חמדת שלמה על בבא מציעא· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף ו.
אביי אמר שמא ספק מלוה ישינה י"ל עליו וכ' התוס' דבוודאי חשוד לא אמרינן הכי דמשום הכי כופר בפקדון פסול לעדות וצריך להבין טעמא, ועיין בש"מ מ"ש בשם הרא"ש וכך למדתי ג"כ ת"ל, ונראה דאפשר עוד לומר כיון דחזינן דהתורה חייבה שבועה במודה במקצת מוכרח לומר דטענת התובע עדיף ומשום הכי אמרינן אפילו מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ולפ"ז י"ל דנהי דנאמן הנתבע בשבועה מ"מ כל כמה דלא נשבע רק דנימא מגו דחשוד אממונא דהיינו דהכפירה יהיה כמו שנשבע וכמ"ש לעיל בדר"ח קמייתא יותר מסתבר לומר דלא ישבע כדי להחזיק טענת התובע שהיא מאמתת יותר מצד דין תה"ק וע"כ אמרינן ספק מלוה ישינה יש לו עליו, אבל בכופר בפקדון אי אמרינן דלא היה לו מלוה ישינה נפסל מחמת הכפירה ובאמת אין כפירת הממון כמו שבועה רק דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ממילא אין לנו ראייה לומר ספק מלוה ישינה י"ל עליו, ואף די"ל להעמידו על חזקת כשרות נימא ספק מ"י יש לו עליו, י"ל כיון דסוף סוף שלא כדין עבד לכפור בפקדון משום ספק מ"י איתרע חזקת כשרות, ויש לעיין בזה על קושיית העולם היאך שייך לומר מגו דאי בעי כפר הכל דלמא אין לו מלוה ישינה רק על המקצת ודוק:
שם גמרא ולא אמרינן תפיס ממנא מספיקא משתבע נמי מספיקא וצ"ע דלענין שבועה הוי וודאי שבועת שקר מה שנשבע שהטלית שלו כיון שהטלית בוודאי אינו שלו ומדברי רש"י נראה הואיל שיש לו שעבוד עליו הוי כדידיה, אך צ"ע היאך יכול לישבע שגוף הטלית הוא שלו ולפחות הוי שבועת ביטוי לשקר, אחר כך ראיתי בתומים שהקשה כן, ועיין שם מ"ש דנ"מ היכא שתבעו מנה לי בידך והוא משיב יש לי בידך כנגדו דאז שפיר משתבע מספיקא והוא נכון, אך בפירוש הגמרא הוא סתום קצת, ולענ"ד אפ"ל כך דהא דאמרינן מיגו דחשוד אממונא וכו' אף דבוודאי שבועה חמורה מאיסור גזל וכמ"ש התוספות שכל העולם נזדעזע וכו' אפילו הכי כיון דגם בממון איכא איסורא דלא תגזול ס"ל להגמרא דכיון דחשדינן ליה שיעשה איסור בשביל ממון א"כ מאן מפיס דשבועה חמירא ליה, דבשלמא אלו לא היה איסור לענין ממון הוי אמרינן דלא נחשדו ישראל לעבור על איסור וע"כ רמי רחמנא שבועה עלי', אבל עכשיו דאף בממון יש איסור א"כ מה גדר וגבול יש בזה לומר דחשדינן ליה על איסור קל ועל איסור חמור לא חשדינן ליה, ואף דבאמת הדין כך דחשוד על דבר קל אינו חשוד על דבר חמור, מ"מ כיון דלא ידעינן אם הוא חשוד רק כדי לברר אמרה התורה שישבע וכיון דאין ראייה ברורה שלא ירצה לישבע לשקר כיון דחשדינן ליה שעושה איסור ורוצה לגזול א"כ לא הוי לן לחיובי שבועה כיון דסוף סוף לא יהיה בירור גמור, ומשני הגמרא דלא אמרינן, סברא זו כיון דסוף סוף איסור שבועה חמור כל כך לא חשדינן ליה שישבע לשקר, ואביי משני דלעולם אמרינן סברא הנ"ל דאין סברא לחייבו שבועה כיון דסוף סוף חשדינן ליה שאינו עושה כדין לענין גזל רק דאמרינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו, ועל זה מקשה הגמרא לאו אמרינן תפס ממונא מספיקא וכו' והיינו דלפי הסברא הנ"ל כיון דסוף סוף עושה איסור במאי שנוטל ממון חבירו מספק וא"כ כיון דחשדינן ליה שיעשה שלא כדין משתבע נמי מספיקא ואי דהוי וודאי שבועת שקר דבין קל לחמור לא נ"מ רק כיון דחשדינן ליה שעושה שלא כדין שוב לא סמכינן ע"ז וע"כ הוצרך לשנויי דממון לא נחשב בעיניו איסור כלל כיון דאיתא בחזרה.
ויש לעיין בזה לשיטת הר"מ דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא הדרי הקושיא. לדוכתיה דהא דתפס ממונא מספיקא לא הוי איסור דאורייתא [ואע"ג דע"כ מיירי היכא שמצד הדין מחויב לשלם דספק מלוה ישינה שלו הוי א"י אם פרעתיך ואפילו הספק הוא מקודם זה החוב וכמ"ש הש"ך בח"מ (סימן ע"ה) מ"מ י"ל כל זמן שלא טען בב"ד על המלוה ישינה הוי בגדר ספק אולי יודה לו חבירו או גם הוא יהיה מסופק] ואפ"ל דקושיית הגמרא לתנא דמתניתין דסבירא ליה ס"ד מ"ה לחומרא והר"מ פסק כתנא ברא כדאיתא בנדה בנמצא על שלה עיין שם, ולפ"ז י"ל מאי דקשיא לי על מאי דמשני הגמרא ממון איתא בחזרה א"כ קשה אהא דאמר ר"י (בשבועות דף מ"ד ע"ב) בשכיר אינו נשבע ונוטל עד שיהיה שם מקצת הודאה מוכח דהיכא דהודה הבעל הבית במקצת חייב לישבע, וקשה נימא מגו דחשוד אממונא וכו' ואי שמא ספק מלוה ישינה קשה הא ליתא בחזרה דיעבור על לא תלין עיי"ש במאי דמסיק הגמרא דר"י סבירא ליה תקנתא לתקנתא לא עבדינן מוכח דר"י סבירא ליה במודה במקצת חייב הבעל הבית לישבע רק דעקרוהו רבנן מבעל הבית וקשה נימא מיגו דחשוד אממונא וכנ"ל, ולפמ"ש י"ל דר"י ס"ל ס"ד מ"ה לקולא ולא קשה נימא מדתפס ממונא מספיקא וכו' די"ל כנ"ל דספק אינו אסור מן התורה ולא צריך לשנויי דאיתא בחזרה ומוכח כשיטת הר"מ דס"ד מ"ה לקולא למאן דבעי חתיכה משתי חתיכות:
ולפ"ז נסתר מה שאמרתי כבר בישוב הקושיא שהקשיתי על תי' התוספות התם דאמרינן מיגו דיודע בבירור והיה קשה לי דלפ"ז דמוכח לומר דיוכל לידע אם אמר ברי בדדמי או ברי גמור דאל"כ וודאי לא שייך מיגו וא"כ אפילו בשכרו בעדים ישבע שיודע ברי גמור ותירצתי דזה הוי שבועת ביטוי ע"פ ס' הגאון מופת הדור מ"ו בס' ושב הכהן שיחיה לאי"ט [ובזה נסתר דברי התומים מ"ש דמגו דקצוצה לא הוי מיגו משום דישבע בוודאי לשקר ולפמ"ש סוף סוף לא יהיה רק שבועת ביטוי לשקר וא"כ יהיה נאמן לישבע שיודע ברי גמור ואי דחשדינן ליה על שבועת ביטוי יהא נאמן במיגו דקציצה] אך לפמ"ש לעיל דמוכח מר"י דס"ל עד שתהא שם מקצת הודאה דס"ל דלא חש לספק איסור דבל תלין א"כ עדיין קשה מה מהני השבועה וצ"ל דהשבועה יהיה וודאי לשקר אמנם נהי דיהיה ודאי לשקר מאי שאמר שנתן לו סוף סוף כיון דיש לו ספק מ"י לא יהיה וודאי לשקר רק שבועת ביטוי וצ"ל דסמכינן עליו בשבועת ביטוי והדרא הקושי' לדוכתיה אף בשכרו בעדים יהא נאמן לישבע שיודע בבירור ואי דיהי' שבועת ביטוי הא מוכח דסמכינן עליו בשבועת ביטוי דאל"כ אין מקום להשביעו במודה במקצת:
ולפ"ז מוכח דאביי סובר ג"כ אשתמוטי קא משתמיט וא"כ לא קשה משכיר די"ל התם אשתמוטי קא משתמיט והיכא דלית ליה אינו עובר בבל תלין כדאיתא בש"ע חו"מ (סימן של"ט) וא"כ לא קשיא התם כלל נימא מגו דחשוד וכו', ולפ"ז י"ל קושיית התוספות לעיל על רש"י במ"ש ובכוליה בעי דלודי ליה דנימא מיגו דחשוד והקשו דהא אביי משני משום מלוה ישינה וסתמא דגמרא ס"ל דלא אמרינן כלל מגו דחשוד, ולפמ"ש י"ל דהוצרך רבה לומר אשתמוטי דנ"מ בשכיר דליכא למימר משום מלוה ישינה דל"ש לומר פרשי מספק איסור ולא מספק ממון ולפ"ז נסתר דברי התומים הנ"ל שכתב דקושיית הגמרא היכא שטענו מנה לי בידך והוא אומר יש לי בידך כנגדו דלפמ"ש י"ל בזה מודה אביי משום אשתמוטי:
אמנם יש לקיים דבריו היכא שטוען על החפץ שביד חבירו שהוא שלו והוא אומר יש לי בידך כנגדו דנאמן בשבועה במגו, דשם לא שייך לומר אשתמוטי כיון שהחפץ בידו, ובע"כ השבועה הוא משום ספק מלוה ישינה וקשיא שפיר ממ"נ דישתבע מספיקא שיש לו מלוה ישינה רק דבזה צ"ע אף אליבא דאמת דפרשי מספק שבועה מ"מ וודאי דחמור לאינשי שבועה וודאי לשקר מספק שבועה וא"כ בטענו על החפץ והוא אומר יש לי בידך כנגדו למה יהיה נאמן במגו דלמא משום הכי אין טוען אין לך בידי דאם ישבע שאין לו בידו החפץ ישבע בוודאי לשקר משום הכי טוען יש לי בידך כנגדו דהוי רק ספק שבועה וכיון דניחא ליה לטעון יש לי בידך שוב לא הוי מגו וצ"ע לענ"ד, ע"כ נ"ל די"ל היכא דטוען יש לי בידך צריך לישבע שיודע כעת בבירור שיש לו בידו וא"כ אפילו שיש לו ספק מ"י ובאמת חייב לו רק כיון שהוא אינו יודע עכשיו בשעת שבועה שהוא כך סוף סוף נשבע לשקר במאי שאומר שיודע בוודאי, וא"כ נסתר תירוץ התומים הנ"ל אף בטענו על החפץ, ועיין הייטב בכ"ז:
קשיא לי למה שתירץ הרא"ש דמשום הכי כופר בפקדון פסול לעדות ולא אמרינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו, דלענין עדות בעי וודאי כשר משא"כ לענין שבועה אין פוטרין אותו בלא שבועה משום שמא ספק מ"י, וק"ל לפ"ז על מה שהביא הרי"ף בתר תירוץ דאביי סוגיא דב"ק דמקשה על ראב"א ממה דתני במתני' אחד שבועת הפקדון ת"ל הכופר בפקדון בלא שבועה פסול ול תירוץ הנ"ל מה קושי' נהי דלעדות פסול מ"מ לשבועה אינו פסול, ואפשר לומר כיון דכבר נפסל לעדות פסול ג"כ לשבועה, ועיין לעיל בתוספות (ד"ה לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו) ולענ"ד נראה דאפ"ל משום הכי פסול לעדות כיון דאתו סהדי דבהאי שעתא ברשותיה הוי קאי אלו היה תפסו בשביל מלוה ישינה היה לו לטעון כן להתנצל עצמו ומדלא טען כן מוכח דלאו משום מ"י תפס לה וכעין זה כתבו התוספות ביבמות (דף קט"ז) דחייש לגמלא פרחא והקשה התוספות אמ"ד במכות חזינן אי מצי למיזל וקשה ליחוש לגמלא פרחא ותי' דאלו היה כן הו"ל למטען ועיין בחידושי הר"ן במכות (דף ה') שהרמב"ן גמגם על תירוץ תוספות כיון דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה אית לן למיטען כ"מ שיכולים לטעון דדלמא משום בעתותא לא טענו הכי עיין שם משמע להדיא דלולי משום ושפטו והצילו עדה דכתיב בדיני נפשות הו"א מדלא טענו ודאי לא הכי הוי וע"כ שפיר מצינן למימר דמשום הכי הכופר בפקדון פסול לעדות ולא אמרינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו מדלא טען הכי אבל לומר מגו דחשוד לא אמרינן דעכשיו אינו יכול לטעון מ"י וצריך לתפוס בחפץ, ולפ"ז י"ל דברי הרי"ף הנ"ל די"ל דקושיית הגמרא אף אליבא דאביי דכופר במלוה היכא דלא טען מ"י פסול אפילו לשבועה ובוודאי בחשוד על שבועה ליכא למימר דטען מלוה ישינה דפשיטא דעל השבועה אין התנצלות מחמת מלוה ישינה ודומיא דהכא בפקדון בכופר לחוד היכא דל"ש מלוה ישינה מדלא טען גם כן פסול ועיין:
שם גמ' מי אמרינן שתיקה כהודאה וכתב הרשב"א דרק בב"ד דוקא הוא דאמרינן שתיקה כהודאה דשם הוא מקום המשפט אבל בעדים וודאי לא אמרינן שתיקה כהודאה והקשיתי לפ"ז לפמ"ש הגי' תוספות דמוכח גבי מסותא דהוי שתיק אידך דאל"כ לא הוי מסתפק כלל דלהוי הקדש דידיה דהוי דיבור ודיבור עיי"ש באס"ז, ולשיטת הרשב"א הנ"ל דלמא היה השתיקה בעדים ומהני לענין זה דלא הוי דיבור ודיבור אבל לענין שתיקה כהודאה לא מהני ויהיה מוכח מזה כשיטת הרמב"ן ז"ל דס"ל דבעדים אמרינן וודאי שתיקה כהודאה, ולעת עתה נראה לי די"ל ע"כ ל"ס ליה להרשב"א דבעדים לא אמרינן שתיקה כהודאה רק בתוקפו דכיון דהם לא יוציאו מידו דאין שם מקום המשפט ע"כ מה הוי ליה למצווח אבל בהקדש דלפי ס' הגי' תוספות הנ"ל היכא דצווח אין התחלה להקדישו כלל א"כ אף בעדים הוי ליה למצווח ואין חילוק בזה בין לפני עדים או לפני ב"ד, ובזה מדוקדק קצת לשיטת הרשב"א דלא נקט הגמרא באבעיא דהקדישה בפנינו כמו בתקפה (ולשיטת הרמב"ן וודאי דא"ש רק לשיטת רשב"א צריך להבין] ולפמ"ש אתי שפיר דבהקדישה אין חילוק ואדרבה יש להעיר בזה קצת על שיטת הרמב"ן דלדידיה דבעדים אמרינן וודאי שתיקה כהודאה א"כ הוה ליה להגמרא לאבעיא אף אי אמרינן תקפו מוציאין מ"מ יש להסתפק בהקדישה לפני עדים אי הוי כתקפו לפני עדים או לא ועיין:
שם גמרא ת"ש דההוא מסותא וכו', לכאורה הו"מ לפרש בפשיטות הגמרא ממסותא כך די"ל אי אמרינן דהיכא דהדין כל דאלים גבר מהני הקדישה ומוכח דהקדש הוי כתוקפו וממילא היכא דהדין דלא אמרינן כל דאלים גבר אפילו הכי היכא דשתק מהני משום שתיקה כהודאה דכיון דהקדש הוי כמו תקפה ממילא אמרינן שתיקה כהודאה, אבל אי אמרינן דאפילו היכא דהדין כל דאלים גבר אפ"ה לא מהני הקדישה דלא הוי כמו תקפה ממילא אין סברא לומר דהוי שתיקה כהודאה, ולפי זה אתיא פשיטת הגמרא שפיר ולא הוי צריכין לדחוקי כמ"ש המפרשים המהרש"א ומהרמ"ש, ואין לי כעת טעם נכון למה מיאנו לפרש כן ואף שיש לחלק קצת אפ"ה נראה שיש לפרש כן:
שם תוספות ד"ה והא הכא דאמר ח"כ א"מ מידו נראה דהאבעי' כיון דדינא כל דאלים גבר עד סוף הדיבור, ולכאורה קשה למה לא פירש כפשוטיה דהאבעיא הוי אם הקדש הוי כתקפו או לא ולמה הוצרכו לומר דהאבעיא הוי אי נימא דעדיף הואיל שאין האחר יכול לחזור ולתוקפו, ואגב זה יבואר מה שיש לדקדק ע"ד התוספות שהעמידו דבריהם על פשיטות הגמרא ולא על האבעיא, גם המשך קושיית התוספות שהקשו אח"כ הא מצי למימר לכהן אחר אתן שאין לו המשך לדבריהם הקודמים ואפשר לומר דמשום הכי הוצרכו התוספות לומר דעדיף מתקפה דלולי זאת הפי' תמוה דאף דנימא דהקדש הוי כתקפה לענין שתיקה כהודאה וכיון דאודי אף דאידך מוחזק בחצי אין בזה כלום דכבר אודי מדשתק משא"כ בבעיא דמסותא דרצה לפשוט מספק בכור דהקדש הוי כתקפה ומשום דהוה כתקפה לפיכך אסור בגו"ע קשה הא הבעלים המה מוחזקים לגמרי ועדיין הדבר בספק עומד ולמה יהיה אסור בגו"ע]:
והנ"ל בזה דקשיא לתוספות דלכאורה משמע דהואיל ורב המנונא סבירא ליה תקפו כהן אין מוציאין מידו ע"כ סבירא ליה הא דאסור בגיזה ועבודה משום דהוי כמו תקפו ורבה דס"ל ת"כ מוציאין ע"כ הוצרך לומר לעולם אימא לך ת"כ מוציאין וקדושה הבאה מאליה שאני ועל זה קשה לפי מה שהכריחו התוספות לקמן דתפיסה ברשות וודאי מהני ולפ"ז אפילו אי אמרינן תקפו כהן מוציאין אותו מידו היינו משום דתפס שלא ברשות דכבר היו הבעלים מוחזקין משא"כ תפיסת הקדש לענין גיזה ועבודה דהיינו משום כח ההקדש הנולד עמו הוי תפיסה ברשות ולא היה צריך רב המנונא למשכוני נפשיה משום דקתני המוציא מחבירו עליו הראיה משמע דתקפו כהן אין מוציאין ומשום הכי אסור בגו"ע ועיין בש"מ שדקדק על לשון זה דמשמע לולי המשמעות גם רב המנונא היה מודה דטעמא משום קדושה הבאה מאליה שאני לא משום תפיסה ולפי מה שכתבו התוספות דתפיסה ברשות וודאי מהני הוה מצי למימר בפשיטות דמשום הכי אסור בגו"ע דהקדש הוי כתקפו ותפיסה זו וודאי מהני, גם לשון רבה משמע ג"כ לעולם אימא לך תקפו כהן אין מוציאין וע"כ צריכין לומר קדושה הבאה מאליה שאני ולפמ"ש דזה מקרי תפיסה ברשות אין זה ענין לתקפו כהן אין מוציאין, ע"כ כדי ליישב זה הוצרכו התוספות לפרש פירושם והוא די"ל כיון דבכור הוא ממון בעלים כדאיתא (פ"א דמעשר שני משנה א') הבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה ואע"ג דבזה"ב אין מוכרין אותו כיון שעומד להקרבה וכמ"ש התוי"ט בשם הר"ש וכ"פ הרמב"ם מ"מ נראה פשוט דהיינו דווקא בוודאי בכור שעומד להקרבה אבל בספק בכור כיון דסוף סוף אינו עומד להקרבה לא גרע מבכור תמים בזה"ז שהוא ממון בעלים לגמרי מטעם שאינו עומד להקרבה ולפ"ז ליכא למימר דמשום הכי אסור בגו"ע משום דהקדש הוי כתקפו דהא סוף סוף אין כח להקדש בו כיון דאינו יכול להקריבו, והא דאסור בגו"ע לאו משום רשות הקדש וכמו בכור בזה"ז שהוא ממון בעלים לגמרי ואפילו הכי אסור בגו"ע ואפילו פסולי מוקדשין אסורים ג"כ בגו"ע משום איסוריה דרביע עלי' לא משום כח הקדש ולפ"ז צריך לומר דהא דהוי סובר רב המנונא משום דתקפו כהן אין מוציאין מידו משום הכי כי לא תקפה אסור בגו"ע לא הוי משום דהקדש הוי כתקפו דלא שייך הכא כלל רק הואיל שאם יתפסנו הכהן ויהני תפיסתו וודאי שיהיה אסור בגו"ע ע"כ אף עכשיו שהוא ברשות בעלים לא מהני חזקת הבעלים לומר שהוא וודאי של הבעלים ואינו בכור שיהיה מותר בגו"ע וע"כ חשבינן כאלו כבר תקפו הכהן והקדישה וכמ"ש התוספות, ולפ"ז ליכא למימר דהאבעיא הוי אי הקדש הוי כתקפו דזה לא הוי מוכח מספק בכור כלל דהתם ע"כ לא משום דהקדש הוי כתקפו אתינן עליו וכמ"ש דהתם לא שייך יד הקדש כלל וע"כ הוצרכו לפרש דפשיטא להגמרא דהסברא נותנת דהקדש הוא כתקפו, רק דאבעיא להו כיון דדינא כל דאלים גבר ויכול השני לחזור ולתפסו, ואלו הוי הקדש שוב לא יכול לתפסו משום הכי יש לומר דלא תהני ההקדש דתקיפה כזו לא מהני היכא שהדין הוא כל דאלים גבר כיון דהתקיפה גורם תיכף שלא יכול האחר לתפסו ועל זה פשיט שפיר מדתני אסורים בגו"ע והיינו משום דאלו יתקפנו הכהן יהיה אסור בגו"ע ואי נימא דתקיפה כזו לא מהני כיון דע"י תקיפתו מגרע זכות חבירו דמשום הכי אמרינן דהקדש לא מהני הואיל ושוב לא יכול לתקפו, א"כ ה"נ למה יהני תפיסת הכהן לאסרו בגו"ע למעט זכותו של הבעל הבית שאם יתקפנו אחר כך וודאי יהיה אסור בגו"ע, וע"כ מדוקדק לשון הפשוטות שפיר והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו וכי לא תקפו אסור בגו"ע ומוכח דתקיפת הכהן מהני לאוסרו בגו"ע ולגרע כח הבעלים אפילו אם יתקפנו אחר כך ע"כ ה"ה הקדש בלא תקיפה מהני אע"ג דמגרע כח הבעלים, ולפי זה מיושב הדקדוק הנ"ל שהעמידו דבריהם על הפשיטות ולא על האבעיא, דהאבעיא הו"מ קאי כפשטיה אי הקדש הוי כתקפו אבל לפום פשיטות הגמרא מבכור והתם וודאי לא שייך לומר דהקדש הוי כתקפו ע"כ הוצרכו לפרש האבעיא כמו שפירשו:
ולפ"ז י"ל על נכון קישור דבריהם מ"ש דמצי לומר לכהן אחר אתן דבלא זה אלו הוי מפרשינן כפשוטיה דאף בבכור שייך יד הקדש ומשום הכי אסור בגו"ע דהקדש הוי כתקיפה ל"ה קשה קושית התוספות דמצי לומר לכהן אחר אתן דהא כתבו התוספות לבסוף דאלו אכלו וודאי פטור דהוי כמזיק מתנות כהונה ולפ"ז הו"מ למימר דראיית הגמרא הוא רק דאלו תקפו ואכלו וודאי פטור ע"כ חזינן דל"ה וודאי ברשות בעלים דהא בזה לא שייך לומר דמצי לומר לכהן אחר אתן וע"כ ממילא אמרינן דכח הקדש הוא כתקפו שיהיה אסור בגו"ע, אבל לפי מה שפירשו התוספות עכשיו והיוצא מדבריהם דלענין בכור לא שייך כלל לומר דהקדש הוי כתקפו דאין כאן יד הקדש כלל רק משום דאלו תקפו כהן והוא ביד כהן אסור בגו"ע ע"כ אף עכשיו שהוא ביד ישראל אסור בגו"ע וע"כ מוכח דאפילו שהוא בעין מהני התקיפה על זה הקשו התוספות שפיר דהיכא שהוא בעין ביד כהן וודאי לא מהני דמצי למימר לכהן אחר אתן ודוק היטב:
ולפ"ז יש מקום מוצא ליישב הקושיא שהקשה הש"ך על הרא"ש דס"ל דכל דאלים גבר אם תפס השני אח"כ מהתופס הראשון מפקינן מיניה, ומדברי תוספות בפי' האיבעיא מוכח דמהני תפיסת השני ועיין בתומים (סימן קל"ט) נדחק הרבה בקושי' זו, ולפמ"ש י"ל הא דהוצרכו לפירושם ולא פי' כפשוטו דהאבעיא הוא אם הקדש הוי כתקפו הוא משום דאלו הוי שייך בקדושת בכור לומר דהוי תקיפה א"כ הוי תפיסה ברשות כיון שהוא ממילא ולא תלי כלל בפלפולם אי תקפו כהן מוציאין או אין מוציאין דהתם וודאי מהני משום דהוי תפיסה ברשות וע"כ הוצרכו לפירושם ולומר דהתם לא שייך תפיסה כלל דלא הוי יד הקדש וכמ"ש לעיל והנה לפ"מ דמשמע מפשטות לשון הרא"ש כאן דתפיסה ברשות לא מהני שלא הביא תי' התוספות מתפיסה ברשות ותירץ קושיית התוספות משום טענות ברי, ועיין בספר תקפו כהן (סימן ס"ה וס"ו) שכן דעת תה"ד ומהרד"ך דלשיטת הרא"ש י"ל דתפיסה ברשות לא מהני ולפ"ז מצינן לפרש האיבעיא כפשוטיה אי הקדש הוי כתקפו או לא ולא צריך לבא לפי' התוספות ע"כ א"ש דהרא"ש לשיטתו לא חש לדברי תוספות אלו וס"ל דבכל דאלים גבר לא מהני תפיסת השני:
וארווחנא לפירוש זה לפי מה שהיה עולה ע"ד לפרש האיבעיא הקדישה בלא תקפה מה דפשיטא להגמרא דאי בתקפה שייך שתיקה כהודאה ה"ה בהקדישה רק דהאיבעיא הוא אי הוי רק ספק הודאה דהיינו אי לא נפשטה האיבעיא ומהני תפיסה ע"כ איבעיא אם הקדש הוי כתקפו לומר דהקדש מקרי מוחזק וע"כ הקדים מתחלה את"ל תקפה מוציאין ואח"כ את"ל תקפה אין מוציאין להורות דהאיבעיא הוא רק אי לא נפשטה האיבעיא והיה מיושב בזה דהר"מ פסק דהוי איבעיא דלא אפשיטא ות"ל מצאתי אח"כ בש"מ שכתב כן בשם הרמב"ן, אך לפ"ז הוי קשיא לי למ"ש הר"מ תקפו כהן אין מוציאין וכתב הב"י דסבירא ליה דרבה לא אתי רק לדחויי לדרב המנונא אבל באמת סבירא ליה ג"כ כר"ה דמשום הכי אסור בגו"ע הואיל ותקפו אין מוציאין [ואני הבאתי בעזה"י סמוכין לפי' זה מסוגיא דב"ב (דף פ"א) בקונה שני אילנות כאשר הארכתי בזה בספרי שו"ת ח"ש חא"ח (סימן א')] והוי קשיא לי אי נימא דרבה סבירא ליה כר"ה ומוכח דהקדש הוי כתקפו דמשום הכי אסור בגו"ע א"כ הוה ליה להר"מ להביא הדין דבהקדישה בלא תקפה הוי הקדש ואע"ג דהגמרא פשיט ממסותא דלא מהני הקדישה דלא הוי כתקפו ע"כ צריכין לחלק דבמסותא אין התחלה להיות הקדש רק בשביל דהוי כתקפו לזה לא מהני הקדישה לזה אמרינן דלא הוי כתקפו וע"כ אין התחלה להקדש, אבל בבכור אלו הוי הקדש ממילא הוא קדוש רק דמעמידין ליה בחזקת בעלים ואמרינן דאינו בכור לזה י"ל שפיר דחזקת בעלים אינם מגרעים כח הקדש ולפי זה אי הוה אמינא דפשיטא להגמרא בהקדישה יש גם כן לספוקי דהוי הודאה וא"כ אף אי ל"ה בחזקת הקדש הוי ממילא הקדש כיון דהשני הודה רק דאמרינן הואיל והוי ספק מוקמינן בחזקת בעלים לזה י"ל שפיר דהקדש הוי מוחזק, אמנם לפי מה שפירשתי בתוספות דאף לפי פשטות רב המנונא לא הוי אמרינן דמשום הכי אסור בגו"ע דהוי כתקפו דהתם ל"ש יד הקדש כלל דהוא ממון בעלים רק הואיל ואי תקפו כהן אסור ע"כ אף עכשיו אסור וא"כ י"ל שפיר נהי לפום פשטות רב המנונא מוכח דפשיטא ליה דהקדש הוי כתקפו רק דמספקא ליה הואיל שמגרע כח הבעלים כמ"ש התוספות ע"כ פשיט שפיר מדמהני תפיסת הכהן שמגרע ג"כ כח הבעלים, אבל אליבא דאמת דפשיט מהא דר"נ י"ל דהקדש לא הוי כתקפו כלל ומדאסור בגו"ע אין ראייה כלל וכמ"ש ודוק היטב בכ"ז, הן אמת לפי דעת הש"ך בשיטת הרא"ש דס"ל ג"כ כשיטת התוספות דתפיסה ברשות מהני וא"כ ע"כ הרא"ש פליג מטעם אחר על התוספות ויותר נפלא שהש"מ הביא פירוש התוספות הנ"ל בשם הרא"ש, ומוכח דהוי סובר כשיטת התוספות בכל דאלים גבר: