חמדת שלמה על בבא מציעא· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף כט.
תוס' ד"ה והוי שואל עליה, עיין ש"ך חו"מ (סי' רצ"ב) שכ' דמדברי תוס' אלו מוכח דא"צ להחזיר אותן מעות עצמן והגאון חכם צבי בהגהותיו לט"ז בח"מ (סימן ע"ג) תמה על הש"ך דהתוספות לא כתבו זה רק למ"ד דחייב אף באונסין אבל לדידן דקי"ל כר"נ נאנסו לא מוכח להיפך דאל"כ אף לר"נ קשה דימעול הגזבר, ולענ"ד י"ל דכוונת הש"ך הוא דמוכח מתוס' דזו ס' פשוטה כיון דניתן לו המעות להוצאה א"צ להחזיר אותן המעות דאל"כ קשה מנ"ל לר"נ להקשות לר"ה דלמא נהי דר"ה ס"ל דחייב באונסין דמקרי כל הנאה שלו מ"מ לאחר שבאו הבעלים ועדיין המעות בעין צריך להחזיר המעות עצמן ומש"ה לא מעל בלא הוציא, א"ו דזו ס' פשוטה דאין צריך להחזיר אותן המעות עצמם אף לר"נ רק דבשביל זה לחודי' לא מעל דנהי דיכול להוציא המעות מ"מ כיון דל"ה כל הנאה שלו לא מעל דתרווייהו בעי שיהי' כל הנאה שלו [דזה מקרי הוצאה מרשות הקדש אבל אי לא חשבינן לי' כל הנאה שלו לא הוי הוצאה מרשות הקדש] כמו גבי שואל דהתם וגם שאין צריך להחזיר אותן המעות, והגאון חכ"צ הבליע בנעימת לשונו דלא בעינן תרוייהו ולא ידעתי הכרח לזה וכן דייק לשון הש"ך שכ' מוכח מתוס' ולא כתב כתבו התוס' מזה נראה דוודאי אסיק אדעתי' דהתוס' אזלו לר"ה דאפילו נאנסה רק דסבירי להו דממילא מוכח דאף לדידן הוי דינא הכי
אמנם ראיי' התוס' גופי' צ"ע לענ"ד די"ל התם בהשואל קורדם דעדיין לא התחיל ההנאה דמסתמא לא שאלו רק לדבר ידוע וכל כמה שלא בקע בו עדיין לא התחיל ההנאה רק הואיל וא"י לחזור בו המשאיל אבל אי הו"מ לחזור בו ל"ה מעל, אבל הכא במעות דהנאה הוא אלו מתרמי ליה זבינא ואותה הנאה התחילה תיכף וע"כ י"ל אף דצריך להחזיר אותן המעות אפ"ה מעל מיד דס"ס נהנה תיכף וצ"ע לענ"ד ע"ד ודוק:
ויש לומר דסברת התוספות הוא כך כיון דר"ה ס"ל דלא תקנו משיכה בשומרים דמש"ה לר"ה בשואל קורדם של הקדש לא בקע בו עדיין לא מעל כדאיתא לקמן (דף צ"ט) א"כ ה"נ אלו היה יכול לחזור בו נהי דנהנה מ"מ כיון דלא הוציא מרשות הקדש כל המעות רק שנהנה א"כ לא היה לו למעול רק לפי טובת הנאה ולא לפי כולו וא"כ מאי הקשה ר"נ לר"ה מאי אריא הוציא אפילו לא הוציא נמי הא שני ושני דבלא הוציא מעל לפי טובת הנאה ובהוציא מעל לפי כולו א"ו דא"צ להחזיר אותן המעות וע"כ אף בלא הוציא מעל לפי כולו והקשה הגמרא שפיר (ויש לעיין במה דקי"ל כ"ד שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום ולכאורה נראה דמעות הוא דבר שיש בו פגם דהיינו ע"י הוצאה מרשות וא"כ אינו מועל ע"י טובת הנאה כ"ז שלא יצא מרשותו, אמנם נ"ל להוכיח מהשואל קורדם של הקדש דמעל לפי ט"ה וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה וקשה מנא ידעינן שיהיה פגם ומ"ש אם בקע הוא כל היום דלא מעל אף שהיה לו הנאה ה"ה בנתן אותו הנאה לחבירו למה ימעול כ"ז שלא פגם שוב מצאתי קושיא זו בריטב"א לקמן בהסוגיא דהשואל קורדם, ע"כ נ"ל דה"ט דכל מידי דאית ביה פגם לא חשיבא הביקוע הנאה עד שיפגום והוא גזירת. הכתוב (עיין במס' מעילה) אבל היכא דהנאתו הוא שיחזיק לו חבירו טובה לענין זה י"ל דמקרי דבר שאין בו פגם וה"ה במעות וצריך עוד עיון בזה]:
אמנם לולי דברי התוספות היה נ"ל להכריח דלא כשיטת התוס' דהנה הרמב"ם פסק בהפקיד מעות מותרין אצל חנוני שניהם לא מעלו והוא נגד ברייתא דלקמן דקתני להדיא לפיכך אם הוציא מעל הגזבר והכ"מ כתב בשם הר"י קורקס ליישב דהיה קשה להרמב"ם קושית התוספות דלקמן (דף מ"ג) נתנה לבלן מעל משמע דלספר לא מעל א"ו צ"ל כסברת הרמב"ם דמש"ה לא מעל כיון דלא צוה לו להדיא להוציאם לא נעשה שלוחו וגם הבעה"ב לא מעל כיון דהוציא ברשות, והנה באמת צע"ג ע"ד אלו דאי נימא דהגזבר לא מעל למה לא ימעול הבעה"ב ומ"ש הרמב"ם הואיל והוציא ברשות קשה לי וכי עדיף מעשה שליח ואפ"ה היכא דנזכר בעה"ב מעל השליח וכתב הרמב"ם להדיא הטעם הואיל ואין מעילה במזיד מש"ה מעל השליח וקשה הא השליח עשה בשליחות הבעה"ב ואפ"ה מעל, בשלמא על מתניתין דמעילה ל"ק דקתני להדיא מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא לא מעל די"ל דה"ט כיון דמועל הגזבר מש"ה אינו מועל הבעה"ב אבל לשיטת הרמב"ם קשה וצע"ג, וצריך לדחוק דה"ט כיון דבכה"ת אין שליח לד"ע רק במעילה גלי רחמנא דאמרינן יש שליח לד"ע וכיון שכן י"ל דהיינו דוקא היכא שבעה"ב שוגג אבל היכא דבעה"ב מזיד ממילא לא חדית רחמנא לומר יש שליח לד"ע וע"כ כיון דאין שליח לד"ע ע"כ חייב השליח אבל הכא בהפקיד מעות מותרין דהגזבר הוא שוגג רק דפטור משום דלא צוה לו להדיא להוציאם מ"מ הבעה"ב הוא שלוחו במאי שהוציאם וע"כ הבעה"ב פטור דליכא למימר אין שליח לד"ע ונתבטל השליחות דהיכא דבעה"ב הוא שוגג גלי רחמנא דיש שליחות ונהי דאינו מועל הוא מטעם אחר כמ"ש הרמב"ם מ"מ לענין דהוי שלוחו אין חילוק:
אמנם סברת הר"י קורקס הוא תמוה דכתב משום דאין שליח לד"ע פטור הגזבר ולפי זה קשה למה לא יתחייב הבעה"ב כמו היכא דנזכר הבעה"ב ולא נזכר שליח דחייב אף דעשה בשליחות הבעה"ב אפילו הכי חייב ואם כן לסברת הרי"ק דס"ל הואיל דבכה"ת אין שלד"ע רק במעילה ע"כ אמרינן אין לך בו אלא חידושו וכיון דאמרינן בזה אין שלד"ע והוי כמו נזכר הבעה"ב דאמרינן אין שלד"ע וחייב השליח א"כ ה"ה הכא למה לא יתחייב החנוני כשהוציא, ותו תמיה לי טובא על ראיית הרי"ק מבריי' דנתנה לבלן דוקא לבלן אבל לספר לא וקשה קושית התוספות יעיי"ש וקשה הא לדידן דקי"ל כר"נ דס"ל דל"ה רק ש"ש ולדידיה בלא הוציא וודאי לא מעל הגזבר וא"כ לא קשיא כלל מבלן דהא דנקט בלן דהתם מעל תיכף אף בלא הוציא וקושית התוספות ל"ה רק לר"ה כמ"ש התוספות להדיא וא"כ לדידן אין לנו ראייה כלל לומר דאף בהוציא לא מעל הבעה"ב, והיותר תמוה דמשמע מדברי הרי"ק דשם דלר"ה דס"ל דאף נאנסו חייב באמת מעל הבעה"ב תיכף דמיד כשנתנו לו הוי הוצאה מרשות הקדש רק לר"נ דלא מעל מיד י"ל דאף אח"כ כשהוציא כיון דלא אמר לו בהדיא להוציאם לא מעל וא"כ לר"ה קושית התוספות במקומה עומדת וא"כ אף אי הוי קושי התוספות אף לר"נ מ"מ אין לחדש מכח זה דברייתא דבלן משיג על ברייתא דהמפקיד דכמו דצריכין לתרוצי לר"ה ה"נ מצינן לתרוצי לר"נ ומכש"כ דלפמ"ש דלר"נ ל"ק כלל קושית התוספות דאין ראוי לחלוק את השוין וצע"ג על הרי"ק והכ"מ שלא העירו בזה:
וראיתי בפ"י שכתב דראיית הרמב"ם הוא ממתניתין דמעילה דתני התם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא לא מעל ומפרש הרמב"ם דאף הגזבר לא מעל ומוכח דמתניתין פליג אברייתא דמפקיד, ואני מוסיף עוד הכרח לפי' הרמב"ם דהא לר"ה דס"ל דאף בלא הוציא מעל הגזבר א"כ קשה טובא למה תני התם לפיכך אם הוציא לא מעל לאשמעינן רבותא טפי דמותר אפי' להוציא לכתחלה דכיון דכבר מעל הגזבר יצא המעות לחולין ובזה וודאי דוחק לומר איידי דהו"ל למיתני דין אחר דמותר להוציא [ולא דמי למאי דשנינן אברייתא איידי דברייתא לא מיירי רק מגזבר ולא שייך למיתני דמותר להוציא] וכדאיתא גבי השואל קורדם מחבירו מותר לבקע בו לכתחלה וא"כ בע"כ צ"ל לר"ה דמתניתין פליג על הברייתא וס"ל דלא מעל הבעה"ב א"כ שפיר מצינן לפרושי אף לר"נ הכי אף דלדידיה ל"ה הכרח כ"כ מ"מ כיון דפשטיה דמתניתין משמע לא מעל כלל אף הגזבר דאל"כ הו"ל למיתני מעל הגזבר ולר"ה מוכח דפליג מתניתין אברייתא ממילא אף לר"נ מפרשינן כן וכן ראיתי שפי' הרמב"ם בפי' המשניות:
אמנם לולי דברי הנ"ל היה נ"ל לפרש פי' אחר דל"ק כל הנ"ל דהנה קשה לי טובא על תירוץ הגמרא דשני ה"ה לא הוציא ואיידי דתני רישא הוציא תני סיפא הוציא דכיון דבאמת מעל מיד אף שלא הוציא א"כ בשעת הוצאה לא מעל כלל כיון דכבר מעל והאיך שייך למיתני אם הוציא מעל הא אז לא מעל כלל, ע"כ היה נ"ל ע"פ הסברא שכתבתי לעיל די"ל דצריך לחזור אותן המעות עצמם ואפ"ה ל"ד להשואל קורדם של הקדש דהכא התחיל ההנאה תיכף וכ"מ קצת סברא זו בש"מ לקמן בהמפקיד רק דלפ"ז לא היה לו למעול רק לפי טובת הנאה וכתבתי דקושית התוספות הוא מאי מקשה מאי ארי' הוציא דלמא מש"ה תני הוציא דבהוציא מעל לפי כולו, אמנם לא נפלאת הוא לומר דקושית ר"נ הוי כיון דברייתא לא אתי רק לאשמעינן הואיל והפקידו אצלו מותרין הו"ל כמו שצוהו להשתמש בו וע"כ מעל וזה יוכל לאשמעינן אף בלא הוציא דמעל עכ"פ לפי ט"ה ולא לפי כולו כיון דעדיין יכול לחזור בו וממילא נדע דאח"כ כשהוציאו מעל לפי כולו כיון דברשותו הוציא, וזה מדוקדק בלשון הגמרא דקאמר מאי ארי' הוציא אפילו לא הוציא נמי דלפי פשוטה הו"ל להקשות כיון דמעל בלא הוציא א"כ ע"י הוצאה לא מעל כלל והאיך קתני אם הוציא מעל ועיין בתוספות כאן שהעתיקו מאי ארי' הוציא כי לא הוציא נמי מזה הלשין משמע קצת דלא הוציא הוי דומיא דהוציא ועיין ולהגי' שלפנינו אפילו ל"ה מדוקדק פי' שכתבתי בפנים] אבל לפמ"ש א"ש דבאמת אף דמעל מיד אפ"ה שייך אח"כ ג"כ מעילה דבתחלה לא מעל רק לפי ט"ה ואח"כ כשהוציא מעל לפי כולו רק דקושית ר"נ דהו"ל לאשמעינן דמעל מיד וע"ז שני ליה ר"ה שפיר דה"ה בלא הוציא והא דתני הוציא איידי כיון דבאמת שייך למיתני מעילה בהוציא אף דמעל כבר מ"מ בהוציא מעל לפי כולו, ולפ"ז ל"ק על ר"ה ממתניתין דמעילה כיון דכבר מעל הגזבר א"כ מותר להוציא לכתחלה ולפמ"ש א"ש דכיון דבלא הוציא לא מעל רק לפי ט"ה וע"כ אינו רשאי להוציא המעות דגוף המעות עדיין בקדושתם עומדים וע"כ לא תני רק לא מעל אבל הגזבר י"ל שפיר דמעל כברייתא דהמפקיד:
ולפ"ז י"ל ג"כ קושית התוספות מברייתא דבלן דכיון דכ"ז שלא הוציא לא מעל הגזבר אף לר"ה רק לפי טובת הנאה א"כ י"ל דברייתא נקטה בלן לאשמעינן דמעות לחוד לא קנו וע"כ היכא דמחסרא משיכה ל"ה כמו בלן דבבלן מעל מיד לפי כולו משא"כ בספר דלא מעל רק לפי ט"ה, ועוד י"ל דל"ש בספר כלל לומר דלמעול לפי ט"ה דבמפקיד מעות שייך לומר דהט"ה שו"פ מאי שיחזיק לו החנוני טובה שהפקיד לו מעות מותרין משא"כ בספר דנתן לו בתורת שכירות נראה דל"ש זה גם אין השכר כל כך שיהיה הט"ה שו"פ כנלענ"ד נכון לולי שרבותינו לא פי' כן:
ובמ"ש לעיל ע"ד הש"ך (סי' רצ"ב) ליישב השגת החכ"צ ראיתי אח"כ בתומים (סי' ע"ג) שרצה להוכיח כמ"ש יעיי"ש ובסוף העלה דלא כש"ך ובעיקר ס' התוס' דלר"ה א"צ להחזיר אותן המעות עצמם נדחק שם בטעמו של דבר, ולענד"נ דה"ט הואיל דכל הנאה שלו וכיון דהנאת המעות הוא במאי שעומד להוצאה ויוכל להחזיר מעות אחרים א"כ אף שעדיין לא הוציא מ"מ אותה הנאה הוא שלו דכיון דמותר להשתמש ומקרי כל הנאה שלו אף הנאה זו היא בכלל והנאה זו כבר התחילה משא"כ לר"נ דאין כל הנאה שלו עדיין ע"כ צריך להחזיר אותן המעות עצמם ולפ"ז לא מוכח דינו של התומים שכתב היכא דמגלה דעתו שרוצה להשתמש אף לר"נ א"צ להחזיר אותן המעות דס"ל דלר"ה ה"ט משום גילוי דעתא ולפמ"ש לא מוכח יעיי"ש ודוק [ועוד אפ"ל דכ"ז שלא החזיר לו אף שתבעו עכשיו מ"מ כיון שכבר נתני לו שיוכל להשתמש בו יוכל לומר אני רוצה להחזיק לי וליתן לך מעות אחר וזה שייך אף לר"נ ודוק]:
ויש להביא ראיה לזה מקושית הראשונים מכיס מלא מעות מסרתי לידך והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל והקשו דהוי הילך וכתבתי לעיל בסוגיא דהילך די"ל ע"פ שיטת הש"ך דא"צ להחזיר אותן מעות עצמם א"כ י"ל דלא הוי הילך וקשיא לכאורה על הראשונים שלא תי' כן (ועיין ש"ך (סימן פ"ח) הביא קושיא הנ"ל בשם הראב"ד ומדברי הר"ן נראה דל"ק ליה כלל מכיס מלא מעות ולפי מ"ש א"ש] אמנם לפי שיטת החכ"צ דלר"נ צריך להחזיר אותן המעות א"ש. אך לפי שיטת התומים דהיכא דגילה דעתו אף לר"נ א"צ להחזיר אותן המעות הו"מ לשנויי דמיירי בגילוי דעתא [או דמיירי שהתנה להיות] כשואל דבזה הוי ממילא כגילוי דעת לס' התומים דס"ל היכא דחייב באונסין מסתמא ניחא לי' שיהי' תיכף ברשותו] אך לפמ"ש די"ל דגילוי דעתא לא מהני לר"נ דס"ס לא נעשה מלוה א"ש קושיתם הנ"ל, ולפ"ז הו"מ להוכיח שיטת ספר החפץ דפסק דהילך חייב די"ל דקשיא ליה קושית הראשונים הנ"ל מכיס מלא מעות וצ"ל דמאן דס"ל הילך פטור ס"ל כר"ה דאפילו נאנסה חייב וע"כ אין צריך להחזיר לו אותן המעות כמ"ש התוס' וע"כ ל"ה הילך. אבל לדידן דקי"ל כר"נ נאנסו לא מוכח דהילך חייב.
אמנם לשיטת הרי"ף דפסק כאן כר"ט דבדמי אבידה חייב אף באונסין והקשו עלי' דהא קיי"ל כר"נ נאנסו לא וכתבו התוס' מודינא הואיל ונהנה לתרץ דהיכא דבלא זה הוי שומר שכר מהני הנאת שימוש להיות שואל א"כ י"ל דהתם מיירי שמסר לו כיס מלא מעות ונתן שכר על השמירה [וי"ל בעת שנתן לו התירן ואף שהי' יכול ליתן לו צרורין וע"כ נעשה שואל] וכיון דהוי ש"ש מהני היתר שימוש להיות שואל והוי כל הנאה שלו וא"צ להחזיר אותן המעות כס' התוס' וע"כ ל"ה הילך וא"ש ולפ"ז אתי' שפיר דברי הר"מ במעילה דמוכח ע"כ כס' התוס' דא"צ להחזיר אותן המעות לר"ה עכ"פ דאל"כ הו"ל הילך וי"ל כתי' הנ"ל דמוכח דמתני' דמעילה ס"ל דלא מעל הגזבר:
אמנם לפמ"ש לקמן להסביר שיטת הרי"ף ולהצילו מקושי' התוס' שהקשו אטו בשביל שהוסיף לו שכר יהי' נעשה שואל וכתבתי לחלק במפקיד מעות י"ל אולי אם היו צרורין לא לקחן כלל וכיון דהמפקיד רוצה שיהיו המעות מופקדין א"כ תו לא מקרי כל הנאה של הנפקד דלולי זאת לא היו מקבלין וע"כ ל"ה רק שומר שכר, משא"כ במעות אבידה דרחמנא שעבדי' בע"כ להיות שומר שכר ע"כ היתר התשמיש לא הוי להנאת הבעל אבידה רק להנאת המוצא וע"כ הוי שואל והוא נכון לענ"ד [ועיין מ"ש לקמן ראיי' גדולה לס' זו מהרמב"ן והנ"י] והנה לפ"ז י"ל דר"נ סובר ג"כ כר"ה דכיון דנתנו לו להשתמש מקרי כל הנאה שלו. רק דאפ"ה לא מחייב באונסין דנהי דכל הנאת המעות הוא של הנפקד שלכך נתנו לו מ"מ הוא גם כן תועלת המפקיד שעל ידי זה נעשה שומר שלו ועל כן אינו חייב באונסין ולפי זה הנה נכון שיטת הש"ך דאף לר"י אין צריך להחזיר אותן המעות עצמם דלענין דמקרי כל הנאה שלו שוה לר"נ כמו לר"ה רק דאפילו הכי פטור מאונסין כיון דהוא תועלת המפקיד, אבל לענין חזרת אותן המעות עצמם הוי כמו לר"ה דאין צריך להחזיר:
והנה נראה לי להביא ראייה לסברא זו דר"נ סובר גם כן דהוי כאלו נשתמש רק דסבירא ליה דלא מיקרי כל הנאה שלו מטעם שהוא תועלת המפקיד, דקשיא לי לכאורה על ר"נ דקאמר על קושית רבא אי שואל לא הוי שומר שכר נמי לא הוי ושני ליה בהא מהנה ופירש רש"י הואיל ונהנה כשיזדמן שיצטרך למעות עיין שם וקשיא לי היאך רשאי להיות שומר שכר מחמת הנאת המלוה שיהיה לו אחר כך הא הוי כמו ריבית דבשביל הלואה של אחר כך מקבל עליו אחריות עכשיו להיות שומר שכר, ועיין לקמן בפרק איזהו נשך טרשא דרב חמא דמותר דהוי כעין זה קצת מטעם דנקטי' ליה שוקא משמע דלולי זאת אסור עיין שם, וחפשתי קצת ולא מצאתי ישוב לזה וצריך עוד עיון, אמנם לפי מאי שכתבתי אתי שפיר דהא באמת ראוי להתחייב באונסין מטעם כל הנאה שלו ועומד ברשותו לגמרי תיכף ומיד והוי כמו הלואה רק משום דהוי הנאת המפקיד על כן אינו חייב באונסין מ"מ לא שייך לומר דהוי ריבית דאדרבה בלא חיוב שמירה היה חייב אף באונסין ומדוקדק בזה לשון הגמ' בהא מודינא הואיל ונהנה מהנה ולכאורה לשון מודינא הוא מגומגם וגם לשון הואיל ונהנה משמע שנהנה כבר, ולפי מאי שכתבתי אתי שפיר דהא מודינא לר"ה דהוי כל הנאה שלו רק הואיל ונהנה מהנה ולולי זאת לא היה שומר ע"כ הוי הנאת המפקיד ולא הוי רק שומר שכר ולעולם דאף לר"נ כל הנאה שלו כמו לר"ה, ומוכח כשיטת הש"ך ומיושב ג"כ קושית הראשונים בכיס מלא מעות בפשיטות דאף לר"נ לא הוי הילך היכא דהפקיד מותרין לחנוני, שוב נתיישבתי ליישב הקושיא הנ"ל דהוי כעין רבית דיש לומר הואיל וחזינן דכל היכא דמטי הנאה להשומר אפילו מחמת פרוטה דרב יוסף דלא מטי ליה ההנאה מן המפקיד אפילו הכי שעבדיה רחמנא להיות שומר שכר וע"כ דכך גזרה התורה דכל היכא דמטיא ליה הנאה הוי שומר שכר ממילא וע"כ ה"נ כיון דע"כ מטיא ליה הנאה אי מתרמי ליה זביני שעבדיה רחמנא ממילא להיות שומר שכר ולא דמיא לריבית כלל דלאו משום מה שמהנה ליה המפקיד בהמתנת המעות נעשה שומר רק הואיל והנאה אתיא ליה ממילא על ידי מעותיו נעשה שומר שכר ובאמת צריך ישוב מנ"ל הא דאפילו היכא דלא מטיא ליה הנאה מן המפקיד כמו בפרוטה דר"י דאפילו הכי הוי שומר שכר מנא ליה הא ועיין היטב]:
ומ"ש הגאון חכם צבי לסתור שיטת הש"ך דא"כ קשה אף לר"נ מאי אריא הוציא ואי משום דאינו חייב באונסין קשה מהמשכיר בהמות של הקדש יעיי"ש, לענ"ד לא קשיא דהתם וודאי מעל לפי טובת הנאה אבל לענין דלמעול בכולה צריך לומר דהוציא מרשות הקדש וכיון דכל כמה שהם בעין אינו חייב באונסין עדיין הם ברשות הקדש וע"כ לא מעל לפי כולו ולפי ט"ה לא מיירי כמ"ש לעיל, גם לפי מאי שכתבתי יש לומר דאין כאן טובת הנאה לומר שהנפקד יחזיק לו טובה דאדרבה הוא הנאת המפקיד כמו שכתבתי לעיל דמשום הכי לר"נ לא הוי רק שומר שכר:
ובמ"ש מיושב גם כן מה שכתב התומים דמוכח מדברי מהר"מ במרדכי דלא כהש"ך, ולפי זה יש לומר דמהר"מ לשיטתו דסבירא ליה דלא כשיטת הרי"ף במעות אבידה וסבירא ליה כפשוטיה דלר"נ לא מיקרי כל הנאה שלו, וע"כ צריך להחזיר אותן המעות משא"כ לפי מאי שכתבתי בישוב שיטת הרי"ף דאף לר"נ כל הנאה שלו רק דהוי תועלת המפקיד ע"כ לא הוי רק שומר שכר על כן נראה פשוט דלענין להחזיר אותן המעות עצמם הוי כמו לר"ה:
ויש להביא ראייה לפירוש זה בהרי"ף ממ"ש דקיימא לן כר"נ נאנסו לא והני מילי היכא דלא אשתמש אבל באשתמש חייב באונסין וכן כתב רב האי גאון זצ"ל ותמה עליו הרא"ש ז"ל דפשיטא הוא היכא דנשתמש חייב ומאי צריך לראייה ועיין שם מ"ש הרא"ש, ולפי מאי שכתבתי יש לומר דקא משמע לן טובא היכא שנשתמש במעות כגון להראות בהן וכדומה דהו"א דאע"ג דנשתמש מ"מ כיון דעיקר השאלה הוא לתועלת המפקיד להיות המעות שלו שמור ביד הנפקד על כן אף כשנשתמש לא הוי שואל דלא מקרי כל הנאה שלו, על כן סיים הרי"ף דמיד שנשתמש הוי ליה לוה עליו וקם ליה ברשותו ולא תלו כלל בזה דלא הוי כל הנאה שלו דחייב באונסין מטעם קם ליה ברשותו כן נראה לפי עניית דעתי נכון ודוק היטב:
ועוד נראה לי להביא ראייה לסברת התוספות הנ"ל דאין צריך להחזיר אותן המעות עצמם ממה שכתב הרמב"ן בספר המלחמות לקמן בסוגי' דשליחות יד אין צריך חסרון ליישב קושי' רש"י על קושית הגמרא והא לא חסרה והקשה רש"י דלמא משום שואל חייב ותירץ דאע"ג דנשתמש בו מכל מקום כיון שהולכת ורועה והוא רצון בעלים שיהיה שמור אצלו ע"כ לא מיקרי שואל ומכש"כ לפ"מ שהבין הנ"י בדברי הרמב"ן שהבאתי לקמן דאפילו בנשתמש בחביות לא מיקרי שואל הואיל והוא שמור עם מלאכתו, וא"כ קשה טובא למה יהיה לר"ה שואל בהאי הנאה דאי מתרמי ליה זבינא הא כיון דהבעלים הפקידו המעות מוכח דניחא להו שיהיה שמור אצל הנפקד וא"כ לא מיקרי כל הנאה שלו ולא דמי לשואל דעלמא שאין כוונתו רק לטובת השואל א"ו מוכח דאין צריך להחזיר אותן המעות עצמם על פי הסברא שכתבתי לעיל כיון דניתן לו להשתמש וע"כ שפיר הוי כל הנאה שלו באותן המעות דלבעלים אין נ"מ בשמירות המעות דאף אם המעות בעין אינו מחויב להחזיר אותן המעות עצמם, עכ"פ הנה אמת נכון הסברא שכתבתי לעיל דיש לומר טעמו של ר"נ דלא מיקרי כל הנאה שלו הואיל והוא לטובת הבעלים שיהיה שמור אצלו ואף אי נימא דלא כסברת הרמב"ן הנ"ל מכל מקום יש סיוע מזה לדברינו הנ"ל דכיון דעיקר, התחלת הפקדון היה שיהיה שמור אצלו לא מיקרי כל הנאה שלו:
ועוד נראה לי להביא ראייה לשיטת הש"ך דאף לר"נ אין צריך להחזיר אותן המעות עצמם, דהנה בשיטת מטבע נעשה חליפין כתבו התוספות בשם ר"ת דאף לר"נ דסבירא ליה פירי לא עבדי חליפין מכל מקום בשוה בשוה מודה מרבויא דקרא על התמורה יעיי"ש והתייר הגדול הגאון פני יהושע יצא לידון בדבר חדש דשוה בשוה לאו מתורת חליפין מהני בפירי דלענין חליפין אין חילוק רק הואיל דקיימא לן מדאורייתא מעות קונה וקיימא לן דשוה כסף ככסף א"כ חליפין דשוה קונין בתורת כסף, דליכא למימר נשרפו חיטך בעלייה דאף אי לא קנו יאמר אידך נשרף חליפך בעלייה, יעיי"ש דבריו כי נעמו בפירוש הסוגיא התמוה לקמן מאי דקאמר ר"ל ע"כ כר"ש סבירא ליה אשר תמוה מאוד לכל הפירושים וצריך ישוב ולדברי הגאון הנ"ל אתי שפיר, ויש להביא ראיה לדבריו מדברי הר"מ דפסק החליף כלי בכלי אין בו אונאה ואם החליף צבור פירות בצבור פירות יש בו אונאה ותמה עליו הראב"ד דנראה שדבריו לקוחים מהירושלמי דפליגי בזה רב ור"י דר"י סבר צבור בצבור לא וכתב הוא לפרש דפליגא אי פירי עבדי חליפין או לא ואין זה ענין לאונאה ומלבד זאת תמוה מאוד הטעם מה חילוק יש בין כלי לפירות ועיי"ש בהה"מ, אמנם לדברי הפ"י הנ"ל אתי שפיר דמאי שקונין פירות בשוה הוא משום דמים לא משום חליפין וכיון דהוי מכר פשיטא דיש בו אונאה ועל כן היה מפרש הירושלמי דמיירי באינו שוה ומשום אונאה דכיון דפירות אינם קינים רק משום דמים ע"כ יש בו אונאה ורב דסבירא ליה התם אף ציבור בציבור סבירא ליה פירות עבדי חליפין וכיון דמתורת חליפין קונה לית ביה אונאה, אמנם הגאון הנ"ל בעצמו אחר השבח ששיבח פי' הנ"ל נלחץ מאוד בסוף הסוגיא דאבעיא להו התם חליפין ומקפיד עליהם מהו ולדבריו למה לא יקנה בתורת דמים עיין שם שנדחק מאוד:
והנה מה שכתבתי שיש להביא ראייה מדברי הר"מ הנ"ל אחרי העיון נראה לי ליישב בפשיטות כוונת הר"מ דכיון דפירי לא עבדי חליפין רק בשוה קונה ואם כן נהי דהתוספות כתבו משום טריסות היתר לא מיקרי אינו שוה מכל מקום היכא דיש בו שיעור אונאה וודאי דמקרי אינו שוה וע"כ שפיר יש בו אונאה דלולי זאת לא הוי חליפין כיון דפירות לא עבדי חליפין באינו שוה, ובזה יש להבין דברי הר"מ מה שכתב אפילו שמו אותם בתחלה או בסוף ולכאורה אין זה אפילו, דאדרבה כיון ששמו אותם גילה דעתו דמקפיד וע"כ ראוי להיות בו אונאה ועיין שם בכ"מ ולפי מאי שכתבתי אתי שפיר דכל זמן שלא שמו אותם יש לומר דאין התחלה לחליפין כלל כיון דפירות לא עבדי חליפין רק בשוה וכל כמה דלא שמו לא מקרי שוה אבל אחר ששמו אותן והיה שוה כבר היה התחלת חליפין וכיון דבחליפין לא אזהר רחמנא על לא תונו כמו שכתב הרי"ף בתשובות הביאו הש"מ אם כן הוה אמינא דלית ביה אונאה ע"כ קא משמע לן כיון דבאמת לא היה שוה אין התחלה לחליפין, ואפשר דהר"מ לא סבירא ליה טעמו של הרי"ף וכן נראה מדנתן טעם לשאין בו אונאה משום דיש לומר דניחא ליה לזה במחט יותר מבשרון יעיי"ש וכיון דגלי לן רחמנא דפירות לא עבדי חליפין על כן צריך להיות דווקא שוה ולא מהני מה ששמו אותו מתחלה, והנה מהדקדוק הנ"ל נראה דלא כהפני יהושע דלדבריו כיון דמתורת דמים קונה בשוה מה לי שמו או לא:
אמנם באמת צריך להבין טעמו של דבר למה לא יקנה מתורת דמים כמ"ש הפ"י דהא קי"ל בכל דוכתא שוה כסף ככסף אך לענ"ד נראה דלא קשה מידי דכיון דלר' יוחנן משיכה אינו קונה א"כ נהי דלגבי המקנה נקרא שוה כסף כיון דהוא רוצה בחפץ אחר ונותן זה בתורת כסף מ"מ לגבי הקונה נקרא זה החפץ ומה שהוא מחייב עצמו ליתן לו נקרא שוה כסף וא"כ במאי קנה זה החפץ כיון דמשיכה אינו קונה עד"מ המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה א"כ לגבי בעל הפרה נקרא הפרה שוה כסף כיון דהוא רוצה החמור מ"מ לגבי בעל החמור שהוא רוצה את הפרה נקרא הפרה החפץ וקשה במאי קנה הבעל החמור הפרה אחרי שלא נתן עדיין החמור לבעל הפרה והוי כאלו משך ולא נתן דמים דמדאורייתא לא קני, וצריך לומר דכוונת הפ"י כיון דמשיכה עכ"פ קונה מדרבנן א"כ לדידן עכ"פ הוי קנין גמור אבל לומר דהוי קנין גמור מדאוריי' שפיר יש לומר כמו שכתבתי:.
אמנם עוד יש לחלק ולומר דלא דמי לכסף עיין לקמן (דף מ"ו) בסוגיא דמטבע נעשה חליפין רב אמר בכליו של קונה דניחא ליה לקונה דלהוי מקנה קונה כי היכי דליקני' ליה לדידיה, וזה הלשון צריך עיון דלכאורה נראה דעיקר הדבר הצריך טעם היינו למה יהיה הקונה קונה במאי שנותן סודר לחבירו אבל לשיקנה המקנה הסודר אין צריך טעם כיון דהקונה נותן לו להדיא, ועיין בש"מ בשם., הרי"ן מיג"ש ז"ל שנדחק בזה דלפי מאי שכתבתי דהיה ראוי שלא יקנה המקנה הסודר הואיל ונותנו לו תמורת חפץ וצריך ליתן דמים בעד החפץ ועל זה קאמר הגמרא דניחא ליה כי היכי דליקני ליה לדידיה קודם נתינת המעות ולפי זה היכא דכבר נתן דמים אין מקום לקנין חליפין וצ"ע עליו:
ולענ"ד היה נראה כך דהנה נראה דעיקר ענין חליפין הוא שזה נותן לזה מתנה קצת ועל ידי זה גם הוא מקנה לו מתנה מרובה אבל מתחלה צריך המקנה לקנות המתנה רגע אחד ועל ידי זה מקנה הוא להקונה אבל באותו רגע שהמקנה קונה הסודר עדיין לא קנה הקונה דהיינו לומר דשניהם באים יחד על ידי שזה קונה נקנה ממילא החפץ להקונה זה לא אמרינן, ויש ראיה לזה מרש"י ריש קידושין ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, ואפילו יהיב לה כלי שוה פרוטה אי אמר בלשון חליפין אינה מקודשת עד דאמר לשון קיחה או קנין או קידושין ע"כ וצריך לומר מ"ש אי אמר לשון חליפין או לשון קנין ע"כ דלשון חליפין הוא שבתחלה קונה זה ואח"כ מקנה ע"י זה להקונה ולשון קנין הוא שע"י זה שנותן לה חפץ נקנה לו בקבלת החפץ, וכיון דזכינו לדין דעיקר ענין חליפין הוא שהמקנה זוכה תחלה בהחפץ וכיון דאין רצון הקונה להקנות החפץ להמקנה רק שיקנה הוא תמורת זה חפץ אחר וכיון דעדיין לא קנה נראה דאף המקנה אינו קונה וע"ז הוצרך הגמרא לתרץ ניחא ליה לקונה דלהוי מקנה קונה כי היכי דליקניה ליה לדידיה פי' אף שבתחלה זכה המקנה ועדיין לא זכה הקונה מ"מ ניחא ליה בכך כי היכי שיוכל לחזור ולזכות לו:
ולפ"ז נראה מוכח דלא כהפ"י דס"ל אם הוי שוה הוי בתורת שוה כסף אף היכא דאמר לשון חליפין וא"כ קשה היכא דנתן לאשה כלי השו"פ ואמר לשון חליפין למה לא תהיה מקודשת מטעם שוה כסף הא באשה סגי בשו"פ א"ו מוכח דשני עניני קנינים הם וא"כ אף בשוה אי אמר לשון חליפין אין ראייה דקנה מתורת דמים אם לא שאמר להדיא בתורת דמים אבל סתם חליפין שוה בשוה נראה דל"מ בפירות זולת לשיטת ר"ת דמוכח מקרא דעל התמורה, רק אם נותן לו להדיא בתורת דמים בזה יש מקום לדברי הפ"י די"ל כיון דשוה כסף ככסף ממילא הוי כמו דמים:
אמנם קשה טובא בין לפ"מ דמשמע בפשיטות מהפ"י דאפילו בסתמא שוה בשוה הוי קנין כסף ובין לפמ"ש דא"א לומר כן רק היכא דפי' להדיא בתורת דמים מאי הוצרך הגמרא לשנוייה לרב נחמן יש דמים שהן כחליפין מטעם מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן הו"ל לשנוייה בפשיטות יש דמים שהם כחליפין בהחליף שוה בשוה דקונה מתורת שוה כסף משום דל"ש לומר נשרפו חיטך בעליה דאל"כ יאמר אידך נשרפו חליפך בעליה, ולא מבעיא לפי' הפ"י דס"ל דקושית הגמרא לר"נ קאי רק למאי דס"ד א"כ הו"ל לשנוייה דיש דמים שהן כחליפין משום דלא שייך נשרפו חיטך ולא משום מלתא דלא שכיחא אלא אפילו לפי' רש"י הו"מ לשנויה כל הנישום ומשום דמים קנה ולפום רהיטא נעלמה ממני כוונת הפ"י בזה דאין פי' לדבריו כלל וצ"ע, אמנם באמת קשה הא טעמא קאמר דהא קי"ל שוה כסף ככסף ונשרפה חיטך בעליה לא שייך דא"כ יאמר אידך נשרפו חיטך בעליה וא"כ למה לא יקנה:
שוב נתיישבתי דלפי מה שפי' הפ"י בגמרא בבעיא דחליפין ומקפיד עליהן דס"ל לגמרא דלא קנה וקשה למה לא יקנה מתורת דמים ונדחק כיון שמזכיר דמים לא חילקו רק באינו מזכיר דמים אף דהוי שוה קנה מתורת דמים ולא גזרו ואם כי לענ"ד הוא דחוק מאוד לחלק בזה מ"מ י"ל הקושיא הנ"ל ולומר דמש"ה ל"ש קנין דמים בשוה משום דלא חילקו וע"כ לא מצי הגמרא לאוקמי בתורת דמים משום דלא חלקו והוצרך לומר משום מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה אמנם כ"ז הוא דוחק מבואר ואינו מעלה ארוכה ליישב דברי הפ"י לשיטתו דס"ל היכא דאינו מזכיר דמים לא שייך לומר נשרפו חיטך וכו' א"כ הו"ל להגמרא לשנויי הכי וצע"ג:
ע"כ לולי דמסתפינא הוה אמינא מלתא חדתא דלענין קנין כסף צריך דוקא כסף ולא שוה כסף וטעמא דמלתא דהא דכסף קונה לר"י כתב הרי"ף דנפקא ליה משום דגופו קונה ממונו לא כש"כ והראשונים הקשו על זה הטעם וכתבו משום דרוב קנינים בכסף ורש"י כתב הטעם דיליף מונתן הכסף וקם לו דגבי הקדש, והנה לכל הטעמים יש להקשות מנ"ל למילף דכסף קונה דלמא כמו דמשיכה אינו קונה אף שהמוכר הוציא המטלטלין מרשותו אפילו הכי אינו קונה וצ"ל דכיון שלא נתן לו הכסף לא סמכה דעתו להקנות לו המטלטלין א"כ ה"נ נימא שהלוקח אינו סומך דעתו להקנות המעות להמוכר משום שמא לא יתן לו המטלטלין ואף שיש לחלק ולומר הואיל והמטלטלין הם בעין ע"כ סמכה דעתיה מ"מ מנ"ל הא ומכל הטעמים הנ"ל אין ראייה לסתור סברא זו לא מבעיא לטעם הרי"ף והראשונים הנ"ל מכש"כ דגופו קונה שם וודאי סמכא דעתו דכל מקום שימצאנו יאמר לו עבדי אתה ולא יוכל להשמט ממנו אבל במטלטלין יכול להשמט ולומר שנאבדו וכן לטעם רוב הקנינים היינו אשה ושדה וע"ע בכולם ל"ש לומר לא סמכה דעתו דהא קאי אשה ושדה ועבד משא"כ במטלטלין דלמא אין כסף קונה וכן לפי מ"ש רש"י דילפינן מונתן הכסף וקם לו י"ל דהתם וודאי סמכה דעתיה שהגזבר יתן לו המטלטלין משום דחזקה אין אדם חוטא ולא לו משא"כ בהדיוט מנ"ל דסמכא דעתיה דהלוקח להקנות המעות להמוכר כ"ז שלא משך המטלטלין:
ע"כ נ"ל טעמא דמלתא דס"ל לר"י דהנותן מעות למוכר בשביל חפץ אף דלא נגמר הקנין מ"מ כוונתו שיהיה מותר להשתמש במעות ושלא יהיה צריך להחזיר אותן מעות עצמם כיון דבמעות אין קפידא כ"כ ומסתמא דעתו שיגמור המקח ואף דלענין המקח ל"ה קנין גמור די"ל דלא סמכא דעתו שיתן לו החפץ מ"מ לענין זה מהני שיהיה רשות בידו להוציא המעות וא"כ כיון דכבר קנה המעות ממילא קנה הלוקח החפץ וליכא למימר לא סמכה דעתיה כמ"ש לעיל דהא המעות ממילא קנוי לו וע"כ קאמר שפיר ר"י דמעות קונה מהטעמים שכתבו המפורשים הנ"ל [ועיין במ"ש בסוגיא דנתנה לבלן להוכיח לסברא זו דאף אי מעות אינו קונה אפ"ה רשות בידו להוציאן מתירוץ הרי"ק על הרמב"ם ובמה שהארכתי שם בעזה"י להוכיח משיטת הרמב"ם דר"י ס"ל דניתן המעות להשתמש אף אי מעות אינו קונה וע"כ שפיר מסתבר ליה לר"י דמעות קונות עיי"ש]. וכיון דזכינו לדין שפיר מצינן לומר לר"י דוקא מעות קונות משום דליכא למימר לא סמכה דעתים דס"ס ניתן להוצאה משא"כ בחליפין שוה בשוה אפילו פי' להדיא בתורת דמים י"ל דלא קנה דהמקנה לא סמך דעתו להקנות כ"ז שלא נתן לו החפץ שרוצה לקנות ולא דמי למעות דס"ס ניתן להוצאה משא"כ בחפץ דאי לא קנה אין לו שום זכות בהחפץ, רק בחליפין ה"ט כדקאמר הגמרא דניחא ליה לקונה דלהוי מקנה קונה כי היכא דליקני ליה לדידיה וי"ל דהאי טעמא לא מהני רק בחליפין דעיקרא דמילתא משום מתנה אתינן עליה שזה נותן לזה מתנה וע"י זה חוזר ומקנה לזה משא"כ בתורת דמים י"ל דל"מ סברא זו וע"כ שפיר מצינן למימר דלא מהני שוה בשוה בתורת דמים אפילו אי פי' להדיא כדמוכח מכולה סוגיא דחליפין כמ"ש לעיל:
ולפ"ז תבנא לדיננא מ"ש לעיל די"ל דאפילו לר"נ א"צ להחזיר אותן המעות כמ"ש הש"ך בחו"מ (סי' רצ"ב) דלפמ"ש מש"ה מעות קונות משום דניתנו להשתמש ומשום זה קנה אותם המוכר וקשה הא לר"נ לא מהני היתר תשמיש לקנות אותם שא"צ להחזיר אותן המעות עצמם וכמ"ש החכ"צ אלא ודאי דאף לר"נ א"צ להחזיר המעות, אך לפמ"ש בסוגיא דבלן להוכיח לשיטת הרמב"ם דהכא אף לר"נ מעל משום היתר תשמיש וצ"ל דהיתר תשמיש דהכא עדיף או לסברת הר"ן יש לדמותו למעות אבידה דלא שייך לומר שמא יבא פתאום לקחת המעות די"ל מסתמא סמכה דעתיה שלא יחזור בו ויקבל מי שפרע וע"כ אף לר"נ חייב באונסין וע"כ מעל הלוקח והיכא דחייב באונסין וודאי מוכח דא"צ להחזיר אותן המעות דאל"כ מנ"ל לר"נ להקשות לר"ה מאי אריא הוציא וכמ"ש בתחלת דברינו וכן כתב התומים או ע"פ הסברא שכתבתי לעיל דה"ט דר"נ דאמר נאנסו לא משום דהתחלת הנתינה היה רק לטובת המפקיד משא"כ במכר דל"ש זה דלא היה צריך לשמירת המעות וע"כ מודה ר"נ דחייב אפילו באונסין ומעל הלוקח משא"כ לפ"מ שכתבו התוספות הואיל ובלא זה הוא שומר שכר וזה לא שייך כאן א"ו צ"ל לשיטה זו דאף לר"נ א"צ להחזיר אותן המעות עצמם:
אחרי כותבי זאת ראיתי בבעה"מ שכתב להדיא בדמים ומקפיד עליהם י"ל דקנה משום דמעות קונות ולא אמרינן שמא יאמר נשרפו חיטך וכו' משום דהוי מלתא דלא שכיחא לא גזרו, והרמב"ן השיג עליו וס"ל דלא קנה משום שמא יאמר וכו' עיי"ש וזה דלא כדברי הפ"י וכ"כ הנ"י דבשוה ל"ש לומר נשרפו חיטך וכו' דא"כ יאמר אידך נשרפו חיטך וכו' עכ"פ ראיתי שלא נחתו לסברא זו שכתבתי די"ל דשוה כסף אינו קונה בתורת כסף במטלטלין:
אמנם מצאתי סעד לדברי בירושלמי דאיתא התם ר"י ס"ל ערבון כנגד כולו מוסרין אותו למי שפרע מודה ר"י בנותן טבעת לערבון שאין מוסרין למי שפרע וקשה טעמא מאי ולפי מ"ש א"ש דלר"י עיקר מי שפרע הוא הואיל והוא קנין דאורייתא ובשוה כסף י"ל דל"ה קנין דאורייתא וע"כ אין מוסרין אותו למי שפרט וראיתי בש"מ בסוגיא דערבון שהביא זה הירושלמי והוסיף בו דברים מ"ש מדינר דינר עשוי להשתנות ופי' הוא דהיינו שבסוף נותן אותו לתורת פרעון יעיי"ש שכ' ליישב שיטת רש"י והנה בגי' הירושלמי שראיתי לא ראיתי דברים אלו, ואף לפי גי' זו נראה לענ"ד דיש לפרש כוונתו על פי מאי שכתבתי דינר עשוי להשתנות היינו שניתן להוצאה ועל כן זכה בו המוכר והוי התחלת קנין משא"כ טבעת דאין כאן התחלת קנין כמו שכתבתי לעיל ולפי עניית דעתי סובל יותר הלשון עשוי להשתנות מה שפי' בו ממה שפירש בו הש"מ ועיין היטב בכל זה:
ובמ"ש לעיל נתיישב לי מאי דהוי קשיא לן בהא דקיימא לן בקידושין (דף ז') הילך מנה ואקדש אני לך דאם הוא אדם חשוב מקודשת בהאי הנאה דמקבל מינה וללוי היינו חליפין, ובריש קידושין (דף ג') אמרינן למעוטי חליפין ואפילו היכא דשוה פרוטה כמו שכתב רש"י התם וא"כ הו"ל להפוסקים להוכיח מזה דלא קיימא לן כלוי, אך לפי מאי שכתבתי לחלק בין לשון דמים ללשון חליפין אין ראייה דיש לומר דהתם מיירי בלשון דמים משום הכי אינו ענין לחליפין ומהני אף ללוי:
עוד נתיישב לי עפה"ד שכתבתי לעיל מה שכתבו התוס' בגיטין (דף ל"ט ע"ב ד"ה משום) על רש"י דס"ל למ"ד בכליו של מקנה כש"כ בכליו של קונה וכתבו התוס' שכן פירש"י בב"מ ונראה שכוונו התוס' למאי שפירש רש"י ללוי מי סברת גלימא מקנו ליה וכו' בהאי הנאה ופירש רש"י דהאי הנאה שוה ליה כאלו קבל ממנו חפץ עיין שם, ומזה משמע דקבלת חפץ מהקונה וודאי מהני אמנם לפי מה שכתבתי לפרש לשון הגמרא ניחא ליה דלהוי מקנה קונה דצריך הגמרא לפרש דבר זה כיון דהמקנה צריך לקנות קודם וזה לא גמר ואקנו ליה עד שיקנה הוא ע"כ צריך לומר דניחא ליה כי היכי דלקניה ליה לדידיה ואם כן אין ראייה מרש"י דיש לומר דנהי דמשום הכי קונה בכליו של מקנה משום דהוי כאלו קבל וזכה בחפץ של הקונה דמיד שקבל הקונה זכה הוא בהנאה זו שקבל ממנו משא"כ כליו של קונה יש לומר דלא מהני משום דלא זכה ולא אמרינן סברת הגמרא ללוי דניחא ליה דלהוי מקנה קונה:
ועיין בקידושין (דף מ"ז ע"ב) דלר"מ מלוה ברשות בעלים לחזרה משום הכי מקודשת ונראה לכאורה דצריך להחזיר אותן המעות עצמם דאל"כ הדר הוה ליה כהלואה ואמאי מקודשת, ולכאורה קשה וכי גרע ממפקיד מעות מותרין וצריך לומר דבאמת לר"מ דסבירא ליה מלוה ברשות בעלים אף במפקיד צריך להחזיר אותן המעות רק לדידן דקיימא לן דמלוה לא הוי ברשות בעלים יש לומר דה"ה מפקיד מעות מותרין נעשין תיכף כמלוה ולשיטת הש"ך דאף לר"נ אין צריך להחזיר אותן המעות אף דלא נעשין כמלוה דהא סבירא ליה נאנסו לא אם כן קשה הדבר לומר לר"מ דאף במלוה צריך להחזיר אותן המעות וצ"ל דאף דא"צ להחזיר אותן המעות לר"מ אפילו הכי לא דמי למלוה כיון דבתורת פקדון אתי לידיה וצריך עיון דס"ס הוי מלוה הואיל דאין צריך להחזיר אותן המעות [ולפ"ז תמוה לכאורה דאמר התם אלא הא דאמר ר"ה השואל קורדם וכו' לימא כתנאי אמר לשמעתיה וקשה לפום ס"ד דלא אסיק אדעתיה התירוץ הוה ליה לאקשויי דר"ה אדר"ה מה דאמר הכא אפילו נאנסו דמוכח לשיטתו דאין צריך להחזיר אותן המעות גם לפי תירוץ הגמרא קשה על ר"ה דהכא דכתנאי אמר לשמעתיה ומזה סיוע למה דכתבינן לעיל דיש לומר דלא כשיטת התוספות רק דקושית הגמרא דהוה ליה למעול לפי טובת הנאה ודוק]:
ולפ"ז יש לתרץ קושית התוספות במעילה (דף כ"א) שהקשו למה לא הקשה הגמרא ממתניתין כמו שהיא שנויה שם, והר"י קורקס כתב דקושיית הגמרא הוא מברייתא, וקשה למה לא הקשה הגמרא ממתניתין ולפי מאי שכתבו התוספות דקושית הגמרא הוא משום דאין צריך להחזיר אותן המעות, ולפי זה יש לומר דלא הו"מ לאקשויי ממתניתין דקתני מותרין ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל דמשמע דקודם שהוציא עדיין הוי הקדש ולר"ה אפילו לכתחלה מותר להוציא, ולפי זה יש לומר דמתניתין דהתם אתיא כר"מ כדקתני התם להדיא בסיומא דמתניתין דברי ר"מ ולר"מ וודאי דצריך להחזיר אותן המעות כיון דסבירא ליה מלוה ברשות בעלים לחזרה וע"כ אתי שפיר דקתני הוציא משא"כ הברייתא לא רצה הגמרא לאוקמי כר"מ כיון דלא קיימא לן הכי ודוק היטב:
שם בא"ד הקשו דמוכח דקיימא לן כרבה דלר"י צריך לומר דהיתר תשמיש מחייב באונסין ואנן קיימא לן כר"נ דנאנסו לא דאין סברא לומר הואיל ובלא זה הוא שומר שכר דאטו אם יוסיפו לו פרוטה יהיה שואל עיין שם, ולענ"ד נראה הסברא נכונה דיש לומר וודאי היתר תשמיש מקרי כל הנאה שלו רק דבפקדון גם הבעלים צריכין שישתמש בו הנפקד כיון דרוצים להפקיד המעות ואולי בלא היתר תשמיש לא היה מקבל הפקדון וכיון דגם המפקיד צריך להיתר תשמיש תו לא מקרי כל הנאה שלו לגבי הנפקד אבל באבידה דבע"כ שעבדיה רחמנא והוי שומר שכר אף בלא היתר תשמיש א"כ הנאת התשמיש הוא רק להמוצא וע"כ הוי כל הנאה שלו והוי שואל כן נראה לפי עניית דעתי נכון ודוק ועיין בנ"י בסוגיא דש"י צריכה חסרון ראייה לסברא זו [ועל פי סברא זו אתי שפיר מה דקשה לכאורה מנא ליה לר"נ להקשות לר"ה לדידך מאי אריא הוציא דלמא ר"ה סבירא ליה דצריך להחזיר המעות עצמן רק דהוי שומר שכר משום כל הנאה שלו ולפי מאי שכתבתי אתי שפיר דפשיטא לר"נ דלא מיקרי כל הנאה שלו וע"כ דטעמא דר"ה משום דחשבינן ליה כאלו כבר הוציא המעות וע"כ ממילא דאין צריך להחזיר המעות עצמם ועל כן הקשה שפיר ועיין לקמן (דף מ"ג) ברש"י דמשום הכי הוי שואל הואיל וסמך עליו להוציאן ולכאורה נראה דסברא זו לא שייך רק בשולחני דוודאי צריך למעות משא"כ בבעל הבית דנהי דמותר להשתמש מ"מ מנא ידעינן דסמך אליו דלמא אינו צריך למעות, ויש ראייה מזה לתירוץ הר"ן דהכא במעות עבידה הואיל ויהיה מונח זמן מרובה שאני וע"כ אף בעל הבית נעשה שואל ואתי שפיר דלולי זאת קשה טובא מדין דמי אבידה דמיירי בכל אדם אפילו בבעל הבית וא"כ אף לר"ה למה יהיה נעשה שואל דמנא ליה שרוצה להשתמש וע"כ לבא לסברת הר"ן אפילו לר"ה ועל כן יש לומר שפיר דבזה אף ר"נ מודה דוודאי ישתמש בו וסומך דעתו עליו ודוק היטב] ועיין בנ"י שהביא בשם הר"ן ליישב קושית התוספות הנ"ל דבאבידה מסתמא ישתמש כיון דאינו יודע של מי הוא עיין שם, ולפי זה יש לתרץ קושיית התוספות דלקמן לפיכך דר"ט למה לי שהקשו הא צריך לאשמועינן דהיתר תשמיש מחייב באונסין ולפירוש הר"ן יש לומר דקושיית הגמרא דזה לא תלוי בפלוגתא דר"ט ור"ע ואי לאשמועינן דחייב באונסין הו"ל לאשמעינן במפקיד מעות מותרין דהיתר תשמיש מחייב באונסין וע"ז משני דהיתר תשמיש בעלמא אינו מחייב באונסין רק דהכא שאני כיון דשרי ליה רבנן לאשתמושי כמאן דאשתמש דמי כסברת הר"ן הנ"ל דמשום הכי הוי כמאן דאשתמש דוודאי ישתמש כיון דאינו יודע של מי הוא אבל בפקדון דליכא למימר דהוי כמאן דאשתמש דלא ברירא מלתא דישתמש יש לומר באמת דלא הוי רק שומר שכר וע"כ הוצרך ר' טרפון לאשמעינן רק במעות אבידה, ומדוקדק בזה לשון הגמרא כיון דשרי רבנן לאשתמושי ביה כמאן דאשתמש דמי דהוא לכאורה שפת יתר ולפמ"ש א"ש ודוק: