חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן עא
לצורבא מרבנן דחביב חיי"ם שאל בעי חי"י פרטים חלוקים למיניהם שבע בעיי:
אשר שאלת ידיד נפשי שב שנ"י בענינים נפרדים אמרתי אגב רהטאי די"ו לכתוב שתי אותיות ואתה תבחר וזה החילי בס"ד.
א זה יצא ראשונה שאלת שיש מי שנוהג בחג לאכול בסוכה בבקר פת הבאה בכסנין יותר מכביצה ואינו מברך על ישיבת סוכה כי תאוה נפשך למען דעת היש טעם בזה והיו עיניך רואות שהרב גנת ורדים א"ח כלל ד' סי' ו' פסק להפך דפהב"כ יותר מכביצה מברך על הסוכה. זאת אשיב אל לבי ואור עיני גם שמענה ואתה דע לך דאתיא זכירה שנהגו כך לפני גדולים בתוככי ירושלם קרית מועדינו תוב"ב ואמרו יישר. וכשתסתכל יפה בתשובת הרב גנת ורדים ז"ל אשר הבאת עיניך תחזינה משרים הראוי לגנה וכנה תשר נטעה ימינו שהביא דעת הרמב"ם דכל מידי בר מפירי אי אכיל טפי מכביצה בעי סוכה ושקיל וטרי בהא ויצא לידון דלכ"ע פת הבב"כ טפי מכביצה בעי סוכה ויברך עליה ולא הביא שום ראיה על זה לדעת החולקים על הרמב"ם כנראה דהרב ז"ל שפר קדמיה לקרב הדעות. אמנם הדבר ברור דלהצריך לברך על הסוכה האידנא דחיישנא לאפוקי נפשין מרבוואתא דפליגי על הרמב"ם צריכה רבה ראיה בריאה וטובה. ואה"נ דלהצריך שיאכל בסוכה ראוי לחוש לדעת הרמב"ם גם בבשר וגבינה אבל לא לברך. וה"ה בפהב"כ נימא אליבא דרבוואתא דפליגי על הרמב"ם אפי' יאכל הרבה יותר מכביצה לא בעי סוכה דאינו כפת דהא מברך במ"מ והוי כעראי דפת עד שיאכל שיעור שאחרים קובעים סעודה דאז הוי כפת דמברך בהמ"ז והוי כדין תבשיל העשוי מה' מינים דבעינן שיקבע סעודתו עליו וה"ה פהב"כ בעינן קביעות סעודה לסוכה. ואל תשיבני דתבשיל העשוי מה' מינים אפי' קבע לא מברך בהמ"ז כמ"ש סימן קס"ח ולגבי סוכה בעי שיאכלנו בסוכה וה"ה נימא דגם פהב"כ אף דלא מברך בהמ"ז יצטרך סוכה. הא ליתא דלענין בהמ"ז לא מהני קבע לדייסא משום דבעינן תוריתא דנהמא וליכא אבל גבי סוכה בקביעות תליא ולא בתוריתא דנהמא וא"כ כי היכי דבדייסא בעי קבע. גם בפהב"כ בעינן שאחרים קובעים סעודה. ובסוכה לא תלי בבהמ"ז דהא פת כביצה בין לר"מ בין לר"י צריך בהמ"ז ואפ"ה אינו צריך סוכה. וטעמא דקביעות בעינן. וה"ה בפהב"כ דוקא באוכל שיעור שאחרים קובעים סעודה בעי סוכה דדרך בני אדם לקבוע עליו וקביעות בעינן. אבל פהב"כ כביצה ויותר מכביצה לא חשיב קבע והוי כאכילת עראי דפת עד שאוכל שיעור שאחרים קובעים וכיון דמצינן למימר דלהחולקים על הרמב"ם פהב"כ אפי' יותר הרבה מכביצה אינו צריך סוכה דינא הוא דלא יברך דס' ברכות להקל וחזה הוית להרב מהר"ם ן' חביב ז"ל בתוספת יום הכפורים בדף ע"ט ע"ב מהש"ס שהעלה דכביצה הוא עראי יותר מכביצה אינו עראי ולא קבע. כג' ביצים קבע. ומשום הכי על פת הב"כ אינו מברך בהמ"ז עד שיאכל שיעור קבע ובסוכה כל שאינו עראי חייב עש"ב. ולפי דבריו ז"ל אם אכל הרבה יותר מכביצה מפהב"כ חייב בסוכה אמנם הרואה יראה דריהטא דלשונות הפוסקים מוכח דיותר מכביצה חייב בסוכה משום דהוי קבע שלא כדברי הרב הנז' שאינו קבע. וגם הרב מהר"י הלוי הביאו הרב פרח שושן כלל א' סימן ד' פשיטא ליה דיותר הרבה מכביצ' הוא קבע וסעודה שלשה ביצים ויצא לידון בפהב"כ דלא יאכל הרבה יותר מכביצה דאפשר דחייב בבהמ"ז ע"ש. וגם זה אינו מתקבל ופשטה הוראה ומנהג העולם להפך שאוכלים יותר משני בצים וכמ"ש הרב מהר"ם ן' חביב שם ע"ש לכן נראה לי ההדיוט דיותר מכביצה מפת גמור הוי קבע וחייב בסוכה דאף דאינו סעודה נהוגה חייב בסוכה משום דזמנין דאדם קובע סעודה בשעור זה וסגי ליה אבל הוא דוקא פת לדעת החולקים על הרמב"ם באכילת עראי וקבע בסוכה. ואמטו להכי פהב"כ אפי' הרבה יותר מכביצה לא חשיב קבע כיון דאינו פת ויכול לאוכלו חוץ לסוכה לסברא זו. אבל ג' בצים פת הוי סעודה לכל אדם כדקי"ל גבי ערוב. ולהכי בפהב"כ חייב לברך בהמ"ז כיון שאכל שיעור סעודת כל אדם מפת. דהגם דהוי פהב"כ אם אכל שיעור סעודה מפת הב"כ חשיבא כיותר הרבה מכביצה מפת דחשיב קבע. ובשעור זה מפהב"כ לפעמים קובעים עליו סעודה כמו שקובעים על יותר הרבה מכביצה מפת באיזה פעם. ומשו"ה חייב בבהמ"ז. ולפ"ז מספק לא יברך ברכת הסוכה אם אכל מפהב"כ פחות מג' בצים דאכתי לא חשיב כיותר הרבה מכביצה מפת דקביעות סעודה בעינן ואין זה קביעות אף לפעמים. ובהכי מיושב דין פהב"כ ומנהג העולם ומה שהעיר הרב פרי חדש והביאו הרב פרח שושן מדין עירוב הא דסוכה ולפי שיטתינו נתישב הכל ודוק הטב כי קצרתי
ב וזאת שנית אשר דברת שנסתפקו חכמי הישיבה אדם שיושב וס"ת על ברכיו ועבר רבו ואין מקום להניח הס"ת במקום שיושב שהוא צר ודחוק אם מחוייב לקום מפני רבו עם הס"ת. או"ד כיון שבקומו צריך להקים הס"ת אינו בדין שנראה שהס"ת יקום מפני הרב. והאר"ש תענה גם אני שמעתי ספק זה ויש שהביאו ראיה מדאמרינן דיהושפט מלך יהודה הי' קם בצנעא מפני ת"ח וכו' ולדידי אינה ראיה דשאני הא שהי' ס"ת בזרועו מכוסה ולא הי' נראה ועוד שהס"ת לא זז מזרועו ובין עומד בין יושב הוא בזרועו והגוף הוא שקם והס"ת כדקאי קאי משא"כ הכא שס"ת מיושב והוא נח והשתא מקים לס"ת ועוד דהמלך היה קם לכל צרכו והולך בדרך וזהו מצותו. ומאחר שהיה עושה כל צורכו כ"ש שיקום לת"ח.
ועוד שמעתי שהביאו ראיה מהירושלמי והביאו מרן א"ח סי' קל"ה דאצל אנשים חשובים מוליכין ס"ת שהתורה מתעלית בגדולים ויש לי לדחות דהתם מוליכים ס"ת כדי שילמדו בס"ת זה אנשים חשובים וכיון דהס"ת מוליכין אותו כדי ללמוד בו שרי ונמצא שהס"ת בדידיה קטרח והתורה מתעלית שיקראו בה אנשים גדולים אך הכא שהס"ת אינו מרויח שום דבר דין הוא שלא יעמוד הס"ת. ועלה על לבי להביא ראיה ממ"ש בירושלמי פ"ג דבכורים שאמר הקב"ה כביכול אני הוא שקיימתי מצות זקן תחילה ואם הקב"ה קיים כביכול המצוה אינו זלזול לס"ת. אמנם אינה ראיה שפירוש הירושלמי אינו כמו שחשב הרב גנת ורדים י"ד כלל ד' סי' ב' ע"ש רק פירושו כמ"ש הרב יפה מראה שכביכול קם מפני אברהם אבינו ע"ה. וא"כ שאני אברהם אבינו אחד היה אברהם שהקנה השמים והארץ להקב"ה ונברא העולם בשבילו. ועוד כביכול הוא מרוב ענותנותו עשה זה. אבל אנחנו שנקים התורה מפני חכם מי זה אמר. ואגב אומר שאני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סי' רמ"ד דקדקתי עמ"ש הרב גינת ורדים במאי דמייתי ראיה מהא וממ"ש קדמה שכינה לנדונו איכו השתא כרגע נראה לי ס' נדפס מחדש וכתב על דברי ומידי עוברי נראה בעיני שדברי ברורים למימינים בם וכבר כתבתי במקום אחר שאיני רוצה לכתוב על השגות ספרים חדשים על ספרי הקטנים וברוך ה' אשר לא השבית ממעיינ"י הישועה הם יבררו הדברים ומיני ומיניה' יתקלס עילאה. ויראה להביא ראיה ממ"ש בקדושין דף ל"ג דאין ת"ח הקורא בתורה עומד דאין תורה עומדת מפני לומדיה ואע"ג דלייט אביי עלה מ"מ שאני התם דטעם אביי דהאמת שאין תורה עומדת רק דמפסיק ללמוד לקיים מצוה וכך היא המדה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אמרו לפי שהיום עוסק בזו ומבטל זו ולמחר עוסק במצוה שביטל היום ומבטל המצוה שקיים אמש. אבל עוסק בתורה אם אתה אומר שלא יפסיק לקיים מצוה א"כ לעולם לא יקיים מצוה ועוד דלא המדרש עיקר וכו' וכמו שכתבנו בעניותינו בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ל"ח מיסודן של ראשונים. ולהכי סבר אביי דהכא נמי יפסיק הלימוד לקיים מצוה ואין זה נקרא תורה עומדת מפני לומדיה. כשבאמת צריכה התורה לעמוד כנ"ד גם אביי מודה חדא דהסברא מכרעת. ותו דלא לאפושי פלוגתא. ולשיטתנו האמורה יתבאר הטב לשון הירושלמי פ"ג דבכורים וז"ל אמר ר' אלעזר אין התורה עומדת מפני בנה שמואל אמר אין עומדין מפני חבר ר' הילא ר"י בר אידי הוו יתבין עבר שמואל בר בא וקמון לון מן קמוי אמר לון תרתי גביכון חדא שאיני זקן וחדא שאין התורה עומדת מפני בנה. אמר ר' זעירא ר' אחא מפסיק וקאים דו חשש כהדין דתני כותבי סת"ם מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ר' חנניה בן עקביה כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר מצותיה של תורה ע"כ בירושלמי. ובצפייתנו צפינו להרב יד אליהו בתשובה סי' ד' שרמז ירושלמי הלז וכתב וז"ל והרב מהר"ר אליהו פירש שם על הא דא"ר אלעזר אין התורה עומדת מפני בנה פי' אין הרב עומד מפני התלמיד תלמיד נקרא בן לרב וכן פירש שם הכל על זה הדרך ע"ש ולא כיוון יפה רק הפי' תורה ר"ל הלומד נקרא תורה והת"ח נקרא בנה וכן מוכח שם כדבריי וכן פירש"י בגמ' קדושין דף ל"ג בהדיא וזה ר"א דשם הוא ר"א דגמ' בבלי וכן המעשים דשם הם המעשים דבבלי וכו' ואביי לייט עלה מאן דציית להא דר"א וכן פסקו הפוסקים עכ"ל ודבריו חיים וקיימים. והוא תימא על הרב מהר"ר אליהו איך לא פירשה עפ"י סוגית הבבלי ופירוש רש"י. אלא שהוא נמשך אחר הרב שדה יהושע שפירש כן (והוא מזכירו בדף עצמו לעיל) ואולי כן פירש הרב מהר"ש סירילייו כפירושו שהי' ביד הרב שדה יהושע פירושו למס' זו וסמך עליו כי הוא אילן גדול. ועם כל זה קשה על הרב שדה יהושע הן לו יהי דהכי תרגמ' רב מהר"ש סירילייו מ"מ הו"ל לפרשה מדנפשיה עפ"י הבבלי ופירוש רש"י וכן קשה על הרב מהר"ר אליהו הנמשך אחר הרב שדה יהושע. וביותר קשה על הרב שדה יהושע שפירש במה שסיים בירושלמי רבי אחא מפסיק וקאים מפסיק מלמודו וקאים מקמיה חכם אע"ג דאין בעלי אומניו' רשאין וכו' ודלא כרבי אלעזר דאין ת"ח קם בשעה שעוסק בתורה וכו' ולא קי"ל כותיה כדכתב הטור עכ"ל והדבר קשה דמוכח מהלשון דרבי אחא מפסיק נמשך אדסמיך ליה שהוא נגד רבי אלעזר וק' על הרב דמביא סברת רבי אלעזר דלא קי"ל כותיה כדכתב הטור. ולא נתן לבו לפרש דהיינו דרבי אלעזר בירושלמי ועלה קאי דרבי אחא מפסיק. ומה שפירש אע"ג דאין בעלי אומניות רצה לומר דקאי אמשנתנו וכל בעלי אומניו' ופריך עלה התם בירושלמי ומשני שהיא לקיצין והוא דוחק גדול ומשום הכי הרב מהר"ר אליהו פירש דרבי אחא הי' כותב סת"ם וגם זה דוחק. והדבר ברור כמ"ש הרב יד אליהו דכלא סוגיא בעוסק בתור' ועבר הזקן דרבי אלעזר אמר דאין לו להפסיק מלימודו דאין התור' עומדת מפני לומדיה כמו שאמר רבי אלעזר בבבלי. והיינו דקאמר רבי אלעזר בירושלמי דאין התור' עומדת מפני בנה. ואהא א"ר זעירא דרבי אחא מפסיק. ולפום מאי דאמרן דאביי פליג על ר' אלעזר דצריך להפסיק העוסק בת"ת דאינו כעוסק במצוה דדינא הוא העוסק במצוה פטור מן המצוה. אך בת"ת דהוא מצוה תדירית צריך לפסוק. א"ש מאי דאמר בירושלמי עלה דרבי אלעזר דרבי אחא מפסיק דהוא חש לסברת רבי חנניה בן עקביה דכותב סת"ם מפסיק ולא אמרינן דעוסק במצוה פטור מן המצוה כיון שהוא כותב תדיר הו"ל כתלמוד תורה דפוסק וכמ"ש בברכי יוסף שם דזהו דעת הרמב"ם ע"ש באורך דלפי מ"ש שם בדעת הרמב"ם ניחא טובא סוגית הירושלמי הלזו והרי הוא כמבוא"ר. ועיין מ"ש שם לשיטת הרי"ף והרמב"ם ובמ"ש בעניותי במחזיק ברכה שם ודוק הטב ודע דבחידושי חד מקמאי לקדושין (ונדפס ספר זה בקושטנדינא) כתב דקי"ל כרבי אלעזר דסבר דאין ת"ח הלומד בתורה קם דאין התור' עומדת מפני לומדיה. ועמ"ש המרדכי בשם ר"ב והביאו הרב מהרש"ל בים של שלמה פ"ק דקדושין סימן ע"א ועמ"ש שם סימן ע"ג ויש לי קצת גמגום בדבריהם לא ע"ט האסף. ויש להעיר על הפוסקים שלא הביאו דברי רבי אלעזר ולא דברי אביי זולת הטור שפסק כאביי. ומרן בב"י כתב דדעתם משום שפסקו כאביי ואינו מתישב שפיר מה שהשמיטו הכל והו"ל לומר דין אביי כיון דרבי אלעזר פליג ומה זו שתיקה. שוב ראיתי להרשב"א בתשובותיו ח"א סימן קד"ם שכתב ומסתברא דהלכה כאביי דבתרא הוא וכן נראה דעת הרב האלפסי שכתב אידך דרבי אלעזר דכל שאינו עומד מפני רבו נקרא רשע ולא כתב אידך אחריתי דרבי אלעזר שאינו רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה דאלמא חייב לעמוד מפני רבו עכ"ל. ולכל הדברות מה שכתבנו בעניותנו נראה נכון דבנ"ד דהוא בעצם להקים ס"ת והנה זה עומד עם הנושא אותו בכי הא מודה אביי דאין תורה עומדת מפני לומדיה ולא אמרה אלא בעוסק בתורה דמה שפוסק לא מיקרי תורה עומדת כדאמרן. ומצאתי בספר חסידים סימן תתק"ל דמי שבידו חומש אין לו לעמוד מפני ספר וחכם ע"ש. הן אמת דספר חסידים אתי עלה מטעם דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואפשר משום דעיקרו קאי אמעשה דעבר לפניהם אדם הנושא ארבעה ועשרים וחכם אגב גררא נקטה. אבל מודה דבחכם שעובר איכא נמי דאין תורה עומדת לפני לומדיה דבהא מודה אביי. אמנם לטעם עוסק במצוה פטור מן המצוה יש להשיב דהיכא דיש בידו לקיים שתיהן לא מפטר כמ"ש הפוסקים ודו"ק היטב:
ג ואשר בקשת להודיעך דעתי בראובן שאמר שיהיה בנדוי בעה"ז ובעה"ב אם יהיה שותף עם שמעון ואחר זמן נתרצה ראובן להיות שותפו ומחמת הנדוי זיכה ת"ק פייס' לבנו קטן גופא ופירי מהיום ושם לקרן השותפות מס שמעון והוא מתעסק עמו כאדם העושה בשלו אך באמת סילק זכותו מעסק זה לגמרי ויהיה לבנו אם לטוב אם למוטב וצריך למודע"י אם יש פקפוק מחמת הנדוי ואני אענה. הנה בנדוי עה"ב איכא פלוגתא דרבוואתא דהרשב"א בתשו' ח"ג שנדפס מחדש סימן שכ"ו והביאה מרן סימן רכ"ח כתב דיש לו התרה. אבל המרדכי בשם רבינו פרץ ורבינו ירוחם סברי דאין לו התרה וכן מוכח שהוא דעת הרשב"ץ בתשובותיו ח"ב סימן ע"ב וח"ג סימן קפ"ב ומהר"ר שלמה בנו בתשובותיו סימן ש"ז וכן החמיר מרן בש"ע סימן רכ"ח דין מ"ה וסימן של"ד דין ל"ב. ולא התירו יעקב אמ"ה והשבטים ליהוד' דהי' צריך שימות ויחול הנדוי וכמ"ש הרשב"ץ סימן הנז' ועיין סי' רכ"ח דין י"ז וסי' של"ד דין ל"א. וחזיתיה להרשב"ץ שם שחקר דרש"י כתב דיהוד' קבל נדוי בב' עולמות וא"כ איך הי' בד' אמות של יוסף ואחיו כדמוכחי קראי והסכים דהעיקר הוא שלא נתנדה אלא בעה"ב כמ"ש בב"ר ורש"י אגב שיטפא כתב כן עש"ב. וזו היא שקשה על מאור הגול' רש"י אשר על כל טיפת דיו יושב עליה ז' נקיים ויהי הקצ"ר אמיץ ומדקדק אפי' על אות אחת כמפורסם ואיך הכא שינה מדת"ו של שלמה וכ' שקר ח"ו ובדא מלבו אגב שיטפא. ואין ספק כי כל דבריו אמרי צדק ואפי' אות אחת יסודתו בהררי קדש רז"ל ועין לו ראתה שאמרו כן במדרש רז"ל. וכבר נמצא דהכי אתמר בילקוט כדברי רש"י שקבל נדוי בשני עולמות. וידוע דהילקוט הוא ממדרשי רז"ל ככתבם וכלשונם ובחר רש"י בזה שהוא פשוטו של מקרא. העוד לנו חקור דבר איך יהודה קבל נדוי עה"ב שאין לו התרה ואיך יעקב אע"ה לא מיחה בו וסבר וקביל. הנה שמענוה בינ"ן של קדושים כבוד מלכים חקור דבר זה. ועד אחרן הרב פנים מאירות הכינה וגם חקרה וניחא ליה במ"ש התוספות בכתובות דף ס"ט ובמכות שאם בידו לקיים התנאי וקיימו לא חל הנדוי וכשקיימו א"צ התרה והכא יהוד' הוה פשיטא ליה דיכול לקיים ולהצילו כי כאיש גבורתו. וטעם משז"ל כי לא הי"ל התרה כי יהוד' אינו יכול לקיים דשלף חרבו ולא יצא ועינו ראה גבור' מנשה ויוסף ולא יכול לקיים וחל נדוי למפרע זהו תורף דבריו. ובכל זאת לא הונח לנו כי יהוד' בעת הנדוי הוה ברי ליה שיכול לקיים ועל דעת זה נתנד' ואם אח"ך נולד דלא נשלף החרב ומנש' רפש וזעזע כל הפלטין ואמר דין רפש מבית אבא א"כ נמצא דהי' הנדוי בטעות שאלו ידע זה לא קבל ולא הי' צריך התרה. ונרא' לקיים דברי הרב ז"ל דיעקב אע"ה ודאי לא ידע מגבורת מנשה ויוסף ולהכי סבר וקביל שיהוד' ינדה עצמו שהוא דבר שיכול לקיימו אך יהוד' שגג וקרוב לפשיע' דאמרו רז"ל דכאשר רצה לאסור שמעון לא יכלו לו ושלח להביא גבורים וצעק שמעון ונפלו ובא מנשה והכהו מכה אחת והניחו בבית הסוהר וכיון דיהוד' ראה מעשה זה של מנשה הי' לו לחשוב שמא לא יוכל ואין בידו לקיימו מקרי ומשו"ה חל הנדוי משום דעינו ראה בשל אחרים כי אסו"ר אס"ר ויאסור את שמעון ואין מציל והוי שוגג קרוב למזיד ונדה עצמו בדבר שאינו יכול לקיימו. והנה מהר"י הלוי בתשובותיו סימן כ"ב הקשה לדעת רבינו פרץ דנדוי העה"ב אין לו התרה דא"כ מאי מוכיח במכות דנדוי על תנאי צריך התרה מיהוד' שאני התם דהוי נדוי לעה"ב ופריק שפיר עש"ב ודעת קדושים ימצא דהכי תרגמוה רבנן קדישי הרשב"ץ בח"ב סימן ע"ב והרדב"ז בתשובות החדשות מעתה דפוס פיורדא סימן תצ"ח ומה שהקש' עליו הרב מהר"ר ליב סאראוואל בחתימתו לק"מ דמהר"י הלוי לא מייתי ראיה לרבינו פרץ רק בא לישב הסוגיא לדעתו. ושוב ראיתי להרב מהר"י הלוי עצמו סימן מ"ג שכ' כן ולעצמו הוא מציל. ולדעת הרשב"א דנדוי הוי מדרבנן הקשה שם מהר"י הלוי בסי' כ"ב דא"כ איך עצמותיו של יהודה היו מגולגלים ופריק לה הרב מהר"ר ליב סאראוואל הנז' דהאבות היו מקיימין אפי' עירובי תבשילין ונצטער יהודה דעבר על נדוי דרבנן והרב מהר"י הלוי בסימן מ"ג הקשה עליו דהגם דנדוי הי' מסור בידם כשאר מצות מ"מ לא היו נענשים עליהם בשום מצוה ולא קבלום כמצווה ועוש' וא"כ אף שידעו משפטי הנדוי לא יענש יהוד' עכ"ד ולפי סברת הרמב"ן ודעמיה שהאבות דינם כישראל ויצאו לגמרי מכלל ב"נ מסתברא שהיו נענשים כמ"ש רב תנא הוא הרב מהר"י רוזאניס בריש ספרו הנחמד פרשת דרכים. ויש להרגיש על הרב מהר"י הלוי דלשיטתו מאי מקשה על הרשב"א דלדידי' דנדוי דרבנן למה היו עצמותיו מגולגלים. ותיקשי לנפשיה דמאי אמרת נדוי דאוריתא והלא אינו מז' מצות בני נח ואף שהאבות היו מקיימין לא היו נענשים ומאי מקשה להרשב"א והלא קושיא זו חיילא בכולל בין אי הוי מדאורייתא בין אי הוי דרבנן. ולפום ריהטא הי' מקום להביא ראיה מהכא לדעת הרמב"ן דאבותנו ע"ה הי"ל דין ישראל לגמרי ולדעתו צ"ל דנענשין כמ"ש הרב פרשת דרכים וכדאמרן ובהכי ניחא דנענש יהוד' והיו עצמותיו מגולגלים. אלא אי אמר' כדעת רבני צרפת שהי"ל דין ב"נ רק שהיו מחמירין כחומרת ישראל אין ראיה דנענשין על דיני ישראל כמתבאר מתוך דברי הרב פרשת דרכים וא"כ למה נענש יהוד'. ויש לדחות לדעת רבני צרפת שסברי שדינם ככ"נ רק האבות היו מחמירין כחומרת ישראל שנרא' שלדעתם אם עברו על דין ישראל אינם נענשים. אבל מ"מ הכשרים של א"ה היו נשבעים ומקיימים גם אם היו מקבלים דבר בקלל' ואלה היו מקיימים וכיון שברצונם קבלו א"ה זה היו נענשים אם מקבלים באלה וקללה או נשבעים ולא היו מקיימים ובזה ניחא אעיקרא לדעת רבני צרפת מה יועיל יהוד' שקבל נדוי והלא אינה מז' מצות בני נח ואם עבר אינו נענש ובמה נחה דעת אבינו הזקן אביר יעקב. אלא שגם בא"ה כך היו נוהגים והעובר על האלה הקלל' נענש. וכל שכן שיהוד' קבל על עצמו שיהי' נחשב לו חטא אם יעבור כמ"ש וחטאתי לאבי כל הימים ובכי האי גונא נענש ודאי ולכן סמך יעקב אע"ה על זה. וזו תשוב' נצחת לקושיא מהר"י הלוי על הרשב"א הנז' דשאני הכא דיהוד' קבל על עצמו שיהי' חטא כמ"ש וחטאתי לאבי והגם שלא הי' חייב אם רצה הוא להתחייב נתחייב. ועל דרך זה יישבתי חקירת הרב הגדול מהר"י זאבי ז"ל דלדעת הרמב"ן דהמצות לא היו מקיימין אלא בהיותם בא"י ומשו"ה נשא יעקב אבינו ע"ה שתי אחיות בח"ל איך נח דעת יעקב אע"ה כשנשבע לו יוסף שיקברנו בא"י והלא יוסף אינו מחויב לקיים השבוע' דאינו יושב בא"י ויוסף הי' במצרים עכ"ד. ועפ"ז ניחא דכשרים של א"ה היו נשבעין ומקיימים ואם יוסף אינו מקיים יש חילול ה' ולכן השביע פרעה ליוסף ואבימלך לאברהם ויצחק אבותנו ויעקב לאחיו על הבכור' שכך היו נוהגים גם הגוים לישבע ולקיים אע"ג דמדינא גוים ליתנהו בבל יחל כמ"ש בירושלמי דנזיר והוא פשוט. ועוד אפשר דהוא בכלל ברכת ה' דהוא א' מז' מצות ואתיא מכללא שלא לישבע בשמו ולעבור דהוא חילול ה' ובזה נסתלק' חקירת הרב מהרי"ז הנז' מעיקרא. והנה במכתב שלח אלי כתוב בחירי רתתה נפשי החכם השלם עצום ורב כמה"ר יהודה נגא"ר נר"ו ממתא מחסי"א תונס יע"א אנהירנהו לעיינין ממתניתיה דהרב משנה למלך ה' מלכים פ"י דין ז' ד"ה ודע שמה שתרצו התוס' דשם הרב הביא סיום דברי הירושלמי הנז' דמשמע דאיכא פלוגתא והעיר משבועת המלך וכיוצא וצדד דשבוע' סרך דברכת ה' והאריך בזה והביא דברי הרב מהר"ש יפה בב"ר פ' ל"ד דפשיטא ליה דהגוים אינם מוזהרים על שבועת שוא והקש' עליו ממה שהשביע אברהם ויצחק לאבימלך ויעקב לעשו ואסיק בצ"ע ע"ש באורך וכיונתי קצת לדברי הרב ז"ל. אמנם הקשה החכם השלם יהוד"ה יעלה על הרב מש"ל דמה יוכיח הוכח מעשו האמרינן פ"ק דקדושין ודילמא ישראל משומד שאני אשר משם הוכיח הרמב"ן דהאבות יצאו מכלל ב"נ והרב ז"ל גופיה בריש ס' פרשת דרכים קלסה והוכיח בזה שיטת גמרא דילן ע"ש עכ"ל החכם השלם הנז'. ולי ההדיוט לק"מ דאע"ג דדין ישראל יש לו. מ"מ הוא משומד ונודע דאינו שומר מצות ובשלמא אי השבוע' ענף מברכת ה' וב"נ מוזהרים עליה ניחא שהשביע יעקב אע"ה את עשו כיון דכל הגוים שומרים השבוע' בוש ליה לעבור נגד בני אדם אבל אם אין הגוים מוזהרים עליה מאי אהניא שבוע' זו וכ"ע ידעי שהוא משומד ואינו נוהג כאבותיו לקיים המצות ואין לו בושה לומר שהוא נוהג כגוים:
וכבר הרב מש"ל לעיל מזה כתב וז"ל אך ממה שהשביע יעקב לעשו יש להוכיח שב"נ מוזהרים לקיים לשבועתם דליכא למימר שהי' סבור יעקב דעשו מקיים התור' עד שלא נתנה דדיינו אם יקיים ז' מצות עכ"ל ומה לנו אם דינו כישראל כל שאין תועלת להשביעו והדבר הרי הוא כמבוא"ר.
נחזור לעניננו וספרין פתיחו דדעת האחרונים להחמיר בנדוי עה"ב. כאשר עלה בקב"ץ חופש כל חדרי מאיר עיני גולה הרב כנסת הגדול' י"ד סימן רכ"ח. והמקילים להתיר היינו דוקא במקום מצוה כמ"ש מור"ם סימן רכ"ח ודישרן סמיכין בכנה"ג. ובנ"ד אין לחוט מצד נדוי העה"ב דכבר התוס' וסיעתם ופסקו מרן סימן של"ד דין ל' דאם התנאי בדבר שיוכל לקיימו וקיימו לא חל הנדוי וכ"כ הרדב"ז בתשובות החדשות הנדפסות בפירד"א סי' תצ"ח וק"ק שכתב זה בלשון מסתברא לי והם דברי התוס' ודעמייהו. וא"כ הכא בנ"ד הוא תנאי שאפשר לקיימו ואם יקיים אותו לא חל הנדוי נכון לבו בטוח. ומה שרוצה להערים לזכות לבנו סך מה ולהשתתף וכו' ככתוב בשאלה לא מגנא ולא מצלא כי כל עצמו לא קבל הנדוי אלא להתרחק ממנו דלא ניחא ליה בצוותא דידיה מכח מדותיו והקפדותיו וכיוצא כנודע. ומה תקן שהמעות הם של בנו כל שהוא עוסק עמו כאדם העושה בשלו וידוע דאזלינן בתר הכונה של הנודר או הנשבע ויש כמה ראיות על זה כאשר עיניך תראינה בתשו' הרשב"ץ שהביא מרן סי' רכ"ח בנשבע שלא יעשה יין למכור לתוגרמים ואסר הרב ז"ל גם מה שהי' אצלו מקודם דכונתו היה על שחשדוהו שמוכר לתוגרמים וא"כ אסור אף מה שיש אצלו והרי דאזלינן בתר כונתו אף שלשון שבועתו אינו כן. וכיוצא בזה יש ללמוד מתשובת הרב מהר"ם אלשיך סי' נ"ז ע"ש באורך בנדונו ופוק חזי להרב כהונת עולם מה שהאריך על תשובת הרשב"ץ הנז' ומכל האחרונים הנז' שם יראה המעיין בכמה נדוני האחרוני' דבתר הכונה אזלינן וה"ה בנ"ד דכל שראובן מתעסק עמו כאלו היה שותף ממש אסור לו ויחוש לעצמו שלא ליכנס בנדוי עה"ב שאין לו הפרה לכמה גדולים. וכ"ש דאפי' אם היה נדר או שבועה לבד היה אסור. וידעתי כי ראובן ירא אלהים הוא ויתרחק מענין זה ועליו תבא ברכת טוב.
ד . ומה שרצית לעמוד מל דעתי בענין ס' כנפי יונה אם הוא מהרמ"ע כמ"ש בס' שפתי ישנים או אינו מהרמ"ע. אני בצדק אחזה דהרגיל בלשון חכמה של רבינו עיר וקדיש הרמ"ע זצ"ל במאמרות טהורות ובתשובותיו ובס' אלפסי זוטא כ"י להרב ז"ל לבבו יבין שהרמ"ע לא סידר ס' כנפי יונה וזה ברור אצלי. ומה שכתבת שבס' שפתי ישנים ייחסו להרמ"ע. שמענה ואתה דע לך שאפי' בספרי הדפוס המפורסמים זמנין דמשכחת בס' שפתי ישנים שלא כיוון יפה ואין צורך להאריך בזה. ושמעתי כי הרב שני לוחות הברית גם כן מיחס ס' כנפי יונה להרמ"ע. והאמת אהובה אצלנו בשגם כבוד הגאון החסיד בעל של"ה חופף עלינו ועל ראשנו. מ"מ נמשך אחר מה ששמע. אבל באמת נראין הדברים שאינן מלשון הטהור של הרמ"ע ז"ל:
ובר מן דין אומר אני הצעיר שמצאתי כמה וכמה ענינים רבים בספר כנפי יונה שהם מהרב מהר"י סרוק ז"ל כאשר בחנתי מס' לקוטים אשר לי כ"י ואלו היה הרמ"ע המחבר ומסדר כנפי יונה היה אומר אותם הענינים בשם רבו מהר"י סרוק ולא היה כותב סתם. ודע כי בהקדמת ס' משנת חסידים כתב שראה ס' כנפי יונה שהי' מסומן בכל ענין אם מהאר"י זצ"ל ואם ממהר"י סרוק ז"ל ואם מהר"מע ז"ל ע"ש ואפשר שהמסדר הראשון ס' כנפי יונה כך עשה ללקט אורו"ת ועל כל דבר שמא דמארא עליה והמעתיק השמיט הסימנים האלה. ואחר זמן רב הדפיסו בפולין ס' כנפי יונה וכתוב שם שהוא מהרמ"ע ואין הדבר כן כמו שהוכחנו ובזה הנדפס חסר חלק ה' והוא בכ"י. ולכל הדברות אין לסמוך כל כך על ס' זה כי ידעת שהרב המפורסם הרמ"ז זלה"ה כתב שלא יסמכו על הרמ"ע אם חולק על דברי מהרח"ו ז"ל. וגם אני ראיתי בס' כ"י מהרב המקובל עיר וקדיש מהר"ם פאפיראש הכהן זלה"ה (אשר סידר כתבי האר"י זצ"ל וס' דרך עץ החיים וס' פרי עץ החיים שנדפסו מחדש בפולין הם מסדרו שסידר לכתבי האר"י זצ"ל כפי אשר קבל מרבו הרב המקובל מהר"י צמח ז"ל. והוא מחידושיו ופלפוליו חיבר ט"ל ספרים רובם בחכמת האמת ולכלם קרא בשם אור כגון מאורי אור הנדפס בערכי הכנויים. אור זרוע אור האבוקה. אור נר. אור צח וכיוצא וחיבר אור רב פירוש על הזהר הקדוש) שהשיג השגות גדולות בקונטריס מהר"י סרוק ז"ל בתוקף גדול וכ' שדבריו הם נגד הקדמות האר"י זצ"ל בקונטריס ההוא ובמקומות אחרים רמזתי קצת מזה לזכות הרבים.
ה . ועל אודות בני הכפר שהם מנין בצמצום ויום שבת בבקר שנאנס אחד מהם בחולי ולא בא לבית הכנסת ובמנחה אנס עצמו ובא והי' מנין ונסתפקת אם במנחה יקראו הפרשה שלא קראו בבקר ויעלו ז' עולים ומפטיר. או יקראו ג' עולים כל הפרשה. אשיב"ך על קנך דלדעתי הקצרה הדבר פשוט דבמנחה יקראו בפ' הבאה ככל ישראל ג' עולים ובשבת הבא יקראו שתי פרשיות ועמ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף סי' קל"ה אות ב' ומשם באר"ה דאין לסמוך על מ"ש הרב עטרת זקנים דאם לא קראו בתורה שיקראו ביום ג' דאין לנו לחדש מדעתנו דבר מעתה אשר לא שערוהו הראשונים ואין לסמוך עמ"ש הרב גנת ורדים א"ח כלל א' סי' מ"ט כמ"ש שם. ואם נמצאו בשבת עשרה מישראל בעיר של גוים והם מעיר גדולה הסמוכה וכבר בעיר הגדולה קראו הפרשה בבית הכנסת אלו העשרה אינם משלימים לשבת הבאה כיון שבבית הכנסת שלהם קראו ושבת הבאה קורין הפרשה אחרת. אין לאלו להתאסף ביחד ולקרות שתי פרשיות בבית אחת בס"ת ובהא אפי' הרב אליה רבה ריש סי' קל"ה מודה עיין בדבריו ודוק הטב וכל זה פשוט בעיני.
ו . ואשר שאלת דחכם אחד מהגדולים ציוה שלא יאמרו לו שום תואר בהשכבה כי אם יעשו לו השכבה כא' העם גם לא יעשו לו מצבה ואמרת דגדולי העיר היו רוצים לשנות צואתו כי זה נראה כאלו מבזים אותו ורצית לשאול את פי בזה ההש"ב אשי"ב. דע דאמרו בירושלמי פ' עשירי דמס' שביעית אמר ר' יוסי בר נש דתני חדא מיכלא והוא אזיל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתי צריך מימר לון אנא חדא מיכלא אנא חכים. והביאו הירושלמי הזה בהגהות מימוניות פ"ז דרוצח. וכתב הרב יפה מראה דאפי' לסברת רש"י פ' גיד הנשה דלא אסור משום גנבת דעת אלא כשהוא מטעהו אבל בסתם ואידך טעי שרי הכא היינו טעמא שזה נהנה בכבוד תורה ואיהו לאו בר הכי והכבוד מילתא רבתי היא צריך להודיע שלא ליהנות חנם. וכ"כ מהר"א בפ' ומ"ש מהרימ"ט א"ח סימן ח' יש להשיב ואכמ"ל. ועל זה ידוו כל הדווים המקבלים כבוד ההמון שמכבדין אותו כאלו הוא גברא רבא ואינו אפי' זוטא והירא לנפשו כי על הכל יתן דין וחשבון חייב לומר בפירוש כי אינו ראוי לכבוד הזה. ובזה יפטר מעונש מתעטף בטלית שאינו שלו. איכו השתא האי גברא רבא דנ"ד כי ירא לנפשו שהתוארים שנוהגים לתאר בדור הזה הם יותר ממה שהוא ראוי ומשום הכי ציוה שלא לתארו בתוארים הנהוגים והוא לתקון נפשו. מאן ספין ומאן רקיע לעבור על מצותו וכבר הרב מהר"ם חאגי"ז זלה"ה במשנת חכמים סי' קפ"ו ציוה כן שלא יתארוהו בשום תואר. וגם אני שמעתי שכמה רבני חכמי ארץ ישראל שציוו כן ונעשה כדבריהם. והגם שמהרשד"ם בא"ה סי' ס"ה ערער על מי שתאר למרן החכם המופלא ואמר שמתאר בתאר שאינו נהוג בזמנינו ע"ש ומשמע מדבריו דבכל זמן צריך לתאר החכם כפי התוארי' הנהוגים בזמן וכיון שזהו המנהג אין לחוש. לזה אומר מי עלה שמים למען דעת מה יאמרו בתוארים אלו. ומה גם שמזמן מהרשד"ם עד זמנינו נתמעטה החכמ' ונתרבו התוארים ורבינו האר"י זצ"ל היה מלעיג על ההשכבות. ובחון תיבת מלעיג שיצא מפה קדוש כמוהו. ואע"ג דיש לפרשה בענינים אחרים גם כן. וכיון שהחכם הזה חש שמא אינם עולים יפה בשמים התוארים הללו ולתקון נפשו ציוה כן. ודאי חייבים לקיים צואתו. ואשכחן שהרב מהר"ש הלוי ז"ל ציוה שלא יתנו לו שום תואר רק שמו לבד. והרב הגדול מהרח"ש ודישרן סמיכין רבנן קדישי קיימו צואתו כמו שכתוב בספר קורא הדורות דף מ"ו ע"ש. ומהא דהרב מהר"ש הלוי שמעינן דהגם שהרב ז"ל ציוה דבהשכבה לא יתארוהו כלל. באיזה ענין אחר יכולים הרבנים לתארו בדבר אחר שאינו השכבה. דהרי מצינו בהסכמת הרבנים לתשובות מהר"ש הלוי שם חכמים מתארי"ם אותו בכמה תוארים הראויים להרב ז"ל. ועוד אני אומר בנ"ד דאפילו נימא שכל התוארים ראוים אליו באמת אפשר שכונתו בזה שציוה שלא יתארוהו כי היכי דליהוי ליה כפרה כי אין אדם צדיק בארץ וכו' ואמרו שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה ולכן סבר וקביל ענין זה למעט בכבודו משום כפרה ובודאי חייבי' לקבל מצותו. ופוק חזי זכר לדבר דחזקיה המלך גרר וכו' כי היכי דתיהוי כפרה לאביו והודו לו חכמים. ואע"ג דיש הפרש רב מפורסם בין הנושאים שמעינן מיהא דכל שהוא לכפרה יש לעשותו ולמדנו זה בהדרגות וכן משמע מסוגית סנהדרין דף מ"ו ע"ב. ברם אשר ציוה שלא ישימו לו מצבה נראה דלא ישמעו לו בכל רק יעשו איזה מצבה קטנה שיש תקון לנפש בזה לפי דברי רבינו האר"י זצ"ל כמבואר בשער המצות אשר סידר מהר"ש ויטאל פ' ויחי ע"ש באורך. ומשנתנו היא זו פ"ב דשקלים בונין לו נפש על קברו ואלו נזכר החכם שיש בזה סוד ותקון לנפשו לא היה מצוה כך. כן נ"ל.
ז . ואשר תאוה נפשך לדעת איזה ישוב לדברי הרמב"ם אשר פ"ה דחמץ ומצה פסק דמותר ללתות החטים למצת מצוה ופי"ב דמעשה הקרבנות פסק דאין לותתין המנחות.
ואומר עם קנ"י. בחירי רצתה נפשי למה זה תשאל לשמי בעידנא דעיילי אינשי רברבי ויעשו להם מטעמים היכול אוכל דבר באתרא דזקוקין המכונות והעמודים ההרים הרמים. אמנם לא יכול יוסף להתאפק כי מצאת חן בעיני מכל ראשי בשמים. ולהפיק רצונך שפתי לא אכלא הנה ארש"י לפניך בעזר משדי צור כל העולמים. גרסינן בפ' כל שעה דף מ' ע"א אמר רבא מותר ללתות דתניא יוצאין בפת נקיה והדראה ואי אפשר נקיה בלי לתיתה איתיביה רב פפא וכו' מהא דא"ר זירא א"ר ירמיה אמר שמואל חיטים של מנחות אין לותתין אותם וקרי להו סלת הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לאו דבעי לתיתה שימור למאי אי שימור דלישה לאו שימור הוא דאמר רב הונא בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה בראשונ' לא מ"ט משום דלא עביד בהו שימור וכו' דילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עבד לה שימור וכו' ואפ"ה לא הדר ביה רבא דא"ל להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפכיתו לשם מצוה אלמא קסבר שימור מעיקרא מתחילתו ועד סופו בעינן מר בריה דרבינא מנקטא ליה אמיה בארבי עיין הסוגיא באורך. וראיתי להגאון מהר"ר יחזקאל נר"ו בצל"ח הנדפס מחדש על פסחים על מ"ש רבא מותר ללתות דתניא וכו' ואי אפשר לנקיה בלא לתיתה שכ' וז"ל ויש לדקדק אכתי מנא ליה דמותר לכתחילה והרי יוצאין תניא והיינו בדיעבד והיינו דומיא דשעורין דאין לותתין ובדיעבד אם לא נתבקעו מותרין ונראה משום דהך בריתא שנויה דף ל"ז כך יוצאין בפת נקיה ובהדראה ובסריקין המצויירין אף על פי שאמרו אין עושין סריקין המצויירין וכו' ואי ס"ד דלתיתה אסורה לכתחילה ואין התר לנקיה אלא דיעבד הו"לל אע"פי שאמרו אין לותתין ואין עושין סריקין וכו' עכ"ל ושותיה דמר לא גמירנא דתיבת יוצאין משמעותה לכתחילה ודוקא כי קתני יצא או יצאו י"ח הוא דיעבד אבל יוצאין הוא לכתחילה כדתנן הכא בסמוך ואלו ירקות שאדם יוצא י"ח בפסח וכו' ויוצאין בהן בין לחים בין יבשין ודכוותא טובא דלשון יוצא ידי חובתו יוצאין הוא לכתחילה ותו דלדידיה דיוצאין דיעבד משמע אמאי הכא קתני האי לישנא דבהדראה ונקיה אף לכתחילה וסריקין הא תני לה בהדיא. אמנם יש להעיר ולישב בסגנון זה דנהי דיוצאין לכתחילה משמע ברם מנא ליה לרבא דמותר ללתות לכתחילה נימא דבדיעבד לתת ועשה מצה ואז יוצאין לכתחילה בה משום דכבר היה מה שלתת דיעבד ומאי ראיה מייתי וי"ל דגם בסריקין קתני יוצאין לכתחילה והיינו משום דכבר דיעבד עשאן ושייך יוצאין לכתחילה דאוכל לצאת לכתחילה ואם איתא דהכי הוא בפת נקיה הו"ל לסיים אעפ"י שאמרו אין לותתין ואין עושין סריקין כמ"ש הרב הנזכר. ואחר זמן ראיתי להרב פני יהושע נפק דק כדוקיין ונדחק וק"ק דהו"ל לשנויי כדשניין עיין בדברי קדשו ואתה תחזה. והרי"ף כתב ומבעי ליה לאיניש לנטורי חיטי דפסחא מעידן קצירה וכתב הר"ן ודאי דלמצוה מן המובחר הכי עדיף טפי ומיהו אפשר דכל דשמר החיטים קודם לישה יצא וכו' ע"ש. ואחזה אנכי להרב פרי חדש סי' תנ"ג שכ' על דברי הר"ן הללו דאע"פי דכן כתב רש"י פ"ק דחולין בההוא עובדא דגינאי נהרא דמתחילת טחינה והרקדה בעי שימור לשם מצוה אינו מחוור דקרא דושמרתם ליכא לפרושי אלא חדא מתרתי או לומר דקרא סתמא קאמר ומעידן קצירה בעי נטורי או לומר דמעידנא דנחית לשימור דהיינו מנתינת מים דהוי מלישה ואילך דבעי נטירה אבל לומר דבעי שמירה קודם לישה אבל לא מעידן קצירה זו מנין לנו עכ"ל. ומצאתי בחידושי הר"ן כ"י לפסחים שכ' בסוגיין בתוך דבריו וז"ל רבא הכי קאמר דודאי שימור מקמי לישה בעי דאי לא קפיד רחמנא אלא אשימור דלישה ושמרתם את המצות למה לי דכיון דרחמנא אמר בערב תאכלו מצות על כרחו יש לו לשמרם כדי שלא יבואו לידי חימוץ אלא ע"כ שימור מקמי לישה בעינן ולא ניחא ליה לרבא במאי דדחינן דילמא התם הוא דבעידנא דנחית לשמור לא עבד ליה שימור דהא אפילו אי אמרי' הכי ע"כ צריכי שימור מאותו שימור שהוא משום ספק חמץ וכיון שכן מאן פלג לך אלא ודאי שימור מעיקרא בעינן עכ"ל והשתא לצד זה שכ' הר"ן דכל ששמר החיטים קודם לישא יצא ה"ט דמדכתיב ושמרתם את המצות שמעינן דהוי קודם לישה דאי מלישה ואילך למאי אצטריך הכתוב בערב תאכלו מצות ומוכרח דקרא דושמרתם את המצות אתי לטפויי קודם לישה ומסורת בידינו תפסת מועט תפסת ולכן אמרינן דהוי מתחילת טחינה והרקדה:
וזוהי שיטת רש"י פ"ק דחולין שהביא הרב פרי חדש במ"ש דבמצו' קא עסיק דכתיב ושמרתם את המצות דמתחיל' טחינה והרקד' וכו' ודייק התם לשון הש"ס דקאמר ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפסחא ומשמע דהי' הולך לטוחנם ולא קאמר דהוה דארי חיטי דפסחא דאי הוו נטירי מעידן קצירה עד האידנא נטרינהו והול"ל חיטי דפסחא דכבר היו נכונים ושמורים אלא דהוו חיטי בעלמא ודארי להו לפסחא דמתחלת טחינה ישמרם ואזי הוו חיטי דפסחא ובהכי נתישבה קושית הרב פר"ח ונתחוורו דברי רש"י והר"ן כמבואר. גם רבינו אליעזר ממיץ בספר יריאים מצוה ק"ה כתב וז"ל חיטי דשרירן קי"ל כרבא דאמר מצוה ללתות וכו' ע"ש ובמצו' ק"ח כתב וז"ל וצריך שתהא שמורה לשם מצה משעת טחינ' דכתיב ושמרתם את המצות בעינן שימור לשם מצה עכ"ל וכאשר ירדוף הקור"א אינו מובן דבמצו' ק"ה כתב דקי"ל כרבא דאמר מצוה ללתות ובשמעתין מוכח בהדיא דלרבא דאמר מצוה ללתות בעי מעידן קצירה ואיך במצוה ק"ח כתב משעת טחינה. ונרא' שדעתו ז"ל דהא דעידן קצירה הוא מצוה מן המובחר ומדינא סגי משעת טחינה כדעת רש"י והר"ן דקרא דושמרתם אתא לאוסופי על שעת לישה ככל הדברים אשר ראו עיניך. ועין לו ראתה להרב פרי חדש דמסיק דכזית מצה שיוצא בה י"ח לא נפיק אא"כ שמור משעת קצירה וכתב וכן דעת הרוקח סימן רע"ב דבעי שימור מתחילתו ועד סופו עכ"ל וק"ק דשם ברוקח סי' רע"ב הנז' כתב וז"ל מצוה ביה לעשות שימור מן הקציר' לפסח כדאמר רבא להנהו אפוכאי דבעינן שימור מתחילתו ועד סופו עכ"ל הרי שכתב מצוה וכו' ומשמע דאינו לעיכובא אלא למצוה ומ"ש דבעינן שימור וכו' מוכח דהיינו למצוה כמ"ש ברישא ואע"ג דבסימן רס"ג כתב מימרת רבא דאמר להנהו וכו' סתם כבר ביאר דעתו בסימן רע"ב ואם נפשך לומר אודי לי מיהת דאין ראיה מרבינו הרקח דהוי לעיכוב' כמ"ש הרב פר"ח דדעת הרקח כדעתו ז"ל. ושם בסימן רס"ג כתב הרקח דאמר רבא אסור ללתות חטים ושעורים ע"ש ואע"ג דמבואר בש"ס דרבא הדר הודרני ובתחיל' קאמר הש"ס הדר אמר רבא מותר ללתות ומסיק דהדר ביה ואמר מצוה ללתות. מ"מ מאחר דשדרו רבוואתא ממתיבתא דהאידנא אסור. אמטו להכי הרקח שפר קדמיה להביא מימרת רבא הראשונ' דאע"ג דאיהו הדר ביה אנן קי"ל כמימרא ראשונ' וזה פשוט בעיני. ולא אכחד דמצאתי בס' הפרדס כ"י לרש"י סימן רצ"ז שכתב וז"ל מיבעי ליה לאיניש למנטר הני חיטי וכו' ומתבעי להו לשמרן משעת קצירה ולשווינהו בבית מכוסה במקום מוצנע דלא ליגע בהו מיא וטלא וזהו דרך שמירתן דאמר קרא ושמרתם את המצות מעיקרא בעינן דאמר רבא להנהו דמהפכי וכו' עכ"ל וכן כתוב בספר האורה לרש"י כ"י ומשמע דהוא מדינא ולכאור' דמחלפ' שיטתיה דרש"י ממ"ש פ"ק דחולין למ"ש בספר הפרדס ובספר האור'. אם לא שנדחוק עצמינו לומר דבספר הפרדס וספר האור' למצו' קאמר. אמנם לדינא סבר רש"י דמשעת טחינה כמ"ש פ"ק דחולין. והכי דייקי דברי רש"י בשמעתין שכ' לא הדר ביה רבא ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה עכ"ל ומשמע דלא קפיד רבא אלא שיהי' שימור קודם לישה. והא דכיפי מצוה. ומתוך כך נרא' לישב דברי הרב פר"ח ממה שהשיג עליו הרב מקראי קדש דמאי מקשה לרש"י אימא דרש"י מיירי בטוחן על ידי מים כמ"ש הרא"ש והטור ולכאור' הוא תימה על הרב פר"ח. ואפשר דדעת הרב פר"ח דסברת רש"י דבעינא שימור משעת טחינ' ואפי' שאינו טוחן על ידי מים. חדא דסתמא קאמר פ"ק דחולין ותו בשמעתין כ"ב דלא הדר רבא ממ"ש בעינן שימור קודם לישה דמשמע דמדינא בעי שימור משעת טחינה ומשמע דהא מדינא וכיפי מצוה ומסתמא קי"ל כותיה דרבא והיינו מ"ש פ"ק דחולין משעת טחינה דהוי קודם לישה. ותו דכי חזינן דהר"ן כך סבר דבעי טחינ' מקמי לישה קרוב לשמוע דהיינו מ"ש רש"י פ"ק דחולין. עוד ראיתי להרב מופת הדור מהרח"א בס' מקראי קדש דהשיג על הרב פר"ח במ"ש דעיקר ושמרת' לשמו' משעת קציר' וכי היכי דליהוי שימור מעליא אמרינן מצוה ללתות וכתב על זה הרב מקראי קדש ואיני רואה טעם בדבריו וכו' ע"ש ואני בעניי אומר כי הרב פר"ח טעם זקנים יקח כי קרוב לדבריו כתב הרמב"ן בס' הלקוטות שנדפס מחדש דף י"ג ע"א מהספר. והרוא' יראה דמה שהשיב הרב מהרח"א על הפר"ח ל"ק אלא שכונת הרב מ"ק לומר דאין מופת חותך דלהוי משעת קציר' לעיכובא וגם הרמב"ן שם בס' הלקוטות כתב דאפשר דקציר' אינה לעכובא והביא ראיה מדאמרינן רבינא מנקטא ליה אמיה בארבי ש"מ שאר רבנן לא הוו זהירי ע"ש וכן הרא"ש בפסקיו הביא ראיה זו דרבינא ע"ש. והני מילי דהרמב"ן והרא"ש הם סייעתא למה שישבתי בס' הקטן מחזיק ברכה בקונטריס אחרון סימן רצ"א מ"ש רבינו ירוחם בדין סעוד' ג' ע"ש ועיניך תחזינ' משרים. וחמות"י ראיתי או"ר להרב קרבן נתנאל שעל דברי רב אחא בשאלתות שכתב לא נפיק איניש ידי חובה אלא במצה דמנטרא מחימוץ מן כד נפלא מיא עילוה והביאם הרא"ש כתב וז"ל מן כד נפלא מיא עילוה יש לפרש דבזמן רב אחאי גאון שהי' סוף האמוראים כמ"ש תוס' בכתובות דף ב' עדיין היו לותתים חיטי לפסחא וכו' והאידנא שדרו ממתיבתא שאין אנו בקיאים בלתית' עכ"ל ותימה עליו שסמך על דברי התוספות בכתובות הנז' והם דברים תמוהים דרב אחאי שעשה השאלתות לא הי' בסוף אמוראי' ולא מרבנן סבוראי אלא בדורות הגאונים וכמ"ש בתשובת רב שרירא גאון הובא' בס' יוחסין והראב"ד בס' הקבל' וזה פשוט מאד. וזה חזיתי להרב פרי חדש שם סימן תנ"ג דין ה' שכ' מרן האידנא אסור ללתות בין חיטים בין שעורים וכ' בפר"ח וז"ל ר"ל לא מבעיא שעורים שממהרין להחמיץ ואסירי בלתיתא מעיקר הדין אלא אפי' חיטי דשרירן ואין ממהרין להחמיץ שמעיקר הדין שרי ללתות נהגו לאסו' עכ"ל ולפי דבריו הו"ל זו ואצ"ל זו דאפי' במשנ' ובריתא לא נאמר אלא מדוחק וגם יש מי שכ' דלא נאמר זו ואצ"ל זו כי תני בין בין אלא דבהא יש למשקל ולמטרי גם מ"ש דשעורים מעיקר הדין אסירי בלתית' לכאור' הי' קשה דבזריזין שרי וכמ"ש דף נ"ו בעומר שלותתין וקאמר צבור שאני וע"ש בפירש"י אך בזה יש לומר דמ"ש הפר"ח מעיקר הדין כונתו מעיקר דין הגמ' דתניא אין לותתין שעורין בדף מ'. אמנם למ"ש מרן בין חיטים בין שעורים י"ל דהכא איכא רבותא בכל חדא וה"פ בין מן החיטים דכיון דאית בהו ציריא עיילי מיא אלא אפי' שעורין דלית בהו ציריא ושיעי אסור וכמ"ש בש"ס דף מ' וכן איכא רבותא איפכא כמ"ש הרב פר"ח ואין זה ענין לבין בין דעלמא ולא לזו אצל זו והדברים פשוטים איכו השתא ע"ט לדבר למאי דאתאן עלה. כי בסוגיין מבואר נגלה לכל מראה עיני דבהא דבעי רב פפא לאותוביה לרבא ממימרת שמואל דחיטים של מנחות אין לותתין וקרי להו סלת איכא לאקשויי דאמאי לא אותביה בעיקר הדין דשמואל אמר אין לותתין ורבא אמר מותר ללתות. וכבר הרב מהרש"א בחידושי הלכות העיר בזה וכ' דרבא פליג אשמואל ע"ש וכונתו מבוארת דנהי דבעיקר הדין לא מצי לאותוביה לרבא דרבא מצי פליג אשמואל אך פריך עליה דבלא לתית' קרי להו סלת הפך מאי דאמר רבא דבלא לתיתה אינה נקיה והוי מחלקת במציאות והנה שפתי הגיעו לפרקן פרק שלוח הק"ן נוהג באר"ש ארשת שפתי על אודות לשונות הרמב"ם אשר שאלת ובריש כל אתוון אציגה נא עמך הצג על האר"ש במימר קדישין רבנן בתראי קדמו שרי"ם יתנו עדיה"ם לרבות שינוייה"ם. ואביטה נפלאות למופת דורנו עיר וקדיש הרב מהרח"א בס' מקראי קדש בביאורו לה' פסח סימן תנ"ג דף קע"א ע"א אשר העלה ואשר הביא דברי הרב מהרש"א בחידושי הלכות שהבאתי והשיג עליו דנעלם ממנו דהרמב"ם פי"ב דהלכות מעה"ק פסק כשמואל דאין לותתין המנחות ופ"ה דחמץ פסק כרבא ואייתי מתניתא בידיה דברי הרב הגדול הרדב"ז לישב דברי הרמב"ם ודחאם וכתב דהנכון דשאני הכא דכתיב ושמרתם את המצות סבר רבא דקרא אתי להתיר ללתות וכו' ומעיקרא הוה ס"ל דקרא למצוה אתא והדר ביה דלהתירו אתא קרא ולא למצוה עכ"ל. ומה שדחה לדברי הרדב"ז חזר ונרא' מפי כבוד הרב ז"ל עצמו בס' הנז' דלעיל סוף דף צ"א תריץ יתיב לדברי הרדב"ז ע"ש. והרב שם בס' הנז' בשאלת רשע דף ז' אות י"ט כתב ישוב הרדב"ז מדנפשי' והדרך שכ' על מה העבוד' וכו' זבח פסח הוא ע"פ תירוצו הנז' בביאורו לה' פסח שהבאתי ע"ש. ומאי דמסיק בביאורו לסימן תנ"ג הנז' מריהטא דלישני' הוכ"ח תוכי"ח דכל מילי דמר עביד לתרוצי להרמב"ם ולי ההדיו' נרא' דבזה יתישבו גם דברי מהרש"א בחידושי הלכות דכי אמרה הרב מהרש"א היינו ברישא דרבא לא יליף מקרא התם כתב מהרש"א לתרוצי סוגיא דאימור דרבא פליג אשמואל אבל למסקנא דיליף מקרא אפשר דמודה לשמואל ולהכי פסק הרמב"ם כתרוייהו ואיברא דמהרש"א קיצר בדבריו. ואולם יש להעיר על תירוץ הרב הגדול מהרח"א הנז' דכיון דמוכרח בש"ס מדרב פפא דלא אותיב לרבא בעיקר הדין משמואל דרבא יחלוק על שמואל מנ"ל להרמב"ם דלמסקנא רבא מודה לשמואל אימא דכיון דסבר דאתא קרא להתיר לתיתה הוא הדין למנחות ובשלמא אי רבא סבר דאתא קרא למצוה נלתות נימא דהכא דהוא מצוה שאני לא כן במנחות ורבא מודה לשמואל אבל אי אתא להתיר נימא ה"ה למנחות ויש לישב. ואשא עיני וארא' להרב מהר"ב קזיס במגילת ספר כתוב דף ך' ע"ד שהביא הקושיא על הרמב"ם משם הרב מהרח"א הנז' ותירץ דשאני פסח שהקפיד הכתוב ושמרתם את המצות ואי לאו דבעי לתיתה שימור למאי וכו' ע"ש שהרב' דברים. וק"ק על הרב ז"ל שהרמב"ם פ"ה דחמץ כתב מותר ללתות ולא כתב מצוה ללתות ואיך תירץ שהקפיד הכתוב ושמרתם ואי לאו דבעי לתיתה וכו' והרי הרמב"ם לא כן דעתו וכיון שאינו מצוה הי"ל לחוש גם במצות דאף דחייב כרת לא יכנסו בס' דאפש' דכמה בני אדם אינם מכירין ואין בידם להזדרז וכמ"ש הרמב"ם גבי מנחות דכיון דלותתן בחוץ לא ילתות ואין הכל זריזין לשמרן ובכלל דברי הרמב"ם שאמר ואין הכל זריזין לשמרן היינו שלא ידעו להיות זריזין. אבל אם הי' מצוה הי' מקום לומר דלא היינו חוששין כל כך ודוק הטב. וחזה הוית להרב פני יהושע שכ' על דברי הרב מהרש"א דכ"ש דלמסקנא דרבא אמר מצוה ללתות ליתא דשמואל וכ' דאין צורך לזה דגבי פושרין שייך שפיר לחלק בין מצה למנחות מטעמא דזריזין וכו' משא"כ לתיתה חשש חימוץ לא תלי בזריזין אלא לפי החיטים שיש מתבקעים לאלתר ומשו"ה אמר שמואל שאין לותתין מנחות דאסו' לגרום למנחות חימוץ משא"כ לחמץ בפסח מותר דכל אדם יבחין אם נתבקעו ולא שייך זריזות וכ"ש למסקנא דמצוה ללתות ובמצת מצוה כ"ש דמסור' לזריזין שזריז ויודע לשמרה עכ"ל בקצו'. ודבריו קשים חדא דהי"ל להקשות על מהרש"א דהרמב"ם פסק תרוייהו כמדובר. ותו מ"ש דבלתית' לא שייך זריזין ושמואל מטעם דאסו' לגרום למנחות חימוץ נגע בה לפום ריהטא הוא הפך הש"ס דף ל"ו דתלי לתיתה בזריזין וכן הרמב"ם פי"ב דמעה"ק קרי בחיל דלתית' בחוץ ואין הכל זריזין. גם מ"ש דמצה למצו' מסור' לזריזין אינו מחוור וכמעט הוא הפך הש"ס דף ל"ו ודף ל"ז. הגם הלום ראיתי מה שתירץ הרב מהר"ר יחזקאל בשיטתו דלמסקנא דבעי שימור משעת קציר' נזהר בה יפה ושומר' מחימוץ משא"כ מנחות וכו' ע"ש באורך. ויש להשיב דבהדיא אסרו לתיתה מטעמא דזריזין וכמ"ש הרמב"ם ומאי אהני דבעי שימו' מקציר' כיון דלתית' צריכ' זריזין ואין הכל זריזין ועוד דימצא אשר לא ידע להזהר ולהיות זריז וכמש"ל. ושם ראיתי שגם הרב נר"ו הקשה על הרב פני יהושע שפסק הרמב"ם שני הדינים ע"ש. ואשר אני אחזה לפי קצורי לישב סוגיין ופסקי הרמב"ם הוא דהרמב"ם הוקשה לו בסוגיא הקושיא המפורסמת דרב פפא בעא לאותובי' לרבא משמואל דאין לותתין חיטי מנחות וקרי להו סלת והו"ל לאקשויי דרבא אמר מותר ללתות ושמואל אמר אין לותתין וכמש"ל. ותו קשיא ליה שמואל דקאמר אין לותתין חיטי מנחות מ"ט נקט מילתיה הלכתא למשיחא הו"ל לאשמועינן הך דינא במאי דנהיג האידנא ולו' אין לותתין חיטי דפסחא ולכן סבר הרמב"ם דדוקא במנחות דלש בפושרין וכדתנן כל המנחות נילושות בפושרין אסר שמואל ללתות משא"כ חיטי דפסחא דאין לשין בפושרין כמ"ש פ' כל שעה דף ל"ו שרי וכדרבא. והרמב"ם כתב יטחון מיד וכי לש בפושרין אסר שמואל אבל בפסח דלש בצונן מותר ללתות. ומ"ש שם דף ל"ו דילתות ומשני דלתיתה ליתא בזריזין היינו דאפי' לש בפושרין אם הלתיתה נעשית ע"י זריזין הוה שרי ובזה נתישב הכל כן נראה לפק"ד זה כתבתי לעשות רצונך שעתך תרמינך. ויעת"ר לו ה' כדכר ואינך כנפשך שבעך ונפש נאמנך. צעיר אנכי ח"י אנ"י.