חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן פח
על הרמב"ם פ"ב דה' מלכים.
(א) דין א'. וכן לא ישתמש וכו' עמ"ש מרן בכסף משנה והפר"ח בהגהותיו כתב דהכי איתא בתוספתא דסנהדרין אין משתמשין באחד מכל משמשיו עכ"ד והך תוספתא איתא נמי בירושלמי פ"ב דסנהדרין אמנם מרן ז"ל רצה להביא לעבדיו ושמשיו לפי שרבינו כתב בתחיל' ואין משתמשין בשרביטו ולא בכתרו ולא בא' מכלי תשמישו. ושוב כתב וכן לא ישתמש בעבדיו וכו' והתוספתא והירושלמי איירי בכלי תשמישו שהוא החלוק' ראשונ' וכדקתני סיפא וכשמת כלן נשרפין. אבל לעבדיו ומשמשיו לא משתמע שפיר בהדיא מזה ומ"ה הביא מרן מאבישג. הן אמת דבחלוק' הראשונ' הו"ל לאתויי מרן התוספתא והירו' ותו דלפי האמת מכלי תשמישו נלמד עבדיו ומשמשיו. והרב גופי הלכות הבין שכונ' מרן ז"ל להביא ראיה למלך אחר דשרי להשתמש בעבדיו והקש' דאין ראיה משלמ' דהי' בנו וכו' עש"ב. אבל המדקדק בלשון מרן יראה דלעיקר איסו' תשמיש בעבדיו להדיוט נמי קאי וכמו שהבין הפר"ח וקושיא הרב גופי הלכות לק"מ ודוק. ומ"ש מרן והוי יודע דמש"ר כולן נשרפין לא קאי אסוסו אלא עוקרין אותו כמ"ש פ"ק דע"ז ע"כ. כ"כ רבינו סוף ה' אבל ומ"ש בס"ס מעיל שמואל דדוקא אם הסוס זקן ליתא. ומה שהקש' שם מקרא וילבש שאול את דוד עיין מה שתירץ ואפשר עוד דמדיו דכתיב היינו שעשאן חדשים לשמו ועדיין לא לבשן שאול והם מותרין דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא ולדעת אביי בסנהדרין דף מ"ז דהזמנ' מילתא צריך לידחק כמ"ש בס' הנזכר. ומה שתמה הרב שיירי בהגהותיו שהשמיט ר' דלא יחלוץ תפילין בפניו י"ל שכבר כתבו פ"ה דת"ת ומשם נלמד למלך כמ"ש הפר"ח בדין זה ועיין ב"י א"ח סימן ל"ח וע"ש במחב"ר.
ב דין ב'. אבל אשתו של מלך וכו' שמעתי מהחכם השלם נזר החסידים מהר"ר ישראל אשכנזי שנסתפק אי אלמנה וגרושת המלך מן האירוסין שריא להדיוט כיון דלא נתיחד עמה ולא בא אליה או"ד לא שנא ואני אומר דפשיטא דאפילו מן האירוסין אסירא להדיוט דכל מקום שנזכר אלמנ' סתם בין מן האירוסין בין מן הנשואין משמע והכי אמרי' ביבמות דף נ"ט ת"ר אלמנ' לא יקח בין אלמנה מן האירוסין בין אלמנה מן הנשואין פשיטא מהו דתימא נילף מתמר וכו' ופירש"י פשיטא אלמנה סתמא משמע. והכי אמרי' פ"ב דיבמות דף ך' ודף ס"א וסנהדרין דף י"ח קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין ע"ש אלמא כי מדכר סתמא היינו בין מן האירוסין בין מן הנשואין וה"ה הכא דאמרי' דלא ישא אלמנתו וגרושתו סתם אפילו מן האירוסין הוי דכיון דקדשה הרי היא אשת איש אף שלא נבעל' כמ"ש הרמב"ם בריש ה' אישות ומאחר שהיא אשת המלך אין כבודו שאח"כ תנשא להדיוט. ובמשנ' זו עצמם דקתני אין נושאין אלמנתו גבי כ"ג תני סתמא ואמרי' קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין כנז' וכיון דגבי כ"ג איירי בכל אלמנ' גם במלך דתני בתר הכי דומיא דרישא מתניא וסתם אלמנ' קאמר דאסירא להדיוט. ומן האמור תשובה מוצאת למ"ש הרב אדמת קדש ח"ב א"ה סי' ד' דאלמון המוזכר בדברי רז"ל סתם הוא אלמון מן הנשואין ובודאי דכשאמרו רז"ל דאלמון שנשא אלמנה דלא יברך כי אם יום א' הוא דוקא אלמון מן הנשואין דזה הוא נקרא אלמון סתם וכו' ע"ש ומהני שמעתתי משמע איפכא דכי מדכר אלמנה סתם הוא בין מן האירוסין בין מן הנשואין כמדובר. איברא דהתם לענין ז' ברכות מצד הסברא נראה דהעיקר כמ"ש הרב הנזכר דאלמון מן האירוסין אית ליה שמח' בנישואיו וכדמוכח מהר"ן. וכמ"ש במקום אחר בס"ד לא ע"ט האסף:
ג' דין ג'. ואינו חולץ שנאמר וירקה בפניו וזה בזיון. צופה הייתי למופת הדור מהרח"א בעץ החיים פ' בשלח דף ע"ב רמי ומקשה הני פסקי אהדדי דגבי מלך אף במצו' כיון דאיכא בזיון אין כבודו מחול ומ"ה אינו חולץ אבל אי ליכא בזיון מחייב כאות' שאמרו פ"ק דסנהדרין ינאי המלך עמוד על רגלך. כל קבל דנא הת"ח חולץ אף דהוי בזיון ולפי דרכנו למדנו דהת"ח חייב במצות אף דאיכא בזיון. ואלו גבי עדות דהוא מצוה דליכא בזיון מלך חייב להעיד מעומד ות"ח מיושב ונמצאו הלכתא אהלכתא סתרא"י נינהו. וראיתי בספר שמע יעקב דף ן' שהקש' קושיא זו בשם מהר"ם הלוי בספר אש דת פ' ויגש. וכ' הרב הנז' דעפ"י דברי התוס' בסנהדרין גבי ינאי המלך אין מקום לקושיא זו עכ"ד ותיובתא חזינא ופירוקא לא חזינא ודברי התוס' לא יגהו מזור ואין זה מעלה ארוכ' ולא ראה דברי מהרח"א בעץ חיים שהביא דברי התוס' הנזכר והדר קשיתיה קושיא הלזו ע"ש שהצריכ' עיון. ושמעתי מפי הרב המו' ארי שבחבור' כמה"ר ברוך צ"אני נר"ו שתירץ על צד הדחק דלעולם הת"ח כבודו מחול אף במצו' דאיכא בזיון דהת"ח רצונו לקיים מצות ה' ולא קפיד אבזיון אמנם בעדות אף דליכא בזיון לגבי מלך. לת"ח איכא בזיון וקצף וצערא דגופא לא ניתן לימחל דכיון שמעיד לפני החכם הדיין והוא יושב יסברו שהמעיד אינו ת"ח כיון שעומד בפני הת"ח חבירו הדיין שהדיין יושב והוא מעומד מעיד לפניו ובכה"ג דהוא בזוי מכח הת"ח הדיין גברא דכוותיה צר לו מאד ואינו מוחל זהת"ד. ואנא אמינא מילתא דמסייע ליה דהרי הת"ח חייב לעמוד בפני אביו אפי' ע"ה ואמאי לא אמרינן דעשה דכבוד תור' כי היכי דאמרינן בעדות דעשה דכבוד תור' עדיף ולא יעמוד מפני אביו. אלא מוכרח דלגבי אביו שהוא אינו מזדלזל דכ"ע ידעי דאביו הוא הנה זה עומד אבל גבי עדות דהבזיון בא לו מכח הדיין ת"ח כמוהו עשה דכבוד תורה עדיף. ואין זה סותר למ"ש הרדב"ז בראשון סי' קי"ט והסכים עמו הכנה"ג ח"מ סימן כ"ח דאם רצה למיזל לב"ד דזוטר מיניה מצי אזיל ואי אמרת דאיכא בזיון לא מצי מחיל דכבודו מחול אמרו ולא בזיונו כנודע. דיש לומר דכי אזיל אמרינן דהוברר דהוא אינו מתבזה וליכא בזיון קרינן ביה משום דהבזיון הוא אי נקיט בדעתיה דהדיין גדול ממנו והוא נעלם. ועל הרדב"ז והכנה"ג ק"ק דנרא' דהרא"ש חולק על זה ממ"ש גבי מציא' דפליג אהרמב"ם כמבואר בב"י ח"מ סימן רס"ג. והתינח להרדב"ז דגריר תדיר בתר הר"מ וכ"כ שם בפשיטות דאם רצה משיב דהיינו דעת הר"מ אבל להכנה"ג דנרא' דפשיטא ליה טובא ק' מדברי הרא"ש דאסר ותו דהכנה"ג כ' כן בעד הטור ובודאי דהטור ס"ל כאביו שם. ונרא' לישב דהתם פטרה אותו התור' בפירוש והוא זלזול הניכר דאין דרכו ליטול אבל זה זלזול שאינו ניכר הוא כדאמרן. ולפום האי טעמא דטעים הרמב"ם דמה שהמלך אינו חולץ היינו משום דכתיב וירקה בפניו והוא בזיון ניחא מאי דיש להעיר דהכא בסנהדרין פירשו בש"ס דטעמא דרבי יהודה דפליג אדרבנן דאם רצה לחלוץ זכור לטוב דאף דכתיב שום תשים וכו' מצוה שאני ומשמע דרבנן דפליגי עליה ס"ל דאף במצו' אין כבודו מחול ואלו בסוטה דף מ"א אמרו דקרא מעומד ושבחוהו ופריך מכלל דשפיר עבד האמר רב אשי וכו' מצוה שאני ומשמע דהא דמצוה שאני מוסכם וה"ט דשבחוהו חכמי' והרי לרבנן דהכא אינו חולץ אף דהוא מצוה. אמנם כפי דברי הרמב"ם ניחא דהא דאמרו מצוה שאני גבי קבל וקרא מעומד היינו דליכא בזוי אלא חסרון כבוד ובכי הא כ"ע מודו דלדבר מצוה מחיל ליקריה המלך אבל אי איכא בזוי אף דהוא דבר מצוה לא מצי מחיל וה"ט דרבנן דסברי דאינו חולץ אף דהוא מצוה כיון דאיכא בזוי ומ"ה פסק הרמב"ם הני בי תרי דבסוף ה' חגיגה פסק דרשאי לקרות מעומד ופסק הכא דאינו חולץ. שוב בא לידי ספר אש דת וראיתי שם פ' ויגש שתמה על הרדב"ז והכנה"ג דבמחלקת הר"מ והרא"ש שנויה וגם הקש' הני תרי פסקי הר"מ דה' חגיגה ודין זה עש"ב ושתים זו לא קשיא מידי כאשר דברתי וזה פשוט ועיין מ"ש בהגהותי לח"מ סימן ז' אות י"א. ועד אחרן הא דמצו' שאני רמזה מהרח"א בעץ חיים ושוב ראיתי דהרב חידושי הלכות שם בסנהדרין נדחק בזה ללא צורך כי הדבר ברור כמ"ש. ואחר זמן רב נדפסו חידושי הר"ן לסנהדרין וראיתי לו שקרובים דברי קדשו למ"ש דפי' דבעמידה ליכא בזיון כולי האי ובחליצ' איכא זילותא טפי. ושם ראיתי שכתב הר"ן דר"ש בן שטח לא עשה כדין שהעמיד למלך דודאי דינא הוא להושיבו כת"ח עש"ב ולשיטה זו ל"ק קושית מהרח"א והר"ם הלוי הנזכר. גם עתה בא לידי שיטת רבינו יונה לסנהדרין כ"י וראיתי שכתב וז"ל יש מקשים הא אמרינן גבי שבועת עדות צ"ע דאית לי' דינא וכו' ואשכחן דכבוד המלך טפי עדיף מת"ח דרב שמחל וכו' ומלך שמחל וכו' וכיון דאמרינן בת"ח שמושיבין אותו כן הי"לל למלך ונ"ל דהתם כי אמרי' דמלך שמחל אין כבודו מחול משום דכבודו הוא כבוד של ישראל דהמלך שלהם נכבד והלכך אינו יכול למחול כבודן של ישראל אבל כשיש לו דין עמהם ומעמידין אותו יותר יש להם כבוד כשהם דנין אפילו למלך אבל ת"ח יכול למחול על כבודו לפי שאין אחרים מזדלזלים כשהוא מוחל ומיהו כשיש לו דין עם אחרים יש לנו לכבדו מפני כבוד תורתו. ואפשר לומר כי מפני שישב לו ינאי המלך בלי רשות ב"ד אמר לו רבי שמעון בן שטח שיעמוד על רגליו לדונו שאינו מן הדין שישב אלא אם כן יושיבוהו עכ"ל וכפי שיטת רבינו יונה הלזו דכשיש למלך דין עם א' מישראל ומעמידין אותו הוא כבודן של ישראל אפשר לישב הקושיא הלזו דמהרח"א והר"ם נזיר דלעולם דגדול כבוד המלך יתר מאד לכבודן של ישראל אמנם כשיש לא' מישראל דין עמו אדרבא כבודן של ישראל לדונו ולהעמידו אבל בחליצ' דאיכא זילותא כיר"ק עצ"ב אין זה כבוד ישראל דמלכם יתבזה. אמנם הת"ח דכבודו משום יקרא דאוריתא דיליה ואי מחיל לכבודו אין זה נוגע לכבוד ישראל ואין צריך להראות בו כבודן של ישראל דבשלמא במלך דכבודו לאו מצד עצמו אלא לכבוד ישראל אמטו להכי להורות כי הכל הוא לכבוד ישראל דיינינן ליה ומוקמינן ליה לאורויי כי כבודו לכבוד ישראל וכשיש כבוד לישראל לדונו ולהעמידו לא משגחינן ביה אבל בת"ח דכבודו מצד עצמו ואוריתא הוא דקא מוקרת ליה. לכבודו מותבינן ליה כיון דגם לע"ה אם רצו להושיב מושיבין ואף בעדות ע"ה מיושב בדיעבד ש"ד כמ"ש הרמב"ן והרשב"א והר"ן פ' שבועת העדות אל בחליצ' הת"ח חולץ ואין לנהוג בו כבוד בזה דמצות ה' היא גם אלה לחכמים לקיים המצוות וזהו כבודן. זה אפשר לישב כפי שיטת רבינו יונה הנזכר ועיין מ"ש לקמן. איברא דאינו מתישב יפה לומר דלהעמידו הוא כבוד ישראל דתיסגי לומר שידונו אותו לכבוד ישראל. ומ"ש רבינו יונה דמפני שישב בלא רשות א"ל עמוד וכו' כ"כ הרשב"א בחידושיו פ' שבועת העדות והר"ן בחי' סנהדרין. ולפ"ז נמי נתישב' הקושיא הנזכר דאה"נ דמושיבין למלך וגדול כבודו יותר מהת"ח ומ"ה אינו חולץ והת"ח חולץ ובישיבה שוו בשעוריהם ודוקא בישיב' מותבינן לת"ח שאינו אלא לכתחיל' לא כן בחליצ'. וזה ע"ד מ"ש דלשיטת הר"ן דר"ש טעה לק"מ כמדובר. ואף דכ' הר"ן דר"ש בן שטח שלא כדין עשה כנז' שפיר מייתי ראי' בחידושיו ובפירוש ההלכו' פרק שבועת העדות מהאי עובדא דינאי דבעלי דינין בגמר דין בעמיד' לדעת ר"ש בן שטח דשוייה דיניה דמלכא כעמא דארעא ואף דבזה לא קי"ל כוותיה אלא דמותבינן ליה כת"ח מ"מ שמעינן מיניה דדיניה דע"ה בגמר דין בעמיד' ופשוט. גם לשיטת התוס' פרק שבועת העדות סוף דף ל' שהקשו קושיתם בסנהדרין דכ"ש כבוד מלך דאינו מוחל ואמאי אוקמיה לינאי ותירץ דשאני דיני נפשות דחמירי ומשמע להך שינויא דה"ה ת"ח מוקמינן ליה בד"נ לק"מ קושיא הנזכר. אך שיטת התוס' בסנהדרין אינה כן דהא דדיני נפשות כתבוה למה שהקשו מהא דאם רצו להושיב את שניהם דהוי אף לע"ה ולעיל מינה כתבו דת"ח עדיף והיינו כשינויא בתרא דפ' שבועת העדות. וכ"כ הרשב"א בחידושי שבועות שם דמקצת רבותנו הצרפתי' אמרו דשאני ד"נ דחמירי ע"ש. אתה הראת לדעת דלכל שיטות הראשונים הנז' ל"ק קושיא הנז' זולתי לשיטת התוס' דסנהדרין דוקא הפך מהרב שמע יעקב שכתב דלשיטת תוס' דסנהדרין לק"מ ואתמוהי קמתמה על מאן דמותיב. ותהי להפך דלרוב שיטות הראשונים לק"מ ול"ק אלא לשיטת התוס' דסנהדרין ומה נאוו דברי מהרח"א דהקדים דברי התוס' דסנהדרין הנזכר ואח"כ הקש' הקושיא הנזכר כמש"ל. ואנכי חזון הרבתי להרב משאת משה ח"מ סימן ס"ג תריץ יתיב לקושיא הנזכר וז"ל ואשר אני אחזה וכו' דכל מצוה שמחמתה מתבזה המלך וכו' פקע חיוביה וכו' אכן כי אתאן למצות עמידה בב"ד סמי מכאן דת"ח גדול כבודם מכבוד המלך וכל הגדול מחבירו אין שכנגדו מתבזה לעמוד לפניו וכו' ברם כי אתינן גבי ת"ח אינה היא המד' דודאי ת"ח אין גם אחת מהמצוות נדחית מפניו וכו' ומזה הצד לא זו בלבד במצות יבום וחליצ' בא לכלל חיוב בשגם מתבז' מחמתייהו אלא דגם במצות עמידה בפני ב"ד חייב לגמרי וכו' אלא דטעמא דישיב' דידיה לא קדמה ואתיא ליה משום פטורא דבגויה אלא דב"ד יושבי כסאות עליהם המצו' הזאת להושיבו בראש וכו' והן הן דמחייבי לאווזביה כלפי עשה דכבוד תור' דאלו ת"ח גופייהו לא נפטרו מידי חיובם כשאר כל המצוות אלא דאינהו בדידהו הדיינים חייבים להדרם וכדאמרו מותבי' לי' עכ"ל והמונח הזה שהניח דגם במצוות עמוד חייב לגמרי ואין פוטר אך ליושב על המשפט חובת גברא טב למיתב. היא הנח"ה שובר"ת דלדידיה דמצוות ועמדו אין לה ענין לתור' ולתעוד' רק גזרת מלך היא כמ"ש היא ז"ל לעיל בסמוך א"כ מאן ספין ומאן רקיע לוותר על מצות ה' ואי הדיינים מחייבי לכבדו מגן שויא לאפקועיה מחיוביה ואפילו תימא דזה בכלל סא דאמרינן האי עשה והאי עשה עשה דכת"ר עדיף והדיינים דחו לעשה דועמדו מקמי עשה דכת"ר מ"מ האי מרבנן הוא העד איבעי ליה דלא לקבולי מינייהי ולמיתב דעמיד' טובה הימנה ואיהו דמחייב כלביא יקום לקיים מצותו לצאת ידי חובתו מקרא דועמדו. אלא משמע דהת"ח היודע ועד איהו ניהו דלא מחייב במצות ועמדו משום כבודו וכי היכי דאשכחן במציא' דכתיב והתעלמת ה"נ אמרינן במצות עמיד' דפטיר ועטיר וכי הא דפריך הש"ס ריש פ' כ"ג דסנהדרין כ"ג מעיד והתניא והתעלמת ואין זה ענין למ"ש הראשוני' בעדות ת"ח מיושב דמוכרח דבע"ה בדיעבד כשר וכו' דכבר ביארו דבריהם דאי בדיעבד פסול היכי מכשירינן עדות פסול ואי משום כבוד ת"ח הו"לל דלא ליסהד עש"ב. והא דאמרינן ריש פ' שבועת העדות גבי עדות ת"ח האי עשה והאי עשה עשה דכת"ר עדיף ולפי סוגיית סנהדרין דפריך כ"ג מעיד והתניא והתעלמת וכו' דאלמא יליף מינה לעלמא הא הו"לל דלגבי הת"ח אין כאן מצות ועמדו משום והתעלמת ומדנקט מטעם כת"ר משמע דועמדו ישנו אלא דנרא' מטעם עשה דכת"ר. אפשר לישב כפי דעת הרדב"ז והכנה"ג הנז"ל דאם הת"ח רצו למחול מוחל וא"כ לעולם דהחכם פטור מלעמוד משום והתעלמת אך כאשר עין לו ראתה הנה זה עומד להעיד ש"מ דמחיל ליקריה והוה ס"ד דתו לא מצי הדיין להושיבו והיינו דפריך התם לאמימר דאותבינהו דכיון דחזא להו מעומד א"כ מחלו ואין כאן והתעלמת ומשני עשה דכת"ר עדיף דאף דאינהו מחלי מ"מ יכול הדיין להושיבם מטעם עשה דכת"ר. ותו ק"ק לדברי הרב הנזכר דכפי הנחתו אמאי בי דינא לא רמיא עלייהו חובה להושיב המלך דכל ישר' מצווים שתהא אימתו מוטלת ולכבדו ביותר והמלך בפרהסיא אינו עומד בפני החכם כמ"ש הרמב"ם ואלו החכמים כל חד קאים מקמי חבריה וא"כ הי"ל לדיינים להושיבו משום כבוד המלך דחייבים לכבדו ומ"ש הרב בתוך דבריו דת"ח ושופטי ארץ גדול כבודם מכבוד המלך ואינו מתבזה לעמוד לפני החכם. ק"ק דמאחר דהמלך אינו קם בפני החכם והחכם קם לפני המלך אין זה כבודו לעמוד והחכם יושב ותו קשה לדבריו דהרי אמרו שם פ' שבועת העדות האי צ"מ דידע סהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לב"ד דזוטר מיניה לא ליזיל וזה נראה כנגד היסוד אשר יסד דהת"ח חייב אף דמתבזה אלא דהדיינים מצווים להושיבו והרי אמרינן הכא לא ליזיל וכ"כ הרמבם פ"א דמדות ויש לו להמנע מוכח דהוא פטור מצד עצמו שלא כדברי הרב הנזכר. (ועיין בספר דרך המלך ה' יבום דף ט"ז)
ד דין ה' ולא יעמוד מפני אדם ולא ידבר רכות וכו'. שמעתי שנסתפקו מקצת חכמי הדור ה"י אם חולקים כבוד לאחר בפני המלך אי דינו שוה לרב דקי"ל בבתרא דף קי"ט אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ואת"ל דבהא שוה להרב אי כי פליג יקרא המלך לאדם חשוב מצינן למפלג ליה יקרא כדאסיקנא גבי רב או"ד למלך אין שוה למפלג יקרא לאחר בפניו אף כי הוא חלק מכבודו לעשות יקר הוא רשאי ולא אנחנו. ואומר אני דלפום ריהטא הא מילתא במחלוקת היא שנויה בין רש"י ורבותנו בעלי התוס' דבמ"ש בקידושין דף מ"ג דאוריה הי' מורד במלכות פירש"י שאמר אדוני יואב בפני המלך וריב"ם פירש שאמר לו ללכת לביתו ומיאן וי"מ דהקדים אדוני יואב קודם המלך דוד. וראיתי בשיטה מקובצת כ"י שהזכיר הרב בתי כהונה ח"ב סי' כ"א דף ל"ח ע"ד שכתוב ע"ז על פירש"י מתוס' כ"י וז"ל ותימא מה מרידה היא זו הא לא קאמר אלא אדוני ולא אדוניך ע"כ ובשם גליון כתוב שם וז"ל ועוד דלא מיקרי בהכי מורד אם הוא מכבד אח' מעבדי המלך בפני המלך עכ"ל והרב עצמות יוסף ייחס להרמב"ם דעת רבינו מאיר ממ"ש פ"ג אפי' גזר על שאר העם וכו' ואינו מוכרח כאשר יראה המעיין ומ"מ למדנו דלדעת רש"י אוריה נקרא מורד שכיבד יואב לפני המלך. ולדעת רבינו מאיר ותוס' כ"י וגיליון וי"מ אין כאן מרד ומוכח דשפיר נאה לכבד לאחר בפני המלך וכמ"ש בגיליון דאינו מורד אם מכבד אח' מעבדי המלך בפני המלך וא"כ אם מכבדין לאדם בפני המלך במחלקת הוא שנוי. וכד דייקינן פורתא לא שמא מתיא חדא דאפשר דגם לרש"י שרי לכבד אחר בפני המלך והכא באוריה זו רעה דהול"ל עבדך אדוני יואב וכמ"ש הריטב"א בדברי רש"י וא"כ אי הוה אמר עבדך אף דאמר אדוני יואב לית לן בה אף דהיה מכבד ליואב. ותו דאפשר דלעולם אף לדעת רש"י שרי ליה לאיניש לעשות יקר לאחר בפני המלך אך הקפידא מצאה מקום לנוח בזה דכיבדו ליואב בלשון אדנות והא דוקא לא מצי לכבד בלשון זה אבל לכבד בלשון א' או באופן כבוד אחר שרי וכן משמע ממ"ש רש"י בשבת דף נ"ו וז"ל ואדוני יואב לאו ארח ארעא לקבל מרות אחרים בפני המלך עכ"ל וכ"כ הרא"ה בס' החינוך פ' שופטים מצוה תצ"ג שלא היה לו להזכיר אדנות לשום אדם בפני המלך ע"ש. גם מדברי התוס' ודעמיהו אין ראיה דדילמא איסורא איכא לכבד לאחר בפני המלך אמנם ס"ל דאין זה מורד במלכות שיהי' חייב מיתה והכי דייקי לשון תוס' כ"י ולשון הגיליון הנז'. ותו דאפשר דלעולם לכבד לאחר בפני המלך אסור ודעת התוס' ודעימהו שתמהו על רש"י היינו דס"ל דלכבד עבדי המלך זהו כבודו של מלך וכמ"ש הריטב"א על דברי רש"י וז"ל ויש מקשים דזה כבודו של מלך כשמכבדין לעבדיו וכו' ע"ש וא"כ אפשר דאף לדעת התוס' לכבד לאחר שאינו מעבדי המלך לא שרי ונמצא דאין מכאן ראיה לא מדברי רש"י ולא מדברי התוס'. הגם הלום ראיתי להרב שיורי כנסת הגדול' בהגהותיו בדין זה שכ' דאם אדם אחר קורא לאדם גדול דרך כבוד בפני המלך אין בכך כלום והוכיח כן מפי' רבינו מאיר והי"מ הנז' וכתב דאף לדעת רש"י אפשר דהקפידא דוקא לקרותו אדון ושוב דחה דאפשר לדעת התוס' דשאני התם דהיא גדולה למלך עש"ב וזה כמקצת הצדדים שצידדנו. אמנם יש להרגיש על הרב דנקיט בידיה נצר משרשי החקיר' הנז' והו"ל לחקור בכללות אם חולקין כבוד לאחר בפני המלך וכחקירת החכמים הנז' דבזה תלוי אם קוראין לאדם דרך כבוד בפני המלך. ותו יש לדקדק על הרב ז"ל שהביא עוד ראיה מההיא דנענש גחזי שקרא לרבו בשמו והיה בפני המלך וכתב דיש לדחות דרבו שאני שהוקש כבודו וכו' ע"ש דהרי כתב מרן בב"י י"ד סי' רמ"ב בשם שבלי הלקט וז"ל אם יש לרבך רב באותה מדינ' ואותו הרב אינו חולק כבוד לרבך גם אתה אינך צריך לעמוד מפני רבך כדאמרינן הא דפליג ליה רביה יקרא וכו' ע"ש וכ"כ הרב שארית יוסף בתשוב' סי' י"ט דכשלמד קצת לפניו יש לדחות כבוד רבו מפניו ע"ש וה"ה לגבי מלך דכ"ע חייבין בכבודו ואימתו על הכל דיש לדחות כבוד רבו לפני המלך. ומאחר שכן מאי דחי הרב רבו שאני הא כי אמרת דזה מכבוד המלך שלא לקרות דרך כבוד לאדם בפניו רבו ואחר כי הדדי נינהו. תו ק"ק על הרב דהא רבינו מ"ש ולא יקרא לאדם אלא בשמו בפרהסיא איירי כמבואר. וע"ז כתב הרב דאדם אחר קורא לאדם גדול דרך כבוד בפני המלך ודוקא המלך אינו קורא לאדם אלא בשמו וא"כ ס"ל להרב דגם אם בפרהסיא לעיני כל ישראל דבו בפרק המלך אינו קורא אדם אלא בשמו האחר קורא לו בפני המלך דרך כבוד וא"כ מאי מייתי ראיה מההיא דגחזי ומההיא דאוריה הא הנהו עובדי לא הוו בפרהסיא אלא כשהמלך בביתו עם עבדיו ואפשר דדוקא כשהוא בביתו עם עבדיו דהמלך שרי לכבד לתופסי התור' וכיוצא אז שרי גם לאחר לכבדם אבל בפרהסיא גם האחר אסור לכבדם בפני המלך ולקוראם דרך כבוד ואין ראיה מהנהו מלבד דחיות הרב. שוב ראיתי דהחקיר' הנז' היא תלמוד ערוך בסוטה דף מ"א דאמאי דתנן חזן הכנסת נוטל ס"ת ונותנה לראש הכנסת וכו' וכ"ג נותנה למלך והמלך עומד וכו' פריך בש"ס וחזן הכנסת וכו' ש"מ חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב אמר אביי כולא משום כבודו דמלך הרי מפורש דכי היכי דאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ה"נ אין חולקין כבוד לאדם בפני המלך זולת אם הוא כבוד המלך והן הן הדברים שכתב הריטב"א דכבוד המלך הוה כשמכבדין לעבדיו כנז' וכ"כ המרדכי והגהמי"י לענין רבו כמ"ש בסי' רמ"ב. ואף גם זאת ראיתי לתוס' ביומא דף ס"ד ד"ה מהו להציל הכבשה ובתוס' ישנים שם ובערוך ערך פלן והריטב"א בחי' יומא שם שפי' דהא דאוריה אם הי' מורד במלכות דקאמר ואדוני יואב תלוי אי חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב אי לא ע"ש ומפורש יוצא כמ"ש בתחילה ושלא כמו שדחה הרב שיירי ואנן בעניותין לעיל וכל זה אשתמיטיתי' להרב שיירי. גם נרא' להביא קצת ראיה דאי המלך פליג יקרא לאיזה אדם כגון שהוא בצנעה שרי למפלג לי' יקרא בפני המלך כדין הרב ממ"ש התוס' שם בסוטה לעיל דף מ' גבי כ"ג וז"ל ש"מ וא"ת אמאי לא משני כגון דפליג לי' יקרא לסגן וסגן לראש הכנסת כדמסיק ביש נוחלין וכו' י"ל הכא בסתמא קתני דלעולם היה המנהג כך בין פליג בין לא פליג עכ"ל והשתא אי אמרת בשלמא דגם המלך דינו כדין הר וכה"ג דכי פליג יקרא אנן נמי פליגנא ליה ניחא דמקשו התוס' שפיר דאמאי לא משני כגון דפליג יקרא וכו' דהך שינוייא סלקא שפיר בין אמאי דתנן בכ"ג בין במלך אלא אי אמרת דדין פליג יקרא ליתיה במלך מאי מקשו התוס' הא לא מצי לשנויי כגון דפליג יקרא דקשיא ליה מלך דתנן בסמוך כי האי גוונא ובמלך ליכא לשנויי הכי ומ"ה משני הש"ס מילתא דשוייא לכ"ג ולמלך. אלא מוכח דגם במלך הדין דין אמת כדין הרב וכ"ג דאי פליג יקרא פלגינן ליה ומ"ה מקשו התוס' שפיר דאמאי לא משני כגון דפליג יקרא דהך שינוייא נמי למלך הן שוה. ולפי דרכנו למדנו דגברא רבא דהמלך בצנעא פליג ליה יקרא לא מבעיא דבצנעא פלגינן ליה יקרא בפני המלך אלא אפי' בפרהסיא בקהל רב דהמלך אינו רשאי לכבד לשום אדם אנן מיהא בפניו מצינן למפלג ליה יקרא באופן שלא יגיע שום סרך בזוי למלך כגון לקרות אדון לאחר בפניו לדעת רש"י והרא"ה דהא משנתנו בפרהסיא קאי בפרשת הקהל ומשמע מדברי התוס' דגם במלך הו"מ לשנויי כגון דפליג יקרא כמדובר. ויש לדחות. ועיין בתשובת הרשב"א סס"י רמ"ג ועמ"ש שמע יעקב ריש פ' יתרו משם הרב מהרש"א ברצוף אהבה מה שהק' מגחזי ע"ש ועי"ל דלא הי"לל אלישע כלל דעליה קאי ותיסגי לו' זאת האשה וזה בנה אשר החיה ולכן נענש.