אור ברסלב

חמדת שלמה על יבמות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף קג:

דף קא:

גמ' אמר רבא הלכתא אחד סנדל המוסגר כו' ואם חלצה חליצתה כשרה ופי' רש"י דמצות לאו להנות ניתנו וכ' הרמב"ן בחי' ד"ימ נהי דלכתחלה ל"ת משום אי' הנאה מ"מ בדיעבד חליצתה כשרה ואי' דעבד עבד, והקשה הרמב"ן עליהם מסוגי' דר"ה שופר של ש"ע ל"י וא"ת ל"י ולבסו' דמסיק דיצא היינו משום מצות לאו לה"נ מוכח דאי לה"נ ל"י וע"כ דה"ט כיון דא"נ ל"י לא נהנה כלל ע"כ אמרי' דל"י כדי שלא יהנה ומש"ה צריך הגמ' לומר מצות לאו לה"נ וע"כ אי הו"א דחליצה מקרי הנאה הו"ל למימר דל"ה חליצה כי היכא דלא תיהוי הנאה א"ו דחליצה ל"מ הנאה ואף שמותרת עי"ז להנשא מ"מ עיקר החליצה ל"ה הנאה, וכ"כ סברא זו הר"נ ר"פ לולב הגזול דחליצה ל"מ הנאה מה"ט דחליצה גופא ל"מ הנאה ואעפ"י שגורמת היתר נישואין מ"מ חליצה גופי' ל"ה הנאה וכמו במעין שמותר לטבול בימות הגשמים אף שמתירו לאכול בתרומה א"ו דל"ה רק גרם הנאה והנה ראיית הרמב"ן משופר לכאורה אינו מובן לי דהתם י"ל דטעמא הוא משום מהב"ע דל"ה מצוה דתקיעת שופר עקרו למצוה וכיון דהוי מה"ב ל"י משא"כ בחליצה דאין עיקרה משום מצות ד' רק להתיר זיקתה ע"כ נראה דל"ש בזה מה"ב וראי' לזה דצריך מעוטא לקטן דאינו חולץ וקטנה פליגי ר"מ ור"י ואי עקרה למצוה ת"ל דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ועי' תשו' חכם צבי סי' א' שכ' כעין זה דכוונת חליצה לא הוי כוונת מצוה רק כוונת קנין להתירה לעלמא וע"כ אין ראיית הרמב"ן מוכרחת לדחות דברי הי"מ הנ"ל, אך הראי' שהביא הר"ן ממעין נראה דמוכרח דזה לא מחשיב הנאה אף שמתירה להנשא כמו דל"ה הנאה מה שמותר הטמא לאכול תרומה ומש"ה טובל ביה"ג במעין שהדיר הנאה ממנו, ועל עיקר סברת הרמב"ן שכ' דאי הוי הנאה הוי לי' למימר דחליצתה פסולה כי היכא שלא יהנה קשה לי ממ"ד בחולין פ"ק ס"ש ע"ג מותר לשחוט בה וא"ר פעמים שהשוחט אסור כגון במסוכנת ומוכח דשחיטת מסוכנת מקרי הנאה וקשה נימא בדיעבד שחיטתו פסולה כי היכא שלא יהי' לו הנאה וממאי דאמר שוחט אסור משמע דרק לכתחלה אסור לשחוט ובדיעבד שחיטתו כשרה וכ"כ הרא"ש שם להדי', וגם הא גופי' קשה לס' הרמב"ן דחליצה לא מחשיב הנאה אף שמותרת עי"ז להנשא מ"מ החליצה גופי' לא מחשיב הנאה א"כ נימא בשחיטה ג"כ כיון דלולי המצוה היתה מותרת אף לאחר שתמות וא"כ נימא דהוי בכלל מצות לאו לה"נ כמו בחליצה, והנה הכרו"פ העיר שם בזה וכ' דלולי דמסתפינא הי' אומר דהוי בכלל מצות ללה"נ וע"כ השמיט הרי"ף זה הדין דס"ל דנאמר קודם חזרת רבא דהוי ס' מצות לה"נ עיי"ש:

ולע"ד שפיר עביד דמסתפי מלומר כן דא"נ דדבר שמתיר לו לעשות דבר שיש בו הנאת הגוף הוא ג"כ בכלל מצות לאו לה"נ קשה מסוגי' דר"פ בכל מערבין דפליגי במערבין בבה"ק וקאמר שם דכ"ע ס"ל מצות לאו להנות ניתנו רק דפליגא אי מערבין לדבר הרשות או לדב"מ דווקא ומוכח דלמ"ד מערבין לדבר הרשות ל"ה בכלל מצות לאו לה"נ וקשה נהי דמערב לדה"ר ויש לו הנאה לילך לשם מ"מ לולי איסור תחומים הי' יכול לילך לשם בלא עירוב והדר הו"ל רק מצוה מה שצריך לערב וא"כ נימא דלאו לה"נ כמו בשוחט לאכול בשר וע"כ נראה ברור דלא כס' הכו"פ הנ"ל דאף אם עושה דבר כדי לסלק איסור שיהי' מותר לאכול אח"כ או לילך ל"ה בכלל מצות לאו לה"נ ובחליצה מצינן למימר דהוי הנאה ואפ"ה בדיעבד חליצתה כשרה דל"ש מה"ב בחליצה כמוש"ל [ועי' ט"ז יו"ד סי' רכ"ח סק"ח קצת כעין ס' הכרו"פ] רק ראיות הר"ן מטובל ביוה"ג צריך יישוב נימא הואיל ומתירו בתרומה וקדשים הוי הנאה ולמה מותר לטבול לכתחלה:

והנראה לענ"ד דאפשר לדמותו לזוז"ג דנהי דטבילה מתירו לאכול מ"מ עיקר הנאה ל"ה רק בשעת אכילה וכיון דקי"ל זוז"ג מותר היכא דהנאה אתי' אח"כ כמו דקי"ל זורעין תחתי' ירקות בימות החמה וכ' הר"ן אף דזוז"ג לכתחלה אסור מ"מ ל"ד למאי דס"ל לר"י גופי' אין נוטעין אגוז של ערלה דהתם נראה כמבטל איסור משא"כ הכא הנאה ממילא אתי' אח"כ ע"כ מותר אפי' לכתחלה וה"נ י"ל במעין דהנאה אתי' אח"כ בשעת אכילה ע"כ מותר לטבול אפי' לכתחלה אף דאח"כ מקרי זוז"ג ואף שמתקן הגוף מיד שראוי לאכול חדא דהא עדיין הוא טבו"י ואף דטבל ועלה אוכל במעשר והוי תיקון מיד מ"מ עיקר ההנאה הוא הדבר הנאכל וזה אתי' אח"כ ואף בחליצה מצינן למימר הכי דעיקר הנאה הוא אח"כ מה שנישאת לבעל והוי זוז"ג דלאו בדידה תלי' עד שירצה איש לישא אותה מכש"כ למש"ל ד"יל בחליצה אף אי להנות ניתנו מ"מ ל"ל בה כיון דל"ש בחליצה מה"ב משא"כ בשחיטת מסוכנת דהנאה הוא מיד שמתקן הבהמה לאכילה ויוכל לאכלה מיד הוי ההנאה מיד ומקרי אפי' חד גורם כמ"ש במס' פסחים הנהו קדירות וקערות אסיר' כיון דעשוי להניח בתוכם ונתקנו מיד ע"י עצי איסור ע"כ אסורים דיש לו הנאה מה שיש לו קערה וקדרה מתוקנת להניח בתוכו מה שצריך ושחיטה נמי דמי להא וה"נ י"ל בעירוב כיון שע"י העירוב קנה מקום שיכול להלוך משם אלפים אמה הוי ההנאה מיד * גם אפ"ל לפום ס"ד דהתם דאתי' כרבנן דר"י דס"ל זוז"ג אסור ואפי' מידי דל"ה הנא' מיד אסור כמו שאין זורעין ירקות בימות החמה ועדיין צ"ע בפרט הקושיא הנ"ל על שיטת הרמב"ן משוחט מסוכנת ועי' בס' טורי אבן בר"ה סוגיית שופר של עולה שפיר' ג"כ כפי' הרמב"ן וצ"ע:

**(הג"ה ויותר יש להמתיק דטבילה אין עיקרה משום היתר אכילת טהרות רק להיות טהור שלא לשהות בטומאה שלא לטמא אחרים וגם שיהי' טהור שטהרה מביאה לידי פרישות וע"כ לא מיקרי הנאה אף שממילא מותר לאכול טהרות וכן חליצה עקרה למצות חליצה וממילא מותרת אח"כ אבל שחיטה והנ"ע שעיקרה בשביל היתר אכילה או היתר הילוך שפיר הוי הנאה כן נ"ל חילוק נכון: ע"כ):**

ולפום רהיטא נראה לענ"ד ליישב הקו' הנ"ל ממסוכנת כי אף בלא דברי הרמב"ן הנ"ל צ"ע לרבא דס"ל כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ נימא דל"מ השחיטה וכ"כ בטורי אבן הנ"ל בשופר דמשום כ"מ דא"ר ל"ת מש"ה ל"מ בשופר וכת' דבזה אפי' אביי מודה כיון דאם נימא דל"מ אין כאן אי' כלל וכס' הרמב"ן הנ"ל וראיתי בספ' בית מאיר שהקשה כעין זה משוחט בשבת ותי' דהתם אף אם נימא דל"מ לא הוקלש האיסור כלל דהא עכ"פ תיקן להוציאו מאבמה"ח ובזה ל"ש ל"מ דלא גרע ממתה מאלי' וכעין שכ' תוס' בצורם אוזן בכור אבל לקושיתי הנ"ל אין מועיל זה כיון דהוי מסוכנת ואין ההנאה רק מה דשרי' שחיטתה דבל"ז הית' מתה ע"כ קשה נימא דל"מ ואין כאן אי' הנאה כלל:

ונ"ל די"ל דע"כ ל"א דל"מ רק היכא דבעי כוונה וע"כ מצינן למימר דבזה כיון דאינו רשאי לעשות כן הוי כוונתו כמאן דליתי' וע"כ בחליצה שפיר מצינן למימר כיון דבעי שיתכוונו שניהם ע"כ בזה מסלקינן כוונתם וע"כ ממילא אינו מועיל החליצה וכן בשופר למאי דקיי"ל מצ"כ ובזה אין כוונתו כלום וע"כ א"י אבל במידי דלא בעי רק מעשה לחוד ואפי' זרק הסכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כשירה וכיון שעשה המעשה ושחטה א"א לבטל המעשה ע"כ שחיטתו כשרה ואף דל"ד לס' התוס' בצורם אוזן דהתם אפי' נעשה מעצמו הוי מום משא"כ בשחיטה אם נפלה הסכין ושחטה ל"ה שחיטה דבעי כח גברא מ"מ מצד הסברא י"ל כן דלא אפשר לבטל המעשה משום כ"מ דארל"ת רק במידי דתלי בכוונה לעשות הענין כמו בגירושין דמיירי התם מאונס שגירש ותורם מן הרעה על היפה ומכירת בכור ומעשר וקידושי אלמנה דכל הענינים אלו צריכים כוונה שפיר מצינן לומר א"ע ל"מ והכוונה כמאן דליתי' משא"כ בשחיטה דאפי' מתעסק כשר ע"כ שפיר מהני כן נ"ל נכון, ואף אי אמרינן מצות אצ"כ וכמו דס"ל להגאונים וכדמשמע פשט מימרא דרבא לצאת לב"כ ועיין ברמב"ן במלחמות ה' אפ"ה מתעסק א"י וכיון דכוונתו היא כמאן דליתא הוי מתעסק בעלמא, רק דיש לעיי' בזה כיון דאין איסור בכוונת תקיעה דזה ל"מ הנאה ואין האיסור רק מה שיוצא ידי המצוה א"א מצות לה"נ ע"כ ליכא למימר דל"מ רק דכוונת מצוה הוא כמאן דליתי' וכיון דמצות אצ"כ ממילא יוצא בתקיעה זו ול"ש לומר א"ע ל"מ, אך לשיטת הרמב"ם דס"ל אפי' אי מצות אצ"כ אפ"ה בשופר בעי כוונה כיון דיוצא אפי' בשמיעה וכמ"ש הרה"מ א"ש דמשום אעל"מ הוי הכוונה כמאן דליתי' [גם י"ל דילפינן משחוטי חוץ דמוכח דשחיטה מהני אף היכא דא"ר ל"ת גם מאוא"ב ועיי' בזה בב"מ שם] אמנם הסברא הנ"ל נ"ל נכונה מאוד, ועוד יש להמתיק ולחלק בין היכא שע"י מעשיו נעשה איזהו צד הקנאה דשייך דל"מ כגון מגרש אנוסתו דנימא שע"י מעשיו תהיה מגורשת וכן שאר אינך שם דומים לזה משא"כ בשוחט כיון שעשה פעולת השחיטה אין מקום לומר שאינו שחיטה רק לפ"ז ל"ש בשופר שם לומר דלא מהני כיון שעשה מעשה המצוה ל"ש לומר ל"מ אם לא ע"פ הסברא הנ"ל דכוונתו הוא כמאן דליתא ועי' היטב:

ועוד נראה לפיע"ד דע"כ ל"א כ"מ דא"ר ל"ת לא מהני רק היכא דעי"ז מעולם אי אפשר שיעשה זה האיסור כגון במגרש אנוסתו דא"נ דלא מהני א"כ מעולם א"א להעשות זה האיסור וכיון דחזינן דהתורה הזהירה שלא לעשות כן אמרי' שהדבר ההוא הוא מרוחק בעיני ד' ולא יהי' מקוים כלל רק דאפ"ה ס"ל לרבא דלקי הואיל ועבר אמימרא דרחמנא אבל היכא דאין המעשה תלוי בהאיסור כגון שוחט בסכין שע"ג שבמס' חולין דהאיסור הוא שלא להנות ואף אי נימא לא מהני השחיטה מ"מ שייך אי' הנאה כגון שנהנה בד"א, וגוף השחיטה אינו מרוחק בעיני ה' רק מחמת ההנאה ועל ההנאה ל"ש לומר דנימא דל"מ כדי שלא יהי' איסור הנאה זו בעולם דסו"ס יוכל להעשות זה האיסור וע"כ ל"ש לומר דל"מ ונוכל להעמיס זה בכוונת התוס' שכ' דבאיסור שבדה מלבו ל"א אעל"מ היינו שאין המעש' דבוק בהאיסור רק הוא הרכיב האיסור להמעשה שעשה כגון נשבע שלא לגרש שהשבועה הוא אי' בפ"ע ואפשר לעבור על השבועה בדבר הרשות והגט מעצמו אינו מרוחק ע"כ ל"ש לא מהני כן נ"ל נכון ודוק כי סברא זו היא קילורין לעינים ועי' במ"ש ר"פ איזהו נשך ועי' בש"ך יו"ד סי' ר"ל סק"ד מ"ש בשם תשו' הרא"ש ועיי"ש בתשו' הרא"ש נראה דלא נחית לסברא שכתבתי ולע"ד יש פנים לסברא זו ודו"ק:

ולפי"ז נראה לע"ד ליישב הא דאי' התם בסוגי' דתמורה אביי אמר מהני דאי ל"מ אמאי לקי **(דין מלקות אינו נוהג בזמן הזה,)** והקשה בס' בית מאיר מנ"ל לאביי באמת בהנך לאוין דשייך לומר לא מהני דלקי עלי' עד דאייתי אביי ראי' מזה דמהני עיי"ש שנדחק בישוב קושי' זו, ולפמ"ש י"ל דעיקר סברת רבא לומר דלא מהני הוא כיון דחזינן שתוה"ק אין רצונה שיעשה האדם דבר זה ע"כ הסברא נותנת שדבר זה לא יהי' לו קיום כי מסתמא אין הקב"ה רוצה בקיומו הואיל וציוה בתוה"ק ואסר לעשות דבר זה, וע"ז שאל אביי דלפי"ז ל"ה להתורה לכתוב בלשון איסור שלא יעשה ד"ז רק להורות לנו שד"ז אין לו קיום ולמאי נ"מ כתבה התורה שלא לעשות ד"ז ע"כ לומר כדי שילקה עליו וכיון דל"מ מעשיו אמאי לקי וע"ז תי' רבא הואיל ועבר אמימרא דרחמנא ע"כ כ' התורה בלשון איסור להורות דעושה איסור בזה, והנה בזה עדיין צ"ע אם כוונת אביי הוא דווקא דלא הי' לו ללקות כיון דלא אהני מעשיו וע"כ שייך אמאי לקי או דאפי' איסור ל"ש כיון דלא אהני מעשיו כלל ולפמ"ש מוכח דסברת אביי דאפי' איסור ליש במאי דלא אהני מעשיו דאל"כ הדרי' הקושי' לדוכתי' מאי מקשה אמאי לקי דלמא באמת לא לקי והא דכ' בלשון לאו להורות שאסור לעשות כן א"ו דס"ל לאביי דאפי' איסור ל"ש כיון דלא אהני מעשיו וכן הדעת נוטה דלאביי אין חילוק בין לענין איסור או למלקות דאל"כ כיון דזה ניחא לי' לומר דעביד אי' הואיל ועבר אמימרא דרחמנא מה"ט גופי' מצינן לומר דמש"ה לקי.

**(הג"ה אמנם לכאורה יקשה ע"ז דהא לאביי אשכחן ג"כ היכא דל"מ דכ' בלשון לאו כגון בבכור דל"מ משום קודש הם ואפ"ה כ' בלשון לאו אך נראה די"ל לפמ"ש הטורי אבן דהיכא שלא יהי' איסור. כלל גם אביי מודה דלא מהני ומש"ה בשופר של עולה לא יצא, ולפי"ז י"ל הא דאמר אביי דאי לא מהני אמאי לקי והנה מלשון זה משמע דסברא חיצונה הי' דלא מהני והוצרך להביא ראי' דמהני ולכאורה אינו מובן למה. יהי' הס' חיצונה דלא מהני אך עפ"י דברי הט"א הנ"ל ניחא דהיכא דמצינן לסלק האיסור לגמרי גם אביי מודה דל"מ מעתה עיקר ראיית אביי דלא נימא דל"מ ולא יהי' איסור כלל דזה שפיר הוי ס' חצונה לומר דל"מ וע"כ קאמר דא"א לומר כן דא"כ למה כ' בלשון איסור וכמוש"ל בפנים וכיון דע"כ צ"ל דהוי עליו שם איסור שוב אין סברא לאביי לומר דל"מ ולפי"ז ל"ק מבכור דוודאי היכא דכ' להדי' דל"מ שפיר אמרי' דלקי הואיל ועבר אמימרא דרחמנא רק היכא דאין לנו ראי' דל"מ רק דמצד הס' נימ' דל"מ כי היכ' דלא ליהוי איסו' כלל וכיון דחזי' ע"כ דהוי איסור דהתורה כתבה בלשון לאו שוב אין ראי' לומר דל"מ, ולפי"ז יש ליישב ג"כ קושית רבינו ברוך מפודה עירוכין וחרמים דלפמ"ש אין נ"מ בזה בין אביי לרבא די"ל אף לאביי לוקה ודוק היטב: ע"כ הג"ה):**

ואפשר לומר כיון דכל מלקות ילפינן מלאו דחסימה ומש"ה קי"ל לאו שאב"מ אין לוקין ע"כ הוי ס"ל לאביי דאי לא אהני מעשיו ל"ד ללאו דחסימה דשם עשה הפעולה שלא תאכל הבהמה ומנ"ל דבזה לוקין, אך לפי"ז לא תי' רבא הואיל ועבר אמימרא דרחמנא דסו"ס ל"ד ללאו דחסימה ודוחק לומר דס"ל לרבא דאין סברא כלל לילך בתר הפעולה רק העיקר תלוי אם עשה מעשה או לא, ומחולק בזה עם אביי גם יקשה קושי' הב"מ הנ"ל מנ"ל לאביי באמת דלוקה בכעין זה ע"כ נראה כמוש"ל דאביי ס"ל דל"ש איסור כלל במאי שאין מעשיו כלום וכלא נחשב והא דקאמר אמאי לקי עיקר קושיתו על הלאו למה נאמר ורבא תי' לו הואיל ועבר אמימרא דרחמנא כמוש"ל:

ולפי"ז מצינן למימר דרבא השיב לו לפום שיטתו דאביי דמצינן אפי' לומר דלקי ואפשר דהיינו דווקא למאן דס"ל לאו שאב"מ לוקין ול"ב דומי' דלאו דחסימה אבל לדידן דקי"ל לשאב"מ אין לוקין ה"נ מצינן למימר דהיכא דלא אהני מעשיו ל"ד ללאו דחסימה רק אי' איכא הואיל ועבר אמימרא דרחמנא וי"ל ראי' לזה מקושית הרב רבינו ברוך שהקשו תוס' בסוף הסוגי' נימא דנ"מ פודה עירוכין וחרמים דלרבא לקי ולפי"ז י"ל דלדידן אליבא דכ"ע אינו לוקה דאי לא מהני מעשיו ל"ד ללאו דחסימה והא דא"ר והא דלקי משום דעבר כו' לפי דבריו של אביי השיב לו דלשיטת אביי דע"כ ס"ל דאפי' איסור ל"ש בדבר של"מ מעשיו השיב לו אדרבא דמצינן למימר דאפי' לקי והיינו למאן דלא יליף מלאו דחסימה אבל לדידן י"ל דלכ"ע אינו לוקה דל"ד ללאו דחסימה, וזה ראי' למ"ש הרמב"ם במוכר חרמים ומעשר שאינו לוקה ומיושב קושי' הלח"מ בפ"ו מה' בכורות, ועי' ברש"י שכ' ה"ג והא דלקי נראה שהי' גי' אחרת בספרים רק דע"כ מוכח די"ל דלקי הואיל ועבר אמימרא דרחמנא מהא דהקשה הגמ' מאונס ואי אמרת הואיל ועבר אמימרא דרחמנא לקי האי נמי לילקי מוכח ע"כ דלרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא אך עדיין י"ל כמוש"ל דלמאן דבעי דומי' דחסימה לא לקי היכא דל"מ והגמ' ניחא לי' לשנוי האמת, [ואפשר אונס שגירש ל"ה בכלל דאעל"מ כיון דסו"ס הועילו הגירושין כמו"ש תוס' רק דהמקשן הוכרח לומר דמש"ה אינו לוקה דהוי בכלל כ"מ דא"ר ל"ת רק הו"מ הגמ' לשנויי דאף לאביי צריך כל ימיו להיות נל"ע דבל"ז הו"א דלוקין כיון דהועילו הגירושין רק די"ל ג"כ דהאמת משני ועיין]:

ויש מקום עיון לענ"ד לשיטת הרמב"ם דס"ל בכל לאו שניתן לתשלומין אפי' היכא דל"כ עשה בפירוש כגון באונאה וכדומה שאין לוקין ועי' בהרה"מ שכ' ראי' להרמב"ם ובחידושיי לב"מ ר"פ איזהו נשך כתבתי בעזה"י כמה ראיות לזה והם ברורות ומסוגיא דתמורה דמקשה תעזוב למה לי וקשה הא צריך דליהוי נל"ע ומוכח לפחות דהיכא דניתן להשבון ממילא אין לוקין ולפ"ז נראין הדברים ק"ו דהיכא דלא הועילו מעשיו דאין לוקין דא"נ משום דעבר אמימרא דרחמנא לוקין מאי מהני הא דניתן להשבון דסוף סוף עבר אמימרא דרחמנא ודוחק לומר דמאי שניתן להשבון ממש ילפי' מוהשיב את הגזילה דנתקו הכתוב לעשה בפי' דמנ"ל הא כיון דאונאה ואינך לא אתי מגזל, ולפמ"ש י"ל דה"ט דל"ה דומי' ללאו דחסימה כיון דצריך להחזיר וממילא ה"ה בכ"מ דלא אהני מעשיו ל"ש מלקות ומאי דא"ר והא דלקי י"ל כמו"ש דל"א כן רק לדבריו דאביי שהקשה למה נאמר בלשון לאו כמוש"ל וע"ז תירץ רבא דאפשר אפי' ללקות ולעולם הכל למאן דלא בעי דומיא דחסימה אבל לדידן באמת אין לוקין רק דמש"ה כתב הלאו לארויי דעושה איסור מה שעובר אמימר' דרחמנא כמו כל לאוין שאב"מ הנאמרים בלשון ל"ת:

ונראה פשוט דס' אביי דהוי ס"ל דאי אמרינן אעל"מ לא לקי ואפי' איסור לא שייך לפמש"ל נראה דזה ל"ש רק בדבר שבינו לשמים כגון פודה ערכין וחרמים כיון דכוונתו שלא למעול בחרמין רק להוציאן לחולין וכיון דל"מ א"כ לא עשה כלום וכן במגרש אנוסתו כיון דכוונתו לגרשה בגט ולהוציאה לכל ימיו וכיון שצריך להחזירה י"ל דלא לקי ועי' מש"ל דאפ"ל דהאמת משני ולעולם אף לאביי שייך ללקות בכעין זה] אבל בדברים שבין אדם לחבירו כגון אונאה אף דצריך להחזיר ודאי אין סברא לומר כיון דל"מ לא ילקה דהא התורה הזהירה שלא יעשה עול להונות חבירו ואולי לא ירגיש חבירו באונאה וגם הוא אינו רוצה להחזיר וע"כ לא יודיע לו שאינה אותו וכן כל כדומה לזה א"ע לכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ דהמעשה מצד עצמותו הוא איסור שאינה את חבירו וכן גזל וריבית רק מטעם הרמב"ם הנ"ל אין לוקין הואיל ואיתא בחזרה וע"כ נ"ל דאף למ"ש דלשיטת הרמב"ם היכא דאי עביד ל"מ לא לקי משום דל"ה דומיא דחסימה מ"מ באונאה וגזל ל"ש זה וכן בהשבת העבוט שכ' הרמב"ם דחובל בגד אלמנה צריך להחזיר משום דכ"מ דארל"ת אעל"מ וכ' הרמב"ם דמש"ה אין לוקין משום דנל"ע וע"כ אם נשרף המשכון לוקה ולכאורה קשה ת"ל כיון דאעל"מ מש"ה אין לוקין ולפמ"ש אין ראיה מהתם די"ל כיון דהתורה חסה שלא לחבול בגד אלמנה אף דל"מ מ"מ הוא עשה האיסור שציער האלמנה וכן בכלים שעושין בהם אוכל נפש וע"כ שפיר לוקין רק משום דהוי נל"ע וצ"ע בכל זה:

ולפ"ז מיושב מאי דקשה לכאורה למש"ל דלאביי אפי' איסור ל"ש אי אמרינן ל"מ וא"כ קשה באונס למה כתב רחמנא בלשון לאו לא יוכל לשלחה כיון דל"מ דכיון דהגט מהני עכ"פ רק דצריך להחזירה ודאי דעשה איסור רק דאפ"ה מצינן למימר דאינו לוקה דל"ה דומיא דחסימה ועי' בב"מ בתשו' שהקשה מנ"ל למילף משחוטי חוץ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דלמא לה"ש ואהכי חייב רחמנא הואיל ועבר אמימרא דרחמנא ולפמש"ל דבשחיטה כיון דא"צ כוונה אי אפשר לבטל המעשה לק"מ וכמ"ש משוחט בסכין של איסורי הנאה רק למ"ש בישוב השני דדוקא היכא שי"ל שלא יהיה מציאת כלל להנעשה עיי"ל לפ"ז יש מקום לומר בש"ח נימא דל"מ ול"ה שחיטה כלל בקדשים בחוץ, מיהו גם לזה י"ל דלמה דנראה פשוט דאף לר"ש דס"ל שחיטה שא"ר לש"ש מ"מ מודה בטריפה ששחטה דא"מ כדאיתא פ' בהמה המקשה במשנה וברייתא ועיי"ש בתוי"ט ואפשר דלר"ש צריך לימוד מן הבהמה דאל"כ הו"א דהוי שחיטה שא"ר וא"כ י"ל כיון דאין כתיב טריפה בהדיא רק דילפי' מקצת בהמה אינה מטמאה מינה ילפי' כל השחיטות, גם י"ל כיון דשחיטה עצמה מהני בכ"מ רק הכא בגרמת ש"ח נעשה באיסור ל"ש ל"מ ול"ד לעירוכין וחרמים דפדיית ד"ז אין לה מציאות כלל וכן בכה"ג באלמנה דמקשה הגמרא י"ל ג"כ דבאלמנה אין לו שום תורת קי' משא"כ בש"ח דהא לבהמה זו איכא תורת שחיטה בפנים עכ"פ:

אמנם בכל זאת לא הועלנו כלום ביישוב קושיית הב"מ דנהי דמשום כ"מ דארל"ת אין לפסול השחיטה מ"מ דלמא משום שחיטה שא"ר לה"ש ואפי' הכי חייב כמו לרבא בכ"מ דארל"ת משום דעבר אמימרא דרחמנא, ע"כ נ"ל דאפ"ל לדייק לשון רבא דאמר הואיל ועבר אמימרא דרחמנא משמע דוקא היכא דחזינן שכוונתו הוא לעבור אמד"ר כגון אונס שגירש דע"כ כוונתו שיועיל לו ענין הגירושין וכל אינך דמייתי התם משא"כ בש"ח אילו הי' נוחר הבהמה היה פטור דאין כאן שחיטה רק החיוב הוא משום ששוחט ואלו אמרי' שחיטה שא"ר לש"ש הוי כאלו נותר ע"כ אם בא לחייב אותו ע"כ צ"ל הואיל ודעתו שהשחיטה יועיל לו להיות ש"ר וזה אינו מוכח מתוך מעשיו כלל דלמא באמת אין כוונתו רק להיות כמו נחירה ומה שעושה דרך שחיטה אין ראיה שכוונתו שהשחיטה תועיל דלמא אין כוונתו רק להמית את הבהמה ומה לו אם עושה דרך נחירה או ד"ש וע"כ מוכיח הגמ' שפיר דע"כ שחיטה שא"ר ש"ש בש"ח ועי' היטב:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דאף בעיקר גירושין של אנוסה ל"ש לומר כמדא"ר ל"ת אעל"מ כיון דעל כ"פ היא בת גירושין אם תרצה לקב' הגט כדאי' פ' נערה אי אמרה ל"ב לי' מי איתא לעשה כלל וע"כ הוי גירושין ולא נוכל לומר דהגירושין ל"מ כלל כיון דהיא בת גירושין וע"כ לא נוכל לבטל מעשה הגירושין שנעשו אבל ודאי דעכ"פ צריך להחזירה לרבא כיון דרחמנא אמר שלא ישלחנה בע"כ משא"כ מעשה הגט שהוא ענין בפ"ע בכל הנשים וגם זו היא בכלל גירושין ע"כ ל"מ לבטל מעשה הגט ולא צריכנן לפ"ז למ"ש תוס' דגירושין איתקש למיתה שהוא דחוק לפי הנראה וגם תו' בעצמם נראה דלא כתבו כן רק בס"ד דלפי האמת נראה דס"ל דל"א ההיקש הנ"ל וכ"מ ממ"ש בסוף הסוגיא לימא א"ב נשבע שלא לגרש ועי' בב"מ ובקצה"ח ועמ"ש בזה בחידושי למס' גיטין בסוף ולפמ"ש נתיישב מה דקשיא ע"מ דאי' סוף חולין הנוטל אעה"ב רי"א לוקה וא"מ וקשה נהי דס"ל לר"י שלח מעיקרא משמע מ"מ נימא אעל"מ ויהי' מחויב לשלח ועפמש"ל י"ל דהתם ל"ש לומר ל"מ דל"ש לומר רק לבט' כוונתו במידי דבעי כוונה משא"כ בש"ה דל"ש כוונה והמעשה כבר נעשה כמו בשחיטה ועי' היטב:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה