חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף נח:
רש"י ד"ה המותר פי' רש"י שהקדוש המותר כבר עמדו ע"ז קמאי מנ"ל לרש"י הא דלמא מיירי שהקדיש כל מע"י ובמותר מעשי ידי' פליגי עי' במפורשי' ולע"ד נראה דהנה הפ"י הקשה על הרמב"ם שפסק מזונות דאו' א"כ אמאי מוקי סתמא דתלמודא הכא מלהא דרב דלא כהלכתא הו"ל למימר דרב ס' מזונות דאו' ותקנו מע"י תחת מזונות משום איבה דמזונות ומש"ה מצית למימר איני נזונות וא"ע עי"ש שהאריך בקושי' זו:
ונראה דהגמ' הוכיח דס"ל לרב מזונות דרבנן דהנה לכאורה ע"כ מוכח דרב ס"ל דאף מה שכנגד המעה יכולה לומר איני נוטלת המעה כו' דלא כשיטת רבינו יונה, דהנה המהר"ם לובלין בחדושיו הקשה על שיטת רבינו יונה מהא דקאמר בגמ' ופליגא על ר"ל דאמר דטעמא דר"מ מפני שיכול לכופה הא ר"מ במותר איירי ולשיטת ר"י מודה רב במותר ותי' בדוחק מדאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה למע"י ולא אמר למותר מע"י משמע דאפי' בעיקר מע"י יכול לכופה ופליג אדרב והנה כ"ז לשיטת הר"י צריכנן לדחוקי ע"כ כתי' מהרמ"ל אבל מסתם גמ' לא מוכח הך תירוצא וקשה קושי' מהרמ"ל הא ר"ל במותר איירי א"ו דרב ס"ל דאף במותר יכולה לומר איני נוטלת המעה ואיני נותן המותר ולפ"ז קשה על רב למה לא קאמר יכולה אשה לומר לבעלה איני נוטלת המעה ואיני נותן המותר דאם נימא דרב ס"ל מזונות דאו' א"כ הא דיכולה לומר על גוף המזונות א"נ וא"ע הוא מלתא דפשיטא כיון דמזונות דאו' א"כ ודאי מזוני עיקר ויותר הו"ל למנקט רבותא במותר לאשמועי' דמעה עיקר א"ו מוכח דרב ס"ל מזונות דרבנן א"כ הכל חדא המזונות והמעה וחדא מינייהו נקט והנה כ"ז לסתמא דתלמודן אבל רש"י לשיטתו דס"ל כשיטת ר"י כמ"ש המהרמ"ל שם א"כ אליבא דרש"י צריכנן לתירוצא דמהרמ"ל וי"ל דרב סבר מזונות דאורייתא ושפיר הוצרך רש"י לעיל דף מ"ג לפרש היכא דבע"כ מתזנא ל"ש איבה דמזונות א"כ עיקר התקנה לטובת הבעל ואינה יכולה לומר אי אפשי, מעתה ניחא דברי רש"י במשנה דלשיטתו ע"כ צריכנן לתירוצא דמהרמ"ל וס"ל לרש"י בשלמא אם מפרשי' דהמותר לבד הקדיש שפיר אפשר לומר תי' הנ"ל אבל אי אמרי' דהקדיש הכל לא שייך לומר טעמא דר"מ כו' אלא מתוך שיכול לכופה נעשה כו' הא גוף מע"י ודאי לא עליהם נתכוין דהא אין יכול לכופה עליהם ואין כאן נעשה א"כ מה"ת לומר נגד המותר דהקדיש הידים כיון דעל גוף מע"י לא נתכוין כלל ע"כ הוכיח רש"י דפירושו דהמותר לבד הקדיש ושפיר אפשר לומר כתי' מהרמ"ל אמנם הרמב"ם משמע מלשונו דס"ל הפי' במשנה שהקדיש הכל ול"ש תירוצא דמהרמ"ל מוכח שפיר דרב ס"ל מזונות דרבנן:
ולפי"ז י"ל קושית הר"ן על הרמב"ם פ"ו מערכין הכ"ח שכ' המקדיש כו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהם הרי כל מעש"י הקדש ותמה הר"ן דא"כ מאי צריך ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה כיון דמהני באמר ה"ה בלא אמר עי"ש שהרחיב הקושיא ולפמ"ש ניחא כיון דהרמב"ם מפרש המשנה דהקדיש הכל א"כ אף דנותר לה ונגד המותר יכול להקדיש הידים מ"מ נגד מעש"י איך יכול להקדיש ע"כ הוצרך ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה מעתה שפיר יכול להקדיש אף דאינו נותן לה מ"מ הוי הקדש לכשיתן לה או שתמות ואף דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל מ"מ כין שיכול לכופה חל ההקדש מעתה וכ"כ הרא"ה סברא זו והובא בפ"י רק הרא"ה ס"ל דר"ל ס"ל לאח"מ קדוש וזה דוחק דבירושלמי איתא להדיא דר"ל ס"ל מחיים קדוש ולפמ"ש ניחא ודוק ולפ"ז יש ליישב קושית מהרמ"ל על הר"י שכתבתי לעיל דלפמ"ש ע"כ מוכח דאף במעש"י יכול לכופה, ולפי שיטת המהר"ם שיף דס"ל דהכל תלוי במעה מוכח דר"י לא ס"ל כרמב"ם דאל"כ תקשי קושי' מהרמ"ל ואין לתרץ דדייק לשון מע"י דעדיין קשה דלמא ס"ל מעה תחת מע"י וא"ל איך יכול לכופה על מותר דלשיטת הרמב"ם נוכל לומר באמת דא"י לכופה רק מש"ה אמרי' נעשה משום דנותן לה ותי' מהרמ"ש ממילא נסתר לפ"ז היה הוכחה להרמב"ם דלא כשיטת ר"י אבל רש"י דס"ל מותר הוי מילתא באפי נפשי' שפיר נוכל לומר כתי' מהרמ"ל ומהרמ"ש ומזה ג"כ הוכחה לרש"י דמותר פירושו שהקדיש המותר לבד דאם הוי הפי' במתני' שהקדיש הכל קשה מנ"ל להגמ' להוכיח דפליגא אדר"ל דלמא כשיטת הרמב"ם וכנ"ל אבל אי הוי מלתא בא"נ מוכח דלא כרמב"ם והנה כ"ז הוא ליישב שיטת הרמב"ם שלא תקשה עליו אבל שיהי' הוכחה לדינו זה אין לנו עדיין אך לשיטת מהרמ"ל אפשר להוכיח מכאן שיטת הרמב"ם די"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת ר"י והי' קשה לו קושית מהרמ"ל וצ"ל כמש"ל לפי פי' הרמב"ם בגמ' והי' קשה להרמב"ם מנ"ל להגמ' לומר ופליגא דלמא הפי' במתני' כמו שפי' רש"י ול"ק ר"ל רק אמותר ע"כ הוכיח הרמב"ם היכא שנותן לה יכול להקדיש הידים אף שאין יכול לכופה והוכיח הגמ' שפיר דא"ל דלא קאי רק אסיפא א"כ קשה ל"ל למימר מתוך שיכול לכופה דהא מעלה לה ור"ל ס"ל מחיים קדוש כמו שאי' בירושלמי אלא ודאי דלא קש' אסיפא לחודא, אבל למוהרמ"ש אין הוכחה לדינו של הרמב"ם וקם הרמב"ם בשיטתו של מוהרמ"ל:
אך לפ"ז תיהדר קושי' הפ"י הנ"ל לדוכת' על הרמב"ם כיון דס"ל כר"י בע"כ צ"ל כתי' מהרמ"ל ונסתרו דברינו לעיל גם הפוסקים כתבו דמסתימת הרמב"ם משמע דלא ס"ל כר"י ועוד דלפמ"ש ליישב שיטת הרמב"ם דהפי' במתני' שהקדיש הכל ל"ש תי' מוהרמ"ל על רב דס"ל יכולה אשה לומר איני ניזונית וא"ע לפ"ז דלשיטתי' ל"ש אליבא דרב תי' מוהרמ"ל היה להגמ' הוכחה ברורה דרב ס"ל מזונות דרבנן כמש"ל רק דלעיל כתבתי בלא הוכחה דהרמב"ם לא ס"ל תרוצא דמהרמ"ל ולפמ"ש ליישב מוכח דלא ס"ל אך דלפ"ז קשה סוף סוף מנ"ל להגמ' להוכיח דרב ס"ל מזונות דרבנן וא"ל כנ"ל דאל"כ אמאי לא מוקי מחיים קדוש ורוצה להעלות לה מעה דלמא ס"ל מזונות תחת מעה וא"ל א"כ תיקשי קושית תוס' אמאי לא מוקי במעלה לה די"ל כתי' מהרמ"ל דהא לשיטת הרמב"ם אם מעלה לה אף דא"י לכופה שייך נעשה וא"ל כנ"ל דהא להרמב"ם ל"ש נעשה מכח הרישא ז"א דהשתא קיימי' דרב ס"ל מה שתחת המעה דהוי מדרבנן יכול לכופה והוי ממש כמו לר"ל ותי' לא שייך לא מבעי' תי' מהרמ"ש דהא השתא א"צ הוכחה לדינו של רב דל"ק כלל מהברייתא וגם פי' מהרש"א שפי' ברש"י ל"ש לתרץ דהשתא א"צ להעמיד רישא בניזונת אך לכאורה י"ל זה דאם נאמר דרב ס"ל מזונות תחת מותר צ"ל דר"א ס"ל מעה תחת מותר ובמעלה לה מעה וזה דוחק בתי' התוס' ודוק ולפ"ז ניחא ג"כ דלכאורה קשה על מש"ל לתרץ קושית הפ"י דהי' קשה להגמ' אמאי לא קאמר יכולה לומר אני נוטלת מעה הא י"ל דלא קאמר כן דסמך על מה שאמר לאחר מ"ק וכהוכחת הגמ' אבל לפ"ז ניחא כיון דמרב גופא לא מוכח דאיכא למימר להיפוך כמ"ש רק מר' אדא מוכח וע"ז א"א לומר דרב סמך ע"ז וק"ל:
ומה שנ"ל הוכחה לשיטת הרמב"ם דלכאורה קש' בגמ' דקדוק עצום מה לו לר"ל לומר ל"ת טעמא דר"מ כו' כיון דאין נ"מ מזה דהרי אדם מקדיש דבר שלא ב"ל וכמדומה לי שראיתי קושיא זו בשם הריטב"א וע"ק קושי' תוס' ד"ה לאחר שאתגייר על תי' הר"א משנזא אמנם לפי שיטת הרמב"ם ניחא דאיכא למימר דר"ל ס"ל באמת לחלוק כקושי' התוס' וס"ל באמת דר"מ ל"ס אדם מקדיש דבר שלב"ל רק היכא דהגוף בעולם וס"ל דטעמא באמת במתני' מכח נעשה רק דקושי' הגמ' קאי ל"ל לר"ל למימר מתוך שיכול לכופה כיון דמעלה לה וכדינו של הרמב"ם וא"ל דהא כנגד מעש"י אין מעלה לה ז"א דאם אמרי' היכא דהגוף הוא בעולם יכול להקדיש א"כ אף נגד מעש"י יכול להקדיש הידים כשאין לה א"ו דס"ל לר"מ אין אדם מקדיש דבר שלב"ל אף דהגוף בעולם ומקשה הגמ' שפיר ותי' הגמ' מההיא אין כו' פי' דר"ל קאמר מש"ה מתוך שיכול לכופה אף דנאמר דס"ל לר"מ אין א"מ דשלב"ל כלל וזה קאמר רק לרווחא דמלתא אבל מגוף אוקימתא לא נאיד ר"ל וכ"ז לשיטת הרמב"ם שפיר אפשר לומר דקושית הגמ' קאי ל"ל למימר מתוך שיכול לכופה אבל לשיטת הר"ן דאינו יכול להקדיש הידים אם אינו יכול לכופה תיקשי קושית תוס' וגם קושית הריטב"א ומוכח כהרמב"ם:
שם ברש"י והמותר קנוי לו תחת מעה כסף, ויש להקשות כיון דרש"י כתב דהמותר הוא תחת מ"כ וזהו למ"ד לאח"מ קדוש א"כ אפי' לא יהי' קנוי לו תקדש כיון דס"ל לר"מ אדם מקנה דשלב"ל ומאי בעי רש"י בזה דקנוי כיון דמיירי באינו מעלה לה גם מאי בעי רש"י במאי שכ' שלא הקדיש מעש"י עצמן וכבר כתבתי לעיל בזה באריכות והי' נ"ל דאפשר לומר דקשה לרש"י קושי' תו' מותר דקדיש לאח"מ הא ל"ה עבידא דאתי והי נ"ל לשיטת ר"י דיכול לכופה למותר וא"כ הוי בידו להקדיש מעכשיו מש"ה יוכל להקדיש לאח"מ אף דל"ה עבידי דאתי וכעין שכת' תו' לקמן דלמ"ד יכולה לומר א"נ וא"ע הוי בידה ומהני אפי' למ"ד אא"מ דשלב"ל ה"נ מהני לר"מ אפי' ל"ה עבידי דאתי וע"כ הוכרח רש"י לומר המותר קנוי לו תחת מ"כ ומכש"כ דא"ש טפי לשיטת המוהרמ"ש דהכל תלוי במ"כ ע"כ הוכרח רש"י לדקדק ולכתוב תחת מעה כסף ולפ"ז י"ל דמע"י עצמן לא קדוש לאח"מ כיון דא"י לכופה תו ל"ה עבידי דאתי, מעתה י"ל דמש"ה הוכרח רש"י לומר דלא הקדיש מע"י דא"כ הוי משמע דהמותר ממע"י עצמן ג"כ קדוש לאח"מ כיון דקתני עושה ואוכלת המותר כו' ובאמת המותר ממע"י עצמן לא קדוש לאח"מ דלא הוי עבידי דאתי ע"כ פירש רש"י המותר לחוד ודוק:
עוד י"ל ע"פ שיטת הפוסקים בהקדיש דשב"ל עם דבר שלא ב"ל דל"מ למ"ד קני את וחמור ל"ק כלום וכ"ד קצת פוסקים עי' סי' ר"ג ובסמ"ע שם ע"כ מוכרח לומר דלא הקדיש רק המותר לחוד דאי הקדיש הכל כמו דל"מ למע"י דל"ה ע"ד ה"נ ל"מ למותר ולפ"ז י"ל דהוכרח רב להפך הברייתא ולא רצה לאוקמי בא"נ וסיפא אצטריך לי' די"ל דהי' קשה לו קושית הר"ן ל"ל נקט הדין במע"י עצמן דקדוש לאח"מ אבל אי אמרי' דבמע"י א"י לכופה א"ש דלא נקט במע"י עצמן דל"ה ע"ד:
גם י"ל ע"ד הנ"ל דלכאורה ק"ל * לפמ"ש הר"ן בנדרים דקושית הגמ' דלקמן והא משעבדא לי' קאי אף לר"מ דס"ל א"מ מכל מקום כיון דל"א לכי מגרשה דעתה מעכשיו וכיון דמעכשיו ל"מ אף אחר כך ל"מ א"כ ק' היכא דהקדיש הוא נימא נמי הכי כיון דמעכשיו ל"ת ה"נ ל"מ לאח"מ ואף דהייתי יכול לחלק דבאשה לאחר גירושין נהי דחייל מ"מ לא חייל על המע"י שעשתה קידם גירושין אבל באיש כיון דלאח"מ חייל על המע"י עצמן שעשתה תחתיו מש"ה א"צ לומר להדיא לאח"מ מ"מ מראיו' הר"ן שם מלאחר שיחלוץ לך יבמיך משמע דאין חילוק ולפמ"ש הב"ש סי' פ' דהיכא דהוי בידה ל"צ לומר לכי מגרשה א"כ י"ל ה"ה גבי בעל כיון דהוי בידו לענין מותר כשיטת ר"י ע"כ מהני לאח"מ אפי' בלא אמר וע"כ הוכרח רש"י לומר שקנוי לו תחת מ"כ, ולפ"ז מיושב הא דהוכרח הגמ' לומר דרב ס"ל מ"כ תחת מותר ולא להיפוך לשיטת מוהרמ"ש דהכל תלוי במעה דאי הוי מזונות תחת מעה ל"ה בידו ול"מ לאח"מ, והנה לשיטת הב"ש הנ"ל י"ל דעת הרמב"ם דקונמת מהני לדשלב"ל דלפמ"ש הב"ש דמש"ה מהני להרמב"ם יקדשו ידיך משום דהוי בידו וצ"ל בע"כ דלא ס"ל כשיטת הר"ן דלענין טוחנת ואופית ל"ה בידו וא"כ קשה לפמ"ש הר"ן ריש המדיר דהרמב"ם ס"ל דקושית הגמ' התם קאי לרבנן דפליגא על ריב"נ ול"ל קונמת מפקיע עי"ש וקשה מנ"ל להגמ' הא וצ"ל דס"ל להגמ' דאי הוי ס"ל קונמ' מפקיע למה א"צ להפ' ניחוש שמא יגרשנ' [ול"ל להגמ' דרבנן ל"ח לשמא או טעמו של הר"ן בנדרים ולשיט' הב"ש עדיין ק' לרבנן כיון דהוי בידה למה ל"מ לרבנן אפי' בלא קונמת ועדיין קשה ל"ל ניחוש שמא יגרשנה א"ו מוכח דמיירי שלא הקדישה הידים והוי דשלב"ל ממש רק דאפ"ה מהני לריב"נ דקונמת מהני לדשלב"ל ומש"ה לרבנן דל"ל הך סברא דקונמת מש"ה א"צ להפר ולפ"ז לפי"מ שהוכיחו הפוסקי' דקונמת לא מהני לדשלב"ל עי' בלח"מ ובנקה"כ י"ד סי' רל"ד מוכח בע"כ דהרמב"ם ס"ל לענין טוחנת ואופה א"י לומר א"נ וא"ע דמש"ה ל"מ אפי' באמרה יקדשו ידי אלא מטעמ' דקונמת ומש"ה א"צ להפר לרבנן כיון דל"ל האי סברא דקונמת ומוכח דלא כהב"ש:
**(הג"ה שוב נ"ל די"ל ע"כ לא כתב הר"ן דצ"ל לכי מגרשא רק היכא דמטלת האיסור על הידים וחל האיסור בפ"א וכיון דלא חל עכשיו כמו שאומר שוב ל"ח משא"כ היכא דמטלת האיסור על מע"י שבכל פעם שבא המע"י לעולם חל האיסור שפיר יכול לחול כשימצא מקום לחול וראיה ברורה לזה מדלא מקשה הגמ' הך קושי' והא משעבדא לי' רק לתי' ר"ה ברי' דר"י דאמר באומר יקדשו ידי לעושיהן ולפמ"ש מיושב ולפי"ז מיושב הקושיא על מותר דמתני' מיירי שאומר שמע"י יהי' הקדש ע"כ שפיר מצי לחול כשימצא מקום לחול ודוק: ע"כ):**
אך לפ"ז תיקשי לכאורה לפי"מ שנראה מל' הרמב"ם דיקדשו ידי מהני אפי' בלא קונם [וכ"נ שהבין הט"ו י"ד סי' רל"ד ס"ק נ"ט עייש"ה וכ"נ שהבין הח"מ והב"ש בשיט' הרמב"ם] דבשלמ' בגמ' אף דאמר ר"ה ברי' דר"י יקדשו ידי פי' הב"י דמיירי בקונם משום דקאי אמתני' דקונם אבל בדברי הרמב"ם דחוק לפרש כן כ"נ כוונת הח"מ והב"ש, ולדידי' אפ"ל דהרמב"ם סמך במ"ש האי דינא בה' נדרים מוכח דבקונם מיירי) וקשה הא הוי דשלב"ל וגם קושי' השני' דהא ל"א לכי מגרשה [ואפ"ל דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דאף ק"ד מפקיע מידי שעבוד אך לפ"ז תיקשי מ"ט דרבנן דבשלמא אי תלוי בקה"ג י"ל דס"ל אין מעילה בקונמת כמ"ש באס"ז] והי' נ"ל דאפ"ל דה"ט דהנה לכאורה קשיא לשיטת הפוסקי' סי' ר"ג דמקנה דבר שלא בא לעולם עם דשב"ל דקנה הכל ומדברי הר"ן דהכא דתי' לקושי' תו' דל"ה בידה לומר א"נ וא"ע דא"י להפקיע עצמה מטחינה ואפיה וקשה נימא כיון דסו"ס יכולה להפקיע עצמה משאר מלאכות הוי כמו דבר שב"ל עם דשלב"ל לענין טחינה ואפי' [גם מוכח מזה דלא כמ"ש הט"ז בשם רש"ל דבכולל יכול לאסור אף מה שמשועבד לחבירו עי' יו"ד סי' רל"ד ולי הי' נראה דהתם טעמא אחרינ' כיון דאסרה לכל העולם ל"ש לומר אלמוה דהוי כמו איצטלא כיון דאינה מפקעת מבעלה לחוד] גם בס' הפלאה הניח בצ"ע לשיטה זו מהאבעי' בנדרים מאי בחילופיהן עיי"ש:
ונ"ל דע"כ לא סבירא להנך פוסקים דמהני אגב היינו היכא שרוצה להקנות או להקדיש דאין מי שיקפיד כנגדו רק דאנן אמרי' דהקנין אינו חל מצד דהוי דשלב"ל בזה שפיר אמרי' דאגב מהני אבל לאסור בקונם דהוי פירות חבירו ע"ח דאפי' פירותיו ע"ח הו"א דל"מ לאסור כיון דאינו מטיל את האיסור רק ע"ח ולאו כל כמיני' לולי דמצינו כן דהא הגמ' עושה רבותא מזה שאוסר פירותיו ע"ח אבל דבר שלב"ל דמקרי פ"ח ע"ח י"ל דאין לו כח כלל לאסור כיון שאינו ברשותו אין לו כח להטיל איסור ע"ח ומאי מהני בזה מה שהוא דשלב"ל עם סו"ס על הדשלב"ל אין לו כח להטיל האיסור משא"כ במקדיש ומקנה דאינו מחייב לשום אדם רק מכח שמקנה לחבירו או מקדיש הדבר ממילא נאסר לאחר ואם הוא דשלב"ל אין הקנין או ההקדש נתפס אבל אם הוא עם דשב"ל מהני אגב ודוק בזה:
ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם דמש"ה מהני ביקדשו ידי די"ל דס"ל כשיטת הר"ן דא"י להפקיע מטחינה ואפיה רק דאפ"ה מהני דלענין הקדש שפיר מהני מטעם אגב ואפ"ה א"ש לרבנן דס"ל א"צ להפר ה"ט כיון דלענין טחינה ואפיה ל"ה בידו ומטעם אגב ל"מ כיון דמתניתין מיירי בקונם ל"מ אגב כמש"ל דסו"ס אין יכול לאסור פירות חבירו ע"ח והא דמהני אף דל"א לכי מגרשה באומרת יקדשו ידיך דל"ל כמ"ש הב"ש מטעם בידו דהא לענין טחינה ואפי' לא הוי בידו דלענין זה נראה דל"מ אגב דסוף סוף לא אמר לכי מגרשא:
ונ"ל עפי"מ דאי' במס' שבועות גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו וקאמר התם דהוי תרומה והקדש ב' כתובים ופי' רש"י תרומת המשכן מוכח מזה דלענין הקדש א"צ להוציא בשפתיו ולפ"ז י"ל דקושית הגמ' והא משעבדא לי' לפמ"ש הר"ן דהקושיא היא אף לר"מ דסתמא עכשיו משמע היינו כיון דדבורה בטל לענין מעכשיו ולאחר גירושין אין כאן דבור ואף דמסתמא כוונתה הי' דאם לא חל מעכשיו יחול לאח"ג [דמנ"ל לומר דהוי קפידא שאם לא יחול עכשיו אף לאח"כ ל"י] מ"מ אמירתה ל"מ דהא אמירתה היא על עכשיו וא"כ י"ל זהו בקונמת דהוי מתורת נדר דהא אין כאן הקדש גבוה וצריך להוציא בשפתיו מש"ה אם ל"א לכי מגרשא ל"מ אבל ביקדשו ידיך שכ' הרמב"ם דמהני לפמ"ש בשם הח"מ והב"ש דמיירי בהקדש ממש שפיר י"ל דמהני אפי' אם ל"א לכי מגרשא כיון דמסתמא כוונתה הי' אף אם לא יחול עכשיו יחול לאח"כ רק דל"ה דבור ובהקדש סגי במחשבה לחוד ולפ"ז מיושב ג"כ קושי' הנ"ל דבמתני' דהוי הקדש מהני לאחר מיתה אף דל"א משום דבמחשבה סגי כן נלע"ד נכון:
ולפ"ז צ"ל תי' ראשון הנ"ל על רש"י דס"ל כשיטת ר"י ומשום דל"ה ע"ד הוצרך רש"י לומר המותר קנוי לו כנ"ל והנה לשיטת ר"י קשה קושי' מהר"ם דלמא הא דקאמר ר"ל יכול לכופה היינו למותר [וס"ל מעה ת"מ וק' אף לשיטת מהרמ"ש] וי"ל ע"פ שיטת הרמב"ם דס"ל לדידן יקדשו ידיך מהני אף דא"י לכופה וכ' הכ"מ דלדידי' הא דאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה ל"ד רק כיון דס"ל לר"ל שיכול לכופה נקט האי לישנא וקשה מנ"ל להרמב"ם הא וי"ל דהי' קשה לו קושית מהר"ם לשיטת ר"י וליישב זה י"ל עפי"מ דקשה לר"ל למה נקט מתני' הדין במותר ול"ש תירוץ הר"ן ובעה"מ דהוי רבותא אף דל"ה עבידי דאתי דהא לר"ל ל"ה הטעם כלל משום אדם מקדיש כו' וצ"ל דהוי רבותא אף שאין יכול לכופה לעשות מותר אפ"ה יכול להקדיש הידים ועי' ברא"ה שרצה להוכיח מזה שיכול לכופה לעשות מותר עכ"פ הוי רבותא ולפ"ז הוכיח הגמ' בע"כ לר"ל יכול לכופה אף על מע"י דאל"כ הו"ל לאשמועי' במע"י רבותא טפי אף שאין יכול לכופה כלל ואפי' מה שעושית יכולה לומר א"נ ואיני נותן לך [לאפוקי במותר דמ"מ אם עשתה מותר הוי שלו לשיטת ר"י] ואפ"ה מהני יקדשו ידיך א"ו דר"ל ס"ל דאפי' במע"י עצמן יכול לכופה ע"כ הוי מותר רבותא טפי דהו"א כיון שאין יכול לכופה לעשות מותר ל"מ יקדשו ידיך ע"כ קמ"ל דמהני או כשיטת הרא"ה דיכול לכופה לעשות מותר וכ"ז אם נימא כשיטת הר"מ דאף בא"י לכופה מהני יקדשו ידיך וק' דהו"ל לאשמועי' רבותא במע"י אבל לשיטת הר"ן לא מוכח מידי דהא לא מצי למנקט ברישא כיון דא"י לכופה ולעולם ר"ל לא קאי רק אמותר וע"כ לשיטת הר"ן מוכח דלא כר"י כמו שפסק באמת הר"ן אבל ר"י והרמב"ם י"ל דקיימא בחדא שיטה ול"ק קושית מהר"מ ומוכח כדעת הרמב"ם:
אך לפ"ז יקשה על הטור דס"ל כשיטת הר"י ובהא ל"ס כהרמב"ם דלא הביא כלל הא דיקדשו ידיך וקשה קושית מהר"מ ונ"ל להוכיח לשיטת הר"י דלא כהרמב"ם עפמ"ש עוד המהרמ"ל מנ"ל לרב דלמא מחיים קדוש ונדחק בתרוצו [גם יש לי לפקפק בתירוצו כמ"ש לקמן אי"ה] ולע"ד י"ל דהוכרח רב לומר לאחמ"ק דאי מחיים ובמעלה לה קשה קושי' הר"ן ובעה"מ ל"ל נקט במעש"י עצמן וא"ל כמו שתי' דמותר הוי רבותא אע"ג דל"ה ע"ד והוא דבדבר שלא בא לעולם כזה אפי' ר"מ מודה דקשה הא עדיין איכא למטעי דבאמת ל"מ משום דבר שלב"ל רק דאפ"ה הוי קדוש משום דר"מ ס"ל א"א מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר יקדשו ידיך וכיון דבאמת ס"ל לרב דהוי ע"ד ומהני לר"מ א"כ יותר הו"ל למתני' לאשמועי' במע"י עצמן דהוי מוכח עכ"פ לר"מ דא"מ דבר שלב"ל דבמע"י ל"ל משום נעשה דהא א"י לכופה א"ו דמתני' אשמועי' דמותר קדוש אפי' באינו מעלה לה דומיא דרישא דס"ס א"מ לה אף שהיא אינה רוצית ה"ה בסיפא מיירי ג"כ שא"מ לה ומוכח דהוי מטעם אדם מקדיש דבר שלב"ל ושפיר הוי מותר רבותא דל"ל משום נעשה כיון דא"מ לה ולפ"ז מוכח דלא כשיטת הרמב"ם דלדידי' ל"ק דהו"ל לאשמעי ברישא דאדרבא אי הוי אשמועי' במע"י עצמן הו"מ למטעי משום נעשה דאף בא"י לכופה שייך נעשה מדלא השמיענו במע"י עצמן דהוי רבותא טפי לענין נעשה א"ו משום דר"מ ס"ל א"מ דבר שלב"ל הוי מותר רבותא טפי ולעולם דלמא מחיים קדוש א"ו מוכח לשיטת הר"י דלא כהרמב"ם ולפ"ז הדרי קושית מהר"מ הראשונה לדוכת' דלמא לא קאי ר"ל רק אמותר ול"ק דהוי לי' לאשמועינן במעשה ידיה עצמן דהא במע"י ל"ש נעשה:
ונ"ל דתוס' הקשו על תי' הר"א משנזא מאי מקשה הגמ' דלמא התם שאני דהגוף בעולם ואפ"ל דהפי' בגמ' הוא כך דהנה מלבד זה תמוה מאי בעי ר"ל בהא דקאמר ל"ת כיון דבאמת טעמא דר"מ משום אדם מקדיש דבר שלא ב"ל רק די"ל דבאמת ר"ל ס"ל דר"מ מודה היכא שאין הגוף בעולם רק דקושית הגמרא הוא על ר"ל כיון דעכ"פ היכא דהגוף בעולם ס"ל לר"מ דאדם מקדיש אם כן למה קאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה הא אפי' א"י יכול לכופה יכול להקדיש הידים לכשיתן לה ותהי' מרוצה ליקח מזונות א"כ באותו שבוע שלקחה מזונות משועבדים הידים להבעל והידים הם בעולם עכשיו ע"כ יכול להקדיש הידים לכשיתן דלכאורה נראה דע"כ ל"פ הר"ן על הרמב"ם רק במאי דס"ל באומר יקדשו ידיך מע"י קדושים לעולם כשנותן לה וכיון שיכולה לחזור בכל פעם הוי דשלב"ל דהא אנן קיי"ל אף היכא דהגוף בעולם א"י להקדיש אבל אם נתרצה ולקחה המזונות לשבוע זו י"ל דאף הר"ן יודה שיכול להקדיש הידים דע"ז אין להר"ן ראי' לסתור סברת הרמב"ם דר"ל הוצרך לומר מתוך שיכול לכופה שיהי' מע"י קדושים לעולם כשיתן לה אף שבשעת הקדש עדיין לא לקחה ע"כ צריך לומר מתוך שיכול לכופה רק זה שייך אי אמרי' דר"מ ל"ל כלל אדם מקדיש כו' אבל כיון דמוכח דהיכא דהגוף בעולם ס"ל לר"מ בוודאי אדם מקדיש קשה שפיר למה הוצרך לומ' מתוך שיכול לכופה דהא יכול להקדיש הידים לכשיתרצה ליקח מזונות דהא סו"ס הידים הם בעולם וע"ז משני הגמ' מהאי אין כו' דהיינו ר"ל נקט לאלומי מלתא דאפי' היכא דהגוף בעולם לא מוכח מכאן דס"ל לר"מ א"מ אבל עיקר כוונתו דלא להוכיח מכאן דר"מ ס"ל היכא דאין הגוף בעולם א"מ דבאמת י"ל דר"מ ס"ל אא"מ ומשום נעשה ומיושב שפיר:
ולפי"ז מיושב קושית מהרמ"ל הנ"ל דמוכח לר"ל דאפי' במע"י יכול לכופה דאל"כ הו"ל לאשמועי' במע"י דמהני משום נעשה דהוי רבותא טפי דאפי' א"י לכופה מהני מה שמקדיש הידים דהיכא דהגוף בעולם א"מ כו' א"ו מוכח דאף ברישא יכול לכופה [וא"ל דמשום רבותא דריה"ס נקט במותר לאשמועי' דל"ל כלל נעשה אבל ברישא הו"א משום דס"ל אא"מ בו' אפי' היכא דהגוף בעולם מש"ה ל"ש נעשה דסו"ס לא הו"ל למשבק דינא דרישא דהוי רבותא לר"מ ולפחות הו"ל לאשמועי' בתרווייהו וא"ל עכשיו כיון דאף ברישא שייך נעשה לר"מ הדרי קושית מוהר"מ השניי' לדוכתי' דלמא מחיים קדוש וא"ל כנ"ל כיון דמצינן למימר משום נעשה הו"ל לאשמועי' ברישא דהא עכשיו אף ברישא שייך נעשה דז"א דס"ט מצינן למימר שפיר אי הוי מחיים קדוש הו"ל לאשמועי' ברישא דלא ניטעה לומר טעמא משום נעשה וא"ל דגם ברישא הו"א טעמא משום נעשה מ"מ יותר הו"ל לאשמועי' ברישא דאף דנימא הטעם משום נעשה כיון דא"י לכופה בע"כ צ"ל דהיכא דהגוף בעולם יכול להקדיש דאל"כ ל"ש לומר יקדשו ידיך ומוכח עכ"פ דר"מ ס"ל א"מ אבל בסיפא מצינו למימר טעמא משום נעשה ולא מוכח כלל דר"מ ס"ל א"מ כו' א"ו דמתני' מיירי בא"מ לה ולאח"מ קדוש משא"כ לרמב"ם דס"ל דשייך נעשה אפי' אם אא"מ ל"ק כלל דהו"ל לאשמועי' ברישא דאדרבא אי הוי אשמועי' ברישא הו"א טעמא משום נעשה ומדאשמעי' בסיפא מוכח דטעמא משום א"מ דשלב"ל דאי משום נעשה הוי ברישא רבותא טפי דאפי' א"י לכופה אמרי' נעשה ולעולם דלמא מחיים קדוש אבל אי אמרי' דלא כשיטת הרמב"ם מוכח שפיר דל"ה מח"ק דא"כ מצינו למטעי דס"ל לר"מ אא"מ אפי' היכא שהגוף בעולם ובסיפא מהני משום נעשה וברישא ל"ש כיון דס"ל לר"מ אא"מ ל"ש כלל נעשה כיון שא"י לכופה [וזה אין סברא לומר דהמשנה סמכה על הברייתא) וא"כ יותר הו"ל לאשמועי' ברישא דאף אי הו"א טעמא משום נעשה מ"מ הוי מוכח דהיכא דהגוף בעולם יכול להקדיש לר"מ דאל"כ ל"ש נעשה א"ו דמתני' מיירי באין מעלה לה ולאחמ"ק ול"ש כלל נעשה אלא משום דא"מ דשלב"ל והוי רבותא אפי' מותר דל"ה כ"כ ע"ד כתי' הר"ן ומר"ל מוכח ג"כ שפיר דס"ל אף במעי' יכול לכופה דאל"כ הו"ל לאשמועי' רבותא במעי' כיון כיון דמ"מ לר"מ דס"ל היכא שהגוף בעולם א"מ שייך נעשה אפי' א"י לכופה א"ו דאף במעי' יכול לכופה והוי מותר רבותא כנ"ל ומיושבי' שפיר שני הקושיות של מהרמ"ל ומוכח דלא כשיטת הרמב"ם ודוק הדק היטב כי עמוק הוא:
אך לפי"ז תיקשי קושית הרא"ה דלמא ר"א ס"ל כר"ל ומש"ה מוקי מח"ק קדוש ותי' הא' שתי' הרא"ה דמלתא דר"ל ליתא אליבא דאמת לפמ"ש ליתא דאף אליבא דאמת י"ל טעמא דר"מ לר"ל משום נעשה דהיכא דאין הגוף בעולם ל"א לר"מ א"מ ותי' השני שתי' הרא"ה דאף ר"ל י"ל דס"ל לאחמ"ק ואפ"ה יכול להקדיש הידים הואיל ומשועבדים לו שיכול לכופה וע"כ לאח"מ דפקע חיוב שיש לו ליתן לה ממילא המותר קדוש לפמ"ש א"א לומר כן דא"כ הוצרך ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה כיון דמיירי בא"מ לה ולפמ"ש קושית הגמ' הוא למה צ"ל מתוך שיכול לכופה ואי בא"מ לה ודאי צ"ל מתוך שיכול לכופה דאל"כ איך יכול להקדיש הידים כיון דאינו מעלה לה:
ונ"ל עפ"י קושי' מוהר"מ לר"ל כיון דרישא מיירי בא"מ לה קשה פשיטא ול"ל סיפא אצטרך לי' כיון דסיפא מיירי בנזונת ל"ש לומר תני רישא אגב סיפא ונ"ל כיון דמיירי במעלה לה מזונות רק דא"מ לה מעה ל"ש לומר פשיטא כיון דאינו אומר עשה עמי ואיני זנך דמזונות נותן לה וא"כ מוכח בע"כ לר"ל מעה תחת מעי' וא"כ שפיר הוכרח הגמ' לומר דאף דר"א ס"ל כר"ל סו"ס מוכח דמזונות תחת מותר ומעה תמ"י ופשטא דלישנא דרב יכולה לומר א"נ וא"ע משמע ודאי דס"ל מזונות תחת מעי' וכ"כ הפ"י] ומיושב קושית הרא"ה רק לפמ"ש מהר"מ דל"מ מר"ל דס"ל יכול לכופה למעי' רק מלישנא דקאמר למעי' אבל מגוף אוקימתא דר"ל ל"מ וא"כ עדיין קשה דלמא ראב"א ס"ל כאוקימתא דר"ל ובמעי' עצמן א"י לכופה ולעולם מזונות תחת מעי' ורישא בנזונת רק שיכולה לומר א"נ וא"ע וסיפא אוקי מחיים קדוש כאוקימתא דר"ל אך לפמ"ש דמוכח מר"ל מאוקימת' דילי' דיכול לכופה למעי' דאל"כ הו"ל לאשמועי' ברישא א"ו דיכול לכופה ורישא באינה נזונות מוכח שפיר דמזונות תחת מותר ומעה תחת מעי' ורישא בא"מ לה ואפ"ה ל"ה פשיטא כיון דאינו אומר איני זנך ולרב בע"כ מוכח להיפוך דס"ל מעה תח"מ דאל"כ רק מזונות תח"מ וא"כ א"י לכופה לס' מהר"מ שיף א"כ הדרי קושית מהר"מ לדוכתא לוקמי מח"ק ול"ש לומר כנ"ל דהא אי מזונות תח"מ ל"ש נעשה כיון דא"י לכופה ודוק היטב הדק בכל זה:
מעתה חל עלינו חובת ביאור ליישב עלינו קושי' הר"ן על הרמב"ם דלפמ"ש נסתר תי' הנ"ל עפ"י שיטת ר"י וקשי' קושית הר"ן למה קאמר ר"ל מתיך שיכול לכופה ואפ"ל עפי"מ דקשי' לי על הא דפסק הרמב"ם המקדיש ידי עבדו אותו העבד עושה ואוכל פחות פחות משו"פ והוא מגמ' דגיטין ועי"ש ברש"י ותוס' רש"י פי' הטעם דאין הקדש חל ע"פ משו"פ ותוס' הקשו על רש"י ופירושו הטעם דאין כוונתו להקדיש פחות משו"פ ולשני הטעמים נראה לכאורה דלא שייכי רק בהקדיש המעי' דאין ההקדש חל רק כשב"ל ע"כ שייך לומר דאין כוונתו שיחול ע"פ משו"פ או כמ"ש רש"י אבל במקדיש הידים עצמן דההקדש חל על הידים עצמם וממילא מעי' כשב"ל קדוש מחמת הידים א"כ מה"ת לומר דאין כוונתו ע"פ משו"פ הא ההקדש הוא מכח הידים גם איך אפשר לומר דע"פ משו"פ לא חל א"כ איך יחול אח"כ כשמשלים לשו"פ כיון דאינו חל על המעי' אם לא ע"י ברירה דאמרי' כשגומר עד שו"פ אגלאי מלתא למפרע שהיו הידים קדושי' למלאכה זו אבל אם נהנה ממעי' קודם שעשתה שו"פ י"ל שלא נעשו הידים קדושים למלאכה זו ומכש"כ לשיטת רש"י דס"ל הטעם דאין ההקדש חל ע"פ משו"פ דל"ש בהקדיש הידים והנה מרא דהאי דינא התם הוא רב דס"ל א"מ דשלב"ל כדאי' ביבמות וא"כ י"ל דמיירי שהקדיש מעי' ואף דנקט ידי עבדו י"ל דלאו דוקא כיון דבאמת אדם מקדיש דשלב"ל סתמא דמלתא מקדיש המעי' ולאו דוקא נקט ידי עבדו אבל לדידן דקי"ל אא"מ דשלב"ל וע"כ דמיירי שהקדיש הידים עצמן וא"כ קשה למה הביא הרמב"ם האי דינא לדידן וצ"ע ואף אם נאמר דהרמב"ם ס"ל דשייך לומר כמ"ש ע"י ברירה מ"מ מנ"ל להרמב"ם הא דלמא בידים עצמן הוי ההקדש אף לפחות משו"פ וצ"ע ואפשר לומר דיש להוכיח מסוגי' דשמעתן דקאמר טעמא דר"מ משום דאא"מ דבריו לבטלה ולכאורה קשה דלמא א"י הדין דאא"מ דשלב"ל דהא אין זה דין פשוט וצ"ל כמ"ש תוס' בעירוכין דאף דא"י מ"מ כיון דא"מ דבריו לבטלה כוונתו לתקן לשונו במאי דאפשר אמנם צריך להבין דבסוגי' משמע בפשיטות דתלוי שפיר בהא אם אדם יודע אם לאו במאי דמחלק התם בין אדם לכלי עי"ש:
אמנם נ"ל דודאי היכא דיש לו נפקותא בין מאי שהוא אומר ולמאי דמתרצין דבריו ודאי צ"ל דאדם יודע כגון התם הוא אמר ערך קטן עלי י"ל שהי' כוונתו ליתן ערך ובודאי לא יעלה הערך יותר מלבן חודש ולמאי דמתרצין דבורו שיתן דמים יוכל להיות שצריך ליתן כפלי כפלים וא"כ פשיטא דל"ש לומר כוונתו לתקן דבריו דאדרבא אמרי' מסתמא דאין דעתו ליתן כ"כ ע"כ צ"ל דאדם יודע אבל מ"מ כיון דחזינן דר"מ ס"ל דאא"מ דבריו לבטלה וא"כ היכא דאין לו נ"מ במאי דמתרצין דבריו אפי' אם א"י מתרצין דבריו ע"כ אמרי' הכא שפיר אפי' שי"ל שאינו יודע אפ"ה כיון דאא"מ דבריו לבטלה ואין נ"מ במאי דמתרצין דבורו ע"כ מתרצין דבורו לומר שיקדשו הידים ולפי"ז אי הוי אמרי' בהקדיש הידים א"א שלא לחול על פחות משו"פ א"כ יש נ"מ בין הקדיש המעי' להקדיש הידים עצמן א"כ מנ"ל לתקן דבורו בענין זה כיון שי"ל שא"י הדין שאא"מ וע"כ הי' כוונתו רק על המעי' כיון דלא רצה להקדיש פחות משו"פ ואם נתרץ דבורו שיהי' ההקדש על הידים יחול אף ע"פ משו"פ א"ו מוכח דאף ביקדשו ידיך אינו חל ע"פ משו"פ וע"כ שפיר מתרצין דבורו:
אך באמת עדיין צ"ע כיון דהרמב"ם פסק בדאורייתא א"ב א"כ לא יהי' ההקדש חל כלל ודוחק לומר דמטעם ספק חל ההקדש דלחומרא אמרי' י"ב ודלא כשיטת יש"ש דמדאורייתא לעולם אמרי' א"ב אפי' לקולא וצ"ע ודאי על סוגיא דשמעתין ל"ק דאזלא לר"מ ור"מ הא ס"ל י"ב ואף שכ' תוס' דהיכא דלא בירר דבריו כגון באחין שחלקו ס"ל לר"מ א"ב מכל מקום י"ל דהכא עדיף כיון דא"מ דבריו לבטלה ורצונו לתקן דבריו כוונתו לתקן שיהי' כמפורש ובזה יש מקום לדחות תי' מוהרמ"ל שכ' דמש"ה לא מוקי רב מח"ק דא"כ מאי טעמא דריה"ס לימא נעשה ואין לומר דל"ל נעשה הוי לי' לאפלוגי התם בעירוכין ולפמ"ש י"ל דטעמא דריה"ס דל"ל ברירה משום הכי לא שייך נעשה ואין לומר עדיין הוי לי' לאפלוגי גבי הלוקח יין ולאשמעי' דל"ל ברירה די"ל דקמ"ל הכא רבותא אף דהוי תולה בד"א אם תוציא קודם שתעשה שוה פרוטה אפ"ה ל"ל ברירה ועי' סוגי' דברירה בזה עכ"פ נלע"ד הס' נכונה היכא דיש לו ל"מ במאי דמתרצין דבורו י"ל דלמא לא ניחא ליה:
והנה בטעמו של הרמב"ם שכת' דיקדשו מהני הוסיף הב"ש דאפי' אמרה אח"כ א"נ ל"מ והביא ראי' מתו' והפ"י הסכים ג"כ לפרש כן בתוס' וכת' הטעם כיון שחל ההקדש שוב לא פקע, והנה בהקדיש הידים שפיר מצינן למימר כן כיון שחל פ"א על הידים שוב לא פקע אבל בהקדיש מעשה ידיה לא הידים עצמן ודאי אין טעם כלל לומר כיון שחל ההקדש שוב לא פקע דהא על כל מה שהיא עושית חל ההקדש בפני עצמו על כל דבר ודבר וא"כ איך שייך לומר שוב לא פקע דעל המעש"י שעושית אחר שאמרה א"נ וא"ע מעולם לא חל ההקדש, אחר כך ראיתי שהגאון בעל ב"מ שיחי' הרגיש ג"כ בזה, ולפ"ז יש לומר נהי דבהקדיש הידים עצמן דחל ההקדש על הידים גופי' שוב לא פקע מ"מ י"ל דלא נכון לעשות כן נגד אשתו כיון דבזה מפקיע זכותה שלא תוכל לומר א"נ ואיני עושה ואפשר דאין זה משנת חסידי' להפקיע זכותה וכבר כתבתי דהיכא דנ"מ מידי לא נוכל לתרץ דבריו כיון שי"ל שאינו יודע הדין דא"א מקדיש דבר שלב"ל וע"כ הוצרך ר"ל שפיר לומר מתוך שיכול לכופה דאז אין לו נ"מ כיון דמצד הדין בלא הקדש יכול לכופה גם נראה לכאורה היכא דאית לי' צריך ליתן לה כדי לקיים ההקדש וכ"נ ממ"ש רש"י בא"נ דל"ל וע"כ שפיר אמרי' נעשה אבל היכא דאמר להדי' יקדשו ידיך יש לומר שפיר דמהני ולפ"ז י"ל כל התירוצים הנ"ל לשיטת ר"י אף אליבא דהרמב"ם ולא מוכח לשיטת ר"י דלא כהרמב"ם גם לפמ"ש בספר הפלאה טעמו של הרמב"ם לשיטת הב"ש כיון דשתקה מרוצית להנדר א"כ יש לומר דלגבי דידה כיון שלא אמרה מידי יש לומר דמודה הרמב"ם דלא שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה כיון דלא דברה כלום רק שתקה אם כן נהי שהיא מרוצית למאי שהוא אומר מכל מקום מה"ת לומר שדעתה על הידים דלגבי דידה ל"ש לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וע"כ צ"ל להדיא יקדשו ידיך ודוק:
**(הג"ה גם י"ל באנפי אחרינא דהיא סבורה שדבורו אינו כלום דהוי דבר שלב"ל ונהי דר' מאיר סובר דמי שאומר ודאי אינו מוציא דבריו לבטלה מ"מ לגבי דידה אין ראיה דהא חזינן דרבנן ס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה א"כ בע"כ ס' ר"מ דמי שהוא הבעל דין ואומר דבר מה ירד ר"מ לסוף כוונתו שאינו מוציא ד"ל אבל היא שפיר מצי למסבר שאין בדבריו כלום וע"כ אין ראי' משתיקתה ודוק היטב. ע"כ הגה):**
אמנם נ"ל להביא ראי' לדעת הרמב"ם דיקדשו ידיך מהני מברייתא שהובא בירושלמי אם מעלה לה מזונות ד"ה קדשו ובע"כ צ"ל טעמא משום נעשה דאל"כ למה תקדש כיון דמסיק שם טעמא דרי"הס משום אין אדם מקדיש דבר שלב"ל ואין לומר דהברייתא ס"ל שיכול לכופה דא"כ תקשי מהאי ברייתא לרב גם יש להוכיח דרב ידע מהאי ברייתא [דירושלמי] מחמת קושית תוס' לוקמי מח"ק ובמעלה לה אלא ודאי דבמעלה לה אף ריה"ס מודה משום נעשה וקשה מנ"ל הא דלמא ריה"ס ל"ל נעשה וצ"ל דראיית ר"וש מהאי ברייתא דירושלמי ואם כן מוכח אף בא"י לכופה שייך נעש' [וכתי' הכ"מ דר"ל נקט האמת דס"ל שיכול לכופה ולעול' אף בא"י לכופה שייך נעשה] ואף דבבריי' משמע מזונות תח"מ ורב ס"ל מעה תחת מותר הא ל"ק כ"כ חדא דיש לומר דבריית' קאי ארישא דמתני' ועוד די"ל כמו דלרא"בא צריך להגי' מזונות תחת מותר ה"נ לרב נגי' מעה במקום מזונות [ומכש"כ דמיושב בזה שיטת ר"י ע"פ תירוץ מוהרמ"ל רק דהוא כתב דמסתמא גם ריה"ס סבירא לי' נעשה ולמ"ש הוא מוכרח מברייתא הנ"ל]:
ולפ"ז י"ל ג"כ הקושי' הנ"ל שהקשיתי על הר"ן דפי' קושי' הגמ' והא משעבדא לי' אף לר"מ כיון שלא פי' להדיא לאחר גירושין א"כ ק' במתני' על המותר למה קדוש לאח"מ רק דלכאורה י"ל הא דכ' הר"ן דקושי' הגמ' קאי אף לר"מ היינו למאן דסובר אא"מ דשלב"ל כר"מ אבל לר"מ גופי' דס"ל אא"מ דבריו לבטלה י"ל שפיר דל"ק דמסתמא אמרי' כוונתה הי' לאחר שתתגרש כדי לתקן דבריו רק דלפי זה תיקשה דלמא טעמא דרי"הס במתני' משום דל"ל נעשה דס"ל אמד"ל מש"ה פסק שמואל הלכה כרי"הס כיון דל"א לאח"מ ולעולם שמואל ס"ל א"מ דשלב"ל [הן אמת דרי"הס גופא ס"ל להדיא בקי' דלאחר שאתגייר ל"מ ופליג התם על ר"מ מוכח דס"ל אא"מ דשלב"ל מ"מ בדינא דמתני' שפיר מצינו למימר דמש"ה פסק שמואל כוותי' משום דל"א לאח"מ וע"כ אפי' למאן דס"ל א"מ דשלב"ל אפ"ה ל"מ] ולמ"ש א"ש דבע"כ מוכח דריה"ס ס"ל נעשה וע"כ אין שייך לומר הלכ' כריה"ס אלא מטעם א"א מקדיש דבר שלב"ל ע"כ הקשה הגמ' שפיר אבל לשיטת הר"ן דלא סבר כדעת הרמב"ם ובע"כ דס"ל דרב ל"י מברייתא דירושלמי וא"כ [א"א[ לומר כנ"ל דלמא טעמא דשמואל דפסק הל' כרי"הס משום דל"ל נעשה אע"כ דלא תליא בהכי וקשה במותר למה קדוש לאח"מ לרב אליבא דר"מ ולפמ"ש לעיל לחלק בין נדרים להקדש מטעם דברים שבלב דמהני בהקדש א"ש:
גמ' מתוך שיכול לכופה למע"י נעשה כאומר מכאן הק' הר"ן על הרמב"ם דכתב אם אמרי' יקדשו ידיך לעושיהם הרי כל מעש"י קודש אע"ג דלדידן א"י לכופה למעש"י דיכולה לומר איני ניזונית וא"ע לפ"ז למה הוצרך לומר מתוך שיכול לכופה נעשה כאומר הא אפי' אם א"י לכופה י"ל נעשה לר"מ הואיל דס"ל אין אדם מצוא ד"ל ועי' מה שכתבתי לעיל בזה וכ' עוד דאין להביא ראיה מההיא אינה יכולה להקדיש ידי' הואיל ומשעבדא לי' כדאי' לקמן מזה משמע דידיה שייכים לו וממילא הוא יכול להקדישם די"ל דאפ"ה הוא א"י להקדישם הואיל ויכולה לומר א"נ ואיני עושה וכדכתיבנא, והנה ממאי דסיי' הר"ן וכדכתיבנ' משמע דאין הדבר מוכרח לחלק ומצד הסברא י"ל הואיל והיא א"י להקדישם י"ל דהוא יכול להקדישם רק דמוכח מחמת הראי' שמביא מדהוצרך ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה ולענ"ד איני מבין דבריו דהא י"ל באמת דהרמב"ם סבירא לי' לס' פשוטה הואיל והיא אינה יכולה להקדישם מוכח דהידים שייכים לו הואיל ומעלה לה ע"כ ממילא יכול הוא להקדישם ומאי דק' לי' לר"ל לפ"ז לק"מ דהא י"ל לר"ל כיון דס"ל באמת שיכול לכופה י"ל באמת הא דהיא א"י להקדיש הוא משום שיכול לכופה וע"כ שייכים הידים לו אבל לולי זאת היתה יכולה להקדיש הידים וממילא לא הי' יכול הוא להקדיש וע"כ אליבא דאמת הא דיכול הוא להקדיש הידים הוא רק משום שיכול לכופה ע"כ קאמר האמת מתוך שיכול לכופה אבל לדידן דקי"ל דא"י לכופה ואפ"ה א"י להקדיש הידים כדמוכח לקמן ע"כ י"ל שפיר דהוא יכול להקדיש אע"פ שא"י לכופה:
אמנם לשיטת הרמב"ם נסתר לכאורה ראיית הר"ן מלקמן דהא כ' הר"ן ר"פ המדיר בשיטת הרמב"ם דס"ל דקושית הגמ' לקמן והא משעבדא ולא תי' דקונמת מפקיע אזלא לרבנן דריב"נ וס"ל דא"צ להפר מוכח דלס' להו קונמת מפקיע ולא ניחא להגמ' לומר דרבנן לא חיישי לשמא יגרשנה או דא"י להפר על אחר גרושין וכמ"ש הר"ן בנדרים וקשה לפי"ז לפום מאי דמוקי דאמרה יקדשו ידי לעושיהן מ"ט דרבנן דא"צ להפר וע"כ לומר דס"ד דבזה פליגי ריב"נ ורבנן הואיל והגירושין הוי דשלב"ל ס"ל דא"י להפר וריב"נ ס"ל הואיל דעיקר הידים הם שלה ל"ה דשלב"ל וכמו שהסביר הר"ן בנדרים סברת האמוראים דרצו לומר דל"ה דשלב"ל והומ"ל דבס' זו פליגי רבנן וריב"נ וא"כ מוכח ע"כ דא"י לומר א"נ וא"ע לפום אוקימתא זו דאי הוי יכולה לומר הוי בידה להקדיש מעכשיו כמ"ש תוס' וקשה מ"ט דרבנן.
אך למ"ש הר"ן דחששא שמא יגרשנה ל"ה רק משום טחינה ואפי' ובזה ודאי א"י לומר א"נ וא"ע לשיטת הר"ן שפיר מצינן למימר דסוגי' דלקמן אזלא אליבא דהלכתא דיכולה לומר על מע"י א"נ וא"ע ואפ"ה ס"ל לרבנן דא"צ להפר וא"י להקדיש הידים מוכח דהידים הם שלו ושפיר יכול להקדישם ואפ"ה ל"ק לרבנן דלא אמרו יפר משום שמא יגרשנה דלענין טחינה ואפי' אין בידה והוי דשלב"ל [ואף בלא דברי הר"ן ר"פ המדיר] א"א לקיים ראית הר"ן רק לשיטתו בטחינה ואופי' דלשיטת התוס' ע"כ הסוגי' לקמן אזלא לר"ל וכמ"ש תוס' לקמן מיהו לולי דברי הר"ן דר"פ המדיר הומ"ל דראיית הר"ן אליבא דהרמב"ם הוא אליבא דאמת דצריכן לאוקמי יקדשו ידי וקשה למה א"צ להפר דחל מיד על הידים דהם שלה ותהי' צריכה לומר א"נ וא"ע אך לפי"ד הר"ן הנ"ל אליבא דהרמב"ם עדיין קשה מ"ט דרבנן אך לשיטת הר"ן בטחינה ואפי' א"ש די"ל מש"ה לרבנן א"צ להפר דעכשיו אין הידים קדושים כיון דנזונת ומשום שמא יגרשנה א"צ להפר דאין החשש רק משום טו"א ולזה א"י להקדיש הידים עכשיו וכמ"ש הר"ן] ודוק:
ולפי"ז י"ל קושית המפורשים על שיטת הר"י דס"ל במותר ודאי יכול לכופה א"כ מנ"ל להגמ' לומר ופליגא דר"ל עי' מוהרמ"ל ומהרמ"ש וכבר כתבתי לעיל כמה אנפין ולפמ"ש מצינן לומר דע"כ מוכח דס"ל אף על מע"י יכול לכופה דאל"כ קשה הא לקמן מוכח שאינה יכולה להקדיש ידי' מדס"ל לרבנן דלקמן דא"צ להפר וממילא הבעל יכול להקדיש אעפ"י שא"י לכופה וכמש"ל וא"כ למה הוצרך ר"ל לומר כלל מתוך שיכול לכופה הא אפי' בא"י לכופה יכול להקדיש הידים כיון שהיא א"י להקדיש וע"כ י"ל דמוכח דר"ל ס"ל אפי' בע"י יכול לכופה וע"כ הוצרך לומר מתוך שיכול לכופה וא"ש אך לכאורה עדיין קשה הא כל שקלי' וטרי' דלקמן הוא רק לשני רומיא דשמואל אדשמואל אבל בלא שמואל הו"מ לאוקמי שלא הקדישה הידים וריב"נ ס"ל א"מ דשלב"ל וא"כ י"ל לעולם דר"ל ס"ל אם א"י לכופה א"י להקדיש הידים וע"כ הוצרך לומר מתוך שיכול לכופה וקאי רק אמותר ובאמת היא יכולה להקדיש הידים כיון שיכולה לומר א"נ וא"ע הידים קדושים וצריכה לומר א"נ וא"ע והא דא"צ להפר משום שלא הקדישה רק מע"י ומע"י הוא שלו תיכף והדרי קושי' המפורשים הנ"ל לדוכתי' על שיטת הר"י והנה לפי"מ שתי' הש"ך בנקה"כ סי' רל"ד דמש"ה פסק הרמב"ם באסרה עליו מע"י צריך להפר כיון שהזכירה הידים חל הקונם על הידים כמו דיבור פי שכ' הרמ"א שם דחל על הפה ולפי"ז אף בלא רומיא דשמואל אדשמואל הואיל ותני שאני עושה עשתה עצמה קונם ואפ"ה א"י לאסור ומוכח שא"י לאסור הידים ומוכח ע"כ לר"ל דס"ל דאי"ל א"נ וא"ע דאל"כ לא הי' צ"ל מתוך שיכול לכופה וכמש"ל והנה התוי"ט בנדרים כ' ג"כ כדברי הנקה"כ הנ"ל ושדא בי' נרגא מדברי הרמב"ם שפסק בבעל שהקדיש מע"י אשתו עושית ואוכלת ובהקדיש ידי אשתו מע"י קדוש נימא ג"כ הואיל והקדיש מע"י והזכיר הידים כוונתו על הידים והנה לא על הרמב"ם לבד תלונתו רק על הגמ' דאמר ר"ל נעשה כאומר ומקשה הגמ' והא ל"א הכי והוצרך לשנויי הואיל ושמעי' לר"מ א"א מד"ל תיפוק לי' הואיל והזכיר הידים הוי כאומר יקדשו ידיך גם תיקשי מ"ט דריה"ס דאמר חולין:
ונ"ל ליישב קושי' התוי"ט די"ל דה"ט באומר קונם דיבור פי דכוונתו על הפה הואיל והדיבור אין בו ממש ואין שייך כלל להתפיסו בקונם ע"כ אמרי' דכוונתו הי' על הפה דלולי זאת אין משמעות כלל לדבריו משא"כ באוסר מע"י דאם הכוונה הי' על מע"י ממש שייך להתפיסו בקונם הואיל ויש בו ממש רק מצד הדין אינו מועיל הואיל והוי דשלב"ל ובזה אין ראי' שכוונתו להתפיס הידים כיון דעכ"פ יש משמעות לדבריו אף על המע"י ולפי"ז יש לקיים תי' התויו"ט די"ל היכא דהיא אסרה מע"י כיון דכל המלאכות שהאשה עושה לבעלה טו"א ועשי' בצמר גוף הדבר הוא של הבעל דהיינו התבואה שטוחנת וכן הצמר שטוית רק שהיא עושות המלאכה לתקנם וכיון דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי אין שום דבר שיש בו ממש שיכולה להתפיס הקונם דהמלאכה אין בה ממש וכיון שאין משמעות לדברי' ע"כ אמרי' דכוונתה הי' על הידים משא"כ בבעל המקדיש מע"י אשתו הוא להיפוך שהוא קונה בשבח כלי והוי דבר שיש בו ממש ושייך לשון קונם רק דהוי דשלב"ל ול"מ מצד הדין בזה אין לנו ראי' לתקן דבריו רק לר"מ דס"ל א"א מד"ל וע"כ פסק הרמב"ם שפיר לדידן בהקדיש מע"י אינו קדוש ועוד י"ל דהקדש כיון שיש לו פדיון חל על ההנאה אפי' בדבר שאין בו ממש שצריך ליתן השכר להקדש משא"כ בקונם שאין לו פדיון רק דגוף הדבר נאסר מש"ה אינו חל ע"ד שאין בו ממש:
ולפ"ז יהי' מדוקדק לשון הרמב"ם שכ' אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שאסרה מעשה ידיה לבעלה כו' צריך להפר שמא יגרשנה ולפמ"ש הט"ז והב"ש דיקדשו ידי היינו הקדש ממש קשה למה לא כתב הרמב"ם או שהקדישה מעשה ידי' ולפמ"ש אתי שפיר דבהקדישה מעש"י אין ראי' שהי' כוונת' על הידים וע"כ הוי דשלב"ל דהקדש שפיר מצי לחול ע"ד שאב"מ ואין ראי' שכוונתה הי' על הידים וע"כ הוצרך הרמב"ם לומר או שאסרה מעשה ידיה דל"מ לחול ע"ד שאין בו ממש ואין משמעות לדבריה כלל ע"כ אמרי' שכוונתה היה על הידים ועדיין צ"ע אצלי אם הקדש חל ע"ד שאין בו ממש דכמו שא"י להקנות דשאב"מ יש לומר דא"י להקדישו ועי' בח"מ סי' רי"ב מ"מ יש לומר דהוי רק כמו דשלב"ל דל"מ אבל מ"מ יש משמעות לדברי' שיהי' הקדש לענין שצריך להעלות דמי ההנאה להקדש משא"כ בקונם דאין לו פדיון ע"כ אין משמעות לדברי' כלל ע"כ אמרי' דכוונתה הי' על הידים לפ"ז א"ש תי' הנ"ל על שיטת ר' יונה דאף בלא רומיא ודשמואל הוי קונם שאיני עושה לפיך כאלו הקדישה הידים ודוק:
אך לפמ"ש הב"ש בטעם הרמב"ם דיקדשו ידי צריך להפר אף דלא הוי קונם ולא אמרי' דהוי דבר שלב"ל וכ' הטעם משום דבידה לומר א"נ ואיני עושה ולפ"ז צ"ל או דס"ל להרמב"ם דאף טו"א יכולה לומר א"נ ואיני עושה או דאף משום שאר מעשה ידיה צריך להפר שמא יגרשנה ולפ"ז צ"ל ע"כ דמתני' מיירי שלא הקדישה ידיה והא דחל משום דקונם חל על דשלב"ל דאל"כ תיקשי מ"ט דרבנן לשיטת הרמב"ם שכת' הר"ן ר"פ המדיר דלא ניחא להגמרא לומר דפליגי אי חיישי' לשמא יגרשנה או לא ומש"ה הכריח הגמ' לומר דפליגא אי קונם מפקיע מידי שעבוד וא"נ דהקדישה ידיה עדיין קשה הא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה ולמה אינו צריך להפר וא"כ נסתר מש"ל ומוכח דלא כסברת התו' יו"ט דאמרי' דודאי כוונתה היה על הידים דא"כ קשה מ"ט דרבנן והי' נ"ל לחלק דדוקא בדיבור פי כיון שבשעת הנאת הדיבור צריכה להפה י"ל שפיר דכוונתה הי' על הפה משא"כ בהנאת מע"י שבשעת הנאה ממע"י כבר ידי' מסולקים מהמע"י לא אמרינן שכוונתה היה על הידים ויש לומר דאין זה במשמעות הלשון כלל וכן מוכרח לפי תי' הב"ש הנ"ל כמ"ש ודוק:
אך לעיקר קושי' הב"ש הנ"ל למה מהני יקדשו ידי להרמב"ם י"ל בכמה אנפי לא מבעי' לפי מה שנרא' מפשטות לשון הרמב"ם פ"ז מה' עירוכין דאף קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד א"כ כל התירוצים השייכים בקונם שייך להרמב"ם בהקדישה מע"י כיון דאף ק"ד מפקיע מידי שיעבוד אך לחד פי' שפי' הכ"מ שם נראה דאף הרמב"ם ס"ל דק"ד אינו מפקיע והדרי הקושי' לדוכתי' והנה לפמ"ש תוס' ד"ה שדה זו דדוקא בקונם ס"ל לגמ' דא"י לאסור כמו בשדה זו שמשכנתי לך אם אין בידו לפדותו אבל בהקדש גמור יכולה להקדיש כמו במכירת שדה נכסי מלוג אתי' דברי הרמב"ם כפשטי' דבהקדש ל"מ דשלב"ל אך לפמ"ש תוס' דיש לומר כיון דאין גוף הידים קדושים אין חילוק בין הקדש לקונם לפ"ז יקשה על הרמב"ם אך כיון דאף לתוס' לא ברירא להו אם נדמהו להקדש או לקונם יש לומר דלהרמב"ם פשיטא לי' דדמי להקדש גמור וא"ש אך בר מן דין נ"ל דאין קושיא כלל על הרמב"ם כיון דעיקר קושית הגמ' דהוי דשלב"ל הואיל ואין בידה לגרש ול"ד לשדה שמשכנתי שיש בידו לפדותו א"כ יש לומר אליבא דאמת דקונמת מפקיע שפיר יכולה להקדיש דהא יש בידה להפקיע תחילה מן הבעל ע"י קונם ואחר כך יכולה להקדיש הקדש גמור ק"ד וע"כ לא הוי דשלב"ל ולפ"ז שפיר י"ל תי' התוי"ט הנ"ל דמש"ה ס"ל להרמב"ם דאסרה מע"י מהני דהוי כאלו אסרה הידים ואפ"ה לא קשי' לרבנן דלדידהו כיון דס"ל קונמת אינו מפקיע אף הידים אינו יכול לאסור דהוי דשלב"ל וא"ש תי' הנ"ל על שיטת הר"י:
**(הג"ה [גם אפ"ל ליישב קושית תוס' ממכירת נ"מ דהתם כיון דאם ימות הבעל יחול גם כן המכירה ויש לה זכות בהנ"מ מה שאין שום אדם יכול לבטל ע"כ שפיר מהני וע"כ בהקדישה ידיה הקדש גמור י"ל שפיר דמהני משא"כ בקונם שלא אסרה רק על בעלה ולענין בעלה אין נ"מ רק לאחר גירושין וזה יש ביד הבעל למנוע שלא יגרשה ע"כ שפיר י"ל דאין יכולה לאסור ול"צ לסברת התוס' דקונם גרע וע"כ כתב די"ל דהקדש ידים כיון דאינו חל על הידי' ממש י"ל דהוי כקונם ולפמ"ש ל"צ לזה רק עיקר החילוק הוא הואיל ולא אסרה רק לבעלה]: ע"כ הג"ה):**
אמנם לע"ד היה נראה ליישב קושית הר"ן והמפורשים על הרמב"ם בהא דס"ל דאסרה מע"י צריך להפר ול"ה דשלב"ל בדרך אחר ול"צ לבוא לתי' התוי"ט [דיש לומר כמש"ל לחלק בין דיבור פה למע"י ובפרט שהתוי"ט בעצמו סתר תירוצו מדברי הרמב"ם בעצמו וצריכין לחלק חילוק חדש כמש"ל לחלק אם היא אוסרת או הוא מטעם אין אומן קונה בש"כ וק' להמציא סברות חדשות] ע"כ היה נ"ל ליישב ע"ד נכון דהנה נראה מפשטות הסוגיא דתי' רב יוסף בתחילה שאני קונמת הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ע"ח, מזה נראה סברת רב יוסף דע"י קונם שביד יכול לאסור דשלב"ל רק דאביי ס"ל דאפ"ה ל"מ לאסור דהוי כמו פירות חבירו ע"ח ולכאורה קשה דהא ודאי דבר שלא בא לעולם עדיף מפירות חבירו דהא ר"מ ס"ל אפי' אדם מקנה דשלב"ל וכן יכול לאסור דשלב"ל ואילו הי' כמו פירות חבירו ודאי דלא היה יכול לאסור וא"כ נהי דרבנן פליגא על ר"מ וס"ל דאא"מ דאין קנין נתפס בדשלב"ל מ"מ מנ"ל דהוי כמו פ"ח דא"י לאסור ומנ"ל לאביי לסתור סברת ר"י בזה כדי להחזיק רומיא דשמואל אדשמואל כיון דעכ"פ מצינו צד חמור בקונם דיכול לאסור פ"ח עליו ומנ"ל להקשות שמואל אדשמואל:
ולכאורה היה נ"ל דקושי' הגמ' הוא כך כיון דחזינן דרבנן פליגא ול"ח לשמא יגרשנה וקשה מ"ט דרבנן, ודוחק לחדש פלוגתא חדשה דפליגי אי מהני הפרה וכמ"ש הר"ן בנדרים, או דל"ח לשמא יגרשנה שכ"ז דוחק, וע"כ יותר מסתבר לומר דפליגא אי א"מ דבר שלב"ל או לא דלא הוי פלוגתא חדשה וממילא מוכח דלמאן דס"ל אא"מ ה"ה א"א אוסר וכסברת אביי ער דמשני ר"א קונמת קאמרת דזהו מלתא דפשיטא דקונמת ודאי מפקיע מידי שעבוד ולא הוי דבר שלב"ל וא"כ ע"כ טעמי' דרבנן כסברת הר"ן בנדרים אבל כל זמן שאין לנו ראיה ברורה דלא הוי דשלב"ל יש לנו לומר דהוי דשלב"ל כדי שלא לחדש פלוגתא חדשה וע"כ הקשה אביי שפיר ולפי פי' זה יהיה מוכח כדברי התוי"ט הנ"ל דאפי' באוסרת מע"י הוי כוונתה על הידים דאל"כ קשה על תי' ר"ה ברר"י דמשני באומרת יקדשו ידי לעושיהם מנ"ל לאוקמי בהכי ונהי' צריכין לחדש פלוגתא חדשה דקשה מ"ט דרבנן וכיון דזה היה עיקר קושית אביי מאי הואיל ר"ה בדר"י עדיין קשה מנ"ל לחדש פלוגתא חדשה אבל לפי מ"ש התוי"ט דהוי כאלו הזכירה הידים והא דאר"ה בדר"י באומרת פי' כאומרת א"ש דע"כ צריכין לחדש פלוגתא חדשה אך לשיטת הרמב"ם דס"ל אליבא דאמת דרבנן פליגא ול"ס קונמת מפקיע וכמ"ש הר"ן ר"פ המדיר הדרי הקושי' לדוכתי' מנ"ל לאביי להקשות ול"ל דהקישי' הוא מנ"ל לחדש פלוגתא חדשה א"כ עדיין לא הואיל ר"א בתירוצו מיהו אפשר לומר דדברי רבא דאמר הקדש חמץ ושחרור כו' היו מקובלים לדין קיים וא"כ ע"כ צריכין לחדש פלוגתא בזה ומכש"כ לשיטת הרמב"ם לכי הפי' דס"ל אפי' ק"ד מפקיע ויצא לו ממתני' דעירוכין א"כ בע"כ צריכין לחדש פלוגתא בזה אך אם נימא דלא כס' התוי"ט הנ"ל תיקשי מר"ה ברר"י לפי' זה מנ"ל לאוקמי יקדשו ידי ולחדש פלוגתא בזה וי"ל:
אמנם נ"ל לפמ"ש התוס' ישינים לקמן ע"ב בגי' תוס' ד"ה שדה ראי' דיותר קשה לאסור ע"ח בקונם מהקדש וראי' מדעושה הגמ' רבותא ממאי שאוסר פירותיו ע"ח כדאמר אביי שכן אדם אוסר פירותיו ע"ח עיי"ש דהסברא נותנת שא"י לאסור ע"ח דבשלמא אם מקדיש הקדש גמור ע"י שנעשה הקדש גבוה ממילא נאסר להנות לכ"א אבל אם אינו מקדיש ומחזיק הדבר ברשותו רק שעושה הדבר קונם ע"ח הוא חידוש שיכול לאסור ע"ח וע"כ קאמר אביי דאין לך בו אלא חידושו דוקא מה שהוא בעולם דהוי פירותיו יכול לאסור אבל מה שלב"ל כיון דא"י להקנותו י"ל דחשבינן ליה כאלו היה פירות חבירו כיון דאינם ברשותו כ"כ וע"כ א"י לאסרם ע"ח ודאי לר"מ דס"ל א"מ דבר שלב"ל ומיחשיב לי' כאלו הוא ברשותו שפיר יכול לאסור אבל למאן דס"ל א"א מקנה דשלב"ל י"ל כיון דלא הוי ברשותו לגמרי אין לנו ראיה שיכול לאסור ע"ח די"ל דדמי לפירות חבירו ע"ח והנה נראה מבואר בגמרא דכל הריעותא בדשלב"ל לענין קונם לא הוי רק משום דמקרי פ"ח ע"ח דהא ע"ע יכול לאסור דבר שלב"ל דהוי כמו פ"ח עליו כמ"ש ר"י:
ולפ"ז נ"ל דאף דא"א יכול לאסור דשלב"ל ע"ח י"ל דפירות דקל שלו יכול לאסור ע"ח דכיון דיש לו הדקל לפירות א"כ לגבי דידי' ל"ה דשלב"ל דהא יש לו הדקל שוב ל"מ הפירות דשלב"ל כמו שיכול להקנות לפירות ונהי דפירות דקל א"י להקנות דנהי דלגבי המקנה יש לומר דמיקרי דשב"ל מ"מ לגבי הקונה כיון דאינו קונה רק הפירות לדידי' הוי דשלב"ל וא"י לקנותם כ"ז שייך לענין הקנאה או לענין הקדש משא"כ לענין קונם כיון דיכול לאסור דשלב"ל ע"ע והא דא"י לאסור ע"ח הוא מטעם שא"ב וע"כ מקרי פ"ח ע"ח שפיר י"ל היכא דיש לו הדקל לפירות ושוב לא מקרי לגבי דידי' דשלב"ל אף דלגבי הנאסר הוי דשלב"ל ל"ל בה דהא יכול לאסור דשלב"ל ע"ע וחל הקונם ע"ד שלב"ל רק ע"ח א"י לאסור משום פ"ח ע"ח וכיון דיש לו הדקל שוב לא הוי פ"ח דלדידי' הוי דשב"ל ושפיר יכול לאסור ע"ח [ועיין בנדרים דף מ"ז דאדם אוסר דשלב"ל ע"ע הואיל כו' עיי"ש]:
ולפ"ז נראים דברי הרמב"ם ברורים כשמש דשפיר יכולה לאסור מע"י על בעלה כיון דקונמת מפקיע מידי שיעבוד א"כ כמו דיכולה לאסור הידים דהידים הם שלה הואיל וקונמת מפקיע ה"נ יכולה לאסור מע"י כיון דהידים הם שלה שהפקיעם הקונם שע"י הקונם אין לו זכות במע"י וממילא הידים שלה ויש לה הידים למע"י ממילא גם המע"י לא הוי לדידה דשלב"ל ושפיר יכולה לאסור וא"ש לפי שיטת הרמב"ם דלא מוקמינן אליבא דאמת באומרת יקדשו ידי ואפי' הכי מהני ולפ"ז מיושב גם כן קושי' הש"ך בנקה"כ על ס"ק נ"ט מנדרים דף מ"ז דאינו אסור בחילופיהם ומוכח דא"י לאסור דשלב"ל ולפמ"ש אתי שפיר דחילופיהן הוי דשלב"ל לגמרי אף לגבי האוסר דאין החליפין באים מכח הדבר שנתחלף ולא דמי לדקל לפירותיו דהפירות נתגדלו מהדקל וכן המע"י נעשה מהידים עצמן והוי כמו דקל לפירותיו עי' חי' ריטב"א קידו' סגיא דהמקדש במלוה [וראי' ממ"ש הרמב"ם המקדיש ידי עבדו פ"ו מה' עירוכין] ובזה יש ליישב דקדוק הלשון אלא אר"א ולשיטת הפוסקים דאף לאוקימתא דר"א עיקר התירוץ הוא מחמת שהקדישה הידים ולא בא רק ליישב תי' של ר"ה בדר"י ואף לתי' התוי"ט אינו מיושב דאף ר"ה בדר"י ס"ל דהוי כא מרת יקדשו ידי אבל לפמ"ש אתי שפיר דלר"א ל"צ לאוקמי באומרת יקדשו ידי ועי' לעיל היטב מ"ש בס' זו ליישב קושית הפלאה עייש"ה כי הוא ברור ונכון בעזה"י, ובזה מיושב ג"כ מאי דהוי קשיא לי על שיטת הפוסקים הנ"ל מדברי הר"ן דס"ל מש"ה הוי דבר שלב"ל הואיל וא"י להפקיע עצמה מטו"א אבל לענין שאר מלאכות הואיל ויכולה לומר א"נ ואיני עושה הוי בידה ומקרי בא לעולם וקשה ג"כ על שיטת הפוסקים ליהוי כמו דשלב"ל עם דשב"ל ולפמ"ש א"ש דס"ס א"י לאסור ע"ח שלא מדעתו וכמ"ש ודוק:
ולפ"ז דלא צריכן לאוקמי אליבא דאמת באומרת יקדשו ידי נסתר ראיית הר"ן לשיטת הרמב"ם שכתבתי בתחילת דברינו וי"ל דיכולה להקדיש הידים הואיל ויכולה לומר א"נ וא"ע רק דמתני' מיירי באסרה מע"י וממילא י"ל דהוא א"י לאסור וא"ל א"כ מאי טעמ' דרבנן דכיון דיכולה לאסור הידים ממילא הוי הידים שלה וממילא הוי מע"י לגבי דידה כמו דקל לפירות ונהי דמע"י א"י לאסור בעודה תחתיו מ"מ תיקשי לרבנן לשיטת הרמב"ם יפר משום שמא יגרשנה אע"ג דלא ס' קונמת מפקיע אך לפי מה שהוכחתי לעיל דהרמב"ם ע"כ ס"ל כשיטת הר"ן דא"צ להפר משום שמא יגרשנה רק משום טו"א דאל"כ בלא זה קשה לרבנן הא יכולה לומר א"נ ואיני עושה ולענין טו"א ודאי א"י לאסור הידים דלענין זה א"י לומר א"נ ואיני עושה וכמ"ש הר"ן אמנם לפמ"ש דהיכא דהידים הם שלה שוב לא הוי המע"י פירות חבירו ע"ח שפיר י"ל לשיטת הרמב"ם הנ"ל די"ל דהרמב"ם ס' לי' דבכל המלאכות יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה או דאף משום שאר מע"י צריך להפר משום שמא יגרשנה רק כיון דאליבא דאמת מוקמינן שלא הקדישה הידים מש"ה לרבנן א"צ להפר דנהי דיכולה לומר א"נ ואיני עושה מ"מ מע"י מקרי דשלב"ל דכ"ז שלא אמרה א"נ וא"ע הידים הם של הבעל והמע"י שהוא דשלב"ל מקרי פירות חבירו ע"ח וע"כ א"צ להפר [ואף דיש לגמגם קצת ולומר הואיל ויכולה לומר א"נ ואיני עושה ויהיו הידים שלה שוב אף המע"י לא נקרא פ"ח ע"ח מ"מ אין הדבר מוכרח די"ל כמו דאינה יכולה להקדיש הידים כ"ו של"א א"נ וא"ע ה"נ לא הוי שלה לענין שמע"י נקרא פירו' חבירו ע"ח] ועוד נ"ל לומר דיש להוכיח דמתני' מיירי בכל גוונא אפי' בהקדישה הידים מדתני רישא קונם שאיני עושה על פי אבא וע"ש אביך אינו יכול להפר משמע דלכ"ע הנדר חל וקשה הא הוי דשלב"ל ומוכרח לומר דמתני' מיירי בכל גווני באסרה הידים אך לפמ"ש לדחות ראי' ראשונה גם ראי' אחרונה נדחית די"ל הואיל ויכולה לומר א"נ וא"ע ול"ה הידים דשלב"ל שוב אף המע"י ל"ה פ"ח ע"ח ודוק, ועכ"פ מזה יש ראי' לדברינו דלשיטת הסוברים כפשוטו לשיטת הרמב"ם דמיירי בלא אסרה הידים ואפ"ה צריך להפר לריב"נ דקונם חל על דשלב"ל כמו שיש לו כח להפקיע מידי שעבוד קשה רישא דמתני' קונם שאני עושה ע"פ אבא כו' אי"ל ת"ל דהנדר אינו חל לרבנן דהוי דשלב"ל ולפמ"ש די"ל דנ"מ ברישא בשאר מלאכות שיכולה לומר א"נ וא"ע או דנקט לנ"מ היכא דאמרה באמת א"נ וא"ע והוי הידים שלה ושוב ל"ה מע"י פ"ח ע"ח אף אליבא דרבנן ועיין היטב בכל זה:
**( הג"ה [נתיישבתי לאחר זמן רב ונ"ל פשוט דלענין מלאכה לאבא ואביך דאינה משועבדת כלל וודאי הידים שלה וע"כ מע"י דהיינו המלאכה ל"ה בכלל פ"ח ע"ח כיון דלגבי דידה הוי דקל לפירות ע"כ הג"ה)**
עוד יש להביא ראי' לדברי ממ"ש הט"ז ליישב קושי' הפרישה למה בקונם תשמישי עליך א"צ להפר שמא יגרשנה ותי' דל"ש לומר קונמת מפקיע רק בדבר שיכולה ליתן להבעל דבר אחר תמורה כגון במע"י דודאי אם יש לה מעות תוכל ליתן תמורת מע"י כמו אם הכניסה לו שפחה משא"כ תשמיש והצעת המטה וכדומה דא"א לה ליתן ד"א תמורה ל"ה שעבוד רק קנין גמור ול"ש קונמת מפקיע ועי' בנקה"כ שחולק על הט"ז ולענ"ד נראה להביא ראי' להט"ז דהא הרמב"ם כ' הטעם דאלמו' רבנן לשעבודא דבעל הואיל והוא מדרבנן עשו חיזוק משמע במידי דאורייתא ל"ש אלמו' וא"כ תיקשי על הרמב"ם למה א"צ להפר באמרה קונם תשמישי עליך הא קונמת מפקיע ול"ש לומר אלמו' דהא מדאו' משעבדא לי' לתשמיש ולפ"ד הט"ז א"ש דזה ל"ה שעבוד רק קנין גמור ול"ש בזה קונמת מפקיע ולפי"ז ל"צ לדחוקי כמ"ש הנקה"כ דבאמ' צרי' להפר משו' שמא יגרשנ' אך לפמ"ש המפרשי' בדעת הרמב"ם דקונמת חל ע"ד שלב"ל הדרי' הקושי' לדוכתא דמ"מ יפר משום שמא יגרשנה וצ"ע על הט"ו דהביא שם תיכף בס"ק שלאחריו דעת הרמב"ם דקונם חל ע"ד שלב"ל וכמ"ש הב"י לדעתו ולא העיר בזה דלפי"ז הדרא קושי' הראשונה שרק' הפרישה לדוכתא על הרמב"ם * אבל לפמ"ש א"ש דכיון דל"ה שעבוד רק קנין גמור ול"ש לומר דקונמת מפקיע להיות הגוף שלה לענין זה שוב הוי אף לדידה דשלב"ל והוי פ"ח ע"ח ע"כ א"י לאסור ועי' ברמב"ם שכ' להדי' בקונם תשמישי דהוי פ"ח ע"ח ודוק:
**(הג"ה ושוב נ"ל דלק"מ על הט"ז די"ל כיון דל"א לכי מגרשה מש"ה אינו חל אף לאחר גרושין וכמ"ש הר"ן דקושי' הגמ' והא משעבדא אזלא אף לר"מ עי' ר"ן נדרים שכ' ראי' לזה דאף לר"מ צ"ל לאחר שאתגייר רק לכאורה קשה על הר"ן דהו"ל לאקשויי קושי' זו והא משעבדא לי' כפשטי' דמתני' ע"מ דאמר ריב"נ יפר ונ"ל דוודאי היכא דהקדישה רק מע"י לכשתעשה דממילא אינו חל בשעת הנדר י"ל שפיר דחל אח"כ כשמוצא מקים לחול ואין הקושי' רק בהקדישה ודוק:
גם י"ל לפמ"ש הר"ן דמש"ה יכול להפר ומקרי דבר שבינו לבינה אף דאין נ"מ רק לאחר גי' ה"ט כיון דמדאורייתא חל עכשיו לולי דאלמו' ע"כ יכול להפר דרק לטובתו אלמו' עי"ש וא"כ בנדר תשמיש דאף בלא אלמו' אינו אל עכשיו וע"כ ממילא א"י להפר עכשיו משום לאחר גרושין וא"ש ודוק: ע"כ הג"ה):**
ועפמ"ש נתיישב לי מה דהוי קשה לי טובא על גוף הסברא בהא דצריך להפר משום ש"י ול"ה דשלב"ל הואיל וקונמת מפקיע וכ' הר"ן אע"ג דאלמו' רבנן לשעבודא לא אלמו' רק בעודה תחתיו וע"כ בגרשה אסורה ולא יכולתי להבין למצוא דעת קדושים להבין סברת הר"ן ז"ל דהא ע"כ הא דאלמו' רבנן להפקיע הקונם צ"ל דיש כח ביד החכמים להחזיק שעבוד הבעל כ"כ שלא יוכל להפקיעו הקונם דאל"כ קשה איך מתנו חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ועי' מ"ש בחי' גיטין פ' האומר להוכיח הא דהפקר ב"ד הפקר ל"מ רק שלא יהי' של בעל הממון אבל לזכות לאחר כ"ז שלא בא לידו ל"מ הפקר ב"ד הפקר דאל"כ ל"ה מקשה התם כלל דלמא משום הפקר ב"ד ולפי"ז צ"ל הכא הא דמהני אלמו' לענין דמקרי פ"ח ע"ח ואינו ברשותה להטיל קונם על בעלה ודוק היטב בזה] וא"כ כיון דס' אלמו' מהני לעקור הקונם מדאורייתא א"כ סו"ס למה לא יהי' אח"כ דשלב"ל לאחר גירושין כיון דבעודה תחתיו מדאורייתא אין הקונם חל ואין לדחוק ולומר כיון דהא דאינו חל בעודה תחתיו הוא רק מחמת שחכמי' תקנו כך ואלמו' לשעבוד הבעל ע"כ הם אמרו לחול אח"כ ובאמת אינו חל אח"כ רק מדרבנן וע"כ צריך להפר אך לשיטת הרמב"ם ע"כ ליתא הא דא"כ מנ"ל להגמ' בריש המדיר להקשות והא משעבד' וכ' הר"ן הרמב"ם ס"ל דקושי' הגמ' לרבנן דריב"נ דל"ס קונם מפקיע מדס"ל א"צ להפר וקשה מנ"ל דלמא פליגא רק בסברא הנ"ל אם אח"כ חל מדרבנן או לא ולפמ"ש לעיל דלשיטת הרמב"ם בדאוריית' ל"א אלמו' והרמב"ם פסק מזונות דאורייתא א"א לומר באופן אחר רק כמ"ש הר"ן אליבא דהרמב"ם דל"ל כתי' תוס' דה"נ אלמו' לשעבודא דהא מזונות דאורייתא ולפמ"ש י"ל בעזה"י די"ל דמדת חכמים הוא כך הואיל ויכול לאסור בקונם אף דשלב"ל ע"ע ואין הגרעון כדשלב"ל ע"ח רק דהוי פ"ח ע"ח דאין לו כח להטיל קונם ע"ח שלא בטובתו ובע"כ בדבר שאינו שלו עדיין ולולי קפידת חבירו הי' ראוי שיוכל לאסור ע"א אף דשלב"ל וא"כ בזה לא מצאה הקפידא מקום לנוח כיון דלולי תק"ח הי' מיד אסור ודיו שאלמו' רבנן לשעבודא שלא תוכל לאסור מיד אבל לאחר גירושין שפיר חל האיסור ואין בידו להקפיד ע"כ שלא יחול הקונם וא"ל עדיין מאי מקשה הגמ' ר"פ המדיר לשיטת הרמב"ם הנ"ל דלמא אף רבנן ס"ל דקונם מפקיע ואפ"ה א"צ להפר דל"ל סברא הנ"ל דבזה ודאי י"ל דס"ל להגמ' למלתא דפשיטא דלא יחלקו רבנן בס' זו משא"כ לחדש איסור דרבנן כמש"ל לשיטת הר"ן ודאי קשה דלמא רבנן ל"ל האי סברא וכיון דאינו חל עכשיו שוב לא חל אח"כ ודוק:
ובמאי שכתבתי יש להסביר דברי הכ"מ פ"ה מה"נ שכ' דהרמב"ם ס"ל בעי' דחלופיהן הוא מדאורייתא דלא כהר"ן וע"כ פסק לחומר' ולכאורה תמו' כיון דס"ס הוי דשלב"ל האיך יכול לאסור ע"ח ולפמש"ל דעיקר הטעם משום דהוי פ"ח ע"ח א"כ ל"ד לשאר דשלב"ל די"ל הואיל וגוף הפירות הם של המדיר שוב ל"מ החליפין דשלב"ל לענין שיהי' נקרא פ"ח ע"ח ונהי דוודאי א"י להקנות חלופי פירות קודם שהחליפן משום דשלב"ל מ"מ לענין לאסור ע"ח י"ל דיכול לאסור דסו"ס ל"ד לפ"ח ע"ח וקצת יש להחזיק פירוש זה ממאי דהוצרך רמי לפרש הטעם דמש"ה יכול לאסור עליו דשלב"ל משא"כ ע"ח א"י לאסור הואיל והוי פ"ח כיון דבדבר זה ליכא מחלוקת שיכול לאסור ע"ע דשלב"ל ולא ע"ח וק' למאי דקי"ל אא"א דשלב"ל למה הוצרך לומר הטעם משום א"א אוסר פ"ח ע"ח יהי' מאיזהו טעם שיהי' ולפי' הרמב"ם א"ש דהוצרך לומר הטעם משום אא"א פ"ח ע"ח וע"כ מצא מקום לספק דלמא חלופיהן אסור דלא מקרי פ"ח ע"ח כיון שבא מכח פירותיו ולע"ד מוכרח סברא זו לפי' הכ"מ ואע"ג דהרמב"ם כ' דאף בגידולין הוי ספק. ולפמש"ל דהואיל והדקל שלו יכול לאסור הפירות דקל ע"ח ולכאורה הוי כמו גדולין אך נראה פשוט דדוקא בפירות דקל שאין מחוסר כלום והדקל עומד לכך ע"כ מקרי לגבי דידי' דשב"ל וכן הידים עומדים לכך לעשות מלאכה משא"כ גדולי פירות דמיירי התם דאין הפירות עומדים לזרעים שיוציאו פירות שפיר י"ל דמקרי פ"ח ע"ח [ויישוב הסוגי' שם לשיטת הכ"מ הנ"ל י"ל דפשיטא להגמ' אלו נימא דחליפין הואיל מכח פירות ראשונים קאתי לא מקרי פ"ח ע"ח הי' מהראוי בשאר חלופי איסורי הנאה עכ"פ לאסור מדרבנן] ועי' היטב בכ"ז כי לפענ"ד הדברים ברורים בעזה"י ביישוב דברי הרמב"ם הנ"ל.
ועפי"ז י"ל בגמ' הא דאמר חלופין כגידולין ומשמע דבגדולין פשיטא לי' דאסור והרמב"ם כ' דשניהם הוי ספק ותמה עליו הראב"ד דבגמ' משמע דגדולין פשיטא דאסור ולפמ"ש י"ל הא דאמר כגדולין היינו כגון פירות דקל דזה פשיטא דאסור וכמש"ל דכיון דהדקל הוא שלו לפירות ל"מ פ"ח ומ"ש הרמב"ם דגדולין הוי ספק היינו אם זרע פירות שאסר ע"ח כמ"ש הרמב"ם ג"פ ויש לסייע פי' זה קצת דהא משמע במתני' דיותר מסתבר לאסור בחלופין מגידולין מדתני קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן וגידוליהן ומסתמא נקט בדרך לא זו אף זו ומוכח דחלופין עדיף מגדולין וא"כ היכא פשיט לגמ' דגדולין עדיף ולפמ"ש לחלק בין גדולי פירות דקל לג"פ א"ש ודוק היטב:
עוד הי' נ"ל ליישב מ"ש הרמב"ם באומר יקדשו ידיך לעושיהם מהני אעפ"י שיכולה לומר א"נ וא"ע ונ"ל ראי' לדבריו ממ"ד שמואל הלכה כרי"הס וקשה הא כמה תנאי פליגי בהא דאא"מ דשלב"ל וכ"ה סתם משנה בקי' ולמה א"ש הלכה כריה"ס ול"א הלכה כסתם משנה גם על רבי גופא יש לדקדק למה שנה כאן דברי ריה"ס בלשון יחידאי ובקי' שנה אותם בלשון סתם משנה ולומר דמש"ה סתם כן להיות סתם ואח"כ מחלוקת ולהורות דהלכה כסתם הא רבי ס' א"מ דשלב"ל ודוחק לומר דסתם שלא אליבא דהלכתא לשיטתו ול"ד לכמה סתמות דאתין דלא כרבי די"ל דרבי שנאה כמו שהי' מקובל אצלו אבל הכא כיון דבכתובות תני בלשון יחידאי ובקי' בלשון סתם ע"כ דלהורות בא דהלכה כסתם וז"א לשיטת רבי ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר די"ל דרי"הס דאמר חולין קאי ארישא ג"כ דברישא תני עושה ואוכלת משמע דוקא באינו מעלה לה אבל במעלה לה דבזה ל"ש לומר עושה ואוכלת הוי הקדש ורי"הס קאמר חולין דאפי' במעלה לה הוי חולין ובמעלה לה הו"א דנימא נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיה' וקמ"ל רבי דרי"הס לא ס' נעשה וע"כ הוצרך למתני בל' יחיד דאידך תנאי י"ל דס"ל אא"מ דשלב"ל דס"ל אין אדם מוציא ד"ל ואמרי' נעשה ואפ"ל דרבנן דברייתא דערוכין דל"ל אאמד"ל הם רי"הס ומוכח מזה כשיטת הרמב"ם דאל"כ ת"ל דאין שייך נעשה כלל כיון שא"י לכופה והדרא הקו' לדוכתי' דלאו רי"הס לחוד פליג על ר"מ אבל להרמב"ם א"ש דנהי דסיפא ל"ל דאתי לאשמועי' דל"א נעשה דהא הסיפא מיירי באין מעלה לה לשמואל דס"ל לאחמ"ק ול"ש נעשה מ"מ יש לומר דקאי ארישא וכמ"ש דלשון עושה ואוכלת משמע דהוא רק משום שאינו מעלה לה ורי"הס שמעי' דאפי' במעלה לה דשייך נעשה אפי' הכי הוי חולין וע"כ הוצרך שמואל לפסוק הלכה כרי"הס דלא נימא נעשה:
ובזה י"ל קושית המפרשים מאי בעי ר"ל במה דאמר ל"ת טעמא דר"מ כו' כיון דבאמת מוכח דר"מ ס"ל אדם מקנה מאי בעי ר"ל דמהא ליכא למשמע מני' ולפמ"ש אתי שפיר די"ל לר"ל ג"כ הוי ק' לי' למה נקט רבי דוקא דריה"ס פליג בזה על ר"מ הא כולהו תנאי דס"ל אא"מ פליגי בזה על ר"מ וע"כ קאמר ל"ת דליכא טעמא אחרינא להיות הקדש רק משום דא"מ דשלב"ל וע"כ ממילא כולהו תנאי דס"ל אא"מ פליגי על ר"מ ולפ"ז יהי' קשה למה נקט רבי דוקא ריה"ס ע"כ קאמר דאפי' לדבריהם דרבנן דס"ל אא"מ יש לומר כאן דהוי הקדש משום דאא"מ ד"ל וריה"ס פליג דס"ל אדם מוציא ד"ל וע"כ הוצרך רבי למתני הפלוגתא דוקא משם רי"הס ולפ"ז י"ל קושית הר"ן למה הוצרך ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה כמ"ש בתחילת הענין, ולפ"ז י"ל דודאי בלא הכרע אין הדבר ברור שיכול להקדיש הידים ויש לומר כס' הר"ן דא"י להקדיש הואיל ויכולה לומר א"נ וא"ע רק דמוכח לדידן מכח הדקדוק הנ"ל דנקט הפלוגתא בשם רי"הס ע"כ מוכח דיכול להקדיש הידים וקמ"ל דל"נ נעשה כ"ז לדידן אבל לר"ל דס"ל באמת דיכול לכופה ומיושב הדקדוק הנ"ל דהו"א משום שיכול לכופה נימא נעשה באמת לא מוכח סברת הרמב"ם הנ"ל דיכול להקדיש הידים היכא שא"י לכופה וע"כ הוצרך לומר האמת מתוך שיכול לכופה:
עוד יש מקום ליישב קו' הר"ן הנ"ל ע"פ שיטת הרא"ה דר"ל מצי סבר לאחמ"ק ובאינו מעלה לה ואפ"ה יכול להקדיש הידים ועי' בפ"י דאע"ג דאינו מעלה לה הידים הם שלו רק שמשועבד לה למזונות או למעה וזה ודאי ל"ש רק ביכול לכופה אבל אם א"י לכופה ואינו מעלה לה פשיטא דאף הרמב"ם מודה דא"י להקדיש הידים וע"כ הוצרך ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה גם הקושיא על הר"י מ"ש דלמא דוקא על המותר יכול לכופה יש ליישב די"ל דס"ל דודאי אינו יכול לכופה לעשות מותר נהי שאם עשתה מותר הוא של הבעל מ"מ אינו יכול לכופה לעשות מותר וע"כ לא שייך להקדיש הידים לענין זה רק הואיל ויכול לכופה לעיקר מע"י ממילא שייכים הידים לו לגמרי ויכול להקדישם לכל דבר וממילא המותר קדוש רק דקשה הא מיירי דאינו מעלה לה נגד מע"י כמו דתני ברישא עושה ואוכלת רק לשיטת הרא"ה הנ"ל אתי שפיר דאפי' באינו מעלה לה ונהי דמשועבד לה לצורך מזונות מכל מקום גוף הידים הם שלו ויכול הוא להקדישם ודוק:
עיין בר"ן שכתב לשיטת הריף והרמב"ם דפסקו שהעדפה שע"י הדחק הוא של הבעל כרבנן צ"ל דאבעי' דלקמן דף ס"ו ע"א עשתה שתים ג' ד' בב"א מאי אזלא לרבנן די"ל דבזה אף רבנן מודו דהוי דידה וע"כ תמה למה לא הביאו אבעי' זו ולכאורה י"ל מאי קמבעי' להו לרבנן א"נ דהוי לדידה למה לא יפר דלמא תעשה שתים כמו לר"ע דצ"ל משום העדפה שע"י הדחק ה"נ לרבנן יפר משום שתים בב"א ודוחק לומר דזה ל"ש כלל הא העדפה שע"י הדחק ג"כ ל"ש ומכש"כ לפמ"ש הר"ן בשיטת הרמב"ם דס"ל דמוכח דרבנן ס"ל קונמת אינו מפקיע מדלא אמרו יפר משום שמא יגרשנה ול"א משום דהוי ל"ש דודאי הוא מלתא דל"ש שיגרשנה וירצה להחזירה ע"כ צ"ל דס"ל להגמ' דאם הוי נ"מ בשום אופן הו"ל להפר וא"כ מוכח לכאורה מסתמא דגמ' דריש פרק המדיר דלא כאיבעי' דר"פ ולדידהו באמת הי' צ"ל טעמא דרבנן משום לא שכיחא, אך לשיטת הרמב"ם דס"ל אליבא דאמת לא צריכין לאוקמי בהקדישה הידים רק הואיל דקונמת מפקי' אף בהקדישה מע"י חל אף דהוי דשלב"ל לא מוכח למפשט האבעי' די"ל דה"ט דרבנן הואיל ולא הוי רק מע"י ולא ס' להו קונמת מפקיע ע"כ אין ההקדש חל משום אא"מ דבר שלב"ל ולפ"ז קשה ג"כ מנ"ל דלרבנן העדפה שע"י הדחק דבעל דלמא משום דשלב"ל א"צ להפר, אך כ"ז לפי הפי' ברמב"ם דקונמת חל על דבר שלב"ל בלא טעם רק הואיל דחמיר לענין דמפקיע מידי שיעבוד ה"נ חמור לענין זה אך לפמ"ש הטעם ברמב"ם הנ"ל הואיל והידים הם שלה והוי המע"י שלה משום דקל לפירותיו ע"כ שוב לא מקרי פירות חבירו ע"ח וכמש"ל א"כ שפיר נפשט האבעי' לפום סתמא דסוגי' דר"פ המדיר דא"נ דשתים בב"א הם שלה ולזה הוי תיכף הידים שלה והוי לדידה דקל לפירותיו ויכולה לאסוף ותיקשי לרבנן למה לא יפר לפום סוגיא דר"פ המדיר דאף רבנן חיישי לשמא:
והנה לכאורה יש מקום לפקפק לפי מאי דאבעי' בגיטין פ' השולח בעבד שמכרו לקנס אי מקרי דקל לפירותיו או לא הואיל ולא עבידי דאתי וא"כ י"ל לפום צד אבעי' דלא מהני ע"כ במידי דל"ש ל"ה שלה להיות נקרא שלה משום דקל לפירות, אמנם נראה פשוט לחלק דאף דלגבי הלוקח י"ל דמקרי דשלב"ל הואיל ולא עבידי דאתי י"ל דה"ט דלא סמכי דעתי' ואין קנין נתפס בזה מ"מ לענין המקנה י"ל שפיר דמקרי שלו ול"ד לפ"ח כיון דיש לה הידים למעשה ידי' שע"י הדחק סו"ס לגבי דידה הוי דקל לפירות כן נ"ל פשוט ונכון גם י"ל הואיל דהוי בידה ע"כ לגבי דידה אינו מזיק מאי דל"ה עבידי דאתי ודוק: