חמדת שלמה על בבא מציעא· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף י:
תוספות ד"ה אי בעי כתבו דבשוגג יש שליח לד"ע וראי' מנתנו לבכורות בנו וסבירא ליה דקאי על הגנב וכמ"ש רשיי בב"ק והנ"י חולק עיין שם, ועיין בש"ך ח"מ (סימן שמ"ח) כתב להוכיח דע"כ אין זה הכרח לומר דנתנו לבכורות בנו קאי על הגנב דא"כ קשה על המקשה שהקשה על ר"ל דאמר חצר משום שלוחו אתרבאי מברייתא דאם המצא תמצא א"כ מצינו שליח לדבר עבירה ולא סבר לחלק כתירוץ הגמרא שאני חצר דבע"כ מותיב בה או דלא הוי בר חיובא, ולפ"ז וודאי בשוגג אמרינן אין שליח לדבר עבירה דלא גרע מחצר וא"כ קשה לימא לנפשיה דקשה לדידיה מתניתין דנתנו לבכורת בנו וע"כ לפרש כאידך פירושים וא"כ אין הכרח אליבא דאמת לפרש כפירוש התוספות ע"כ, ולכאורה היא קושיא עצומה על שיטת רש"י ותוספות, ולענ"ד נראה ליישב בעזה"י עפ"מ שנתחבטו הגדולים בתשובת נודע ביהודה היכא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה אי אמרינן דכל המעשה בטל או דלא הוי רק לענין חיוב המשלח, והגאון מהר"י שם היה רוצה לומר דתלי בשני תירוצי תוספות כאן ד"ה כהן שאמר לישראל שכתבו בתירוץ השני דנ"מ לענין הקידושין אי הוי קידושין או לא משמע דלתירוץ הראשון אף דאמרינן אין שליח לדבר עבירה היינו לענין שלא יתחייב המשלח אבל המעשה קיים, ועיין בש"מ שכתב כן בשם הר"פ ובשם תו' שאנץ די"ל דקדושין הוי קדושין רק דנ"מ אם חייב המשלח או לא, א"כ משמע דפליגא לענין המעשה אי בטל או לא יעיי"ש, ועיין בשעה"מ (סוף הלכות מעילה) שכתב דאף בתירוץ הראשון שכתבו התוספות דנ"מ אם בעל אחר כך ס"ל ג"כ בפשיטות דהמעשה בטל רק דלשון הגמרא מחייב שולחו משמע דנ"מ לענין חיוב ע"כ הצרכו לומר בתירוץ הראשון דנ"מ בבעל אחר כך:
ונלענ"ד להוכיח דתוספות סבירא להו ע"כ דהמעשה בטל ממה שהקשו התוספות בפשיטות מנתנו לבכורת בנו ומשכו רשות בעלים ומת חייב נימא אין שליח לדבר עבירה, ולענ"ד נראה פשוט הא דגנב חייב באחריות לא משום עונש העבירה רק כיון דרוצה לקנות קם ליה ברשותיה ולא גרע משואל וצריך לעשות השבה מעלייתא וגם אפילו לטיבותא דגנב קם ליה ברשותיה דקני ביאוש ובשינוי ולולי שהיה עומד ברשותו לא הוי קניא ליה בייאוש ובשינוי ולהכי קרקע דאינה נגזלת אינו קנוי לגזלן בשום יאוש הואיל ועומדת ברשות בעלים וכמ"ש רש"י בסוכה בסוגיא דאוונכרי, וכן מוכח בתמורה דמקשה התם על רבא דסבירא ליה אי עבד לא מהני דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזילה ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזילה, ולכאורה קשה דהא אפילו שינוי דממילא קנה כגון טלה ונעשה איל וא"כ היאך שייך לא מהני דהא כתבו התוספות בצור אוזן בכור לא שייך לומר א"ע ל"מ כיון דאפילו בנפל מום ממילא הוי מום וא"כ קשה בשינוי נמי נימא הכי, וצ"ל דקושיית הגמרא דהא דשינוי קונה הוא משום דקיימא ברשות הגזלן ואי נימא דל"מ לא קם ליה ברשות הגזלן וע"כ דמהני מה שמשכו לגזילה להיות קם ברשותי' וכמו דאמרינן בעלמא מדאגביה קניא וע"כ הוצרך לשנויי שאני הכא דא"ר אשר גזל כמו שגזל ע"כ מוכח דקם ליה ברשותיה וע"כ ממילא חייב באחריות, ומהני ליה נמי לקנות ביאוש ושינוי, ולפ"ז קשה על, קושיית התוספות מנתנו לבכורת בנו הא התם לא מיירי רק מתשלומין אם מת לאחר שמשכו וזה משום הקנין הואיל וקם ברשותו לאו משום עונש העבירה ואי נימא דלא אמרינן אין שליח לדבר עבירה רק להתחייב המשלח אבל הקנין נעשה אפילו ע"י שליח לדבר עבירה א"כ התם קנה הגניבה וממילא חייב באחריות ואינו ענין כלל לאין שליח לדבר עבירה, בשלמא המקשן הקשה שפיר מאם המצא תמצא וכו' א"כ מצינו שליח לדבר עבירה דהתם קאי על תשלומי כפל כמ"ש שם בסיפא דקרא איים שנים ישלם ע"כ הקשה שפיר דזה עונש העבירה נימא אין שליח לדבר עבירה, אבל קושיית התוספות מנתנו לבכורת בנו דמיירי לענין חיוב הגניבה עצמה וזה מטעם קנין ואי נימא דהמעשה קיים אינו ענין כלל לאין שליח לדבר עבירה, אלא וודאי מוכח דתוספות סבירא להו בפשיטות דאי אמרינן אין שליח לדבר עבירה אף המעשה בטל ע"כ הקשו התוספות דאין לחייבו כלל דלא קנה הגניבה כיון דאין שליח לדבר עבירה וע"כ המעשה בטל ולא קם ברשותו לענין אונסין, ודוחק לומר דקושיית התוספות לפי תירוץ השני לקמן דהמעשה בטל מדהקשו סתמא ולא הזכירו מזה כלל, ע"כ מוכח דתוספות סבירא להו בפשיטות דהמעשה בטל וע"כ הוצרכו לתרץ כמו שתירצו:
ולפ"ז יש לתרץ קושיית הש"ך לפירוש רש"י ותוספות דנתנו לבכורת בנו קאי על הגנב א"כ הו"ל להמקשן להקשות אכולי עלמא ממתניתין דנתנו לבכורת בנו, ולפמ"ש היה אפשר לתרץ בפשיטות דלא הו"מ להקשות ממתני' א"כ מצינו שליח לדבר עבירה דהו"מ לתרוצי דהא דאין שליח לדבר עבירה הוא רק לענין חיוב המשלח אבל המעשה קיים, אך לפי זה קשה אליבא דאמת מנא ליה דהמעשה בטל כיון דהמקשה ע"כ היה סבר דהמעשה קיים, אמנם נראה לי דהא צריך להבין האיך אפשר לומר דלענין חיוב המשלח ל"ה שליחות והמעשה קיים א"כ נעשה בלא שליחות ואיך אפשר להתקיים וכן תמה שם בשעה"מ עיין שם, ולענ"ד נראה דאפשר לומר כיון דהא דאין שליח לדבר עבירה הוא משני כתובים או דיליף משחוטי חוץ וכמ"ש התוספ' י"ל מה דאפשר למעט להיות יוצא מן הכלל של כל התורה כולה דמהני שליחות יש למעט, וע"כ י"ל דלענין חיוב המשלח כיון דלא עשאו בעצמו ממש לא חייבו רחמנא ולענין החיוב לא אמרינן שיתחייב כאלו עשאו בעצמו ואף שהענין יש לו קיום על ידי השליח מ"מ אין האיסור חמור כל כך הואיל ולא נגמר על ידו ממש וזה ברור בסברא שיש לחלק כן, אך לפי תירוץ הגמרא היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דהשליח בר חיובא אבל היכא דלא הוי בר חיובא לא וע"כ כהן שאמר לישראל לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה שוב לא מצי למימר דהיכא דהוא בר חיובא פטור המשלח הואיל ולא עשאו בעצמו ולא נגמר על ידו א"כ אפילו אמר לישראל נמי דסוף סוף לא נגמר על ידו ואין להתעקש ולומר דבאמר לישראל וודאי יעשה ע"כ הוי כאלו הוא עשאו, דז"א דהא עכ"פ עובר משום לפני עור לא תתן מכשול וע"כ לומר דהגריעותא מצד השליח הואיל והוא ב"ח ומצווה ג"כ אין לו להעשות שליח בזה ע"כ ממילא השליחות בטל לגמרי, והנה למ"ד אי בעי עביד הוה מצי למימר דהשליחות מהני לגוף הענין רק דאין המשלח חייב הואיל ולא נגמר על ידו דהא אי בעי השליח לא עביד, רק לפ"ז הוה ליה להגמרא לומר איכא בינייהו בפשיטות לענין קיום המעשה ע"כ מוכח דלכ"ע המעשה בטל וע"כ סבירא להו להתוס' אליבא דאמת דהמעשה בטל וע"כ הקשו שפיר מנתנו לבכורת בנו, אבל המקשן דלא אסיק אדעתיה החילוקים הנ"ל דתלי בבר חיובא או אי בעי עביד ולפ"ז שפיר הוי מצינן למימר דעיקר הטעם לאין שליח לדבר עבירה הוא הואיל ולא נעשה על ידו ממש רק דכח השליח מעורב בו בזה לא חייבה התורה להמשלח כיון דלא נעשה ע"י ממש ושפיר הוה מצי למימר דהמעשה קיים, וע"כ לא הוי מצי להקשות מנתנו לבכורת בנו דלפי ס"ד הוה מצי למימר דהמעשה קיים, וע"כ חייב התם באחריות וע"כ הקשה מאם המצא תמצא דמיירי לענין כפל [ואף דעדיין יש לגמגם קצת דלענין חיוב המשלח הוי הסברא פשוטה לחלק דבחצר דבע"כ מותיב בה הוי כאלו נגמר על ידו, ונראה דאין זה קושיא כל כך די"ל דהוי ס"ל דסוף סוף הוי כח שליחות מעורב בו ואינו דומה לדבר הנעשה בידו. וע"כ צ"ל כן לשיטת תוספות שאנץ דהוי ס"ל די"ל באמת כל ענין אין שליח לדבר עבירה לא הוי רק לחיוב המשלח אבל המעשה קיים וע"כ הטעם הואיל ואין המעשה נגמר ע"י ממש פטור המשלח ואפילו הכי הקשה מחצר ולא אסיק אדעתיה לומר שאני חצר דבע"כ מותיב בה] ואין להקשות על הסברא הנ"ל שכתבתי דחיוב אחריות של גנב אינו משום עונש העבירה רק בשביל הקנין דקם ליה ברשותו א"כ בשליחות יד נמי נימא הכי דלא הוי רק להתחייב באונסין ואמאי צריך קרא לרבות שליח כדאיתא בקדושין דמשום זה הוי שני כתובים וכדאיתא במתניתין לקמן על כל דבר פשע לרבות אמר לשלוחו, אמנם נראה פשוט דלא דמי כלל דשליחות יד הוי חיוב כיון דאין מתכוון לגזלו וכדאיתא בש"ע (סימן רצ"ב) ועיין בש"מ (פרק המפקיד) על מתניתין דהמפקיד חביות החילוק שבין גזלן ושליחות יד וע"כ הוא דווקא בשומרין וזה פשוט. היוצא מזה שכתבנו להוכיח מקושיית התוספות דס"ל בפשיטות דאף המעשה בטל משום אין שליח לדבר עבירה, ולכאורה היה מקום לסייע שיטת הסוברים דהמעשה קיים מחמת קושיית התוספות, אי נימא כשיטת רוב הפוסקים דאף בשוגג שייך אין שליח לדבר עבירה ונאמר כפירוש רש"י בנתנו לבכורת בנו דקאי על הגנב, וע"כ כדי לתרץ קושיית התוספות דאין שליח לדבר עבירה היה מוכח דהמעשה קיים:
אמנם נראה לי להוכיח על פי סברא זו דמוכח ע"כ דהמעשה בטל ממה דדחי רבא לעיל לעולם המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והכא שאני משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה תדע דאלו אמר לחבירו צא וגנוב לי פטור ושותפין שגנבו חייבין מ"ט לאו משום דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, ואי נימא היכא דאין שליח לדבר עבירה המעשה קיים ולפי הסברא שכתבתי לעיל דלפ"ז אפילו בצא וגנוב לי קנה הגניבה רק דפטור מכפל משום דאין לחייב המשלח הואיל ונעשה ע"י שליח א"כ מה ראייה מייתי דשותפין שגנבו חייבין משום מיגו דזכי לנפשיה הא הזכיה נעשה אפילו באומר צא וגנוב לי ואינו ענין כלל למיגו דזכי לנפשיה, אלא וודאי דמשום אין שליח לדבר עבירה המעשה בטל ובאומר צא וגנוב לי לא קנה כלל ונפקא מינה לחייב באחריות או שיוכל אח"כ לקנות ביאוש ושינוי וכמ"ש לעיל וע"כ הוכיח רבא משותפין שגנבו דחייבין מוכח דאמרינן דקניא ליה משום מיגו דזכי לנפשיה ואתי שפיר, ולדעתי ראייה זו ברורה להוכיח דע"כ משום אין שליח לדבר עבירה המעשה בטל באין גמגום כלל, וכן נראה להוכיח מתשובת רש"י מובא ביו"ד (סי' קס"ז) ברבית על ידי שליח דמשום אין שליח לדבר עבירה לא הוי ריבית הבאה מיד לוה ליד מלוה ולפי זה ע"כ מוכח דהשליחות בטל לגמרי וע"כ הלוה אינו מתחייב לבעל המעות כלל רק להשליח והשליח אינו חייב הריבית להמלוה שהוא לא התחייב עצמו בריבית אבל אי נימא דהמעשה קיים הוי ריבית הבאה מיד לוה למלוה ועיין בש"ך שם ודוק היטב:
ולפמ"ש בעזה"י בחי' קידושין (דף מ"ב) לתרץ קושיית הטורי אבן והשעה"מ דהיאך אפשר למילף מעילה מתרומה דיש שליח לדבר עבירה הא בתרומה גופיה אשכחן דאין שליח כגון בעשה שליח לתרום מן הרעה על היפה, וע"כ דהילפותא הוא דעכ"פ שייך ע"י שליח, ואי נימא דבשוגג יש שליח לדבר עבירה א"כ במעילה נמי אשכחן בשוגג ונסתר תי' התוספות בקידושין מנזכר השליח, וכתבתי ליישב ע"פ שיטת הסוברים דהמעשה קיים א"כ בתרומה לעולם הוי תרומה והא דילפינן חטא חטא מתרומה הוא ממה דכתיב ולא תשא עליו חטא הנאמר באכילת תרומה וזה הוי אפילו בעשה שליח לתרום מן הרעה על היפה דסוף סוף הוי תרומה וחייב על אכילתה וילפינן שפיר ה"ה מעילה שייך לעולם אפילו בנזכר השליח כתירוץ התוספות ולפמ"ש כאן להוכיח דהמעשה בטל נסתר תירוץ הנ"ל ודוק היטב:
והנה זה זמן רב עלה ע"ד להוכיח דהמעשה בטל מסוגיא דתמורה דמקשה לרבא דס"ל כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ממתניתין כל מקום שיש קידושין ויש עבירה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מוכח דמהני, והיה ק"ל דלמא מיירי בקדשה על ידי שליח בר חיובא דאין שליח לד"ע וכיון דאין המשלח חייב לא שייך לומר כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד ואפילו הכי שייך יש עבירה דהביאה אח"כ היא העבירה כמו ממזרת ונתינה לישראל דאין הקידושין עצמם עבירה רק הביאה ואפ"ה תני התם בכלל יש קידושין ויש עבירה, ולכאורה הייתי רוצה לומר דנהי דאין המשלח חייב בדיני אדם מ"מ בדיני שמים וודאי חייב כמו דס"ל לשמאי הזקן באומר לחבירו צא והרוג את הנפש אע"ג דאין שלד"ע מ"מ בדיני שמים חייב וי"ל דשייך כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד א"ע ל"מ, אך מהתם אין ראייה די"ל דהוי משום גרם בנזקין דלא שייך בקדושי אלמנה לכהן גדול, אך למ"ש כאן דע"כ הא דהמעשה קיים ואפילו הכי הוא פטור ע"כ כיון דלא עשאו ממש הוי כעין לאו שאין בו מעשה ואע"ג דבדבורא עביד מעשה י"ל דכיון דכח אחר מעורב בו פטור עכ"פ בדיני שמים וודאי ראוי לחייב ואדרבא י"ל דגרע מצא והרוג את הנפש דהתם אין להעבירה ענין לשליחותו לומר שהוא העושה, משא"כ בזה דע"כ מיקרי הוא העושה דלולי זאת אין מקום להקדושין רק דאפילו הכי י"ל דליכא לחיובו הואיל וסוף סוף נגמר ע"י אחר מ"מ אסור הוא בוודאי לעשות כן וחייב בדיני שמים ע"כ שפיר הוא בכלל כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומכש"כ למ"ש במק"א (בחי' ליבמות דף ק"ג) דעיקר ענין כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הוא, הואי ודבר זה מתועב בעיני המקום מהכ"ת יהא קיום להענין, ע"כ אף בזה אתי שפיר כיון דסוף סוף הקדושין מנועים מצד הדין י"ל דל"מ ובלא זה ע"כ לומר כן דאי נימא דעל ידי שליח אין כאן איסור כלל ולא הוי בכלל כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד א"כ איך שייך לומר אין שליח לדבר עבירה משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אי נימא דעל ידי שליח אין איסור כלל, ואדרבה נימא יש שליח, ואי יש שליח הדר הוי ליה לדבר עבירה, וא"כ הוי תרתי דסתרי וכבר נתקשיתי בזה, עיין בחי' קדושין, ולמ"ש כאן א"ש דעכ"פ איסור הוי אלא דאין חייב ושייך שפיר כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ונסתר הראיה הנ"ל, אך מ"ש כאן נראה דמוכח מהוכחת רבא משותפין שגנבו דהמעשה בטל, ועיין סנהדרין (דף ע"ב) סוגיא דבא במחתרת דרב ס"ל אפילו איתנהו אינו חייב להחזיר וטעמיה דרב דהא יש לו דמים ונאנסו חייב ועיין שם היטב בפירוש רש"י, ואי נימא דקנין הגנב הוא רק הואיל וחייב באונסין אם כן התם דאין חייב באונסין נימא דלא קנה כלל אלא וודאי מוכח דהקנין הוא ענין בפני עצמו, וע"כ על ידי זה ממילא חייב באונסין והתם דליכא חיוב משום קלב"ם מכל מקום הקנין במקומו עומד ומוכח כמ"ש לעיל דבגנב יש קנין זולת החיוב ומוכח כמ"ש דהיכא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה המעשה בטל, ואע"ג דלא קי"ל התם כרב הוא מטעמא אחרינא כדאיתא התם דסבירא לן דלא קנה לגמרי אבל עיקר סברת רב דמוכח מיניה דהקנין הוא ענין בפני עצמו לא נדחית וזה ברור ודוק:
וע"פ סוגיא זו נתיישב לי בעזה"י מה דהוי תמוה לי בסוגיא דתמורה דמקשה לרבא דסבירא ליה אי עביד לא מהני ממתניתין דהגוזל עצים ועשאן כלים דמוכח דשינוי קונה ומשני דנפ"ל מאשר גזל, ולכאורה אינו מובן דמה ס"ד לומר דמשום דמהני מש"ה שינוי קונה דמשום הכי הוי ניחא ליה לאביי ילפותא בלא דאשר גזל מהי תיתא הא והיאך יכול לזכות בדבר של חבירו דהא ודאי אף אם מהני צריך להחזיר הגזילה כדכתיב והשיב את הגזילה ומנ"ל דשינוי קונה, וע"פ סוגיא דסנהדרין הנ"ל י"ל על נכון די"ל דס"ד דגמרא כסברת רב דס"ל בדמים קנינהו אפי' איתנהו וע"כ מטעם שהחפץ הוא שלו רק מה שצריך להחזיר הוא בתורת גוביינא דב"ד כמו משאר נכסים וכמו שכתב רש"י, ואע"ג דצריך להחזיר החפץ עצמו וא"י לומר שרוצה לשלם דמים, ע"כ היינו טעמא דכל זמן שהוא בעין זהו התשלומין מה שמחזיר החפץ אבל לעולם הוי רק בתורת גוביינא דב"ד, וע"כ אתי שפיר דשינוי קונה דכיון שנשתנה הוי כמו חפץ אחר, אבל לרבא דסבירא ליה אי עביד לא מהני אין סברא כלל שיקנה הגזילה וע"כ הא דמשלם הוי רק חזרה בעלמא וכמו דסבירא ליה באמת רבא התם דלא כרב ע"כ אין סברא כלל דשינוי יהיה קונה, וע"כ הוצרך לתרץ משום אשר גזל, ולפ"ז מוכח לאביי דסבירא ליה כרב התם דאפילו איתנהו ויהיה מוכח מזה דהר"מ פסק כרבא מדפסק במחתרת דלא כרב רק כרבא שם מוכח דסבירא ליה אי עביד לא מהני: