אור ברסלב

חמדת שלמה על יבמות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף כ:

דף כ.

רש"י ד"ה תפסי בה קי' הילכך קרינן בי' לקחת בדיעבד אבל חייבי כריתות לא תפסי בה קי' הקשה הרשב"א בחי' הא השתא דקיי"ל חייבי לאוין ליבום לא רמי' ג"כ לא תפסי בה קי' הרי מבואר דס"ל אפי' אי חייבי לאוין לחוד ל"מ לא פקע איסור א"א וה"ה אליבא דאמת בחייבי לאוין ועשה כן כ' בכוונות הרשב"א, ועפי"ז מחדש שם למאי שנסתפק המשנה למלך בס' פרשת דרכים (דף סט ע"ב) באלמנה לכה"ג דאינה מתיבמת משום דהוי עשה ול"ת אם עבר ובא עלי' אם חייב כרת או לא מי נימא כיון דאינה מתיבמת מדאורייתא הדרי' לאיסורא קמא והו"ל אשת אח שלא במקום מצוה או נימא דאיסור אשת אח פקע לגמרי רק דאפ"ה א"מ משום איסור עשה ול"ת עיי"ש וכ' השער המלך שהדבר במחלוקת שנוי' דלשיטת הרמב"ם שכ' אם בא היבם עלי' אינה פוטרת צרתה משמע דהיא עצמה פטורה וא"כ מוכח דאיסור א"א פקע דאל"כ אין מקום ליבום כלל משא"כ מרשב"א הנ"ל מוכח דאיסור אשת אח לא פקע עיי"ש בשער המלך.

ולענ"ד נראה דאין ראי' מדברי הרשב"א אלו, דהרשב"א הקשה שם לפי מאי דס"ד התם דח"ל לאו בני יבום ול"א דאתי עשה ודחי ל"ת נילף מהכא בכ"מ לחומרא דאין עשה דוחה ל"ת ותי' דהכא שאני כיון דיבום חידוש הוא שהרי אסרה תורה אשת אח בכלל עריות וכיון שכן מה שחידש והתיר התיר ומה שלא התיר נשאר בכלל איסור הראשון ואין להקשות למה לא התיר יותר דאין לך בו אלא חדושו בלבד עכ"ל, והנה זהו פשוט דע"כ ל"א סברא זו אלא אחר דילפינן לפום ס"ד דגמ' דביבום אין עשה דוחה ל"ת וקשה למה לא נילף דבעלמא ג"כ לא דחי ע"כ צ"ל כסברת הרשב"א אבל מצד סברא חיצונה וודאי ל"א כן דאל"כ קשה מאי מקש' הגמ' אלא אלמנה מן האירוסין יבוא עשה וידחי ל"ת דלמא הכא שאני דהוי חידוש א"ו מוכח דל"א סברא זו רק כדי שלא לסתור הילפותא מכלאי' בציצית דעשה דוחה ל"ת וביבום גלי לן רחמנא דל"ד ע"כ צ"ל דגלי לן רחמנא דהדרי' לאיסורא קמא וכמ"ש הרשב"א:

ולפי"ז אין ראי' מהרשב"א דס"ל אליבא דאמת היכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה גבי יבום דהדרי' לאיסורא קמא די"ל לעולם דס"ל ג"כ כשיטת הרמב"ם דאיסור אשת אח פקע לגמרי והא דאינה עולה ליבום הוא מסברא חיצוצה כמו בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה רק דהרשב"א הקשה לרש"י לפי מאי דס"ד דאפי' ל"ת לחוד לא נדחה וקשה נילף דבעלמא ג"כ אין עשה דוחה ל"ת וצ"ל כתי' הרשב"א דהדרי' לאיסורא קמא וכיון שכן פשיטא דאין כאן תפיסת קידושין כיון דאהדרי' לאי' קמא וכן משמע לשון הגמ' לחליצה רמי' ליבום לא רמי' אבל אליבא דאמת שפיר מצינן למימר דבחייבי עשה שאינו ניתר במקום יבום מ"מ איסור אשת אח פקע:

ונ"ל ראי' גדולה לזה ממאי דאסיק רבא לאו מלתא דאמרי כו' כ"מ שאתה מונא כו' ה"נ אפשר בחליצ' מיתיבי אם בעלו קנו תיובתא דרבא והקשו תוס' תימא דרבא גופי' מותיב מהאי ברייתא והשתא אתותב מינה ולכאורה יגדל התימה על לשון התוס' שהקשו דרבא מותיב מהך ברייתא דהו"ל להקשות יותר דרבא מקשה האי קושי' גופי' דהא לעיל מותיב רבא לפי מאי דס"ד דאין עשה דוחה ל"ת ביבום מדקתני ואם בעלו ועל זה אזיל כל השקלי וטריא וא"כ תיקשי לי' הך קושיא גופא ולשון התוס' משמע דקושייתם הוא רק דע"כ ידע מהך ברייתא אבל דל"ה הך קושי' גופי' דמותיב רבא לעיל:

ע"כ נראה לי דהנה צריך להבין לפי הצד דס"ל להרמב"ם דאיסור אשת אח פקע א"כ מאי מקשה הגמ' ואם בעלו קנו הא בדיעבד הוי יבום וצ"ל כיון דאסור ליבם מדאורייתא ע"כ הוי ביאה פסולה וצריכה חליצה [ולקמן נדבר בזה בשיטת הרמב"ם] וע"כ ל"ש לומר אם בעלו קנו דמשמע קנין גמור.

ולפ"ז אתי שפיר דלעיל דס"ד דאין עשה דוחה ל"ת ביבום וצ"ל כמ"ש הרשב"א דהדרי' לאיסורא קמא והו"ל אשת אח שלא במקום מצוה ואין כאן תפיסת קידושין כלל הקשה רבא קושי' אלימתא הא תני אם בעלו קנו וא"א חייבי לאוין לחליצה רמיין ליבום לא רמין והיינו כסברת הרשב"א דלא רמין כלל ליבום דאהדרי' לאיסורא קמא, אבל השתא דתי' רבא דמש"ה אין עשה דיבום דוחה ל"ת משום דאפשר בחליצה ולפ"ז ל"צ לומר דלא פקע איסור אשת אח רק משום דאפשר בחליצה וא"ש דאם בעלו קנו רק דקשה כיון דהוי ביאה אסורה בעי חליצה ג"כ וכמו דמקשה הגמרא לקמן למ"ד פטרה צרתה וזה לא הוי קושיא אלימתא כ"כ דאולי ס"ל לרבא דקני לענין דצריכה גט ולעולם בעי נמי חליצה [או כשיטת הרמב"ם דס"ל אף בח"ל ועשה פטרה נפשה רק צרתה לא פטרה] רק הגמרא דמקשה ס"ל דאם בעלו קנו משמע דקנה לגמרי וס"ל להגמרא דעכ"פ צריכה חליצה וע"ז הקשה תו' שפיר כיון דרבא ידע מהאי ברייתא וא"כ איך איתותב מינה הו"ל לסתמא דגמרא להוכיח דס"ל לרבא דהפי' אם בעלו קנו או דבעי חליצה באמת או למיפטר נפשיה לא בעינן חליצה וכשיטת הרמב"ם וכיון דליכא למימר דברייתא זו אשתמיט לרבא א"כ היאך איתותב מינה ודוק היטב, שוב מצאתי בס' פ"י חלק ד' כתב קצת כעין שכתבתי עיי"ש:

שם תוס' ד"ה מיתבי הנה בדיבור הקודם פירשנו כוונת תוס' בקושייתם, אמנם נראה לע"ד ליישב קושיית התו', דהנה יש לדקדק במאי דקאמר תני' נמי הכי אם בעלו קנו בביאה ראשונה ואסור לקיימם בביאה שניי' מאי אולמא דהאי ברייתא מברייתא דלעיל גבי פצוע דכא דאותיב רבא מינה דקתני ואם בעלו קנו ואסור לקיימה והו"ל לסיוע לרבא מברייתא דלעיל ואי משום דרבא גופי' אותיב מהאי ברייתא ול"ש לסייע מינה א"כ קשה מאי אולמא דהאי ברייתא:

ע"כ נראה דהוי קשי' ליה להגמ' הא דנקט בברייתא זו אם בעלו קנו בביאה ראשונה ואסור לקיימה בביאה שניי' ולא נקט סתמא כמו בברייתא דלעיל ולמה הוצרך לפרוט ביאה ראשונה וביאה שניי' ע"כ הוכיח הגמרא מזה דאתי לארויי דהאיסור לא הוי רק בביאה שני' אבל ביאה ראשונה לא הוי איסור מ"ה כלל ועי' בסנהדרין מוזכר ג"כ שקלי וטריא זו ושם הובא הברייתא אם קדמו וכנסו ולשון אם קדמו משמע שעשה בלא המלכת ב"ד מזה משמע דעשה רק איסור דרבנן ולא דאסורה לו מדאורייתא ועי' לקמן בהרא"ש במתניתין דב' אחים דקתני אם קדמו וכיון דמשמע להגמרא מברייתא זו דביאה ראשונה לא הוי איסור מוכח כתירוצא דרבא דאינו אסור רק משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניי' וא"ש דמייתי תניא נמי הכי מברייתא זו דמברייתא דלעיל לא מוכח דנהי דלא מצינן למימר דאין עשה דיבום דוחה ל"ת משום גזה"כ דלפי זה מוכח כסברת הרשב"א הנ"ל דהדרי' לאיסורא קמא מדלא ילפינן מני' דאין עשה דוחה ל"ת ואם כן אין כאן קנין כלל אבל עכ"פ הוי מצינן למימר דמשום הכי אין עשה דיבום דוחה משום דאפשר בחליצה ובאמת איסור אשת אח פקע רק דאיסורו משום איסור לאו וע"כ שייך שפיר אם בעלו קנו וע"כ הוצרך להביא תניא נמי הכי מברייתא זו דפרט ביאה ראשונה וביאה שניי' דמשמע להגמרא דל"ה רק משום גזירה כן נ"ל נכון:

שם גמ' גזירה ביאה ראשונה כו' תניא נמי הכי אם כו' הנה כבר כתבנו לעיל בדיבור הקודם לפרש לשון הגמרא הא דנקט הברייתא ביאה ראשונה וביאה שניי' ועוד נ"ל ליישב עפמ"ש תוס' לעיל ע"א ד"ה יבא עשה כיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה א"כ אין כאן הקמת שם עיי"ש ולפ"ז הוצרך הברייתא לאשמועינן קנו בביאה ראשונה ואסור לקיימה בביאה שניי' דאי הו"א כקושיית התוס' דלעיל וצריך שני ביאות למצות יבום רק דאפ"ה הו"מ למימר דעשה דיבום דוחה לא תעשה דדרך מצותו בכך ול"ש לומר דלא הוי בעידנא, ונהי דהוי שייך למיגזר גזירה ביאה שניי' אטו ביאה שלישית מ"מ הו"מ למימר כיון דהתחיל בביאה ראשונה ואם יבוא עליה ביאה שניי' לא תהיה ביאה ראשונה באיסור דיקים מצות יבום משא"כ אם נימא ליה דלא יבוא עליה ביאה שניה תהיה ביאה ראשונה באיסור וכעין זה אפשר דלא גזרו כיון שכבר התחיל בביאה וכעין מ"ד ריש מכילתין דשבת התירו לו לרדותו ומכש"כ דא"ש לפ"ז הא דנקט התנא אם קדמו ובעלו לארויי דאפי' היה שוגג וס"ד דהתירו לו ביאה שניה ע"כ אשמועינן התנא דהיבמה נקנית בביאה ראשונה ע"כ אינו רשאי לקיימה בביאה שני':

ולפ"ז מוכח ע"כ מברייתא זו דרק משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה אסור דא"נ דאין עשה דוחה ל"ת משום דאפשר בחליצה א"כ מאי קמ"ל דביאה שני' אסורה וליכא למימר כמ"ש דאפי' ביאה שניה נתיר לו כדי שלא יעשה איסור למפרע הא פשיטא דהא אין עשה דוחה מדאורייתא הל"ת וא"כ עכ"פ עושה איסור הן בביאה ראשונה הן בביאה שניה ואי לאשמועינן הא גופיה דבביאה ראשונה נגמר מצות היבום זהו אינו ענין לכאן כיון דכאן ממנ"פ ביאה שניה אסורה משא"כ אי אמרינן דרק משום גזירה אסורה ביאה ראשונה שפיר הוי ענין לכאן דאי הו"א דמצות יבום היא ע"י שני ביאות הו"מ למימר היכא דקדם ובא ביאה ראשונה נתיר לו ביאה שניה ע"כ קמ"ל דהא ליתא דכבר קני' ליה בביאה ראשונה:

ובזה א"ש דברייתא דלעיל נקט סתם אם בעלו קנו ואסור לקיימן ולא נקט ביאה ראשונה וביאה שניה, הן אמת שאין זה קושיא כ"כ דברייתא ראשונה ולא נחית לאשמועי' רבותא זו, אמנם לפמ"ש א"ש בתי' מרווח כיון דברייתא דלעיל מיירי בפצוע דכא ואינו ראוי להוליד א"כ מוכח ממילא דלא בעי הקמת שם ממש ואין נ"מ בין ביאה ראשונה לביאה שניה ודוק:

ולפ"ז יש ליישב שיטת הרמב"ם דס"ל באלמנה מן הנשואין לכה"ג אינה פוטרת צרתה אבל היא עצמה נפטרת בביאתה והקשו עליו א"כ מאי מקשה הגמ' לקמן מואם בעלו קנו הא לא מיירי מצרתה עי' ב"ש סי' קע"ה ושעה"מ דקושי' הגמ' הוא מלשון ביאה ראשונה וביאה שני', אמנם לפמ"ש ביישוב קושית התו' אין הקושי' מברייתא דפצוע דכא רק מהבריית' דהביא לתני' נמי הכי לרבא אם בעלו קנו בביאה ראשונה וכיון דתחילה הביא ברייתא זו לסיוע לכן הביאה אח"כ בקיצור ואם בעלו קנו, ועי' רש"י שציין אם בעלו קנו בלא וי"ו ואם, והוא ברייתא שניה דמייתי מינה תניא נמי הכי לעיל ושפיר מצינן למימר דרבא לא ידע מברייתא זו ומברייתא דלעיל ל"ק די"ל כמש"ל דאף דאין עשה דיבום דוחה משום דאפשר בחליצה אפ"ה איסור א"א פקע וכמ"ש לעיל וממילא ל"ק על הרמב"ם הנ"ל ואדרבא מוכח כשיטת הרמב"ם דאל"כ רק דנימא דזה סברא פשוטה דהיכא דהוי איסור דאורייתא אפי' היא גופה צריכה חליצה א"כ תיקשי לרבא מברייתא דפצוע דכא דידע מינה וקתני דקנה ומשמע דלא בעי חליצה ונהי דאיתותב מברייתא מצינן למימר דלא ידע לה אבל מברייתא דפצוע דכא דידע מינה תיקשי לרבא גופי' אבל לשיטת הרמב"ם א"ש:

ואפשר לומר לפ"ז דרש"י ס"ל דסוגי' דלעיל דמקשה הגמ' מה ראית ומשני חייבי כריתות לא תפסי בה קידושין סוגיא זו אתמר אגופיה דמימרא דרב והיינו אחייבי לאוין ועשה ואגב דהובא לעיל מימרא דרב אחייבי לאוין לחוד אסיק הגמ' מאי דאתמר עלי' לפרש דברי רב בבי מדרשא והכל קאי אחייבי לאוין ועשה, ולפ"ז ל"ק קושית התוס' והרשב"א מאי דהקשו מנ"ל למעוטי חייבי לאוין ונדחקו מאוד ותו' העלו בקושי' דלמא קאי אחייבי לאוין ועשה וע"כ ס"ל לרש"י דסוגיא דלעיל מאי דמקשו מה ראית קאי אליבא דאמת ול"ק קושי' התו' ואם כי אין לי ראיה ע"ז לומר דסתמא דגמ' מפרש אליבא דאמת מ"מ נראה נכון:

ולפ"ז אתי שפיר דברי רש"י שפי' חייבי לאוין תפסי בה דכיון דלא הוי גזה"כ ול"צ לומר דאיסור אשת אח לא פקע ע"כ תפסי בה קידושין כך היה נ"ל שיש מקום לפרש לולי שרבותינו בעלי התו' והרשב"א לא רצו לפרש כך ואינהו הוו בקיאי בסוגית הגמ' וס"ל דאין דרך לומר מאי דאתמר לעיל הוא למסקנת הגמ' כיון דאכתי לא אסיק דרב קאי על חייבי לאוין ועשה, ועיין בתשובת נודע ביהודה חלק שני והנלע"ד כתבתי:

שוב האיר ה' עיני וראיתי במס' שבועות דף ך"ה בגמ' אתמר שבועה שזרק כתבו תוס' ד"ה ושמואל דאמר כר"י וז"ל וי"ל דאין זה מדברי שמואל אלא הש"ס מפרש כן אליבי' וכענין זה יש בכמה מקומות עכ"ל הרי כתבו תוס' להדיא כמ"ש בעזה"י וקמו כל דברינו לעיל בישוב דעת רש"י על נכון. והנה בסוגיא דשבועות הנ"ל יש לי מקום עיון ומידי דברי זכור אזכרנו ונימא בה מילתא:

דהנה הרמב"ם פ"ט ופ"י מהלכות שבועות **(כל הענין הזה אינו מדבר רק לענין חיוב קרבן שבועת העדות מה שאינו נוהג בזה"ז אבל בזמנים הללו מה שנוגע לשבועה ועדים בעסקי ממון או בענינים אחרים המצווים ע"פ הממשלה הכל הולך כפי חוקי המדינה כי דינא דמלכותא דינא.)** ס"ל במושבע מפי אחרים צריכים העדים לענות אמן אם היה השבועה חוץ לב"ד ובב"ד אינם צריכים לענות אמן והראב"ד תמה עליו וס"ל דהרמב"ם פסק כר"מ והכ"מ כתב דהרמב"ם ס"ל חילוק זה אליבא דרבנן דנהי דרבנן ס"ל דשבועה יכול להיות חוץ לב"ד רק הכפירה צ"ל בב"ד וכמ"ש תוס' במתני' דכיצד שבועות העדות אפ"ה ס"ל להרמב"ם דבמושבע מפי אחרים צריך דוקא לענות אמן היכא דהשבועה הוא חוץ לב"ד עיי"ש, ונראה לי דה"ט דס"ל דלולי זאת אין כאן קבלת שבועה כלל כיון דאין כאן מקום להגדת עדות משא"כ היכא דהשבועה היה בב"ד אף אם אינו עונה אמן רק שאמר איני יודע לך עדות וכדומה הוי ג"כ קבלת שבועה כיון דשם הוא מקום להגדה ועי' תוי"ט משנה ה' שכתב ראיה להרמב"ם משם עיי"ש, וגם ממשנה ג' דקתני משביע אני עליכם ואמרו אמן י"ל ג"כ ראיה מכח קושיית תוס' שם. ולשיטת הרמב"ם י"ל דמיירי חוץ לב"ד וע"כ צריכים דווקא שיענו אמן:

ולפע"ד י"ל ראיה מכרחת להרמב"ם מהא דאמר ר"פ שם (דף לא ע"ב) אי מפקדון גמרי רבנן כו' וה"ט דרבנן דמייתו לה בק"ו מה מפי אחרים מפי עצמו לכש"כ ודמייתי לה בק"ו דיו לבא מן הדין להיות כנידון, ותמוה לי איך אפשר לומר דמייתי לה בק"ו הא (בדף דה ע"ב) מקשה הגמ' למאי הילכתא אפקי' רחמנא לשבועת העדות משבועת ביטוי ומשני אביי לחייב על המזיד כשוגג ובשוגג ה"ט דאינו חייב שתים משום לאחת אחת אתה מחייבו עיי"ש ורבא משני דהוה דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חידושו בלבד ואינו חייב רק משום שבועת עדות ולא משום שבועת ביטוי ופי' רש"י שיצא לדון בדבר חדש בראוין להעיד ובב"ד והנה נראה לע"ד דכ"ז לא שייך רק לבתר דידעינן דחיוב שבועת עדות מיירי אפי' מפי עצמו דהוי כמו שבועת ביטוי ואפ"ה יצא לדון בדה"ח ע"כ אמרינן שפיר דשבועות העדות ליתא בכלל שבועות ביטוי משא"כ לפום ס"ד דר"פ דרבנן לא ילפי תחטא תחטא ואין לנו ראי' דשבועת העדות מיירי מפי עצמו היכא דשייך שבועת ביטוי וא"כ ליכא למימר דיצא לידון בדבר חדש דהא לא מיירי כלל היכא דשייך ביטוי וא"כ מנ"ל למילף דחייב מפי עצמו מק"ו דמפי אחרים דלמא מפי עצמו לא יצא מכלל שבועת ביטוי ומנ"ל למילף מק"ו דחייב משום שבועת עדות, ולכאו' שבועת ביטוי חמורה דחייב על זדונה מכות משא"כ שבועת העדות דאפי' על זדונה אינו חייב רק קרבן עולה ויורד, ומנ"ל ללמוד בק"ו להוציאה מכלל שבועת ביטוי [ועי' בספר קצה"ח סי' כ"ח שכתב די"ל בשבועת עדות לא נפסל לעדות אם עבר הואיל ואינו חייב מלקות עיי"ש] ולאביי דנפקא לי' מלאחת ליכא למימר דלדידיה ע"כ מוכח דאינו חייב משום שבועת ביטוי אפי' היכא דשייך דאל"כ למה לי לאחת דהא כ' תוס' שם דלשמואל ע"כ ליכא למידרש מלאחת אחת אתה מחייבו דלדידיה ליכא שבועת ביטוי כלל בעדות דליתא בלהבא וע"כ צ"ל דכולי אתי לתבעו חיטים ושעורים:

ולכאורה קשה לפי"ז מנ"ל לרב דאתי למשום אחת אתה מחייבו דלמא לחיטים ושעורים כמו לשמואל וצ"ל דכל כמה דאיכא למדרש דרשי' או מאלה או מהלימוד דלאחת כמ"ש תוס' וכ"ז לבתר דידעינן דשבועות עדות שייך ג"כ מפי עצמו מגז"ש דתחטא משא"כ אי לא היי ילפי' גז"ש מה"ת לילף ק"ו להפקיע משבועת ביטוי אדרבא נימא מפי עצמו הוי בכלל ביטוי והוי חמור משבועת העדות דחייב מלקות במזיד ולימוד דלאחת אתי' כמו לשמואל [גם לענ"ד י"ל קושי' תוס' דמשמעותא דלאחת משמע משום אחת אתה מחייבו היכא דשייך משא"כ אי לא שייך לא ניתן לדרוש כלל כמו לשמואל ועי'] ובזה ניחא דלא ילפי' לקמן מושבע מפי עצמו מדאיצטרך לאחת משום אחת אתה מחייבו ולענ"ד צע"ג:

אמנם לשיטת הרמב"ם א"ש כיון דדרשי' שם דף ל"ב) מלאחת לחייבו על כל אחת ומזה ילפי' דהשבועה א"צ להיות בב"ד וע"כ דזה הוא דרשה מקובלת מדילפי' מינה דשבועה א"צ להיות בב"ד ועיי"ש בתוס' ולשיטת הרמב"ם היכא דהשבועה היא שלא בב"ד צריך שיענה אמן וא"כ הוי ג"כ מושבע מפי עצמו והוי כמו שבועת ביטוי ואפ"ה חייבי' רחמנא משום שבועת העדות א"כ לרבא דס"ל דיצא לדון בדבר החדש אין לך בו אלא חדושו וא"כ מוכח דהיכא דהוא ענין עדות אינו חייב משום שבועת ביטוי ולפי"ז אי הוי אמרי' דהיכא דאינו מושבע מפי אחרים רק מפי עצמו אינו בכלל שבועת עדות ממילא דאף ביטוי לא הוי דהא עדות אפי' מפי עצמו יצא לדון בדבר החדש ע"כ שפיר ילפי' מק"ו דחייב עכ"פ משום שבועת עדות משא"כ לשיטת תוס' וראב"ד כל כמה דלא ידעינן דרשא דתחטא ליכא למילף ק"ו די"ל במושבע מפי עצמו לא יצא מכלל ביטוי כלל ועיי' היטיב ברמב"ם לפי"מ שנראה לענ"ד בכוונתו דס"ל אף לרבא דרשא דלאחת משום אחת אתה מחייבו רק דס"ל דמצי קאי אמזיד שלא לחייבו מלקות וקרבן וכמו שהקשו לאביי דלמא אמזיד ואביי ש"ל דקאי אקרבן וע"כ שני במזיד מי איכא קרבן אבל רבא ס"ל דמצי קאי אמזיד לפטרו ממלקות דמשום אחת אתה מחייבו וע"כ ממילא מוכח דיצא לידון בדבר החדש כיון דפטרו רחמנא ממלקות וע"כ ממילא אף בשוגג פטור משבועת ביטוי ועיי"ש בלח"מ ובמאי דכתיבנא מיושב קושיתו:

ונראה דלא רנה לפרש כפי' רש"י דיצא לדון בדבר החדש שלא בקרובי' די"ל דזה ל"מ דבר חדש די"ל מאי דהוסיף רחמנא לחייב משום שבועת עדות לא שייך רק בראוין להעיד ובב"ד ולעולם היכא דשייך ביטוי לחייב משום ביטוי משא"כ לפי הרמב"ם א"ש דחזינן דרחמנא הוציאו משבועת ביטוי במזיד לפטרו ממלקות ע"כ ל"ה בכלל ביטוי לגמרי ואתיין דברי הרמב"ם אף אליבא דרבא ואף דלפמ"ש ס"ל להרמב"ם אף לרבא דרשא דלאחת וליכא לתרוצי הקושי' הנ"ל דשפיר יליף ר"פ מק"ו דלולי הק"ו הי' פטור לגמרי משום דרשא דלאחת מוכח ע"כ דאף דשייך שבועת ביטוי פטור בעדות, אך כבר כתבתי דכל כמה דמצינו למימר דעדות שייך מפי עצמו אין לנו ראי' כלל לדרוש לאחת כמו לשמואל אליבא דאביי דע"כ לשמואל לא דרש לאחת:

ולפי"ז נתיישב לי דלכאורה לפי"מ שפסק הרמב"ם שם דהיכא דלא שייך עדות נפטר משום שבועת העדות חייב עכ"פ משום ביטוי ועיי' לעיל ברש"י וחי' רשב"א וא"כ לכאורה הדרי' הקושי' הנ"ל לדוכתי' אף לשיטת הרמב"ם דלמא לעולם מפי עצמו אינו חייב משום שבועת עדות וכיון דאינו חייב משום שבועת עדות ממילא חייב משום ביטוי ולא הועלנו כלום במ"ש לעיל כיון דמלאחת לחייב על כל אחת ואחת מוכח דחייב חוץ לב"ד והתם ע"כ צריך שיענה אמן לשיטת הרמב"ם והוי מושבע מפי עצמו ומוכח דשבועת עדות יצא לדון בדבר החדש אף במושבע מפי עצמו מ"מ עדיין י"ל דלמא במושבע מפי עצמו לחוד אינו חייב משום שבועת עדות וכיון דאינו חייב משום שבועת עדות ממילא חייב משום ביטוי לשיטת הרמב"ם:

אך לפמ"ש כאן דס"ל להרמב"ם דדרשינן מלאחת דאינו חייב מלקות וקרבן רק קרבן לחוד הנאמר בשבועת עדות ומוכח ע"כ דקרבן חמור דאל"כ קשה אתגורי אתגר וכיון דע"כ קרבן חמור קאמר ר"פ שפיר ק"ו לחייבו עפ"י עצמו, וכל זה לשיטת הרמב"ם דחוץ לב"ד צריך שיענה אמן ומוכח מלאחת לחייבו על כל אחת ואחת דחייב חוץ לב"ד משום שבועת עדות. ואפי' היכא דעונה אמן דהוי כמו שבועת ביטוי אפ"ה אינו חייב רק משום שבועת עדות ע"כ יליף ר"פ שפיר ק"ו לחייבו מפי עצמו לחוד משום שבועת עדות כיון דע"כ חיוב שבועת עדות חמור משבועת ביטוי ועיין היטיב בכל זה:

וראי' גדולה נראה לשיטת הרמב"ם ממאי דאי' שם (דף ל"א ע"ב) אמר שמואל ראוהו שרץ אחריהם א"ל מה אתה רץ אחרינו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות פטור מאי קמ"ל תנינא שילח ביד עבדו או שאמר להם הנתבע משביע אני עליכם שתבואו ותעידוהו הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע רץ אחריהם איצטריכי לי' כו' עיי"ש ולכאורה תמו' מאי מקשה הגמ' הא התם לא מוכח רק שהשבועה ששמעו מפי אחרים אינו מחייב אותם עד שישמעו מפי התובע וע"כ הוי כאלו לא השביעם כלל משא"כ במלתא דשמואל שהם אמרו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות מנ"ל דלא מהני הואיל ולא שמעו מפי התובע כיון שהם עצמם הוציאו השבועה מפיהם גם לפי הילפותא דהתם דיליף מואם לא יגיד וקרי בי' לו לא יגיד וצ"ל אף שאח"כ בפני ב"ד כפרו למלוה בעצמו מ"מ בשעת שבועה צ"ל דווקא לו להתובע וא"כ י"ל דהיינו דווקא לענין שאחר א"י להשביעם משא"כ מושבע מפי עצמו י"ל דחייב אפי' נשבע בלא תביעה כיון שאח"כ כפר בפני התובע בב"ד והשבועה הוציאו הם מפיהם משא"כ במתני' דשילח י"ל דאין כח לאחר להשביעם מש"ה פטורים עד שישמעו מפי התובע ואז הוי שבועה אף שלא הוציאו שבועה מפיהם:

אמנם לשיטת הרמב"ם א"ש דהתם קתני או שאמר להם הנתבע משביע אני עליכם שתבואו ותעידוהו ולשון שתבואו משמע שעומדים חוץ לב"ד ולשיטת הרמב"ם אף אם התובע תובע אותם חוץ לב"ד ומשביעם צריכים לענות אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו וכיון דתני שאמר להם הנתבע שתבואוהו ותעידוהו נראה דחוץ לב"ד מיירי דבב"ד ל"ש שתבואו רק הו"ל למימר שתעידוהו ובחוץ לב"ד ע"כ צריכים לענות אמן דהוי קבלת שבועה והוי כמוציא שבועה מפיו כדאי' סו"פ שבועת שתים ואפ"ה תני דפטורים עד שישמעו מפי התובע ע"כ שפיר מוכח דאפי' נשבעו בעצמם פטורים הואיל ולא תבעם התובע להעיד לו אף שהם נשבעו אפ"ה פטורים ומקשה הגמ' שפיר על שמואל מאי קמ"ל משא"כ לשיטת הראב"ד דבמושבע מפי אחרים א"צ לענות אמן ומצינן למימר דמתני' דלקמן שהשביעם הנתבע מיירי דלא ענו אמן ואפ"ה הוצרך לאשמועי' דפטורים עד שישמעו מפי התובע דבשמעו מפי התובע כה"ג חייבים אעפ"י שלא ענו אמן וא"כ לא מוכח מהתם כלל היכא שהוציאו שבועה מפיהם שיהיו פטורים והדרי' הקושיא לדוכתי' מאי מקשה הגמ' על שמואל ומוכח כדברי הרמב"ם וצע"ג על הראב"ד לענ"ד:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה