אור ברסלב

חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף ט.

דף ב:

גמ' אר"א האומר פ"פ מצאתי כו' ואמאי ס"ס כו' מאי קמ"ל ויש לדקדק אמאי לא הקשה הגמ' הקושי' על מתני', תו קשה אמאי לא מקשה תיכף הך תנינא גם דקדק הש"מ מאי קאמר הגמ' ל"צ ולא קאמר הב"ע, ונראה ליישב כ"ז דודאי לא נעלם מהמקשן דאשכחן גוונא דלא הוי ס"ס כדמשני הגמ' רק על ר"א קשה לי' דהו"ל לפרושי באיזהו אופן מיירי אבל מתני' תני תקנתא ומשום לא פלוג תקנו בכל הנשים כמ"ש תוס' במתני' לכן משני התרצן בצחות לשונו לא צריכא דודאי אי הוי עיקר רבותא דר"א דאסורה עליו הו"ל לאשמועי' באיזהו אופן מיירי אבל באמת עיקר הרבותא של ר"א הוא מאי דקאמר נאמן לשוי' חתד"א וממילא נפקא לן בגוונא דליכא ס"ס אסורה עליו ומש"ה קאמר ר"א סתמא דעיקר דינו הוא מאי דנאמן וע"ז מקשה הגמ' מאי קמ"ל, דבל"ז הו"א כקושי' מהרש"א דקמ"ל דאשה נאסרת על בעלה בפ"פ אבל השתא דמוכח דעיקר הרבותא הוא מאי דנאמן הקשה הגמ' שפיר מאי קמ"ל, וי"ל ג"כ הא דמקשה הגמ' אח"ז מי אמר ר"א הכי כו' דבלא השקלי וטרי' דלעיל לא הוי קשה מידי דלפי הנראה מדברי תו' ד"ה ומי דר"א אתי למעוטי דל"א שוי' אנפשי' חד"א והא ראי' שהקשו מקדשתיך ולפי"ז קודם שמקשה תנינא ל"ה קשה דהו"א דר"א לא אתי למעוטי רק אף דלא אמרי' שוי' אנפשי' חד"א ואפ"ה נאמן לאסרה עליו משום חזקה אין אדם טורח בסעודה אבל השתא דמקשה תנינא ומוכח משם דאמרי' שוי' אנחד"א א"כ בע"כ דר"א אתי למעוטי דלא נאסרה אפי' ראה שזינתה הקשה הגמ' שפיר על ר"א וק"ל:

רש"י ד"ה האומר וטענת דמים אין לו שנאבדה המפה והר"ן כתב שיש לומר שמצא דם רק שאומר שהוא דם צפור כיון שברור לו שמצא פתח פתוח, ונראה פשוט דאפי' במשמוש נאמן לומר כך שע"כ נעשה רמאות כיון דקי"ל דנאמן לשוי' חד"א אפי' כנגד עדים ומאי דלא פי' רש"י כהר"ן נ"ל דרש"י הוכרח לפרש כן ממאי דאמר אביי לקמן אף אנן נמי תנינא וס"ד דמתני' דבתולה נשאת הוי טעמא משום טענת פתח פתוח, ולשיטת הר"ן קשה נהי דהיכא דטען פ"פ נאמן אפי' לאכחושי סהדא משו' שווי' אנחד"א מ"מ היאך ס"ד לעשות תקנה משום שמא זינתה דממ"נ אם לא יהיה דם ל"ח לאקרורי דעתא לפום ס"ד דאביי ואם יהי' דם אנן אמרינן דבאמת היא בתולה ומשקר במה שאומר פ"פ ונהי דהוא נאמן לגבי' נפשי' כשבא לב"ד ואמר שמצא פתח פתוח משום דאדם נאמן ע"ע מ"מ אין לעשות תקנה ע"ז שיבא לב"ד וישוי' על נפשי' חד"א מה שאנו מחזיקים להיתר גמור ואף לפי' רש"י שיצא הקול ויבואו עדים ג"כ אין לעשות תקנה חדא למ"ש תוס' לעיל דעיקר התקנה הוא משום פחותה מבת ג' ואשת כהן, ואף לפי' הר"ן ברש"י מ"מ ע"ז ודאי לא תקנו היכא דאנו מחזיקין אותו למשקר רק הוא שוי' אנחד"א מה"ת לומר שיבואו עדים וגם איך שייך לומר שיצא הקול כיון דבאמת הוא שקר רק שנאמן לגבי נפשי' וע"כ הוצרך רש"י לומר שנאבדה המפה ודוק:

עוד י"ל דהוכרח לפ' כן מדאמר שמואל נאמן להפסידה כתובתה ואם מצא דם רק שאומר שהוא דם צפור היכא דמישמש ודאי דא"כ לאכחושי סהדא משום חזקה ואפשר דדם צדדים נמי א"נ לומר דהוי נגד רוב שרוב נשים אינם רואים מ"ת וע"כ מוכרח לומר דמיירי שנאבדה המפה:

שוב ראיתי בר"ן דמשמע מדבריו דנגד עדים א"נ לומר פתח פתוח מדכ' אפי' במישמש חיישינן לדם צפרים ולא כ' דחיישי' דנעשה רמאות ע"י שושבינן ע"כ נראה דס"ל פשוט דלאכחושי סהדא ל"ה אמרי' דקים ליה ויותר הוי תלינן בלא קים ליה וכעין זה מצאתי בש"מ ולפ"ז י"ל דלשיטת הר"ן מיירי שמואל ע"כ במצא דם ואפ"ה נאמן להפסידה כתובתה ותלינן בדם צפור או צדדין, אך הר"ן גופי' כ' להדי' דבמצא דם א"נ להפסיד כתובתה.

תוס' ד"ה האומר ור"ח מפ' דבוגרת ומ"ע אין להם דמים אבל אין פתחן פתוח ויכול לטעון פתח פתוח עי"ש וכן הוא דעת הריף א ונ"ל לומר הוכחה לשיטתם אבל לדעת רש"י לא יהי' מוכח, דהנה בע"ב ד"ה אי למיתב לה הקשו בתוס' וא"ת הא איכא ספק ספיקא וכו' דלקמן מוכח דמוציאין ממון בס"ס, וקשה לי לשיטת הש"ך בי"ד סי' ק"י דאף היכ' דאתחזק איסורא ולא מהני ספק ספיקא אבל תלתא ספיקא מהני א"כ מנ"ל לתוס' דבס"ס מוציאין ממון, דנהי דליכא למימר לקמן דהוי שלשה ספיקות דהיינו ספק מ"ע ואת"ל דרוסת איש שמא אינה תחתיו ואת"ל תחתיו שמא אונס מדלא טענה וכמ"ש תוס' לעיל ומכש"כ כאן דהיא בעצמה טוענת משארסתני נאנסתי מ"מ קשה דהא תוס' כתבו לקמן רפ"ב היכא דאיכא מיגו מעליותא אפי' ר"י מודה וא"כ י"ל דמש"ה אית לה מנה דעל מנה אית לה מיגו מעליותא דאי בעי אמרה מ"ע אני מאי אמרת דאף באומרת מ"ע לא הוית נאמנת לר"י מ"מ מנה היתה נוטלת דאם טענה מ"ע הוי לה תלתא ספיק' כנ"ל, וא"כ אף השתא באומרת משארסתני נאנסתי יש לה מנה אבל כאן ל"ש לומר דאית לה מיגו דמ"ע דהא כאן איירי נגד כל הכתובה ול"ש לומר ספק אינה תחתיו רק ספק קים לי' וא"כ אם הוי טוענת מ"ע אכתי ל"ה רק שני ספי' כיון דהיא בעצמה מודית שפתחה פתוח תו ליכ' לספוקי בלא קים ליה ולא הוי רק שני ספיקות וכמו שמחלק הש"ך לענין אתחזק איסורא:

אך באמת י"ל דהנה תוס' כתבו דהכא ליכא לספוקי במ"ע מדלא טענה, אבל השתא ל"ש זה די"ל לעולם דהיא מ"ע רק מש"ה אינה מודית לו שפתחה פתוח כדי שיהי' לה ג' ספיקות ותוכל להוציא הכתובה וכנ"ל מטעם שלשה ספיקות לאפוקי אם תהיה מודית שפ"פ תו לא יהיה לה רק שני ספיקות ולעולם יוכל להיות שהיא מ"ע ואית להו שפיר ג' ספיקות, ואין לומר אכתי הוי לה לטעון מוכת עץ ותהיה נאמנת במגו דבתולה כמ"ש המר"מ שיף דמיגו בתולה אני לא הוי מיגו דיראה שמא ימצא המפה או דהוי מיגו דהעזה, אף דאמרינן לא קים ליה מ"מ היא סברה דקים ליה, ועוד יש לחלק די"ל דס' קים ליה ל"ה רק אם היא באמת בתולה יכול לטעון ולומר שמצא פ"פ וסובר שהיא בעולה וע"כ לא מהימנינן לי' אבל אם היא באמת בעולה או מ"ע ודאי הוא יודע באמת שאינ' בתולה עפי"מ שפרשתי מלת נאמן שאמר ר"א וא"כ מקשו תוס' דהא הכא ג"כ תלתא ספיקא, כ"ז לשיטת רש"י דמ"ע פתחה פתוח, אבל לשיטת הר"ח והרי"ף דפתחה סתום שפיר י"ל כנ"ל דהא לקמן במשארסתני נאנסתי מיירי בטענת דמים מדקאמר הגמ' דאיכא מיגו דמ"ע א"כ בע"כ מיירי לשיטת הר"ח בטענת דמים והוי שפיר ג' ספיקות אבל כאן בטענת פתח פתוח לא הוי רק ב"ס וי"ל שפיר דאין מוציאין ממון אבל רש"י לשטתו דסובר דר"י לית לי' מיגו כלל רק היכא דאין הלה תובעו עי' ר"פ האשה שנתארמלה א"כ עדיין לא הועלנו בזה ליישב קו' התו' דליכא למימר לקמן הוי לה מיגו ויהי' לה ג' ספיקות דהא ר"י ל"ל כלל מיגו ודוק:

ולפי הנ"ל נ"ל דתוס' סברי דספק ספיקא שאינו מתהפך הוי ס"ס, והנה באמת המפורשים הוכיחו מתוס' דסברי כן, ולפע"ד אין ראי' רק לשיטת הש"ך הנ"ל מחמת קושי' הנ"ל, והנה הפ"י הוכיח מהא דהקשו תוס' אכתי איכא ס"ס ספק מ"ע וספק אינה תחתיו וכ' הפ"י דאיך אפשר לומר אם תמצא לומר תחתיו זנתה שמא מ"ע א"ו דל"צ. להיות מתהפך, ול"נ דלא מוכח כלל דאנו דנין ממה ואימתי נתהוה שאין לה בתולים ע"כ אנו אומרים ספק נתהוה תחתיו ספק אינה תחתיו ואת"ל דנתהוה תחתיו דלמא נעשה ע"י הכאת עץ, ואין אנו צריכים לומר שמא תחתיו זינתה רק שתחתיו נתהוה הדבר שאין לה בתולים וראיה ברורה לזה ממאי שכ' הרי"ף ולא תוכל לומר את"ל תחתיו ספק מ"ע עי"ש ולדעת הפ"י נהי דהריף סובר גם כן דלא בעי' ס"ס המתהפכת מ"מ איך כ' את"ל תחתיו שמא מ"ע איך שייך לומר כן בשלמא בתוס' לא נזכר בלשונם הך את"ל תחתיו ספק מ"ע רק ספק מ"ע וספק אינה תחתיו ובזה יש עדיין לתרץ כמ"ש הפ"י אבל הרי"ף שכתב כן בלשונו איך יתכן, א"ו דזה הוי שפיר ספק ספיקא שהכוונה רק שתחתיו נתהוה הדבר ולא על ידי מעשה זנות רק ע"י מוכת עץ], אך מאשת ישראל שפיר יש להוכיח דאיך אפשר לומר את"ל ברצון שמא מ"ע איך שייך זה וראיתי באס"ז כ' באמת להקשות כן עי"ש:

אמנם נראה דמזה לא מוכח מידי, דהנה יש לדקדק דתוס' התחילו להקשות דהא איכא ספק ספי' שמא בקטנותה ותירצו, ואח"כ הקשו לוקמי' אחזקתי' ותירצו ואח"כ הקשו אכתי איכא ס"ס למה לא הקשו תו' קושי' זו תיכף אחר שהקשו דהוי ס"ס משום פיתוי הוי להו להקשות דאכתי איכ' ספק ספיק' ולא להפסיק בקושי' אחרת וגם לישנא דאכתי הוי ס"ס שכ' תוס' הך תיבת דאכתי אין לו מובן לכאורה:

לכן נ"ל לפרש בדרך זה דהא צריך להבין ס' התו' שכת' בשני ספיקות מהני ס' אונס אבל בחד ספק לא מהני ס"א, ונ"ל דס' תוס' כך הוא כיון דמדאורייתא מותר משום ס' אונס לחוד רק מדרבנן חשבו לי' לרצון רובא ואסור מדרבנן ולאיסור דרבנן מהני אף חד ספיקא וממילא מותרת משום ספק תחתיו ס' אינו תחתיו [דוגמא לדבר עי' ש"ך ביו"ד סי' ק"י גבי דגים שנכבשו עם דגים טמאים] ולפי הנחה זו מאוד צדקו דברי תוס' בלשונם הזהב דאכתי איכא ספק ספיקא דהא כתב הש"ך הטעם דס"ס שאינו מתהפך לא הוי ס"ס דמנ"ל לך להתחיל בזה הספק הא אם תתחיל בספק השני לא הוי ס"ס וספיקא דאו' לחומרא, אבל כאן לא שייך זה דהא מדאו' מותרת משום ספק אונס לחוד רק מדרבנן אסורה דחשבו לרצון רובא ומדרבנן מותרת משום ספק השני דהיינו מ"ע, וע"כ הוצרכו תוס' להמתין להקשות לבסוף אחר שכ' דמדאו' מותרת משום ספק אונס לחוד, וא"כ אדרבא מוכח מן סידור לשון התוספת דסברי דבעי ספק ספיקא המתהפך ודוק:

אך עדיין מוכח מתוס' ד"ה אי למיתב ונהי ממאי שכתבו תחלת הדיבור בס"ס אי קים לי' לא קשה דלא הוי מתהפך די"ל כמ"ש הש"ך בספק על דמתחילה צריכין אנו לדון אי על ארי' או לאו ה"נ כאן היאך נתחיל ספק אונס קודם שידעינן בודאי שאינה בתולה וזה ברור, אך אמאי שכ' תוס' לבסוף והשתא ניחא והא הוי ס"ס ספק ח"ע ואת"ל דרוסת איש ס"א וכו' וע"ז קשה שפיר הא לא הוי מתהפך דהא אם נדון בתחילה אם נעשה באונס או ברצון תו לא מצינן לומר את"ל רצון דלמא מ"ע:

אמנם נ"ל דאי משום הא ג"כ לא ארי', דהא כ' הש"ך היכא דאיכא סברא להתחיל בספק אחד לא בעי מתהפך וא"כ באומרת מ"ע אני דלר"ג נאמנת ולר"י נהי דאינה נאמנת מ"מ אין לך סברא גדולה מזו להתחיל בספק מ"ע כיון דהיא טוענת ברי רק דאנן מסופקין אם טוענת אמת או לא וזהו ברור ונכון בסברא, וא"כ הדרינן לכללא דתוס' סברי כשיטת הפוסקים דבעי ספק ספיקא המתהפכת ודוק:

אך לפ"ז הדרא קו' הראשונה לדוכתי' מנ"ל להוכיח דמוציאין ממון בס"ס דלמא לקמן אית לה מיגו דהוי טוענת מ"ע והיה לה ג' ספיקות וא"ל כנ"ל דאף כאן יש ג' ספיקות ז"א דממ"נ אם טענה מוכת עץ ומודית לו שפתחה פתוח תו ליכא לספוקי בקים לי' ואם טוענת בתולה אני א"כ הספק הראשון הוא אם קים לי' ותו לית לה ס"ס המתהפכת דכיון דאינה טוענת מ"ע א"כ אם נתחיל ספק רצון תו ליכא למימר דלמא מ"ע אבל לקמן דאית לה מיגו דהוי טוענת מ"ע והוי לה שפיר ג' ספיקות א"ו מוכח לשיטת הש"ך דסובר לחלק בין ב' ספיקות לשלשה ספיקות (דתוס') ס"ל דלא בעי ס' ספיק' המתהפכת ודוק:

ולפ"ז י"ל מה שקשה על תוס' שכתבו לבתר תירוצם דס' אונס לא חשיב ספק וכן משמע מהיא אומר' מוכת עץ אני דקשה דקארי ליה מאי קארי להו איך ס"ד דבס"ס כה"ג מוציאין ממון הא קשה כקושי' ממתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני, ולפ"ז ניחא דהו"א לחלק בין שני ספיקות לשלשה ושם לא הוי רק שני ספיקות, אבל השתא י"ל דלא שני לן בין שני ספיקות לשלשה ואפי' הכי אינה נאמנת דלא הוי ס' ספיקא, העולה מזה דלשיטת ר"ח יש מקום ליישב קושית התוס' ולרש"י לשיטתו לא הועיל בזה, דכיון דל"ל לר"י מיגו כלל אם כן אף במשארסתני נאנסתי לא הוי רק שני ספיקות:

אמנם לע"ד נראה ליישב קושי' התוס' ואבאר בעזה"י ההמשך בהשקלי וטרי' לתרץ הדקדוקי' שרבו בסוגי' זו כמו שהקשו המפורשי' חדא למה לא מקשה הגמ' ואמאי ס"ס הוא על מתני' עוד קשה דמעיקרא פריך ואמאי לסתור דינו של ר"א ואח"כ מקשה מאי קמ"ל ולבתר הכי מקשה מי אר"א הכי הו"ל להקשות ב' הקושיות ביחד לסתור דבריו של ר"א או קודם שמקשה מאי קמ"ל או הו"ל להקשות קושיא ואמאי ס"ס הוא לבתר דמקשה מאי קמ"ל, גם הקשה הש"מ למה משני הגמ' לא צריכא, דעל קושיות פשיטא שייך לומר הך לשון לא צריכא אבל על קושי' אמאי הוי ליה לשנוי' בלשון הב"ע באשת כהן, ועי' מה שכתבתי לעיל בזה בקיצור:

ולתרץ כל זה נ"ל דעל מתני' לא הוי קשי' ליה דהיה ידע דאיכא לאשכוחי גוונא דלא הוי ס"ס וממילא תקנו בכל הנשים וכמ"ש תוס' במתני' רק על ר"א קשה ליה שפיר דאי מיירי בהנך גוונא לא הו"ל למסתם באיזהו אופן מיירי ע"כ משני הגמ' לא צריכא, פי ודאי אי עיקר הרבותא של ר"א שהיא אסורה לו הו"ל לפרושי באיזהו אופן מיירי אבל באמת עיקר הרבותא של ר"א הוא במאי דנאמן ואסורה עליו באופן דליכא ס"ס ועל זה לא נחית לפרושי כיון דעיקר הרבותא הוא מאי דנאמן ע"כ מקשה בתר הכי מאי קמ"ל בלא זה לא הוי קשה דהו"א כקו' מהרש"א דאתי לאשמעינן דפ"פ כשני עדים דמי אבל השתא דמוכח דעיקר הרבותא הוא מאי דנאמן דאי עיקר הרבותא הוא במאי דאסורה הו"ל לפרש באיזהו אופן אסורה ע"כ מקשה שפיר מאי קמ"ל, ולבתר הכי מקשה מי אר"א הכי בל"ז לא הוי קשה, דהנה התוס' הקשו דהו"ל להקשות על ר"א מקדשתיך וצריך לומר שהבינו דקושית הגמ' קאי דר"א קאמר אין האשה נאסרת וכו' לאפוקי דלא אמרי' שוי' נחד"א, לפי זה י"ל בלא מתני' דקדשתיך הו"א באמת דר"א אתי למעוטי דלא אמרי' שוי' אנפשי' חתי' דאי' ואפ"ה קאמר הכא דנאמן לאוסרה דהו"א דר"א ס"ל ג"כ דנאמן להפסידה כתובתה וכמו שכת' התוס' וס"ל ג"כ חזקה אין אדם טורח מש"ה אף דס"ל בעלמא דל"א שוי' אנחד"א אבל הכא מהימן משום חזקה אבל השתא דמייתי מתני' דהאומר לאשה קדשתיך דמוכח דאמרינן שוי' אנפשי' חתי' דאיסורא א"כ בע"כ דר"א אתי למעוטי אפי' ראה שזינתה ע"כ הקשה שפיר דאף דמהימנינן ליה משום חזקה מ"מ הא לא הוי רק אומדנא והא אין דבר שבערוה פחות משנים ודוק:

אך קשה לכאורה על תוס' היאך הבינו דר"א אתי למעוטי דל"א שוי' אנחד"א היאך קאמר הגמ' הא לא קשי' ממעשה שהיה דלא הוי קינוי ולא אסרה מ"מ לפי הו"א זו דס"ל לתוס' דאם ראה אדם שזנתה אשתו אסורה ממאי מייתי ראי' דל"א שוי' אנחד"א אי מדוד עצמו עדיין קשה אמאי קיימה דהא הוא היה יודע האמת שבא עלי' ואי כמו שפי' רש"י דעדים היו בדבר עדיין לא הועיל במאי דל"א שוי' אנחד"א:

וליישב זה נ"ל דהנה הב"י באב"ע סי' י"א הביא תשו' הרא"ש בא' שנחשד על א"א רק שלא היה עדים בדבר באופן שלא נאסרה על בעלה ואח"כ מת בעלה אם מותרת להנחשד והשיב שמותרת רק הב"ד יזהירו אותו אם יודע בעצמו שבא עליה לא ישאנה כי אז אסורה לו ואין לומר דלמא לא אסרה תורה להבועל רק היכא שנאסרה מכח ביאתו לבעל אבל הכא אף שבא עלי' מ"מ כיון שלא נאסרה על הבעל דהא לא ידע אינה אסורה לבועל ז"א דהא מוכח מכאן דקאמר וכ"ת מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה ופי' תוס' דהא דוד בעצמו ידע א"כ מוכח אף דהבעל אינו יודע מ"מ אם הבועל בעצמו יודע אסורה עליו עי"ש בשינוי קצת ובתשו' מוהרי"ט צאהלין סי' ק"ס:

ולפע"ד נראה ברור דספיק' של הרא"ש לא שייך רק היכא דל"ה עדים כלל בדבר די"ל בביאה כזו לא אשרה התור' על הבועל כיון דאינ' נאסר' על הבעל בשום אופן אבל היכ' שהי' עדי' בדבר רק שלא באו לב"ד להעיד ודאי דאין מקום להסתפק כלל שתהיה מותרת להבועל והאריכות בזה ללא צורך כיון שהיה כאן ביאה שראויה להיות אסורה על הבעל, והנה בנדרים אי' בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות שלא בכתובה האומרת טמאה אני לך כו' ועי"ש בתוס' הטעם משום שוי' אנחד"א ולפי"ז י"ל לעולם היכא שאין כאן עדים באמת אינה אסורה על הבועל רק הא דהקשה הגמ' מעשה שהי' מ"ט לא אסרו' היינו משום דהא ב"ש בעצמה היתה יודעת ואם היא היתה אומרת טמאה אני לך היתה אסורה על אורי' וממילא נאסרת על דוד אף שלא אמרה עדיין כיון דהוא יודע שהיא יודעת והי' כאן ביאה שראוי' לאסרה על בעלה ונ"מ דלמשנה אחרונה שאף באומרת טא"ל א"נ י"ל דמותרת להבועל אף שהוא יודע שבא עלי' ועי':

ולפי"ז מיושב הקושי' הנ"ל על תוס' די"ל שהבינו הוכחת הגמ' דלא אמרי' שוי' אנחד"א מהא דעכבה דוד לעצמו אף שעשה תשובה וא"ל מה הועלנו אף אי לא אמרי' שוי' אנחד"א ז"א דאי ל"א שאח"ד י"ל כמו שנסתפק הרא"ש הנ"ל דאינה אסורה על הבועל וא"ל כנ"ל דהא ב"ש היתה יודעת והיתה יכולה לומר טא"ל ז"א דאי ל"א שאחד"א באמת אינה נאמנת מדאורייתא ובע"כ הייתי צ"ל הא דאומרת טא"ל נאמנת היינו מדרבנן וכמ"ש הר"ן בנדרים שם אבל אי אמרי' שאחד"א הוי קשה שפיר אמאי עכבה ודוק:

ובזה י"ל שיטת רש"י מש"ה לא רצה רש"י לפ' כפי' התוס' דהקושי' קאי על דוד ונדחק לפרש שעדים הי', די"ל רש"י סובר כשיטת ר"ן ז"ל בנדרי' דל"ש באשה שאחד"א כיון שמשועבדת להבעל רק מדרבנן האמינוה א"כ לא מצי לפרש הקושי' על דוד די"ל כספיקו של הרא"ש דאינה נאסרת בלא עדים וידיעתה לא מעלה ולא מוריד מדאורייתא א"כ ל"ק כלל על דוד אבל התוס' לשיטתם בתירוצם שפי' הטעם משום שאחד"א וס"ל דמדאורייתא נאמנת מש"ה פי' שפיר הקושי' דהא היא היתה יודעת ועי' בב"ש סי' הנ"ל ס"ק ג', וצ"ל ראי' הנ"ל דהא שם ודאי נאסר' על אורי' דהא נתעברה באותו פעם כדאי' בקרא וכיון דידע אורי' שלא נתעברה ממנו ממילא אסורה עליו, וצ"ל דלא אסרי' כיון דמצינן למתלי באנוסה וא"כ אף דהי' ברצון מ"מ לא נאסרה על בעלה רק משום שוי' אנחד"א וכנ"ל, ועי' במש"ל לשיטת התוס' דמדאורייתא שרי' בספק אונס לחוד משום חזקת היתר רק מדרבנן הוי רוב רצון וכמ"ש הרא"ש בשם תר"י ועי' במהר"ם אלשיך שמואל ב' על הפסיק והיא מתקדשת מטומאתה דמזה הי' יודע דוד שלא נתעברה מקודם מאורי' דלולי זאת לא הי' שולח אחר אורי' לבוא על אשתו כיון דעי"ז יכול לבוא לידי ספק ממי הוא * ולפי דבריו י"ל כיון דאורי' לא הי' יודע מזה שהיא מתקדשת מטומאתה א"כ הי' אפשר שנתעברה לו מקודם הליכתו למלחמה ושע"כ לא נאסרה רק מחמת ידיעות דוד וא"ש ודוק היטב, ועי' בפרשת דרכים דרך המלך דרוש י"ב שם בשם המדרש דאורי' לא בא על ב"ש דלולי זאת היתה אסורה על דוד מטעם כלי שנשתמש בו הדיוט וא"כ ליכא למימר כנ"ל דאורי' הי' סובר שנתעברה ממנו וצ"ל כדרך הראשון מטעם אונס ודוק:

**(הג"ה ודבריו צ"ע ממ"נ כיון דעכשיו נודע לו שהיא מעוברת מאי הי' מקלקל בזה שיבוא בעלה עלי' ממ"נ אם יש להסתפק שנתעברה מקודם מבעלה אף בלא ביאת בעלה עכשיו יש להסתפק כן: ע"כ:):**

ולפי"ז אפשר ליישב קושי' התוס' ד"ה אי למיתב, לפי"מ דמשמע מרש"י שכ' בד"ה אף אנן נמי תנינא האומר פ"פ מצאתי אסורה עליו והשמיט תיבת נאמן ומשמע מרש"י דאתי לאשמועי' דלא נימא כס"ד דאינה אסורה כלל הואיל וזינתה בלא עדים וסיי' רש"י ול"א לא קים לי' דזה מוכח ג"כ ממתני' ולפי"ז קאמר שפיר אי למיתב לה כתובה פי' די"ל נהי דקי"ל מ"מ דלמא אינה אסורה כלל הואיל וזינתה שלא בעדים ול"ק קושי' תוס' דמשמע דנאמן להפסידה כתובתה אף אי לא קי"ל ולמ"ש י"ל דודאי קים לי' רק דאפ"ה אינה אסורה כס' התוס' דלעיל הואיל וזנתה בלא עדים וקאמר דליכא למימר הכי דאי למיתב לה כתובה ניתיב לה א"ו לאסרה ומוכח תרווייהו דאסורה בזנות בלא עדים וגם דקים לי' ודחי לא דקטעין טענת דמים ונהי דמוכח דאסורה בזנות בלא עדים מ"מ בפ"פ י"ל דלא קים לי' וכמ"ש רש"י, גם אפשר לומר טענת דמי' כיון שנתברר לפני ב"ד שזנתה הוי כמו עדים משא"כ פ"פ, וא"ל לפמ"ש רש"י במתני' דיצא הקול וא"כ לא מוכח דאסורה בלא עדים דדלמא מש"ה צריך לבוא לב"ד אולי זנתה בעדים אמנם נ"ל פשוט דבשלמא היכא שיש זנות האוסר רק משום ס"ס מתירין צריך לברר מאי דאפשר אבל אי אמרי' דלא נאסרה כלל בלא עדים אין כאן איסור לפנינו לא חיישי' כלל לעדים ומכש"כ לתי' השני של תוס' דאף לרש"י עיקר התיקון משום פחותה עי"ש ודוק:

תוס' ד"ה ואבע"א, ואור"י דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור אלא הוי מדרבנן ולכאורה קשה מנ"ל להגמ' להמציא הא דרוב רצון הוי רוב מדרבנן כיון דלא אשכחן זה במשנה או בברייתא מנ"ל להגמ' הא כיון דע"כ פשיטא להגמ' דל"ה רוב מדאורייתא וכמ"ש התוס' מנ"ל דרבנן חשבו לרוב ואי מדר"א מוכח דדוחק לאוקמי רק באשת כהן קשה על ר"א גופי' מנ"ל הא:

ונ"ל דמוכח כן ממתני' דתקנו בתולה נשאת בד' וכ' תוס' לעיל משום אשת כהן ופחותה מבת ג' תקנו בכל הנשים ונראה פשוט דמשום אשת כהן לחוד ודאי ל"ש לומר לא פלוג דהו"מ לתקוני בכהנים לחוד דבכמה ענינים אשכחן חילוק בין כהנים לישראלים משא"כ אי הוי צריכים לתקן באשת ישראל בפחותה מבת ג' שוב לא רצו לחלק בישראלית גופי' ומוכח דרוב רצון הוי עכ"פ רוב מדרבנן, אך לשיטת רש"י שכ' שיהי' הקול יוצא לא הועלנו בזה, ואף למ"ש התוס' דעיקר התקנה הי' משום אשת כהן ופחותה מבת ג' מ"מ כיון דיש תועלת בשאר נשים שיהי' הקול יוצא שפיר מצינן למימר דעיקר התקנה משום אשת כהן ואגב זה תקנו בשאר נשים שיהי' הקול יוצא כיון דלאו משום ל"פ לחוד תקנו כן ל"ש לומר דהוי להו לתקוני רק באשת כהן:

ולפמ"ש בריש פרקין ליישב הא דקיי"ל בס"ס א"צ לברר וכתבתי דשאני הכא משום לתא דידה שהיא יודעת צריכן לברר אפשר לומר דבחזקה אף משום לתא דידה א"צ לברר וי"ל דעדיף בזה חזקה מס"ס ועי' במהרש"א ביבמות ס"פ הבא על יבמתו:

גם י"ל לפמ"ש הפ"י דלשיטת הרמב"ם הא דס"ס מותר לאו משום רוב רק משום כיון דספק א' שרי מה"ת שוב לא גזרו חכמים בס"ס אבל מה"ת אין חילוק בין ספק א' לשני ספיקות וא"כ נראה פשוט דאף בס"ס צריך לברר משא"כ בחזקה אי הוי חזקה להתיר י"ל ודאי דאין צריך לברר כיון דלאו משום ספק שרי' רק משום דמוקמינן אחזקה ועי' במג"א בא"ח סי' תל"ז גבי המשכיר בית לחבירו מיהו למ"ש הפ"י דמשום חזקת היתר לחוד אסור מדרבנן רק להוציא אשה מבעלה לא אסרו בחזקת היתר ולפ"ד י"ל לעולם דרוב רצון ל"ה אפי' רוב מדרבנן ואפ"ה תקנו שיבו' לב"ד אע"ג שמותרת מה"ת מטעם חזקה כיון דמדרבנן אסור רק שלא החמירו להוציאה מבעלה מ"מ כ"מ דאפשר לברר צריכין לברר מ"מ י"ל אלו לא הוי אסורה בדיעבד הוי חששא רחוקה לענין לכתחלה לחוש לאקרורי דעתא ע"כ מוכח דרוב רצון הוי רוב מדרבנן והא דמקשה הגמ' על ר"א מאי קמ"ל אע"ג דטובא קמ"ל דרוב רצון הוי רוב מ"מ קשי' לי' על לשון נאמן לאסרה דהו"ל לומר אסורה עליו וכמ"ש מוהרש"א על קושיתו דדלמא קמ"ל פ"פ כשני עדים דמי:

ולפי"ז יש ליישב קושי' תוס' ד"ה אי למיתב לה למה יהי' נאמן להפסיד כתובתה אם אינו נאמן לאסרה הואיל ולא קים לי' א"כ הוי ס"ס ולפמ"ש י"ל דאביי הי' רוצה להוכיח תרווייהו דאמרי' קים לי' וגם שאסורה עליו משום דרוב רצון הוי מדרבנן וע"כ קאמר אי למיתב לה כתובתה היינו דבאמת קים לי' וממילא דנאמן לענין איסור ג"כ רק דאפ"ה מותרת משום דמעמידין אותה בחזקת היתר שהי' באונס אבל הכתובה הפסידה משום חזקת ממון הואיל וקים לי' ולא הוי ס"ס ניתיב לה אלא לאסרה ומוכח דרוב רצון ושני לי' לא דקטעין טענת דמים ונהי דאב"ה מוכח דאסורה משום רוב רצון מ"מ פ"פ י"ל דא"נ משום לא קים לי':

ובזה מדוקדקי' דברי רש"י ד"ה אף אנן נמי תנינא שכ' דהאומר פ"פ מצאתי אסרה עליו ול"א לא קים לי' הנה השמיט רש"י תיבת נאמן והאריך במ"ש ול"א לא קים לי' כיון דזהו עיקר רבותא של ר"א דל"א לא קים לי' פשיטא דע"ז קאמר אביי אף אנן נמי תנינא ולפמ"ש דברי רש"י מדוקדקי' דאביי ע"כ רצה להוכיח שני דברים וע"כ קאמר דהאומר פ"פ אסרה עליו אף דהוי פשיטא לן דנאמן צריך ראי' שאסורה ול"א אוקי אחזקה ותו כ' רש"י ול"א לא קים לי' דגם זה ע"כ רצה להוכיח דאל"כ לא הוי צ"ל לאו דקטעין פ"פ גם הגמ' לא הי' מדחה לא דקטעין טענת דמים גם בתי' הגמ' לא דקטעין ט"ד כ' רש"י ולעולם בפ"פ י"ל לא קים לי' והשמיט תיבת לא אסרה ודברי רש"י מזוקקי' ודוק:

בא"ד וא"ל דמ"ע לא שכיח דהא אמרי' כו', והנה הר"ן הוכיח מהירושלמי דמ"ע לא שכיח שהקשה וחש לומר שמא מ"ע לא חשו לדבר שאינו מצוי עי"ש, ולכאורה הוא תמוה דקשה למה לא חיישי' שהיתה בעולה והטעתו וע"כ לומר דבעולה לא שכיח יותר ממ"ע וא"כ בשלמא התם דמספקי' אם היתה בתולה או מ"ע שפיר תי' דל"ח לדבר שאינו מצוי משא"כ היכא דמספקי' אם היא בעולה או מ"ע אדרבא מ"ע יותר שכיח מלומר שזנתה שוב ראיתי שהפ"י בק"א הרגיש בזה על הר"ן מצד הסברא ולפמ"ש הוא מוכרח מהירושלמי גופי':

וליישב קצת דברי הר"ן נראה לי די"ל זה פשיטא להירושלמי דלא חיישי' שנשאה בחזקת בתולה ובא לב"ד וטען טענת בתולים ונתברר שהיתה מוכת עץ דזה ודאי קלא אית ליה וגם מסתמא העדים עצמם שמעידים שיצתה בהינומא היו יודעים מזה אם לא שהלכו תיכף למדה"י אחר החופה רק דקושית הירושלמי שמא פסקה על עצמה שהיא מ"ע ובחזקת מ"ע נשאה וכמו שכתב רש"י כולן רואות ומראו' לאמן ופוסקת עליהן וע"ז תי' הירושלמי דלא חיישי' לדבר שאינו מצוי וא"כ לא היה יכול להקשות שמא בעולה היתה דממ"נ אם לא נודע עד אחר הנשואין מסתמא קלא אית לה למלתא ואם נודע קודם הנישואין י"ל דס"ל דבעולה אפילו פנוי' אינה יוצאת פרועת ראש ועי' תשובת פמ"א ח"א וע"כ מוכח מדיצאת בהינומא וראשה פרועה שלא נשאה בחזקת בעולה וע"כ לא הקשה רק ממוכת עץ ולפ"ז לא מוכח מהירושל' דבעולה לא שכיח יותר ממ"ע ודוק:

גם אפשר לומר דס"ל להירושלמי דמש"ה ל"ח לבעולה דאף דיש לחוש שהיתה בעולה מ"מ מסתמא מסתתרת הדבר וגנאי לה לפסוק ע"ע כן וע"כ ממ"נ אם באמת היתה בעולה היה נודע ע"י טענת בתולים אבל במ"ע שפיר י"ל כיון דאינו גנאי שמא פסקה שהיא מ"ע, אך עדיין לא הועלנו בזה נהי דמ"ע ל"ש ניחוש שהיתה בעולה ופסקה שהיא מ"ע כדי שלא לטעון עליה טענת בתולים ולעולם היתה בעולה וגם על תירוץ הראשון קש' זה:

אמנם לשיטת הר"ח א"ש כיון דמ"ע פתחה סתום ליכא למימר שהיתה בעולה ופסקה עליה שהיא מ"ע שלא יטעון טענת בתולים דעדיין לא הועילה בזה שיוכל לטעון פ"פ ולפי מ"ש מוכח דאף בחור מצי למיטען פ"פ דאל"כ הדר' הקושי' לדוכתי' בבחור, אך לפמ"ש הר"ן עצמו בשם הירושלמי דהפתח פתוח בין בעץ בין באדם הדרי' הקושי' לדוכתי' ומוכח ע"כ דהירושלמי ס"ל דבעולה יותר לא שכיח ואם כן דברי הר"ן קשים להולמם וצ"ע:

גם תחלת דברי הר"ן שם תמוהים מה שכתב על מאי דמשני לא דקטעין טענת דמים הא הוי ספיקא דמוכת עץ וקשה למ"ש הר"ן במתני' לקיים פי' רש"י משום קול יוצא א"כ לא קשה כלל מס"ס, ואפשר לומר דס"ל אם יש להסתפק שהיא מ"ע לא יוציאו שום לעז עליה כלל ולא דמי לשאר ס"ס דודאי זנתה וגם כיון דאין הבעל נאמן רק לגבי נפשי' ולעולם לדידן ודאי מספקינן שמא משקר וגם איכא עוד ספק שמא מוכת עץ אינם רשאים להוציא הקול כלל לפגמה כך אפשר ליישב דברי הר"ן ושמעתי שמוהר"ש הניח דברי הר"ן בצ"ע ועיי':

תוס' ד"ה אי למיתב לה, הנה כבר כתבתי לעיל ליישב קושית התו' ומה שנ"ל עוד בד"א ליישב קושייתם, דהנה נראה לר"א דס"ל דנאמן לאוסרה משום שוי' אנחד"א נראה פשוט דאם אומר אח"כ אמתלא למה אמר פ"פ מצא וחוזר מדבריו נאמן כמו בכל שוי' נפשי' חתיכ' דאי' דנאמן לחזור באמתל', ונראה דלאביי דס"ל במס' קי' דף ס"ו אשתו זנתה בעד אחד נאמן וכתב הרשב"א שם בחידושיו דאביי ס"ל אע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ מדרבנן נאמן והיכ' דנאמן מצד עדות לא משום שוי' אנפשי' חד"א אפי' באמתל' אינו יכול לחזור ועי' ביבמות סוף פרק האשה שהלכה (דף קיח ע"ב) בתוס' ד"ה אמר ליה תנינא כו' מוכח להדי' כן, ועי' בס' שב שמעתתא ובספרי תשו' חמדת שלמה חלק אבה"ע סי' נ"ו ולכאורה משמע דר"א דאמר נאמן לאסרה עליו * דס"ל כאביי מדלא אמר אסורה עליו דלשון נאמן משמע דמצד נאמנות אסורה עליו ובמתני' דקידשתיך תני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת מוכח דאינו נאמן רק מצד שוי' אנחד"א מש"ה היא מותרת וע"כ צ"ל לאביי דהתם א"נ די"ל כיון שהוא נוגע בדבר שרוצה לישא אותה ע"כ לא האמינוהו והנה הכא נמי אפשר לומר שאומר כן להפסידה כתובתה וע"כ א"נ רק משום שוי' אנחד"א אך כיון דהכא שייך לומר חזק' אין אדם טורח בסעודה אע"ג דלא הוי חזקה אלימתא דמש"ה אי כתובה דאוריית' א"נ מכל מקום כיון דאיכא למימר חזקה י"ל דנאמן והכי מוכח ס"פ האש' שהל' משום דמספקי' אי רחמי' אי סני' מש"ה חוששין לדברי' ונאמנ' בלא טעמא דשוי' אנפשי' חד"א וכמ"ש התו' שם:

**(הג"ה מיהו קצת יש לומר מדאמר נאמן לאסרה עליו ודייק תיבת עליו משמע דוקא עליו נאמן ואם מת מותרת לכהן משמע דמשום שוי' אנחד"א אסורה עליו מיהו אפשר לומר דנקט לאסרה עליו לרבותא דלא מוקמי' לה בחזקת היתר ולומר שהיה באונס שהוא חידוש גדול דצריכין לומר רוב רצון מדרבנן אבל לכהן אחר י"ל דאסורה משו' שנאמן כאביי אך הגמ' ס"ל בפשיטות כרבא וגם לפי"מ דמסיק הגמ' בר"א אין אש' נאסרת על בעלה בעד א' מוכח להדי' דס"ל כרבא ואפשר דאביי הי' מפרש דר"א מדאוריית' קאמר אין אשה נאסרת וכמו שפירש הרשב"א מתני' דסוטה אליבא דאביי:ע"כ):**

אמנם מהגמ' מוכח דס"ל אליב' דר"א רק לשוי' אנפשי' חתי' דאי' מדמקשה מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה וקשה דלמא ר"א קמ"ל דנאמן מתורת עדות ואפילו אמתל' לא מהני וע"כ צ"ל כיון דקיי"ל כרבא התם ע"כ ניחא להגמ' לאוקמי ר"א אליבא דהלכתא ומאי דאמר נאמן הוא רק משום שוי' אנחד"א והקשה הגמ' שפיר, ולפי זה דאמתלא מהני אפשר לומר במי שאמר פתח פתוח מצאתי ואח"כ אומר שאמר כן מחמת אומד הדעת שהיה כן ועכשיו משים על לבו או ששמע מאחרים שיכול להיות שטעה ומבין שאינו בקי י"ל דהוי אמתל' כיון שאינו אסור רק משום שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא וכיון שאומר אח"כ שטעה נאמן בכך:

ולפי"ז י"ל דאביי דס"ל התם דע"א נאמן מצד הדין לא משום שוי' אנחד"א מסתמא הי' מפרש אליבא דר"א דאמר נאמן היינו מצד הדין וממילא דאף אמתלא לא מהני והנה י"ל דאי אמתלא מהני לא שייך לתקוני משום אקרורי דעתא דאף אם יבוא לב"ד יכולי' לפייסו אח"כ עד שידמה בעינו שטעה ויהי' נאמן דהוי אמתלא דהא וודאי הא דחיישי' לאקרורי דעתא לאביי דווקא בפ"פ ולא בטענת דמים ה"ט דבפ"פ יכולים להטעות אותו ולומר שטעה א"כ אף אח"כ יכולים להטעותו ולא הי' מתקני' חכמים בשביל כך וע"כ הוכיח אביי מזה דנאמן לגמרי משום נאמנת ואפי' אמתלא לא מהני וע"כ לא יהי' נאמן לחזור אחר שיבוא לב"ד וע"כ קאמר שפיר אי למיתב לה כתובה פי' דלעולם קים לי' ואפ"ה לא היו מתקנים בשביל האיסור כיון דא"נ מצד הדין וממ"נ אם יש לחוש לאקרורי דעתא והיינו שידמה לו שטעה לא הועילו חכמים בתקנתן רק לענין כתובה יש לחוש שאף שידמה לו שלא טעה אפ"ה יתן לה כתובה וע"ז קאמר ניתב לה אלא לאו לאסרה ומוכח דנאמן מצד הדין:

ולפמ"ש יש ליישב מה דקשי' לכאורה בסוגי' דקי' דאמר אביי מנא אמינא לה ומוכח התם משמואל דאמר אי מהימן וכו' ולפמ"ש הרשב"א תיקשי על שמואל גופי' מנ"ל הא דרבנן החמירו בזה ובמאי דכתיבנא י"ל דאביי הי' סובר דשמואל הוכיח זה ממתני כהוכחת אביי אף אנן נמי תנינא ולא ניחא לאוקמי בטענת דמים כתי' הגמ' דס"ל בטענת דמים ל"ש אקרורי דעתא כך אפשר לומר בישוב קושי' תוס' ועי' היטב:

תוס' ד"ה אבל בגליל הקשו על ר"י למה לא הוכיח מרישא דמתני' בתולה אלמנה מן האירוסין י"ל ט"ב ומוכח דנאמן, ונראה ליישב עפ"י מ"ש הרמב"ם דאף היכא שא"נ מ"מ יכול להשביעה בנק"ח הואיל ונוטלת כדין הנשבעין ונוטלין ולכאורה קשה לפי"ז מאי מקשה הגמ' ביהודה לא מצי טעין הא בגליל מצי טעין דלמא ביהודה לא מצי טעין כלל וא"י אפי' להשביעה שבועת המשנה אבל בגליל מצי להשביעה ומנ"ל דנאמן לגמרי בגליל, וצ"ל או דס"ל להגמ' דאף ביהודה ודאי יכול להשביעה אם טוען שלא בא עלי' או בטוענת בתולה אני אף דאית לה מיגו מ"מ הוי מיגו לאפטורי משבועה דל"א לשיטת הרמב"ם ולפי"ז מיושב קושי' התוס' דמרישא ל"ה מצי למידק דהוי מצינן לומר א"י לטעון אפי' להשביעה היכא דהיא אלמנה מן הנישואין הואיל ונשאה בחזקת בעולה אבל מן האירוסין יכול לטעון דהיינו שיכול להשביעה ולעולם דאינו נאמן לגמרי רק לענין שבועה ודוק:

רש"י ד"ה לא דקא טעין טענת דמים לעולם אימא לך כו' וכגון שהי' להם שושבינים כו' הקשה המהר"ם שיף א"כ בע"כ מיירי דהיא אומרת בא עלי דאם אומרת בתולה הייתי ודאי דאינה נאמנת וא"כ למה לי' למימר בטענת דמים לימא בפ"פ רק היא אומרת בא עלי כקושי' התוס', ובאמת גם אליבא דתוס' קשה קושי' זו דהא הוכיחו התוס' דלא אמרי' מיגו דאל"כ אף בגליל הא אית לה מיגו דמ"ע ובע"כ כתירוץ התוס' או' דהוי מיגו במקום חזקה או דהוי מיגו להוציא וא"כ אף ביהודה אינה נאמנת לומר בתולה הייתי ובע"כ דמיירי באומרת בא עלי והדרא קושי' התוס' לדוכתי' וכמו שהקשה המהרש"א:

והנראה בעניות דעתי דהנה המהר"ם שיף הקשה לעיל על תוס' שהקשו דלמא באומרת בא עלי מיירי אבל בתולה הייתי נאמנת א"כ ליהמנא במגו דבתולה הייתי וא"ל דל"א מיגו להוצי' א"כ מאי מתרצו תו' ועי' בפ"י מה שתי' וגם על הפ"י קשה דלדבריו לא מתרצי תוס' כלום ונ"ל דהתוס' הקשו על ר"י מאי מקשה על שמואל מאי קמ"ל דלמא אי לא אשמועי' שמואל דנאמן הייתי אומר מסתמ' א"נ והא דבגליל יכול לטעון באומרת בא עלי וממיל' הי' מוכח דל"א מיגו להוצי' או מיגו במקום חזקה לתי' הפ"י וע"ז תי' התוס' שפיר דר"י הוכיח ממתני' דמיירי בכל גוונא אף באומרת בתולה הייתי וממיל' מוכח ממתני' דאמרינן מיגו בכה"ג:

וליישב קושי' מהרש"א נלפע"ד עפ"י מה שפי' הגאון באו"ת בפי' התוס' למיתב לה כתובה דקשה לכאורה הא קי"ל כר"ג וא"כ היאך יכול להפסיד כתובתה ופי' הוא דלתי' הגמ' דלקמן דטעמא דר"ג משום מיגו א"כ היכא דהיא אומרת שעדיין היא בתולה לית לה מיגו ולא מהימנא, ולפי"ז מיושב קושי' מהרש"א דר"י סובר דמתני' מיירי בכל גוונא א"כ בע"כ ס"ל דאמרי' מיגו להוציא או במקום חזקה, וא"ל דאף בגליל להימנא במגו דמ"ע * דבשלמא נגד משארסתני נאנסתי הוי מ"ע טענה מעלייתא דלא פסלה נפשה מכהונה אבל נגד בא אלי או בתולה הייתי ל"ה מ"ע טענה מעלייתא מש"ה לא מהימנא אבל ביהודה נאמנת לומר בתולה הייתי כיון דבאומרת בא אלי נאמנת אף באומרת בתולה הייתי נאמנת ולא בעי טענה מעלייתא רק גבי מ"ע דגם אם אומרת מ"ע אני תחתיך אינה נאמנת ומה שהקשו התוס' לקמן להימנא במגו היינו לתי' הגמ' דלקמן דטעמא דר"ג משום חזקה וא"כ אף באמרה מ"ע אני תחתיך נאמנת הקשה התוס' שפיר להימנא במגו.

**(הג"ה וגם הכא בברי וברי ודאי צריך מגו מעלייתא וא"כ ממ"נ אם תטעון מ"ע אני תחתיך לא תהי' נאמנת ומ"ע קודם אירוסין תפסיד מנה: ע"כ):**

ובזה מיושב ג"כ דפתחו התוס' לומר דכולה סוגי' מיירי באומרת בא אלי או בתולה הייתי ולפי מאי דמסקו בע"כ דמיירי רק בבא אלי לחוד דבתולה הייתי אינה נאמנת ביהודה דהוי במקום חזקה ולפמ"ש א"ש דסוגי' דכאן מיירי ודאי אף באומרת בתולה הייתי וכמו שהוכיחו התוס' לעיל רק לבסוף כתבו התוס' אליבא דאמת לתי' משום חזקה ואז מיירי באמת רק בבא אלי:

ולפמ"ש יש להוכיח לכאורה שיטת הר"ח והרי"ף דמ"ע פתחה סתום דלקמן קאמר הגמ' על מתני' דהאוכל אצל חמיו ש"מ מקומות מקומות יש כדתני' וכו' עי"ש וקשה לכאורה מנ"ל מהא דהי' מעמידין דלא הי' מיחדין דלמא מש"ה העמידו שושבינין כדי שלא יאבדו הבתולי' והיא בנקיון כפה תאמר האמת שבתולה היא ולא תהי' נאמנת לשיטת התוס' וא"ל דהוכחת הגמ' מהא דהעמידו לה שושבין כדי שלא תבוא דם מעלמא הא אם תרצה לעשות רמאות יכולה לומר בא אלי, הא ליתא מכמה טעמים חדא דנ"מ כמה פעמים אסורה עליו היכא דליכא ס"ס דשוי' עלי' חתד"א אבל אם תכניס דם צפור הוא לא ידע מזה ויקיים אותה באיסור ועוד הא אף במקום שאין מיחדין יכולה לטעון מ"ע ואפ"ה העמידו שושבינין אם לא תאמר כן וא"כ ביהוד' העמידו שושבינין אם תאמר בתולה הייתי א"ו מוכח דאליב' דאמת אף באומרת בתולה הייתי נאמנת וא"כ קשה שפיר למה העמידו לו שושבינין שלא יאבד הדם הא אף אם יאבד תהי' נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דבא עלי וא"כ הדרא קושי' התוס' לדוכתי' דאף בגליל תהי' נאמנת במיגו דמ"ע ובע"כ צ"ל אליבא דאמת דמיירי בטענת פ"פ ולית לה מיגו דמ"ע פתחה סתום והא דדחי הגמ' לא דקטעין טענת דמים ל"ק דהא בטענת דמים אית לה מיגו די"ל דהגמ' דחי דקטעין טענת דמים וכתי' הגמ' לקמן דטעמא דר"ג משום מיגו ובאומרת בא אלי או בתולה אני לית לה מיגו וכמש"ל, ולשיטת התוס' י"ל הקושי' הנ"ל דלקמן אביי הוא דקאמר הכי ואביי הוא תלמידו של ר' יוסף ולדידי' שפיר נאמנת לומר בתולה הייתי וכמו שכתבתי לעיל אליבא דר' יוסף ודו"ק:

ובדרך זה י"ל קושי' מהר"ם שיף הנ"ל על רש"י דהנה לכאורה קשה על רשי' דמפרש בתי' הגמ' לא דקטעין טענת דמים ומיירי שהעמידו שושבינין מאי בעי רש"י בזה דהא בגליל מסתמא לא הי' מעמידין וא"ל בלא שושבינן מאי נ"מ בין פ"פ לטענת דמים ז"א דבפ"פ י"ל לא קים לי' ונ"ל דהי' קשה לרש"י קושי' מוהרש"א דלעיל מאי ס"ד דר"י דמיירי בפ"פ עד דמקשה על שמואל מאי קמ"ל דלמא איירי בטענת דמים וצ"ל דהכי פריך מאי קמ"ל בהא דקאמר נאמן להפסידה כתובתה לימא סתמא נאמן וממילא יהי' מוכח דקי' לי' אף אי הוי אמרי' דנאמן היינו לאסרה וממילא יהי' מוכח דנאמן להפסידה כתובתה ממתני' דהאוכל וא"ל דמיירי בטענת דמים ז"א דהא בגליל לא הי' שושבינים * וממילא טענת דמים ופ"פ שוים אי הוי ידעינן דקים לי' מש"ה צריך רש"י לומר דהתרצן דמשני בטענת דמים מיירי שהעמידו שושבינים וזה פשוט ולפי"ז מיושב קושי' מהר"מ שיף על רש"י דלרש"י קושי' התוס' מעיקרא ליתא דא"ל דבאומרת בתולה אני נאמנת דא"כ אף בבא עלי' תהי' נאמנת במגו וא"ל כתי' הפ"י דהוי מיגו במקום חזקה דא"כ דמוכח דאמרי' חזקה אף בבתולה אני אינה נאמנת משום חזקה וא"ל דלא קים לי' דהא הוכחנו לרש"י דקושי' ר"י הוא דלימא נאמן סתמא וממילא ידעינן דקים לי' וממילא יהי' נאמן אף באומרת בתולה אני ומלבד זאת י"ל דלרש"י נאמנ' לומ' בא עלי במגו דבתול' וא"ל דהוי מיגו במקום חזקה דהא כ' רש"י ביהוד' אמרי' בא עלי' ושכח ול"ש חזקה א"כ אף בגליל היכא דיש לה מיגו אמרינן דנאמנת דודאי בא עלי' וא"ל דהוי נגד חזקה ז"א דאם בא עלי' לא חשדי' לי' למשקר רק ששכח וזה אינו סותר החזקה בשלמא לפי' התוס' שכ' הטעם ביהודה דלא מוקי אינש אנפשי' אבל שכח ל"א כ' שפיר דבגליל הוי מיגו במ"ח אבל לפי' רש"י אין לומר כן, וצ"ע על תוס' שהביאו פי' רש"י היאך כ' לקמן לתרץ על מיגו דמ"ע דהוי מיגו במ"ח ולא כ' דלשיטת רש"י ל"ש זה וצ"ע, אך לפי' זה ק' על רש"י קושית התוס' לקמן הא יש לה מיגו דמ"ע ותי' התוס' ל"ש דהוי מיגו במ"ח כמ"ש וגם תי' השני משום מיגו להוצי' אין לומר דא"כ הדרא קושי' מהרמ"ש לדוכתי' דלתי' זה גם על רש"י ק' קושי' הנ"ל ואפשר סובר רש"י דמ"ע מפגמא נפשה טפי מאומרת בא עלי וי"ל כמו שתי' הר"ן עי"ש:

**(הג"ה ובזה מיושב דלא מקשה מיהודא עצמו האוכל הא מי שאינו אוכל יכול לטעון א"ו דביהוד' י"ל שהי' שושביני' ע"כ):**

והנה יש להוכיח שיטת רש"י והרמב"ם דמ"ע פתחה פתוח עפי"מ ששמעתי להקשות בשם הדרישה מאי קאמר שמואל חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה דלמא כוונתו להרויח הכתובה [ועי' ברא"ש ומש"ל] וא"כ י"ל דלעולם שהוא שונא לה מתמול שלשום רק אם הי' מגרשה אתמול הי' צריך ליתן לה הכתובה דהא ארוסה יש לה כתובה, ולפע"ד נראה ליישב לפי"מ דמוכח מרש"י דאף בגליל לא היו מעמידין מ"מ לפעמים היו מעמידין וכמו שפי' רש"י על תי' הגמ' לא דקטעין ט"ד ומיירי שהעמידו שושבינים וא"כ מה אהני לרמאה ברמיותי' דלמא יעמידו שושבינים ועוד דמסתמא כמים הפנים לפנים אם הוא שונאה גם הם ירגישו בו ויעמידו שושבינים וימצא דם ולא יכול לטעון לשיטת רש"י דביש דם א"י לטעון פ"פ ואף להר"ן דחולק על רש"י אפ"ה לענין כתובה מודה דביש דם א"י לטעון פ"פ ודוק:

ולפי"ז ממילא מוכח כשיטת רש"י דמ"ע פ"פ דאל"כ קשה הא שמואל קאמר סתמא האומר פ"פ מצאתי נאמן משמע בכל מקום דיכול לטעון פ"פ נאמן וא"כ קשה לשיטת הר"ח במ"ע למה נאמן דא"ל משום חזקה הא קשה קושי' הדרישה דלמא רוצה להרויח הכתובה וא"ל כמ"ש דיעמידו שושבינים הא במ"ע לא שייך הך דהא לית לה דם א"ו כשיטת רש"י דפ"פ וממילא דלא איירי כלל שמואל במ"ע דלא שייך למטען כלל טענת פ"פ ודוק:

אמנם כל זה לשיטת רש"י דפי' לעיל שביהודה הטעם משום בא עלי' ושכח דהנה לכאורה י"ל הא דהאמינו חכמים לטעון פ"פ לא הוי כלל משום חזקה רק משום הם אמרו והם אמרו רק דקשה מה הועילו חכמים בתקנתן לזה צריך לומר משום חזקה וא"כ ל"ק ממוכת עץ דהא הועילו בכל הנשים ועוד הא אף במ"ע אם הוא לא ידע שהיא מ"ע ירא שיעמידו שושבינים אך לפמ"ש רש"י הטעם דאינו נאמן ביהודה שמא שכח * ולא שייך חזקה קשה סוף סוף יהי' נאמן מטעם הם אמרו, ואין לומר מאי הועילו חכמי' בתקנתן ז"א דהועילו היכא דלא בא עלי' וגם הא זה תלוי בדידה א"ו דעיקר נאמנות משום חזקה וא"כ קשה שפיר במ"ע לא יהי' נאמן א"ו דמ"ע פתחה פתוח כשיטת רש"י והרמב"ם ודוק ועי' מ"ש לקמן דף י"א ע"ב ור"פ האשה שנתארמלה בשיטת הר"ח והרי"ף עיש"ה:

**(הג"ה וי"ל שכח קודם נישואין אבל מסתמא עכשיו זכר ואעפ"כ י"ל דל"ש חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה דאולי אף בעולת עצמו אינו רוצה וכ"מ לשון רש"י שכ' ולא ידע כו': ע"כ):**

תוכן העניינים

חמדת שלמה על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה