חמדת שלמה על בבא מציעא· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף סא.
אמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל וכו', קשיא לי לפי מה דאיתא בסנהדרין (דף נ"ט) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ואם כן הא אצטריך למכתב גזל דלא נימא לישראל נאמר ולא לבני נח וא"ל כיון דילפינן ליה מריבית ואונאה ממילא הוי נאמרה ונשנית, הא ליתא דהא מקשה התם והרי פריה ורביה דנאמרה לבני נח ונשנית בסיני ואתה אמור להם ולישראל נאמר ולא לבני נח ומשני התם האי למלתא נשנית לדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו א"כ מוכח היכא דלית לן הוכחה דנשנית לגופיה אמרינן לישראל נאמרה ולא לבני נח ועכו"ם הוי משום הכי נאמרה ונשנית דאזהרה למה לי כדאיתא התם ואם כן אי הוי ילפינן גזל מריבית ואונאה לא היה לן הוכחה שנאמרה ונשנית דהא ריבית ואונאה צריכין לגופיה ועל כן הוצרך למכתב גזל להדיא שיהיה נאמרה ונשנית כמו אזהרה דעכו"ם שנשנית משום הכי כדאיתא התם:
ונראה לי דיש לומר לפום תי' דמשני הגמ' התם ואי בעית אימא אין מילה מעיקרא לאברהם הוא דאזהר דכתיב ואתה את בריתי תשמור ולא צריך לומר דמילה נשנית בשביל חידוש דביום אפילו בשבת, ולפי זה יש לומר אע"ג דמפריה ורביה מוכח דהיכא דנשנית למלתא לא הוי נאמרה ונשנית יש לומר דוקא גבי פו"ר דמשובו לכם לאהליכם לא מוכח כלל דנצטוו על פריה ורביה דיש לומר דלא אתי רק להיתר תשמיש משום דבר שבמנין ואין כאן צווי פו"ר כלל ועל כן הוי נאמרה ולא נשנית דמסיני לא מוכח כלל מצות פו"ר אבל מילה אע"ג דצריך לשנות לחידוש דביום אפילו בשבת מ"מ כיון דממילא מוכח מצות מילה מסיני דכתיב ביום השמיני ימול בלשון צווי גם לולי זאת וודאי לא דחי שבת על כן שפיר הוי נאמרה ונשנית, ובזה אתי שפיר כיון דע"כ צריכין לתי' הקדום למלתא נישנית משום קושיא דפריה ורביה מאי בעי הגמרא במאי דקאמר אב"ע אין מילה וכו' ולמ"ש אתי שפיר דדחיקא לי' לגמרא דמילה לא הוי נאמרה ונישנית כיון דסוף סוף מוכח מצות מילה מסיני ולא דמי לפו"ר דלא מוכח כלל מסיני [ולתירוצא קמא הוי צריך לומר דכל זמן דלא מוכח שנשנית כדי שיהיה נאמרה ונשנית לא הוי נאמרה ונשנית ומזה חזר הגמרא באב"ע דעל זה אין לנו ראייה מעכו"ם לומר דזה לא הוי נאמרה ונשנית ודוק]:
ולפ"ז אתי שפיר סוגיא דכאן דכיון דסוף סוף מוכח איסור גזל מריבית ואונאה על כן הוי נאמרה ונשנית ולא דמי לפו"ר ואתי שפיר סוגיא דכאן לפום תי' דאב"ע גם הר"מ פסק כאב"ע ומוכח נמי דסבירא ליה דמילה הוי נאמרה ונישנית מדפסק דבני קטורה אף עכשיו חייבים למול ומוכח דסבירא ליה דמילה הוי נו"נ דאם לא כן קשה נהי דלא סבירא ליה כרש"י דפירש לרבות בני קטורה אותן ששה ולא זרעם והר"מ סבירא ליה דאף זרעם נתחייבו מ"מ עכשיו למה יהיו חייבים וע"כ משום דנאמרה ונישנית ואע"ג דמצינן למימר למלתא נשנית מכל מקום כיון דסוף סוף מוכח עיקר מצות מילה מסיני הוי נאמרה ונישנית הכי נמי בגזל כיון דעיקר איסור מוכח מריבית ואונאה מקרי נאמרה ונשנית ולא דמי לפו"ר דעיקר מצות פריה ורביה לא מוכח כלל מסיני, ועיין רש"י שפירש גם כן לאב"ע דמילה לעיקר מצותו נישנית מכל מקום היה אפשר לומר דרש"י כתב רק דמצינן לומר כן אבל עדיין אפשר דלמלתייהו נשנית [וכן נראה ממה שכתב המשנה למלך ליישב על מה שלא הקשו התוספות על מילה דקום ועשה לא קחשיב ותי' דבמילה וודאי תירץ הגמרא שפיר דלמלתי' נישנית אבל על פריה ורביה קשה מנא ליה להמציא לדבר שבמנין. ולמ"ש אדרבה במילה דחוק יותר תירוץ הגמרא והראייה דאליבא דאמת הוי מילה נאמרה ונישנית מדחייבו בני קטורה, ולענין קושית המשנה למלך על התוספות יש לומר לפי דעת המשנה למלך דאדרבה כיון דעל מילה בל"ז קושית הגמרא לא קשיא כאב"ע על כן לא רצו להקשות על מילה רק על פריה ורביה דאליבא דאמת צריכין לבא לתירוץ הגמרא הקשו שפיר] אבל להר"מ מוכח דאליבא דאמת:
מקרי זה נאמרה ונשנית, ולפי מה שכתבתי יש ראייה לזה מסוגיא דכאן דאם לא כן הוי צריך למכתב גזל להיות נאמרה ונשנית, ובחידושי לפסחים פרק מי שהיה הארכתי בזה עיין שם:.
שם תוספות ד"ה לעבור עליו בשני לאוין וא"ת ולוקמי בגזל וכו' וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל דהוי ניתק לעשה עכ"ל, ויש לעיין לפמ"ש הרמב"ן לעיל (דף כ"ז ע"ב) גבי ראה סלע כו' נטלה לפני יאוש על מנת לגזלה כו' דגזילה כזו קניא ליה על ידי יאוש הואיל דתחלתה ע"י אבידה נפקא מרשות בעלים, ולכאורה משמע דגם הרמב"ם ס"ל כשיטת הרמב"ן שכתב להדיא ג"כ דעובר בכולן משום דמתנה יהיב ליה ומשמע דאפילו לאו דלא תגזול אינו מתקן בהשבתה ועיין ש"ך בחו"מ (ר"ס רנ"ט) ולשיטת הרמב"ם (דגזל הוי לאו הניתן לתשלומין כמ"ש בחי' לפסחים ר"פ מי שהיה) קשה כיון דהוא ענין שניתן לתשלומין למה לא יתוקן הלאו ע"י תשלומין, ולכאורה י"ל הקושיא הנ"ל כיון דיאוש כזה קונה בגזל ואין מקום לתשלומין וע"כ ל"ש לומר ניתן תשלומין דאין על זה שם תשלומין ועיין מס' מכות (דף ט"ז ע"ב) גבי משכונו של גר התם גברא בר תשלומין ושעבודא דגר הוא דפקע, אך אין זה ענין לכאן דהתם לא קאמר רק דלא מקרי ביטלו דבשעתא דשרפו היה בר תשלומין אבל קיימו לא הוי ולמ"ד קיימו ולא קיימו באמת לקי וכמ"ש התוספות, ולפ"ז איכא לאשכוחי מלקות בגזל הגר או בנטלה לפני יאוש למ"ד קיימו ולא קיימו והדרא קושיית התוספות לדוכתה דלוקמי בגזל ולעבור עליו בשני לאוין, אך לפי גי' התוספות דר"י ס"ל ביטלו ולא ביטלו ומסתמא הלכה כר"י ע"כ תי' שפיר, אך לשיטת הרמב"ם דפסק (בפרק י"ח מהל' סנהדרין) קיימו ולא קיימו ממילא נסתר תירוץ התוספות ועיין במהרש"א שכתב לשיטת הרמב"ם נסתר תירוץ התוספות דאף עושק הוי לאו הניתק לעשה כיון דאיתא בתשלומין ועיין מ"ש בעזה"י בחי' לסוגיא דקיימו ולא קיימו ליישב קושית מהרש"א על נכון, ולפמ"ש כאן ל"צ לדחוק להרמב"ם דלעבור בשני לאוין היינו לענין איסור די"ל דנ"מ לענין מלקות היכא דלא קיים העשה, ויש ראיה מזה לפסק הרמב"ם שפסק קיימו ולא קיימו ודוק:
והנה לכאורה יקשה על מ"ש (בחידושי למס' יומא) דלהרמב"ם הוי לאו דלא תכלה לאו שניתן לתשלומין ואף בלא תעזוב הוי לאו הניתק לעשה ומשום הכי לא רצה סתמא דגמרא לאוקמי דפליגא בתעזוב, ובאמת כן מוכח מסוגיא דתמורה מדמקשה לרבא תעזוב למה לי, וקשה לכאורה ממ"ש הרמב"ם (פרק י"ח מהלכות סנהדרין) דלאוי שניתן לתשלומין אין לוקין דהיינו גזל וגניבה וכן לאו הניתק לעשה אין לוקין כגון לא תכלה פאת שדך וא"כ משמע דלא הוי ניתן לתשלומין, אמנם לא קשה מידי דהרמב"ם פסק (בריש הל' מתנות עניים) דאם לא נתן מן העומרים יתן מן העיסה ואע"ג דשינוי קונה נפקא ליה מתעזוב יתירא וכתי' דרבא ע"כ הוצרך שפיר לומר דהוי משום לאו הניתק לעשה כיון דבאמת שינוי קונה ולא הוי רק משום תעזוב יתירא דמשום הכי הוי לאו הניתק לעשה אף שנותן מן העיסה אפילו הכי קיים העשה ודוק:
והנה מדברי הרמב"ם הנ"ל נראה לי ראייה ברורה דהרמב"ם פוסק כרבא דאי עביד לא מהני דלאביי צריך תעזוב יתירא להפריש מן העומרים וע"כ קאמר דר' ישמעאל דס"ל אף מן העיסה סובר דשינוי במקומו עומד וכמ"ש התוספות בתמורה רק רבא דס"ל לא מהני ול"צ תעזוב למן העומרים ע"כ מוקי לה להפריש מן העיסה לר"י וכיון דהרמב"ם פוסק בזה כר' ישמעאל מוכח להדיא דסבירא ליה כרבא דלאביי ע"כ טעמא דר"י דשינוי במקומו עומד, וקשה לשיטת הר"מ דהא אנן קיימא לן שינוי קונה וע"כ כתי' דרבא ומוכח דפסק כרבא דאי. עביד לא מהני:
ולפ"ז אשכחנא פתרא ליישב סוגיא דתמורה דקאמר איכא בינייהו בין רבא לאביי שינוי קונה ופירש רש"י בלשון ראשון שינוי קונה היינו אם משנה מדעת המקום מהני ובלשון ב' פירש דרבא ס"ל שינוי קונה ולא כתירוץ הגמרא דרבא נפקא ליה מאשר גזל, ושני הפי' קשים להבין עיין שם בסוגיא, ולפמ"ש י"ל כפשוטי' דוודאי אין כאן חזרה כלל ורבא ס"ל ג"כ שינוי קונה בגזל דנפ"ל מאשר גזל כפי' הגמרא לעיל רק מה דקאמר א"ב שינוי קונה קאי למאי דסליק מיני' דהיינו בענין פאה דכתיב לא תכלה ולרבא הלכה כר' ישמעאל וכמו שכתב הרמב"ם דמפריש אף מן העיסה משום דנפ"ל מתעזוב יתירא דבמתנות עניים אין שינוי קונה וע"כ צריך להפריש מן העיסה, משא"כ לאביי דצריך תעזוב להפריש מן העומרים דלא נימא דמהני א"כ אף במתנות עניים שינוי קונה, וע"כ ר' ישמעאל דאמר צריך להפריש מן העיסה ס"ל דשינוי אינו קונה ופליג אמתניתין דהגוזל עצים ולית הלכתא כוותיה וכמ"ש אביי גופיה בפרק הגוזל ע"כ קאמר שפיר א"ב שינוי קונה, וזה ראייה לפסק הרמב"ם כר' ישמעאל דמפריש מן העיסה כנ"ל נכון לשיטת הרמב"ם ז"ל ועיין היטב: