אור ברסלב

חמדת שלמה על יומא· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף ו:

דף ו.

גמרא ועד שאתה מפרישו כו' עד סוף הסוגי', הנה הר"מ פסק טימאה דחוי' בציבור ואפ"ה פסק כר"י עודהו על מצחו מרצה כמ"ש הכ"מ ומ"ש בשם מהר"י קורקס נעלם כוונתו עי"ש, וראיתי בס' שיח יצחק שכ' לישב עפ"ד התוס' ד"ה מכלל, ולפ"מ דאסקי דברייתא דלעיל ס"ל ט"ד ואפ"ה ט"ל דאין עודהו ע"מ א"מ מוכח דקושי' ר"ש ל"ה קושי' כ"כ, ואח"כ בא לידי ס' שער המלך וראיתי שגם הוא תירץ כן, אמנם אחר העיון קשי' טובא ע"ד חדא דלפ"מ שכ' הר"מ פ' ד' מה' ביאת מקדש דאף על טומאת גברי מרצה הציץ בטומאה הדחוי' בציבור וכמש"כ השעה"מ בעצמו בכוונת הר"מ א"כ קושי' התוס' מעיקרא ליתא מ"ש דלמא היכא דליכא ריצוי ציץ הוי כמו ט"ג דליכא ריצוי ציץ ולשיטת הר"מ אף בט"ג איכא ריצוי ציץ בטומאה הדחוי' בציבור, והנה אם נניח תי' המפורשים הנ"ל י"ל קושי' הלח"מ בפ"ב מה' פסילי המוקדשין על הר"מ דפסק בתי' הגמרא בפסחים ל"ק הא ביחיד הא בציבור ולפי' רש"י הטעם משום ט"ה בציבור ולפי' התוס' הטעם משום דציץ מרצה על אכילות ותרוווי' ליתי' לשיטת הר"מ דפסק ט"ד בציבור וגם פסק אין הציץ מרצה על אכילות, ולפי פי' הפוסקים הנ"ל דמוכח להר"מ דקושי' ר"ש ל"ה קושי' כ"כ ומוכח דס"ל דטומאה דחוי' בציבור בלא ריצוי ציץ היכא דלא אפשר, וא"כ קושי' הגמרא בפסחים לק"מ דהא אמרינן אף בלא ריצוי ציץ ט"ד בציבור, אמנם מסוגי' הגמרא דפסחים הנ"ל תברא לתירוצם הנ"ל דהא מוכח התם להדי' דליכא ט"ד בציבור כלל רק ע"י ריצוי ציץ וגם על התוס' תמו' במ"ש לדמות ט"ב לט"ג דהא מוכח בפסחים דט"ב אי אפשר בלא ריצוי ציץ, ובאמת הקשו התוס' שם מ"ש ט"ג מט"ב והניחו בקושי', אך עכ"פ מוכח מהגמ' דלט"ב בעי ריצוי ציץ וצע"ג ע"ד תוס' אלו שהם נגד תלמוד ערוך, וליישב דבריהם צ"ל דהי' מפורשים דבאמת י"ל דזה כוונת התרצן שם ל"ק הא בציבור דבציבור כיון דהתורה כ' להדי' אלה תעשו במועדיכם ממילא אמרינן אף דבעלמא אין ציץ מרצה על אכילות מ"מ בציבור מרצה וה"ה דלפ"ז י"ל היכא דאי אפשר אף בלא ריצוי ציץ כלל ט"ד בציבור [ואפשר לכוין ברש"י שכ' הא בציבור דטומאת ציבור בהיתר הוא והתוס' כ' בשם רש"י דטומאה הותרה בציבור ולשון רש"י דחוק לפ"ז דהו"ל לומר טומאה הותרה בציבור גם לקמן דמשני ס' ר"י טומאה הותרה בציבור ול"צ לריצוי ציץ, וק' למה לא פי' רש"י כאן ג"כ הכא, ולפמ"ש י"ל דצריך להיות ברש"י כהיתר היא דבאמת זה כוונת התרצן הואיל דבציבור ממילא טומאה דחוי' ע"כ מותר כל היכא דאפשר ואף דל"ה ריצוי גמור על אכילה אפ"ה שרי] וכ"מ לומר לפמ"ש הלח"מ לישב דברי הר"מ דס"ל בע"ד הציץ מרצה על אכילות אבל בלא ט"ד מדאורייתא א"מ וק' מנ"ל הא וצ"ל מדכתב רחמנא אלה תעשו א"כ י"ל דה"ה בלא ריצוי ציץ היכא דלא אפשר, והא דמקשה אח"כ לימא מתני' דלא כר"י ולא תי' דציבור שאני צ"ל כמ"ש הלח"מ דמשמע דאין ציץ מרצה אף בציבור מדקאמר סתמא וכ"כ דאיכא למימר ציץ מרצה ודאי עדיף מבלא ציץ ונהי היכא דאי אפשר אף בלא ציץ ט"ד מ"מ היכא דאפשר אמרינן דציץ מרצה וכמ"ש הר"מ וע"כ הקשה הגמ' שפיר, ולפ"ז יקשה שפיר קושית התוס' על ר"ש דלמא ציבור שאני ואפי' בלא ריצוי ציץ ט"ד היכא דלא אפשר, וצ"ל דר"ש ל"ל האי סברא דציבור שאני כמו ר' יוסי התם, והנה לר"י אפ"ל דלא ס"ל כמתני' דהתם דחמשה דברים באין בטומאה כמו דקאמר התם מחוורתא מתני' דלא כר"י, ובזה י"ל שני דרכים או דר"י ל"ד וידבר משה הכתוב קבע מועד אחד לכולם שיהיה בא בטומאה או דס"ל דקאי על ט"ג דציץ מרצה או דלא בעי ריצוי ציץ, ולשיטת הר"מ דס"ל אף ט"ג בעי ריצוי ציץ ומוכח מכה"ג ביה"כ דאפי' בלא ר"צ מהני ומוכח דציבור שאני צ"ל בע"כ דל"ד או דס"ל כר"ש בן ננס במנחות דס"ל הכבשים מעכבין את הלחם וליכא לאשכוחי אכילו' לחוד רק דמתניתין דנקט חמשה דברים מוכח דאיכא לאשכוחי לחם בלא כבשים בע"כ דלא כר' יוסי:

ולפ"ז י"ל דר"ש סובר ג"כ הכי דליכא ט"ד בלא ריצוי ציץ וע"כ הקשה שפיר כה"ג ביה"כ יוכיח, והיינו ר"ש לשיטתו דס"ל במנחות הלכ' כר"ש בן ננס דהכבשים מעכבין הלחם ושפיר מצי ס' דבלא ריצוי ציץ ליכא ט"ד כלל, ומעומר ל"ק די"ל דס"ל דם אע"פ שאין בשר, כמו דהוי ס"ד לאוקמי מתני' דהתם דלא כר"י דאמר אם אין דם אין בשר וכיון דיש דם אע"פ שאין בשר ה"ה קומץ אע"פ שאין שיריים כדאי' התם [דקאמר דליכא תנא דס"ל דציץ מרצה על אכילות רק ר"א] ול"ק רק משת"ה הבאות בפ"ע ולר"ש ל"ק, אבל להר"מ דפסק לחם אע"פ שאין כבשים וע"ש במנחות [דף מ"ו ע"ב] דרבא דריש לי' מקרא מאי ביכורים כו' ועלי' קאי דדחי טומאה וא"כ מוכח דציבור שאני, וא"כ י"ל דה"ה בציבור מהני אפי' בלא ר"צ ול"ק קושית ר"ש כה"ג ביה"כ יוכיח, ולפ"ז מוכח כשיטת הר"מ דאף ט"ג בעי ר"צ דאל"כ עדיין קשה מנ"ל לר"ש להקשות כקושית התוספת דהא חזינן ט"ג מהני בלא ר"צ ודוק, ולפ"ז י"ל קושית התוס' במנחות דף מ"ה שהניחו בתימא על הא דקאמר ר"ש הלכה כבן ננס דהוי הלכתא למשיחא ולפ"ז י"ל דנ"מ רבתא דמכח זה דס"ל דליכא כבשים בלא לחם לא מוכח דציבור שאני וע"כ קשה מכה"ג ביה"כ וע"כ מסתבר לי' למדרש תמיד מרצה ולא מוכח דרשא דאסור להסיח דעתו מתפילין כיון דתמיד אתי לרצות תמיד אפי' אינו על מצחו ומוכח נמי פסק הר"מ בהא דהלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינם מעכבין את הלחם ומוכח דציבור שאני וע"כ י"ל דאינו ע"מ א"מ ותמיד שלא יסיח דעתו מדקי"ל כרבה בר"ה דף ז' דאסור להסיח דעתו וע' בזה, וגם קי"ל קומץ אף על פי שאין שיריים עיין בלח"מ ועוד י"ל עפ"ד המפורשים הנ"ל, רק מאי דקשי' לי הא להר"מ אף ט"ג בעי ר"צ וקושית התוס' מעיקרא ליתי', וי"ל כך דמוכח בלא קושית תוס' דקושית ר"ש לא אזיל כפשוטי' מכה"ג ביה"כ רק ממאי דהוי סבר דאין אומרים לו הבא אחרת תחתיה משום דלכאורה קשיא ע"מ דאמר ר"ש כה"ג ביה"כ יוכיח ומשמע דקושיתו הוא ממאי דקי"ל דק"צ הקבוע לו זמן דוחה טומאה וכמ"ש רש"י בפסחים או כמו שכתבתי לעיל דקושיתו מקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם וקשה הלא איתא במנחות [דף נ"א] מת כה"ג ולא מינו אחר תחתיו משל מי היתה קריבה רש"א משל יורשין וע' שם בגמ' דדריש רבא מנחת תמיד הרי היא כמנחת התמיד, וכיון דמת כה"ג נראה פשוט דגרע טפי מנשבר הציץ דודאי עיקר הריצוי הוא ע"י כה"ג כדכתיב ונשא אהרן, וזה א"צ לפנים לפענ"ד, וא"כ קשה כיון דכל קרבנות הקבוע להם זמן דוחה האיך היה אפשר בלא כה"ג, וקשה ולימא איהו לנפשי', אבל אי נימא כתי' התוס' דקושית ר"ש דהוי ס"ל דאין אומרים לו הבא אחרת הואיל ואיכא תרווייהו א"ש, די"ל דוקא ביה"כ הוי ס' כן ולא במת כה"ג גבי מנחת חביתין וא"ש, אמנם עדיין לא נתחוור תירץ הנ"ל לומר דהר"מ פסק כברייתא דלעיל דס"ל אומרין הבא אחרת הא לפ"מ דמשני פרים דע"ג ואילים באילו ש"א וס"ל לבריי' ט"ה בציבור מצינן למימר לגבי אילו ש"א ל"מ עודהו ע"מ כיון דהוי קרבן יחיד וע' בזה בשעה"מ דמ"ש שם אליבא דאמת מוקמינן לברייתא כפשטי' דס"ל ט"ד בציבור ופרים ואילים דחג, דקשה מנ"ל הא להמציא פלוגתא חדשה כיון דר"י ור"ש תרווייהו ס"ל דביה"כ א"צ להביא אחרת מנ"ל לומר דברייתא פליג, יותר מסתבר לומר דברייתא איירי בפר של ע"א כיון דהוי דיחיד מהדרינן ובפר של יוה"כ לא מהדרינן ומוכח אי ט"ד בציבור דאין עודהו על מצחו מרצה:

ונ"ל להוכיח אדרבה כשיטת הר"מ כמו שנראה מפשטות דבריו דאף ט"ג בעי ר"צ דהנה התוס' כ' לעיל אהא דאמר רבא זאת אומרת טומאה הותרה בציבור ובזבחים קאמר הגמ' מכלל דתרווייהו ס"ל ט"ד בצבור, ותי' בתי' השני דדוקא בפסח ס"ל ט"ד דהוי כמו אילו של אהרן כיון דיחיד הוא מהדרינן ע"ש, והדברים מתמיהים וכבר התעורר עליהם הגאון בעל ש"א בהלכות תפילין לסתור דבריהם חדא דלדידהו מוכח לומר דהא דביחיד מהדרינן הוי מדאוריי' דאל"כ קשה סוגיא דזבחים דהאיך שייך לומר מ"ל חד דיחוי כיון דמדאורייתא הותרה, וכיון דבע"כ צריך לומר דמדאורייתא דחוי' קשה לרבא מאי תי' ז"א ט"ה בציבור ס"ס קשה דהוי לי' לאפרושי משום אילו דאם יארע לו טומאת המת אי אפשר לעבוד מחמת אילו דהוי דיחיד ומדאורייתא מהדרינן, ותו ק' קושית התוס' דלקמן דקאמר הגמ' לר' יוסי מוכח דס"ל דחוי' דאי הותרה למה הזאה כלל, ולשיטת התוס' אלו לא מוכח מידי דצריך הזאה משום האיל, אמנם זה י"ל דהגמ' הקשה ממ"נ דליכא למימר משום דט"ה מש"ה ס"ל לר"י דל"ב הזאה רק ג' וז' א"כ ע"כ צ"ל דס"ל דאף באילו ט"ה דאל"כ לבעי הזאה בכל יום משום האיל וכיון דס"ל אף באילו ש"א ט"ה הקשה הגמ' ל"ל הזאה כלל כ"נ פשוט, וגם ל"ק דהוי לי' להקשות הא באיל לכ"ע דחוי' דהא זה לא מוכח רק רבא ס"ל הכי כמ"ש התוס' דהגמרא הוכיח זה מרבא דשניי' דמשנינן הכא שינוי' הוא, וע"כ לה"מ להקשות מאילו ש"א דדילמא ר"י ס"ל בכל מקום הותרה אפי' באילו וע"כ הוקשה ממנ"פ הזאה ל"ל:

ולפי"ז הי' מקום ליישב ג"כ קושי' הראשונה הנ"ל דהתוס' ישינים מפרשים הפרישהו מטומאת מת שלא יהי' אחיו הכהנים נוגעים בו אולי הם טמאים והקשו על על פי' דהא לקמן קאמר הגמ' זה פרישתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעים בו והא ברייתא זו ס' ט"ד ואפ"ה אחיו נוגעים בו ותיקשה לרבא עי"ש * וע"כ פי' כפי' רש"י, והנה י"ל לפי' התוס' ישינים דקושית הגמ' היא כך שלא יהי' אחיו נוגעים בו אולי הם טמאים ואף דמחזיקין עצמם לטהורים מ"מ אולי הם טמאים כמו הכה"ג בעצמו דצריך הזאה אף שמחזיק עצמו לטהור, ולפ"ז י"ל דוודאי הא לא חיישינן שיוודע הדבר שהם טמאי' ולא יהי' הכהן ראוי לעבודה דוודאי היא מלתא דל"ש שיוודע להם רק דקושי' הגמרא כיון דחזינן דהקפידה התורה כ"כ על הכה"ג שיהי' צריך הפרשה א"כ יש לנו להחמיר עליו ולהפרישו מכל חשש מספק, ולפ"ז הי' אפשר לומר ל"מ לר"ל דס"ל הא דבעי הפרשה ילפינן ממשה, א"כ עיקר הפרשה היא בשביל שנכנס למחנה שכינה, וזה ל"ה רק בעבודת פנימיים ולא בהאיל, וא"כ משום האיל ל"ק כלל להפרישהו מטומאת המת, דבשלמא לפי' רש"י דקושית הגמ' אולי ימות מת עליו פתאום ק' שפיר דנהי דלא בעי הפרשה משום האיל מ"מ כשימות מת עליו לא יהי' ראוי לעבודת היום מחמת האיל אבל לפי' התוס' ישינים א"ש, כיון דלא יהי' נודע לנו והעבודה יהי' כשירה רק דראוי לעשות הפרשה למעלה בעלמא וכיון דזה ל"ה רק בפר ובפר ט"ה לק"מ ולא צריך להפרישו בשביל טה"מ, ומה שסתר התוס' ישינים הפי' הזה מברייתא דס"ל ט"ד ואפ"ה אחיו הכהנים נוגעים בו לפמ"ש לעיל ל"ק מידי דהא באמת מצינן למימר דר"י ס"ל הותרה והא דבעי הזאה היינו משום אילו ש"א דנהי דהפרשה לא הי' צריך בשביל האיל מ"מ הזאה שפיר עבדינן לי' ואפ"ה אחיו הכהנים נוגעים בו דמשום פר דבעי הפרשה ליכא למיחש דבפר הותרה, והא דקאמר לעיל דר"י ל"ל הותרה היינו כמ"ש לעיל לפום מאי דקאמר הגמרא משום דהותרה ל"ב הזאה ג' וז', וע"כ דאף באיל הותרה קשה שפיר ל"ל הזאה כלל אבל באמת מצינן למימר דר"י ס"ל הותרה ולגבי איל דחוי' והא דל"ב הזאה רק ג' וז' היינו משום דהזאה בזמנה לאו מצוה כדקאמר הגמרא לעיל, אמנם אי * קשי' הא קשי' מסוגי' דפסחים [דף ע"ח ע"א] דמוכיח שם מדבעי' ר' יוסי הזאה ג' וז' מוכח דר"י ס"ל ט"ד א"כ מוכח אליבא דאמת דאי אמרינן הותרה אף לגבי האיל הותרה דאל"כ ל"מ דר"י ס"ל דחוי' וק' על התוס' דס"ל גבי איל מדאורייתא דחוי':

**(הג"ה ולכאורה ד"ת תמוהים דמה שאחיו נוגעים בו אף אם הם טמאי מתים אינם מטמאים את הכהן רק טומאת ערב כדאי' במשנה א' דאהלות שנים טמאים במת וצ"ל דקושיתם מלשון הגמ' דקאמר זה פרישתו לקדושה משמע דאפילו מחשש כלים א"צ להפרישו ובכלים איכא למיחש שמא נגעו במת ומטמאים את האדם טומאת ז' כדאיתא שם באהלות אמנם י"ל דודאי רבא אסיק אדעתי' ג"כ די"ל טומאת ביתו שכיח ט"מ ל"ש רק דרבא קאי לפום תי' דלעיל דמשני אפילו תימא רבנן וכ"פ באחר אחר אבל בחד אחר מודה וס"ל דחד אחר ג"כ מלתא דל"ש ובפרט דקי"ל דאין לה לבדוק סמוך לתשמש כ"כ: ע"כ הג"ה):**

אח"ז רב הי' נראה לי ליישב פי' התוס' ישינים דאין החשש שיוודע הדבר שאחיו הכהנים הי' טמאים רק למעלה בעלמא י"ל דל"ש רק משום לתא דפר שהוא מעבודת הפנימיים דבשביל זה הי' ההפרשה שנכנס לכפר ולמחנה שכינה משא"כ באיל דל"ש ה"ט דל"ב הפרשה בשביל זה ה"נ ל"ה צריכין לחוש להפרישו מאחיו הכהנים ושני רבא שפיר. עד כאן הגה"ה):**

ועוד הקשה בס' ש"א מסיגי' דסנהדרין דף י"ב דמקשה התם לר"י דס"ל מעברין מפני הטומאה הא ר"י ס"ל ט"ה בציבור, ולשיטת התוס' לק"מ דהא בפסח דלא הוי קרבן ציבור גמור לכ"ע דחוי' * ולפענ"ד יש מקום ליישב כ"ז עפ"ס הר"מ דאף בט"ג שייך ריצוי ציץ, ולפ"ז י"ל דרבא ס"ל ג"כ היכא דהוי קרבן ציבור וריצוי ציץ, לא מהדרינן אף אם ט"ד וע"כ תירץ שפיר ז"א ט"ה בציבור, ול"ק לדידי' מהאיל דלגבי האיל דהוי בבגד זהב והי' ר"צ לא מהדרינן אטהורים אף אם ט"ד, ול"ק לי' רק מהפר דלא הי' ר"צ, וקשי' לי' הפרישהו מטה"מ ע"כ תירץ שפיר ז"א ט"ה בציבור, ואתי הכל שפיר דהפר הותר מטעם טומאה הותרה והאיל ע"י ר"צ וא"ל לפ"ז מאי קאמר בזבחים [דף ל"ג ע"א] מכלל דתרוויי' ס"ל ט"ה בציבור דמש"ה קאמר רבא מה לי חד דיחוי הא התם הי' ג"כ ר"צ והוי כמו הותרה, הא ליתא דהא חזינן התם דאביי הוי ס"ל דלגבי הותרה אמרינן טפי הואיל והותרה לטומאתו הותרה לזיבתו, רק דרבא ס"ל דלגבי הותרה שייך טפי לומר לזה הותרה לזה לא הותרה כגון במצורע דהתם כיון דהותרה לגמרי וגלי לן רחמנא דאין קפידא להכניס הבהונת ע"כ אמרינן לזה הותרה ולזה לא הותרה כגון אם נעשה בעל קרי כדאיתא התם אבל בפסח קאמר שפיר דנהי כיון דאיכא ר"צ לא מהדרינן מ"מ כיון דצריך ר"צ הוי קצת כמו דחוי' כיון דהי' כאן התחלת איסור רק דציץ מרצה וע"כ שפיר מצינן למימר מ"ל חד דיחוי מ"ל תרי דיחוי, ועכ"פ קאמר רבא שפיר איפכא מסתברא דעכ"פ יותר מסתבר לומר הואיל והותרה לטומאתו הותרה לזיבתו מהתם גבי מצורע עי"ש ודוק כן נראה לי נכון, ולפ"ז מיושבים כל הקושיות דמשום האיל לא צריך להפרישו כיון דאיכא ר"צ, וגם מוכח שפיר דר"י ס"ל ט"ד דאי הוי ס"ל ט"ה ל"ה צריך הזאה ואי משום האיל כיון דאיכא ר"צ ל"צ וגם קושי' הש"א מסנהדרין ל"ק דהתם בפסח כיון דאיכא ר"צ ל"צ לאהדורי' וע"כ הקשה הגמרא שפיר למה קאמר ר"י דמעברין מפני הטומאה אך זה עדיין צריך ישוב דלפ"ז לא תלוי הקושי' במאי דר"י ס"ל הותרה דאף אי הוי ס' דחוי' הו"מ להקשות כיון דאיכא ר"צ וצ"ע שם בסוגיא]:

**(הג"ה ואפ"ל קושיתו חדא די"ל דבאמת הו"מ לדחוי' הכי רק דבלא זה הוצרך להגי' התם ע"ש מדאמר ביקש רחמים, ועוד דס"ס לא נוכל לומר שיהי' הוא ס' הפוכות עם בר פלוגתי' כיון דהוא מיקל בט"צ שהותרה לגמרי נהי דבפסח דחיי' ל"ה לי' לומר מעברין דהא אינך תנאי דס"ל דחוי' לגמרי ואפ"ה אין מעברין ודוק: ע"כ הג"ה):**

ולפ"ז יש ת"ל מקום ליישב הרמב"ם הנ"ל דלפ"מ שהוכחנו דעיקר תי' של רבא הוא על הפר אבל על האיל ל"ק לי' כיון דאיכא ר"צ, וצ"ל דבפר ליכא ר"צ דס"ל כר"י דאין עודהו על מצחו אינו מרצה, וקשה כיון דס"ל כר"י דאין עודהו על מצחו א"מ מוכח בקיצור ט"ה מכח קושית ר"ש כה"ג ביה"כ יוכיח א"ו מוכח דאין זה הוכחה כמש"כ הכ"מ בשם הר"י קורקס או דמוכח כתי' התוספת וכמ"ש המפורשים הנ"ל וכל זה לשיטת הר"מ דס"ל דבט"ג שייך ג"כ ר"צ אבל לשיטת התוס' דס"ל דבט"ג לא שייך ר"צ ליתא לזה הדרי הקושי' לדוכתי' דליכא למימר דמש"ה ליכא למיחש בשביל האיל משום ר"צ הא לגבי ט"ג ל"מ ר"צ אבל לשיטת הר"מ א"ש ודוק וע' היטב בכל זה, עפמ"ש לעיל בדרך הראשון י"ל תרי תמי' שהקשו התוס' בפסחים [דף ע"ז] חדא דמקשה מתני' דלא כר"י משום אם אין בשר אין דם כיון דקאמר כ"ע ס"ל אין ציץ מרצה על אכילות אפי' א"נ יש דם אע"פ שאין בשר ק' משתי הלחם, גם הקשו לבסוף שם דקאמר ר"י ס"ל כר"א יש דם אע"פ שאין בשר ומקשה הגמ' מאי נ"מ במאי דאין ציץ מרצה על אכילות והקשו התוספת דהו"ל לומר נ"מ בשתי הלחם, ולפמ"ש לעיל דודאי שום אדם לא יחלוק אדרשה דוידבר משה ומוכח דכולם באים בטומאה וא"כ למאי דקאמר כ"ע ס"ל אין ציץ מרצה אאכילות ואם א"ב א"ד וא"כ תיקשי קרא דוידבר משה וע"כ לומר דקרא אפשר לאוקמי היכא דנטמא הקומץ לחוד או הדם לחוד או כשנטמאו הכהנים והשירים לא נטמאו כלל וכן פי' רש"י להדיא שם בתחילת הסוגי' הא דאין ציץ מרצה על אכילות היינו אם נטמאו השירים ומתני' דקתני אין נאכלים בטומאה היינו אם נטמאו השיריים וע"ז הקשו הא אין ציץ מרצה על אכילות גם תיכף כשבאים בטומאה נטמאו השיריים וע"כ הקשה הגמ' הא אין הציץ מרצה על אכילות אבל קרא דוידבר משה מצי לאוקמי אם נטמא אחר שקמץ הקומץ ונטמא הקומץ לחוד מותר להקטירו להתיר השיריים וכן בדם של קרבנות הציבור, אך על שתי הלחם הבאים בפ"ע דאין שייך באים בטומאה רק אם נטמא הכהן או השתי הלחם קודם שהונפו דלאחר הנפה מאי באים בטומאה וא"כ אי נימא כר"י דאין ציץ מרצה על אכילות ע"כ לומר או דהכבשים מעכבים את הלחם ולא אשכחן שתי הלחם לחוד או דלשרפה קאתי כמו דס"ל לר' יוסף במנחות וא"כ בס"ד דמקשה מתני' דלא כר"י משום דכ"ע ס"ל אין צ"מ על אכילות דליכא תנא דסבר צ"מ על אכילות רק ר"א ור"א שמותי הוא ע"כ ס"ל דכ"ע ס"ל אין צ"מ על אכילות, ולפמ"ש לר"ע דס"ל הכבשים אין מעכבין את הלחם מוכח ע"כ דס"ל צ"מ על אכילות דאל"כ קשה על שתי הלחם הבאות בפ"ע לר"ע וא"כ ע"כ בס"ד הוי ס' כר"י דשתי הלחם הבאות בפ"ע לשריפה קאתין וע"כ ל"ה מצי להקשות משתי הלחם וממילא מיושב התימה שני' של התוס' שהקשו לימא דנ"מ בשתי הלחם הא ע"כ אם סובר דאין הצ"מ על אכילות מוכח או דס' הכבשי' מעכבין את הלחם וא"כ אף בשתי הלחם ל"ה אכילות לחוד או דס"ל לשריפה קאתין דאל"כ קשי' לי' קרא דוידבר משה, רק אח"כ הקשה רב מרי דס"ל בפשיטות כרבא דלאכילה קאתין וע"כ הקשה משתי הלחם ומוכח דמתני' עכ"פ דלא כר"י דר"י דס"ל דאין ציץ מרצה על אכילות ע"כ מוכח דס"ל דליכא שתי הלחם הבאות בפ"ע אלא ס"ל כר' שמעון בן ננס ועכ"פ מתני' דלא כר' יוסי ועי' היטב:

עמ"ש בשעה"מ על תוס' דף נ' ד"ה ונ"מ דס"ל דפר הוי קרבן יחיד הואיל דהוי רק של שותפין, א"כ מאי קאמר ר"ו הנח לכה"ג כו' תיקשי מפר דהוי של יחיד ואין עודהו על מצחו דהוי בבגדי לבן ע"כ הוכיח כשיטת התוס' ישינים שהביא שם דפר מקרי לענין היתר טומאה קרבן ציבור הואיל שמתנותיו שוים ומשותפים עם השעיר וסיים שא"י מה יענה תוס' לדברי ר"י, ולענ"ד י"ל פשוט עפ"מ שכ' התוס' דקושית ר"ש מכה"ג ביה"כ הוא משום דס"ל דל"מ הואיל והוי תרתי ק"צ וריצוי ציץ וכ' השעה"מ בעצמו דדוקא קרבן ציבור ס"ל דלא מהדרינן וא"כ ע"כ קושית ר"ש רק מהשעיר דבפר אף לר"ש מהדרינן אי הוי קרבן יחיד וע"כ השיב ר"י שפיר הנח לכה"ג, אך הא גופי' קשיא לפ"מ שכ' השעה"מ דבקרבן יחיד מודה ר"ש דמהדרינן א"כ הדרי קושי' התוס' שם לדוכתי' דהוי לי' לומר נ"מ דהוי קרבן יחיד לענין דמהדרינן, ומה שתי' התוס' שם דלר"ש אין נ"מ דס"ל דחוי' הא לפ"ז נ"מ לענין מהדרינן דבקרבן יחיד לא מהני ר"צ דאפי' הכי מהדרינן, וע"כ לישב זה צ"ל דרבא הוי ס' דלר"ש שאמר כה"ג ביה"כ יוכיח סתמא משמע דאפי' בפר לא מהדרינן וצ"ל דאפי' מאי שאינו ק"צ גמור בצירוף ר"צ לא מהדרינן ולפ"ז הדרי הקושיא הראשונה על ר"י לדוכת' שאמר הנח לכה"ג ביה"כ תיקשי מהפר כמו שכתב השעה"מ מיהו אפ"ל דע"ז לא חש ר"י לתרץ דאיהי ס"ל באמת מהדרינן כמו ברייתא דלעיל וע"כ לא השיב לו רק ע"מ דהוא סובר דלא מהדרינן והיינו בקרבן ציבור גמור והיינו מטעם הותרה בציבור עכ"פ היוצא מזה דלשיטת התוס' דפר מיקרי קרבן יחיד מוכח דר"ש סובר דאף בקרבן יחיד הקבוע לו זמן בצירוף ר"צ לא מהדרינן, ולפ"ז נתחזק בזה תי' השעה"מ על הר"מ דע"כ מוכח מברייתא דלא כר"ש אף א"נ דברייתא מיירי באילו של אהרן ומיושב קושי' הנ"ל מ"ש מנ"ל להמציא פלוגתא חדשה וא"כ יותר הו"ל לאוקמי באילו ש"א ומ"ש השעה"מ בזה הוא דוחק ולפמ"ש א"ש, אך עכ"ז קשה בעיני ליישב בזה שיטת הר"מ דלפ"ז ע"כ לומר או דברייתא דלעיל איירי באין עודהו על מצחו וע"כ מהדרינן או דהברינתא פליג לגמרי וס"ל דאפי' בצירוף ר"ב מהדרינן וא"כ קשה למה השמיט הר"מ האי דינא דהי' עומד, בשלמא בל"ז י"ל לפ"מ דכתב הר"מ טומאה דחוי' ממילא ידעינן דהיכא דאפשר לאהדורי מהדרינן אבל א"נ דר"ש ס"ל בצירוף ר"צ ל"מ לא מבעי' א"א דברייתא מיירי באין עודהו על מצחו אבל בעודהו על מצחו באמת לא מהדרינן דה"ל לאשמעי' חידוש דין גדול כזה דאע"ג דטומאה דחוי' אפ"ה ל"מ בצירוף ריצוי ציץ, ואף א"נ דס"ל דברייתא פליג לגמרי וס"ל דאפי' בצירוף ר"צ מהדרינן מ"מ כיון דר"ש פליג הו"ל לאשמעי' בהדי' לאפוקי מדר"ש, ולענ"ד אין רחיק לפרש הא דאמר אביי דפליגא בדרשא דתמיד דלכאו' קשה לפמ"ש התוס' י"ל דהכל תלוי בהיתרה או דחוי' דלר"ש מוכח הואיל ולא מהדרינן דלעולם מרצה ומוכח דכך הי' מקובלים ולר"י לא מוכח ומה בעי אביי בזה, ע"כ נראה דאפ"ל דהי' קשה לאביי קושית התוס' וגם בל"ז קשה דלמא היכא דלא אפשר באמת אין כאן ריצוי ציץ והוי כמו נשבר הציץ ע"כ תי' דפליגא בדרשא דקרא ור"ש ס"ל תמיד מרצה רק לכאורה הו"מ לפ' תמיד מרצה היינו דבכל קרבנות הוא מרצה כי היכי דלא ניטעי דדוקא בציבור מרצה ולא ביחיד דהא לר"ש דס"ל טומאה דחוי' מצינן למימר דדוקא בציבור מרצה ע"כ כתב רחמנא תמיד להורות שע"כ קרבנות מרצה ולעולם דווקא בעודהו ע"מ, וע"כ בא ר"ש להוכיח דליכא למימר הכי דאם הפי' הוא שעל כל קרבנות הוא מרצה תיקשי היכא כתב רחמנא תמיד הא כה"ג ביה"כ דאי אפשר לרצות הואיל ואינו על מצחו א"כ היכא מצינן לקיומי תמיד וע"כ הוכיח ר"ש דאפי' אין עודהו ע"מ מרצה ור"י השיב לו הנח לכה"ג ביה"כ שטומאה הותרה לו בציבור, ולפ"ז יקשה לכאורה לר"ש מנ"ל דבקרבן יחיד מרצה דלמא דוקא בקרבן ציבור ותמיד אתי לאין עודהו על מצחו ובק"ב, וצ"ל דמסתבר לוז לר"ש ונשא אהרן את עון הקדשים קאי על כל עון אפי' דיחיד רק דהו"מ למימר דתמיד אתי לארוי' לקרבן יקוד ע"כ הקשה א"נ דאין עדהו ע"מ אינו מרצה ליכא לקיומי תמיד דקשה מכה"ג ביה"כ ע"כ מוכח עכ"פ דאין עודהו ע"מ מרצה ולקרבן יחיד א"צ קרא, אבל לר"י דדריש תמיד לשלא יסיח דעתו אף א"נ דחוי' ל"ק מכה"ג ביה"ב די"ל כקושית התוס', אך דלכאורה י"ל לפ"ו כיון דעיקר קושי' ר"ש הי' מתמיד א"כ מה השיב לו ר"י הנח לכה"ג שטומאה הותרה לו הא עדיין לא השיב על דרשא דתמיד דכיון דהותרה ע"כ ל"מ למימר דתמיד אתי לארוי לקרבן יחיד אף בלא תמיד ידעינן זה דק"צ אין צריך ר"צ, אך לשיטת התוס' לעיל דמאי דאינו ק"צ גמור ל"ה רק דחוי' מדאוריי' וכמ"ש הש"א בשיטתם,, א"כ שפיר השיב לו דלפ"ד ר"ש י"ל דקאי תמיד להורות על קרבן יחיד שאינו קבוע לו זמן שלא ניטעי דקאי דוקא על קרבן יחיד הקבוע לו זמן דהוי עכ"פ דחוי', רק באמת ל"נ לאביי לומר הכי לר"י דכמו דמוכח לר"ש דל"צ לימוד לקרבן יחיד ה"נ מסתמא לר"י, רק דר"י השיב לר"ש לפום קושיתו ור"ש כיון דלא ס"ד למדרש תמיד לשלא יסיח דעתו השיב מכה"ג ביה"כ שלא יהיה שום צד לדרוש תמיד אף אם נדחוק דקאי על קרבן יחיד, וע"כ לדידן דדרשינן תמיד שלא יסיח דעתו ל"ק כלל מכה"ג ביום הכפורים וזה כפתור ופרח בישוב קושיא הנ"ל, ולפ"ז צ"ל דפר הוא קרבן ציבור וע' היטב וכבר כתבתי לעיל לישב מאי דקשי' על שיטת התוס' הנ"ל מאי משני רבא דהוי לי' לפרושי משום האיל ךועי' לעיל מ"ש ע"פ שיטת התוס' ישינים

יש לעיין לר' יוסי דס"ל דחוי' ולדידי' מוכח דל"ס לי' ציבור שאני וכמ"ש לעיל וקשי' לדידי' מכה"ג ביה"כ וע"כ דס"ל אין עודהו ע"מ מרצה, וע"כ דדריש לי' מתמיד וקשה הא ר"י ס"ל במנחות בפ' שת"ה אפי' אלו מושכין ואלו מניחים אף זה הי' תמיד ופי' רש"י דתמיד היינו שלא יהיה כל היום בלא לחם וכדאיתא התם בברייתא ולא מוכח לדידי' מתמיד שמרצה תמיד דמצינן למימר תמיד שילבש תמיד מאי דאפשר ול"ק הא בעי מינם וא"כ קשה לר"י כיון דע"כ לדידי' אין עודהו ע"מ א"מ וק' מכה"ג ביה"כ, ולפמ"ש לעיל דלר' יוסי מוכת דאין חילוק בין יחיד לציבור דאף ציבור צריך דוקא ר"צ מדאמר אין צ"מ על אכילות ול"ש לי' בין ציבור ליחיד דמש"ה אוקי שם מתני' דחמשה דברים דלא כר' יוסי, וא"כ קשה לדידי' מכה"ג ג ביה"כ בשלמא משתי הלחם ל"ק די"ל דס"ל כבן ננס ור"ש דכבשים מעכבין את הלחם ועיקר הוא הכבשים, וא"ש דיוכל לבוא בטומאה ע"י ר"צ אבל מכה"ג ביה"כ קש', ולכאורה יש ראי' גדולה מזה למ"ש הש"א דאליבא דאמת דמסיק דפליגי בדרשא דחצח מצחו ע"כ לא תלוי כלל בדרשא דתמיד [וע"ש שלענ"ד דבריו אינם מוכרחים], ולפממש יש להיכיח דבריו מר' יוסי דע"כ לא יליף לי' מתמיד ואפ"ה צ"ל לדידי' דאפי' אין עודהו ע"מ מרצה ומוכח דאפי' בלא דרשא דתמיד י"ל א"ע ע"מ מרצה, ולפ"ז יקשה על הר"מ דפסק אין עודהו ע"מ אינו מרצה והיינו משום דדרשינן תמיד כרבה שלא יסיח דעתו, אמנם לפמש"כ י"ל לפ"מ שכ' הש"א הסוגי' דחיקה לומר דהדר ממאי דהוי אמר מעיקרא דפליגי בדרשא דתמיד, ולפמ"ש י"ל דלולי דרשא דתמיד הו"א לר"ש דאין עודהו ע"מ א"מ ואי קשי' מכה"ג ביה"כ הו"א באמת דציבור שאני וכתי' הגמ' בפסחים וכקושית התוספת כמו שכתבתי לעיל ע"כ עיקר חילי' מדרשא דתמיד, והנה לכאו' קשה כיון דר"ש דרש תמיד ל"ל למימר כה"ג ביה"כ יוכיח וצ"ל דודאי גם ר"ש אסיק אדעתי' די"ל תמיד שלא יסית דעתו ולדרוש מצח מצחו רק לפ"ז צריכין לחידושי דציבור שאני מכח קושי' כה"ג ביה"כ יוכיח ע"כ עדיף לי' לדרוש תמיד לרצון ולא לדרוש מצח מצחו ור"י שני לי' הנח לכה"ג ביה"כ וכיון דאין ראי' מכה"ג עדיף לי' לדרוש מצח מצחו אבל לר"י צ"ל דאף בלא דרשא דתמיד ס"ל אין עודהו ע"מ מרצה וכמ"ש, אך לכאורה קשה כיון דע"כ לר' יוסי בלא דרשא דתמיד ס"ל דאין עודהו על מצחו מרבה דלמא גם ר"ש ס"ל הכי, והנה בפשוט י"ל דכל כמה דמצינן לומר דנפ"ל מתמיד עדיף טפי, וגם ארווחנא בזה לתרץ קושית התוס' על ר"ש דאמר הלכה כבן ננס וק' דהוי הל' למשיחא ותרצינן לעיל דנ"מ דלא אשכחן לחם בלא כבשי' וע"כ אין הכרח לומר ציבור שאני וע"כ יותר מסתב' לדרוש תמיד לרצות ול"מ שלא יסיח דעתו וכמ"ש ולפי תי' זה מוכח דר"ש אדרשא דתמיד סמך, ולהר"מ דמוכח לדידי' ציבור שאני דס"ל הלחם מעכב הכבשים והכבשים א"מ את הלחם ומוכח דאשכחן לחם לחודי' ואין הציץ מרצה על אכילות מוכח דציבור שאני ואין ראי' מכה"ג ביה"כ דשפיר י"ל דאין עודהו ע"מ א"מ וציבור שאני גם י"ל דר' יוסי נפקא לי' ג"כ מתמיד ולענין קושי' הנ"ל י"ל כיון דס"ל דזה מקרי תמיד הוי כאלו הוא ע"מ כיון דהתורה קראו תמיד ודוק בזה], ולפמ"ש מוכח דר"ש פליג על ר' יוסי התם במנחות במה דס"ל לר"י אפילו סילק החדשה שחרית וסידר הישנה ערבית:

אמנם לכאורה ק' דהתם אי' אמר רב אמי מדברי ר' יוסי נלמד אפי' לא שנה אדם אלא פ"א שחרית ופ"א ערבית קיים מצות לא ימוש אמר ר"י משום ר"ש בן יוחאי אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וק"ש ערבית קיים מצות לא ימוש ומוכח לכאורה דר"ש קאי בשיטתו של ר' יוסי, אמנם נראה דנהי מדברי ר' יוסי נלמד דל"ה בכלל לא ימוש כיון דס"ל דמקרי אפי' תמיד ומכש"כ דל"ה בכלל לא ימוש, מ"מ מרשב"י נהי דמוכח דקיים לא ימוש מ"מ לא מוכח דס"ל דהוי תמיד, דאע"ג דלא הוי הסרה מחמת שעסק עכ"פ אותו יום בתורה., מ"מ תמיד י"ל דלא מקרי וכן נראה לי להוכיח דהא פליגי התם אי מצוה למימרינהו בפני ע"ה ומשמע דהלכתא הוי ואי נימא דזה הוי ג"כ תמיד וכר' יוסי ק' הא אנן קי"ל כרבנן דר' יוסי אלו מושכין ואלו מניחן אלא ע"כ כמ"ש דנהי דהוי בכלל לא ימוש אבל תמיד ל"מ ועי"ש במוהרש"א ח"א דמשמע דס"ל דהוי אפילו תמיד, ולענ"ד נראה מוכח כמ"ש (אח"כ מצאתי בלחם משנה פ"א מה"ל ת"ת שהעיר בזה ות"ל כוונתי לדעתו הרחבה עי"ש). ובזה י"ל דהא דכתי' סעדינו ואוושע ואשעה בחקיך תמיד שהביא המוהרש"א וקשי' קושית הגמרא מי לא בעי מינם וכו', ואפ"ל דתמיד היינו שלא יסיח דעתו שיהי' תמיד דעתו כשיהי' פנוי לחזור ללימודו כמ"ש המפורשים דמש"ה אינו צריך לברך ברכת התורה בכל פעם שמתחיל ללמוד וע"כ קאמר שפיר ואשעה בחקיך תמיד שכל כוונתו רק לתכלית לימוד תה"ק, ובזה י"ל טעם למה דאמר ר' יוסף פ' הי' נוטל [דף כ"א ע"א] תורה בין בעידנא דעסיק בי' בין בעידנא דלא עסיק מגיני ומצלי אבל מצוה רק בעידנא דעסיק, ולפמ"ש י"ל הטעם דמי שהוא עוסק בתורה כראוי ע"כ אינו מסיח דעת וע"כ הוי כאילו עוסק תמיד, ובזה יש מקום ליישב קצת קושית רבא מדואג ואחיתופל דעסקי באורייתא די"ל דבעידנא דלא עסקי הוי מסחי דעתי' כיון דדוד קראם אנשי דמים כנ"ל ליישב קצת על ר' יוסף קושית רבא:

עוד י"ל ליישב שיטת הר"מ הנ"ל די"ל הא דאמר ר"ש כה"ג ביה"כ יוכיח ולא כפשוטי' מתמיד דה"מ לפרש והי' ע"מ תמיד דהתורה צוה על הכהן שצריך להיות תמיד ע"מ בעת שמקריבן שום קרבן כדי שיהי' לרצון ול"ק הא בעי מינם פורתא די"ל דבאמת באותו עת לא הי' רשאין להקריב שום קרבן, ע"כ הוקשה כה"ג ביה"כ יוכיח דצריכן לר"צ והכה"ג הי' משמש אז בלא ציץ, וע"כ הוכרח אביי לומר דבדרשא דתמיד פליגי דבזה מיושב קושי' תוס' דלמא היכא דלא אפשר הי' מותר בלא ר"צ מ"מ לשנא דתמיד קשי' לי' דהא ודאי עדיף שיהי' הצ"מ וליכא לקיומו קרא דוהי' על מצחו תמיד משא"כ לדידן דדרשינן תמיד שלא יסיח דעתו ל"ק כלל מכה"ג ביה"כ די"ל כקושית התוס' וממילא לפ"ז ל"ק מר' יוסי ג"כ דהוי ק"ל מנ"ל דתמיד מרצה, ולפמ"ש י"ל אע"ג דס"ל טומא' דחוי' בציבור ס"ל אין עודהו ע"מ א"מ וכמ"ש הר"מ, אך קושי' הראשונה הנ"ל ק' דהא מוכח מסוגי' דפסחים דלר' יוסי אי אפשר בלא ר"צ וצ"ל כמ"ש לעיל או דר"י בלא תמיד ס"ל דלעולם מרצה וכמ"ש הש"א, ויותר נראה דרך השני שכתבתי לעיל כיון דהתורה קראו תמיד במה שבכל יום יהי' ע"מ או כשלובש שמונה בגדים לעבוד עבודה ע"כ לענין זה מהני ג"כ לקרות תמיד לרצות ודוק, אך הקושי' שכתבתי לעיל ממנחת חביתין כשמת הכה"ג ולא מינוי אחר תחתיו דהוי כנשבר הציץ ונראה פשוט דודאי דוחה טומאה וכדאמר רבא התם דהוי כמנחת תמיד גם דקבוע לו זמן, וק' הא אין ציץ לרצות וקשיא לכ"ע, אם לא דנימא דבציבור היכא דלא אפשר מותר אף בלא ר"צ וכמ"ש לעיל לשיטת הר"מ מ"מ לר"ש ולר"י הקושי' במ"ע, והנה לר"ש אפ"ל ע"פ דרך השני שכ' לעיל דעיקר קושיתו מתמיד וכשאין כאן כה"ג ל"ק כלל אך לר"י דלדידי' ע"כ אי אפשר בלא ר"צ כדמוכח בפסחים וקשי' ממת כה"ג מחביתן גם ממנחת ועולת תמיד שהי' מקריבן ואפשר לומר לר"י הי' באמת צריכין תיכף למנות כה"ג כשלא הי' אפשר לעשות בטהרה ודוק היטב:

שוב נתיישבתי בעזהש"י דאליבא דאמת י"ל דגם ר"י ס"ל ציבור שאני והא דמוכח מסוגי' דפסחי' דלר"י ל"א ציבור שאני, מדאמר סתמא אין צ"מ על אכילות וכמ"ש לעיל בתחילת הענין עפ"י תירץ הלחם משנה, י"ל דזהו לפום ס"ד דגמרא דס"ל אם אין בשר אין דם אבל לפ"מ דאסיק דס"ל דם אע"פ שאין בשר אין ריצוי אכילות מעכב, וע"כ שפיר מצי ס' אין צ"מ על אכילת אפי' בציבור כיון דאין עיכוב להקרבן בזה ול"ק רק משת"ה הבאים בפ"ע דמש"ה לא אתי' מתני' כר"י כדאסיק התם אבל ר"י י"ל דס"ל כר"ש בן ננס דהכבשים מעכבין ולא אשכחן לחם בלא כבשים וע"כ א"צ לריצוי אכילות בקרבן ציבור, וע"כ קאמר שפיר אין הציץ מרצה על אכילות סתמא אפי' בקרבן ציבור לאקבועי בפיגל כדאיתא התם אבל לעולם י"ל דגם ר"י ס"ל ציבור שאני והיכא דאי אפשר ע"י ר"צ כגון כה"ג ביה"כ דלר"י ע"כ אין עודהו ע"מ אינו מרצה כיון דנ"מ למילף מתמיד וכמ"ש ס"ל שפיר דמהני אף בלא ר"צ משום ציבור שאני רק ר"ש לא רצה לחדש סברא זו דציבור שאני וניחא לי' למדרש תמיד לרצות אבל לדידן דע"כ מוכח ציבור שאני משת"ה הבאות בפ"ע כיון דמדאורייתא אין צ"מ על אכילות לית לן ראי' למדרש תמיד לרצות וכן ר' יוסי כיון דאי אפשר לי' למדרש תמיד לרצות וכדס"ל בלה"פ דתמיד הוא לאו דווקא ס"ל מצד הסברא ציבור שאני כי היכא דלא תיקשי לן כהן גדול ביום הכפורים ודוק היטב:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה