"מ לאוקמי תברא דקשי' לדידי' קושי' תוס' ליתני רבותא בריש' ובסיפ' אמנם למ"ש לעיל דר"א הוצרך לומר תברא דהוי ק"ל קושי' תוס' על מומין שבגלוי וכקושי' הירושלמי וע"כ מוקי לה בתרי תנאי דאז לא קאי רק אסיפ' א"כ לשמואל דס"ל דמתני' דלעיל מיירי בק"ס וכ"ס ממילא ל"צ לומר תברא ומצי לאוקמי כולה מתני' בחד תנא ומיירי בשו"ש ובזה לא פליגי ר"י ור"ג ובסיפ' הטעם משום חבמ"ת או משום ס"ס ואף דרבא הוצרך לומר כנו"ה היינו משום דרב' רצה לאוקמי בקע"ת וע"כ הוי תרתי דסתרי דצריכן לבוא לחזה"ג ולפי"ז בע"כ צ"ל לרבא דס"ל כתי' תוס' דאמרי' על מומין אחרים נתכוין אבל לשמואל דמוקי לה בק"ס ל"צ לומר כנו"ה ואתי מתני' ככ"ע וכעין שכ' הר"ן רק דעל הר"ן הוי קשי' לן למה צריך רבא לומר רישא כנו"ה ולמ"ש א"ש אך לפמ"ש דחזקה דאא"ש ל"ש רק אי אמרי' כנו"ה וא"כ ממילא לשמואל לפום ס"ד דר"י ל"מ למימר דמטעם חבמ"ת אתי עלה בסיפא והדרי' הקושי' לדוכתי' ואדרבא קשי' יותר דלא מצי ס' תברא דקשי' ליתני רישא וסיפא רבותא וכמ"ש דלשמואל נסתר התי' הנ"ל על קושי' התו' ועדיין צ"ע כי אין זה מוכרח לשמואל ודוק:
אמנם נראה דיש דרך ישר ליישב קושי' התו' לשיטת רש"י די"ל שמואל ס"ל דפלוגתא דר"ג ור"י מיירי בב"וש ומתני' ג"כ מיירי בב"וש ורישא ר"י וסיפא ר"ג ואפ"ה מייתי סייעתא די"ל דפשיטא לי' לשמואל דחזה"ג בלא ברי ל"מ רק דמספקא לי' הי עדיף אי חזה"ג או חזמ"ק וע"ז מייתי סייעתא מכלה דמוכח ממתני' לר"י דעל האב לה"ר אף לענין קי' ונהי דר"ג פליג בסיפ' היינו משום דס"ל בו"ש ב"ע אבל בלא ברי מסתמא הוי מודה לר"י דחזמ"ק עדיף מחזקה דהשתא וע"כ שפיר מייתי ראי' לדידן בש"וש דעל בעל החמור להביא ראי' דמדר"י נשמע לר"ג וממילא ל"ק קושי' תוס' הנ"ל אמנם לפמ"ש התוס' להוכיח דחזמ"ק לא עדיף מחזקה דהשתא ואדרבא חזקה דהשתא עדיף היכא דאית לי' טענה ברורה ומכש"כ היכא דטעין להדי' ברי וכמ"ש המוהרש"א ודברי הפ"י לא מסתברין וגם ע"ז אין להם ראי' מת"כ וגם לשון שום טענה ברורה אינו סובל זה ולפי"ז נסתר הפי' הנ"ל דליכא למימר תברא ומתני' מיירי בבו"ש דא"כ קשי' לר"י כיון דאב טוען ברי למה ל"מ להחזיק כ"ק ובע"כ אי מוקמי' למתני' לכ"ק ל"מ לאוקמי בבו"ש, ונראה לפענ"ד דזהו כוונת תוס' מ"ש לפי' זה לא יתיישב פי' הקונטרס משום דבלא פי' הריב"א הו"מ ליישב פי' הקונטרס ע"ד הנ"ל דמתני' בבו"ש אבל השתא נסתר זה דאי טוען ברי ודאי חזקה דהשתא עדיף וע"כ דמתני' מיירי בש"וש ואפ"ה פליג ר"ג בסיפא וקשי' קושי' וזה נ"ל ברור בכוונת התוס':
אך נראה ליישב קושי' תוס' עפמ"ש הט"ז [ביו"ד סי' שצ"ז] להוכיח דחזקת חי ל"ה חזקה מדאמר ר"י א"ש על בעה"ח להביא ראי' וקשה הא אית לי' חזה"ג וכן קשה אליבא דאמת למה צ"ל דבע"הפ צ"ל ראי' משום כל הנולד ספק ברשותו ת"ל משום חזה"ג של החמור א"ו כיון דמת עכשיו לפנינו שוב אין לו חזה"ג והש"ך בנה"כ סתר ראייתו דש"ה דאיכא חזמ"ק ואני תמה ולא אדע איך אפשר לומר דמש"ה על בעה"ח לה"ר הואיל ול"ל חזה"ג הא מייתי ותנא תונא מכלה בב"א לקי' אלמא דס"ד דגמ' אפי' בחזה"ג מעלי' אפ"ה אזלי' בתר מ"ק וכן מוכח מדפריך עלי' ממחט אמאי בעל הבהמה לייתי' ראי' והא התם אית לי' חזה"ג מעלי' וכמ"ש הט"ז בעצמו דנהי דעומדת למות מ"מ אינה עומדת להיות טריפה וכן קשה על הט"ז דמייתי ראי' ממסקנא דשמעתין דלפי"ז קשה מאי קאמר ות"ת ופי' תו' כלה בב"ח וקשה דלמא התם משום שיש לה חזה"ג מש"ה על הבעל לה"ר וצ"ל דס"ל דראי' קאי מכלה ב"א לקי' אמנם המפורשי' כ' בטוב טעם דתוס' לא רצו לפרש הכי, ותו מהיכא פשיטא להט"ז דבלא ס' כל הנולד ספק ברשותו צריך בע"הפ להביא ראי' נגד חזה"ג כיון דמיירי אף היכא דבע"הפ מוחזק כדמוכח מקושי' הגמ' ממחט וא"כ מנ"ל להוציא ממון משום חזה"ג בשו"ש בלא ס' כל הנולד ספק ברשותו ואדרבא ראיה יש להיפוך מהא דנדה ר"פ הרואה כתם אר"ש ולענין דינא עי"ש תנן בתוס' ודברי הט"ז לע"ד מרפסן איגרא ואדרבא מוכח להיפוך מדמייתי ראי' מכלה ב"ח דאפי' היכא דבע"הפ הוא מוחזק צ"ל ראי' כמ"ש תוס' מוכח דחזקת חי הוי חזק' מעלייתא עכ"פ חזינן דהט"ז סובר דחזקת חי לא הוי חזקה ולפ"ז י"ל קושית רש"י ותוס' דהיכא מייתי ראי' מר"י ואיהו פסק כר"ג די"ל דבאמת פסק כר"ג רק דמייתי ראיה כמו דס"ל לר"י דהאב צ"ל ראי' אף לענין קי' וא"כ מוכח דחזקת מ"ק עדיף מחזקה דהשתא וא"כ נהי דר"ג פליג היינו ע"כ משום חזה"ג דהא ר"ג ס"ל דחזה"ג מהני אפי' להוציא הכתוב' מ"מ היכא דליכא חזה"ג מסתמא לא פליג ר"ג על ר"י דחזקת מ"ק עדיף מחזקה דהשתא וע"כ בחמור דל"ל חזה"ג כמ"ש הט"ז מייתי שפיר ראי' דבעה"ח צ"ל ראי' משום דחזמ"ק עדיף מחזקה דהשתא ודוק, רק דלפ"ז אנחת לן חדא ואתקפת לן חדא דלפ"ז קשיא טובא מאי מקשה הגמ' ממחט דלמא התם כר"ג כיון דבאמת שמואל סובר כר"ג רק דהתם ליכא חזה"ג אבל במחט דאיכא חזה"ג ע"כ על הטבח להביא ראיה דמסתמא איהו המוציא וכמו דשני במסקנא:
**(מה שנוגע לדיני ממונות שייך לדינא דמלכותא ואין דנין בו כלל, והדברים בכאן רק בדרך פלפול לראי' לענין קידושין,)**
אמנם הי' נראה לע"ד דאפ"ל דלא שייך לומר דקרי לי' להטבח המוציא משום סתמא דמלתא כו' רק אי אמרינן דחזקה דהשתא עדיף וא"כ צריך הטבח להביא ראי' מטעם שהוא המוציא מחבירו ונהי דאפי' אי לא יהיב דמי הי' צריך להביא ראי' משום דנולד הספק ברשותו מכל מקום נקט התנא הדין המע"ה כיון דסתמא דמילתא הכי הוא אבל אי אמרי' דחזקה דמ"ק עדיף מחזקה דהשתא וא"כ הא דהטבח צריך להביא ראי' לאו משום המע"ה דאדרבא איהו אית לי' חזמ"ק דעדיף רק משום חזה"ג דאידך ל"ה לי' לומר המע"ה כיון דאין זה טעם כלל ואדרבא מטעם זה איהו עדיף כן נראה לי נכון וישר וכעין זה כ' הרמב"ם מסברא דנפשי' לדחות דעת הצדוקים גבי ויאכלו מעבור הארץ עיי"ש] משא"כ למסקנא דהדרי' מזה דבאמת חזקה דהשתא עדיף וא"כ היכא דיהיב דמי על הטבח להביא ראי' מטעם המע"ה כיון דעכ"פ ברשותא דאידך ג"כ לא נולד הספק וכיון דסתמא דמלתא הכי הוא ע"כ קאמר המע"ה, ולפ"ז נתיישב היטב קושית תוס' אם נימא אליבא דר"י א"ש כס' הט"ז, ועפי"ז הנה מקום אתי ליישב קושית תוספת מ"ש בסוגיא דמשארסתני נאנסתי אכתי הא דר"י דשמואל היא ממתני' דשאלה ושכורה ועפ"י האמור יש ליישב ויבואר לקמן בעזה"י:
ומעתה נבוא לבאר מסקנא דשמעתין לשיטת רש"י ותוס' מאי דקשיא טובא דקאמר ותנא תונא ופי' תוס' מכלה ב"ח וקשה דלמא התם משום חב"ת ומוהרי"ט נדחק מאוד בזה וגם דברי הפ"י לא נתחוורו לי דודאי לעולם עדיף היכא דאיכא שני חזקות המעידים על גוף הענין וכמ"ש גבי תרתי לריעותא דחשבי לי' בודאי ואף דברי רש"י תמוהים במ"ש דבמקום חזה"ג חז"מ כמאן דליתא והנה כבר כתבתי לעיל די"ל אי מוקמינן למתני' כלה בב"א לקי' מוכח דלאו משום חבמ"ת הוא דאל"כ קשה כיון דמתני' מיירי אף לענין כ"ק ממילא אי מייתי הבעל ראיה צריך האב להחזיר הכ"ק וקשה למה הא איכא חזקה דא"א שותה כו' ונהי דאיכא ג"כ חזקה אין אדם מתפייס מ"מ מידי ס' לא נפיק והאב מוחזק ואליבא דאמת יש לומר דפשיטא לי' להגמ' דחזקה דהשתא עדיף וע"כ מוכח אליבא דאמת דטעמא לאו מש"ה הוא אלא משום כל הנולד ספק ברשותו ואי משום קושי' אביי משנתארסה נמי לע"ד נראה די"ל כיון דמשום נולד ספק ברשותו אתי' עלה ע"כ צריך לברר לגמרי דהעיקר תלי' הואיל ונולד הספק וכבר היה הדבר ברשותו והוא בא להוציא הדבר מרשותו ע"כ עליו לברר דבשלמא לרבא דקאמר הטעם משום כאן נמצא וכ"ה ובע"כ דטעמא הוא דמחזקי' שנולד באותו רשות שמונאין אותו כמ"ש כאן נמצ' וכ"ה ע"ז הקשה אביי שפיר כיון דהביא ראיה שמשנתארסה מוכח דנולד ברשות האב אבל אי אמרי' משום כל הנולד ס' ברשותו לא תלוי בזה כלל רק השתא הואיל ונולד הס"ב אחר שכבר החזיק בדבר והוא בא לבטל המקח צריך הוא לברר וראי' לזה לפמ"ש המפורשים דאף אליבא דאמת אמרי' כלה בב"א לקי' וקשה נהי דחזקת רשות האב אתרע מ"מ הבעל לית לי' חזקה כלל ואפ"ה על האב להביא ראיה אף לענין כ"ק ע"כ מוכח דנולד ספק ברשותו לאו מטעם חזקה דאידך הוא וע"כ שפיר י"ל דשמואל ל"ל טעמא דחבמ"ת ואפ"ה ל"ק לי' משנתארסה נמי והא דלא שני רבא הכי לפמש"ל אתי שפיר די"ל דרבא רצה לאוקמי אליבא דכ"ע אף אליבא דר"י כמש"ל באריכות ור"י בודאי ל"ל כל הנולד ספק ברשותו עליו הראיה ואף דלפ"ז פליג רבא על ותנא תונא מ"מ אין זה קושיא דהא התוס' כתבו דאף לר"א לא קאי התנא תונא ואפ"ה סביר' להו לתו' דלא פליג על עיקר מילת' דשמואל, ולפ"ז מוכח דלרבא לא מיירי מתני' לענין כ"ק אך כ"ז לפי' רש"י דס"ל דוהתנא תונא קאי אף מרישא אבל לשיטת התוס' שפי' ותנא תונא מסיפא וכתב המוהרש"א משום דמרישא ל"מ דאיכא למימר משום חזמ"ק הדרי הקושי' לדוכתי' דאף מסיפא לא מוכח דאיכא למימר משום חמב"ת וברישא הטעם משום חזמ"ק ואף לשיטת רש"י יש לומר דע"כ לא אמרי' דחזקה דהשתא עדיף רק היכא דשניהם טוענים שמא אבל היכא דבעל מ"ק טוען ברי והמחזיק טוען שמא יש לומר דאינו יכול להחזיק מספק וגדולה מזו כ' תוס' [בב"מ דף ק'] דאפי' שניהם טוענים שמא ל"מ חזקת המחזיק נגד חזמ"ק ונהי דנראה דל"ק הכי דהא הוי תפיסה ברשות ומכש"כ לדעת הרמב"ם דת"כ א"מ אותו מידו מ"מ היכא דאידך טוען ברי י"ל דחזקה דהשתא ל"מ מידי וע"כ ל"ק כלל מכ"ק דכיון דמייתי הבעל ראי' שהמומין היו קודם שנתארסה וטוען ברי שלא נתפייס ע"כ ל"מ חזקה דהשתא של האב וכן נראה להוכיח דהא לשמואל מוקמי' למתני' בקידשה וכנסה סתם וא"כ כיון דהתנא ספוקי מספקא לי' כדאי' לעיל נימא דהאב מוחזק ול"צ להחזיר הכ"ק א"ו צ"ל כיון דטוען ברי שהוא מקפיד יכול להוציא הכ"ק והא דלא מקרי זה נולד ספק ברשותו דזה הספק הי' תיכף כשכנסה אם הוא מקפיד ע"מ או לא והי' הוא המוחזק שבודאי הוא מקפיד ול"ד להספק של אימתי נולדו המומין שכ' לעיל דל"מ ראי' שמשנתארסה דאפ"ה נולד הספק ברשות הבעל דהתם קודם שנודעו לנו שנולדו המומין לא היינו מסופקים כלל דהי' לה חזה"ג שלימה ע"כ נולד הספק רק עכשיו שבא לב"ד אחר שנשאה משא"כ לענין הספק אם הוא מקפיד או לא שזהו הס' הוא בכל אדם ואפ"ל דנהי לשיטת התו' ל"מ ברי למי שנולד הס' ברשותו כדמוכח ממאי דהוצרכו לומר גבי משארסתני נאנסתי דמיירי באופן שנאנסה אחר הנישואין מ"מ י"ל דאם המוחזק טוען ברי מהני אף אם נולד הס' ברשותו, וה"ה אם הוא המ"ק וטוען ברי ואידך טוען שמא] מ"מ אף שכתבתי דאף לשמואל מצינן למימר חבמ"ת מ"מ אין זה קושי' כ"כ די"ל דע"כ לא הוצרך רבא לומר חבמ"ת רק משום דרצה לאוקמי מתני' אף כר"י וכמש"ל אבל מאן דאמר הות"ת מסתבר לי' לאוקמי מתני' בכל מומין אף שאינם נבדקים ואוקי לה כר"ג ומשום כל הנולד ס' ברשותו:
ולפמ"ש י"ל לתי' דר"א דה"פ רישא מנה לאבא בידך היינו כיון דהכתובה הוא להאב ל"ה תרתי דסתרי ונהי דלענין קי' מוקמי' לה בחזה"ג מ"מ לענין שיהי' הכתובה להאב ל"מ להוציא ונהי דל"א תרתי דסתרי כמ"ש ראי' מתו' דבכורות מ"מ כיון דהוי לשני ב"א ל"ל בה ול"ד לס' בכור דהוי בחד גופא וסיפא מנה לי בידך וע"כ הוי מטעם תרתי דסתרי ולפי"ז צ"ל דר"א ס"ל כאביי דלעיל דכקדשה ע"ת וכנסה בל"ב א"צ גט דאל"כ קשה דהא בסיפא ל"ש תרתי דסתרי דהא צריכה גט משום ספק ספיקא וכמש"ל וצ"ע עוד בפי' הזה אמנם לפי' רש"י ותוס' לעיל בדרבא הדרי הקושי' לדוכתי' ועפ"י הס' שכתבתי לעיל הוי א"ש דאף לתי' דרבא צ"ל בסיפא הטעם משום כאן נמצא וכ"ה דאל"כ לא הי' הבדיקה כלל קודם החופה כמש"ל:
אמנם לפי"ז קשי' לן לשיטת התו' מנ"ל להוכיח מסיפ' כל הנולד ס"ב עליו הראי' דלמא בסיפ' הטעם משום הצטרפות הברי בל"ז הייתי מפרש דתוס' הוכיחו ממ"נ אי מיירי בשמא מוכח שפיר ואי מיירי בברי א"כ מוכח מרישא מכ"ק ול"ש תי' המהרש"א משום חזמ"ק דהא בברי ל"ש מ"ק וכמ"ש מהרש"א בעצמו עפ"י ס' הריב"א אבל לפמ"ש הדרי' הקושי' לדוכתי' אפי' אי מיירי בשמא דלמא משום חבמ"ת וא"ל כנ"ל למה בודקה קה"ח דלפמ"ש צריך לבודקה דווקא קה"ח דלאחה"ח ל"מ הבדיקה דלמא תטעון ברי וקה"ח ל"מ הברי שלה כדמוכח ממ"ש תוס' לעיל גבי משארסתני משום כנו"ה ולעולם בשמא ל"מ כל הנולד ס"ב וצ"ל דתו' ס"ל דברי כזה ל"מ כלל דהוי ברי גרוע ועי' בזה:
אך נ"ל להוכיח דתוס' סברי דאליבא דשמואל לא מוקמי' כלה ב"א לקי' דא"נ דצריך להביא ראיה אף לענין כ"ק א"כ מוכח דאמרי' כל ה"ס ברשותו צל"ר אף דאידך אין לו חזקה כמו הכא דהאב צל"ר אף דהבעל אין לו חזה"ג ולפ"ז ק"ל דתו' כ' לעיל דלר"א דאמר רישא מנה לאבא בידך מיירי אפי' בשו"ש דמסתמא ל"פ אשמואל והק' מהרש"א דא"כ קשי' לר"א קושי' אביי משנתארסה נמי דאם מייתי הבעל ראי' שמשנתארסה שוב לא נולד הספק ברשות הבעל רק ברשות האב והי' נ"ל כך די"ל ר"א ס"ל דלעולם מקרי נולד הספק ברשות הבעל כיון דלענין מומין הוי ברשות הבעל דנסתחפה שדהו וכמ"ש הרא"ש ז"ל וע"כ ל"מ אם מביא ראיה שמשנתארסה נולדו המומין דסו"ס נולד הספק ברשות הבעל רק אי הו"א דנולד ס"ב צל"ר אף היכא דאידך אין לו חזקה הי' קשה למה לר"א עודה בב"א על האב לה"ר כיון דמוכח לר"א דהוי נולד הס' ברשות הבעל מדלא מהני ראי' שמשנתארסה נולדו אבל אי אמרי' כס' הנ"ל דנולד ס"ב ל"מ רק לחזק חזקה דאידך א"ש דנהי דמקרי נולד ס' ברשות הבעל מ"מ כיון דחזקתה ל"מ לאב כדא' ר"א רישא מנה לאבא בידך שוב ממילא ל"מ הא דנולד ס' ברשות הבעל ולפ"ז מוכח דתו' ס"ל אליבא דאמת ל"א כלל כלה בב"א לקי' דל"ל משום נולד ס"ב האב עליו לה"ר דנהי דמ"ל כמו לרבא דמקרי נולד ספק ברשות האב מ"מ כיון דאין לבעל חזקה ול"ש לחזק חזקת הבעל ל"מ הא דנולד ס' ברשות האב כן נ"ל ברור ומוכרח לשיטת התו' ודוק ולשיטת התו' הי' נ"ל ליישב דעת האיכא מ"ד שהביא הרי"ף דלא פסק כשמואל דאמר כל הס"ב ע"ה והרי"ף ז"ל תמה דהא ובגמ' קאמר ות"ת כלה וכיון דאיכא ראי' ממתני' איך אפשר לדחויי והנה לפמ"ש תוס' דיש לחלק בין ס' הנולד כו' ועי' במוהרמ"ש שהביא בשם הריב"ש להסביר ס' התוס' והנראה לי דעיקר סברתו כך הוא היכא דעשה א' מעשה ואח"כ נולד הספק לבטל המקח עליו הראי' לבטל המקח וכ"ז שאינו מביא ראי' המקח בתקפו וכן נ"ל להוכיח ממ"ש תוס' בנדה פ' הרואה כתם ד"ה לענין דינא תנן מ"ש בתי' השני עי"ש דלולי זאת דבריהם תמוהים דהא הכא מוכח דמוציאין אפי' מהמוחזק מטעם כהס"ב דמש"ה אפי' לא יהיב טבח דמי בעי לאתויי ראי' ולפמ"ש י"ל כוונת התו' דזה לא מקרי להוציא הואיל ונתחזק המקח ולפ"ז י"ל דל"ש לומר במתני' דעל הבעל לה"ר מטעם כהס"ב רק אי הספק הוא על הגט ג"כ דאז הספק הוא לבטל המקח אבל א"נ דגט צריכה מטעם אחולי אחיל לענין גט ולא לענין כתובה י"ל דלא מקרי כלל נולד ס' ברשותו דהא אין המקח בטל בשביל זה רק הספק אם נתחייב בכתובה או לו ונ"מ דיכול לקיימה ולכתוב לה כתובת אלמנה [וצ"ע למאן דס"ל הפוחת כו' מ"מ י"ל השתא ל"ה הספק רק על הממון ולא על הכניסה] ולפי"ז לא מקרי נולד ספק ברשותו ולפי"ז י"ל דלשמואל לשיטתו דל"ס לי' אחולי אחיל א"כ הספק על שניהם שוה אם צריכה גט וכתובה וע"ז שפיר אמרי' כיון דהספק בא לבטל המקח הוי נולד ס"ב וע"ה אבל לדידן דקי"ל כרב בע"כ צ"ל דמתני' ל"ה מטעם נולד ס"ב דלדידי' כיון דצריכה גט מטעם אחולי אחיל לפי"ז לא מקרי כלל נולד ס' דאין הס' על המקח רק על הכתובה ודמי' להא דנדה, ולפ"ז י"ל קושי' המרמ"ש שהקשה דלמא ברייתא כר"י דל"ל כהס"ב ע"ה ולפמ"ש אין ראי' מזה דמר"י לא מוכח כלל די"ל דסוגי' דהכא אזלי' לר"א דס"ל בבעל כ"ע מודו דצריכה גט דא"א עבב"ז וע"כ התם במשארסתני נאנסתי אף לשמואל אין הספק רק על הכתובה ול"מ נס"ב וע"כ אין לנו ראי' דר"י חולק על ס' דכל הנ' ס"ב והקשה הגמ' שפיר] והרי"ף לשיטתו הקשה שפיר על האיכא מ"ד דלדידי' לא תלוי בקיום המקח דהא לשיטת הרי"ף על בעה"ח לה"ר ואי לא מביא ראי' נתבטל המקח:
**(כל דיני מקח וממכר בפרט ודיני ממונות בכלל ובפרט שייכים בזה"ז לדינא דמלכותא ואין דנים בם כלל והדברים הובאו רק דרך פלפול לברר עניני קדושין,)**
ולפ"ז יש מקום אתי ליישב קושית תוס' דלעיל בשיטת פ"פ שכת' להוכיח דלר"י מוציאין ממון בס' ספיקא למ"ד מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה ודלמא זנתה ברצון א"ו דע"ז איכא ס"ס ולפמ"ש די"ל אף לר"י י"ל ס' כ"ה ס"ב על"ה רק דלפי"מ דקי"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אין הספק רק על הכתובה מש"ה לא מיקרי נס"ב ולפ"ז י"ל דלענין ספק שזנתה ברצון דאז הוא הספק שאין רשאי לקיימה וצריך להוציאה דאסורה עליו לענין זה שפיר מקרי נולד הספק ברשותו דאין לך ביטול מקח גדול מזה שצריך להוציאה אף דצריכה גט מ"מ כיון דא"א לקיימה שפיר מקרי נולד ס' ברשותו:
ולפ"ז יש לי מקום עיון על מה שתמה הגאון בעל בית מאיר שי' על הא דרואה דם מ"ת שאין לה כתובה אם הקלקול הי' תיכף אחר הנשואין והקשה למה לא נימא כהנס"ב עלה"ר ואולי תחתיו נתקלקל' ולפמ"ש י"ל דהתם כיון דבין כך וב"כ א"ר לקיימה כיון דרמ"ת וא"כ אין הס' רק על הכתובה וע"כ לא מקרי נס"ב ול"ד כלל לאינך כ"ה נס"ב דהתם אנו דנין אם יתקיים המקח והכא ממ"נ צריכה גט ולקיימה אי אפשר ע"כ לא מקרי נס"ב, ועוד צל"ע דאפשר אף לשיטת הרי"ף ז"ל י"ל סברא זו דאף דלדידי' אמרי' כל הנס"ב ע"ה אף שיתבטל המקח דמשום הכי על בעה"ח להבי' ראי' מ"מ התם היינו כדי שיעמוד החמור באותו בית שהוא עכשיו והכא כיון דס"ס צריכה גט י"ל דל"ש לומר כהנס"ב ע"ה והנה אפ"ל סברת הריב"ש הנ"ל אפי' היכא דאין נ"מ לענין המקח מ"מ על חיוב הכתובה י"ל ג"כ הואיל ונתחייב בודאי ע"פ קנין או ע"פ תנאי ב"ד ואח"כ נולד ספק ברשותו לבטל החיוב אין יכול לבטל בלא ראיה דגם ע"ז שייך נס"ב הואיל והחיוב הי' בודאי וברשותו נולד הספק לבטל החיוב א"י לבטל בלא ראיה וכן נ"ל להביא ראי' לזה ממ"ש תוס' בסוגי' דחרשת על שינוי' דר"ש כגון זו פתח פיך לאלם הוא ופי' תוס' דמש"ה אפי' בשמא מוציאין ממון כדאשכחן הכא דעל הטבח להביא ראי' אפי' לא יהיב דמי והנה ר"ש ס"ל בפ"ק כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה יש לה כתובה מנה וא"כ אין הספק כלל על הנישואין ואפי' הכי ס"ל לתוס' דשייך לומר כהנס"ב וע"כ מטעם הנ"ל הואיל ועכ"פ היה בח"ח דאין לומר דתוס' לא הביאו רק לדוגמא דמוציאין ממון בשמ' ולעולם אין הטעם לר"ש משום כהנס"ב רק משום חזה"ג לחוד מוציאין ממון הא ליתי' דא"כ תיקשי קושית תוספת בנדה על ר"ש דאמר לענין דינא תנן ול"ש תי' התוס' דשם א"ו מוכח דתוס' ס"ל דאף לענין חיוב כתובה שייך לומר כהנס"ב ולפ"ז נסתר דעת האיכא מ"ד הנ"ל:
אמנם לפ"ז קשי' לי טובא על שיטת התו' דלעיל בסוגי' דמשארסתני נאנסתי קאמר הגמ' הא דר"י דשמואל היא ושני הגמ' ש"ה דאיכא מיגו כו' ה"נ מסתבר' כו' ותמי' טובא הא לשיטת התו' אליבא דאמת הטעם משום כל הנס"ב עליו להבי' ראי' אפי' בשו"ש ונהי דבס"ד ס"ל להגמ' דטעמא דשמואל משום בו"ש היינו משום דהתם קאי אליבא דר"י דאמר אביי הא דר"י דשמואל היא ולר"י ע"כ הטעם משום בו"ש דהא איהו לא סבירא לי' כהנס"ב עלה"ר מ"ת אליבא דאמת קשה מאי קאמר הגמ' דאל"כ קשי' הלכ' אהלכת' הא אליב' דהלכתא טעמא אחרינא איכא משום כהנס"ב אך לפי הסבר' שכתבתי א"ש די"ל לדידן דקיי"ל כר"א דבבעל לכ"ע אין אדם עושה בעילתו ב"ז א"כ ל"ש הכא טעמא דכהנס"ב כיון דעל הנישואין אין כאן ספק וכן סוגי' דר"פ האשה שנתארמלה דקאמר ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא בבו"ש וקשה לימא משום כהנס"ב ולפי ס' הנ"ל א"ש לפמ"ש תוס' התם דקושית הגמ' קאי לר"י דס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד ל"א כלום, ור"י הא ס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה א"כ לדידי' ליכא למימר טעמא משום כהנס"ב כיון דלדידי' ג"כ אין הס' על הנשואין ובאמת לענ"ד הקלושה מסתברא דעיקר ס' כהנס"ב היינו אם עי"ז שאנו דנין על הס' יתבטל קנין של הרשות אבל אם אין הספק רק על חיוב הכתובה נ"ל די"ל דאין זה ענין לרשות ולפ"ז הי' מיושב סוגי' דלעיל על נכון אמנם לפמ"ש להוכיח מסוגי' דחרשת דאף על חיוב הכתובה שייך לומר כהנס"ב ע"ה הדרי קושיתי דלעיל לדוכתי' מאי קאמר דאל"כ קשי' הלכת' אהלכת' הא לדידן לק"מ וצע"ג לע"ד הקלושה על דברי תוס':
ונחזור לראשונות מאי דקשי' על שיטת רש"י ותוספת מאי ראי' מייתי מסיפ' לפי"מ שפי' דאוקי כרבא הא בסיפ' הטעם משום חבמ"ת ולפום רהיט' נ"ל לפי מה דקשה לעיל בתוס' שהוכיחו דר"א איירי בשו"ש דמסתמא לא פליג על שמואל והקשה המהרש"א דא"כ קשי' לר"א א"כ משנתארסה נמי ומ"ש בתי' עי' לעיל מה שהקשינו ולענ"ד נ"ל דודאי תוס' ס"ל דר"א סובר ג"כ כשמואל רק די"ל ר"א ס"ל דאף בעודה בב"א ל"א כאן נמצ' וכ"ה על רשות אב דאדרבא מסתבר יותר דליהוי ברשות הבעל וכמ"ש הרא"ש ולפי"ז מיושבי' הקושיות הנ"ל דלהכי הוצרך לומר רישא מנה לאבא בידך משום דבאמת נולד הספק ברשות הבעל רק דאפ"ה א"צ לה"ר משום דכל הטעם של נס"ב הוא להחזיק חזקת אידך אבל כאן דל"מ חזקתה לאב ל"מ כ"נ דנימא שהבעל צל"ר ולפי"ז ממילא מיושב קושי' מהרש"א דמש"ה ל"מ אם מביא ראי' שמשנתארסה נולדו המומין דאף משנתארסה מקרי נולד הספק ברשות הבעל וכיון דלגבי דידה מהני חזקתה ע"כ על הבעל לה"ר ועי' מש"ל והא דכ' תוס' לקמן ואוקי מתני' כרבא אכתוב לקמן אי"ה:
אמנם אי קשי' הא קשי' מנ"ל לתוס' לדחות בזה פי' הראשון דלמא באמת סובר ר"א דמקרי נס"ב של אב מן האירוסין כמו רבא רק דס"ל היכא אמרי' נס"ב עלה"ר בשמא אבל בברי א"צ להביא וכמ"ש הר"ן ולהכי משני רישא מנה לאבא בידך ול"ה ברי וע"כ על האב לה"ר וסיפא מנה לי מש"ה אפי' אם הביא משנתארסה ל"מ וכמ"ש הר"ן ע"כ נ"ל דתו' ס"ל דהא דאמרי' כהנס"ב עלה"ר לאו משום כיון דנס"ב אמרי' דברשותו נעשה אבל אי הוי ידעי' שהי' הריעותא ברשות אידך כגון במומין [דבמקום אחר אין לו מציאות] רק אפי' היכא דנעשה הריעותא ברשות אחר אפ"ה כיון דעכשיו שבאין לפנינו לדין נולד לנו הספק ברשות זה צריך לה"ר ובזה מובן ס' התו' לחלק בין הספק הוא לטיבותא או לגריעותא דאי משום חזקה לחוד קשה מ"ש ולפי"ז אייתי שפיר ראי' מכלה ב"ח דס"ל כאוקימתא דרבא דרישא משום כנו"ה וסיפא נמי משם כנו"ה ול"צ השתא לתי' דרבא חבמ"ת דהשתא לק"מ מסיפא דאפי' מביא ראי' שמשנתארסה נולדו המומין אפ"ה מקרי נולד הס' ברשות הבעל:
שוב נ"ל ליישב הקושי' הנ"ל דמש"ה לא רצו התו' לפ' דמש"ה צריך ברי לר"א כי היכא דצריך לה"ר שעד שלא נתארסה דבלא ברי הוי מהני משנתארסה דאז נ"ה ברשות האב אבל ע"י הברי צל"ר שעד של"נ דא"כ הו"ל למתני' לארויי האיך הדין אם טוענת שמא דבשלמא בלא שמואל הייתי אומר דהחילוק מבואר במתני' דהא מש"ה ברישא ע"ה לה"ר הואיל וטוען שמא וברי דידה לא מהני אבל השתא דהיכא דנכנסה לרה"ב יש צד מעליותא מחמת נולד ס' ברשותו דצריך עכ"פ לה"ר אפי' טוענת שמא דמשנתארסה נולדו ל"ה מתני' שתיק מיני' אם לא דנימא דר"א פליג על שמואל ולזה כ' דמסתמא לא יחלוק שוב ראיתי להגאון מופת דורינו בעל בית מאיר שי' שהקשה כן על תוס' וכ' דלא מסתברי לתו' לומר דברי מהני היכא דנולד הספק ברשות האב והוא דחוק לע"ד דמנ"ל לתוס' הא אמנם לפמ"ש ביישוב הקושי' דקאמר ות"ת כלה וק' דלמא בסיפ' משום חבמ"ת ויישבתי דאפ"ה מוכח דכהנס"ב ע"ה דאל"כ לא הי' הבדיקה קה"ח כמ"ש לעיל אך דלפ"ז הקשיתי דלמא לעולם דל"א כ"ה ס"ב ע"ה רק דאפ"ה צריך להיות קודם החופה משום דלמא תטעון ברי והוכחתי מזה דס"ל לתוס' דאין חילוק בין ברי לשמא בזה עי' לעיל ולפי"ז אתיין דברי תוס' דלעי' כפשטן דנהי דכ' דות"ת לא קאי לר"א והיינו דלר"א לא מוכח כלל דמשום נס"ב ע"ה דדלמא חזה"ג לחד מהני להוציא ממון וברישא הטעם משום דחזקתה ל"מ לאב מ"מ לענין דינא ס"ל לתוס' דמסתמא לא יחלוק וכיון דמוכח מות"ת דרמי ב"י ס"ל אליבא דשמואל דברי לא מהני דאל"כ ל"ה מוכח דדלמא משום חבמ"ת רק דאפ"ה צ"ל קודם החופה משום דלמא תטעון ברי א"ו דס"ל דברי ל"מ כלום ע"כ שוב ליכא למימר דר"א ס"ל דבעודה בב"א מקרי נה"ס ברשות האב ואפ"ה צ"ל דטעמא משום דאין טוען ברי וברי דידה ל"מ דהא מוכח מרמי אליבא דשמואל דס"ל ברי ל"מ דאל"כ ל"ה מייתי ות"ת ודוק היטב כי נ"ל נכון מאוד ביישוב דברי התוס' מכל מה שיש לגמגם ועי':