חלקי אבנים· רבי דוד לידא
פרשת בראשית
לרבי דוד בן אריה ליב לידא
רש"י בראשית אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהוא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ומה טעם פתח בבראשית אלא משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו א"ה לישראל ליסטים אתם שכבשתם שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בוראם ונתנה לאשר ישר בעיניו וברצונו נטלה מהן ונתנה לנו. הנה בסקירה ראשונה נראין דברי מותר ברש"י במ"ש כפל ומה טעם פתח בבראשית תו קשה במ"ש שאם יאמרו א"ה לישראל ליסטים אתם שכבשתם שבעה גוים הל"ל שכבשתם הארץ האי שבעה גוים הוא מיותר מניינא ל"ל ולא עוד וכי בשביל שכבשו דרך מלחמה כמנהגו של עולם יהיו נקראים ליסטים שהרי גם המה כבשו זה מזה שנאמר והכנעני אז בארץ פירש"י שהיה הולך וכובש א"י כו' ומדוע יהיו ישראל נקראים ליסטים יותר מהם. אלא הכי פירושו וקושיא חדא פרוקא לחברתה כי דורשי רשומות כתבו בראשית ר"ת ב'ראשונה ראה אלקים שיקבלו ישראל תורה וזהו קושית ר"י מאחר שהתחלת התורה בבראשית בא לרמז שעיקר בריאת שמים וארץ היה בשביל שישראל יקבלו התורה היה לו להתחיל ולהסמיך מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל לבריאת שמים וארץ לרמז הנ"ל ומעשה אבות וגלגוליהם למאי אתא ואם הוא להודיע שע"י זכות מעשה אבות זכו לתורה ולהארץ א"כ קשה מה טעם פתח בתיבת בראשית וז"ש ומה טעם פתח בבראשית לז"א משום כח מעשיו הגיד לעמו בנקדים הא דאיתא במדרש חזית הובא בילקוט סוף יחזקאל בנות ירושלים לפי שבעה"ז נמשלו ישראל כבת בין הבנים הנוטלת עישור נכסים ולפיכך תפסו ישראל ז' אומות לבד דרך תפיסה ולא דרך ירושה אבל לעתיד לבא ירשו כל האומות כזכר עיין שם להיותם נקראים בנים למקום ואיתא בגמרא דכתובות פ' מציאת אשה בת בין הבנים הנוטלת עישור נכסים סבר רב אשי דבת ב"ח היא למאי נ"מ למיגבי בזיבורי' והלכה כרב אשי וכעולא דאמר דבר תורה ב"ח גובה בזיבורית כו' והוא ידוע ע"פ מדרשים וגמרות שארץ ז' אמות הוא מובחר של כל הארצות ובזה הוא מבואר וכה משפטו שהתחלת ופתיחת התורה בתיבת בראשית להודיע שבריאת שמים וארץ וקיומו הוא בזכות התורה שיקבלו אותו אף באם שלא יקיימו התורה מ"מ מתקיימים בזכות קבלתה שקבלו ובזכות האבות שקיימו נתן להם הארץ בזכות מעשה אבות והא דלא התחילה התורה במצוה ראשונה שנצטוו בה היינו טעמא משום כח מעשיו הגיד לעמו שלא יאמרו א"ה ליסטים אתם מאחר שלא כבשתם כ"א שבעה גוים לבד והוא מובחר שבכל העולם מוכרח הוא שלא מן השם היתה זאת כ"א דרך ליסטנותא באו ושלא ברצון ה' לקחו דאלת"ה הלא מאחר שקבלו התורה ונחשבים בנים למקום ראוים לירש כל האומות כזכר ומדוע לא לקחו כ"א שבעה גוים וזהו שדייקו שכבשתם שבעה גוים וא"ת דלעולם הקב"ה הורישם והא דלא לקחו כי אם שבעה אומות היינו טעמא מאחר שקבלו התורה ולא קיימהו ונידונו בעוה"ז כבת בין הבנים הנוטלת עישור נכסים לבד גם זה אינו שהרי הלכה פסוקה היא כרב אשי וכעולא דאמרו בת בין הבנים הנוטלת עישור נכסים נגבית בזיבורית ולא מן העידיות ושבעה גוים שכבשו הם מובחר של כל הארץ וכי יעשה הקב"ה שלא כדין תורתו אלא בוודאי לא מן השם הוא אלא ליסטים אתם שכבשתם דרך לסטנותא כי הנה מה שהאומות כובשים זה מזה מן השם הוא שנאמר יפקד ה' על צבא מרום במרום והדר מלכי אדמה באדמה משא"כ אתם שלא כדין עושים כדאמרן ולפיכך התחילה התורה בבראשית והפסיק במעשה אבות וגלגוליהם כדי שיכלו ישראל להשיב להם כל הארץ של הקב"ה הוא כי הוא בוראה ונתנה לכם לאשר ישרו בעיניו ר"ל קודם שהרשעתם הייתם ישרים בעיני השם ואחר שהרשעתם נטלה מכם ונתנה לנו מחמת שקבלנו התורה ואף שגם אנחנו לא קיימנו מה שקבלנו מ"מ בזכות אבותנו שקיימוהו נתנה לנו אשר על כן קדמה מעשה אבותינו לנתינת התורה להודיע כל אלה שזכרנו והוא מבואר בפ' ואתחנן כל הא דזכרנו שנא' לא בצדקתך וביושר לבבך באתם לרשת את ארצם כי אם ברשעת הגוים האלה ה' אלהיך מורישם מפניך אף שגם ישראל אינם צדיקים כ"כ שהרי הם בעה"ז דין בת בין הבנים ואינה נוטלת כ"א עישור נכסים מ"מ עשה ה' למען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך ואף שגם שהוא מצד עישור נכסים ועישור נכסים הוא מזיבורית וארצות האילו מובחר שבכל ארצות הם ומ"מ זכינו לזה ועיין מ"ש מזה באריכות בספרי הגדול עיר דוד בית ה' לז"א וידעת כי לא בצדקתך ה' אלהיך נותן לך את הארץ הטובה טובה דייקי וק"ל:
רש"י ויהי ערב ויהי בקר יום אחד פירש"י לפי סדר הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון ולמה כתב אחד אלא לפי שהקב"ה היה יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני. כאן הבן שואל להשיבו אם יום אחד בא להורות על אחדותו ית' לבד מכח קושיא הנ"ל הלא מצינו לקמן אצל נהרות ומשם יפרד והיה לארבע ראשים שם האחד פישון ושם הנהר השני גיחון ושם השלישי חדקל כו' ולמה אינו מקשה גם כן לפי סדר הפרשה היה לו לכתוב ראשון ולא אחד. תו קשה לאיזה טעם מאריך רש"י וכתב שלא נבראו המלאכים עד יום שני מה היה חסר באמרו לפי שהקב"ה היה יחיד בעולמו ותו לא ואם הוא כי היכי שלא יאמרו שגם המלאכים היו ביום אחד והיו שותפים בבריאה זה היה מותח במזרחו וזה היה מותח בדרומו כו' א"כ אף שנבראו ביום שני יאמרו שמיום שני ואילך היו שותפים בבריאה אלא שרש"י ז"ל תיקן בזה הרבה דהאי אחד שלא כסדר הפרשה נאמרה להורות בא על אחדותו יתברך בצירוף הכתוב הקודם לו גם כן אבל זולת הפסוק הקודם לו אלא בשביל סדר הפרשה לבד אין זה כ"כ קושי' ועיקר הוכחה הוא בפסוק הקודם לו שאינו כסדר הפרשה וגם יום אחד אינו כסדר הפרשה אלא טעמא חד הוא שבאו להורות ששניהם נכתבו ביום הראשון להודיע שאין שיתוף במעשה בראשית אף שהמלאכים נבראו ביום שני בנקדים הא דאיתא בזוהר חדש מפני מה לא נאמר ביום שני כי טוב שינוי מכל הימים סדר הפרשה שבכל הימים כתיב כי טוב זולת ביום שני אלא להורות שאין טוב אלא באחד ואין שני לנגדו ושיתוף אסור עכ"ל ולזה בא רש"י לומר הא דלא כתוב ראשון לפי סדר הפרשה אלא דהאי אחד בא לפרש על הא דכתב לפניו כי טוב וביום שני אינו כתוב כי טוב כפי סדר הפרשה ולהורות בא על אחדותו של הקב"ה שהיה יחיד בכל מעשה בראשית והוא אחד ואין שני לנגדו לפיכך נאמר ביום הראשון כי טוב להורות שאין טוב אלא באחד כי לא נבראו המלאכים אלא עד יום שני וכדי שלא יאמרו שמיום שני ואילך היו מסייעים בבריאה לפיכך לא נאמר ביום שני כי טוב כפי סדר הפרשה להורות שאין טוב אלא באחד המיוחד ית' לו לבדו ואין שני לנגדו א"כ האי אחד דנאמר ולא ראשון הוא פי' למה שנאמר ביום ראשון כי טוב ולא ביום שני משום שהוא ית' אחד בעולמו. אבל הא דכתב אחד ולא ראשון לבד אינו קושיא שהרי סדר הקרא הוא בנהרות שאומר בתחלה אחד ואחר כך הוא אומר שני ושלישי והבינהו:
רש"י והנחש היה ערום פירש"י מה ענין זה לכאן אלא ללמדך מאיזה עצה קפץ הנחש עליהם אלא שראה אותם ערומים ועסוקים בתשמיש לעין כל ונתאוה להם וקשה מה צריך רש"י לכתוב שראה אותם ערומים הלא מפורש הוא בקרא שהיו ערומים ולא עוד יציר כפו של הקב"ה שהיה מלא חכמה יעשה מעשיו שלא בהשכל לשמש עם אשתו לעין כל כאשר גם יצא בזה תקלה באמת. ובצחות הפשוטה יתבאר ע"ד גמרא דשבת פ' שמונה שרצים ההיא איתתיא דחזי' חוויה דהוי כרוך אחרי' ולא ידעה אי יהיב דעתיה עילוה אי לא תשלח מנא ושדי' קמי' אי כרוך בהו דעתה עילוה ואי לא לא יהיב דעתי עילווהי מאי תיקנתיה תשמיש קמי' פירש"י תשמש קמה עם בעלה ותתגנה בפניו איכא דאמרי כל שכן דתקיף יצרי' והנה אדם הראשון ראה דנחש כרוך אחרי' ולא היה להם מנא לשדי' קמה כי ערומים המה וסבר מסתמא יהיב דעתיה עילוה לפיכך היה משמש עמה לעין כל כי היכי דתתגנה בפניו ובנחש דעת אחרת היתה בה כאידך מ"ד אדרבה דתקיף יצרי' וזה"ש ונתאוה להם והבינהו: (רשי) ותרא האשה פירש"י ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו. הנה דברי רש"י ז"ל צריכין ביאור דמנ"ל לרש"י להסיע דברי האשה למקום אחר שראתה דברי הנחש והאמינתו דלמא כפשוטא ותרא האשה כי תאוה הוא לעינים כי מלת האמינתו אינו שייך כ"א בדבר שהוא מסופק בשני פירושים והוא מכריחו לפירוש אחד משתיהן ואז שייך לומר האמנה שהאמין לו דפירושו הוא אמת וכן לבסוף פירש"י שהאשה השיבה להקב"ה הנחש השיאני הטיעני ואין לשון טעות נופל כי אם בדבר שיש שני פירושים וצריכין אנו לדעת באיזה ספק היה חוה עומדת שהאמינה לה וכן בהטעתה שאמרה הטיעני כאן צריכן אנו לדברי הע"מ שכתב אדם הראשון דינו כשור המועד ושם נאמר בלתי טעם אבל לפ"ד ושכלינו רמז רמז לדברי חז"ל דמצינו שיש פלוגתא בין חז"ל בשור המועד ח"א קירוב נגיחותיו ר"ל אף שנגח ג"פ ביום א' אחר שהותרה נקרא שור המועד וחייב מיתה וח"א ריחק נגיחותיו ר"ל דוקא שנגח בג' ימים זה אחר זה כי אז נעשה שור המועד וחייב מיתה וראייתו מדין זבה שהרי אשה שראתה דם שלשה פעמים ביום הוי נדה ולא זבה אבל אם ראתה ג' ימים זא"ז אף פעם אחד לבד ביום הוי זבה כמו כן הדין אצל שור המועד ובזה יתבארו דברי הפליאה הביאהו הילקוט ראובני כיון שהראה חוה לאדם הראשון דם נידה אכל גם הוא והוא פשוט כי אדם וחוה דין שור המועד היה להם שהיו מותרים שנאמר מן העץ אשר בתוך הגן לא תאכלו כי ביום אכלך ממנו מות תמות וחז"ל אמרו כשאכל אדם מן העץ עבר על שלשה דברים ע"ז ג"ע ש"ד נמצא אדם היה מותרה ועבר על שלשה דברים נעשה שור המועד והיה חייב מיתה והנה חוה היתה מסופקת בדין שור המועד אם שור המועד נעשה בעוברו על התראתו ג"פ אף ביום א' כחד מ"ד שזכרנו או שור המועד אינו נעשה כ"א בעברו דוקא שלשה פעמים בשלשה ימים ולכך אמרה חוה פן תמותון כאדם המסופק בדבר ומה עשה הנחש אמר לה לא מות תמותון כי הלכה היא כהאי מ"ד דשור המועד אינו נעשה כ"א בריחוק נגיחותיו ר"ל שהוא עובר דוקא ג' פעמים בג' ימים רצופים משא"כ ביום א' ואינו אלא נידה ולא זבה והנה אדם לא רצה לעבור פי ה' שהיה מותרה דינו כשור המועד וכיון שהראה לו חוה דם נידה ר"ל שהדין הוא שאינו נעשה שור המועד כ"א בעבור על התראה ג"פ בג' ימים כדאמרן משא"כ אם עבר ג"פ ביום אחד אינו נקרא זבה כ"א נידה כדאמרן האמינתו לדברי הנחש ואכלו ומה מאד מתקו דברי הפליאה כיון שהראה לו דם נידה אכל ר"ל שראיית שור המועד מזבה ולא מנידה והם כאשר אכלו ועברו ג' פעמים ביום א' דין נידה להם ולא זבה ואינו נידון כשור המועד ולפיכך אכלו והקב"ה כששאל את האדם המן העץ אשר צויתי לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמותון השיבו האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל כתבו רז"ל נתנה לי טעם ואוכל ר"ל שנתנה טעם לדבריה דהלכה היא שביום א' אינו נעשית שור המועד וגם האשה השיבה השיאני הטיעני ר"ל באמת לא שמעתי לקול הנחש כי הייתי מסופק בדין שור המועד ולכן אמרתי פן תמותון והנחש הטיעני כדעת המ"ד ששור המועד אינו נעשה כ"א בג' ימים רצופים והטיעני בדין הזה א"כ דברי רש"י נכונים הם ותרא האשה ראתה דבריו של נחש שהנאו לה והאמינתו דוק ותמצא מרגוע לנפשך כי נכון הוא: