חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן סג
תשוב"ה שלימה. למורי הרב אב בחכמ'. ומרוב ענותנותו פנה אל האזוב ונחנו מה.
שאלה מעשה שהי' כך הי' שראובן נשא עם לאה פעה"ק תו והתנה עמה שלא יהי' לה שום חיוב ושעבוד בנכסיו שבקוסט' ביד בניו ה"י כי אם אר ימצא פעה"ק דוקא בין לכתוב' בין למזונות ונפטר ראובן לב"ע וחלי"ש ואלמנתו לאה כתבה לבני ראובן שיעשו עמה חסד לכבוד בעלה אביהם שהיא תשאר אלמנה כל חייה לכבוד בעלה אביהם ושכבר חצבה לה קבר בצד בעל' ובקבלתם כתב זה שלחו לה ק"ן גרוש' ובגדים ומרקחות וכיוצ' קרוב לחמשי' גרו' הן חסר הן יתר וכן היו עושים מדי שנה בשנה זה ששה שנים ועתה בשנה זו יצרה אלבשה. והלכה והיתה לאיש אחר והכניסה לו כל נכסיה הנמצאים לה ותכף לידיעתם מהמעש' הזה אשר עשתה ובגדה בהם וחזרה בה ממה שכתב' להם עשו בני ראובן הנז' מורשה פעה"ק שידון עמה על כל מה ששלחו לה בהמשך השנים הנז' דאדעתא דהכי לא יהבו לה ותובעים ממנה הכל באומדנא זו דמוכח שמה ששלחו לה הי' בסוברם שתקיים דבורה שכתב' להם וכיון שחזר' בה חייבת היא לשלם הכל והיא תשיב אמריה שבאונס משתה זה לסיבה פחד גנבים וגוים והוצאות שהיו נמשכים לה מצד היותה אלמנת ראובן ולכן אינה חייבת לשלם מה שאבד' והוציא' בזמן אלמנותה למזונות וצדקות וכיוצא והלואי הספיק לה מה ששלחו. ובעל' הב' טען שאף דחייבת לשלם אינו אלא כמלו' ע"פ שאינו נגבה ממה שהכניס' לבעלה והמורש' טוען שזה דומה לדין הסבלונות שפסק מרן בש"ע שדינם כמלוה בשטר לגבות מנכסים שהכניסה לבעל' יורנו המורה הדין עם מי ושכמ"ה.
תשובה ידעתי בני ידעתי מיעוט ערכי עלי כי איני מאנשיה ודבר זה נפתח בגדולים הרבנים המובהקי' היושבי' על מדין. כסא ההורא' להורות דת ודין. אכן אני יתוש נתוש קצוץ כנפים חירגא דיומא דלא שמיה איני ראוי לפסוק דין. כי אם דוקא תור' היא וללמוד אני צריך ועיני לשמיא נטלית ינחני במעגלי צדק למען שמו הגדול ויאיר עיני בתורתו התמימ' להיות זוכ' בדין. אמת לאמיתו כיר"א וזה החלי בס"ד. ואנכי הרוא' כי השאל' הזאת מסתעפת לב' סעיפים הסעיף הראשון אם האש' עצמה חייבת לשלם והסעיף הב' אם יכולים לגבות זה מהנכסים שהכניס' לבעל' הב' בנצ"ב או בנ"מ ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ואען ואומר כי לכאור' נראה שזכו בני ראובן בטענת' זו כי אדעתא דהכי לא יהבו לה שהרי פסק הר"מ פ"ו מה' זכיה וז"ל לעולם אומדין דעת הנותן ובו עושין עפ"י האומד אעפ"י שלא פי' כיצד מי שהלך בנו למ"ה ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר וכו' ואח"כ בא בנו אין מתנתו קיימת שהדברים מוכיחין שאלו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו לפיכך אם שייר וכו' מתנתו קיימת עכ"ל והיינו כר"ש ן' מנסיא דפסק ר"נ הלכ' כוותי' דאזלינן בתר אומדנא גם הטור ח"מ סימן רמ"ו פסק כן וסיים עוד ז"ל וכ' הרמ"ה וה"ה נמי בריא שכתב כל נכסיו לאחר מחמת שהי' צריך לברוח מפני ב"ח וכו' אם נתברר שלא כ' מתנה זו אלא מחמת כן וכו' בטלה המתנ' ודומ' לש"מ וכו' והרמב"ן פי' דלא איירי אלא בש"מ וכו' יעש"ב ומרן בב"י כתב וז"ל נר' דמ"מ דינו של הרמ"ה בבריא שכתב וכו' הרמב"ן נמי מודה בה ולא אתא לאיפלוגי אלא בההיא וכו' דלא איירי אלא בש"מ עכ"ל. עוד כתב מרן הב"י בשם הר"ן שנסתפק לדעת הרמב"ן ז"ל דבריא שכתב נכסיו מהיום ולאחר מיתה אי מיקרי שביק לנפשיה או לא ובנוסחי דידן כתוב בפשיטו' דלא מיקרי שביק נפשיה וכ"כ הש"ך והכנה"ג בשם מהר"מ מלובלין ז"ל הוסיף שכתב דאפי' לפ"ז היכא דמוכח מהענין דלא שביק נפשיה שנעשית המתנ' באופן שיהי' פרנסתו בריוח לא שביק מיקרי יע"שב. וכן הדעת נוטה דודאי כל שהניח פרנסתו בריוח אין כאן מקום ספק לומר דשביק נפשיה מיקרי בשביל שסילק עצמו מהגוף דלא אסיק לאונס שיבא לו שיצטרך להוציא יותר ממנהגו ויוכרח למכור הגוף לצורכו דכל כה"ג אינו בא לדעתו של אדם ואין כאן הוכח' מזה דשביק נפשיה כדי לקיי' מתנתו לומר דגם לבריה שביק ולפ"ז ור' המעיין דאזדא ליה מ"ש הב"ח בפשיטות לדעת הרמב"ן דמיקרי שביק נפשיה משום דילמא יהא צריך למכור הגוף וכו' על הר"ן ומרן הב"י שנסתפקו בזה יע"ש ואדרבא הדין והסברא נוטה להפך דלא מקרי שביק נפשיה ככתוב בנוסחא שלנו בהר"ן ז"ל כדכתיבנא גם במה שחלק עוד הב"ח על מר"ן הב"י ז"ל במ"ש דהרמב"ן מודה בדינו של הרמ"ה והסכים דלא משמע הכי כלל אלא כיון דבריא הוא לא בטלה מתנתו כשעשה פשרה. אנכי הצעיר נלע"ד דהן אמת דמדקדוק לשון הטור שכתב דההיא דמי ששמע וכו' איירי בבריא והרמב"ן פי' וכו' נראה כדעת הב"ח דהרמב"ן פליג ג"כ בדינו של הרמ"ה ממה שתלה דין הרמ"ה בזה דאיירי בבריא וסיים דהרמב"ן פי' וכו' ולא הפרידם אכן מצד טעמו של הרמב"ן ז"ל שכ' משום דשביק נפשיה הדין והסברא נותנת לדברי מרן הב"י שהרי בזה שהבריח מפני ב"ח או אויבים ליכא הוכחא דשביק נפשיה אלא עשה כן כדי שלא ילכו לו נכסיו ואמאי נימא דמתנתו קיימת כיון דאומדנ' דמוכח איכא שלא כיון אלא להבריח ומה לי בריא או ש"מ כיון שדברי הרמב"ן לא היו בגזרה דדוקא בש"מ אלא מילת' בטעמ' קאמר וכל דליכ' טעמא לבטל האומדנ' מודה הרמב"ן דמתנתו בטלה כדברי הרמ"ה ולזה דקדק מרן הב"י בלשונו הטהור שכתב נראה דמ"מ וכו' להורו' לנו דאף דמלשון הטור לא משמע כן מ"מ מצד הענין וטעמו של הרמב"ן נר' שמודה בדינו של הרמ"ה ואף שראיתי להסמ"ע ז"ל שכ' ג"כ דאינו מוכרח ושאדרבא מדברי הרמ"ה שהביא הטור משמע ומוכח דמאן דפליג בבריא ששמע שמת פליג נמי בהאי יע"ש דהיינו כס' הב"ח. מ"מ אנכי הצעיר על משמרתי אעמודה שדברי מרן הב"י ז"ל נכונים מצד טעמו של הרמב"ן כדכתיבנ' ודוק. איך שיהיה נמצינו למדין דלדעת כל הפוסקים ז"ל ראשונים ואחרונים ה"ה בספרתם ז"ל דכל היכא דאיכ' אומדנ' דמוכח אעפ"י שנתן בסתם הו"ל כמפרש שע"ד כן נתן והמתנה בטילה ומאי דפליג הרמב"ן ז"ל אינו אלא משום דס"ל דכל דשביק נפשיה ליכא אומדנ' שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה נותן ואדרב' איכא למימר איפכ' דשביק לבריה וסברת הב"ח ז"ל והסמ"ע ג"כ היא משום דס"ל דכל שהוא בריא ושביק נפשיה ולא אסיק אדעת' שיתפשר עם ב"ח גמר ויהיב לשם מתנה אפי' יתפשר וליכ' אומדנ' דמוכח להפך שיטתם ז"ל וכן בנ"ד דאין ללאה שום חיוב ולא קירוב דעת עם בני ראובן ובשליחות כתב זה הוא מה ששלחו לה כל השנים הללו כ"ע מודו דאין לך אומדנ' דמוכח גדולה מזו שע"ד שתקיים דיבורה להשאר אלמנה לכבוד בעלה אביהם הוא מה ששלחו לה ואלו ידעו הם שלבסוף תבגוד בהם ותנשא לאחר לא היו שולחים לה והו"ל מתנה בטעות ובטלה המתנה וצריכה היא לשלם. ואין לדוחה לדחות שדין זה שאמרו דהמתנה בטילה מפני האומדנ' אינו אלא קודם שתבא ליד מקבל המתנה שאעפ"י שנכתב השטר וזכה בה תתבטל המתנה ותשאר ביד הנותן אבל כל שבאה ליד המקבל אין מוציאין מידו מכח אומדנ' דהא ודאי בורכ' היא ודחוי מעיקרו הוי כל האומר כן דממקומו הוא מוכרע בפי' שכתבו הר"מ והטו' ומרן בש"ע בסימן הנזכר שאין המקבל מתנה צריך להחזיר הפירות שאכל כשחוזר הנכסים וזה פשוט והלח"מ כתב ע"ד הר"מ וז"ל כל הנותנים כל נכסיהם וכו' היינו דוקא כגון שטר מברחת דכוונתה לא הוי שתהא מתנה אלא עד שתגרש וכו' דלא עדיף סתמא מפי' אבל ההיא דר"ש ן' מנסיא דהיה ספק דבנו קיים הך ודאי מתנת טענת הוא והפירו' חוזרות עכ"ל והמ"מ כתב וז"ל זהו פשוט כ"ז שאין המתנה בטעות וכו' יעש"ב והמדקדק בדברי ה"ה יראה דס"ל בכונת הר"מ שהוא כולל על כל מתנה החוזרת אלא שאין הדין פשוט אלא כ"ז שאין המתנה בטעות דאז איכא ראיה מנותן ע"מ להחזיר דלא עדיף סתמו מפי' אבל במתנה בטעות הדין ספק אם יחזור הפירות ומספיק' לא מפקינן ממונא ואין המקבל מתנה צריך להחזיר דאל"כ הי"ל לכתוב דהיינו דוקא כ"ז וכו' וכמ"ש הלח"מ וסתמות דברי הר"מ והטור ומרן בש"ע שכתבו כל הנותנין וכו' נר' ודאי כדכתיבנ' לדעת ה"ה דאילו לפי דברי הלח"מ היו צריכים לבאר בלשונם דהיינו כשלא נתבטלה המתנה מעיקר' ועוד שהרי בגמ' מס' ב"ב דקמ"ו איבעי' להו לענין שבח סבלונות מהו כיון דאיתנהו לדידיה הדרי ברשותיה שבוח או דילמ' כיון דאי אבדי או מגנבי בעי שלומי ליה ברשותה דידה שבוח ואסיקו בתיקו והרי"ף והרא"ש כתבו ג"כ דהיא בעיא דלא אפשיט' והטור בא"ה סימן ן' כתב ז"ל ותו איבעיא אי השביחו וכו' ואין מוציאין מספק ואינן חוזרים ע"כ וכתב מרן הב"י דפשוט הוא וכן פסק בנ"י בשבח סבלונו' ע"כ והרי הכא דחזרת הסבלונו' היא מטעם מתנה בטעות מעיקר' דלא שלח לו אלא ע"ד שתנשא עמו ואעפ"כ לענין השבח איבעיא להו ולא איפשיט' ופסקו הפוסקי' דאינו חוזר השבח מספק והיכי פסיק ותני הלח"מ ז"ל דבמתנה בטעות הפירות חוזרים כיון דהש"ס מספקא ליה מלתא והעלו בתיקו אכן לפי דברי המ"מ ניחא שדינו של הר"מ הוא כולל לכל המתנות החוזרות שהזכיר שא"צ המקבל מתנה להחזיר הפירות אלא דבההיא דמברחת וכיוצ' הוא דין פשוט נלמד מדין מתנה ע"מ להחזי' ובמתנה בטעו' הוא ספק ומספיק' א"צ להחזיר וניחא השתא לפ"ז דלא השמיט הר"מ הך דינא דשבח סבלונו' שהרי הוא נכלל בכלל דין זה משא"כ לפי דברי הלח"מ דאפי' נדחוק עצמנו לחלק בין סבלונו' לשאר מתנה בטעות מה שאינו נראה מלשון הש"ס דכל הס' הוא משום דאילו מגניב וכו' והיא שייך ג"כ במתנה בטעות מ"מ ק' על הר"מ ז"ל דהשמיט דין שבח הסבלונות. וראיתי להסמ"ע ז"ל בסימן רמ"ו דגם הוא אזיל לשיטתנו דקאי ג"כ לההיא דר"ש ן' מנסיא שהרי כתב וז"ל כל הנותנים וכו' פי' כגון הני דכ' בריש הסימן ששמע שמת בנו או וכו' דמתנתו חוזרת מ"מ הפירות א"צ להחזיר וכו' ע"כ. אכן כתב עוד שם וז"ל והטור בשם הר"מ מסיים וכו' ר"ל דלא אמרו דצריך להחזיר פירות אלא כשהנתינ' היה בטעות ונתחרט למפרע על הנתינה אבל כאן לא נתחרט ואדרב' כ"ז שלא עמד מחוליו או שלא בא בנו ניחא ליה שיהיו נכסיו ביד האחר ויאכל פירותיו מ"ה לא גרע מהנותן מתנה ע"מ להחזיר לזמן קצוב וכבר כתבתי מזה לעיל בסי' רל"ב ובסי' ס"ו ע"ש עכ"ל. גם בסי' רל"ב כתב כן והשיג על הע"ש שכ' דטעם חזרת הפירות במקח שנמצ' בו מום הוא משום רבית דלית' שאינו אלא אבק רבית אלא ה"ט דכיון דהמקח בטל הו"ל הפירות כגזל בידו משום דאלו ידוע שיחזור בו מחמת המום לא היה נותנו לו מעיקר' משא"כ בהני דסי' רמ"ו דבכולם חפץ הנותן במתנה עד שיבא בנו וכו' והו"ל כפי' וכו' יעש"ב. ואנכי הצעיר אחרי המחילה הראויה לכת"ר נלע"ד איפכ' דבההיא דנראה לו מום חפץ הוא שיהיה המקח קיים ויאכל פירות עד שיראה ללוקח המום משום דהרי הוא ידע במו' שבקרקעו שדרך בני אדם להקפיד עליו ולבטל המקח ובודאי דאדעת' דהכי מכרו שיהיה המקח עד שיראה לו המום דאל"כ הי"ל לפרש שיש בו מום זה ואם ירצה לקנות יקנה אכן בההיא דשמע שמת בנו וכיוצ' שהוא לא ידע שלא מת או שיתפש' עם ב"ח ואויביו וכל כוונת מתנתו לא היתה אלא בשביל מה ששמע שמת בנו או להבריח מב"ח ואויביו וכל שנתפשר עמהם או ידע שלא מת אינו חפץ מעיקר' שיהי' ביד המקבלים שיאכלו הפירות דאם חפצו ורצונו היה זה הי"ל ליתן להם המתנה בפי' עד שיבא בנו או יתפשר עם ב"ח אלא ודאי שהוא לא כיוון למתנה כלל אלא בחושבו שמת בנו ולא יתפשר עם ב"ח ולזה כל שמת בנו ונתפשר עם ב"ח אין רצונו מעיקר' שיאכלו פירות כלל וכדברי הלח"מ ז"ל אלא דמצד הסוגי' דסבלונות נראה דאפי' בכה"ג מספק' ליה להש"ס דהפירות שלו ומס' אין חוזרין אבל לומר דמצד הדין בפשיטות א"צ להחזיר בהני לא מסתבר כלל שהרי בדין הסבלונו' שייך טפי ה"ט שחפץ במתנה עד שיחזור בו מהאירוסין ואעפ"כ מספק' להו לענין דינא והעלו בתיקו וכ"ש בהני שטפי מסתבר לע"ד סברת הלח"מ שצריך להחזיר פירות דודאי אין לומר בפשיטות דא"צ להחזיר אלא מספק כדכתיבנ' וכן נראה מדברי המ"מ שלא כדברי הסמ"ע ז"ל שהרי כתב שזה פשוט כ"ז שאין המתנה בטעות וכו' ואילו לפי דבריו ז"ל אפי' במתנה בטעות דין זה פשוט משום דניח' ליה שיאכל הפירות עד שיבא בנו וכו' וראיתי לו ז"ל בפרישה שהביא דברי המ"מ הנז' וכ' וז"ל ונ"ל פי' לפירושו דהני דמני רבי' לעיל וכו' מסתמ' ניחא ליה וכו' יעש"ב שפירשם כפי שיטתו ז"ל וירא' המעיין כי דבריו דחוקי' כפי ה"ה ז"ל וכל ישר הולך יורה ידין דכונת ה"ה כדכתיבנ' לעיל בפירושו או בשיטת הלח"מ ז"ל ומכח דקדוק הלשון וגם סוגי' דסבלונו' יש להכריע שכונת ה"ה היא שבמתנה בטעות אינו פשוט הדין אלא ספק כדכתיבנ':
ומ"מ נמצינו למדים לענין דינא דאומדנ' דמוכח מבטלת המתנה והו"ל מתנה בטעות לכ"ע וחוזר' המתנה לבעליה אלא דלענין הפירות לדעת הלח"מ צריך להחזיר ג"כ ולדעת הסמ"ע יש חילוק במתנה בטעות עצמה לענין הפירו' דהיכ' דאיכ' למימר דניחא ליה שיאכל הפירו' אינו מחזיר אותם והיכ' דאיכ' למימר שהנתינה מעיקר' היא בטעות צריך להחזיר ובנ"ד יש להסתפק בזה לענין הפירו' לפי דברי הסמ"ע אי נימא דניחא להו שתאכל פירות כ"ז שלא חזרה בה או דמי לנתינה בטעות מעיקר' דלא ניחא להו שתאכל פירות גם לפי שיטתנו דבכל מתנה בטעות יש להסתפק שהפירות הם של המקבל מטעם דאילו מגניב או מתבד חייב ברשותיה קא שבח ומספיק' לא מפקינן ממונא וכ"ש הכא בנ"ד שהוא מעות דהו"ל הלואה גביה כל שנתבטלה המתנה ויש כאן חשש רבית אם יחזיר לו פירות אפי' לשיטת הלח"מ ז"ל ודוקא בקרקע וכיוצא הוא מ"ש הלח"מ דצריך להחזי' פירות במתנה בטעו' דאין שם חשש רבית אבל במעו' כנ"ד כ"ע מודו דאין כאן פירות אלא הו"ל הלואה גביה כל המעות שנתנו לה וצריכה לשלם כל מה שנתנו לה ע"ד שלא תנשא לאחר דאומדנ' גדולה היא דאילו ידעו בה שתנשא לאחר לא היו נותנים לה כלל ודמי להא דר"ש ן' מנסיא ולמתנת ש"מ וכיוצ' דלא הצריכו גילוי דעת לבטל המתנה וסתמו כפי' מכח האומדנ' וה"ה בנ"ד דכוותייהו. עוד יש להביא ראיה לנ"ד שחייבת להחזיר כל מה ששלחו לה ממ"ש בפ' מי שמת דק"מ וז"ל יתיב רבין סבא קמי' דרב פפא ויתיב וקאמר כיון שמת הוא וכו' סבלונות הדרי מיכלא ומשתייא לא הדרי הדרא בה איהי הדרא אפי' כישא דירקא א"ר הונא בריה דרב יהושע ושמין להם דמי בשר בזול עכ"ל ופסקו הר"מ פ"ו מה' זכיה דין כ"ג וז"ל חזרה בה היא חוזרת הכל ואפי' המאכל והמשקה נותנת דמיו בזול וכבר הסכימו הגאונים וכו' שלא נתן לה מתנה זו אלא לדעת שלא תחזור בו עכ"ל. וראיתי להלח"מ ז"ל שכ' וז"ל והא דלא הזכיר שבח סבלונות אם נאמר דהוא גורס וכו' פשוט הוא שלא הזכירו רבינו וכו' ואעפ"י שנא' שהוא גורס וכו' הא כתב נמקי יוסף דהך בעיא לא הוי אלא בסבלונו' דבאכילה מחיל להו ולא אכל וכו' יע"ש וכיון שכן רבינו שאינו מחלק בכך יפה עבד שלא הזכירו עכ"ל ולפ"ז יר' המעיין שנסתלקה ההשגה שהשגנו להלח"מ שכ' שבמתנה בטעות הפירות חוזרין מהך סוגי' דסבלונות וממה שהשמיט הר"מ דין שבח הסבלנו' דכיון שאין הבעייא אלא בסבלונות דמחיל ע"י אכילה כמתניתין דמס' ב"ב וכיון דהר"מ לא ס"ל כמתניתין אלא כרבין ליכא ספק דפשיט' דהשבח חוזר כסבלונו' כיון דלא שלחם אדעת' דמחילה אלא לעול' חוזרין כרבין ויפה כ' הלח"מ דבמתנה בטעות הפירות חוזרים דומיא דסבלונות לדעת הר"מ וקשה לסמ"ע שכתב דבההיא דר"ש ן' מנסיא אין הפירות חוזרים משום דניחא ליה שיאכל פירות עד שיבא בנו דא"כ גם בארוסתו שייך ה"ט ואין לומר דאה"נ דא"כ מאי קמיבעיא ליה להש"ס בסבלונו' התלויין באכילה אם צריך להחזיר השבח והלא אפי' בסבלונו' שאין תלויין באכילת החתן ולעולם הדרי מ"מ השבח אינו חוזר מה"ט דהסמ"ע ז"ל וכ"ש הכא דמעיקר' שלחם אדעתא שיאכל שם שאינן חוזרים דפשיטא דאין השבח חוזר אלא ודאי נראה דבסבלונות דהדרי פשיטא ליה דגם השבח הדר כמ"ש הנ"י ולא סמכינן אטעמ' דניח' ליה שיאכל פירות שכ' הסמ"ע ז"ל. איך שיהיה נמצינו למדים דבהדר' בה היא לכ"ע חוזרת אפי' מאכל ומשקה בין אכל או לא אכל ודוקא בהדר בו הוא דאיכ' פלוגת' לענין אכילה דלדעת הר"מ וסיעתיה לעולם אינו חוזר ואין חיל' בין אכל ללא אכל ולדעת הרי"ף וסיעתיה יש חי' בין אכל ללא אכל שם דאם אכל שם אינו חוזר ואם לאו חוזר אבל בהדרא בה היא לכ"מ חוזר הכל אלא דצריך לפחות שליש כיון דבשעה שאכלה סבורה היתה שיתקיימו האירוסין ולא תצטרך לפרוע וראיתי להרב נ"מ דק"ט ע"ד שכ' וז"ל עוד יש להסתפק אם ז"ש דפוחת שליש אם הוא דוקא כשחזרה בה וכו' ובהאי גוונא הוא דאמרי' וכו' אבל כשלא אכל שם דמדינ' וכו' חוזר הכל שמא אינו פוחת שליש וכו' או דילמא ל"ש ומדברי הרי"ף בהלכות נראה דס"ל דל"ש וכו' יעש"ב וספק זה אינו אלא דוקא לדעת הפוסקים דמחלקי בין אכל שם ללא אכל שם מ"מ סבורה היתה שיתקיימו האירוסין ולא תחזור בה לא היא ולא הוא ואלו ידעה שתחזור בה היא או הוא לא היתה אוכלת דאל"כ אפי' באכל שם הוא ג"כ תקשי אמאי פוחת שליש והלא הי"ל לאסוקי אדעת' שמא תחזור בה היא ותצטרך לשלם גם המאכל ומשקה אלא ודאי ע"כ צ"ל דכיון דבאותה שעה היה דעתה להנשא לו לא חששה לחזרה שלה דאילו ידעה שתחזו' בה ותצטרך לשלם לא היתה אוכלת וא"כ גם בלא אכל שם לא אסיק אדעת' שיחזור בו הוא ותצטרך לשלם ולזה אכלה דאלו ידעה שיחזו' בו לא היתה אוכלת ופוחת שליש וכמו דאסיק הנ"מ מדקדו' שינוי הרי"ף שכ' זה בתחי' הסוגי'. ויותר עיקר הוא אצלי הכרח זה שכתבתי מהענין עצמו דאלו שינוי זה יש לדוחה לדחות שכונת הרי"ף היתה להפך דכי היכי דלא נטעי לומר דל"ש ולעולם בהדר' בה פוחת שליש לזה כתבו בתחילה הסוגי' להורות לנו דדוק' בדאכל שם אם תצטרך לחזי' כגון דהדרא בה פוחת שליש כיון דסבורה היתה שאינה צריכה להחזיר עוד אבל בלא אכל שם דבלא"ה יודעת היה שלא מחל ואעפ"כ אכלה אינו פוחת שליש וצריכה לשלם הכל לפי' הדרא בה היא אכן מצד הענין הוא מוכרח כדכתיבנ' ואין לו' דכוונת הנ"מ במ"ש דסבורה היתה שאינה צריכה להחזיר הוא שהיתה טועה בדין וסברה דאפי' הדרא בה אינה צריכה להחזיר ולפ"ז אזדא ליה ההכרח שכתבנו דכי היכי דלא אסיק אדעת' חזרה דידה ה"נ לא אסיק אדעת' חזרה דידיה אפי' בלא אכל משום דכיון דהיא טועה בדין זה דהדרא בה ה"נ טועה בדין לא אכל שם וסבורה היא דכיון ששלחה לה אינה צריכה להחזיר בהדר בו הוא אפי' לא אכל שם ואדרב' דין זה דהדרא בה היא הוא יותר פשוט מצד הסברא דכיון דהחזרה בא ממנה צריכה היא להחזי' דודאי לא נתן לה ע"ד שתחזו' בה והוא מוסכ' לכ"ע משא"כ הדין האחר שבלא אכל שם צריכה להחזי' אינו פשוט ואדרב' איפכ' מסתבר' שאינה צריכה להחזיר כיון שהוא חזר בו וכמו שכן הוא האמת לפי דעת הר"מ וסיעתי' ז"ל אלא ע"כ צ"ל דסבורה שלא תחזור בה וא"כ כ"ש דסבורה היתה שלא יחזור בו הוא ולזה פוחת שליש אפי' בלא אכל שם כנלע"ד. והדרן לענין דינא לנ"ד שהיא חזרה בה דצריכה לשלם כל המעות והבגדים ומאכל ששלחו לה אעפ"י שכלו ואבדו והוציאה אותם בזמן אלמנותה דומיא דארוסה שאעפ"י שבלו ואבדו ואכלה בזמן שהיתה ארוסתו מ"מ כשחזרה בה משלמת הכל פחות שליש מטעם שלא נתן לה מתנה זו אלא לדעת שלא תחזור בו וה"ה הכא שלא נתנו לה מתנה זו אלא לדעת שלא תחזו' בה להנשא לאחר וכל שחזרה בה משלמת הכל פחות שליש מטעם דסבורה היתה שלא תחזו' בה ותצטרך לשלם ואלו ידעה שצריכה לשלם לא היתה אוכלת ולובשת ומוציאה כ"כ כדין הארוסה שחזרה בה. ומה שטענה היא שבאונס עשתה זה הענין שחזרה בה ונשאת לאחר אינה טענה כלל לפוטרה מהתשלומין מכמה טעמי. חדא שאין האונס ברור ומוכרח שתנשא לאחר והיה אפשר לה לסלק אונס ופחד זה בצאתה מהבית שהיתה דרה בה ולדור בחצר גדולה של יהודים שאין בו פחד גנבים וגוים הנכנסים אצלה לסיבת בעלה הא' היה אפשר לסלקם מעליה ע"י ציווי שר הרגליים וכיוצא גם ענין ההוצאה היה אפשר לה לבני בעלה ה"י והיו מוסיפים לה או מתקנין הענין שלא תצטרך להוצא' מרובה זו שאומרת ועוד אפי' את"ל דלא הי' תיקון לאונסים אלו שאומרת מ"מ כ"ז אונסא דשכיח הוא וכ' הש"ך בח"מ סימן נ"ה ס"א וז"ל עיין בספרי וכו' הוכחתי דדוק' וכו' אבל אי שכיח לא הוי אונס דהו"ל לאתנויי וכו' יעש"ב. גם הרב מהר"א ששון ז"ל סימן ס"א העלה דבעי' אונסא דשכיח ולא שכיח כדי שיהיה נקרא אונס וחלק על מהרש"ך ז"ל דכ' שם בתשו' דאפי' באונס דשכיח מקרי אונס יעש"ב שנלע"ד שהדין עמו כמו שיראה המעיין בדבריו באורך. גם לפי דברי הפ"מ בח"א סימן ס"ב שהאריך בפרט זה ותורף הסכמתו היא דכל היכא דאיכ' אומדנ' גדולה דמוכח טובא ואפילו באונס דשכיח הוי אונס היינו דוקא לענין התלוי במתחייב עצמו דאנן סהדי דלא נתחייב אדעת' דאונס זה אפי' בשכיח והו"ל כאלו התנה בפי' וסמך על האומדנ' והסכים ע"י הרב בני חיי בסימן ר"ז והוא מלתא דמסתבר' כמו שיר' המעיין מ"מ בנ"ד דאין כאן אומדנ' שהם נתחייבו לתת לה אפי' תנשא לאחר באונס ואדרב' האומדנ' היא להפך שאפי' תהיה לה אונס לא תנשא לאחר דאלו ידעו שתנשא לאחר בשום אופן בעולם לא היו שולחים לה ודאי שטענה זו אינו מועילה לה לפוטרה מלשלם מה ששלחו לה דאינהו מאי איכפת להו באונס דידה כיון שהם שלחו לה ע"ד שלא תנשא לאחר וכל שעברה על תנאי זה צריכה לשלם מה ששלחו לה פחו' שליש כדכתיב ויש סעד לזה ברור מדברי הפ"מ בהדיא כמו שיראה המעין בדבריו באורך וא"צ להאריך בזה גם מדין הארוסה דכתבו בסתם הדרא בה איהי הדרא אפילו כישא דירקא ולא חי' בין הדרא ברצון להדרא באונס משמע דבכל גוונא דהדרא צריכה לשלם מטעמ' דכתיבנ' דאיהו לא איכפת ליה באונס דידה ולא שלח לה אלא ע"ד שתנשא לו וכל שחזרה בה בין באונס בין ברצון צריכה לשלם לו הכל כדינו וה"ה בנ"ד כדכתיבנ'. ועוד יש להביא ראיה לנ"ד דטענת אונס זו מגן שויא ממ"ש בירושלמי דגיטין פ' מי שאחזו וז"ל כיצד סדר סמפון אנא מקדש לך ע"מ וכו' ואירע לו אונס ר"י אמר אונסא כמאן דלא עבד ור"ל אמר אונסא כמאן דעבד וכו' והביאו הר"ן ז"ל פ' האומר בקידושי' וכתב וז"ל ומשמע לי דבהא פליגי רשב"ל מדמה לה למגר' ומתנה אם לא באתי וכו' וה"נ אונסא כמאן דעבד ור"י סבר דל"ד דהתם שאין הדבר תלוי אלא בו אינו גומר לגרש אלא אם יעבור על תנאי ברצון אבל באונס לא אבל הכא שהאש' אינ' מתקדשת אלא מדעת' הרי אינה מסכמת בקידושיו אא"כ יקיים תנאו אבל כל שלא נתקיים אף על פי שנאנס אינה מתרצ' בקידושיו ומשמע דקי"ל כר"י דאע"ג וכו' לא עבד הכי משום דחש לה אלא שמא יבא ב"ד ויסבור כר"ל וכו' והרב מחנה אפרים ז"ל הביא לשון הר"ן זה בתוספת דברים שכ' וז"ל ודמי למי שנתחייב לחבירו סך מה ע"מ שיעש' לו דבר פ' ונאנס ולא עשהו וכו' דאע"ג דאנוס רחמנא פטריה מ"מ זה לא חייב עצמו אלא ע"מ שיקיים אותו דבר ע"כ ומזה דן את דינו כשוכר את בפועל ע"מ לילך לירו' יעש"ב ועיין בספרי נחפה בכסף ח"מ סי' כ"ט שהקשתי דברי הר"ן אהדדי ותירצתי דלעולם אמדינן דעת הנותן דהיכא שתלה הענין בו אמדינן דעתיה שכונתו לקיים התנאי בלי אונס ואונסא כמאן דלא עבד ואין מתנתו מתנה ואי תלה התנאי במקב' אז אמדינן דעתי' שלא כיון ליתן אלא כשיקיים תנאו דוקא ולא איכפת ליה באונסא של האחר וכל שלא קיים תנאו אפי' באונס אין מתנתו מתנ'. ומצאתי אילן גדול לסמוך עליו הוא הרב ש"ך בח"מ סי' נ"א שכ' כן ליישב הירוש' זה להר"מ והטור והש"ע שפסקו דאם היה אנוס הוא פטור מקנין שעש' לאבד זכותו אם לא יבא יום פ' ככתוב בספרי באורך שזה סעד גדול למ"ש הש"ך דאנוס רחמנא פטריה אמרי' אבל אנוס רחמנא חייביה לא אמרי' ומ"מ מדברי הב"ח והש"ך נרא' דלא הוו גרסי בדברי הר"י סיום זה שהביא הרב מחנה אפרים שהרי הב"ח כ' דאין ראיה מקידושין לר"מ והש"ך לא השיגו אלא מכח העיון והסברא שחי' מדעתו שלזה כוון הר"ן ודלא כהב"ח שלא הבין דברי הר"ן כן משמע שאין הדבר מוכרח בלשון הר"ן ז"ל לפרש אכן לפי סיום זה הוא מוכרח דקידושי' דמי לדין ממונות ואלו בגיטין כ' דבד"מ יש טענת אונס וע"כ צ"ל כדכתיבנ' ופשוט וברור. ויצא הדין לנ"ד שמכח האומדנא אנו דנין דהו"ל כאילו פי' שע"ד שלא תנשא לאחר נתנו לה ובזה לא מהני טענת אונס שלא לחייבם וכל שנשאת לאחר אפי' באונס צריכה לשלם דלעולם אמדי' דעת הנותן כדכתיבנא גם לפי דעת הריב"ש שהביא דבריו מהר"ם אלשקאר בתשוב' וכתבו הרב משנה למלך ז"ל פי"א מה' מכירה הלכה א' דטענת אונס לא שייך אלא בקיום התנאי דכיון שבאונס נתקיי' התנאי לא חשיב קיום אך בביטול התנאי אף שנתבטל באונס לא שייך לומר דלא יחשב ביטול וכל שנתבטל אפ' באונס אין כאן גט ומינה דבממונו' נמי כל שנתבטל התנאי אף שהיה באונס אין כאן חיוב יוצא הדין לנ"ד דהו"ל כתנאי מפורש שלא תנשא וכל שנתבטל התנאי ואפי' באונס נתבטל החיוב והמתנ' וצריכה לשלם פחות שליש כדין הארוס' וכ"ש דאין האונס ברור כדכתי' באופן דזכו בני ראובן בטענתם וטענת האש' שטענה שבאונס עשתה כן אינו מעל' ומוריד אפי' הי' אונס גמור ולא שכיח. ומעתה אלכה לי אל הטענה הב' שטען בעל' הב' שחוב זה דינו כמע"פ שאינו גובה מנכסי' שהכניס' לבעל וטענת המורש' שטען כנגדו שדינו כדין הסבלונו' שפסק מרן בש"ע סי' צ"א שדינם כמלוה בשטר ונלע"ד שצדק המורש' בטענתו זו שהרי שורש דין זה הוא מתשוב' הרא"ש כלל ל"ה סימן ו' והביא' הטור בקיצור סימן הנז' ולפי ב' הטעמים שנתן הרא"ש ז"ל בסבלונות יוצא הדין לנ"ד ג"כ שיגבו הנכסי' אלו ששלחו לה דהטעם הא' שנתן כי סבלונות קלא אית להו כי דרך הוא לשלוח בפרסום לחזק הענין שלא תנשא לאחר וידע בהם הבעל והו"ל כמלוה בשטר בדין הפרנסה שאמרו בש"ס שאני פרנסה דאית ליה קלא ה הטע' עצמו שייך בנ"ד שהדבר זה גלוי וידוע לכל באי שער עירנו שהיו שולחים לה בכל שנה סך זה ובעלה הב' ידע בזה והו"ל כמלוה בשטר שהדבר ידוע לכל שלא הי"ל שום חיוב עליה' אלא מצד החסד לכבוד אביהם שלא נשאת לאחר וכל שהיא פשעה בהם וניסת חייבת לשלם כמו הסבלונות שכ' הרא"ש ז"ל דהוו כמלו' בשטר מה"ט דקלא אית להו וידע בהם הבעל גם לפי הטעם הב' שכתב הרא"ש עפ"י פסק הרי"ף שכתב דה"ט דמלוה ע"פ לא גביא מיניה משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא אבעי ליה לאוזפיה בלא שטרא וה"ט לא שייך בבבלונות דלאו אורחא דמלתא למעבד עלייהו שטרא כי אדעתא דאיחתוניה שלח לה ולא שתכניס לבעל אחר וסיים וז"ל הילכך אי הוי הני סבלונות כמע"פ גבי להו מנ"מ משום פסידא דמשדך שויוהו רבנן לבעל כיורש עכ"ל טעם זה עצמו שייך בנ"ד דלאו אורחא דמלתא למעבד בזה שטרא כיון דאדעתא שלא תנשא לאחר היו שולחים לה ולא שתכניס לבעל אחר כדי שיצטרכו לגבות ממנה ומשום פסידא דידהו שויוהו רבנן לבעל כיורש אפי' הוי כמע"פ וגובה מהבעל כמו הסבלונות שכתב הרא"ש ז"ל ופסקו מרן בש"ע וה"ה בנ"ד דסתרי טעמי שכת' הרא"ש שם שייכי בנ"ד כדכתיבנא גם הרב מהר"ם פדאווה סימן נ"ה כתב באשה שהיתה חייבת מס ונשאת דהוי כדין הסבלונות שחייב בעלה לשלם משום דאין דרך לעשות בזה שטר ועוד דקלא אית ליה והוי כמלוה בשטר יע"ש והביאה בד"מ ופסקה מור"ם בסי' הנזכר מה"ט וה"ה לנ"ד דשייכי הני טעמי כדכתיבנא. אכן נשאר לנו לברר אם הנכסי' שהכניסה לבעל הם נ"מ או נצ"ב דאם יש לה נ"מ הדבר פשוט לכ"ע שגובים מהנ"מ כל מה ששלחו פחות שליש מהני טעמי דכתב הרא"ש ז"ל בדין הסבלונות ומור"ם בדין המס כדכתיבנא אבל אם הכניס' לו הכל בנצ"ב נראה שהדבר תלוי במחלוק' שהרי מתשובת הרא"ש ז"ל שדקדק לומר דגובה מנ"מ נרא' שדוקא מנ"מ גובה ולא מנצ"ב גם מסיום התשוב' שכתב וז"ל ואם אין לה נ"מ ויש לה שטר נדוניא על בעל' שיכול' לגבות השטר בכל זמן שתרצה ראובן גובה וכו' אבל אם אין שטר נדוניא עומד וכו' אלא לכשתאלמן וכו' לא אמרי' תמכור וכו' בטובת הנא' וכו' יעש"ב מוכח בהדיא דאינו יכול לגבות מהבעל מנצ"ב דאל"כ למה לא חייב לבעלי שיפרע למשדך מהנדוניא וזה פשוט וכ"כ הרב מהרי"ק בשורש ח"י בהדיא וז"ל ואם נפשך לומר וכו' חדא דע"כ לא קא מבעיא לן וכו' אלא לענין נ"מ אבל לענין נצ"ב פשוט דלוקח הוי וכו' ותדע דכן הוא שהרי כתב בעל אבן העזר בשם אביו וכו' הילכך גובה מנ"מ וכו' משמע וכו' דדוקא הכניס' לו נ"מ הוא דגבו מהבעל וכו' ואע"ג דחשיב לי' כמלוה בשטר וכו' יע"ש הרי לך בהדי' שכ' לדעת הרא"ש דדוקא מנ"מ גבי ולא מנצ"ב כדכתיבנא והוא ז"ל לא ראה תשובת הרא"ש אלא מ"ש הטור בשמו ולזה כתב בלשון משמע אכן בתשוב' הרא"ש הדבר מפורש דאינו גובה מנצ"ב. אכן מדברי מרן בש"ע שפסק סתם שדינ' כמלו' בשטר נר' דגובה אפי' מנצ"ב וכ"כ הרב ב"ש בפי' הש"ע. יע"ש ומ"ש במ"ק דצ"ל דנ"מ שכתב הרא"ש לאו דוקא אחרי המחיל' מכת"ר ליתא שהרי דבריו ברורים בתשוב' דאינו גובה מנצ"ב שאינן נגבין עד שתתאלמן או תתגרש כדכתיבנא אלא שמרן בש"ע אז'ל לשיטתיה שכתב בבדק הבית לתמוה על הרא"ש דלמה לא יגבה מהנדוניא ויפטר הבעל מחוב סך זה מהנדוניא יעש"ב ולזה סתם ופסק שדינ' כמלו' בשטר שנגב' אפי' מנצ"ב. גם הרב ב"ש עצמו חזר בו במדורא בתרא והשמיט זה דצ"ל לאו דוקא וכתב וז"ל מיהו בתשובת הרא"ש ובטור איתא דגובה מנ"מ וכתב בתשובת מהרי"ק שם דוקא מנ"מ גובה ולא מנצ"ב עכ"ל ומ"מ קשה עליו למה הוצרך לתשובת מהרי"ק כיון דמתשובת הרא"ש עצמה יש להוכיח כן בבירור ויגדל הכאב אצלי עמ"ש הרב כנה"ג חא"ה סימן צ"א הגהב"י אות ט' משם מהר"ם פדווה ומהר"א גאליקו בתשו' כ"י שכתבו דמ"ש הרא"ש גובה מנ"מ לאו דוקא דה"ה מנצ"ב והוא ז"ל לא השיג עליהם אלא מתשוב' מהרי"ק הנז' ולא זכר ש"ר דמתשובת הרא"ש עצמה הדבר ברור כדברי מהרי"ק ז"ל ופשוט וראיתי להרב נ"מ דקס"ט שהביא דברי מהרי"ק אלו וכתב וז"ל אמת שמתחי' דברי הרא"ש כן נרא' וכו' וגם מתוך דבריו שכתב ואם אין לה נ"ע וכו' ג"כ נרא' דדוקא וכו' וכבר תמה מרן ז"ל ע"ז בספר ב"ה וכו' וגם בס' פרישה וכו' ואישתמיטיתי'. להו דברי מהרי"ק וכו' אך סוף דברי הרא"ש בתשו' סותרים כ"ז שכתב וכו' הרי מוכח מכאן וכו' וכבר האריך בזה הרב מהריב"ל וכו' עש"ב. ואנכי הצעיר שמעתי ולא אבין במ"ש דאשתמיט להו דברי מהרי"ק שהרי מרן הב"י רמז התשוב' שם יע"ש וגם הם אולי בשיטתו בכונת הרא"ש אלא שהם תמהים על ס' הרא"ש דלמה לא יגבה הבעל מנצ"ב ויפטר הבעל מהחוב של הנדוניא ולא ס"ל כס' מהרי"ק דהוי בנכסי עצמו משום דל"ד כלל וכמ"ש מהרא"ש שיש לגמגם על מהרי"ק בזה והביאו הרב נ"מ בדף זה בתחילת הענין שדקדק בתשוב' מהרי"ק יעש"ב שהדין עמהם בזפ ולזה תמהו על ס' הרא"ש זו ולעול' דלא אשתמיט להו ס' מהרי"ק. ומ"ש עוד דסוף דברי הרא"ש בתשו' סותרי' כ"ז הן אמת שעפ"י דברי מהריב"ל בכונת הרא"ש יר' סותר כ"ז כדברי הרב נ"מ אכן האמת אצלי בכונת דברי הרא"ש אלו הוא מ"ש מהרח"ש בסימן כ"ח דמלבושי' אלו לא שמאתם בכתוב' ובנכסי צ"ב ולזה הוא שכתב דגובה מהם יע"ש באורך שדבריו נכוני' וברורים בכונת הרא"ש ולפ"ז אין כאן סתירה לדברי מהרי"ק מזה והתימא על הרב נ"מ שהזכיר תשובת מהרח"ש הנז' בגמגום שכתב מהרי"ק ופה לא זכר ש"ר דברי מהרח"ש בכונת הרא"ש ודבריו הם כראי מוצק ועיין למהרח"ש שם שהאריך הרבה בתשוב' מהריב"ל זו והדין עמו בכל מ"ש שם כמו שירא' המעין בספרו באורך והכלל העולה מדברי מהרח"ש שם הוא דמנצ"ב לא גבי מלוה בשטר אפי' דכ' אג"ק כיון דדינו כלוקח אכן מדברי הרב פרישה וח"מ שהביא הרב ב"ש שהקשו בתשוב' הרא"ש דלמה אין גובין מנ"צב ותי' דמיירי בהכניס' לו מטלטלי בלא אגב ולזה מנצ"ב לא גבי משום דלוקח ממש הוי אבל מנ"מ גובה בלא אגב משום דאינו לוקח ממש יר' דבאגב גבי אפי' מנצ"ב וכ' הב"ש דכן מוכח מהש"ך בסי' קל"ב שהדין כן י"עשב. גם מדברי כנה"ג בח"מ סימן ס' הגהב"י אות י' והביאו שם הב"ש מוכח שדבר זה במחלוקת הוא שנוי דלדעת הרדב"ז והריב"ל והרשד"ם ז"ל גבי מנצ"ב כשכתוב בשטר מטלטלי אג"ק ולדעת מהרח"ש אפי' באג"ק לא גבי מנצ"ב שדינו כלוקח ממש לכל מילי לכ"ע. ואיך שיהיה נמצא אתה למד לנ"ד מנצ"ב לדעת מהרי"ק ומהרח"ש אינו יכול לגבות אלא מנ"מ ולא מנצ"ב דאף שדינם כמלוה בשטר דא"גק מ"מ לא גבי משום ת"ה שאינו גובה ב"ח ממטלטלי' שמכר ובנצ"ב לוקח ממש הוי אכן לדעת מרן בב"ה וש"ע נראה שמלוה בשטר גובה מנצ"ב ויפטר הבעל מחוב סך זה מהנדוני'. גם הרב נ"מ ומהר"ם פדווה אזלי בשיטה זו דגובה מנצ"ב ואף שקשה לנו מ"ש כן לדעת הרא"ש מ"מ הרי סברתם היא כן דגבי מנצ"ב ובאתרא דדייני דיני קי"ל ודאי שאין כח להוציא מיד הבעל המוחזק בנכסים שיאמר קי"ל כמהרי"ק ומהרח"ש ז"ל דס"ל שאינו גובה מנצ"ב אפי' מלוה בשטר גמור אכן אי תפסי בני ראובן מנכסי הבעל ג"כ לא מפקינן מינייהו דיאמרו קי"ל כדעת הב"י והנ"מ והר"ם פדווה ז"ל דגובה מנצ"ב ויפטר מסך זה מחוב הנדוני' וכמ"ש הב"ש בדין מלוה ע"פ דאי תפס המלוה אין מוציאין ממנו יעש"ב. אכן פעה"ק ירו' ת"ו שאנו הולכים אחר פסק מרן בש"ע ואין אנו חוששי' לטענת הקי"ל נראה ודאי שחייב הבעל לפרוע זה מנצ"ב ויפטר מחוב סך זה מהנדוני' שהכניסה לו כיון דמרן בש"ע פסק סתם שדינם כמלו' בשטר ובדין מלוה בשטר פסק שגובה מהנכסים שהכניס' לבעלה והיינו בין נ"מ ובין נצ"ב כמ"ש הב"ש.
אכן עדיין לבי מהסס להחליט הדין בנ"ד שאין כאן קרקע אלא מטלטלי' וכבר פסק מרן בש"ע ח"מ סי' ס' דמטלטלי לא משתעבדי לב"ח לטרוף מהם אלא כשכותב בשטר מטלטלי אג"ק ואפי' שכ"כ נהגו שלא לטרוף מהלקוחות ומקבלי מתנה משום ת"ה יעש"ב וא"כ אפשר שמ"ש כאן דינם כמלוה בשטר היינו כשטר שאין בו מטלטל אג"ק שגובה ממקרקעי דוקא ולא ממטלטלי ואפי' את"ל שדינם כשטר גמור שכתוב בו מאג"ק מ"מ מפני המנהג דת"ה לא יגבה מהמטלטלין שהכניסה לבעל שדינו כלוקח כמ"ש מהרח"ש ולא ס"ל כסברת מהריב"ל וסיעתיה שכתב הכנה"ג דס"ל דגובה מהבעל מנצ"ב דלענין זה אין כאן בירור מדבריו שפסק בש"ע ואף שממ"ש בב"ה לתמוה על הרא"ש ז"ל נראה דס"ל כס' מהריב"ל וסייעתו דאל"כ מאי קא מקשי להרא"ש ז"ל לימא דה"ט דלא גבי מנצ"ב משום ת"ה שדינו כלוקח ממש משא"כ בנ"מ שאין דינו כלוקח ממש גבי מהם ודוחק לומר דמרן ס"ל שאין חי' בין נ"מ לנצ"ב כלל משום דסוגיא ערוכה היא פ' החובל שאמרו דלא דמי נ"מ לנצ"ב דאמר שם אביי אי אמרת בנ"מ תאמר בנצ"ב כמ"ש מהריק"ו ז"ל. ומה שגמגם מהרח"ש הוא במ"ש דהוו כנכסיו ממש ל"ד אבל לענין לוקח פשוט הוא לכ"ע דטפי הוי לוקח בנצ"ב מנ"מ וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל כהריב"ל וסיעתיה ולזה תמה על הרא"ש ז"ל. לפ"ז הדר דינא לנ"ד פעה"ק דבתריה דמרן גרירנא דצריך הבעל לשלם מ"מ כיון שדבריו בש"ע אינם ברורים בזה כמאן ס"ל ואפשר לומר הכי והכי איכא למימר דמה שקבלו הוראת מרן ז"ל הוא דבר הברור בש"ע דוקא וכל שדבריו בש"ע סתומי' אף שמדברי הב' בב"ה או בתשו' הדבר ברור להיכן דעתו נוטה מ"מ כל שבש"ע לא ביארו לא קבילו עלייהו והדרן לכללין לדון בדין הקי"ל כיון שהדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא ואף שאני כתבתי בספרי נחפה בכסף ח"מ סי' ח' לענין שליח ששינה דבאתרי' דמרן חייב בכל מיני אונסי והכרחתי כן ממ"ש בתשובה כ"י שהביא הרב מ"ל יעש"ב וגם הרב המובהק מהרמ"י ז"ל בקונטריסו שכתב לי בזה והודפס בספרו ח"ג ח"מ סי' י"ג לא מצא מענה בזה אלא מטעם שלא יצא טבעה בעולם כמו שיראה הרואה בספרי באורך דמשמע שאלו יצא טבעה בעולם היה לנו לפסוק כמ"ש בתשובה אף שבש"ע דבריו סתומים ויש לפרשם לצד אחר ולפ"ז ה"ה לנ"ד דיש לנו לפסוק כפי מה שנראה מדבריו בב"ה באתרא דידן אף שדברי הש"ע סתומים מ"מ יראה המעיין דשניא נ"ד מהתם דשאני התם שדברי מרן בתשוב' הם לפסק הלכה וע"כ צ"ל דבריו שבש"ע כמ"ש בתשובה כי היכי דלא תיקשי דידיה אדידיה משא"כ בנ"ד שמ"ש בב"ה אינו פסק הלכה אלא תמיהא שתמה על הרא"ש ז"ל דאפילו אם נפרש דבריו שבש"ע לאידך גיסא אין כאן קושי' דאפשר דאף שיש לו תימא בתשו' הרא"ש מ"מ לענין הלכה לא מלאו לחלוק על הרא"ש ופסק כמותו דדינו כמלוה בשטר לענין קרקע דוקא שיגבה אפי' מנצ"ב ולא ממטלטלי ועוד שגם הכרח התמיהא שתמ' בב"ה אינו כ"כ הכרח דאיכא למדחי שתמיהתו על הרא"ש היא על מקרקעי דוקא דלמ' לא יגבה אלא מנ"מ דוקא הרי משכח' לה שיגב' בנצ"ב מקרקעי ויפטר מחוב הנדוני' ולעולם דבמטלטלי מוד' הוא ז"ל דאינו גובה מנ"צב כדעת הרא"ש משום ת"ה וקיצר במובן באופן שאין כאן הכרח גמור לענין מטלט' בדברי מרן הש"ע והדרן לכללי הקי"ל כדכתיב' דגדול כח המוחזק בד"מ כידוע לכל מבין הסכמת אחרוני' ז"ל דכל שאת' מרב' ספיקו' לעולם המע"ה. אכן אם הכניס' נ"מ גוב' מהם לכ"ע אפי' לדעת מהרח"ש כמו שיר' המעיין בדבריו בסוף התשוב' ואין לנו להסתפק בזה בכוונת הש"מ והגה' רמ"א היא בנצ"ב כמ"ש הח"מ והפריש' ואף שהרב ב"ש השיג עליה' דמתשו' הרמב"ן נרא' שהיא בנ"מ מ"מ לדעת הרא"ש הדבר ברור דגבי מנ"מ אפי' ממטלט' וכוותי' פסק מרן בש"ע והכי נקיטי' ויכולין להשביע הסת אם אין לה נ"מ כמ"ש מרן ח"מ סימן צ"ו דיכולין להשביע א"א יעש"ב ודוק. ועיין להרב מהרימ"ט ח"א סימן ל"ג ול"ד שהסכים להלכ' בנדון שלו שחייב הבעל לשלם מנ"מ מתרי טעמי דהרא"ש ז"ל כמבואר בספרו באורך ושם כתוב בשאל' דהיו בנכסי' מטלט' ומעות ולא הזכיר לומ' דנהי דכמלוה בשטר דמי מ"מ אינו גובה ממטלטלי' אם לא שפי' בשטר אג"ק ואפי' בפי' אינו גוב' מחמת ת"ה ואף שהוא ז"ל כ' בסימן ל"ד דלא שייך הכא ת"ה מ"מ כשאינו כתוב בשטר אג"ק מדינ' לא גבי ממטלטלי' של לוקח. וא"כ הכא דאין כאן שטר דיינו לעשותו כמלו' בשטר שאין בו אג"ק אלא ודאי נר' דס"ל דבנ"מ אין דינו כלוקח גמור ולזה כל דאית לי' קלא דדינו כשטר דאין בו אג"ק גבי מנ"מ שהכניס' לבעל וכמ"ש הח"מ והפריש' לדעת הרא"ש ומור"ם ודוקא בנצ"ב דהוי לוקח ממש בעי' אג"ק. ומה שהשיג הב"ש מתשו' הרמב"ן ז"ל דמשמע דמיירי בנ"מ קשה ג"כ למהרימ"ט ז"ל אם לא שנא' דלא חש לתשו' הרמב"ן בזה וס"ל כדעת הרא"ש כדכתיב' וכ"ש לפי הטעם האחר דלא עשאוהו כלוקח אלא כמ"עפ דאיהו אפסיד אנפשי' וכל דלא אפסיד על נפשי' דינו כיורש וכבר תקנו הגאונים היורשים חייבים לשלם חוב אביהם אפילו ירשו מטלטלי' כמוזכר בח"מ סימן ק"ז יע"ש ודברי הרמב"ן בתשוב' שכ' שאין היורש חייב לפרוע ממטלטלי אינו אלא לדינא דגמ' דוקא דאלו אחר התקנ' ודאי גבי מהיור' ממטלטלי שדין היורש כלוה עצמו ולזה פסק בפשיטות דגוב' מנ"מ הרימ"ט ז"ל. כלל העול' לענין דינא לנ"ד דבהא סלקינא ובהא נחתינא דהאש' עצמ' חייבת לשלם פחות שליש לכשתתאלמן או תתגרש לכ"ע ובעודה נשוא' מנצ"ב איכא פלוגתא דרבוואתא ודברי מרן אינן מוכרעין ואין בנו כח להוציא מיד הבעל שהוא מוחזק בנכסי' דיאמר קי"ל כדעת הסוברים דמנצ"ב לא גבי אכן אי תפסי בני ראובן מנכסי הבעל לא מפקינן מינייהו וכן מנ"מ ודאי גבי מטעמי תריצי דכתב הרא"ש ז"ל דתרוייהו שייכי בנ"ד כדכתיב' באורך ויכולים להשביע' היסת אם טוענים בריא ואם לאו יתרימו ח"ס עליה ועל הבעל כדי שיודו אם הכניס' לו נ"מ. כ"ז כתבתי לא להלכ' ולא למעש' אלא לפלפולא בעלמא לאפוקי מעש' חידודין וגמר דין תלי באשלי רברבי הרבני' המובהקי' להוציא משפט לאשורו אישו"ר כולל ואישו"ר מוסיף תוספת מרוב' בעיקרו של דין. כה דברי עבד נרצע לכל יודעי דת ודין ושות' בצמא דבריהם לתיאבון הצעיר יונה נבון ס"ט.