חמדת שלמה על גיטין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף ב:
תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה. וא"ת מ"ש לשמה דנקט, וא"ל דנקט לשמה משום דשכיח וה"ה לאינך וכו', ויש להקשות דלמא ל"ח רק לחששא דלשמה דשכיחא, אבל לאינך דל"ש לא חיישינן ומנ"ל דה"ה לאינך, וצ"ל דדחיקא להו להתוס' לומר דרבה הכריע מס' דנפשיה דל"ח רק לחששה דלשמה כיון דסוף סוף אף לשמה ל"ה רק חששא בעלמא, וכיון דבע"כ חייש התנא למידי דל"ש א"כ י"ל דה"ה לאינך, רק לפ"ז קשה לפמ"ש המפורשים אהא שכ' התוס' ומה שפי' רש"י דממילא שיילינן לי' דלא משתמט בשום דוכתא, ופי' קשר הדברים דאי הוי חיישינן לכל החששות בע"כ דצריכין לשאול, עיין מהרש"א ומהר"ש. ולפמ"ש הדרי הקושי' לדוכתי' דלמא מזה הוכיח רבה דל"ח חכמי המשנה רק לחששא דלשמה דשכיח טפי דמש"ה א"ש דלא שיילינן לי' וכמ"ש התוס', אבל אי אמרינן דחייש לכל החששות בע"כ דצריכין לשאול וקשי' ליה דלא לשתמט שום תנא או אמורא קדמון לאשמעינן הא, וצ"ל דוודאי אי חיישינן לכל החששות הוי מלתא דפשיטא דצריכין לשאול ולא צריך שום תנא לאשמעינן דצריך לשאול, וכל קושי' דלא לשתמיט לא הוי רק לחששא דלשמה לחוד דאיכא למטעי וכמ"ש התוס' באמת. ולפ"ז י"ל המשך דברי התוס' יותר ברווחא דאי הוי חיישינן לכל החששות לא הוי קשה דלא לשתמיט, אבל על חששא דלשמה לחוד הקשו התוס' שפיר דלא לשתמיט וכו'. ולפ"ז י"ל קושי' התוס' מהא דמקשה לקמן ותו בין לרבה וכו' האיכא מחובר, וי"ל על דרך הפ"י דקושי' הגמ' דמחובר לא מצינו לידע מהא דשוו למוליך די"ל דצ"ל בפ"נ משום לשמה ות"ל כוונתי לדבריו, רק מה שנדחק הוא דלפ"ז אף לשמה קשה מנא ידעינן, דדלמא צ"ל בפ"נ משום מחובר. ולפמ"ש י"ל דה"פ והא איכא לשמה, בשלמא לרבה י"ל דהיה ידוע לתנא דברייתא דל"ח רק משום לשמה דשכיח. דוודאי על תנא דברייתא ל"מ להקשות מנ"ל. די"ל דהיה יודע עיקר תקנ"ח לאפוקי על רבה דהוא אמורא ל"מ למימר דידע כנ"ל]. והדר קאמר ותו האיכא מחובר, ואם תרצה לשנות דאף מחובר הוי בכלל מוליך תקשה באמת אף על לשמה רק דל"מ להקשות על לשמה, די"ל דל"ח רק משום לשמה דשכיח, אבל אליבא דאמת דמשני התם פסולא דאורייתא לא קתני, ממילא י"ל דאף משום חששא דמחובר תקנו, ודוק היטב:
ודברי הר"ן צל"ע שכ' דהוי תרי מיעוטי חששא דמיעוטא דמיעוטא דלא גמירא וחששא דשני יוסף בן שמעון, ומש"ה חיישינן לשמה יותר מאינך. וק"ל כיון דעיקר החשש רק משום ערעור הבעל, וממ"נ אם יערער על הסופר שכ' שלא לשמה לא הוי רק חד מלתא דל"ש, וכמו כן אם יערער על ב' יב"ש, וא"כ איך יצטרפו החששות, דבשלמא אם היה חשש באמת להב"ד שפיר מצינו למימר דמצטרפין החששות אך כבר הוכיחו התוס' מבעל שהביא גיטו דל"ה רק חשש ערעור הבעל, וקשה כנ"ל דבע"כ צריך לערער על מציאות אחד, והוי מלתא דלא שכיח וצ"ע, וי"ל דהבעל יערער סתם שלקח מן הסופר גט שנגמר כבר, וממילא יש שני חששות, או שהסופר הוא ממיעוטא דמיעוטא דלא גמירא, או שכתבו ליב"ש אחר ונמלך מלגרש והניחו ביד הסופר ונתנו לו, ע"כ הוי שפיר ערעורו ערעור דיש לנו לחוש לתרי מיעוטי:
תוס' ד"ה מאי בינייהו. וה"ה דהוי מ"ל מקוים איכא בינייהו איני מבין לפום רהיטא לפ"מ דאי' בש"ע ח"מ (סי' מ"ו) דאפילו שטר מקוים צריך קיום הדיינים, א"כ מאי מהני הקיום כיון דאין עדים מצוים לקיימו, ועכשיו בע"כ אין מקיימים הקיום דא"כ הו"ל למימר שמקיימים העדים וע"כ דהתוס' נקטו מלתא דל"צ עכשיו שום קיום, וא"כ מאי מהני קיום הדיינים. ולכאורה צריך לדחוק בכוונתם דנ"מ היכא דאומר השליח בפני נכתב הקיום אף שאינו אומר בפני חתמו העדים אפילו הכי מהני לרבא ולא לרבה:
ד"ה דאתי' בי תרי. וקשה דאטו בכיפא וכו' ועוד דלמה וכו' שנים המכירין וכו'. ולכאורה י"ל דכיון דעיקר החשש שיבא הבעל ויערער וכיון שהוא יודע ששלח ע"י שנים לא יבא ויערער, דשמא יהיו כאן השלוחים, וממילא מתורץ קושי' השניה דבשנים אחרים י"ל שפיר דאטו בכיפא תלו לה והבעל יבא ויערער כיון שאינו יודע כלל שיש כאן שנים המכירים חתימת העדים ומן הסתם אין עדים מצוין לקיימו, ע"כ יבא ויערער ודלמא לא יהיה כאן עידי קיום, אבל בשלוחים לא שייך הא וכנ"ל, ולשמא יודע להבעל שהלכו למדה"י י"ל דלא חיישינן, ועוד נ"ל דאפ"ל דגם רש"י מודה לפי' ריב"א אם השנים באו לב"ד ומעידים שעשאו שלוחים מהני ותו לא צריך קיום אחר, רק דרש"י סובר דמשמע דאתיהו בי תרי לא צריך שום תיקון כלל דהיינו שאינם צריכים לבא לב"ד וכעין שכ' התוס' לקמן דמש"ה לא קאמר ידעתי א"ב, וע"כ פי' רש"י שאם יבא ויערער הם יקימוהו וזהו הקיום מה שאומרים שעשאו שלוחים רק דעכשיו א"צ לומר כלל כמו המביא גט בא"י דלא מצינו כלל שצריך לילך לב"ד רק שמוסר לה הגט כ"נ לפום רהיטא. ולפ"ז ל"ש לומר אטו בכיפא תלו לה, די"ל הבעל ירא לבא ולערער אף שיודע שהשלוחים במדינת הים מ"מ דלמא אמרו תיכף לפני ב"ד שהם שלוחים אף שא"צ לומר כן מ"מ דלמא אמרו, ואף לפי' התוס' י"ל כן דדלמא קיימוהו בב"ד לומר שמכירין החתימות ותו לא יבא ויערער, משא"כ בשנים דעלמא דאינו יודע הבעל מהם ע"כ חיישינן שיבא ויערער.
שם בגמ' ואין דבר שבערוה פחות משנים, יש לראות לפ"מ דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב וכיון דילפינן דבר דבר מממון דלמא גם בדבר שבערוה לא סמכינן ארובא, דוודאי מאיסורין ליכא למילף דהא הכא בעי דוקא ב' עדים, ובאיסורים נאמן ע"א דאקשי' רחמנא לממון, א"כ דלמא בעי דוקא דבר ברור, ועיין מ"ש הט"ז יו"ד (סי' צ"ח) לחלק דאף דמסיח לפי תומו נאמן באיסור דאורייתא לשיטת הש"ע לפי פירושו היינו משום דל"ב עדות רק ראייה שהוא כך, אבל בדשב"ע דבעי עדות לא נאמן מסלפ"ת רק בעגונה דהקילו רבנן עיי"ש, וא"כ מנ"ל דרוב מהני דסוף סוף ל"ה כמו עדים, ולומר לפי' כמ"ש רש"י בחולין דהא דאזלינן בתר רובא היינו הלכה למשה מסיני וא"כ דלמא היה ההלכה בפי' דאף בדשב"ע אזלינן בתר רובא, זה דוחק מכמה טעמים, ועוד דא"כ רב דאמר הולכין בממון אחה"ר ופליג עם שמואל, צ"ל דפליגא אם ההלכה היה בפירוש על ממון או לא, וזה דוחק:
והי' נלפענ"ד לפ"מ דקי"ל דאף בד"נ אזלינן בתר רובא כדאי' התם בחולין, וא"כ בע"כ מוכרח דרוב הוי כמו עדים וא"כ באמת צ"ל למה לא אזלינן בממון אחה"ר, והי' נ"ל די"ל דהיינו טעמא כיון דקי"ל ממונא מאיסורא לא ילפינן וא"כ י"ל דממון קיל, ואף אם יש מיעוט לפטור אינו חייב לחוש לרוב ובפרט דחזינן בממון דאפילו ברי ושמא אינו חייב ליתן משום ספק גזל, וכתב התומים בקיצור ת"כ דהכי הוי הלכתא שלא לחוש לספק גזל, וע"כ י"ל דל"מ למילף לחוש לרוב, וע"כ שפיר י"ל נהי דילפינן דבר דבר מממון היינו למאי דגלי רחמנא בהדי' אבל לענין רוב לא מצינו למילף כיון דחזינן דאף בד"נ דבעי עדים אפ"ה מהני, ולדברי הט"ז הנ"ל דרוצה לומר דמידי דתליא בסברא לא מהני בדשב"ע רק דוקא עדים צ"ע דא"כ נימא דאף רוב לא מהני דדלמא הוי גזה"כ דדוקא עדים בעי, ומלבד זאת דברי הט"ז צ"ע מסוגיא דב"ק שהביא הוא עצמו דדחיק הגמ' לאוקמי בתרומה דרבנן, ודוק היטב בכ"ז:
**(הגהה תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה. וקשה דלקמן תניא הוא עצמו שהביא גיטו כו' למה לא יערער אם מתחלה לא ידע דבעי לשמה והשתא ידע, ואפשר ליישב קושית התוס' דהא דחיישינן חששא דלשמה היינו דאינן בקיאין ומ"מ מסתפק בדבר, וא"כ ל"ת רק היכא ששולח הגט, די"ל עדיין היה בדעתו לשאול להבקיאין בדבר, אבל היכא דגמר ומגרש תיכף ליכא חששא, דלטעות גמור ל"ח, ולישנא דאין בקיאין דייקא קצת הכי. ע"כ הגהה:)**:
ואחר זמן רב הי' נ"ל עפמ"ש הפ"י בק"א לכתובות (סי' ע"ב וע"ג) ליישב קושי' התוס' בחולין עמ"ש תדע דט"ע עדיף מסימנא דאלו אמרו סהדי פלניא דהאי סימנא קטיל נפשיה לא קטלינן ליה, והקשו התוס' דהא גם ע"י סימנים אפשר לבא לידי חיוב מיתה דהיינו אם נתרת האשה ע"י סימנים וקבלה קדושין מאחר ואח"כ נודע בעדים שבעלה הראשון אינו חי עתה עיי"ש, ותי' הפ"י דהא דאזלינן בתר רובא לאו משום דוודאי הוא כך רק דכך גזרה התורה וע"כ קטלינן ליה דוודאי עבר אמימרא דרחמנא משא"כ היכא דאין יודעים שזה הוא רק ע"י [רוב או] סימנים אי אפשר למקטליה אף דהוי כמו רוב מ"מ מנ"ל שזה עבר כלל עיי"ש באריכות, ולכאורה נ"ל סתירה לדבריו מסוגיא דר"פ בן סורר ומורה דרצה להוכיח דיולדת לז' אין עוברה ניכר בשליש ימיה וקאמר התם ובד"נ ל"א בתר רובא והתנן א' אומר בשלשה בחדש וא' אומר בד' ועיי"ש בחי' הר"ן שהקשה מאי ס"ד דגמ' דל"א בתר רובא בד"נ הא בריש חולין מוכחינן דאזלינן בתר רובא בד"נ, ועיי"ש שתי' נראה דחוק, ולדברי הפ"י הנ"ל נראה ליישב דהו"מ למימר הא דאזלינן בתר רובא בד"נ היינו היכא דשייך לומר כס' הפ"י דעבר אמימרא דרחמנא, דכיון דגזרה התורה למיזל בתר רובא, ע"כ מי שהרג את הנפש אף דאיכא למימר דלמא טרפה היה מ"מ כיון דרובא לאו טרפה נינהו עבר אמימרא דרחמנא וחייב מיתה, משא"כ בבן סורר אי אמרינן דיולדת לז' יולדת למקוטעין וי"ל דזה יצא מכלל בן ונקרא איש ואינו בכלל דין של בן סורר ס"ד דהגמ' דבזה לא אזלינן בתר רובא דדלמא לגבי זה ל"ש דין בן סורר ומורה כלל, וע"ז הביא הגמ' ראייה ובד"נ לא אזלינן בתר רובא והתנן א' אומר בג' וא' אומר בד' דקשה נימא סהדי שקרא נינהו, וממילא אין לחייב הנידון דליכא למימר כס' הפ"י הנ"ל, וכן הראייה שהביא הגמ' מדל"ח דלמא איילונית היא י"ל ג"כ דאי הו"א כס' הפ"י הנ"ל דרוב ל"ה בירור גמור לא הוי לן לחיובי מיתה הבא עליה, דנהי דהתם י"ל שפיר דעבר אמימרא דרחמנא מ"מ הוי לן למיחש שיתברר הדבר שתהיה איילונית, ונמצא שנתברר דלא עבר על איסור אשת איש א"ו דרוב הוי בירור גמור, ועכ"פ נלענ"ד מוכח מסוגיא זו דלא כהפ"י מדל"ח למעוטי לומר דהנהו סהדי שקרא נינהו וממילא הנידון פטור דאין כאן עדות, ועיין בשו"ת חמדת שלמה חאה"ע סימן י"ב] וצ"ל דכך גזרה התורה לדון על הרוב כמו על הוודאי. אמנם אעפ"כ י"ל דהיינו שכך גזרה התורה להב"ד שמחויבים לקיים ובערת הרע מקרבך ע"כ כל היכא דאיכא רובא לחייב מחויבים לקיים מ"ע של ובערת כמו על הוודאי, וע"כ צריכים לילך בתר רובא אף דאי הוי חיישינן למיעוטא הו"מ למימר דהנהו סהדי שקרא נינהו. מ"מ מוטל עליהם למיזל בתר רובא, ואף דהנידון צועק שלא עבר כלל ושקר ענו בו אפ"ה צריכין אנו לדונו, מ"מ י"ל דהיינו דווקא בד"נ דעיקר התחלת החיוב על הב"ד דלא מצינן בשום מקום שיהיה חיוב על הנידון לבא לב"ד לומר אני הוא זה שנגמר דיני למיתה. [וי"ל טעם לזה כיון שאין לך דבר שעומד בפני התשובה רק דבר זה נמסר לבוחן לבבות ע"כ אין הב"ד רשאין בכך. משא"כ הנידון בעצמו] וע"כ הב"ד מצווים למיזל בתר רובא דהיכא דאיכא רובא לחייב הנידון מחויבים לדונו, ואף דלפי המיעוט אין לו משפט מות כלל כגון התם דלפי המיעוט אין לו דין סורר ומורה, וכן היכא די"ל דהוי סהדי שקרא כגון א' אומר בג' וא' אומר בד' אפ"ה גזרה התורה למיזל בתר רובא ולדון עליו כמו בירור גמור לכל הענינים, וכיון שכך גזרה התורה לדון עליו כמו בירור ע"כ ממילא ה"ה בדבר שבערוה הוי כמו בירור גמור, מ"מ י"ל דהיינו דוקא בדברים שבין אדם למקום גזרה התורה לדון על הרוב כמו בירור גמור, משא"כ בדבר שבין אדם לחבירו כיון דלפי המיעוט אין צריך ליתן לחבירו כלום, ואפשר דהיינו טעמא כמ"ש לעיל משום קלותא דממון] בזה לא גזרה התורה לילך אחר הרוב, עכ"פ היכא דאזלינן בתר רוב הוי בירור גמור, וע"כ אין כאן סתירה מהגז"ש דבר דבר מממון דכיון דאזלינן בתר רוב הוי בירור גמור והוי כמו עדים, ועיין היטב, ועדיין צריך תלמוד אצלי:
תוס' ד"ה ע"א נאמן באיסורים וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה לעולם וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא אתחזיק איסורא וכו', לפ"ז נ"ל ראייה דספק נקובת הושט לא הוי ספק בשחיטה, אף לשיטת הר"מ דנקובת הושט הוי נבלה וכדאיתא ביו"ד (סי' ל"ג), מ"מ כיון דנשחטה כראוי לפנינו ונהי דהיה בחז"א אינו זבוח מ"מ לא היתה בחזקת שיהיה ניקב הושט, וכמו בנדה דאלו תראה תשאר בחזקת איסור הראשון ולא מהני טבילתה אפ"ה לא מקרי אתחזק איסורא לענין שתראה עוד, א"כ ה"ה לענין נקובת הושט, מהכ"ת נחזיקנה בחזק"א לומר שנעשה מעשה חדש שניקב הושט, ול"ד לספק בשחיטה עצמה אם נעשה מעשה השחיטה בהכשר דשם י"ל שפיר כ"כ דלא נתברר שנעשה מעשה השחיטה כהוגן מחזקינן שלא נעשה כהוגן, אבל היכא שהמעשה נעשה בוודאי כראוי ובאנו לפסול מצד אחר נ"ל דדמי להא דנדה, וכבר כתבתי במק"א די"ל כן מצד הס', אך נ"ל ראייה לכאורה מהא דנדה וצ"ע על האחרונים הכו"פ ופ"מ שנראה מדבריהם דהוי ספק בשחיטה, ולענ"ד קשי' להו הא דנדה. [שוב בא לידי חי' ריטב"א ע יבמות הנדפס מחדש, וכ' שם עוד תי' אחר על דלא ילפינן מנדה אף דהוי אתחזק איסורא משום דאי אפשר בע"א]. ואפשר לחלק ולומר דלא דמי להא דנדה דנהי דאפ"ל שעדיין לא פסקה מלראות באותו יום שאמרה, מ"מ כיון דחזינן דרוב הנשים פוסקים מלראות ביום ו' או ז' או יותר, וא"כ בע"כ דאי אפשר להחזיקה שתהיה לעולם בנדתה, דלאח"ז מרובה וודאי תפסוק ע"כ ל"ה מתחלה חזקה כלל אף על יום דאיכא להסתפק (שאין כאן רוב הרגילים לפסוק באותו זמן), אבל בנקובת הושט דאם ניקב פעם א' תשאר הבהמה לעולם בחז"א י"ל דמעמידן על חזקה הראשונה להחזיקה לעולם בחז"א אבל מ"מ קשה מנ"ל הא. והנה לכאורה יש ראייה לסברתם מדברי הרשב"א בת"ה הארוך דף ז' שכ' לשיטת הסוברים דהיכא דאיכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה אף לרבנן דר"מ חיישינן. והקשה הוא א"כ למה מקשה ור"מ היכא אכיל בשרא אף לרבנן קשה דנימא סמוך. שוב ראיתי דהתם קאי בספק שמא לא נשחט כהוגן מחמת מיעוט אינו מומחין, והיכא דהספק בהשחיטה עצמה וודאי איכא חז"א וכמ"ש לעיל וגם היכא דהספק שמא במקום נקב קא שחיט כיון דאותו משהו לא נשחט יש לדחוק ג"כ דשייך חז"א, אבל היכא דהספק שמא במקום אחר נשחט נראה דדמי להא דנדה כמ"ש לעיל]:
אמנם לכאורה נ"ל להוכיח דלא החליטו התוס' הא דבנדה ל"מ חז"א מהא דכ' התוס' ד"ה הוי דבר שבערוה וי"ל דהו"א דחשיב כמו דבר שבערוה. וקשה לפ"מ שמוכח מדברי המפורשים המהר"ם לובלין וכ"כ הפ"י להדיא דאף בדבר שבערוה לא בעי ב' עדים רק היכא דאתחזק איסורא א"כ מאי מתרצי התוס' דס"ד דהוי כמו דבר שבערוה, הא בדשב"ע גופיה מהני ע"א היכא דל"א איסורא, וזה וודאי לא ניתן להאמר דהא גופיה ילפינן מנדה, דהא לא כתבו התוס' רק דס"ד דהוי כמו דבר שבערוה אבל באמת ל"ה דבדשב"ע, וא"כ בע"כ דמצד הס' אמרינן דהיכא דל"א איסורא לא ילפינן דבעי ב' עדים דקרא כי מצא בה ערות דבר מיירי ג"כ נגד חזקה, וא"כ קשה למ"ל וספרה לה, אלא בע"כ צ"ל דלא החליטו התוס' הא דנדה ל"מ אתחזק איסורא רק אי נימא דע"א אינו נאמן באתחזק מוכרח לומר כן, אבל אי אמרינן דע"א נאמן אף באתחזק מוכח להיפך דמדאצטריך וספרה לה דלא נימא דהוי דשב"ע מוכח עכ"פ דהוי אתחזיק איסורא, ואין להקשות לפ"ז קשה קושי' מהרמ"ל דלמא מוספרה לה ילפינן דאפילו באתחזיק איסורא ובאמת הוי אתחזיק, ול"ש תי' מהרמ"ל, דז"א די"ל מנ"ל להוכיח דלמא ל"ה אתחזיק אלא וודאי דידעינן ממק"א דנאמן באתחזיק, והקשו התוס' שפיר וספרה לה למ"ל, וצ"ל דס"ד דהוי דבר שבערוה, ולפ"ז א"ש דברי האחרונים הנ"ל, והא דלא תי' התוס' להיפך דבאמת נדה הוי דשב"ע רק דקרא קמ"ל דלא הוי אתחזק איסורא כס' דלעיל, צ"ל דמסתבר להו טפי לומר באמת דל"ה דשב"ע, [ועיין בהר"ן שעל הלכות הרי"ף בסוגי' דשליש שכ' דבדשב"ע אפילו לא אתחזיק אין ע"א נאמן] ונ"מ למאי שנסתפקתי היכא דהחזיקה עצמה תחלה שוודאי ראתה בימי הספירה ואח"כ אמרה לבעלה פלוני חכם טיהר לי הדם אם תהיה נאמנת, דבזה י"ל שפיר דהוי אתחזיק איסורא ול"ש תי' התוס' דממילא תפסוק כיון דמספקינן על הדם שראתה אם הוא טהור או לא, או היכא שראתה מוודאי דם ואמרה שלא ארגשה וקי"ל דחזקת דם שבא בהרגשה, ואף די"ל דזה לא מקרי אתחזק איסורא היכא שהיתה בחזקת טהרה כיון דלא אתחזיק איסור בגופה, וכעין שכ' הרשב"א דאף היכא שיש איסור במקולין נאמן ע"א עיי"ש, מ"מ היכא שהיא בימי הספירה שפיר י"ל דמקרי אתחזיק איסורא ול"ש תי' התוס', אבל א"א דל"ה דבר שבערוה נאמנת. ולפ"ז י"ל דלעולם לא הדרי התוס' מסברתם הנ"ל דנדה לא מקרי אתחזיק איסורא רק מה דתי' דס"ד דהוי דשב"ע, היינו דקרא קמ"ל דבכל ענין נאמנת ואפילו בימי הספירה היכא שידעינן שבוודאי ראתה רק הספק אי ארגשה או אם הוא דם טמא קמ"ל דאפ"ה נאמנת, רק לפ"ז יש לעיין דקשה קושית מהר"ם לובלין דלמא מוספרה לה ילפינן דעד אחד נאמן אף באתחזיק, והיינו משום דאמרינן דקרא מיירי בכל גוונא ויש ליישב וצריך לי עיון בהסברות הנ"ל דנ"מ טובא לדינא ודוק היטב בכ"ז: