חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף סג.
גמ' מורדת ממאי כו' ריב"ח אמר ממלאכה, לכאורה קשה איך אפשר לפחות הא כל הפוחת הוי בב"ז בשלמא למ"ד מורדת מתשמיש א"ש דיש לומר כשתתרצה וירצה הבעל לקיימה יש לה כתובה בשלימות רק אם רוצה לגרשה פוחת לה מכתובתה זיי"ן דנרים לשבת וכ"כ הב"י בשם הגה"מיי אך למ"ד ממלאכה ק' איך אפשר לה לפחות מכתובתה כיון דא"מ מתשמיש א"כ אסור לדור עמה, שוב ראיתי שהמוהרמ"ש הרגיש ג"כ בזה אמנם התוס' כתבו להדיא בב"ק דמה שהוא בגרמתה לא הוי בכלל כל הפוחת דמש"ה אם החבלה כנגד כל דמי כתובתה אין לה כתובה עיי"ש ולכאורה קשי' לשיטת הגמיי' הנ"ל דאם נתרצית לדור עמו יש לה כל הכתובה בשלימות רק מה דתקנו לפחות הוא רק אם לא תרצה ותעמוד במרדה יכול לגרשה בפחיתות דמים זיי"ן דנרים לשבת א"כ מאי מקשה הגמ' לקמן מ"ש דגבי דידי' אם מורד אין מוסיפין רק ג' דנרים ולגבי דידה פוחתין ז' דנרים דלכאורה נראה אף אם ירצה אחר כך לדור עמה צריך להוסיף לה, דבשלמא גבי דידה י"ל כל זמן שיש לה מקצת כתובה צריך ליתן כל כתובתה משום כל הפוחת ול"מ הפחיתה רק אם נפחת כל הכתובה דהוי כאלו נשאה מחדש וי"ל כתובת בעולה משא"כ לגבי דידיה מה שיעור יש הא לעולם יכול לעגנה ואח"כ ידור עמה ולא יוסיף לה וע"כ נראה דגבי דידי' אם הוא מורד מוסיפין לה אף אם ירצה אח"כ לדור, ולפי זה מאי מקשה הגמ' למה מוסיפין לה רק ג' ופוחתין ז' הא י"ל דהפחת כיון דהוא רק על צד הספק שאם תתרצה קודם כלות הכתובה יהי' לה הכתובה בשלימות ולא הוי רק ע"צ אחד אם תעמוד במרדה ע"כ פוחתין ז' משא"כ לגבי דידי' דההוספ' היא הוספה ודאית בין אם יתחרט ובין אם ידור עמה ע"כ אין מוסיפין רק המחצית כיון דההספה היא הוספ' משני הצדדים והוי לפי ערך כמו לגבי דידה זיי"ן דאינו רק על צד א' דדינר השביעי הוא בשביל שבת דאי אפשר להוסיף לה משום שכר שבת, וראיתי בהג"מיי הנ"ל שכ' הטעם דאם חזרה קודם כלות הכתובה יש לה כל הכתובה הוא משום דאסור לשהות ולפ"ז קשה במורדת ממלאכה ומתשמיש אינה מורדת איך אפשר לו לדור עמה:
ואפשר לומר דס"ל ג"כ כסברת התוס' ב"ק הנ"ל וס"ל דוקא במורדת ממלאכה שהוא דבר שבממון שמפסידה לבעלה מעש"י מה שחייבת לו ע"כ צריכה לשלם דמה לי חבלה בגוף או חבלה בממון אבל מורדת מתשמיש דאינו דבר שבממון לחייבה לשלם ממון עבור זה דכלום הפסידה לו מממונו רק חכמים קנסוה משום מגדר מילתא בזה י"ל דל"ש סברת התוס' וכמו דל"א התם דאם חבלה בבעלה שיעור מקצת כתובתה שתזבן כל הכתובה בט"ה ולפ"ז יהי' חילוק דבמורדת ממלאכה אף אם ירצה לדור עמה פוחתין לה ול"ה בכלל כל הפוחת הואיל ומחוייבת מצד הדין לשלם לו מה שהפסידה לו מע"י המחוייבת לו.
ועפ"י סברא זו הי' נ"ל ליישב סוף דברי הגהמיי' התמוהים שכ' ראי' דאם פחתה כנגד כל כתובתה שוב אין לה כתובה אף אם תתחרט אח"ז מדחזינן במורדת ממלאכה דע"כ הפסידה כל כתובתה דאל"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן כו' ואם נימא שצריכה לשלם מה שפחתה ממע"י הא דומי' דמורדת מתשמיש דלאו בת תשלומין היא ונפלאתי ע"ד דלמה הוצרך להביא ראי' ממ"ד מורדת ממלאכה הא מצי להוכיח גם ממ"ד מורדת מתשמיש מאי הועילו בתקנתן שתמרוד זמן מרובה לצערו ואח"כ תחזיר ממרדה ויהי' לה כל הכתובה ולפמ"ש י"ל דמרידה מתשמיש כיון דאינו דבר שבממון אין קושי' כ"כ די"ל דעכ"פ הועילו חכמים בתקנתן שיוכל לגרשה אם עמדה במרדה בפחת מה שהפסידה בימי מרדי' כיון דמצד הדין אינה צריכה לשלם כלל דאינו דבר שבממון משא"כ מורדת ממלאכ' י"ל דס"ל להגה"מ דצריכ' לשל' מצה"ד וע"כ מה"ת יפסיד הבעל אם תתחרט שלא תהי' צריכה לשלם מה שהפסידה גם הי' אפשר לכופה בשוטים וכמ"ש הר"ן למ"ד מורדת מתשמיש אבל ממלאכה כופין בשוטין **(בזמן הזה גם דינים כאלה שייכים לדינא דמלכותא, ואין לנו רשות לדון בהם,)** וכמ"ש תוס' ד"ה ר"ה לנקוט פזרא וליתב וע"כ אין סברא להפסיד ממון שלו וע"כ הוכיח מזה כיון דבמורדת ממלאכה למאן דס"ל דהוי מורדת ע"כ הפסידה אף אם תתחרט אח"כ ה"ה למ"ד מורדת מתשמיש אף דאינו מוכרח כ"כ מ"מ הדין שוה בשניהם ואין לומר לפמ"ש דבמורדת ממלאכה ע"כ ס"ל להגהמי"י דל"ש כל הפוחת מחמת שהיא חייבת לו דמי הפקעתה, מעת' נראה דאף אם תתחרט קוד' כלות הכתובה אפ"ה הפסידה מה שנפחת בימי מרדי' כיון דל"ש הפוחת וגם כיון דחייבת לשלם להבעל הפסידו אין סברא להפסיד ממון הבעל וכיון שכן עדיין אינם שוים דלמ"ד ממלאכה הפסידה מיד ולמ"ד מתשמיש לא הפסידה רק אחר שהפסידה כל כתובתה וקודם לזה אם חזרה לא הפסידה כלום די"ל וודאי מלתא דתלי בטעמא ודינא דכל הפוחת ל"ש לומר דוודאי הם שוים דבמורדת מתשמיש דל"ה חיוב ממון ושייך כל הפוחת ע"כ אי אפשר להפסיד לה קודם כלות הכתובה אבל למ"ד מורדת ממלאכה דהוי הפסד ממון וליתא בדינא דכל הפוחת ע"כ הפסידה מיד אבל לאחר שהפסידה כל הכתובה דל"ש בזה כל הפוחת אף במורדת מתשמיש ואם חזרה צריך לכתוב לה כתובה חדשה ול"ה בכלל כל הפוחת מסתברא לי' להגהמיי' דהוו שוים בין למ"ד מתשמיש ובין למ"ד ממלאכה כן נ"ל מוכרח לפום רהיטא לפרש דברי הגהמיי' לפע"ד הקלושה, ועדיין צ"ע, גם קשה הקושי' הנ"ל מאי מקשה מאי בין מורד למורדת ולומר דהקושי' קאי אליבא דר"י דס"ל שאף לאחר כלות הכתובה פוחת לה אם יפול לה ירושה וכיון שכבר הפסידה הכתובה הוי הפחיתה וודאית וע"כ מקשה שפיר והנה מלבד שהוא דוחק לומר דהקושי' הוא שלא אליבא דהלכתא גם י"ל הואיל שהוא רק על הספק שאם תפול לה ירושה ע"כ מצד הסברא ראוי להיות כפול דהוי רק על צד א' ולפמ"ש הר"ן די"ל אף רבנן מודה בנכסי מלוג שיש לה ולא פליגא רק אם אין לה רק שיפחות לה שמא יפול לה ירושה וכ' שכן משמע לשון המשנה עי"ש ולפי"ז הו פחיתה וודאית ומקשה שפיר ויהי' מוכח לשיטת הגהמיי' דפוחת לה מנכסי מלוג שלה וצ"ע:
שוב ראיתי בר"ן דאף למ"ד מנ"מ אין פוחת לה מ"מ צאן וברזל וודאי פוחת לה וא"כ י"ל התי' הנ"ל לשיטת הגהמיי' על נכסי צו"ב אך הר"ן בעצמו לא ס"ל כהג"מיי הנ"ל דכי אם חזרה בתוך ד"ש לתקנת רבותינו פוחת לה זיי"ן דנרים לשבת הרי להדי' דלא כהגמיי' גם נ"ל די"ל דהגמיי' ס"ל אפ"ל למ"ד ממלאכה אין פוחתין לה קודם כלות הכתובה אם חזרה בה והיינו מטעם כל הפוחת אך לאחר שכלתה הכתובה פשיטא לי' כיון דלית בי' כל הפוחת אין סברא להפסיד הבעל מה שפחתה בימי מרדי' כיון שהפסידה להבעל וע"כ הביא ראי' מזה דה"ה למ"ד מורדת מתשמיש אף דלית בי' דין ממון מ"מ מסתברא דשניהם שוים וכן מסתבר יותר דלפי"ז שוים לגמרי מורדת מתשמיש ומורדת ממלאכה ולשיטת הר"ן צ"ל אף במורדת מתשמיש כס' התוס' בב"ק וכמ"ש המור"ש דלית בי' משום כל הפוחת:
ולכאורה נראה להביא ראי' לשיטת הגמי"י ממ"ד ר"פ אעפ"י תו' כתובה ככתובה נ"מ למורדת וק' לי לשיטת הר"ן הנ"ל דס"ל בפשיטות דאף מנכסי צו"ב פוחת לה וא"כ מאי קמ"ל תוס' כתובה ככתובה וכי תיסק אדעתין דתוס' כתוב' יהי' עדיף מנצו"ב שהכניסה לו והנה הר"ן הביא קושי' בשם הרמב"ן לשיטת הסוברים דאף ממתנה שנתן לה פוחת מאי קמ"ל תו"כ ככתובה ותי' הר"ן דמתנה שנתן פוחת לה מיד דאדעתא למשקל ומיפק לא נתן לה אבל הכתובה אינו פוחת מיד רק זיי"ן דנרים לשבת או לד' שבתות כרבותינו ולענין זה אמר תו"כ ככתובה שלא לפחות לה מיד ועי' בש"מ ר"פ אעפ"י כ' ג"כ פי' זה ורוצה להסתייע מרש"י והוא פי' נכון וממילא מיושב ג"כ הקושי' מצו"ב אך לשיטת הרמב"ן דנראה דפשיטא לי' דאף ממתנה אין פוחתין לה רק זיי"ן דנרין לשבת או כתקנת רבותינו תיקשי ג"כ מצו"ב וצ"ע על שלא הביא הר"ן ראי' לפירושו מצו"ב ולשיטת הגהמי"י י"ל דלענין זה הוי ככתובה כמו בעיקר כתובה אם חזרה קודם כלות הכתובה לא הפסידה כלום ה"נ הוי תו"כ ככתובה לדבר זה שקודם שכלתה הכתובה והתוס' אם חזרה לא הפסידה כלום דהוי לגמרי ככתובה ואף שיש לפקפק ע"ז כיון דהא דלא הפסידה אם חזרה הוא רק משום אסור לשהות וזה ל"ש בתו"כ מ"מ י"ל דלגמרי שוי' רבנן ככתובה וצ"ע על תוס' לעיל ריש פרק אעפ"י שכ' דלמורדת אתי' דלא כר"י דס"ל אפי' לשאם תפול לה ירושה פוחת פשיטא דפוחת מתו"כ וע"כ דלא ס"ל כפרושא דר"ן וגם לא כמו"ש דאל"כ אף לר"י אתי שפיר וצ"ע על שלא הקשו מנכסי צו"ב ודוחק לומר דס"ל מנכסי צא"ב אין פוחתין דמדברי הר"ן נראה בפשיטות דאין חולק בזה הן אמת די"ל דהר"ן לשיטתו דס"ל כלתא דר"ז מיירי באומרת בעינא לי' ומוכח דמנכסי צ"ב פוחתין ורק בבלאות הקיימין מבעי' לי' לרבא אבל לפמ"ש רש"י דמיירי במאיס עלי י"ל במורדת אף מנכסי צ"ב אין פוחתין אך מפשטות לשון הר"ן משמע דאף בלא הוכחה ס"ל דמנצ"ב פוחתין וק' מד"ת הנ"ל וביותר צ"ע על הריטב"א שכ' ר"פ אע"פ דברי התו' דלמורדת לא אתיא כר"י וסיים דאף מנכסי צא"ב פוחתין וק' לדידי' מאי רבותא דת"כ ככתובה כיון דאף מנצ"ב פוחתין וצ"ע:
שם תוס' ד"ה ר"ה ומורדת ממלאכה היינו מזיגת הכוס והקשה המוהרש"א א"כ מאי מקשה הגמ' נדה בת מלאכה היא הא מזיגת הכיס אסור בנדתה עי"ש שתי' דאפשר ע"י שינוי, ולפע"ד כיון דאינה מחויבת לעשות מלאכות אלו רק כדי שתהי' חביבה על בעלה ובנדה ל"ש זה ונהי דמותרת לעשות ע"י שינוי מ"מ אין סברא לומר שחייבת לעשות כן וכשאינה עושית תהי' מורדת וצ"ע על המוהרש"א וכוונת התוס' נלע"ד שהוא רק להוכיח אליבא דאמת דריב"ח ס"ל דאינה יכולה לומר א"נ ואיני עושה וע"כ הלכה כר"ה ועי' ברי"ף שכתב ג"כ להוכיח דהלכה כר"ה, ולפ"ז כ' שפיר דהומ"ל דאליבא דאמת ס"ל דיכולה לומר א"נ ואיני עושה ומורדת ממלאכה היינו הצעת מטה ואפי' נדה דתני בברייתא היינו מתשמיש דמתשמיש ודאי הוית מורדת כדמסקינן בתשמיש ל"פ דהוי מורדת ולפי ההו"א דמקשה בשלמא למ"ד מורדת ממלאכה נדה בת מלאכה באמת היה מוכרח דס"ל לריב"ח דא"י לומר א"נ ואיני עושה ומורדת היינו משאר מלאכות לא ממזיגת הכום וכן דברי התו' הוא רק אליבא דאמת כן נראה פשוט:
שם בא"ד דאינה חולה כ"כ כתב המוהרש"א ק"ק דלמא לעולם שא"י לסבול ואפ"ה הוית מורדת משום א"ד מי שיש לו פת בסלו ועי' מהרמ"ש שכתב דחולי ל"ה פת בסלו דמי יודע מתי תבריא ולפמ"ש תוס' ע"כ דאף מדיר מקרי פת בסלו שמא ימצא פתח לנדרו ועדיף ממורד א"כ למה לא תהי' חולי פת בסלו שמא תבריא, ולכאורה הי' נ"ל דהנה יש לדקדק מאי דקתני בברייתא אפי' נדה ואפי חולה הא הוי זו ואין צריך לומר זו דמה נדה שאי אפשר בשום אופן להיות ראוי ואפי' שארי קריבות אסורים אפ"ה הוי מורדת מכש"כ חולה דהוי מורדת לפי מאי דס"ל לתוספת דחולה היינו בראוי' לתשמיש דאינה חולה כ"כ:
לכן נראה דהנה נדה ע"כ מיירי שהתחילה למרוד בהיות' טהורה דמאי מרד שייך בנדתה ואפי' אמרה שתמרוד אחר כך לכשתטהר י"ל דהוי פטומי מילי בעלמ' וכ"כ הר"ן להדיא בשם הירושלמי דע"כ מיירי שהתחילה למרוד קודם נדתה דאל"כ התורה המרידתה עיי"ש מעתה נקט רבותא חולה דבזה משכחת שהתחיל' למרוד בחלי' וס"ד דאפשר כיון שהיא חולה התשמיש קשה לה אף שהיא ראוי' לתשמיש מ"מ הוא קשה לה קצת וס"ד דלא הוי מורדת ואשמעי' דאפ"ה הוי מורדת והנה כ"ז אם היא ראוי' לתשמיש אבל אם אינה ראוי' עכשיו לתשמיש ע"כ צ"ל ג"כ דמיירי שהתחילה למרוד קודם חלי' כמו נדה ושוב הוי כש"כ מנדה וע"כ הוכיחו דע"כ ראויה לתשמיש דאינה חולה כ"כ אך לפי"ס המורמ"ש הנ"ל די"ל חולה ל"מ פת בסלו נסתר תי' זה די"ל לעולם שאינה בת תשמיש והתחיל' למרוד קודם חלי' ואפ"ה לא הוי כש"כ דס"ד דל"ה פת בסלו קמ"ל דמקרי פת בסלו וכס' תו' במדיר וע"כ הוי מורדת ולעולם דא"ר לתשמיש והדרא קושית מהרש"א לדוכתי':
אמנם נ"ל פשוט דהא צריך להבין המקשן דהקשה למ"ד מורדת ממלאכה מחולה ולמ"ד מתשמיש מנדה ולא ס"ד דא"ד מי שיש לו פת בסלו וקשה לדידי' איך הי' מתרץ הברייתא ממ"נ מורדת ממאי אי ממלאכה קשה חולה ואי מתשמיש קשה נדה וצ"ל דהוי ס"ד מורדת מתרווייהו הוי מורדת בין ממלאכה בין מתשמיש והוי סבר נדה היינו מורדת ממלאכה, וחולה מתשמיש, ע"כ הוי ס' דחולה מיירי שראוי לתשמיש כיון דלא אסיק אדעתי' סברת א"ד מי שיש לו כו' וע"כ הקשה התוס' כיון דס"ד ע"כ דאינה חולה כ"כ שפיר י"ל דראוי' למזיגת הכוס ודוק: