חמדת שלמה על בבא מציעא· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף ג:
רש"י ד"ה דליכא למימר הכי כו' עיין בריטב"א שהקשה על רש"י דס"ל דהק"ו אהני לן דלא נימא מיגו דחשוד אממונא, הלא אי הוה אמינא מיגו דחשוד הוי הדין דהוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם וא"כ אדרבא הק"ו מגרע טענת התובע יעיי"ש, ולענ"ד י"ל דוודאי אם האמת הוא שאינו חייב לו רק חמשים תו לא הוי חשוד אממונא אף שכפר לו הכל דכיון שהמלוה עשה שלא כהוגן ותבעו יותר ע"כ גם הוא גמול ידיו עשה לו לכפור הכל ולא מצינן למימר דהוי חשוד בשגם די"ל דמשום הכי כפרו דלא רצה לישבע אף באמת ואף שמצד הדין אין ראוי לעשות כן עיין בש"ך (ח"מ ר"ס ע"ה) מ"מ אין לפוסלו בשביל כך רק דסוף סוף לא הוה מצי למימר דישבע דממ"נ אם האמת כדברי התובע שפיר הוי חשוד וע"כ בע"כ לולי הק"ו הוי פטור לגמרי דלא מצינן למימר שישלם כיון דהוא אומר שהתובע תבע יותר וע"כ אף מאי שכפר בוודאי לא הוי חשוד ולישבע ג"כ אינו יכול דאם אינו אומר אמת בהחצי השנית אף השבועה לא יועיל וע"כ שפיר אהני ק"ו להחמיר עליו שיהיה צריך לישבע:
וע"פ הדברים שכ' י"ל קושיית התוספות לקמן (דף ה') גבי האי רעיי' אם איתא לדר"ח משתבע, והקשו התוספות אף אם איתא לדר"ח איכא למיפרך הא בפקדון הוחזק כפרן ואיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן יעיי"ש, ולפמ"ש אתי שפיר דהא קשה על קושיית הגמרא מה להצד השוה שכן לא הוחזק כפרן דאדרבה הואיל והוחזק כפרן נימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וצ"ל כמ"ש ליישב דברי רש"י דכיון דאינו חשוד בוודאי דדלמא משום הכי כפר הואיל וחבירו תובעו ביותר ליכא למימר מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וגם ליכא לחיובי שבועה דממ"נ אם חיישינן שאומר שקר בלא השבועה דהיינו שחייב באמת כל המנה א"כ בע"כ הוא חשוד הואיל וכפר הכל, וא"כ זה שייך במלוה אבל בפקדון היכא דוודאי הוחזק כפרן לא מצינן למיפרך מה להצד השוה שכן לא הוחזק כפרן תאמר בפקדון דהוחזק כפרן דאדרבא הואיל והוחזק כפרן הוה ליה למימר משאיל"מ:
והנה לכאורה יש להקשות להיפך למה קאמר אם איתא כדרך מסתפק הא הכא ליכא למימר כדרבה כקושיית הריטב"א הנ"ל דנימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם, אמנם באמת לא קשה מידי דיש לתרץ אי הוה אמינא כאבוה דר"א הוי ממעטינן בכל גוונא והו"א דהוא גזירת הכתוב דבעי דווקא הודאה, ועוד דהא באמת מצינן למיפרך מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה כמ"ש התוספות לעיל וע"כ הוצרך שפיר לומר אם איתא:
אמנם נראה דזה לא שייך רק אי אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם מדאורייתא ע"כ שפיר י"ל כאן כיון דמן התורה מחויב לשלם אם אינו יכול לישבע ע"כ שפיר י"ל אף דהוחזק כפרן מ"מ אין לומר שיפטור לגמרי דאדרבה אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, אבל אי אמרינן כרב ושמואל דלא אמרינן כלל משאיל"מ מדאורייתא והא דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל לא הוי רק תקנתא דרבנן שפיר יש לומר כיון דהוחזק כפרן וליכא לחיובא שבועה כלל על עסק זה א"כ אין כאן שבועה דאורייתא כלל ממילא ליכא לתקוני שיהיה שכנגדו נשבע ונוטל ולא דמי למודה במקצת דמצד הטענה וכפירה יש כאן חיוב שבועה רק הואיל והוא חשוד אינו יכול לישבע ולולי דהיה חשוד היה צריך לישבע ע"כ כדי שלא יהיה חוטא נשכר תקנו שישבע שכנגדו, אבל הכא דאיכא למימר הואיל והוחזק כפרן אין כאן חיוב שבועה כלל ממילא לא תקנו חכמים שישבע שכנגדו, ולפי זה מוכח דר"ז דאמר אי איתא לדר"ח סובר מתוך שאינו יכול לישבע משלם:
ולפ"ז יש לפרש סגנון נכון בישוב דברי הגמרא לקמן במאי דמקשה ותיפוק ליה דהוה ליה רועה, והקשו המפרשים הא קושית גזלן עדיפא ותירץ הראב"ד כיון דהוי רועה לא תקנו להיות שכנגדו נשבע ונוטל כיון דידע מזה לא היה לו להתעסק עמו וכן העלה הש"ך בח"מ לדינא כדעת הראב"ד שפי' נראה אמת בפירוש הגמרא עיי"ש (סי' צ"ב), ולענ"ד נראה די"ל דע"כ לא שייך סברת הראב"ד רק אי אמרינן מדאורייתא לא אמרינן משאיל"מ רק דהוי תקנתא דרבנן בחשוד שפיר י"ל דבכהאי גוונא לא תקנו אבל אי אמרינן מדאורייתא משאיל"מ רק דחכמים תקנו שלא יטול שכנגדו בלא שבועה מהטעמים שכתבו התוספות אבל מן התורה חייב החשוד אף בלא שבועת שכנגדו נראה דאין סברא לומר הואיל וידע שהוא חשוד ליתיה לדינא דאורייתא דמנא ליה הא דבשלמא בתקנת חכמים שייך לומר הבו דלא לוסיף עלי' אבל לא במידי דאורייתא, והנה לכאורה נראה מתירוץ הגמרא תקנתא לתקנתא לא עבדינן דקאי אי לא אמרינן משאיל"מ וא"כ הא דשכנגדו נשבע ונוטל הוא מתקנת חכמים שיטול דלולי תקנתם לא היה נוטל כלל שפיר יש לומר תקנתא לתקנתא לא עבדינן אבל אי אמרינן דמדאורייתא אמרינן משאיל"מ ולא תקנו חכמים בחשוד רק ליפות כח החשוד שיהיה שכנגדו צריך לישבע, א"כ קשה ממ"נ אי היה קושיית הגמרא לחייב מדר"נ דאף בשבועה דרבנן י"ל משאיל"מ א"כ לא משני מידי תקנתא לתקנתא לא עבדינן דלמה לא נתקן מה שהוא לטובת החשוד ואדרבה מכש"כ דאיכא לתקוני כיון דאינו חייב רק שבועה דרבנן וצ"ל דס"ל בפשיטות דל"א בשבועה דרבנן משאיל"מ, רק דא"כ אין התחלה לקושיא כלל דכיון דאמרינן משאיל"מ א"כ הא דתקנו בחשוד היינו לטובת החשוד, אבל בשבועה דרבנן מהכ"ת לחייב החשוד היכא דמדאורייתא פטור לגמרי, וא"כ צ"ל דהשקלא וטריא אזלא אי אמרינן דהא דשכנגדו נשבע ונוטל לא הוי רק מדרבנן ומדאורייתא היה פטור לגמרי דלא אמרינן משאיל"מ רק דתקנו שלא יהיה חוטא נשכר וזה שייך אף בשבועה דרבנן, ועל זה תי' שפיר תקנתא לתקנתא לא עבדינן, וכיון שהוכחנו דסוגית הגמרא אזלא אי לא אמרינן משאיל"מ הקשה הגמרא שפיר ותיפוק ליה דהוי ליה רועה ובזה לא תקנו רבנן כפי' הראב"ד, אבל לדידן דקי"ל משאיל"מ (מדאורייתא) יש לומר כמ"ש לעיל דמדאורייתא אין חילוק אף אם ידע שהיה חשוד:
אך לפמ"ש לעיל דהא דקאמר אם איתא לדר"ח, וקשה קושית התוספות מה להצד השוה שכן לא הוחזק כפרן וצריך לומר כמ"ש לעיל כקושיית הריטב"א דהואיל והוחזק כפרן אמרינן משאיל"מ ומוכח דס"ל משאיל"מ, וא"כ קשה מאי מקשה ותיפוק ליה דהוי ליה רועה הא אי אמרי' מדאוריי' משאיל"מ ליתא לסברת הראב"ד כמש"ל, וגם על הקושיא הראשונה דמקשה השתא דליתא לדר"ח נחייבו מדר"נ קשה לפמ"ש דקושיא זו לא אזלי רק אי ל"א מדאורייתא משאיל"מ רק דחכמים תקנו שיחייב לשלם ע"כ שפיר י"ל דאף בשבועה דרבנן תקנו כן מטעם שלא יהיה חוטא נשכר, אבל אי מדאורייתא משאיל"מ ולא תקנו חכמים רק לטובת החשוד שיצטרך לישבע שכנגדו, אבל בשבועה דרבנן אין כאן התחלת חיוב דבשבועה דרבנן לא אמרינן משאיל"מ, וא"כ קשה לפמש"ל דר"ז ס"ל משאיל"מ מדאורייתא א"כ מאי מקשה הגמרא, אמנם י"ל לפמ"ש התוספות להוכיח דקי"ל כר"ח קמייתא וקשה הא דאמר ר"ז אי איתא, ולפמ"ש י"ל דהפירוש אי איתא לדר"ח קמייתא בנידון דידן דהיינו די"ל דמספקא ליה אי אמרינן משאיל"מ כר' אבא או כרב ושמואל ואי אמרינן כרב ושמואל ל"ש לדינא דר"ח הכא די"ל כקושית התוספות כמ"ש לעיל, וע"כ הקשה הגמרא שפיר אף אי ליתא לדר"ח דהיינו משום דלא אמרינן משאיל"מ מ"מ נחייבו מדר"נ דאי לא אמרינן משאיל"מ שפיר מצי לחייבו מדר"נ כמ"ש לעיל, ומשני תקנתא לתקנתא לא עבדינן, וע"ז מקשה שפיר ותיפוק ליה דהו"ל רועה פי' דל"צ לשנויי תקנתא לתקנתא לא עבדינן דכיון דקושי' לחייב מדר"נ לא הוי רק אי לא אמרינן משאיל"מ ואז שפיר י"ל כס' הראב"ד דבזה לא תקנו חכמים הואיל וידע מפסולו ודוק היטב כי ת"ל נראין הסברות נכונים מאוד:
תוספות ד"ה בכולי בעי דלודי כו' הקשו על רש"י משבועה שלא שלחתי בה יד ומנסכא דר' אבא, והנה הקושי' משבועה שלא שלחתי בה יד וודאי דאין סתירה לרש"י לשיטת הפוסקים דעיקר שבועה הוא שלא פשעתי או שא"ב, ועיין תוספות כתובות דף כ"ה שכ"כ להדיא דהפירוש הוא ונקרב בעל הבית אם לא שלח ידו לאפוקי היכא דש"י לא נפטר בשבועתו, והקושיא מנסכא דר' אבא נראה לי לפמ"ש התוספות בב"ב (דף ל"ד ע"א) דמשום הכי אינו נאמן במגו דהיה אומר לא חטפתי כמו בהחזרתי דנאמן במגו דנאנסו בשבועה ותירץ התוספות בשם ריב"א דגזירת הכתוב הוא דצריך דוקא לישבע נגד העד דהיינו על מה שהעד מכחישו, והנה לפ"ז י"ל דהיכא דאמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא קשה לכאורה למה לא נימא משאיל"מ, רק הא טעותא דהא הוא אומר שהאמת אתו ואינו חשוד כלל רק דאפילו הכי לא מצינן למימר שישבע דממ"נ אם אין האמת אתו א"כ כמו דחשוד אממונא ישבע לשקר ג"כ, וע"כ כפירת הממון בעצמו הוי כמו שבועה דעיקר טכסיס שבועה הוא לעמוד על הבירור וכיון דממון חמיר כ"כ כמו שבועה הוי כפירת הממון השבועה, ולפי זה א"ש בנסכא דר' אבא דנהי אם היה טוען לא חטפתי לא היה צריך לישבע ש"ד משום מיגו דחשוד אממונא, מ"מ הכפירה בעצמה שאומר לא חטפתי הוי כמו שבועה נגד העד, וכיון דגזירת הכתוב לא הוי רק שישבע נגד העד וכיון דכפירתו הוי כמו שבועה נפטר בלא שבועה אבל אם טוען דידי חטפתי לא מצינן למפטריה דנהי דהוי ג"כ המו שבועה מ"מ ל"ה שבועה להכחיש העד דבזה אין העד מכחישו כן נלפענ"ד נכון ודוק:
תוספות ד"ה אבל העדאת עדים קמ"ל דלא אמרינן מיגו דחשוד משום דאמרינן אשתמוטי, עיין במהרש"א שכתב דמשום הכי לא כתבו התוספות משום אין אדם מעיז לפטור דלתוס' אינו פטור משום סברא וכמ"ש לעיל בתוספות דמש"ה הוצרכו לומר כיון דעדיין מעיז להימן במיגו, ולענ"ד משום הא לא אריא דנהי דלא רצו לפרש דמשום הכי הוצרך רבה לומר אשתמוטי דאל"כ יהיה נאמן משום אין אדם מעיז דקשה מנא ליה לרבה סברא זו דלמא לא פטרה התורה משום אין אדם מעיז, וראייה דלפום סברא זו דאף בהעדאת עדים שייך אין אדם מעיז [וע"כ לומר אע"ג דחזינן דהעיז במה שהעידו העדים היינו משום שהוא תבע יותר וכמ"ש הש"מ בשם הרמב"ן ור"נ] וא"כ מוכח דמשום אין אדם מעיז אינו פטור משבועה ע"כ הוצרכו התוספות לפרש דקושיית רבה הוא להימן במיגו דכ"ה כיון דעדיין מעיז, אבל בהא דהוצרך ללמוד העדאת עדים מקל וחומר שפיר הוה מצי לפרש דס"ד לפטור משום אין אדם מעיז וכמ"ש הש"מ בשם הרמב"ן והר"ן ז"ל, ויותר נראה לי דס"ל לתוספות דע"כ ר"ח גופי' לא הוצרך להביא ראייה על העדאת עדים דלא נימא דפטור משום אין אדם מעיז דאי הוי אמינא דפטור משום אין אדם מעיז והיינו דאמרינן מסתמא קושטא קאמר ל"ש למילף מק"ו דנהי דהעדאת עדים גדולה מ"מ מהכ"ת לחייב שבועה כיון שיש לנו ראייה שאומר אמת, בשלמא לפירוש התוספות דס"ד לומר מגו דחשוד עכ"פ אין לנו ראייה שאומר אמת ע"כ קשה הדבר לומר שעל ידי העדאת עדים הגדולה מהודאת פיו יצא התובע מב"ד בלא כלום והנתבע יצא זכאי ע"כ מסתבר ליה מהק"ו דעכ"פ יתחייב שבועה ומוכח דלא אמרינן מיגו דחשוד, אבל אי ס"ד דפטור משום חזקה אין אדם מעיז נראה דאין מקום לק"ו כלל כיון שיש לנו ראייה דקושטא קאמר כנ"ל נכון:
בא"ד קמ"ל ק"ו דלא הוי גזלן בהכי דאשתמוטי קח משתמט, עיין מהר"מ לובלין שהקשה למה לא פירשו התוספות בקיצור דקמ"ל דלא אמרינן מיגו דחשוד, ולענ"ד י"ל דהוצרכו לפרש כן לפירוש ר"י החסיד דלקמן (דף ה' ע"ב) היכא דמשלם על ידי העדים אמרינן שפיר מיגו דחשוד, וא"כ הכא בדר"ח הוצרכו לומר דקמ"ל אשתמוטי, והא דכתבו אח"כ אע"ג דלקמן אמרינן דל"א מגו דחשוד וכו' היינו שהתוספות רצו ליישב לכל השיטות אף לפי תירוץ הראשון דלקמן, ולכאורה נראה לי להוכיח שיטת ר"י החסיד מקושיית הגמרא מה להצד השוה שכן לא הוחזק כפרן וכו' וקשה הא לפי הו"א זו דלא אמרינן אשתמוטי בכולה א"כ קשה על שבועת ע"א נימא מגו דחשוד דהא התם לא שייך אשתמוטי כיון דמיירי בכופר הכל, [ודוחק לומר דהוה מצי למימר דשבועת עד אחד מיירי ג"כ היכא דהודה במקצת רק שלא היה כפירת שתי כסף], אבל לפירוש ר"י החסיד א"ש דבע"א אמרינן שע"י יודה ויפרוש מעצמו מהגזל, אבל בדר"ח כיון דמה שמשלם הוא מחמת עדים א"כ כבר הוחזק כפרן, והנה צריך להבין לפי מה שתירצו התוספות אע"ג דאמרינן לקמן דל"א מיגו דחשוד אפילו הכי קמ"ל ר"ח דאף מק"ו לא אמרינן, וקשה לפ"ז מאי מקשה התוספות בהאי רעיי' דאיכא למיפרך שכן הוחזק כפרן ומה בכך הא לא אמרינן מיגו דחשוד ולא צריכין באמת לק"ו דר"ח, וצ"ל דקושייתם לאביי דס"ל משום מלוה ישינה אבל באמת אמרינן מיגו דחשוד וגבי כופר בפקדון היכא דכפר בוודאי ל"א שמא ספק מלוה ישינה כדי להכשירו כמ"ש התוספות לקמן, וע"כ הקשו התוספות שפיר הא הוחזק כפרן, והנה עדיין יש לעיין בזה לפי מה שצריך לפרש בכוונת התוספות דהיכא דכפר בוודאי לא מכשרינן ליה משום משום ספק מ"י, ונראה דה"ט דהיכא דצריך לישבע לחבירו לא פטרינן ליה מטעם מגו דחשוד אממונא דאידך מצי למימר שמא ספק מ"י יש לו עלי וע"כ חייב לישבע, אבל להכשיר אותו בשביל זה לא מכשרינן ליה, ות"ל מצאתי כן אח"כ בש"מ בשם הרא"ש ז"ל, ולפ"ז י"ל גם כן קושיית התוספות דהיאך מצינן למיפטיה הואיל והוחזק כפרן דלענין פטורא דידיה אמרינן שמא סמ"י יש לו עליו, וכיון דלא מצינן למפטריה ממילא ישבע שכנגדו, וקושיית הגמרא דלעיל י"ל דאזלי לתירוץ הראשון דלא אמרינן מיגו דחשוד וכפירוש ר"י החסיד כמ"ש לעיל, וגם אפשר לומר דקושייתם קאי אי ר' זירא ס"ל כתירוץ הראשון דלא אמרינן מיגו דחשוד וכפי' ר"י החסיד ודוק, ועדיין לא נתברר בעניותי קושיא זו מה להצד השוה שבהן כל הצורך ועיין ש"מ בשם גירסת תוספות, וכך היה עולה על דעתי שהקשו הא לא אמרינן מיגו דחשוד וכו', דמ"מ כיון דהעדאת עדים לא כתיבא בהדיא רק דהגמרא מקשה מאי שלא תהא ופירש רש"י דמהכ"ת תיסק אדעתין דהודאת פיו גדולה, ועל זה תירץ הגמרא שפיר כיון דסוף סוף איכא ס' בעלמא לומר מיגו דחשיד אממונה תו לא מצינן לדמויי העדאת עדים לפיו וע"כ צריכין לק"ו ועפ"ז הוי א"ש קושיית התו' לקמן בההוא רעיי' אף לאביי אך התוספות נראה דלא נחתו לזה ועיין היטב בכל זה: