חיים שאל חלק ב· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן יג
בשותפין לזמן. אשר להם הריב מילי דמסתמן:
שאלה שותפין לזמן שא' מהם בא לידו כתב אשר כ' שותפו למיודעו שהוא גנב וגזלן וכיוצא לפום חורפא. והי' כראותו השותף הזה כת"ב מרי"רי אשר כתב שותפו עליו אומר לבטל השותפות תיכף ומיד ושבועה אין כאן כיון שהשותף שבעיר אחרת מחזיקו לאיש תככים וגנב וגזלן. ובא מעירו השותף כותב הכתב וטען כי לא חל בו רק לשון הרע שכתבו לו ובעת כעסו דברים אלו פלטתן הקולמוס שלא מדעת ונשבע ש"ח מאד שהוא מחזיקו לכשר ונקי וצדיק ותיכף הכיר בטעותו ושאל ממנו מחילה ופייסו בדברי ריצוי מאד ושבועות חמורות. והשותף אחר עודנו עומד ואומר שנתבטל השותפות. ואת"ל שלא נתבטל השותפות צריכין אנו למודע"י אם בויכוחם כשא"ל שהוא רוצה לבטל השותפות הוא ענ"ה גם אומר אני כמוך אי סגי בהכי לבטולי השותפות כי עתה הוא טוען שהי' מתוך מריבה ולא מלבו אלא דברים בעלמא ומעולם לא עלה על לבו ולשון שרוע נקט והשותפות בתוקפו בכל זמנו יורינו המורה ושכמ"ה:
תשובה בארש בראש ארי"ם קץ קולמסא אמרתי לעמוד קצת בדין שותפות לזמן אי מצו לבטולי ועיקרא דמילתא פ' המקבל דף ק"ה אמר רבא הני בי תרי דעביד עיסקא בהדי הדדי ורווח ואמר חד לחבריה תא נפליג וא"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב וכו' עד מזלא דבי תרי עדיף. והרי"ף ז"ל כתב דמקצת רבוואתא דתו לדרבא והוא ז"ל כתב דהלכתא כרבא ומייתי מאי דאמרו פ' כל הגט בשלשה פרקים מוכרים את התבואה וכו' ואמר רבא לשותפי עיין בדבריו באורך. וראיתי בס' אסיפת זקנים שכתב וז"ל פירשה הר' כגון שיש זמן ידוע שהוא יפה למכירת העסק וכו' ואני מוסיף על דבריו ואפי' בזוזי כגון שקבעו זמן לשותפותם אם רצה הא' לחלוק בתוך הזמן השני מעכב עליו. הראב"ד. וצ"ע דמאי מוסיף על דבריו דאדרבא הריא"ף רבותא קמ"ל דאע"ג דאין להם זמן קבוע אין שומעין לו וכ"ש כשקבעו זמן ומ"ה לא מוקי לה כשקבעו זמן דאי הכי מאי למימרא. הר"ש די וידש. עכ"ל. ונראה דטובא אשמועינן הר"א ז"ל דהרי הרב נמוקי יוסף ז"ל כתב וז"ל ב' קבלנים שקבלו עסקא מב"ה וכו' עד זמן פ' וכו' אמר המחבר מהכא דמוקמינן בשותפין שקבלו עסקא מב"ה משמע דהא בי תרי דעבדי שותפותא אע"ג דקבעי זמן לא מעכבי אהדדי למפלג דלא גרע מפועל שיכול לחזור בו וכו' ע"ש. הרי דהרב הנמקי ז"ל קא פסיק ותני דתרי שותפי לא מעכבי אהדדי ומבין ריסי עיני הראב"ד ז"ל נראה דמוקי לה בשני שותפין מדנפשיהו וכן מוכח מפי' הראב"ד ז"ל שהביא שם בס' אסיפת זקנים ביתר הסוגיא וכן מוכח מדברי הריטב"א ז"ל בחי' שהר"א מפרשה בשותפין מדנפשייהו וזה ברור וכן היה מפרש הר"א לדברי הרי"ף זיל בתרי שותפי וכדמוכחי פשטן של דברי הרי"ף ז"ל ואשמועינן הר"א ז"ל דמצי חד מעכב אאידך בגו זימני' ולא דמי לפועל ואי הר"ש די וידש ז"ל הבין דגם הרי"ף והר"א ז"ל מוקמי לה בקבלנים שקבלו עסקא מב"ה ס"ס איכא למידק עליה דגם בהא חידושא איכא דתוך זמנם מצי חד לעכב אחבריה ולא דמי לפועל וכדבעי' למימר קמן בס"ד, ותו דהן לו יהי דהוה פשיט' לן דמעכבי אהדדי מ"מ הוה מצי מוקי לה הרי"ף בקבעו זמן ולא תיקשי מאי למימרא דהו"א דמצי אמר ליה הב לי פלגו רווחא וקמ"ל דאידך מצי א"ל רווחא לקרנא משתעבד ואי א"נ אי מטי לך פסידא וכו' א"ל מזלא דבי תרי עדיף. ותו דמנ"ל להר"ש די וידש ז"ל דהרי"ף והר"א ז"ל מפרשי לי' בקבלנים ולא בשותפין דדברי הרי"ף והר"א ז"ל נראין דמפרשי לי' בשותפין וכ"נ ממ"ש הרז"ה ז"ל בס' המאור וז"ל מצאתי במקצת נוסחאות מדוקדקות ומוגהות הני בי תרי דקבילו עסקא בהדי הדדי ולזו הנוסחא דעתי נוטה שהענין נותן שממון של אחרים הוא ועם הפי' הזה אין אנו צריכים לכל הדקדוקים שדקדק בה הרי"ף ז"ל ע"כ הרי דהבין דהרי"ף ז"ל מפרשה בשותפין מדנפשייהו. ונראה מדברי המאור דסבר נה מר כהרב הנמקי ז"ל דשותפין דעלמא לא מצו מעכבי אהדדי ולהכי אוקמא בקבלנים. וממוצא דבר איכא למידק על הרב הנמוקי ז"ל דבגמר דבריו כתב וז"ל וה"נ כתב הרי"ף ז"ל בהלכות כשקבעו זמן א"נ שיש זמן ידוע למכור הסחורה וכו' ע"ש. ומכללן של דברים אמורים הראת לדעת דהרי"ף ז"ל לא אוקמה בקבעו זמן ולא זכר שם קביעות זמן כלל ואיה מקום מצא הנ"י ז"ל שכ"כ הרי"ף ז"ל. והנה מדברי הרמב"ם ז"ל דנקט למילתיה בשותפין נראה דמפרש לה לדרבא נמי בשותפין כפי' הרי"ף והר"א ז"ל. וחזה הוית להר' בני אהרן ז"נ בתשובה סי' ט"ל שהקש' דלהר"מ ז"ל וסיעתיה דס"ל דה"ה בשותפין דמעכבי אהדדי אמאי פירשו לדרבא בקבלנים ותי' דלשון עבוד עסקא הכי משמע ורבא סירכא דמימרא קמייתא נקט עש"ב וי"ל דמנ"ל להרב ז"ל דהו"מ ז"ל מפרשה בקבלנים דאף דמדברי מרן ז"ל הכי משמע מ"מ לא פסיקא לן מינתא ויכולים אנו לפרש דהר"מ ז"ל מוקי לה בשותפין וכמ"ש הרב ב"ח ז"ל וכן בדין דהר"מ ז"ל כל היום תמיד צדיק עת"ק סוגי' כצורתה ושמעתתא בפומיה ואלו הוה מפרשה בקבלנים. גם הוא הוה נקט מילתיה בקבלנים, ומ"ש הרב הנז' דעבוד עסקא הכי משמע. אחרי נשיקת הרצפה זה אינו דשפיר מצינן לפירושה בשותפין ויגיד עליו רעו בפ' אלו מציאות דף ל"א ופ' אז"נ דף נ"ט דעבוד עסקא איירי בשותפין וכמ"ש הב"ח ז"ל והא איכא סהדא רב' המאור דהוה קשה ליה לאוקומה בממון של אחרים עד דדק ואשכח בנוסחי דוקני דגרסי הני בי תרי דקבילו עסקא וכ"נ שהיתה גי' התוס' ז"ל ועיין במ"ש לקמן בס"ד. והנה התוס' ז"ל כתבו וז"ל וא"ת ואמאי נקט בכה"ג ולא נקט האי מאן דקביל עסקא מחבריה וי"ל לפי שהמקבל יכול לחזור קודם הזמן וכו' דפועל יכול לחזור בו וכו' ע"ש. ויש לדקדק דמאי ק"ל אמאי נקט בכ"הג די"ל דנקט בכה"ג לאשמועינן רבותא טפי דכל אלו החלוקות לא הוו שייכי בחד דקביל עסקא דלא שייך ביה חלוקת עסקא להדדי משתעבד ולא חלוקת מזלא דבי תרי עדיף וי"ל דקושטא השמיענו התו' ז"ל.
אחרי כתבי ראיתי להרב בני משה ז"ל סי' ג' שדקדק על הרב הנמקי ז"ל כמ"ש דהרי"ף ז"ל אוקמ' בשקבעו זמן כמש"ל דהרי"ף לא אוקמה אלא בלא הגיע זמן מכירת הסחורה כנז' ושם ראיתי שדקדק בלשון הרי"ף ז"ל מרישא לסיפא וכתב דבדברי רבוותא דאתו למפסק דינא אין לומר נעשה ע"ש. ואשתמטיתיה מ"ש מהריב"ל ז"ל בח"ג סימן ס"ג שישב דברי הטור בתירוץ נעשה והביאו הכנ"הג בכללי שבסוף א"ח ע"ש ועיין פר"ח מ"א ח"א סי' ד'. עוד ראיתי להרב בני משה ז"ל שדקדק על הרב הנמוקי ז"ל במ"ש דמדאוקימנא לה במקבלים וכו' דלכך נקט במקבלי עסקא מב"ה משום דאמרי' דאפי' אמר נפלוג רווחא מצי אידך לעכב דרווחא לקרנא משתעבד ובממון עצמם יכול לחלוק הריוח כי לא נשתעבד אלא הקרן אבל הריוח למאי נשתעבד עש"ב. ונראה דאי מהא לא איריא דמצית לאוקומה בשותפי ולפרש כמו שפירשה הר"א ז"ל הובא בשיטה מקובצת ובשיטת הריטב"א ז"ל וז"ל ואי א"ל נפלוג רווחא רווחא לקרנ' משתעבד שמא יבא הפסד בקרן ויתמעט העסק מוטב שימלא הריוח את החסרון ויהי' העסק שלם עכ"ל. עוד ראיתי להרב הנז' שהק' על הנ"י ז"ל דמ"ש מההיא דפ' כל הגט דתנן בג' פרקים מוכרים וכו' למאי הלכתא לשותפי ופי' ר"ח ור"ת דעד זמן זה יכולים לעכב ואמאי התם אינו יכול לחזור ולחלוק עד הזמן כפועל וכו' עש"ב. ונראה דלא דמי ההיא דפ' כל הגט לדין הר' הנמקי ז"ל דאף דבקבעו זמן ס"ל דיכולים לחלוק בתוך הזמן כפועל מ"מ היכא דאיכא פסידא בחלוקה שחינו זמן מכירת הסחורה אף בסתם יכול לעכב כיון דאיכא פסיד' אם ימכרו הסחורה עכשיו ובמקום פסידא לא אמרו ועיין בסי' של"ג. וראיתי להרב מהרש"ך ז"ל ח"א סי' ל"ב שכתב דרש"י ז"ל שפירש בההיא דפ' כל הגט דהיינו שאינו יכול למכור שלא מדעת חבורו פליג על דין ר"ח ור"ת ואזלי בפי' דהך שמעתא עפ"י מה שפי' בשמעתא דהמקבל דלפי שיטת רש"י שם משמע דשותפין שנשתתפו אפי' לזמן יכול כל אחד לחזור בו כפועל ומ"ה פי' ההיא שמעתא בקבלנים ור"ח ור"ת אזלי בההיא שמעתא בשיטת הרי"ף. ויש לתמוה על התוס' דפ' המקבל פירשו כרש"י זלה"ה. ופ' כל הגט כתבו פי' ר"ח ור"ת והני תרי פירושי לא שייכי אהדדי עכ"ד. ויש לדקדק על הרב ז"ל דהואיל ובא לידי מדה זו אמאי לא הוקשה לו על הנמוקי ז"ל דס"ל דשותפי לא מצי מעכבי אהדדי וקבע דבריו אדברי הרי"ף ז"ל ואלו הרי"ף ז"ל פירש בההיא דכל הגט כפי' ר"ח ור"ת. ועל הרא"ש ז"ל דבפ' המקבל הביא דברי הרי"ף ז"ל וכתב דפירש"י הוא הנכון ואלו בפ' כל הגט הביא פי' ר"ח ור"ת ע"ש ועל הטור ז"ל שכתב בח"מ סי' קע"ו ס' כ"א א' מהשותפין שבא לישן פירות וכו' אין חבירו יכול לעכב וכו' וכן פירש"י שכל זמן שלא הגיע הזמן למכור אין א' יכול למכור בלא דעת חבירו וכו' ע"ש ואיך השוה פירש"י ז"ל להקודם כל זה הוה לי' להרב מהרש"ך ז"ל לאקשויי על פי מדותיו. ואולם לפום מאי דאמרן דאף מאן דס"ל דשותפין שקבעו זמן לא מצו לעכב אהדדי כדין פועל מודה בדין ר"ח ור"ת דכל דאיכא פסידא מצי לעכב כל הארש שפה אחד ודברים אחדים וגם הרא"ש ז"ל שכתב בהמקבל דפירש"י ז"ל הוא הנכון היינו בפירוש דשמעת' דדחיקא לי' לפרושה כהרי"ף ז"ל דסתמא קאמר רבא מצי מעכב ואי כפי' הרי"ף ז"ל כל כי הא הו"ל לפרושי מצי לעכב עד זמן מכירת הסחורה ומדסתם לה סתומיה בחר הרא"ש ז"ל בפירש"י ז"ל אמנם לענין דינא מודה בדינו של הרי"ף ולהכי הביא בפ' כל הגט פי' ר"ח ור"ת דלענין דינא ס"ל כותייהו ובפי' סוגית המקבל כבר גילה דעתו שם וכן ראיתי למרן ז"ל בב"י י"ד סימן קע"ז שכתב וז"ל וכתב הרא"ש כפרש"י וכתב שהוא הנכון וזה אינו ענין אלא לגבי פי' המימרא אך לענין הדין בין אם קצבו זמן בין לא קצבו אלא שהסחורה אם ימתין למוכרה עד זמן פ' יתוסף בה ריוח גם הרא"ש מודה דחברי' מעכב עליה כדאמרי' פ' כל הגט עכ"ל. ומיהו י"ל קצת בדברי מרן ז"ל בסיומא דמילתא שכתב כדאמרינן פ' כל הגט וכו' דאי מהא לא אריא שהרי יש פי' אחר והוא מה שפי' רש"י ז"ל דהיינו למכור שלא מדעת חבירו ואי הוה ס"ד דהרא"ש פליג אין סוגית פ' כל הגט מכריחנו לומר דהרא"ש ז"ל מודה. אמנם הו"ל להביא מה שהרא"ש שם פ' הגט הביא פי' ר"ח ור"ת. וי"ל דגם מרן זה כוונתו ומ"ש כדאמרינן פ' כל הגט היינו לפי מ"ש שם הרא"ש ועל דברי הרא"ש התם סמיך ופשוט. ועיין בס' פלפלא חריפא להרב תוספת יום טוב שהרגיש בדברי הרא"ש ז"ל כנז'. ובלאו הכי להתוס' ליכא לאקשויי דהכא פ' המקבל הוי סתם תוס' ואלו התם פ' כל הגט הן הן הדברים הנאמרים משם ר"ח ור"ת ז"ל. (וזו היא שקשה על הרב מהרש"ך איך לא זכר דברי מרן הבית יוסף). תו יש לדקדק על מהרש"ך ז"ל שכתב בפשיטות דרש"י ס"ל דשותפין שנשתתפו אפי' לזמן לא מעכבי אהדדי ואלו המרדכי פ' אז"נ סי' שכ"ו והגהמי"י פ"ד מהלכות שותפין הביאו תשוב' רש"י ז"ל שכתב וז"ל אם אדם חולק שלא לדעת חבירו לא הויא חלוקה וכו' ואעפ"י שחבירו מודה לו שחלק יפה אפ"ה כיון דלא ניחא לי' דתיהוי חלוקה לא הוי חלוקה וכו' ע"ש. ולפום ריהטא נראין הדברים הללו שס"ל לרש"י ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דשותפין לזמן מצו לעכב אהדדי ועיין למהרי"ט ז"ל ח"א סימן ק"מ והרב פרח מטה אהרן ז"ל ח"ב סי' ע"ט:
תו יש לדקדק על הרב הנז' דהכא בסי' ל"ב כתב דלפי שיטת רש"י הכא בהמקבל משמע דשותפין אפי' לזמן לא מעכבי ותמה על התוס' שהכא כתבו פירש"י זל ופ' כל הגט כתבו לדר"ח ור"ת שמכל דברי קדשו משמע דפשיט' לי' דרש"י והתוס' ז"ל כאן פ' המקבל ס"ל דשותפין לזמן לא מעכבי אהדדי ואלו בזה החלק עצמו סי' ע' הביא דברי מרן בב"י שדקדק מדברי התוס' והרא"ש פ' המקבל דדעתם כה"ני דשותפין לזמן לא מצו מעכבי והרב ז"ל יצא לקראת נשק ודחה דאפשר לומר דהתוס' והרא"ש ז"ן ס"ל דשותפין כיון ששעבדו נכסיהם זה לזה מצו לעכובי אהדדי והן נסתר מחמ"תו. גם בסי' ע' לא העיר לפי דרכו במה שפירשו התוס' והרא"ש ז"ל מימרא דרבא במקבלי' ולא בשותפין דעל דקדוק זה נראה דסמיך בסי' ל"ב לומר שרש"י והתוס' ז"ל ס"ל דל מעכבי והוא הדקדוק שדקדק הרב הנמוקי ז"ל. ואיברא דלדעת כל האחרונים ז"ל דגם התוספות והרא"ש ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל דשותפין בתוך זמנם לא מעכבי אהדדי ודלא כהנמקי ז"ל וכמ"ש מהרש"ך ז"ל סי' ע'. פש גבן ליישב דקדוק זה דאמאי לא פירשוה התוס' והרא"ש ז"ל בשותפין כאמור. אמנם אפשר לו' דרבותא אשמועינן במקבלים והוא דלפי מה שחילק מהרש"ך ז"ל בסי' ע' דדוקא במקבל עסקא ס"ל להתוס' והרא"ש דיכול לחזור וכדין פועל משום דאין לו אלא שעבוד גופו אמנם בשותפין דיש להם שעבוד נכסים אין א' מהם יכול לחזור בתוך זמן השותפות נובין ונידון בהני בי תרי דקבילו עסק' מב"ה אמאי לא מצי חד מינייהו לחזור כיון שאין כאן אלא שעבוד גופו וצ"ל כמ"ש הרב לחם רב ז"ל סימן קי"ב לדעת הנמוקי ז"ל דשותפין לא מעכבי אהדדי דמ"ש ממקבלים דמעכבי וניחא ליה להרב ז"ל דב' שנטלו עסקא מב"ה לא נשתעבד האחד לחבירו ולא שייך כאן כי לי בני ישראל עבדים אלא שניהם נשתעבדו כל א' לב"ה וכיון דכל א' לא נשתעבד לחבירו לא מיקרי עבד לגביה. ומ"מ מצי מעכב לי' דכיון דהם נתחייבו לב"ה הרי יש לאחרים חוב עליהם ויכולים לעכב עד שיפרעו חובם עכ"ל. וכזאת וכזאת י"ל לפי חילוק מהרש"ך ומאחר שכן נמצא דהוי רבותא טפי לאשמועינן הך דינא במקבלים דהוה ס"ד דכיון דאין כאן כי אם שעבוד גופם לא מצו מעכבי אהדדי כדין פועל ולהכי אוקמוהו התוס' והרא"ש ז"ל במקבלים לאשמועינן דאע"ג דאין כאן אלא שעבוד גופם מעכבי מטעה הנז' ומכ"ש שותפין דמשעבדי נכסיהם דודאי מעכבי אהדדי ועיין להרב פרישה ז"ל גם לפי מה שחילק הרב לחם רב ז"ל סי' קי"ב דשאני מקבל עיסקא דאין מקבל רשות על הנותן ואמטו להכי קרי ביה כי לי בני ישראל עבדים ודמי לפועל אמנם בשותפין כיון שנהנה רשות לכל חד על חבריה ושניהם נעשו שכירים זל"ז לא שייך לומר כי לי ב"י עבדים ע"ש. אפשר לומר דרבותא הוי כמקבלים דהו"א כיון דתרוייהו הוו כעבדים לב"ה זיל קרי בהו כי לי ב"י עבדים ומצו למהדר כפועל והה"נ דלא מעכבי אהדדי קמ"ל דכיון דלגבי דידהו ל"ד לפועלי' דהם שכירים זל"ז אינהו מצי לעכובי אהדדי ומכ"ש בשני שותפין דליכא לתא דפועל כלל. וראיתי להרב לחם רב ז"ל סי' קי"ב וסי' ק' שהק' דכפי סברת מרן ז"ל דהתוס' והרא"ש ס"ל כהנמוקי ז"ל בואו ונצווח על המרדכי ז"ל דבפ' המקבל כתב כתוס' והרא"ש ואלו בפ' מי שהי' נשוי כתב כהרמב"ם ז"ל ובסי' ק' כתב דעם היות דדברי המרדכי פ' מי שהי' נשוי נאמרו משם מהר"ם ואיכא למי' הא דידיה הא דרביה מ"מ מי הכניסנו בתגר זה ע"ש. וטפי הו"ל לאקשוי מדברי המרדכי פ' אלו מציאות סי' תכ"ה שכתב מדנפשיה גבי ההיא דאיסור ורב ספרא שהק' מהך דהמקבל ותירץ דהך בלא מטא זימנייהו וההיא דאיסור ור"ס בשעבר זמן השותפות ומ"ה אינו יכול לעכב ע"ש והיינו כדברי התוס' שכתבו הגמ"יי בשמם והוא סברת המרדכי עצמו והא ודאי קשיא למאי דסלקא דעתיה דמרן ז"ל שדעת התוס' והרא"ש ז"ל שכתבו דמקבל עסקא יכול לחזור בו כהר' הנמוקי ז"ל דשותפין בתוך זמנם לא מעכבי אהדדי. אלא שכבר מרן ז"ל עצמו בבדק הבית חזר בו וכ"נ ממה שפסק בשלחנו בטהור וכמ"ש מהר"א ששון ז"ל סי' קי"ג והרב כנסת הגדולה ז"ל הגה' ב"י אות קנ"א וכל האחרונים זלה"ה נענו כלה ואמרו דהתוס' והרא"ש והמרדכי והטור ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דתוך הזמן השותפין מעכבי אהדדי ויש להרגיש על הרב בית דוד ז"ל ח"מ סי' ס"ה שכתב וז"ל אפי' תוך הזמן איכא למ"ד שיכולין השותפין לחלוק כמ"ש הטור בשם הר"י והרב"י ז"ל בשם התוס' והרא"ש והנ"י עכ"ל ולא זכר שר שמרן ז"ל עצמו בבדק הבית ובש"ע חזר בו וכן עלתה הסכמת כל האחרונים להשוות דעת התוס' והרא"ש ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל כאמור:
וראיתי להכנה"ג ז"ל הגהב"י אות קפ"ד שכ' וז"ל אבל הרשד"ם ז"ל ח"מ סי' קס"ח כ' על ס' הרב ישעיה ודעת הרוב מסכמת כן והוא תימא אולי סובר הרב ז"ל כס' ר המחבר ז"ל כאן בב"י דכל הסוברין דמקבל עסקא יכול לחזור בו סובר דגם השותפין יכולים לחזור בהם וצ"ע וע"ש בסימן רט"ו עכ"ל. והנה הרב ז"ל ביאר מה שהוקשה לו על מ"ש מהרשד"ם ז"ל סי' קס"ט ואיברא מ"ש מהרשד"ם ז"ל בסי' רט"ו גם כן קשה שכתב וז"ל לדעת הר"מ והר"א ז"ל דס' דהיכא דאיכא זמן לשותפות א"א שיחלוק האחד אם לא יסכים חבירו לחלוק וגדולה מזו דאפי' היכא דליכא זמן עם הסחורה שיש להם יכול לכוף לחבירו עד שיגיע זמן מכירת הסחורה ההיא כמ"ש הרי"ף ז"ל בהלכות פ' המקבל וכ"כ הר"מ פ"ד מה"ש וכ"נ דמסכים הטור שהביא ל' הר"מ בלי חולק וא"כ היה אפשר שיאמר האדם הרי לדעת כל אלו גאוני עולם כשיש זמן מוגבל אין לכוף לחנוק עכ"ל. וק' דתבריה לגזיזי' דבסי' קס"ח כ' שסברת הרמב"ם ז"ל אין דעת הרוב מסכמת לה ובסי' רט"ו כתב הרי לדעת כל אלו גאוני עולם כשיש זמן מוגבל אין לכוף לחלוק זה יש להקשות בכללות ובפרטות שע"כ מ"ש בסימן קס"ח שאין דעת הרוב מסכמת להר"מ היינו שס"ל דמ"ד דמקבל חוזר ה"ה שותפין ובסימן רט"ו משמט דמ"ד שאינו חוזר כשלא הגיע זמן מכירת הסחורה מכ"ש שס"ל דשותפין לזמן מעכבי אהדדי, והרי הרא"ש ז"ל שכתב דין המקבל פ' כל הגט הביא פי' ר"ח ור"ת דנ"מ לשותפי היינו דמעכבי אהדדי כנז' הרי דס"ל בסי' רט"ו שגם מ"ד דמקבל חוזר מודה דשותפין אין חוזרין והוא הפך מאי דמשמע דסבר בסי' קס"א. ותו ק' עמ"ש בסי' רט"ו דאיך פשיטא ליה דין השותפין במכ"ש דין זמן הסחורה והלא נראה דלף הרב הנ"י ז"ל דס"ל דשותפין חוזרין מודה בדין מכירת הסחורה דמעכבי אהדדי עד שיגיע זמן מכירת הסחורה כיון דאיכא פסידא וכמ"ש בעניותנו לעיל דלאו הא בהא תניא וכן י"ל עמ"ש הרב ב"ח ז"ל סעיף ל"ג שהביא ראיה מדברי הרי"ף ז"ל לדין השותפין ועיין בב"י ז"ל סעיף כ"ד שכתב שנראה מהרא"ש ז"ל דהרי"ף לית ליה דין קביעות זמן ע"ש. ומהר"ם די בוטון ז"ל סי' נ"ג הכריח שיש לחלק בין שותפות לעסקא מדכתב הטור סעיף כ"ח דין מקבל סתם ובס' ל"ג בשותפין כתב מחלוקת וכ' עליו הרב כנה"ג ז"ל הגהב"י אות קנ"א דעדיפא ה"ל להקשות דבס' כ"ג תפס כהר"מ בשותפין ובס' כ"ח כתב במקבל דחוזר. ואולי הא לא ק"ל די"ל דר' בע"הט ז"ל ס"ל דיש חילוק בין שותפו' לעיסק' אבל מאי דק"ל הוא לדעת מרן ז"ל דלהר"מ ז"ל אין חילוק למה כתב הטור סתם במקבל דחוזר ולא כתב דהר"ם חולק ואני מצאתי סמך אחר דבס' ל"ג כתב הטור ואין כן דעת הר"מ ולא כ"כ בס' כ"ז במקבל עכ"ד הכנה"ג ז"ל ולפום ריהטא קשה במה שישב להר"מ די ביטון ז"ל דהרי מהר"ם ד"ב ז"ל על דברי מרן ז"ל קאי ואי עה שלא הכריח מדעת הטור היינו משוה דהטור מחלק בין מקבל לשותפין תימה דבעד מרן ז"ל אין לומר כן דמרן ז"ל בב"י מעולם לא ירד לחלק ביניהם לא לדעתו ולא לדעת הטור דאי ס"ל דיש חילוק לדעת הטור נפלו קושיותיו של מרן על הטור דכפי דעתו של הטור השוה אותם להר"מ והרא"ש ז"ל ומאי מק' מרן ז"ל אלא דמרן ז"ל מעולם לא עלתה על דעתו דעת עליון דיש מי שמחלק בין מקבל לשותפין ומהרמד"ב ז"ל לדעת מרן ז"ל קאי אמנם אפ' דמהר"ם ד"ב ז"ל לא ק"ל ממה שהטור תפס בפשיטות דין שותפין דיש לדחות דאין ראיה דמשם הרמב"ם ז"ל הביאו וסמך אמה שכתוב בסי' ל"ג שהוא מחלוקת ומיהו יש להרגיש על מהר"ם ד"ב ז"ל דבכלל תמיהת מרן ז"ל על מ"ש הטור סי' כ"ז וכ"כ הרא"ש הוא זה וכבר כתב דנסתרו כל תמיהותיו גם מ"ש הכנה"ג ז"ל ואני מצאתי סמך אחר לפום ריהטא נראה דהיינו הך. ועיין בס' דורש משפט סי' קע"ו שדקדק דהו"ל לטור לומר בס' כ"ז ודוקא לנותן. ואח"כ להביא דברי הרא"ש ז"ל ותירץ שתפס לשון הר"מ ז"ל ע"ש. ואין צורך לזה דמלשון הרמב"ם זיל עצמו משמע דוקא הנותן וכמ"ש מרן ז"ל עצמו בבדק הבית והאחרונים ז"ל. ומהר"א ששון ז"ל סי' קי"ג הביא מ"ש הריב"ש ז"ל סי' תע"ו משם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דכשנשתתפו לאומנות אפי' תוך זמן חוזר ותמה עליו הרב כנה"ג ז"ל הגהב"י אות קנ"א דבשותפין במעותיהן מנא לי' ותירץ שלא הוקשה לי אלא לפי חילוקו דשניהם טורחים אבל לפי חילוק מהרש"ך ז"ל דמחלק בין שעבוד הגוף לשעבוד ממון לק"מ א"נ דנדונו היה בנשתתפו לאומנות עש"ב ולא זכיתי להבין תירוצו הראשון דגם מהרא"ש ז"ל שם הזכיר חילוק מהרש"ך ז"ל בשם א' מגדולי הדור ונראה שהסכי' בו אלא שהוסיף לחלק חלו' אחר והו"ל לפרש שלפי חילוק צדיק הראשון אין ראיה מדברי הריב"ש ז"ל. והתירוץ השני גם כן קשה הימנו דמתשובת מהרא"ש ז"ל נראה דנדונו היה בשותפין במעות וסחורה כמו שיראה הרואה.
ותו יש להרגיש על מהרא"ש ז"ל במה שדחה להא דהריב"ש ז"ל דנ"ד היה בקנין והביא תשו' הריטב"א ז"ל שכתב הר"ן ז"ל סי' של"ג ע"ש ולא הזכיר הרב ז"ל שהריב"ש ז"ל בתשובה ההיא ס"ל דאפי' בקנין חוזר והו"ל להביאו לפחו' וממ"ש הרב כנה"ג ז"ל בהגהב"י אות קנ"ה ואות קפ"ו וסי' של"ג הגהב"י אות ו' דאפשר דהריב"ש ז"ל יודה בשותפין במעות וקנין אינו חוזר ע"ש. ולפום ריהטא לפי חילוקו דנשתתפו במעות שניא כיון דיש שעבוד נכסים נראה דהוה מצי למימר דאפי' בלא קנין כנשתתפו במעות כיון דיש שעבוד נכסים יודה הריב"ש ז"ל דאינו חוזר וק"ל ועיין בספר פני משה ח"ב סי' ק"ו ובשו"ת מהר"י קצבי סי' ג' ובהגהות הרב בני יעקב ז"ל ובס' ידי אליהו דף קי"ד ובס' נאמן שמואל סי' ק"א ע"ש ועתה נבא לנ"ד והנה מתוך מה שכתבנו מבואר דדעת הרמב"ם וסיעתו דשותפות לזמן אין אחד מהם יכול לבטל השותפות ואע"ג דרבינו ישעיה ודעמיה סברי דיכול לבטל השותפות א' מהשותפין מ"מ כשיש שבוע' בנ"ד כתב הרדב"ז בתשובות החדשות דעוס ויניציא סי' שכ"ו דכשיש שבועה אפי' רבינו ישעיה מודה דכופין אותו לקיים שבועתו וזהו תשובת הרדב"ז שהו"ל להרב כנה"ג ולא מצאה במודפסות בליוורנו. וכ"כ שם הרב כנה"ג בשם מהרשד"ם ע"ש וא"כ בנ"ד שיש שבועה אין שום א' יכול לבטל השותפות אליבא דכ"ע. ומה שטען השותף האחד ששותפו כתב עליו לאיש אחר כי הוא גנב וגזלן וכיוצא ובטענה זו הוא רוצה לבטל השותפות. נראה דלא צדק בטענתו והשותפות הנה זה עומד בצביונו ובקומתו כל הזמן שנכתב בשטר השותפות מדעת שניהם. שהרי השותף שכתב הכתב פירש שיחותיו שכתב לו אחד מרורות על חבירו ובא לכלל כעס וטעו' לכתוב כך. ותיכף האיר ה' את עיניו שחיפו על שותפו דברי נרגן עז"י דמסגן וי"חרט יצחק חרט"ה גדולה איך יצאת זאת מתחת ידו כי שותפו איש כשר ירא ה' ונאמן ונשבע על כך שבועה חמורה ושאל ממנו מחילה בכל מיני פיוס. איכו השתא מה מקום לבטל השותפות בעבור הכתב הנז'. והלא קי"ל דהמבקש מטו מחבירו לא יהיה המוחל אכזרי וכתב הרמב"ם פ"ב מה' תשו' אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא זה לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפצה ואפי' הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזה דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון אבל הכותים ערלי לב אינן כן אלא עברתן שמרה נצח וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה עכ"ל. עין רואה אמרי קדוש הרמב"ם דאפי' חטא והצר לו הרבה ימחול ולא יקום ולא יטור וכו' וא"כ מאחר ששותף הכותב הכניע עצמו ושאל מחילה ונשבע שזה היה לרגעים מחמת הכתב שסבל מחויב שותפו להעביר החטא ולא יקום ולא יטור לבטל השותפות אלא ירחיב לבו לקיים שבועתו באמת וכתמים. ואם נפשך לומר דהרי אמרו בירושלמי בקמא והביאו הס מג והגמי"י פ"ב דתשו' דמוצ"א ש"ר אין לו מחילה עולמית. וזה שכתב בכתבו גנב וגזלן הוא הוצאת שם רע כמתבאר ממ"ש מהרש"ל בתשובה סי' כ"ח וסי' ק"א ומהר"ם מלובלין סי' מ"ו ובהא לא נאמר לא יהא המוחל אכזרי כמ"ש הסמ"ג ומהרי"ל ומהרי"ו והרב מהרש"ל בים של שלמה פ' החובל סי' ס"נ והרב תרומת הדשן סי' ש"ז ובכתביו סי' רי"ב ע"ש. מה אומר חדא כי הן בעון חולל"נו ובזמנינו זה דבר רגיל לומר על הסוחרים שהם גנבים וגזלנים ואין כונתם שהם גנבים וגזלנים ממש רק שיודעים לעשות תחבולות כמקח וממכר וחילופיהן עד שהם מרויחים. ועל כן אפשר שאין בזה דין מוציא שם רע ממש מאחר שרגילים בזה ואין כונתם לומר גנב וגזלן ממש א"כ לא יהיה חמור כל כך כדין המוציא שם רע הגם שודאי הוא איסור גמור. ועוד יש קצת זכות בנ"ד שהוא לא אמר לשותפו גנב וגזלן בפני עדים ולא אליו לבדו רק כתב בכתב ידו למי שכתב לו כך והשיבו על פי מדותיו וסבר שיהי' בסוד גדול ביניהם אלא שמקבל הכתב נתנו בכיסו וגם כתבים אחרים ונפל זה הכתב בדרך בבלי דעת ובא ליד שותפו. ובכי האי גוונא גרע ממוציא שם רע דעלמא והי' נראה למצוא סמך דהכתב גרוע מהדיבור משמעתא דשילהי פ' נגמר הדין במאי דיואב הרג אוריה על פי כתב שכתב לו דוד הע"ה ואמרו שם דעמשא ואבנר טובים דדרשו אכין ורקין שלא לקיים מצות המלך נגד התור' ויואב לא דרש. צדיקים שהן בפה ולא עשו והוא באגרת עשה. ומהכא משמע דאמירה בפה יותר חשובה מהכתב שמגדילים הענין שהן בפה שהוא יותר חמור ולא עשו והוא באגרת דקילא ועשה וה"ה בנ"ד שהיה בכתב קל הוא יותר מאמירה ויש לצרף לזה סברת עשרה שליטים שהביאם הרב כנה"ג י"ד סי' ר"י דסברי דנשבע בכתב אינו חייב לקיים ועיין בשו"ת נודע ביהודה ח"מ סימן ל' דף קל"ב ע"ג דלא זכר מלהקת הפוסקים שרמז הר' כנה"ג ועמ"ש בברכי יוסף א"ח סי' תפ"ט ע"ש ואין כאן מקום להאריך. אמנם כד דייסת פורתא עיניך תחזינה דהסבר' נראית איפכא דיכול האדם לדבר הרבה בפיו וכי יתפוס איש למדבר למה אמרת כו"כ יכחיש או יתקן דבריו באופן נאות כי הדברים פורחים באויר ועם כל זה הוי מוציא שם רע וכ"ש אם איש יכתוב ידו על ספר אין לו תקנה והוא חטאת קבועה וצ"ל כי שאני התם גבי מלכות דכך גזר ה' כל איש אשר ימרה את פיך פיך למעוטי כתב וכ"כ הרב גנת ורדים י"ד כלל ג' סי' ט' ע"ש ושבועה שאני דבעי ביטוי שפתים אך לענין שם רע חמור הכותב שם רע וא"כ בנ"ד שזלזל בכתב ודאי חמור כאלו אמר בפיו. ברם עדיין יש צד זכות לומר דלא דמי למוציא ש"ר דעלמא דמתכוין להוציא ש"ר. אבל הכא לא כיוון לכך רק השיב למי ששלח לו דברים כאלה על פי מדותיו ונמצא שהוא לא הוציא ש"ר וסבר שיהיו דברים מכוסי' וסתומים ולא עלה על לב שיאבד הכתב כי אדרבא הוא ציוה לו שתיכף לנטילה קדמה קריע"ה והאח לפניו. ומכל זה נראית סברא אלימתא דאין השותף שכתב הכתב בסוג מוציא ש"ר וככל אשר אמרנו וענינו וצריך למחול לו כמ"ש הרמב"ם כמדובר. ועוד נשמיעיניה מן הדא שכתב הרב תרומת הדשן סי' ש"ז ובפסקים וכתבים סימן רי"ב דטעמא דהירושלמי דש"ר אין לו מחילה היינו דדילמא איניש שמע באפוקי קלא ולא שמע בפיוסא וא"כ אם כתב ש"ר בסוד לאהובו מעיקרא הקול לא נשמע ובפרט בגוונא דנ"ד. ועוד הן בה שראיתי להרב פר"ח בא"ח סי' תר"ו שכתב וז"ל לשון הירושלמי פ' החובל אין לו מחיל' עולמי' ומיהו מסתברא שיבקש ממנו מחילה ואם מחל יש לו מחיל' אלא שכונת הירושלמי היא שאם אינו רוצה למחול עולמית דשפיר עביד ולא הוי אכזרי עכ"ל. וכבר קדמו הרב מהרש"ל בים של שלמה קמא פ' החובל סי' ס"ג שכתב וז"ל ומ"מ נראה שמדת ענוה וחסידות הוא שיכול לכוף את יצרו ולמחול במחיל' גמור' עכ"ל וכן מוכח מדברי הרב תרומת הדשן סי' ש"ז שכתב וז"ל ואם ירצה ראובן שלא למחול לו כלל ולנטור לו איבה על כך אינו עובר על מה שהזהירו רז"ל שלא יהא המוחל אכזרי וכו' ע"ש וכיוצא בזה כתב בפסקים וכתבים סי' רי"ב ע"ש. הרי דדייק הרב לומר ואם ירצה וכו' אינו עובר וכו' מכלל שאם רצה למחול אף למוציא ש"ר זכור לטוב ומחילתו מחילה. וכן דקדק מור"ם בהגה סי' תר"ו שכתב ואם מוציא ש"ר אינו צריך למחול לו. אינו צריך דייסא הא אם מחל יפה עושה ומחול הוא. ועל פי זה יש להרגיש על הרב שיירי כנה"ג סי' תר"ו שכתב על דברי מהר"י ווייל סי' קצ"ב וז"ל ומ"ש שאם הוציא ש"ר אין לו למחול הם דברי הסמ"ג וכו' והגמ"יי פ"ב מה"ת מהירושלפי (דפ' החובל) הדא דתימא בשלא הוציא עליו ש"ר אבל הוציא עליו ש"ר אין לו מחילה עולמית וכ"כ בתרומת הדשן סי' ש"ז ובכתביו סי' רי"ב וכתב הב"ח ומ"מ הנמחל לא יניח מלבקש מחילה עכ"ל ומפשטן של דברים משמע דאין לו למחול ואזהרתיה מהכא וכפשט הירוש' דקאמר אין לו מחילה עולמית וע"ז קאמר וכ"כ בתה"ד בכתביו. וק"ק דהול"ל דבתה"ד וכתביו משמע דאם ירצה יכול למחול כמו שכתבנו בעניותנו וכ"כ מהרש"ל ביש"ש כאמור. וכן נראה גם מדברי מור"ם כדאמרן וגם מדברי הרב בית חדש שכתב יש לו לבקש מחילה אפי' הוציא עליו ש"ר שמא ימחול לו עכ"ל משמע דאי בעי מחיל והרב שיירי השמיט סוף הלשון וכל כי הא הוה ליה לאודועי. אתה הראית לדעת דמדברי כל הגדולים מוכח דאם רוצה יכול למחול אף ש"ר ומ"ש בירושלמי אין לו מחילה עולמית היינו שאינו אכזרי אם אינו מוחל. ובנ"ד לכל הדברות ולכל האמירות הרי כותב הכתב שאל מחילה ונשבע. ושותפו מחל לו והסבירו פנים זל"ז וכמ"ש בשאלה. ואחרי כן מה מקום לטעון דרוצה לבטל השותפות הנמצא כזה מוחל ונוקם ארכבה אתרי ריכשי וכן לא יעשה.
עוד יש לסיים השותפות דהרי כתב מרן בב"י סימן קע"ו דלדעת הרמב"ם אי שותף עבר טל תנאי השותפות או פשע אפ"ה אינן יכולין לחלוק אלא משלם מה שהפסיד והשותפות במקומו וכן פסק מור"ם בהגהה שם דין ט"ו וכתב ודלא כיש חולקין והוא המרדכי. ומינה שמעי' בק"ו לנ"ד דהרי לדעת הרמב"ם אם עבר ופשע וקלקל בשותפות אפ"ה אין השותף האחר יכול לבטל השותפות אף שעשה מעשה מקולקל. אלא דינא הוא דישלם מה שהפסיד והשותפות במקומו וק"ו בנ"ד כי לא היה מעש' ולא דיבור המזיק לשותפות רק דיבור שנגע בכבוד השותף דודאי אינו בטל השותפות. ואפי' לדעת המרדכי לא אמרה אלא במעשה ביש בגופו של השותפות אבל בנ"ד שהוא דיבור בעלמא ולא קלקל בשותפות אפי' בדיבור ודאי השותפות קיים ואין פוט"ר וכ"ש שכבר שאל מחילה ומחל לו והשתא חזינן כאלו לא היו דברים מעולם והשותפות הנה זה עומד כל הזמן אשר גבלו ביניהם. והוי יודע כמעט שעברתי על כל סעיפי הרב כנה"ג בסי' קע"ו ועל כל גדולי האחרונים שאחר הרב כנה"ג המובאים בס' חידושי סופרים כ"י ועל כמה ספרי אחרוני' הנדפסי' אחריו הנמצאים אתי במחיצתי ולא מצאתי שמץ מנהו מעין דוגמא לנ"ד. ומוכח דטענה כזו בנ"ד אינה טענה. (ומעין דוגמא כתב הרמב"ם בתשובה כ"י דאין להסיר שום ממונה ממינויו ואם יצא קול ונתקיים העדות אינו מן הדין להסירו אם קבל עליו מה שהוא חייב עכ"ד וכזה ראה וקדש בנ"ד):
ואגב אומר כי זה שנים רבות הי' לי הצעיר ויכוח עם גדול א' בשותף שעבר על התנאי ונמשך הפסד אבל היה גרמא והגדול הנז' ריבה וקבץ חבילות של תשובות להוכיח דגרמא פטור גם בשותף מתשובות מהר"ם הקצרות סי' ט"ו ומהרש"ך ח"ב סוף סי' ג' וססי' צ"א והרב המביט ח"ב סי' ד"ן והרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' פ"ה. ואני ההדיוט אמרתי דאין מקום פטור באותו נדון לשותף משום גרעא. דלא אמרו ז"ל דגרמא פטור כשותף אלא בשלא עבר תנאי השותפות אבל אם עבר התנאי ומזה נמשך ההפסד אף בגרמא חייב. ואין ראיה שתשוב' הרב פני משה ח"ב ססי' מ"ט למתבונן בדבריו. ונהירנא דנתעצמתי בענין זה והודה הגדול הנז' לדברי וע' תשובת מהרימ"ט סי' ק"י. ולי הדל הדבר ברור דכשעבר על התנאי חייב אף אם הוא גרמא ולבסוף הסכים הגדול הנז' עמי. וזהו ריש מילין מן המו"תר בפי. ומורינו הרב בזרע אברהם ח"מ סי' י"ח כתב דהסכים בשתיקה מהני ולא זכר שהוא מחלוקת האחרונים ומהריב"ל והסמ"ע וסיעתם פליגי על מהרש"דם ומהראנ"ח ויעויין כמש"ל וכנה"ג ומשם בארה. והרב פרח מטה אהרן לא בא בפיו תשוב' מהרשר"ם דשתיק' כהסכמה. וממ"ש הרב כנה"ג מהדורא בתרא בח"מ סי' קל"ח ועיין באחרוני זמנינו. הן הן הדברים הנקנים באגב. ויהיה הקצר אמיץ והי' לכם לזכרון:
מעתה נבא למה שנסתפק השואל אם הודה השותף מתוך מריבה לבטל השותפות אי סני בהא. ודע כי בזה ראיתי בחידושי דינים כ"י למורינו הרב מהר"י הכהן ז"ל שכתב בענין זה וראיתי להעתיק דבריו. וז"ל אם יהיה אופן הפיטור מתוך מריבה. מדברי מהרימ"ט סימן קי"ח מבואר שאינו כלום וכן נראין דברי הרב פני משה ח"א ריש סי' ע"ז ומבואר בדרכי נועם ח"מ סי' ג' ועיין במפה סס"י של"ג. ומזה דנתי בראובן ושמעון שנשתתפו בפתח סוחר בשותפות הסרסרות בשעבוד גופם וקנין ושבוע' שלא להתפרד ולהיותם שותפין ליטול חלק כחלק וכו' עד משך זמן מה. ובהמשך הזמן נפל הפרש ביניהם ודברי ריבות עד שאמר א' לחבירו מוחלין אנו זה לזה השבועה שיש בינינו לקיים השותפות והשיבו האחר הן וא"ל המתן עד שאביא עדים והלך וחזר אצלו וא"ל האחר אין רצוני למחול עד שאחשוב ושוב אמר דאינו מוחל. והשותף האחר טוען שמעת שא"ל הן הוחלה שבועתו. דאין הדין עמו מהטעם הנז'. ועוד שלפי הדקדוק מדברי הפוסקים נראה שצ"ל בפירוש הריני כאלו התקבלתי ואף לדעת החולקים וסתמי בפירושו נראה דהכא לא שייך לומר כאלו התקבלתי שהרי אין הריוח מצוי ועתיד לבוא הוא ואינו בידם ורשותם וגם לא ידע מאי דקמחיל. וההיא דמהר"ם אלשקר סי' צ"ח עיקר סך ההפרש ידוע היה אלא שגזרת הדיינים לא נודעה וכיון דהעיקר ידוע הוי דבר קצוב כמ"ש ז"ל לדעת הרמב"ם אבל הכא מי ידע מאי דמחיל ועדיפא ממה שהובא בפוסקים שהרי אינו ברשותם ולא בא לעולם ולא קציב ובסילוק מדבשב"ל יש מחלוקת וכולי האי שיפרש. ותו דהכא מדין מחילה אתינן עלה דמחילה כקבלה לפי דברי התה"ד לדעת מהרמ"א ובמחילה הסכמת האחרונים דאמרינן מי ידע דמחיל כיון דליכא מעשה ועיין בפני משה ח"ב סי' ל וסי' ט"ל ומה גם דבאיסור שבועה אע"ג דאיכא ממונא רוב הפוסקים הסכימן דלא אמרינן קים לי ועיין פ"מ ח"ב סוף סי' ק"ו. ובכה"ג בכללי הקי"ל. ויש להתיישב בתשובת הראד"ב סי' ק' ועיין כנה"ג י"ד סי' רכ"ח הגהת בית יוסף אות ר"ץ. ומצורף לזה הטעם הראשון דנראה דכל שהוא מחמת מריבה כולי עלמא מודו:
ובר מן דין שומע אני בלשון נדון שלנו שהי' בלשון שאלה דנהי שזה אמר הן מ"מ האומר לא אמר לזה גם כן מחול לך. ואפשר שיכול לטעון אני לא מחלתי לפיכך מצי אידך למימר אם אמרתי אני הן הוא שגם אתה תמחול אבל כיון דבאותה שעה לא מחלת לי בפירוש שוב איני מקבל מחילתך ומחילתי לא היתה מחילה והוכחה בעלמא דאידך דמיא לההיא דמהרימ"ט סי' ק' ועי"ש היטב בכל סי' קי"ח וכ"ש שלא הי' כאן אלא הן בעלמא ואפשר דהוא דרך הגזמה ובההיא דהש"ס כנודע וכן טען הטוען. באופן בצירוף כל האמור עלתה על דעתי שלא לפוטרו מן השבועה. ומן האמור בזה הראת לדעת דמחילה דשבוע' דאיתיה הענין בקום עשה צריך לדקדק בענין שיש בו חילוקי דעות וכ"ש במידי דליתיה בקום עשה וכאותה דהרשב"א. ומ"מ בנשבע לחבירו שלא לילך בלי רשותו וכדומה כל אפיא שוין דכיון שנתן לו רשות בלבד לא בעי מידי. ועיין במקור ברוך סי' כ"ט ובני חיי י"ד סי' רל"ב אות א' הביא תשו' הר"ם קלעי הנז' ומלבד דאפשר דמר באתריה קאמר ויש סמך לזה מדברי הרמב"ן בענין ההסכמות וחרמי צבור ועיין הרימ"ט ח"א סי' ס"ט. מ"מ לא מצאתי לשאר אחרונים זכרון בספר דבר זה ופ' מהרשד"ם יו"ד סי' ק"ד אמונת שמואל סי' ט"ו ובהרשד"ם גופיה עיין בספר לחם רב סי' ע"ו והרב בצלאל סי' כ"ה ומ"מ טענת הר"ם קלעי לא הוזכר' וע' הרדב"ז ח"א סי' קל"ז הובא בכנה"ג י"ד סי' רכ"ח הגהת הטור אות צ"ה וע' בכהונת עולם מסי' נ"ה והלאה ובני חיי סי' קע"ו הגהת הטור אות נ"ד לעיקר נ"ד הנז'. ובאיסור שבועה מי יערב לבו להקל כה"ג. ומ"מ בנ"ד אפשר דגם לסברא זו הדין כאמור משאר הטעמים וצירוף עיקרו של דבר ומידי ספקא לא נפקא וראוי לדון כאמור. ועיין במפה סי' רמ"א ס"ב ויש לחלק ולהעמידו על אופן הכתוב בש"ע סימן י"ב סעיף י"ו כי ממנו לוקח עד כאן דבריו של גדול מורינו הרב המופלא מהר"י הכהן ז"ל בעל בתי כהונה ככתבו וכלשונו. ומאיזה טעם שכתב הרב ז"ל דשייכי לנדון שלנו נראה לדעתי הקצרה דעדיין השותפות במקומו ונוסף עוד דנראין הדברים כפי הלשון הכתוב בשאלה דלא מחל השותף שכתב הכתב ומילי בעלמא נינהו מה שאמר גם אני אומר כמוך לשון גרוע כי כל ישע וחפץ לקיים השותפות כאשר מבואר נגלה בא"ר לח"י רואי. ואגב רתחיה וטרדיה בראותו תוקף השותף אשר בנה על הכתב אשר חוה מצודי'. נפק מפומיה גם אני אומר כמוך לישנא לגרועי. והשותפות כדקאי קאי ואריא דשבועתא רביע על השותף שבא לידו כתבא די רשים. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כי"ר: