אור ברסלב

חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף כב:

דף כב.

רש"י ד"ה באומרת ברי לי אין לבי נוקפי כו' והר"ן חולק וס"ל דאין ל"נ ל"מ רק ברי מעלי' עי"ש ולע"ד נראה הוכחה דאין ל"נ מהני ג"כ עפ"י קושית מהרח"ש בק"ע הקשה על שיטת הרמב"ן והרא"ש דס"ל בחד וחד בב"א אף נשאת לאותו עד תצא דלא כשיטת הרמב"ם א"כ מאי מקשה רבא ביבמות דף פ"ח ע"ב מברייתא דוקדשתו דלמא מיירי בחו"ח [ולפי"מ שמחלק הלח"מ לשיטת הרמב"ם בחו"ח בין מיתה לגירושין י"ל קושי' המהרח"ש די"ל דמדאו' ודאי ל"מ והוי מלתא דפשיטא ועי"ש ברש"י] ונ"ל עפ"י מה שהקשה עוד המהרח"ש שם דלפי"מ דאוקי הגמ' שם הברייתא בבאו עדים ואח"כ נשאת א"כ תיפוק לי' אף לישראל אסורה משום כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ואף די"ל דמיירי דנשאת מקודם לאחר ואחר שבאו עדים שמת עכשיו נשאת לכהן וא"כ אינה אסורה לו רק משום כהונה מ"מ קשה על הברייתא והקרא גופי' למה לא השמיענו הדין אף לישראל אם נשאת מקודם שבאו עדים שמת עכשיו אסור לקיים משום ספק כשם שאסורה לבעל כו' עי"ש, ולפע"ד נראה ליישב די"ל הא דהוכיח רבא מברייתא דתצא י"ל בחד מתרי אנפי או דל"א דסברת דייקא מרעא לחזקת א"א וא"כ הבא עלי' בחנק קאי ול"מ נשאת לא' מעידי' וכמ"ש תוס' כאן וביבמות, או די"ל באופן אחר דהוכיח אף דסברת דייקא מרעא לחזא"א והוי ספק מ"מ השמיע לן הכתוב דהב"ד צריכים למחות לאותו העד אף שאומר ברי לי כיון דלדידן בע"כ ספיקא הוי וא"כ מספקינן אם זה העד שאומר ברי אומר אמת או שקר וא"כ מספיקא צריכים הב"ד למחות אף דגוף הדבר ל"ה לדידן רק ספק וזהו העד אומר ברי שהוא יודע מ"מ אנן לא שבקי' כיון דאנו מסופקים על העד גופי' אם אומר אמת או לא ואם אומר שקר א"כ עושה במזיד ע"כ צריכין למחות לו ולשיטת הרשב"א ור"ן דלא סברי דדייקא מרעא לחזא"א רק דאפ"ה מותרת לאותו העד כיון שאומר ברי לי וכמו שהאריך הפ"י בזה א"כ בע"כ צ"ל לשיטת רבא דקרא אתי לאפוקי מסברא זו א"כ י"ל לשיטת התוס' ג"כ דקרא אתי לארויי דמוטל על הב"ד למחות, והיוצא לנו מזה דאם אמרי' כאופן הב' דקרא אתי לארויי על הב"ד דאף דהוי ספק מחוייבים למחות י"ל דע"כ לא מוכח רק על העד דכיון שאומר ברי לי שמת ואנן מסופקי' אם אומר אמת או שקר דהא א"א לומר שאומר בודאי אמת א"כ יהי' מבורר שמת והא לדידן ספיקא הוי אבל ברי לי אין לבי נוקפי י"ל דמהני כיון דל"ה רק ספיקא וע"ז אין לנו ראי' שאמרה שקר בזה שאמרה אין לבי נוקפי די"ל אף שבאמת קיים מ"מ י"ל אומדנא מוכחת שמת רק דהאומדנא אינו צודק אבל מה"ת לומר שמשקרת במאי שאין לנו ספק מוכרח וי"ל בזה אדם נאמן ע"ע וא"כ מיושב קושית המהרח"ש די"ל דקרא אשמועי' דברי לי אין ל"נ מהני וא"כ הוי אנוסה ומותרת לבעל ולבועל אבל ברי של העד ל"מ מש"ה אינה אסורה רק לכהן משום זונה דס"ס ספק זונה היא אף דהוי אנוסה ול"ק דלשמועי' הקרא דאסורה לבועל היכא שאומרת ברי לי שמת דל"מ כמו ברי של העד די"ל היא גופי' קמ"ל קרא דאיכא גוונא דאינה אסורה רק משום כהונה באומרת ברי אין ל"נ ודוק:

ולפי"ז מיושב ג"כ קושי' הראשונה של המהרח"ש על הרמב"ן ורא"ש דהא צריך להבין הטעם אם בתרו"ת מהני ניסת לא' מעידי' למה בחו"ח ל"מ ובע"כ צ"ל כמ"ש הרמב"ן דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ול"ה ספיקא כלל ולפי"ז ממילא מוכח דלא מיירי בחו"ח ומטעם דע"א בהכחשה לאו כלום הוא דא"כ בע"כ גם אין ל"נ ל"מ כיון דל"ה ספיקא כלל ול"ה אנוסה א"כ תיהדר קושי' מהרח"ש השני' הנ"ל לדוכתי' ודוק היטב וא"כ מוכח בע"כ שיטת רש"י דאין ל"נ מהני גבי ספק אך כ"ז אם נאמר דהוכחת רבא הוא דאף דהוי ספיקא לא שבקינן לי' כמש"ל אבל אם נאמר דהוכחת רבא דל"א דייקא מרעא לחזא"א והוי ודאי בחוא"א נסתר כל הנ"ל דאם היא בחזא"א ודאי דאין ל"נ לא מהני והדרי' קושי' מוהרח"ש הנ"ל לדוכתי' ודוק, אמנם נראה דאף לפי' השני י"ל קושי' המהרח"ש דבע"כ צריך לאשמועי' הדין לענין כהונה דאי הוי משמיענו הדין לענין אסורה לבועל הו"א דמיירי בשנים אומרים נתגרשה דל"א דייקא וכמו שמפ' רבא דראה ר"י דבריו של ר"מ בר"י בגירושין כו' אבל בשנים אומרים מת אמרי' דייקא מש"ה השמיענו לענין כהן דא"א לאוקמי בשנים אומרים נתגרשה דא"כ אסורה ממ"נ לכהן או משום גרושה או משום זונה ול"ל קרא א"ו דמיירי בשנים אומרים מת ומוכח דאף במיתה ל"א דייקא ומיושב ג"כ קושי' הראשונה * של המהרח"ש דל"ל דמיירי בחו"ח אבל בתרי ותרי ל"ת דאמרי' דייקא א"כ בע"כ בחו"ח דתצא הוא משום דע"א בהכחשה לאו כלום הוא וכס' הרמב"ן הנ"ל א"כ תו ליכא לחלק בין מיתה לגרושין ותיהדר קושי' השניי' לדוכתי' ת"ל משום כשם שאסורה כו' וא"ל דהא קושי' מהרח"ש הוא לאוקמי בחו"ח ובניסת ואח"כ באו עדים והוי אנוסה ממש דהא ליתא דבחד אף שלא בא עד השני המכחיש מ"מ אסורה להנשא מה"ת דהא דמהימן ע"א בעדות אשה הוא מדרבנן כס' רוה"פ ואף א"נ דנאמן מדאו' א"א לאוקמי בנשאת דא"כ תו לא מהימן עד השני דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ובע"כ קושי' מהרח"ש הוא דלוקמי בבאו עדים ואח"כ נשאת ואליבא דכ"ע וא"ש הכל ודוק היטב בכ"ז:

**(הג"ה בעברי עיוני אחר זמן רב כזה ראיתי די"ל לעולם דמיירי בחד וחד רק דאי הוי משמיענו באיסור בועל הו"א דמיירי בגרושין בתרי ותרי משום דל"ש דייקא ע"כ קמ"ל בכהונה דמיירי במיתה ושייך דייקא ואפ"ה אסורה ע"כ מוכח דמיירי בחו"ח ומשום דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אך כבר כתבתי לעיל עפ"י שיטת הלח"מ ליישב קו' זו ודוק: ע"כ):**

תוס' ד"ה הבא עלי' ואור"ת דחזקת דייקא כו' מכאן הקשה הב"ש סי' קנ"ב על הרמב"ם שפסק בשנים אומרים נתגרשה וב' אומרים ל"נ והיא אומרת שא"י תצא והוולד ס' ממזר ל"ל יהי' ממזר ודאי כיון דל"ש תי' התוס' דדייקא מרעא לחזא"א דהיא בעצמה אומרת שא"י עי"ש ולפענ"ד ליישב דהנה רש"י כ' בקי' דף ס"ו תרו"ת נינהו דהוולד ל"ל חזקה ותוס' הקשו שם דהא קי"ל לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה עי"ש, ונראה עפי"מ שהקשו תוס' ורשב"א במס' חולין דף י"ב בסוגי' מנ"ל דאזלי' ב"ר כיון דאזלי' בתר חזקה ורו"ח רובא עדיף וממילא מוכח דאזלי' ב"ר וכ' הרשב"א דהא דרוב עדיף היינו אחר שידעי' דאזלי' ב"ר והדברים מתמיהים דאכתי מנ"ל דרוב עדיף וע"כ דמסתבר לומר כן דרוב עדיף מחזקה א"כ באותו סברא גופא מוכח דאזלי' ב"ר מכ"ש מחזקה ונראה עפ"מ שתי' הרשב"א קושית התוס' דמש"ה נשאת לא' מעידי' ל"ת ולא מוקמינן לה בחזא"א דאע"ג דאנן מוקמי' לה אחזקה והיו סוקלין ושורפין עלי' מ"מ העד גופי' יכול לומר יודע אני בבירור שמותרת לי עי"ש ולהמתיק הדבר נראה דהא ודאי מאי דאזלי' בתרו"ת בתר חזקה ל"ה מטעם בירור ולומר כיון דחזקה מסייע להנך דאמרי ל"נ ודאי כן הוא הא ודאי ליתא דהא חזקה לא עדיף משני עדים ותרי כמאה וכעין שכ' תוס' בב"ק ובב"ב דמש"ה לא מהימנינן לבתראי במגו דמגו לא עדיף מב' עדים עי"ש ומכש"כ חזקה ותו דא"כ לפסלו הנך דאמרי נתגרשה כיון דאנן אומרים דודאי לא נתגרשה אלא ודאי כיון דיש כאן תרי ותרי תו ליכא למימר דודאי ל"נ רק דאפ"ה כיון דהדבר ספק כך דין התורה לאוקמי הדבר על החזקה והרגו העובר על ספק זה אע"ג דנשאר הדבר בספק ולפ"ז י"ל בכל החזקות דלא מטעם בירור אתינן עלי' רק דכך הדין דכל ספק שיש חזקה לאיזהו צד אזלינן בתר חוקה אף דליכא תרו"ת רק בספק בעלמא ועי' בתשו' חמדת שלמה בפתח השער ובחיו"ד סי' ד' תקעתי בזה מסמורות ולפ"ז מיושבים דברי הרשב"א הנ"ל דמאי דאזלי' ב"ר היינו דאמרי' מסתמא הוא מהרוב ול"ח למיעוט ממילא הוי בירור על הספק בעצמו אבל מאי דאזלי' ב"ח היינו דכך דין התורה לאוקמי הדבר הספק על חזקתו אבל לא מטעם בירור ממילא מסתבר אליבא דאמת דרוב עדיף מחזקה כיון דרוב מברר הדבר וחזקה אינו מברר אבל כ"ז דלא ידעינן דאזלינן בת"ר דחיישי' למיעוט אין מקום כלל לומר דרוב עדיף מחזקה, כנלפע"ד לדעת הרשב"א דכ"מ דאזלי' ב"ח היינו דהדבר נשאר בספק רק דכך גזרה התורה שיהיה הדין מחמת חזקה ודוק:

אך לשיטת רש"י נראה די"ל כיון דגדולה חזקה י"ל הכל לפי הענין דבס' בעלמא בלא תרו"ת אזלינן ב"ח מטעם בירור ואמרינן דודאי כך היה לאפוקי בתרו"ת דליכא למימר מצד בירור כיון דיש עדים האומרים להיפוך אזלינן ב"ח מטעם ספק וכמ"ש לשיטת הרשב"א ולפ"ז מיושב קושית תוס' על רש"י דבתרו"ת שם בקי' כ' רש"י שפיר כיון דהדבר נשאר בספק רק דכך גזרה התורה לילך ב"ח י"ל דל"א כן רק באותו דבר עצמו שיש החזקה אבל בוולד נשאר הדבר בספק, אבל שם במעוברת דאין כאן תרו"ת רק ס' בעלמא והוי החזקה מטעם בירור וכיון דמעמידין האם בחזקת כשרות ואמרינן דודאי לכשר נבעלה ממילא גם הוולד כשר וזה מדוקדק למעיין שם ברש"י בקי' שכתב הרי עדים מעידים עיי"ש וממילא מיושב קושית הב"ש דבתרו"ת ל"ה הוולד רק ספק ממזר כיון דאין החזקה בהוולד עצמו, ובזה נתיישב לי מאי דק"ל לשיטת הרשב"א כיון דסובר דמוקמינן לה אחזק' א"א רק דאפ"ה ל"ת א"כ הוולד שא"י הוי ממזר ודאי א"כ איך אפ"ל דיתירו חז"ל להרבות ממזרים בישראל בשלמא לשיטת תוס' ל"ק כיון דל"ה רק ס"מ וס"מ אינו כ"א מדרבנן י"ל דל"ג בכעין זה כיון דהנישואין הם בהיתר אבל לשיטת הרשב"א קשה, אבל לפי מה שכ' ניחא דגם לשיטת הרשב"א בתרו"ת לא הוי הוולד רק ס' ממזר וי"ל ג"כ כנ"ל לשיטת תוס' ודוק:

תוס' ד"ה כגון הקשו הא הרגנוהו ל"י והנה הרה"מ כ' בשם הר"ח דמיירי שהיה שם עוד אחד ונשאת להשלישי דאל"כ אין דבריו של אחד במקום שנים ותמה עליו הרה"מ דתרי לא חשידי כמ"ש תוס' גם סיום דברי הר"ח תמוהים מ"ש דאין דבריו ש"א במקום שנים משמע דאותו עד שנשאת לו ל"ה בגדר עדות כלל וקשה אמאי גם בקושיתו משמע דל"ה רק משום חשד ועי' בלח"מ, ולע"ד נראה למאי דקיי"ל אין בודקין עידי נשים בדו"ח דהוי כד"מ כדאית' סוף יבמות ובדין מרומה קיי"ל אפי' ד"מ צריכין דו"ח וכת' הפוסקים דהיכא דהוי הכחשת עדים הוי כדין מרומה דאין לך ד"מ גדול מזה שרואין הכחשת עדים וא"כ קשה בנשאת ואח"כ באו עדים כיון דמתחלה לא הי' דו"ח ואח"כ כשבאו עדים ואמרו לא מת צריך דו"ח, ועי' בקצה"ח רס"י ל"א דדו"ח מעכב בדיעב' עי"ש בשם תשו' ר"ב אשכנזי וא"כ ע"כ צריכים עכשיו לדרוש ולחקור העדים וכיון שעכשיו כבר נשאת לא' מעידי' אין יכולים לקבל עדותו עכשיו שהוא נוגע ואין כאן עדות להכחיש האומרים לא מת וע"כ צ"ל שהיה עוד שלישי ונשארו שנים לדורשם ולחוקרם וא"כ י"ל שזה כוונת הר"ח דהתחיל להקשות כקושית התו' ובאמת היה יכול לתרץ כתי' תוס' רק דבל"ז ע"כ מיירי שהיה שלשה דאל"כ אין דבריו ש"א במקום שנים כיון דהצריך דו"ח ועיי"ש בל' הר"ח שכ' הכא י"ל שיש לה עד זולת ב' המכחישין אלו את אלו משמע דעיקר המכחישין הם שנים היינו אותן שצריכין דו"ח גם י"ל שתחילה לא באו אלא שנים לב"ד * רק זה הנושאה אומר ג"כ שיודע בברי שמת בעלה וא"ש לשון הברייתא דנקט שנים אומרים מת דעיקר העדות הוא רק ע"י שנים הצריכים דו"ח, או שלא באו רק שנים לב"ד ודוק:

**(מלת ב"ד הכוונה הרב ומורי הוראה בענין איסור והיתר.)**

אמנם יש להסתפק בתי' הגמ' לא' מעידי' אם הוא דוקא לא' מעידי' שהיה מעידין לה בב"ד די"ל הואיל ונתקבלו דבריהם בב"ד בתורת עדות ע"כ אין לנו לחוש שמא עושים איסור משא"כ אם נשאת לא' מן השוק רק שאומר שיודע ג"כ שמת בעלה לא שבקינן ליה כיון שאומר עכשיו כן כשרוצה לנשאה ודאי אין תורת עדות ע"ד או כל שאומר שיודע שמת בעלה הוי בכלל ניסת לאחד מעידיה, והנה לשיטת הר"ח הנ"ל יש ראי' דצריך דוקא א' מהעדים שנתקבל עדותן בב"ד מדמשני הגמ' נשאת לא' מעידיה וצריכן לדחוקי שהיה שם עד שלישי ולמה לא תי' כפשוטי' באומר ברי לי ובנשאת לא' מן השוק שלא העיד קודם, ועי' בחי' רשב"א קי' בישוב הקו' מדוע מהני ברי הואיל והבא עליה בחטאת קאי ותי' הואיל ואינהו בדינא קאמרי עי"ש, והנה משמעות בדינא שכתב הרשב"א משמע הואיל ונתקבל עדותו בב"ד, ואפשר הוא ט"ס שם וצ"ל הואיל ואינהו ברי קאמרי אך עי"ש ברשב"א בסוף מ"ש ליישב בקושי' מפ' האשה רבה מאי חזית מוכח דס"ל כמ"ש ועי' בשעה"מ, ואין לומר הא ע"כ מוכח דל"צ דוקא להנשא למי שהיה עליו ת"ע מדחזינן דברי שלה מהני כדמשני באומרת ברי לי ועל דברי' ודאי אין שום עדות, אך י"ל הואיל ואשה דייקא ומנסבא מהני ברי שלה ג"כ דאין לנו לחוש שמא משקרת, ולפי"ז י"ל דזה כונת רש"י ברי לי אין ל"נ ותמהו על רש"י עד שהוצרכו לומר דרש"י ס"ל בתו"ת אם היא אומרת ברי ממש שריא לכ"ע דאוקי תרי להדי תרי ומהני ברי שלה, ועי' בר"ן שתמה ע"ז ולפמ"ש י"ל דרש"י ס"ל א' מעדי' דוקא לא שהעידו בב"ד הואיל והיה על הגדתו שם עדות משא"כ אחר האומר ברי י"ל הואיל ויש לפנינו תרו"ת ואין אנו יכולים להחליט שמת וע"כ צריכין אנו לספק שמא זה האומר מת משקר לגמרי ולא מהני ברי שלו ולא שבקי' ליה והיה קשה לרש"י למה תיהני ברי שלה ע"כ פי' רש"י שאומר' אין לבי נוקפי וא"כ נהי דע"כ צריכין לספק שמא לא מת מ"מ י"ל אע"פ שלא מת מ"מ היא אינה משקרת ואומרת באמת ותמים שלפי אומדנא שלה ודאי מת וע"כ אין עליה חטא ועון ואע"פ שיש לספק שהאומדנא אינה צודקת מ"מ י"ל שאינה משקרת משא"כ אם אמרה מת ע"כ צריכין לספק שמא משקרת וע"כ לא שבקינן לה משא"כ לא' מעידי' הואיל והעיד בב"ד אין אנו צריכים לחוש שמא משקר ודוק:

ולכאורה י"ל מקושי' רבא ביבמות דף פ"ח מוקדשתו ה"ד כו' אלא לאו שנשאת לא' מעידי' וקאמרה ברי לי וק' מאי קושי' דלמא קרא אתי למעוטי בנשאת לאחר שאמ' ברי אבל ברי של העד מהני אע"כ דאין לחלק ביניהם ואם ברי של העד מהני ה"ה ברי של אחר מיהו עדיין אפ"ל דנהי דמדאו' אין לחלק מ"מ מדרבנן י"ל דל"א ל"ת רק בנשאת להעד ורבא הקשה שפיר דמדאו' אין סברא לחלק ועוד יש לעי' א"כ דרבא ס"ל כר"ח בב' כתי עדים בהדי סהדי שקרא ל"ל ע"כ לרבא אין עדיפת בנשאת לא' מעידי' או לאחר משא"כ לדידן שפיר י"ל כמו"ש וקצת יש ראי' לזה מדהשמיטו הפוסקים תי' הגמ' איסור כהונה שאני דנ"מ רבתא לדינא דלכהן ל"מ נל"א מעידי' ואע"ג דמשני הגמ' תי' אחרים מ"מ בדאו' הי' לן לחוש לחומרא ולפמ"ש י"ל דלדידן קושי' רבא מעיקרא די"ל דווק' לאחר מיעט קרא אבל לא לא' מעידי', ועפי"ז יש מקום ליישב מאי דק"ל למאי שכ' הרה"מ ראי' לדברי הרמב"ם בעד אומר מת ועד אומר ל"מ אם נשאת לאותו העד ל"ת ותמה הרמב"ן דע"כ ל"א ל"ת רק בתרו"ת אבל בחו"ח ודאי תצא וכ' הרה"מ ראי' להרמב"ם מהירושלמי דיבמות על מתני' בא עד ונשאת ואח"כ בא ע"א ואמר ל"מ ל"ת ואר"י טעמא דבא לאחר שנשאת אבל קודם שנשאת תצא כמאן כרמב"י ומוכח דאין חילוק ולכאורה יפלא על ר"י גופי' מנ"ל לאוקמי מתני' כיחידאי דלמא ע"כ ל"ס לרבנן ל"ת רק בתרו"ת אבל לא בחו"ח כקושי' הרמב"ן דהא בגרושין ודאי הוי דווקא תרו"ת אפי' לשיטת הרמב"ם וכמוכח מקושי' הרמב"ן לוקי אביי בב"א ומוכח דבגי' ל"מ נשאת לא"מ רק בתרו"ת ולפמ"ש דבעי דוקא לא"מ וצ"ל שהי' שלשה והוא דחוק אמנם א"נ דמיירי בפס"ע י"ל דאין דו"ח מעכב כיון דאין כאן עדות כשרה האומרים ל"מ גם אינו פוסל מה שהוא עכשיו נוגע כמו קרובים שנאמנים להכחיש פס"ע וע"כ א"ש אף בשנים וא"ל לפי"ז תיקשי בגי' דבעי ע"כ עדות כשרים וא"כ שם ל"מ בשנים נשאת לא"מ אך לשיטת האגודה דס"ל עידי גי' צריכים דו"ח א"ש דכבר חקרו העדים תיכף כשאמרו נתגרשה ואין צריכין לדו"ח עכשיו ע"כ מהני נל"א מעידי' אפי' בשנים רק בעידי מיתה דא"צ דו"ח רק אח"כ כשיש הכחשה והוי דין מרומה ושוב א"י לדרוש ולחקור העד שנשאה והוי צ"ל דהי' שלשה והוא דחוק אבל אי אמרי' בפס"ע א"ש וא"ל למה נקט שנים כיון דפס"ע כחד חשיבי והוי רק חו"ח הו"ל למנקט עד אומר מת ועד אומר ל"מ די"ל דאתי לאשמועי' דלכתחלה לא תנשא להאומר מת ובחד פשיטא דל"ת משום חשדא ע"כ הוצרך למנקט שנים וכיון דמיירי בפס"ע דאפי' מאה כחד חשיבי ממילא מוכח דבעו"ע אם נשאת לאותו העד ל"ת ואתיין שפיר דברי ר"י בירושלמי ודוק:

ולפי"ז יש להוכיח כשיטת רש"י דברי לי אין ל"נ לשיטת הפוסקים דברי שלה מהני להצטרף לרוב דעות בפס"ע עי' בא"ע סי' י"ז וברש"י יבמות דף פ"ח במימרא דשמואל שם ל"ש אלא שאינה מכחישתו ובנ"י שם וא"כ קשה כיון דמיירי בפס"ע והי' אומרת ברי ממש תצטרף דעתה לרוב ולמה צריך נל"א מעדים א"ו מוכח דמיירי באומרת רק אין ל"נ דל"ה ברי ממש אמנם קשה אי מיירי בפס"ע וכיון דהאומרים מת באים ראשונה וניסת ע"י הא קי"ל דל"ת מהתירא הראשון ומותרת לכ"ע ול"צ נל"א מעדי' ומסתמא הא דאמר רב רמב"י אימתי כו' אבל בניסת כו' ל"ת הוי דומי' דל"ת דאמרו חכמים בבאו עדים ואח"כ ניסת דהיינו לא' מעדי' דווקא ובפס"ע שרי' לכ"ע אך י"ל לפי"מ דאי' בע"א סי' י"ז י"א בנשאת שלא עפ"י ב"ד הוי כמו התירו' להנשא והוא דעת הר"ן וכ' הב"ש דהרמב"ן ס"ל דבעי דוקא היתר ב"ד והב"ש הקשה להר"ן ממ"ד ביבמות על מתני' ע"א מת וניסת טעמא דניסת כו' ולהר"ן דלמא קמ"ל ניסת אפי' שלא ברשות ואם נאמר כדעת הרמב"ן י"ל הא דאמר רמב"י ניסת ואח"כ באו ל"ת מיירי בניסת של"ב והוי כמו בב"א רק דאפ"ה ל"ת הואיל וניסת לא' מעדי' והוי שפיר דומי' דל"ת דחכמים, ועפי"ז נ"ל ליישב מאי דתמו' טובא על פי' הרה"מ בירושלמי הנ"ל דקושי' ר"י מאי ארי' ניסת הא אפי' באו עדים קודם שניסת ג"כ ל"ת בנל"א מעדי' מזה רוצה להוכיח כדעת הרמב"ם ולכאורה קשה טובא מאי מקשה הירושלמי דלמא קמ"ל דניסת ואח"כ בא העד אפי' בנשאת לאחר שלא לאותו העד אפ"ה ל"ת כיון שנשאת עפ"י הראשון הו"ל כשנים אך לפמ"ש י"ל דר"י ס"ל דע"כ נשאת היינו שלא ע"י היתר ב"ד דאל"כ ל"ל נשאת ת"ל כיון שהתירו' ע"י עד הא' שוב אין דבריו ש"א במ"ש ולא ניחא לומר ל"נ ממש כדאי' בגמ' דילן וע"כ ס"ל דע"כ הא דתני ניסת ל"ת היינו בנשאת של"ב וס"ל דל"ה כמו התירו' ודלא כשיטת הר"ן וא"כ ע"כ הא דתני במתני' ניסת היינו לא"מ וע"כ הקשה שפיר אפי' ניסת ואח"כ בא העד ג"כ ל"ת בניסת לאותו העד וע"כ הוצרך לומר רמב"י היא וזה נ"ל ברור דלשיטת הרה"מ בפי' הירושלמי מוכח דלא כשיטת הר"ן ועי' בח"מ שם שכ' שלא מצא מי שחולק על הר"ן ולפמ"ש מוכח כן מהרה"מ שוב ראיתי בס' ב"מ כ' ג"כ להוכיח מהרה"מ דלא כשיטת הר"ן וממ"ש הוא יותר מוכרח והיא ראי' שאין עלי' תשובה בעזה"י ודוק:

ובמ"ש י"ל קושי' הגאון מוהרא"ב זצ"ל שהביא הפ"י * עמ"ש התוס' הא אסורה להנשא לאותו העד מטעם הרגנוהו ל"י את אשתו והקשה הגאון הנ"ל הא קי"ל כנס אל יוצי' ולפמ"ש י"ל דקושי' התוס' הוא כיון דבמתני' תני ל"ת מסתמא כוונת הבריית' אפי' היכא דליכא חשדא כלל כגון שנשאת לאחר שאומר ברי לי אפ"ה לכתחלה ל"ת ואם נשאת ל"ת דאע"ג דבדיעבד, מהני ברי לי מ"מ לכתחלה לא שבקי' לי' וא"כ מאי דוחקא דגמ' לאוקמי בא' מעדי' דממילא אסורה להנשא משום חשד ולא מוכח כלל דהטעם הוא משום לכתחלה לא סמכי' על הברי ונ"מ לדינא אם מותרת לאחר שאומר ברי לי דבשלמא אי הוי אמרי' כמו"ש דברי של אחר ל"מ א"ש דלאחר ממילא אסורה אפי' בדיעבד אך התוס' י"ל דס"ל דמותרת לינשא לאחר האומר ברי וא"כ מאי דוחקא דגמ' לאוקמי בנשאת לא' מעידי' כן נ"ל נכון בקושי' התוס' ולפ"מ שאכתוב לקמן להסיר תלונת החכם צבי על הגאון מוהרא"ב יהי' נסתר תי' זה שוב ראיתי ביבמות דף צ"ה דקאמר התם תרו"ת נינהו ופי' התוס' דקושי' אמאי תצא דאם אומר ברי לי הו"ל לומר ל"ת והא התם ודאי לא הי' א' מהעדים דהא א"נ להכניס יבמתו כדאי' ס"פ האשה שהלכה ואפ"ה מקשה הגמ' דברי שלו מהני בתרו"ת מיהו עדיין אפ"ל דווקא התם דמיירי בניסת ואח"כ באו עדים שכבר יצאה מחזקת איסור וכדמוכח ע"כ לפום תי' הגמ' יבמות פ"ח ה"מ רמב"י ובניסת ואח"כ ב"ע וכיון דרמב"י מדאו' קאמר דתצא לפי תי' זה כדמוכח מוקדשתו כקושית רבא שם ואפ"ה בניסת ואח"כ ב"ע ל"ת ע"כ טעמא דרמב"י כיון שניסת שוב אין לה חז"א ועי' פ"י בזה ודאי י"ל דאפי' ברי של אחר מהני כיון דאין כאן חזקת איסור או למ"ש התוס' דדייקא מגרעא חזקת א"א י"ל ג"כ דברי של אחר מהני אבל לשיטת הרשב"א דמוקמי' מדאורייתא אחזקה י"ל דל"מ רק הברי של העד הואיל ונתקבל עדותו אבל ברי של אחר לא מהני רק בניסת ואח"כ באו עדים כדמשמע מסוגי' דיבמות ועיין בהר"ן לעיל בסוגיא דעד שלא חתמו מעידן עליו וחותם לפמ"ש לתרץ סוגיא דיבמות הנ"ל דברי מהני אפי' במ"ח מוכח דאפי' ברי של אחר מהני כיון דלא נחית לחלק בין נשאת ואח"כ באו עדים או באו עדים ואחר כך ניסת ודוק:

**(הג"ה בעיקר הקושי' י"ל בפשוט דקושי' תוס' איך יתרץ ר"כ התם דס"ל כנס יוציא אך לפמ"ש די"ל שנשאת לאחר היודע לא א' מעידי' ובזה י"ל לכ"ע ליכא חשדא רק דקושי' תוס' על לשון הגמ' לאחד מעידי' אתי שפיר קושי' הגאון הנ"ל הא קי"ל כנס אל יוציא ולר"כ באמת צ"ל שנשאת לאחר היודע: ע"כ):**

והנה בעיקר הפי' שכ' הרה"מ דכוונת הירושלמי הוא בבא העד ואח"כ ניסת מותרת עכ"פ לאותו העד וכבר כתבתי מה שמוכח מזה דלא כשיטת הר"ן אמנם אחר העיון נ"ל די"ל פי' אחר בירושלמי ויתיישב בזה קו' הרמב"ן על הרמב"ם, למה לא תי' אביי בב"א וניסת ל"ת היינו נשאת לאותו עד, ונראה לפמ"ש תוס' להוכיח דעולא ס"ל דאפי' בב"א אמרינן ג"כ כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כב' מדאמר עולא תני לא היתה שותה ונדחקו לפי זה לעולא ל"ל התירוהו להנשא במתני' דיבמות דתני בא עד וניסת ותי' הואיל דהוי רק מדרבנן ע"כ צריך דוקא התירוה והא דאמר ל"ת מהתירא הראשון הוא לענין דיעבד אבל לכתחילה ל"ת משום לזות ולע"ד אפ"ל דלעולא כמו דס"ל התם דבב"א אין דבריו ש"א במ"ש ה"נ בעד מיתה אמרינן ג"כ אין דבריו ש"א במ"ש אפי' בב"א ולפ"ז י"ל דקושית הגמ' טעמא דניסת הוא אליבא דכ"ע דלעולא גופי' ל"ב אפי' התירוה להנשא ולרחב"א דפליג התם ואמר כאן בב"א עכ"פ ל"ב ניסת ושני הגמ' לא ניסת ממש אלא התירוה להנשא ל"ת מהתירה הראשון והיינו די"ל דכ"ז שלא התירוה חיישי' ללזות שפתים משא"כ בהתירוה כבר י"ל דל"ח ללזות שפתים דיותר איכא למיחוש לזילותא דב"ד מלחוש ללזות שפתי' ואף דקי"ל לזילותא דב"ד ל"ח מ"מ נגד חששא דלזות י"ל דיותר מסתבר לחוש לזילותא דב"ד, והנה בפ' מי שקנא איתא בירושלמי להדי' דר"י ס"ל כעולא דאפי' בב"א א"ש, מעתה י"ל דקושית ר"י בירושלמי הוא כפשטא כיון דס"ל דאפי' בב"א אמרינן כ"מ שהאמינה תורה כו' א"כ אפי' ל"נ היה לה להיות מותרת ונהי די"ל דחכמים החמירו לכתחילה של"ת מ"מ בדיעבד היה לן לומר ל"ת כיון דכ"מ שהאמינה תורה וכו' וע"ז תי' ה"מ רמב"י דכמו דס"ל לרמב"י בתרו"ת בבאו עדים ואח"כ נשאת הואיל ונשאת באיסור תצא ה"נ הואיל ועכ"פ לכתחילה ל"ת ע"כ אפי' בדיעבד תצא ואפשר דס"ל דטעמא של רמב"י הואיל וע"כ צריכין לדיוקא שלה לגרע חזקת א"א כמ"ש התוס' וכיון דחזינן שנשאת באיסור אין לסמוך על דייקא שלה וה"נ בע"א כיון דצריך לדייקא שלה והואיל ונשאת באיסור אין לסמוך על דייקא שלה וא"ל כיון דע"כ צ"ל אע"ג בעלמא אפי' בב"א הראשון הוא כב' והכא לכתחי' החמירו דלמא אפי' בדיעבד החמירו כיון דהא דעד א' נאמן הוא מדרבנן וי"ל הם אמרו וה"א י"ל לפמ"ש הרה"מ להוכיח כשיטת הרמב"ם מדתני במתני' ע"א מת וע"א ל"מ ה"ז ל"ת ולא תנא אם ניסת תצא מוכח דבניסת לא' מעדי' מהני י"ל דלר"י היה ג"כ קשה למה לא תני אם ניסת תצא [ולר"י י"ל דס"ל א"נ ל"ת אפי' נשאת לאחר משום כל מקום שהאמינה תורה אפי' בב"א] א"ו מוכח דעיקר החומרא לא היה רק על לכתחילה רק דעי"ז ממילא א"נ תצא, ולפ"ז י"ל דמתני' לקמן פליגא וס"ל דלא כרמב"י רק כרבנן וע"כ ל"ת וא"נ ל"ת, ובזה מיושב דאמר ר"י זו דברי רמב"י אבל לרבנן כו' ופשטא דלישנא משמע זו ולא ס"ל וקשה כיון דסתם לן תנא כרמב"י ל"ל פסק ר"י כסתם משנה, ולפמ"ש א"ש דסתמא אחרינא ובתראה אשכח דפליג על האי סתמא דתני ל"ת, גם י"ל דרבי לא נחת לפלוגתא וע"כ מלתא דפסיקא נקט דבניסת ואח"כ ב"ע תני ל"ת דהוי ככ"ע ובב"א היכא דל"נ תני ל"ת דהוי ג"כ לכ"ע וממילא הדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים, וכיון דזכינו לדון דר"י ס"ל הא דעולא אפי' בב"א י"ל דאביי מוקי ג"כ אליב' דר"י בב"א ואפ"ה ל"ת אפי' בנשאת לאחר משום דעולא כל מקום שהאמינה תורה, ולכתחילה אסורה משום לזות הואיל ועדיין לא התירוה ומתני' דיבמות דמוקי בגמ' דילן התירוה להנשא י"ל בפשוט ל"ת מהתירה הראשון דאפי' לכתחילה תנשא רק ר"י בירושלמי דלא ניחא לאוקמי התירוה לינשא ומשמע לי' ניסת ממש ע"כ הוצרך לומר משום דעכ"פ לכתחי' ל"ת ע"כ אפי' בדיעבד תצא כס' רמב"י וכמש"ל דשוב לא סמכי' על דייקא שלה וא"כ לדידן דפסקי' דלא כעולא התם רק כרחב"א דלא משבש למתני' וס"ל לחלק בין ב"א לזא"ז שפיר פסק הרמב"ם דבהתירוה לינשא אפי' לזות ליכא ול"ק מאי שמקשין עליו למה השמיט טעמא דלזות וגם קושית הרמב"ן ל"ק לוקי אביי בב"א ולמה לדחוקי בטעמא דלזות ולפמ"ש באמת מוקי לה בב"א ואפ"ה הוצרך טעמא דלזות לשיטת ר"י דס"ל בירושלמי כעולא דכ"מ שהאמינה תורה שייך אפי' בע"א:

וממילא מיושב ג"כ קו' הב"ש על הר"ן דהו"ל לשנויי ביבמות בנשאת מעצמה ולפמ"ש דקו' הגמ' הוא לשיטת עולא דס"ל אפי' בב"א אמרי' כ"מ שהאמינה תורה ול"ב נשאת כלל לא הו"מ לשנוי הכי ותי' הגמ' אתי' שפיר גם אליבא דהלכתא דהיכא דהתירוה לנשא ל"א לזות וכמ"ש הרמב"ם ולפ"ז י"ל מאי דאמר כדר"א דאמר ר"א וכ' תוס' שר"א הי' רגיל לומר כן ולפמ"ש י"ל דהי' ידוע דר"א תי' זה על קו' הגמ' יבמות טעמא דנשאת וע"כ דבלא נשאת ולא התירוה אסורה משום לזות לשיטת עולא בעצמו וע"כ אמר כדר"א ועוד יש ראי' מתלמודא דידן ביבמות דשני כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה הוא ועי"ש ברש"י ותוס' שנדחקו דהפי' הוא בצרה לא הוי הכחשה ואי נימא דר"י ס"ל כעולא דאפי' בב"א אמרי' כ"מ שהאמינה תורה ע"א כו' אתיין דברי ר"י כפשטי', והנה הפוסקים פסקו שם כתי' דר"י דלתי' דר"א סתם תנא לסוף כר"מ והו"ל לפסוק כר"מ וצ"ל כיון דלא קאמר תיובתא מוכח דל"ה קושי' כ"כ וכמ"ש הפוסקים כלל זה וצריך להבין למה ל"ה תיובתא ולפמ"ש תוס' דאשה אומרת משמע אפי' צרה ל"ה קושי' כ"כ דאפשר ר"מ ס"ל דלא מיירי מצרה גם י"ל לפמ"ש תוס' בשם הירו' ל"ל תני עד אומר מת ואשה אומרת ל"מ ושני תני דבי רבי כן והר"מ כ' דאין אשה אחת יכולה להכחיש עד כשר והרה"מ כ"כ לשיטת הרמב"ם אף שאינו מבואר כן להדי' וא"כ י"ל דקו' הגמ' דאשה משמע אפי' צרה הוא ממשנה יתירה דאל"כ הו"ל לומר סתם עד אומר מת ועד אומר לא מת וממילא כל עדות משמע וע"כ משמע להגמ' דאתי לאשמועי' אפי' בצרה אך לשיטת הרמב"ם י"ל דאתי לדיוקא דוקא אשה ואשה או עד ועד משא"כ עד ואשה אין האשה יכולה להכחיש איש, ולפ"ז י"ל דקו' הגמ' הוא רק לל"ק דר"נ דס"ל הלך אחר רוב דעות אבל לל"ב דאפי' מאה נשים באיש א' כפו"פ ומוכח דהורע כוחן של נשים נגד עד כשר ממילא אין אשה אחת יכולה להכחיש איש אחר ולא מוכח דמתני' מיירי מצרות ול"ק על ר"י אך. לפמ"ש דר"י סתמא קאמר דאין עד שני יוכל להכחיש עד הראשון מטעם דס"ל כדעולא אין תי' זה מספיק דאפי' אם נימא דמתני' לא מיירי מצרות קשה על ר"י וא"כ הו"ל לפסוק כתירו' דר"א ובפרט למאי דלא קיי"ל כעולא בב"א נסתר תי' ר"י והו"ל לפסוק כר"א וא"כ סתמא כר"מ והו"ל לפסוק כר"מ אך לפמ"ש דלר"נ בל"ב י"ל דאין אשה מכחשת עד כשר י"ל דמתני' אתי לארויי דוקא עד ועד או אשה ואשה א"כ אף לתי' ר"א לא צ"ל סתמא כר"מ והגמ' לא קאמר רק דרך בשלמא אף לל"ק דר"נ, גם יש לקיים תי' דר"י לדינא דרישא אתיא ככ"ע ודוקא במת ונהרג פליג וכמ"ש התוס' שם אבל במת ול"מ אף ר"מ מודה דאין צרה מכחשת עכ"פ למאי דחדית דמת ונהרג גרע ממת ול"מ ונהי דר"מ ס"ל דל"מ ל"ה הכחשה כלל אפי' בעד דעלמא ולא בצרות דס"ל כעולא מ"מ עיקר תי' של ר"י יש לקיים וסיפ' אשה א"מ ואשה אומרת ל"מ י"ל דמיירי בעד דעלמא ואף לר"י גופי' י"ל דל"ה קושיא כ"כ דנהי דאע"ג דל"ה הכחשה אפי' בב"א משום דעולא מ"מ משום לזות אסור לכתחי' אבל בצרות י"ל דל"ה אפי' לזות וע"כ ל"ה תיובתא ע"כ יש ראיה משם דר"י קאי בשיטת עולא:

**הג"ה [חוץ לדרכינו י"ל עפי"מ דאי' במד' תנחומא ר"פ ואלה המשפטים מעשה בר"א כשהיה מסתלק מן העולם נכנס בן אחותו אצלו מצאו בוכה א"ל רבינו מפני מה אתה בוכה יש תורה שלא למדת ולימדת הרי תלמידך יושבים לפניך יש ג"ח שלא עשית ועל כל מדות שהיו בך היית מתרחק מן הדיינין ולא נתת רשות לעצמך להתמנות על צרכי צבור א"ל בני עלי' אני בוכה שלא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל כו', והנה מה שר"א הרחיק עצמו כל ימיו מדיינות ודאי ל"ה רק מדיני ממונות דא"ל דהרחיק עצמו אפי' מהוראה דהרי חכז"ל דרשו ועצומים כל הרוגיה ובודאי היה נזהר ר"א מזה אך רב אסי הוי ס"ל דזהו קאי רק על הוראת איסור והיתר טומאות וטהרות דבזה אין לזות שפתים על הדיין אבל מדיני ממונות הרחיק עצמו משום לזות שפתים הרחק ממך ומי שיוצא חייב הוא מלעיז על הדיין אמנם מזה מוכח דר"א דריש ליה להאי לזות שפתים גם על ב"ד ואיהו דחדית דגם לב"ד יש לחוש שיליזו עליהם מעתה שפיר אמרו כדר"א דבלא ר"א היינו מפרשים הך קרא על אדם לחבירו אבל דבר הנעשה בב"ד אין לחוש שיליזו עליהם ולא על מעב"ד נאמר לזות שפתים הרחק ממך אך ר"א שהרחיק עצמו מזה ע"כ דס"ל דגם בב"ד יש לזות שפתים ושפיר אמר כדר"א]:ע"כ הגה"ה:**

אך לפי"ז אנחת לן חדא ואתקפת לן חדא דלפי"ז אין ראי' להרמב"ם מהירושלמי דבעו"ע א"נ לאותו העד ל"ת כיון דאנן קי"ל דלא כר"י בהא רק דבעי דוקא התירו' לנשא ואין ענין הא דירושלמי לדינו של הרמב"ם אך כבר כתבתי בעזה"י בשו"ת מקום מוצא לדינו של הרמב"ם מהא דשמואל יבמות פ"ח ע"ב ל"ש אלא שלא מכחישתו ותמה שם הלח"מ שלא הביא הרמב"ם דינו של שמואל ולע"ד נראה דלהרמב"ם לא ניחא הן פרש"י והן פי' הנ"י דלפי' הנ"י הטעם משום התירו' לנשא ולרש"י ע"כ ל"נ פי' הנ"י ונראה דה"ט כיון דלולי שהכחישה האש' לומר שאינו זה נתבטל ההיתר הראשון ע"י פס"ע רוב דעות וע"כ מקרי היתר חדש והוי כלא התירו' וע"כ הוצרך רש"י לומר כיון דעכ"פ יצאה מחז"א שוב אפי' מאה פסולי' א"נ נגדה ועי' בב"ש שכ' לשיטת רש"י אפי' לא התירו' כלל נאמנת נגד מאה פסולים רק דהכא בעי התירו' הואיל והיא אינה יודעת שבעל' מת רק שאומרת שאינו זה ודברי הב"ש תמי' מסוגי' הנ"ל אחת אומרת מת דר"א משני במחלוקת שנוי' ורי"א כל ל"מ בע"א לאו הכחשה ופי' רש"י דרחמנא הימנא לקמא ולשיטת הב"ש הנ"ל היא בעצמה נאמנת אף בב"א וגם קשה לרש"י תינח היא עצמה מ"מ לגבי בעל הנושאה הוי רוב דעות לאיסור ולכאורה צ"ל דס"ל לרש"י דמיירי בנ"לא מעידי' כמו דשני התם לעיל לרב וכיון דזכינו לדין י"ל דהרמב"ם הי' מפרש דסיום תי' הגמ' על שמואל נמשך אחר אב"א כל היכא כו' אבל היכא דאתי עד כשר מעיקרא כו' אבל שתי נשים באיש אחד כפו"פ דמי ולפי' הרמב"ם שם דהוי פו"פ ואפי' התירו' ל"מ רק בנשאת לא"מע דלא כפי' הרמב"ן שם וע"כ מוכח ממילא דבחו"ח נישאת לא"מע ומוקמינן מלתא דשמואל ג"כ בנל"א מעדי' וע"כ לא השמיט הרמב"ם כלל דינו של שמואל דבלא נל"א מעדי' אף שמואל מודה דברי שלה ל"מ ומזה אפשר יצא להרמב"ם לפסוק כל"ב דר"נ לקולא כיון דמוכח דשמואל ס' כל"ב ועי' היטב בתשו' חמדת שלמה סי' י"ג שם בררתי הדברים בעזה"י היטב ועי"ש ברש"י בל"ב דאסברה מלתא דשמואל דאתי' אשה מעיקר' ולפמ"ש דלרש"י צריכה להנשא להעד האומר מת א"א לומר דאתי' אשה מעיקרא מיה' יכולים לקיים דברי רש"י דאתי קרוב או פסול תחלה גם י"ל בפשוט דאתי' אשה מעיקרא רק שהיא ובעלה שנשאה מכחישי' הפסולי' האומרים שזה הוא בעלה ואף שא"י שבעלה מת מ"מ מותרת ע"פ עדות של האשה שאמרה מת כיון שיכולים להכחיש הפס"ע שאומרים שזהו בעלה וכמ"ש רש"י דלגבי נפשי' נאמנים ואפי' מאה פסולים א"י להכחישם היוצא מזה דלשיטת הרמב"ם לא מוכח כלל משמואל דברי שלה מצטרף לרוב דעות די"ל דסומכת על העד האומר מת ולקמן אכתוב בעזה"י קצת סניף לסברא זו עפ"י שיטת הרמב"ם ודוק:

והנה חוץ לדרך הנ"ל יש מקום ליישב קושי' הרמב"ן דלא שני אביי בב"א ובנשאת לאותו העד עפמ"ש התו' שם כיון דע"כ מיירי שלא היתה בחזא"א רק עפ"י אותן עדים דאל"כ ל"ל העד שאומר לא נתגרשה פשיטא שאין ע"א נאמן לומר שנתגרשה וכיון שכן ליהמן במגו דא"ב שתיק ותי' די"ל שבא לפסלה מכהונה ולפי"ז באחד א"מ וע"א אומר ל"מ הדרי' קושי' תוס' לדוכתי' וא"כ למה לאביי לומר משום דעולא ת"ל דנאמן במגו דאב"ש ולומר דבא לפסלה מכהונה גדולה הוא דוחק ובימי ר"י לא הי' כה"ג ויותר הי' אפשר לומר דבא לומר שלא יהי' לה רק כתובה מנה אך תוס' לא תי' כן וצ"ל דס"ל דמיירי בכל גוונא אפי' באותן דיש לה מאתיים וקשה מבבא דע"א מת, אך לע"ד נראה פי' אחר בתוס' דלכאורה הוא דחוק לבטל בשביל זה המגו כיון דהעד אם הוא משקר ע"כ בא לתועלתה וע"כ אוהב אותה או ששכרתו א"כ רחוק לומר שלהתיר א"א אינו חושש רק להשיאה לכהן א"ר ואע"ג דבזה הי' מרויח שלא להעיד עדות שקר רק הי' שותק וע"ק דעדיין לא תי' תוס' נהי כיון דלא אתחזק אלא עפ"י עדים אלו ע"כ צריכן להעד האומר ל"נ כדי להחזיקו ע"י במקודשת מ"מ ל"צ אמירתו שאומר ל"נ רק שיאמר נתקדשה ומהגי' א"י כלום שוב אינו נאמן העד האומר נתגרשה כיון דל"ל מגו שרוצה לפסלה מכהונה והוי רבותא טפי אף על פי שאינו מכחיש להעד האומר נתגרשה אפילו הכי תצא, ע"כ נ"ל בכוונת התוס' עפמ"ש הר"ן הנ"ל דע"כ ע"א פסול כיון שמכחישי' על הגי' וא"כ היאך נתחזקה ע"י בא"א ותי' דטעי בקרוב לו ולה וע"כ אינם נפסלים ולכאורה הומ"ל דלפי"ז ל"ק קושי' התוס' ליהמנא במגו דהוי מגו בדדמי אך הר"ן בעצמו הקשה ג"כ קושי' התוס' וע"כ צ"ל דאם הי' לו מגו דאב"ש ודאי לא היינו אומרים שאומר בדדמי כעין שכ' תוס' בסוגי' דקציצה ועי' בר"ן שם וע"כ הוצרך הר"ן ג"כ לתרץ כתי' התוס' עי"ש ולפי"ז י"ל דתוס' ס"ל ג"כ כתי' הר"ן דע"כ מחולקים בקרוב לו ולה רק דאעפ"כ במגו הי' לו להיות נאמן שאינו אומר בדדמי ותי' תוס' שרוצה לפסלה מכהונה לא מחמת איזהו טעם רק מחמת שהוא סובר שהי' קרוב לה ע"כ רוצה לפסלה שאפי' אם ימות בעלה הראשון תהי' אסורה לכהן ובתום לבבו אומר כן וע"כ אין לו מגו ומעתה א"ש דצריכן דוקא להעד שאומר ל"נ דאל"כ הי' שפיר להעד מגו דאב"ש דאין סברא לומר שמחמת שנאה או איזהו טעם בא לפסלה לכהונה דלזה ודאי ל"ח רק משום בדדמי וזה אם יש כאן עד שאומר ל"נ דע"כ כדי שלא לפסול א' מהם צ"ל שא' מהם טועה בקרוב לו ולה משא"כ אם לא הי' העד שאומר ל"נ לא היינו מסופקי' כלל בקרוב לו ולה שפיר הי' להעד מגו וזה נ"ל בעזה"י כפתור ופרח בפי' התוס':

ולפי"ז אם נאמר דבמיתה ל"ש בדדמי ול"א מבטלינן המגו קשה קושי' הנ"ל ל"ל לאביי לומר משום כ"מ שהאמינה אם לא שנאמר דאביי ס"ל בפשיטות כו' דע"א במלחמה נאמן וע"כ אף במיתה שייך בדדמי ולא נפסלו העדים ולפי"ז למה דאבעי' לן פרק האשה שהלכה אם ע"א במלחמה נאמן ליתי' לתי' של אביי אך לא צריכן לזה די"ל ר"י מלתא דפסיקא נקט בין בהוחזקה א"א שלא ע"י אותן העדים ובין בלא הוחזקה רק ע"י אותן העדים דבמיתה לעולם ל"ת אפי' בהוחזקה משום כ"מ שהאמינה ובגי' לעולם תצא משום דל"ה מיגו כתי' התוס' אך לפי"ז כיון דמיירי בכל גוונא ובלא הוחזקה בא"א בע"מ הוו העדים פסולי' כקושי' הר"ן וגם המגו הוי מגו מעלייתא תקשי בע"א מת ל"ל תנשא וצ"ל דעכ"פ לכתחלה ל"ת משום חומרא דלזות שפתים כיון שיש כאן הכחשה בין העדים וא"כ מיושב קושי' הרמב"ן דאי הוי מוקי לה בב"א הי' קשה בלא הוחזקה ל"ל תנשא וצריכן ג"כ לבוא לטעמא דלזות וגם הי' לצדדין דבהוחזקה ל"א ל"ת רק בנשאת לא"ע ובלא הוחזקה לכ"ע ל"ת וזה ודאי דוחק ע"כ מוקי לה בזה אח"ז ול"ה לצדדין ובחששא דלזות אין יתור דלעולם צריכין לבא לחששא דלזות מיהו הי' אפשר לומר דברישא ל"ק קושי' התוס' כלל דליהמן במגו די"ל שהיא א"י כלום שמת בעלה וע"כ ממילא תהי' אסורה כיון שהיא יודעת שהיא א"א וע"כ ל"ה קושי' התוס' רק אבבא דע"א נתגרשה דמסתמא יודעת אם קבלה הגט ויכולה היא בעצמה לומר נתגרשתי ותהי' נאמנת אם לא יעיד העד השני האומר שנתגרשה כיון דלא הוחזקה רק ע"י אך לפי"ז ממילא קושי' הרמב"ן לק"מ דבב"א אי אפשר להתירה רק באומרת ברי לי וכיון דמיירי באמרה ברי לי קשה בלא הוחזקה תנשא לכתחילה אם לא לשיטת רש"י דס"ל ברי אל"נ מהני הואיל והוא ספק לדידן אבל אם לא היה העד מעיד ודאי דל"מ וע"כ אין לו מגו ברישא אך הרמב"ם ס"ל דבעי ברי ממש וא"כ ממ"נ ל"ק קושית הרמב"ן, ולפמש"ל לפי' רש"י בהא דשמואל יבמות פ"ח ע"ב ממילא אין מקום לדינו של הרמב"ם, אך לכאור' לשיטת הרמב"ם כ"ז ליתא, עי' בב"ש סי' קנ"ב שכתב דמהרמב"ם פי"ב מה"ג משמע דאפי' מכחישין על הגירושין לגמרי אפ"ה תצא וע"כ דס"ל תי' אחר על קושית הר"ן דע"כ א' פסול וגם על הקושיא ליהמן במגו דאב"ש דלפמ"ש הא בהא תליא דהיכא דליכא למיתלי בטעות ל"א שרוצה לפסלה מכהונה וא"כ נסתר תי' הנ"ל:

והנה צריך להבין קושית הר"ן על הרמב"ם למה ל"א דא' מהן פסול וא"כ לא נתחזקה בא"א וגם קו' התוס' והר"ן ליהמן במגו דאב"ש, והנה לקושי' התו' י"ל ע"פ מ"ש הרמב"ם בא' אומר נתקדשה והיא מכחשת תנשא לכתחי' ואם ע"א נתקדשה וע"א ל"נ ל"ת וא"נ ל"ת הואיל והיא מכחישתו, ועי' בהשגות שתמה עליו כיון דהכחשתה לבד מהני שתנשא לכתחי' מכש"כ אם יש עוד ע"א שמכחיש ג"כ וע"כ כ' בא וקבל דבר אמת דסוגיא מיירי בא"י כגון שאמר אבי' קדשה, ועי' בר"ן שתמה ג"כ על הרמב"ם והרה"מ כ' ליישב דעת הר"מ דס"ל דיותר מועיל הכחשתה אם אין לה מסייע ממה שיש לה עד המסייע וע"כ יכולה להעיז יותר מש"ה לכתחי' ל"ת, ולפ"ז י"ל קושי' התוס' ליהמן במיגו דאב"ש וי"ל הואיל ויש כאן ע"א שאומר ל"נ אולי לא תוכל להעיז נגדו ולהכחישו ע"כ אומר הוא ג"כ נתגרשה כדי שתוכל להעיז ואין כאן מיגו ולפ"ז י"ל דה"ה בע"א מת וע"א ל"מ שייך ג"כ התי' הנ"ל דאין לו מגו להעד האומר מת אולי לא תוכל להכחיש העד האומר ל"מ ועדיין נסתר תי' הנ"ל דאין לה היתר בב"א רק לא"מ אף בלא הוחזקה בא"א וקשה קושית הרמב"ן דהו"ל לאוקמי בב"א, אך לכאורה י"ל לפ"ז למה נקט בברייתא ע"א נתגרשה וע"א ל"נ ל"ל נקט ע"א מת וע"א ל"מ דהוי רבותא טפי דאפי' בע"מ אפ"ה תצא, ואם נאמר כשיטת הרמב"ם דלא"מ לא תצא אתי שפיר די"ל דלא פסיקא ליה למתני תצא דלא' מעדי' ל"ת:

אך לפ"ז נשאר הקושיא של הרמב"ן על אביי דלעיל, אך י"ל בגוף קושית הר"ן הא דא' מהם פסול ולענ"ד י"ל בדעת הרמב"ם דע"א המעיד על גירושין שקר לא נפסל כלל כיון דאין תועלת בעדותו כלל וכמו שאין חייב ק"ש רק בעד מיתה הואיל ויש תועלת בעדותו א"כ י"ל דלא מיקרי עדות שקר דאין כאן ת"ע, [ועי' בש"כ סי' ל"א ואו"ת שם שרוצה להוכיח דהרמב"ם ס"ל כספיקת חכמי בריסק דמוכחש מע"א לא נפסל ויכולים להעיד ביחד ולקמן אכתוב בזה אי"ה] ואף למ"ש דיש תועלת בדבריו שתוכל להעיז נגד העד השני מ"מ אין תו"ע על דבריו וי"ל דלא מפסל בכך ואע"ג דאיכא למיחוש שיבא עוד אחד ויאמר שנתגרשה מ"מ בשביל זה לא מפסל בפרט אם יודע שבאמת ל"נ מה"ת לחוש שיבוא עוד עד שקר ומכש"כ לשיטת הר"ן פ' מי שאחזו דענייני אישות דמי לד"נ ול"מ עדות מיוחדת א"כ י"ל שאם יבוא עוד א' לא יעיד עמו וממילא אין תועלת בעדותו וע"כ לא נפסל דהוי כמו שאמר חוץ לב"ד כיון דאף הב"ד אין מקבלים עדותו ובעניותי אם לא אמרה הר"ן בפשיטות היה הדבר צריך תלמוד ואם נאמר כן ביישוב דברי הרמב"ם הדבר ברור דזה ל"ש רק בעד גירושין משא"כ בעד מיתה דע"א נאמן בלא הכחשה שפיר מפסל אם אומר שקר ומיושב הקושי' הנ"ל דלא מצי למיתני בעד אומר מת ועד אומר ל"מ כיון דממ"נ א' נפסל לא נתחזקה בא"א רק ע"פ אחד וע"כ ממילא ל"ת וממילא מיושב קושי' הרמב"ן הנ"ל דל"מ לאוקמי בב"א כיון דמיירי אף בלא הוחזקה קשה למה ל"ת לכתחי' וע"כ צריך לבוא לחששא דלזות ולאוקמי לצדדין כמש"ל ע"כ יותר עדיף לאוקמי בזא"ז לפי פירוש הרמב"ן דלאביי מיירי בזה אח"ז וכבר כ' לעיל הנראה לפע"ד דאביי מוקי לה בב"א לשיטת ר"י דירושלמי וממילא ל"ק על הרמב"ם כלל ודוק:

ולהבין מדוע לא פי' הרמב"ם כפי' הראב"ד דמיירי באינה מכחשת י"ל דאי אמרי' דרישא מיירי דוקא באינה מכחשת דאי מכחשת היתה מותרת להנשא לכתחי' כשיטת הראב"ד והרמב"ן א"כ מסתמא הסיפא בגירושין מיירי ג"כ שא"י ולפ"ז היה קשה למה נקט ע"א ל"נ הא אפי' אם הי' מעיד רק על הקידושין ומהגירושין א"י היה ג"כ הדין תצא דל"ל כתי' הנ"ל דהיה להעד מיגו דא"ב שתיק כיון שהיא א"י מהגירושין היתה אסורה ע"פ העד האומר נתקדשה כיון דהיא אינה מכחשת, וא"ל דהיה נאמן במגו דלא נתקדשה כיון דמיירי שהיא א"י ע"כ צ"ל שא"י לא מהקי' ולא מהגי' דאם יודעת מהקי' רק מהגי' א"י לא היה צ"ל תרווייהו בא"א קמסהדי ת"ל כיון שיודעת שהיא א"א צריכה ב' עדים להתיר לה וע"כ שא"י כלום א"כ עדיין קשה ל"ל יהיה נאמן במגו דא"ב אמר לא נתקדשה וע"כ צ"ל איזהו טעם דל"ה מגו, ובאמת לכאורה לא ידעתי למה ל"ה מגו וא"נ דל"ה מגו קשה ל"ל העד שאמר ל"נ בשלמא לפי' הרמב"ם דכולה מיירי שהיא מכחשת א"ש דלולי העד שאמר ל"נ היה העד נאמן במיגו דא"ב שתיק דכיון שלא היה עדות ברורה שנתקדש' רק הע"א היתה היא נאמנת לומר נתגרשתי במגו שהיתה אומרת לא נתקדשתי כין דאין כאן רק ע"א היתה נאמנת וא"ל לשיטת הרמב"ם כיון דע"כ צ"ל דהוי העזה להכחיש העד דמש"ה אם אין לה עד מסייע והיא מכחשת את העד תנשא לכתחי' ואם יש לה ע"מ ל"ת כמ"ש הרה"מ וא"כ אף לשיטת הרמב"ם אין להעד מיגו דא"ב שתיק והיתה היא נאמנת לומר נתגרשתי במגו דל"נ הא הוי העזה להכחיש העד, אמנם נראה פשוט כיון דהעד האומר נתקדשה אפי' בשותקת א"נ מדינא דאין דבש"ע פחות מב' רק משום חומרא וע"כ במגו כ"ד נאמנת לומר נתגרשתי, וכ"מ ממתניתין דתני אם יש עדים משמע דאם יש ע"א נאמנת לומר ג"א במגו דהיתה מכחשת העד אבל אם העד השני אומר ל"נ שוב אין להעד מיגו דאי בעי שתיק כיון דהוי אשת איש גמורה ע"י ב"ע אין להאמין העד שאומר במגו דאי בעי שתיק דדלמא ירא שלא תוכל להעיז נגד העד האומר ל"נ אבל אם העד השני לא היה מעיד של"נ היה להעד מגו מעליא דאי בעי שתיק והיתה היא נאמנת לומר נתגרשתי ולא היתה צריכה להעיז ואפ"ה היתה נאמנת במגו דלא נתקדשתי כיון דלא היה רק עד אחד על הקידושין אבל לשיטת הראב"ד ק' למה צריך העד לומר ל"נ וצ"ע ולשיטת הר"מ א"ש ויצא מדברינו בעזה"י להוכיח לשיטת הרמב"ם דאם ע"א נתקדשה והיא אומרת נתגרשתי נאמנת במגו כדמשמע פשטא דמתני' אם יש עדים ול"א דאף בע"א א"נ דהוי מגו דהעזה ועי' בפ"י במתני' דב' נשים שכ' לשיטת הסוברים דל"א מגו להכחיש העד אפי' ע"א אומר נשבית ל"ה נאמנת לומר טהורה אני רק בשבוי' הקילו ומשמע דגרושה אני א"נ וקשה ע"ד ל"ל דייק ממתני' דאם יש עדים והיא אומרת גרושה אני ולמ"ש מוכח דנאמנת שוב מצאתי להדי' בב"ש סי' קנ"ב סקי"א שכ' להדי' לדייק ממתני' דוקא עדים אבל דע"א אפי' בא"א נאמנ' לומר ג"א ועי' ברמב"ם פי"ב מה' גירושין כ' הוחזקה א"א א"נ ושינה לשון המשנה דנקט אם יש עדים ובה' אי"ב גבי שבוי' כ' אם יש עדים והנה מזה אין להוכיח דגבי א"א סגי בע"א די"ל ודאי אם כבר ע"י ע"א נאסרה כגון שלא הכחישתו רק אח"כ אמרה שקבלה אח"כ גט ודאי א"נ לומ' ג"א כיון שכבר הוחזקה משא"כ בשבוי' דהתחלת האיסור א"א רק ע"י שני עדי' ע"כ כ' אם יש עדים ולעולם בא"א אם אמרה תיכף כשבא העד ג"א לא נתחזקה כלל ועי' היטב בכל זה ודוק:

ועוד י"ל ראי' לשיטת רמב"ם דמיירי ע"כ במכחישתו דלכאורה קשה על הפוסקים שהביאו פירושו דאביי לפסק הלכה דהר"ן הקשה דמשמע טעמא שיש עד המכחיש להעד האומר נתקדשה אבל לולי זאת אסורה הא אין דבשב"ע פחות מב' וע"כ כ' דמיירי בספק קרוב לה וכיון דיש ספק לפנינו אסורה וכמ"ש תוס' אבל מסתימת לשון הרמב"ם ל"מ כן וכמש"ל בשם הב"ש וכן למ"ש הראב"ד דמיירי בא"י משמע כפשטי' הואיל ואינה מכחשת אסורה וקשה למה הא אין דבשב"ע פחות מב' וע"כ דבקי' החמירו משום חומרא דא"א וק' מנ"ל הא כיון דמרא דהאי תירוצא הוא אביי ואביי ס"ל בקי' אשתו זנתה בע"א נאמן כמו בשאר אסורים ולשיטת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א מיירי התם באומר א"י ולא מטעם שתיקה כהודאה ועי' בש"כ יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז ולפי"ז לדידן י"ל דאין מקום לתי' אביי דקי"ל כרבא דאמר התם אדשב"ע פחות מב' וליישב הברייתא צ"ל כתי' דר"א שהביאו הפוסקים אך גי' הראשונים הוא ר"פ דלא כס' דידן וכמ"ש בהרי"ף והרה"מ ויש להוכיח ע"כ כגי' הראשונים לשיטת הראב"ד ורמב"ן דמיירי באינה מכחשת דאל"כ קשה אפי' בעד אומר ל"נ תהי' אסורה לפמ"ש הרמ"א בהג"ה סי' קכ"ז וי"א דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ומשמע דעד הנכחש אינו כלום ונשאר באיסור ע"י העד האוסר וא"כ לאביי דמדמי דבשב"ע לשאר איסורים אפי' ע"י הכחשת העד תהי' אסורה אבל אי גרסי' ר"פ והוי רק משום חומרא דא"א החמירו חז"ל אין לך בו אלא חדושו דהיכא דהוא מוכחש מע"א לא החמירו אבל לאביי דאמר היא היא ומדמי לשאר איסורין קשה מאי מועיל הכחשת העד אם היא אינה מכחשת אך הש"ך הרבה להשיב על הרמ"א בראיית ברורות שאין כוונת הרמ"א כן וע"כ הסיע כוונת הרמ"א לענין אחר, עי"ש:

ולכאורה י"ל דאביי ס"ל דהכחשת העד א"מ ממאי דאי' שם בקי' אמר אביי מנא אמינא לה כו' ויבוקש הדבר כו' אלא לאו וטעמא דאתי תרי ומכחשי הא לא"ה מהימן וקשה למה אמר דאתי ומכחשי תרי הא אפי' חד הי' יכול להכחישו דהוי ע"א בהכחשה דהא התם ודאי עדיין לא גמרו הדין לפסול את ינאי כיון דהיו עסוקים לברר הדבר כמ"ש ויבוקש הדבר וא"כ ל"ל תרי וא"כ מוכח דאביי ס"ל דעד המכחיש אינו כלום ומדאביי נשמע לדידן בשאר אסורים דנהי בדשב"ע לא קי"ל כאביי מ"מ בשאר אסורים אין לנו ראי' לחלוק על אביי ומוכח דעד המכחיש א"כ אך לפמ"ש הש"ך שם דבזא"ז ודאי אין עד המכחיש כלום משום כ"מ שהאמינה תורה כו' לפי"ז י"ל למש"ל דאביי ס"ל דאפי' בב"א אמרי' כ"מ שהאמינה אין ראיי' מאביי לדידן דקי"ל דוקא בזא"ז אמרינן נ"מ שהאמינה תורה אבל בב"א י"ל דעד הנכחש אינו כלום ועי"ש בש"כ שהקשה על העט"ז ל"ל נימא דעד המתיר הוא ג"כ כשנים וזה הי' אפשר אף לאביי אמנם י"ל באמת דהוי כשנים והוי תרו"ת וע"כ מדרבנן אסור ע"כ לשיטת אביי ודאי א"ש וא"כ ע"כ דלא גרסי' הכא אביי לפי' הראב"ד ורמב"ן רק ר"פ וא"ש שפסקו להלכה אוקימתא זו וע"כ בא"א החמירו והנה ראיתי במ"מ כתוב שם הג"ה שנ"ל שהגי' הנכונה היא אמר אביי תרגמה ר"פ וכ"ה בכמה מקומות עי' בהרה"מ פ"ט מה"א וכדמות ראי' נ"ל ממאי דאי' לעיל אמר אביי תירגמא ביו"ד אחר התי"ו והכא בברייתא אמר אביי תרגמא בלא יו"ד אחר התי' ולשון תירגמא ביו"ד נ"ל דהוא משמעות הוי מתרגם ותרגמא בלא יו"ד הוא לשון עבר שכבר תרגמא וע"כ צ"ל שחסר מי הי' המתרגם והיינו כגרסת המגי' הנ"ל אמר אביי תרגמא ר"פ ואם כן הי' גרסת הרמב"ם מוכח דע"כ מיירי במכחשת דא"כ לאביי תצא דאין הכחשת ע"א מועיל א"ו במכחשת ומוכח ע"כ כסברת הרה"מ ביישוב דברי הרמב"ם וגם אין לדחות תי' אביי מהלכה ולומר דאביי לשיטתו אמר כן דס"ל ע"א מועיל בדשב"ע כיון דמשמי' דר"פ אמרה ועי' בר"ן דר"פ אפשר ג"כ דסובר ע"א מועיל בדשב"ע אך למ"ש הר"ן דגרסי' ר' פפי מוכח שפיר להלכה כשיטת הרמב"ם ועי' היטב בכל זה ודוק.

שם גמ' ר"א אמר כגון דאמרי עדים עכשיו כו' וכ' הר"ח דלא קי"ל כתי' דר"א דהרי קי"ל כל הנשים צריכי' להמתין ג' חדשים וע"כ מימרא דר"א מימרא פריכא הוא ותמה הרא"ש מנ"ל דמיירי בנשאת תיכף דלמא מיירי בנשאת אחר ג' חדשים רק כיון דאמרי עכשיו גרשה ולא אחוי גיטא תו ל"מ מה שנשאת אחר ג' חדשים ולחומר הקושי' הי' נ"ל דאפשר ליישב דברי הר"ח דס"ל להר"ח הא דאמרי' אחוי גיטך ולא אחוי דמש"ה נאמ' תצא קשה כיון דעדים מעידים שנתגרשה ואם לא היו מוכחשים ל"ה רעותא מה שאין הגט בידה כמ"ש הר"ן רק מחמת הכחשת העדים וקשה מ"מ כיון שהעדים מעידים שנתגרשה מה"ת להכחיש בשביל זה עדותם ולומר דתצא אפי' בנל"א מעדי' ע"כ י"ל דהא דאחוי גיטך ל"ה רק בגדר דין מרומה כיון דיש רעותא לפנינו וע"כ צריך עכ"פ דו"ח וס"ל להר"ח דבל"ז אפי' ע"י הכחשה לא מקרי דין מרומה ודלא כמ"ש לעיל ביישוב דברי הר"ח דלא מקרי דין מרומה רק אם מצד עצמותו נראה הדבר שקר דהיינו בעכשיו גרשה דאמרי' לה אחוי גיטך וצריך דו"ח וקשה עדיין יעשו דו"ח וצ"ל שנשאת תיכף להעד האומרת נתגרשה עכשיו ול"ה רק שנים ע"כ א"א עכשיו לדרוש ולחקור דעכשיו אינו כשר לעדות והקשה הר"ח שפי' דזה ע"כ ללישנא דהחולץ דס"ל לר"י הלכה כר"י ארוסת ינשאו אשכחן להאי דינא אבל לפי"מ דאסיק שם בגמ' הדר בי' ר"י וס"ל דכל הנשים צריכי' להמתין ליתי' לתי' דר"א:

אוד? לפי"ז צריך ישוב דברי הר"ח שהבאתי לעיל שכ' שהי' שם שלשה א"כ ממנ"פ כיון דלעולם צריך שלשה אפשר למעבד דרושה וחקירה בשנים הנותרים ואפ"ל דלהר"ח הי' קשה ג"כ קושי' התוס' וכמו שפי' לעיל דלמה לדחוקי בא' מעדי' דל"ה חידוש מה של"ת דקי"ל הרגנוהו כו' הו"ל לומר שנשאת לאחר האומר ברי לי דהוי הלא תנשא ג"כ חידוש וע"כ תי' דלא"מ י"ל שהי' שלשה וי"ל דהר"ח ס"ל ג"כ דתרי לא חשידי כמ"ש תוס' רק היכא אמרי' כן אם אין כאן הכחשה מחמת שנשאר עד כשר בלי שום דופי לא אתי למחשדי' אבל היכא דהוי הכחשה כיון דאין דבריו של א' במקום ב' יחשדו זה המעיד שנשאה והאחר ממילא אין בדבריו כלום וע"כ תי' דאיכא שלשה וכיון שנשארו שנים לא אתי למחשדי' ולפום תירוצא דר"א ע"כ מיירי דל"ה רק שנים ובאמת הלא תנשא ל"ה רבותא ועי' היטב:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה