אור ברסלב

חמדת שלמה על יבמות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף לג:

דף לג.

אמר ראב"י בפרו של אהרן כו' שזר אצלו קאמר, והנה בס' שער המלך ריש ה' יוה"כ נסתפק בכהן הדיוט ששימש ביה"כ בעבודת היום אי חייב מיתה או לא מי נימא דאהרן וחוקה דכתיב בעבודת היום הוי כמו לאו הבא מכלל עשה וע"כ אינו בכלל והזר הקרב יומת או דילמא כיון דאינו ראוי לעבודת היום הוי כמו זר ממש ופשיט לי' דחייב מיתה מסוגי' דהכא לא מבעי' לפי' הרמב"ן דקושי' הגמ' אי בהקטרה הא אר"י הבערה ללאו יצאתה דמשמע לי' דמיירי מעיקר האיסור שיש בשבת א"כ ה"ה בזרות בע"כ דמיירי מאיסור זרות ממש ואפ"ה מקשה מאי ארי' זר אפי' כ"ה נמי מוכח בכ"ה חייב מיתה בעבודת היום משום זרות ואפי' לשיטת התוס' דס"ל דקושי' הגמ' הבערה ללאו יצאתה הוא משום דהוי קל על חמור ולפי"ז לא מוכח כ"כ די"ל דחייב משום זרות היינו איסור זרות ושבת חייל עליו אפ"ה קשה מאי דוחקי' לאוקמי בשחיטת פרו וכמ"ד בזר פסולה הו"ל לאוקמי בהקטרה ובמי שזר אצלו דהיינו כהן הדיוט דלדידי' הוי זרות רק לאו הבא מכלל עשה ושבת הוי לאו מעלי' והוי חמור על קל א"ו מוכח דכהן הדיוט חייב מיתה בעבודת היום, וע"כ לא מצי לאוקמי בכ"ה בהקטרה דהוי קל ע"ח כיון דהבערה ללאו יצאה ועל זרות הי' חייב מיתה וכתב הטעם דחייב מיתה אף דלא כתיב מיתה רק בזר משום דלא כתיב ישראל הקרב יומת רק והזר הקרב משמע כל שזר אצלו וע"כ אף כ"ה בכלל זה עיי"ש, והנה דקדוקו מה דלא כתיב וישראל הקרב לע"ד נראה דשפיר הוצרך למיכתב והזר לכלול אף לוים אבל כהן לא מקרי זר כמו וכל זר לא יאכל קודש דלא בא רק לאסור על לוים וישראלים אבל כהנים אינם בכלל זרים אמנם הראי' מגמ' לכאורה נראה שהיא מוכרחת:

אמנם לע"ד נראה להשיב על ראיתו דהנה מ"ש להוכיח לשיטת התוס' לוקמי בכהן הדיוט בהקטרה דהוי חמור על קל יש לפקפק טובא דנהי די"ל זר ששימש בשבת הפי' מי שזר אצלו קאמר ומיירי אפי' בכהן הדיוט אבל לומר דמיירי דווקא בכהן הדיוט ולא בזר ממש וודאי לא מסתבר וע"כ לא הוי מצי לאוקמי בהקטרה דא"כ בזר ממש דהוי חייב מיתה משום זרות הוי קל על חמור ולא מצי לחול ע"כ הוצרך לומר דמיירי בפרו של אהרן דהוי בתרווייהו הן בזר ממש והן בכהן הדיוט חמור על קל ולעולם דכ"ה אינו חייב מיתה אם שימש ביוה"כ דל"ה בכלל והזר הקרב דלא מיקרי זר:

אך לכאורה נראה להוכיח כשיטת השעה"מ דהנה בשו"ת חמדת שלמה חיו"ד סי' י"ב כתבתי להקשות לשיטת השג"א דס"ל לאסור שני מוהלים בשבת משום דהוי איסור מה שעושה השני חילול חדש משא"כ לגבי הראשון כ"ז שעוסק הוי חילול אחד וה"ה מוהל אחד שסילק ידיו באמצע המילה גרם ג"כ חילול חדש רק דאפ"ה מותר לסיי' ולגמור המילה כיון דמילה דוחה שבת והקשיתי לפי"ז קשה לפום אוקימתא דלעיל (דף לב) דפליגא באיסור כולל וכ' מוהרש"ל דע"כ מיירי בפרו של אהרן ולפי שיטת הש"א הוי מוסיף דאתוסיף איסור לגבי כהן שאינו רשאי לפסוק באמצע פחות משיעור שהיי' עיי"ש:

ונראה ליישב דהנה נראה בכהן הדיוט ששימש ביוה"כ בעבודת היום וודאי דאיסור שבת קדים דתיכף כשקדש היום חל עליו איסור מלאכה של שבת ויוה"כ ועדיין אין כאן זרות כיון דעדיין אין זמן עבודת היום עד שהאיר היום וכיון דשבת קדים רק זרות חל אח"כ הוי שפיר איסור כולל דזרות כולל קבלה והולכה שאינן אסורים משום מלאכה וכיון שכן מוכח כשיטת השעה"מ דהא קשה איך יוכל לחול זרות על שבת הא שבת הוא איסור חמור שהוא במיתת ב"ד והוי קל ע"ח דזרות אינו רק במיתה בידי שמים וצ"ל דגם בשבת יש קולא דהותר מכללו וכמ"ש תוס' דמש"ה לא מצי לאוקמי בהצתת אליתא דאף זרות הוא בלאו משום דאפ"ה שבת קיל דהותר מכללו, אך קשה הא זרות דכ"ה ג"כ הותר מכללו בכל השנה כולה וצ"ל כמ"ש השעה"מ דנכלל בכלל זר הקרב לכל שזר אצלו וע"כ שם זרות לא הותר דלכל עבודה שנקרא זר חייב מיתה וא"כ מוכח כשיטת השעה"מ דאל"כ רק דהוי עשה הוי קל ע"ח כיון דגם עבודת כ"ה הותר בכל שנה כולה וזר לא מקרי:

אמנם נראה דהא ליתי' דאי אפשר לומר דמיירי בכהן הדיוט ושבת קדים דא"כ הדרי' קושיא השעה"מ לדוכתי' דהו"ל לאוקמי בהקטרה וכיון דשבת קדים הוי זרות חמור על קל דשבת הוא בלאו וזרות הוא במיתה וגם לא הותר מכללו א"ו דאין דרך כלל לאוקמי רק בכהן הדיוט לחוד דזר ששימש משמע וודאי אף זר ממש ותו נראה דאי אפשר לומר דשבת קדים דא"כ קשי' הן בפלוגתא דר"ח ובר קפרא והן בברייתא דפליגי ר"י ור"ש למ"ד אינו חייב אלא משום זרות קשה אינו חייב אלא משום שבת הו"ל למימר כיון דשבת קדים אמנם קושי' זו תיקשי באמת על הגמ' דקאמר שזר אצלו קאמר היאך מצי לאוקמי בכ"ה הא לדידי' שבת קדים וצע"ג לענ"ד:

אשר ע"כ הי' נראה לי לפרש פי' אחר בגמ' וממילא יהי' סתירה לראית השעה"מ דלכאורה יש לדקדק בגמ' דמקשה א"ה מאי ארי' זר אפי' כ"ה נמי ופי' רש"י כיון דאהרן וחוקה כתיב אפי' כ"ה פסול ולכאורה קשה דלפי"ז הו"ל לגמ' לאקשויי קושי' זו ביומא על מ"ד פרו פסול בזר מאי ארי' זר אפי' כ"ה נמי וראיתי בתוס' ישינים במס' יומא הקשו באמת קושי' זו ותי' שזר אצלו קאמר אמנם קשה על הגמ' כיון דע"כ צריך לתרץ כן על המ"ד שחיטת פרו בזר פסולה מאי הקשה הכי על תי' ראב"י הן אמת שהתוס' ישינים תירצו התם בתחלה תי' אחר דנקט לרבותא דפרה אפי' בזר כשרה אמנם נראה שהתו"י לא מסתבר להו תירץ זה דוודאי הו"ל לאשמועי' גוף הדין דפרו בכ"ה פסול ע"כ תירצו התו"י דמי שזר אצלו קאמר ולפי"ז תיקשי על הגמ' דהו"ל לאקשויי התם ביומא הכי ולתרץ מי שזר אצלו קאמר:

לכן נלע"ד עפ"י מה שהקשה השעה"מ על מה שכ' התוס' ביומא דף מב בשם הר"י קלצין לתרץ דליכ' למיפרך בזבחים מפרו של אהרן אף דשחיטה דלאו עבודה אפ"ה פסולה בזר ותי' דה"ט דגלי רחמנא דבעי בעלים דהא אפי' בשאר כהנים פסולה אלא בכה"ג לחוד א"ו דהטעם הוא משום דבעי בעלים ולפי"ז דמשום בעלים הוא אין כאן זרות רק דגזה"כ הוא דבעי בעלים וא"כ מאי משני הגמ' בפרו של אהרן עיי"ש שהניח בצ"ע:

ולענ"ד קשה טובא חדא מ"ש הר"י קלצין להוכיח דע"כ משום בעלים הוא פסול דהא אפי' בשאר כהנים פסול מאי ראי' מזה דטעמא משום בעלים דלמא כפשוטו משום דגלי רחמנא כל עבודת היום אינם כשרות אלא בכה"ג ואפי' שחיטה ומוכח באמת דאפי' מידי דלאו עבודה אפ"ה אשכחן דבעי כהונה ומהאי טעמא גופי' בעי דווקא כה"ג בלא ראי' שפיר הוי מצי הרי"ק לתרץ הכי דטעמא משום בעלים אבל הראי' דמייתי מדפסול בשאר כהנים הוא פלא בעיני וצע"ג:

אך גם גוף סברת הרי"ק קשי' לי דאם נימא דמשום בעלים פסול בכ"ה הא כ' הרמב"ם בה' יוה"כ כה"ג שמת נכנס אחר בדמו של פר ול"ה חטאת שמתו בעלי' שהמקום הקנה ממון הכה"ג לכל אחיו הכהנים כדי שיהי' להם כפרה, וכן פסק דאין עושה תמורה משום דהוי של שותפין וכיון דהוי של שותפין למה יפסול בשחיטת כהן אחר משום שלא בבעלים כיון דהכל שותפים בו ודברי הרמב"ם הם מגמ' דיומא (דף מט) עיי"ש כל הסוגיא ובתוס' שם ואם נימא דאפ"ה גלי לן רחמנא הואיל וכה"ג מביאו משלו מגזה"כ עיי' ספ"ק דשבועות אף דרחמנא הפקירו לכל אחיו הכהנים אפ"ה הואיל והוא עיקר הבעלים גלי לן רחמנא שצריך הוא דווקא לשחוט את הפר לפי"ז תיקשי טובא על תוס' דקידו' ס"פ האיש מקדש שהקשו למה לא נילף שליחות בקדשים מדגלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט את הפר אשר לו מכלל דבעלמא מותר אחר לשחוט משום שליחות וקשה הא קאמר לקמן שם דלר"י לא מצי למילף מפסח משום דשאני התם דאית לי' שותפות בגוי' וא"כ איצטריך למכתב ושחט את פר החטאת אשר לו למעט שאר כהנים אע"ג דאית להו שותפות בגוי' וא"כ עדיין לא ידעינן שליחות בקדשי' היכא דל"ל שותפות:

ולפ"ז יש ליישב קושי' התוס' שם ד"ה ודלמא מ"ש דלמא לר"י ג"כ באית לי' שותפות דוקא ולפמ"ש י"ל דשותפות נפקא מפרו של אהרן וא"כ ע"כ הא דנפקא ליה לר"י מפסח אף בלא שותפות משא"כ לר"י דעיקרא דקרא אתי לאכילת פסחים אינו מעכב קשה שפיר מנ"ל אך על תוס' צ"ע והיה אפשר ליישב שיטת התוס' דקושייתם אזלא לר' מאיר דס"ל דהוי קרבן יחיד לפום איבעי' דר"א ביומא דף נ"ו ע"ב ועי' תוס' שם, והנה מלבד שזה דוחק כיון דלא קיי"ל כר"מ וגם אליבא דר"מ עדיין לא נפשטה בעי' דר"א די"ל מקבעא מכפרת, ואחר כל הדוחק לא העלנו ארוכה לקושיא זו מסוגי' ערוכה במנחות דף י"ט דמקשה לר' שמעון דס"ל וי"ו מוסיף על ענין ראשון נימא דשחיטה בזר פסולה דכתיב ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה נימא וי"ו מוסיף על ענין ראשון ואף שחיטה לבעי כהונה ותי' כתיב וסמך ושחט מה סמיכה בזר אף שחיטה בזר אי הכי ליבעי בעלים גלי רחמנא ביוה"כ בפרו של אהרן ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבעלמא לא בעי בעלים ור"ש הא ס"ל להדיא ביומא ד' נ' דהוי של שותפין וא"כ מנ"ל דלא בעי בעלים דלמא לעולם בעי בעלים רק דגלי לן רחמנא שלא ישחוט כהן הדיוט הפר אף דגם הוא מיקרי בעלים דהא משום זה אינו עושה תמורה לר"ש משום דהוי של שותפין וא"כ מנ"ל לר"ש דא"צ בעלים בשחיטה וצע"ג:

לזאת לבי אומר לי דאף מאן דס"ל שחיטת פרו בזר פסולה דאהרן וחוקה כתיב ביה כיון דשחיטה לאו עבודה ואין סברא למדרש כלל חוקה לעכובא למלתא דל"ה עבודה כדמקשה הגמ' בפשיטות בזבחים והרי שחיטה ע"כ אף מאן דפסול היינו משום בעלים ובאמת לא דרשי' חוקה לענין זה להיות הקפידה דווקא בכה"ג רק הקפידה הוא דבעי בעלים ובאמת לר"ש ולדידן דקיי"ל דהוי של שותפין אין חילוק כלל בין כה"ג לכ"ה רק לכתחלה למצוה מדרבנן בעלמא י"ל דבעי כה"ג וכמ"ש תוס' בחולין (דף כ"ט) ד"ה א"כ וע"כ אתי' סוגי' דמנחות שפיר דמוכח דל"ב בעלים מדגלי רחמנא גבי יוה"כ ושחט את פר החטאת אשר לו דע"כ לא אתי לארויי רק דבעי בעלים ובאמת אף בכ"ה כשר לר"ש:

**(הג"ה וא"ל לפ"ז ל"ל דרשא דוסמך ושחט ת"ל מדאיצטרך ושחט פר החטאת דלא אתי' לאפוקי אלא ישראל דכהנים אית להו שותפות אך הא ליתי' דלולי דרשא דוסמך הו"א דשחיטה הוא עבודה וע"כ בעי דווקא כה"ג ואתי לאפוקי שאר כהנים ודוק:):**

וא"כ מוכח דבעלמא לא בעי בעלים וגם דברי תוס' בקי' אתי' שפיר שהקשו לילף מפרו של אהרן דלא אתי רק לרבויי דבעי בעלים ובאמת בשאר כהנים ג"כ כשר וא"כ מוכח דבעלמא שלוחו של אדם כמותו ודוק:

ועפ"י הדברים האמורים כאן, לולי שיראתי להגי' בתוס', הי' נ"ל דכך צ"ל בתוס' בתי' הר"י קלצין, דמפרו של אהרן ל"מ למפרך דהתם אפי' בשאר כהנים כשרה ולא בכה"ג לחודי', וי"ל דיוקו של הר"י קלצין הוא מדנקט שחיטת פרו בזר פסולה משמע דווקא זר ולא כהן הדיוט, וכן מסוגי' דמנחות שהבאתי לעיל מוכח דושחט את פר החטאת אשר לו לא אתי למעוטי שאר כהנים, ועיי' שם בתוס' מנחות שכ' דמשמע לר"ש שחיטת פרו בזר פסולה ולענ"ד אין הכרח, דלכתחלה כ"ע מודו דאתי קרא שהוא ישחוט משום בעלים רק דעכובא לא קאי עלה, לרב הואיל ול"ה עבודה, וכ"מ מתוס' קידושין שהקשו בפשיטות מדגלי רחמנא בפרו של אהרן, הא לדידן קיי"ל פרו בזר כשרה, וצ"ל דקושיתם דעכ"פ למצוה משמע דבעי ושחט פר החטאת אשר לו והיינו משום בעלים:

ולפי"ז נ"ל דאין ראיות השעה"מ ראי' לחייב מיתה כהן הדיוט ששימש ביוה"כ בעבוד' היו' די"ל לעולם דזה אין סברא כלל כיון דלא הוי זר ליכא לחיובי מיתה ועיי' בהרמב"ם שכ' להדי' דזר הוא מי שאינו מזרע של אהרן ומוכח דכהן הדיוט לא מחשב זר, וגם קשה לפמ"ש השעה"מ דקרא דוזר הקרב יומת כולל אפי' כהן הדיוט א"כ כמו דפי' דקרא הוא מי שזר אצלו פשיטא דה"נ מצינן לפרש זר ששימש בשבת מי שזר אצלו ומאי התחיל להקשות אפי' כהן הדיוט נמי:

ע"כ נ"ל דפי' הגמ' הוא כך, דוודאי לתי' דר' אחא בר"י שתי' בפרו של אהרן וכמ"ד שחיטת פרו בזר פסולה בע"כ דס"ל דלאו משום בעלים הוא פסול וכמ"ש הר"י קלצין דא"כ אין כאן משום זרות כקושית השעה"מ כיון דשחיטה לאו עבודה רק דפסול משום דחיסר מצות בעלים וא"כ ל"ש לחיובי משום זרות כלל, א"ו דר' אחא בר יעקב ס"ל למ"ד פרו בזר פסולה הוא משום עבודה ול"ס כרבה ור"י במס' זבחים דמידי דלאו עבודה ליכא לאפסולי בזר וע"כ תי' שפיר בפרו של אהרן, דלדידי' מפסיל משום זרות וזר גמור חייב עליו, אבל כהן הדיוט י"ל לעולם דאינו חייב עליו דל"מ זר ואינו בכלל זר הקרב יומת רק דקושית הגמ' הוא לראב"י דס"ל משום עבודה פסולה בזר ולא משום בעלים, ולדידי' פשיטא דאף בכהן הדיוט פסול נהי דאינו חייב מיתה משום דלא הוי בכלל וזר הקרב יומת אבל מ"מ פסול בכהן הדיוט משום אהרן וחוקה דקאי עלה, וא"כ קשה למ"ד שחיטת פרו בזר פסולה למה אמר בזר, הא אפי' בכהן הדיוט פסול וע"ז משני שזר אצלו קאמר, אבל פלוגתא דר"י ור"ש לא איירי כלל בכהן הדיוט משום דאינו חייב משום זרות כלל בעבודת יוה"כ ודוק:

ולפי"ז אדרבא יש להוכיח דלא כשעה"מ הנ"ל דאי נימא דכהן הדיוט חייב מיתה לשיטת ראב"י משום דהוי בכלל וזר הקרב יומת א"כ היכא קאמר ר"ש אין כאן אלא משום זרות הא ר"י קאמר סתם זר ששמש בשבת, וכיון דאיירי בפר יוה"כ ואין חילוק בין זר לכהן הדיוט ובכהן הדיוט שבת קדים כמ"ש לעיל וזרות חל עליו הואיל ולא הותר מכללו כמש"ל א"כ היכא קאמר ר"ש אין כאן רק משום זרות הא איכא גוונא דחייב משום שבת ולא משום זרות, א"ו מוכח דר"י לא איירי בכהן הדיוט דאינו חייב משום זרות ביוה"כ רק קושית הגמ' על מ"ד פרו בזר פסולה מאי ארי' זר אפי' כהן הדיוט נמי וא"ש דלא הקשה הגמ' קושיא זו ביומא, דהתם הוי מצינן למימר משום בעלים פסול כתי' הר"י קלצין, וע"כ דווקא זר משא"כ כהן הדיוט כיון דהוי שותף הוי ג"כ בעלים כמ"ש לעיל, אבל לראב"י כיון דחייב משום זרות מוכח דלאו משום בעלים א"כ אפי' כהן הדיוט נמי יהי' פסול עכ"פ ונהי דאינו חייב משום דלא מקרי זר מ"מ הקרבן יהי' פסול משום חוקה דכתיב, ודוק היטב בכ"ז כי נ"ל נכון בעזהש"י:

ובזה יש להביא סעד להרמב"ם שפסק דפרה אדומה כשרה בכהן הדיוט מדאמר רב שחיטת פרה בזר פסולה משמע דבכהן הדיוט כשרה לפמ"ש דלא מי שזר אצלו קאמר, אחר זמן רב ראיתי בתוס' (דף מג ע"א) ד"ה לרב שכ' להדי' דמוכח לרב דשחיטת פרה בכהן הדיוט כשרה מדאמר בזר פסולה משמע דבכהן הדיוט כשרה וס"ל אותה לאלעזר ולדורות בכהן הדיוט וזה ראי' גדולה לכל מ"ש לעיל דבסוגיא זו ל"ס להגמ' מי שזר אצלו קאמר ודלא כתוס' ישינים:

שוב נ"ל למעט בהג"ה שהגהתי בתוס' שכ' לעיל, די"ל הגי' בתוס' דהתם לאו משום עבודה הוא דא"ה פסולה אפי' בשאר כהנים אלא בכה"ג לחודי', וא"ש פי' שכ' לעיל דאי משום עבודה הי' פסול אפי' בשאר כהנים א"ו משום בעלים וע"כ דווקא בזר פסולה משא"כ בכהן הדיוט כשרה דהוי ג"כ בעלי' וכמ"ש לעיל ונשמטו הקוים שעל תיבת דא"ה וע"כ טעו המדפיסים הואיל ולא הי' שום משמעות להתיבה והפכו והעתיקו דהא, ומזה הלשון משמע דבאמת פסול אפי' בשאר כהנים, אבל א"א לומר כן כמ"ש, ואפשר לדחוק וליישב בלי הג"ה כלל והפי' הוא דהתם לאו משום דעבודה הוא דהא פי' מה שהוא עבודה פסול אפי' בשאר כהנים, והכא רק בזר פסול ולזה העירני א' מהלומדים שיש לפ' כן אך מה שהגהתי דצ"ל דא"ה הוא יותר נכון בלשון התוס' ודוק:

עוד י"ל בישוב קושי' השעה"מ דלוקמי רק בכהן הדיוט והוי שבת קל ע"ח אפי' בהקטרה, לפמ"ש התוס' למה נקט בע"מ ששימש בטומאה ולא נקט זר ששימש בטומאה, ותי' משום דזרים לא נצטוו על טומאה דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו * ולפי"ז נראה פשוט ליישב קושיא הנ"ל דאי הוי מוקמינן זר ששימש בשבת רק בכהן הדיוט הדרא קושי' התו' לדוכתי' דהוי לי' למנקט בחדא גוונא זר ששימש בטומאה דהיינו כהן הדיוט ששימש ביוה"כ בטומאה וכיון דכהן הוזהר על הטומאה ונהי דהותרה טומאה לכהנים היינו בקרבנות דשייכים בי', אבל עבודת יוה"כ פשיטא דלא הותר להם טומאה כיון דאינם כשרים לעבודת יוה"כ והוי כמו בע"מ, וע"כ שפיר הומ"ל בכעין זה זר ששימש בטומא' דהיינו כהן הדיוט ביוה"כ, מיהו אפשר לומר דבעל מום הוי רבותא טפי לבר קפרא אע"ג דלעולם לא הותר לו טומאה אפ"ה שייך לומר לכל הותרה ואי הוי נקט זר דהיינו כהן הדיוט, כיון דלדידי' גופא הותר בקרבנות ציבור לא הוי רבותא כ"כ, אך עדיין קשה כיון דרבי תני לר"ח בפ"ע לחיובו ולדידי' הוי זר ששימש בטומאה דהיינו כהן הדיוט ביוה"כ רבותא טפי דאע"ג דלדידי' גופא הותרה בציבור בשאר קרבנות אפ"ה חייל וא"כ תיקשי למה לא נקט רבותא טפי, ובשלמא מה דלא נקט בע"מ ששימש בשבת ל"ק לר"ח די"ל דס"ד כיון דטומאה אינו חמור כ"כ כמו שבת ע"כ מהני הא דהותרה ע"כ הוצרך להשמיענו דגם בטומאה לא מהני הא דהותרה אבל הא קשיא שפיר למה נקט בעל מום כיון דהו"מ למנקט בחדא גוונא זר ששימש בשבת או בטומאה ע"כ מוכח דמיירי ע"כ בזר ג"כ ר"ל זר ממש ע"כ הקשה הגמ' שפיר האמר ר"י הבערה ללאו יצאה כן נראה נכון בעזהש"י והא דלא נקט בע"מ ששימש בשבת ובטומאה נראה פשוט דתחלה נקט זר דשייך ברובא דעלמא וע"כ הקשו תוס' דהו"ל לסיים ג"כ זר ששימש בטומאה ודוק:

**(הג"ה ולכאורה י"ל למה לא נקט בע"מ ששימש בשבת וי"ל כיון דר"ח וב"ק פליגא אי מהני ס' הותרו לומר דלכל הותרו עי' תוס' לקמן וע"כ נקט תרי גווני שבת וטומאה דבתרווייהו שייך לומר הותרו ול"ה מצינן למילף טומאה משבת לב"ק דשבת וודאי דשייך לומר הותר הואיל ומצותו בכך משא"כ טומאה בפרט למאי דקיי"ל טומאה דחוי' בציבור אבל בע"מ או זר אין נ"מ לענין זה כ"נ נכון בישוב ד"ת:):**

תוס' ד"ה לקוברו הקשו דלמא הא דשייר מליקה משום דבזה חייב ממש שתים לר"י ותי' דמוכח מבע"מ ששימש בטומאה דנקט דבזה בוודאי חייב שתים ממש משום דר"י אית לי' איסור כולל לר"ח, וגי' מהרש"ל לבר קפרא, ובאמת לר"ח דס"ל אי' כולל אתני לר"ש מוכח דר"י אית לי' איסור כולל, אבל לב"ק דאתני באיסור ב"א י"ל דר"י אית לי' איסור ב"א אבל לא כולל ועי' חי' רמב"ן שכ' באמת די"ל ר"י לית לי' כולל [ואפשר לומר דהוכחת הגמ' מברייתא דתני בה רש"א א"ח אלא משום אשת אח אם לא דנימא ב"ק ל"ת לי']:

אמנם הא קשי' לפמ"ש תוס' לעיל דאע"ג דטומאה הותר מכללו לא הוי קל על חמור נגד בעל מום דבעל מום ששימש במיתה לרבי והכא אזלא אליבא דרבי מ"מ ר"י י"ל דס"ל, בזה כרבנן דרבי וקשה לפום אוקימתא דרב אשי לקוברו בין רשעים גמורים א"כ הדרי' קושי' תוס' לדוכתי' דלמא הא דשייר מליקה משום דחייב שתים ממש, ומה שתירצו תוס' דקשי' מבע"מ ששימש בטומאה דלמא ר"י ס"ל כרבי והוי בע"מ ששימש בטומאה ג"כ קל על חמור דטומאה הותרה ולא הוי ג"כ רק לקוברו בין רשעים גמורים ומש"ה שייר מליקה משום דחייב שתים ממש, והי' אפשר לומר דבאמת אתקפתא דרב אשי הוי על התיובתא דלעיל, והא דלא הקשה כן לעיל תיכף על התיובתא די"ל דהוי פשיטא להגמ' דר"י אית לי איסור כולל רק עכשיו דמוכח מקושי' הגמ' דקל ע"ח לא מהני כולל ע"כ הקשה שפיר די"ל בע"מ וטומאה הוי ג"כ קל ע"ח, עוד י"ל דאתקפתא דר"א הוא דווקא לראב"י דמוקי לה בשחיטת פרו י"ל לקברו בין ר"ג דבאיסור לאו ל"ש לקברו בר"ג ולפי"ז יהי' מוכח דר"א ס"ל ג"כ כראב"י דלאו משום בעלים פסול דא"כ אין חיוב זרות כלל וכמש"ל, אך לפי"מ שהוכחתי לעיל מסוגי' דזבחים כשיטת הר"י קלצין וודאי אין מקו' לאוקמי ר"א דלא כהלכתא וע"כ דמוקי לה בהקטרה ומיירי לענין לאו, ויש סיוע מזה לשיטת הרמב"ם דפסק בקורע בחמתו חייב וכמ"ש בספרי תשו' חמדת שלמה חלק אה"ע סי' י"ז ודוק:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה