חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן ס
בדין נדרי וערכי גוים. לדרישת גדול אחר מקור מים חיי"ם.
שאלה הרי אמרו גוים נודרין נדרים ונדבות כישראל ויש לחקור אי גם בגוי שייך דין מופלא סמוך לאיש כישראל. הפלא חסדיך בדברים שבכתב והיתה לב"אר ושכמ"ה.
תשובה אדוני שאל מילי דרבנן תקיפי עבוד פריש"ה למדין ומשיבין. ודוד בשתים גמר מיכה מיכה הן קלותי קל מסובין ובאתרא דזקוקין תלו זייניהו כל שלטי הגבורים מה אני לבא במגילת ספר כתוב באין מבין. ואולם הדבר יצא מפי המלך אין להשיב ואין מסרבין. וזה החלי בס"ד. הנה חקירת חכם הלזו רמזה רבינו הגדול מהר"י רוזאניס במש"ל פי"א דנדרים דין ד' וז"ל אם גבי גוי שייך דין זה דמופל' סמוך לאיש כיון דקי"ל דנודרין כישראל עיין פ' בתרא דנזיר דף ס"ב עכ"ל ובפ"א דערכין דין י"א כתב ונ"ל דגם גבי גוי מופלא סמוך לאיש נודר או מעריך למ"ד דגוים מעריכין דכיון דנתרבו גוים לנדרים כישראל לכולא מילתא אתרבו ועדיין הדבר צריך הכרע עכ"ל. והנה לכאור' הי' נראה להביא ראיה דדין מופלא ליתיה בגוי מהא דאמרי' בריש ערכין הכל מעריכין לאתויי מאי לאתויי מופלא סמוך לאיש נערכין לאתויי מאי לאתויי מנוול ומוכה שחין וכו' נודרין לאתויי מאי נדרין אצטריך לי' נדרין לאתויי מאי וכו' אי לאתויי נכרי בהדיא קתני לה וכו' ע"ש ופירש רגמ"ה וז"ל נודרין לאתויי מאי אי לאתויי מופלא הא שמעי' ליה מהכל מעריכין וכו' והשתא אי דין מופלא איתיה בגוי אמאי הש"ס נדחק לומר דהכל לנודרין לא אצטרי' נימא דהכל לנודרין אתא לאתויי מופלא דגוי ואף דהכל מעריכין לאתויי מופלא ההיא לאתויי מופלא דישראל ועדיין אני אומר דמופל' בגוי ליתיה להכי אצטריך הכל בנודרין דאליבא דכ"ע גוים נודרין אלא משמע דדין מופלא בגוי ליתיה. אמנם יד הדוחה נטויה דלא שמה מתיא ומגן שוייא דחזינן דהש"ס לא קפיד לאצרוכי הכל אנודרין תדע דהא הכל דנידרין אסיק דהוי לאתויי פחות מבן חדש ותנא והדר מפרש ופירש"י לחד לישנא דה"ה דמצי למנקט חד מהנך אלא חדא מתרתי תלת נקטי גם רגמ"ה כתב וז"ל ואי אמרת מ"ש דבהא קאמר תנא והדר מפרש י"ל אה"נ אחריני אלא אגב דבן חדש כתיב באוריתא קמרבי לפחות מבן חדש ע"כ ולפ"ז הו"ל לש"ס לומר דהשתא דאתית להכי הכל דנודרין אתי לחד מהנך אלא ודאי דסבר דאין קפידא כיון דהכל דנידרין אתי לרבויי לאו דוחקא הוא לומר דנידרין אצטריכא ליה. ואף דלא דמי האי חידושא דמופלא דגוי דהוי חידושא מעליא לא כן לומר דנודרין אתא לאתויי חד מהנך ותנא והדר מפר' ואההוא לא קפיד הש"ס אבל אי איתא האי חידושא דמופלא הו"ל לש"ס למסמכיה אהכל דנודרין. אכתי יש לדחות דפשיטא לש"ס דאי אתרבו גוים לכל מילי אתרבו וה"ה לדין מופלא ולאו חידושא הוא לדעת הש"ס לאסמוכיה אמשנתנו ולא תיקשי מהכא אמאי דסבר רב במש"ל מדעתו הרחבה דישנו לדין מופלא בגוי. ואולם נרא' לסייועיה קצת לסברת הרב הנז' דישנו לדין מופלא גם בגוי והוא ממ"ש התוס' פ"ק דערכין דף ה' ע"ב אהא דתניא התם ת"ר בני ישראל מעריכין ואין הגוים מעריכין יכול לא יהיו נערכין ת"ל איש דר"מ וכו' וכתבו התוספות יכול לא יהיו נערכין ת"ל איש ואע"ג דאיש במעריך כתיב תרתי איש כתיבי ואם אינו ענין למעריך תנהו ענין לנערך וא"ת הא ממעטינן מאיש דהכא נכרי גבי תמורה בפ"ק דתמורה וי"ל דבזבחים דף מ"ה איכא דרשא אחריתי למעוטי נכרי מתמור' ועלה סמיך דילפינן ממעשר בהמה דהוי חובה שאין קבוע לה זמן וישרא' מייתי ונכרי לא מייתי עכ"ל וראיתי בליקוטי מהר"ר בצלאל כ"י שכתב וצ"ע דבפ' ערכין לא כתיב כי אם חד איש ונ"ל דאיש כי יקדיש וכו' כולא חדא עניינא כמ"ש פ"ק דתמורה דיליף לענין תמורה מאיש דכתיב בערכין. גיליון. עכ"ל וצריך להבין מ"ש התוס' תרתי איש כתיב ואם אינו ענין דס"ס איש במעריך כתיב ומנ"ל לר"מ לומר אם אינו ענין והן לו יהי דאיכא איש אחריתי נוקמיה לאיש קמא לרבות גוים אי משום דסמיך לבני ישראל ואי משום דכתיב בפרשת ערכין ובמעריך כתיב ואי כונתם דמצד הסברא הוכרח למשדי ליה לנערך א"כ אמאי בעינו תרתי איש ותו דמאחר דאיכא תרתי מאי קשיא להו בתר הכי דמעיט נכרי מאיש כי יפליא והא תרתי איכא והך ריבויא דגוים מאידך ותו דאמאי נטרי בהך קושיא אחר הצעה זו והלא אין הצע"ה צריכה לכך ובראשית מאמר תיקשי להו מההיא דתמור'. ואפשר לומר דתרי שינויי נינהו על דרך שכתב הרב תה"ד סימן קל"ח במ"ש התוס' בברכות דף ל"א ד"ה מורה וע"ד שכתב מהר"ש אלגאזי במ"ש התוס' בגיטין דף ס"ו ד"ה חכם דוי"ו שבדבריהם לחלק יצאת לתירוצא אחרינא אף אנן נמי וי"ו גם זאת שכתבו ואם אינו ענין בחלקו"ת ישית מגיד מראשית ותרי שינויי נינהו ויצא הראשון דתרתי איש כתיבי ומצד הסברא דריש לאידך וזאת שנית דמצד הסברא הוא דאמר אם אינו ענין והשתא להך שינוייא בתרא ק"ל מההיא דתמור' שפיר איכו השתא מי חכם ויב"ן את היצי"ע דלפי הצעתם והך שינוייא בתרא איכא לאקשויי מתמורה דלשינוייא קמא לק"מ. אמנם אכתי נהלך ברג"ש על דברי התוס' דמסוגיית נזיר דף ס"ב הוכ"ח תוכי"ח לכלהו שינויי דהתם דהאי איש דמרבו מיניה ר"מ ור"י בהך בריתא גוים היינו איש דנדרים ולאו ניהו איש דערכין ולדידן דקי"ל דמופלא הסמוך לאיש דאוריתא קרא להכי הוא דאתא וכ"כ הרב מש"ל פ"א דערכין אף אנן נמי תנינא ברית' בת"כ דרוש"ת אי"ש למופלא והכי אמרינן בפשיטות בריש תמורה כי הן איש למופל' הסמוך ואינו נראה לריבוייא דגוי' וכמו שפירש רש"י שם בנזיר כמה זימני דאיש דר"מ ור"י דנדרים הוא וא"כ מאי קשיא לתוס' דבמעריך כתיב. ותו דכפי תירוצם דתרתי איש כתיבי ומשמע דר"מ ור"י אידך הוא דדרשי מאי פריך התם בנזיר איש כי יפליא נדר בערכך למה לי מכדי האיתקש נדרים לערכין והלא בלא"ה ע"כ דאיש דדרשי ר"מ ור"י לאו היינו איש כי יפליא אלא אידך. ואפשר לומר בדוחק דהתוס' קיימי אף לפי סוגית נזיר דאסיקנא דהאי איש אתא למופלא ואיש דר"מ ור"י היינו דנדרים וכמו שפירש"י התם ובכל זאת ק"ל שפיר דאיש במעריך כתיב כלומר דכיון דמבני ישראל מעיט לנכרים וכבר מאיש דנדרים מרבה נערך א"כ מנ"ל לדרוש ולתור דרשות אחרו' בהאי איש דסמיך לבני ישראל נימא דהאי איש דכתיב במעריך אתא לרבויי דגוי מעריך ולהכי אתא קרא לאפוקי מסברת ר"מ דמעיט מעריך ומרבה נערך כי הן חליפות למו ואינו בדין שיונף המקצר על המערי"ך ואתיא רביה לנערך ולא נדרוש דרשא אחריתי. וניחא להו דתרתי איש וכו' וכולא חדא שינוייא וה"פ דתרתי איש כתיבי ואי קרא דאיש כי יפליא לגוי שיעריך אתא הו"ל לקרא לכתוב האי כי יפליא באיש כי יקדיש ובהך קרא נכתוב איש כי ידור נדר בערכך ואז ודאי דינא הוא דאפוקי מפקינן ליה לרבויי גוי דמעריך ואנוחי לא מנחינן דרשא אוחרי דסמיך לבני ישראל ונראה דלהא הוא דאתא. אמנם השתא דאיכא אי"ש האחרון ולא כתיב ביה כי יפליא אלא בקרא קמא מסתברא דקרא קרי בחיל ומקרא אומר דורשני להפלא' ואין עמו נכרי ומעתה ריבוייא דגוי לנערך והלכה והיתה לאי"ש אחר דכי יקדיש ועל כרחך לומר אם אינו ענין למעריך מדחזינן דקפיד קרא לכתוב באיש דמעריך כי יפליא ואי לרבויי גוי לימא איש כי ידור כי היכי דלא נטעי לדרוש אותו להפלאה והיא הנותנת האי"ש האחרון לנערך מסכים הולך דהא הוא דאיכא לרבויי מאיש דנדרים ולא מעריך ודוחק. ובלכתך בדר"ך הזה אתה תבא"ר דמאי דק"ל לתוספות מההיא דתמורה היינו דמהכא משמע דהדין נותן דאיש לרבוי גוים ואלו בההיא דתמורה אתו רבנן ובצרי להו מאיש דמשמע דמשמעותי' דאיש למעוטי נכרים כחסי"ר יחלו"ף מהך סוגייא דמרבי להו מאיש והכי אמרינן בכמה דוכתי דאיש מרבה גוים. ורוח חכמים נוחה דסמיך אההיא דרשא דזבחים. ואולם כי יתן את רוחו המעיין במאי דכתיבנא אכתי יש לגמגם וכל כי האי עבדא ליה חימצ"י יתחמץ לבבו איך התוס' סתמו למילתייהו טובא ולא אתיא זכירה סוגית נזיר בדבריהם כלל. ואף גם זאת ירגי"ש אדם דהן לו יהי דההיא דריש תמורה לא סמכא אההיא דמעיט מאיש ויחנו בחסרו"ת מהקשא דמעשר בהמה והיו תוצאותיו ההמיר גוי אין בדבריו שיעלה תמרת"ו מ"מ מאחר דשם נאמר איש כי יפליא לרבות המופל' איך באותה סוגיא עצמה מיעט גוי מאיש כי יפליא גופיה ואף דאינה ילפותא עיקרית מ"מ הדבר זר בסוגי' אחת לומר דבר והפכו אי משום דעדיין לחלוחית הדיו קיימת מדרשת מופלא ואי משום דמריש' הדרש' תדרש לריבוייא ותנינ' בירך חבירתה למיעוט'. לכן שפרא מילת' באנפאי דהך סוגי' דריש תמורה בריש' מאי דדריש לרבות המופל' אינו אלא מכי יפליא דאמר רחמנ' ואיש לא אצטריך להכי כלל דיקא נמי דקאמר כיון דאמר מר איש מה ת"ל כי יפליא וכו' והרגיל בנועם שיח שותא דרבנן בדרשותיהם הכר יכירנו דהך לישנא משתמען מילוהי דאיש לא דריש להכי רק מכי יפליא ובהכי ניחא דבתר הכי שדייה איש למעוטי גוי. ואף כי מסוגיית נזיר הן מהש"ס הן מרש"י ותוס' שם מוכח להדיא דהאי איש כי יפליא דריש ליה למופל' הסמוך לאיש וכיוצ' ומצריך נמי איש להכי כלומר סמוך לאיש וכיוצ'. מ"מ אפשר דהתוספות הכא בדיבור זה דערכין הלז נקטי לעיקר לסוגיית תמורה דמשמע מינה דדרשת מופל' מכי יפליא לחוד נפקא ואייתר לן איש משום דדחיק' טובא לומר דר"מ ור"י דמרבו גוים מאיש אאיש דנדרים קיימי ולא איש דערכין ובהכי סלקי דברי התוספות על נכון אליב' דהך שמעת' וכפסק' דברית' ומ"ש תרתי איש וכו' תרי שינויי נינהו כדשנין מעיקר'. ואם כנים אנחנו בזה לפום הך שינוייא בתר' דשקלי וטרו בה התוס' וגם מסתבר' טפי דהאי איש דדרוש רבנן איש כי יפליא הוא. משום דלומר דהאי איש דדרשי הוא איש כי יקדיש דחיק ואתי מרחיק אמור מעתה דמסתייע' מילתיה דרב מש"ל דישנו לדין מופלא בגוי דלפי האמור דאיש כי יפליא דערכין דרשינן איש לרבות גויים וכ' יפליא לרבות מופל' א"כ למ"ד דמעריך יש פני"ם הנראין דגם בגוי איתיה לדין מופל' מאחר דמופל' דדריש מכי יפליא סמוך לאי"ש דמרבינן מיניה גוים וכיון דלר"י משמע דישנו לדין מופל' בגוי מהדרשו' דסמיכי כאמור מסתמ' גם ר"מ לא פליג עליה בזה. ומדברי רש"י בסוגיית נזיר שכתב דישראל אין לדקדק איפכ' והרי הוא כמבוא"ר. הן אמת דמדברי הרב מש"ל פי"א דנדרים הנתנין למעלה משמע דעושה פותחת לדין זה מסוגיי' נזיר. ולא אכחד דהרבה צדדתי בסוגיית נזיר ולא עלה בידי ראיה ראויה לדבר זה כאשר יראה המעיין. אמנם לפום ריהט' נראה דיש להכריח הדבר ואתיא מבינייא מסוגיית נזיר וברית' דנדה דף מ"ז והוא דתני' התם איש כי יפליא לנדור נדר מה ת"ל איש לרבות בן י"ג ויום אחד שאעפ"י שאינו יודע להפליא דבריו קיימין ונמצ' דהאי איש אתא לרבויי גדול שאינו יודע להפלו' והשת' אי ס"ד דכי אתרבו גוים לנדרים אינו אלא למילת' דפשיט' אמנם למילת' דאתיא מדרש' לישראל גופיה גוים ליתנהו בכלל דגוים לא אתרבו להאי מילת' חדת' ומה"ט נימא דאע"ג דמופל' סמוך לאיש אתרבי בישראל ליתיה בנכרי דלישראל נאמרה ולא לבני נח א"כ היכי אמרינן בסוגיי' נזיר למאי דאסיקנ' דלמ"ד מופל' סמוך לאיש דרבנן כי יפליא דערכין למעוטי גוי גדול שאינו יודע להפלות ואמאי אצטריך קרא להכי והלא לישראל גופייהו אצטריך ריבוייא דאיש ומאחר שכן ממיל' דגוי' אין דינם שוה לישראל וכאמור ואכתי איתר לן קרא. וכן לדידן דקי"ל דמופל' סמוך לאיש דאורית' ולא אשכחן להר"מ והסמ"ג ז"ל שהזכירו הא דגוי אם אינו יודע להפלו' דאין נדרו נדר וכתב הרב מש"ל בה' ערכין שם דכיון דקי"ל דמופל' דאורית' אצט' קרא לרבות מופל' וסוגיית נזיר היא אליב' דמ"ד דרבנן ואייתר לן קרא ואמאי לא אמרינן דדוק' בישראל אתיא רביה דאיש אף דלא ידע להפלות נדרו נדר וכל דלית לן ריבוייא בגוי להכי אף הוא גדול כיון דלא ידע להפלות אין נדרו נדר אלא מוכח דכיון דאתרבו גוים לנדרים כישראל לכול' מילת' אתרבו וכאשר יהיה האופן בישראל דנדרו נדר ה"ה בגוי וא"כ מאחר דאשכחן דמופל' בישראל נדרו נדר ה"ה מופל' דגוי נמי כי היכי דאמרינן לדידן בגוי גדול שאינו יודע להפלו' ולהכי אצטריך קרא למ"ד למעוטיה. זאת היתה לי במצודתי הקלה בדין זה דמופל' דגוי ומסתיין דדעת הרב מש"ל נטה לזה דישנו בגוי נמי. והנה מהך ברית' דנדה דאייתיי' ק"ק על רש"י ותוס' בסוגיי' נזיר שכתבו בסוף הסוגי' דאיש דנזירו' לא דריש אלא דרש"י ז"ל כתב דאיידי דאשה נקטי' קרא והתו' כתבו דאיידי דכי יפליא. דהרי איש אצטריך לגדול שאינו יודע להפלות כדתני' בברית' הנז' אהך איש דנזירו'. ובגופ' דשמעת' דהתם אפש' לומר דעיקר הקושי' דפריך התם מנזירו' לערכין היינו דכיון דבערכין מיעוט' דבני ישראל וריבוייא דאיש תרוייהו שדינן להו אגוים ה"ה נמי גבי נזירות נשדינהו לגוים ומאיש לתרבו ולא לדרוש דרשא אחריתי באיש ואהדר ליה רבא דלא מצי למדרש באנפ' אחרינ' אלא דבני ישראל מעטינהו לגמרי אבל לעולם דהש"ס התם ידע שפיר להך דרשא דאיש ואמטו להכי כי פריך לבסו' אלא כי יפליא למה לי קאמר מכדי האיתקש נזירות לנדרים. ודע דפירש"י התם בסוגית נזיר גבי הא דגוי שאינו יודע להפלות דחוק מאד דלפירושו מ"ש דגוים אינם מעריכין היינו באינם יודעים להפלות וכן מ"ש רגים אין להם נזירות דכוות' כמבואר למעיין. והנה מדאמרינן בהך שמעת' דנזיר בריש' כי יפליא בערכין למה לי לאתויי מופל' וכו' והדר אמרו הניח' וכו' משמע דהש"ס נקיט כמ"ד מופל' דאורית' ע"ד שכתב מהר"י הלוי סימן א' וכן אמרו בריש תמורה בבעיית רמי בר חמא והראב"ד פ"ב דנזירות דין י"ג נראה כמסתפק וכבר תמהו עליו רבנן בתראי. ובמ"ש הרב מגדל עז שם יש להשיב:
והרדב"ז בביאורו שם כתב דיביא ויתנה ולשיטתו אזיל כמ"ש בלשונות סי' רכ"ב ודבריו תמוהים דבחטאת לא שייך תנאי כמו שכתבו ז"ל וכבר עמדנו בפרט זה בעניותנו בספר הקטן שער יוסף דף י"ט ומשם באר"ה:
והנה בדיבור התוס' דערכין דקיימינן ביה יש מי שהקשה במ"ש דבתמורה מעיט מאיש נכרי דמנ"ל לתוספות דכונת הש"ס התם למעוטי נכרי מאיש והלא מאי דקאמרינן התם בריש תמורה כך הוא ואין עושין תמורה דכתיב לא יחליפנו וכתיב בריש עניינא דבר אל בני ישראל איש כי יפליא ומאחר שכן נימא דמבני ישראל מעטינהו ואי"ש אין באר"ש ולי אפשר דס"ל להתוס' דודאי מאיש מעטינהו דאי תימא דמיעוט' הוי מדכתיב בני ישראל וסבר הש"ס דכול' חדא עניינ' ואהני בני ישראל דכתיב בריש' גם לתמורה א"כ כי היכי דלגבי ערכין ר"מ ור"י מודו דבני ישראל מעיט לגוי ואיש מרבה לגוי ומ"ה מר סבר נערך ומר סבר מעריך ה"ה גבי תמור' נימא דאהני ריבוייא דאיש גם לתמור' לרבות נכרי דומיא דדרשינן בערכין. ואם נפשך לומר דבשלמ' גבי ערכין זאת מצאנו נערך ומעריך ויש מקום לאוקומיה ריבוייא ומיעוט'. אמנם גבי תמורה אנן מה נענה לרבויי נכרי ודמי למאי דמשני הש"ס פ' בתרא דנזיר דאף דכתיב איש בנזיר מאחר דליכ' לאוקומיה ריבוייא נקטינן מיעוט' דבני ישראל לגמרי. איכא למימר דגם בתמורה יש מקום לרבות. והן קדם נעמוד קצת במ"ש הרמב"ם פ"א דתמורה דין ו' אין קדשי גוי עושין תמורה מן התורה אבל מד"ס שהגוי שהמיר ה"ז תמורה הקדיש הגוי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הגוי ה"ז ספק תמורה ע"כ וכתב הראב"ד שהגוי אינו עושה תמורה כלל לא בשלו ולא בשל ישראל אבל ישראל שהמיר בקרבן שהקדיש גוי להתכפר ישראל זהו ספק ע"כ וכתב מרן בכ"מ על דברי הראב"ד ודבריו מבוארים בריש תמורה ואינם סותרים דברי רבנו דאיכ' למימר התם מדאורית' אבל מד"ס גוי ממר והרב לח"מ תהי עלה דאינו כן דאין פירוש הבעיא מבואר כדבריו אדרב' לשון הבעיא מורה כפי' רבינו גם מ"ש דר' מדרבנן קאמר לא היא דהבעי' דבעי בגמ' מדאורית' בעי וכו' עש"ב ולפק"ד נראה שכונת מרן אינה על דין הבעיא רק על מה שהשיג הראב"ד שהגוי אינו עושה תמורה כלל וכו' כתב דדבריו מבוארים בריש תמור' דאינו עושה תמורה כהראב"ד אך מה שכיון הראב"ד להשיג דאינו עושה תמורה כלל כלומר אפי' מד"ס בזה אין לו להראב"ד הוכחה מהש"ס דאיכ' למי' דבש"ס איירו מדאורי' אבל מד"ס גוי ממר ולא קאי הכ"מ על הבעיא כלל רק אעיקר' דדינ' דגוי אם עושה תמורה כאמור. ובמה שהשיג הראב"ד בפי' הבעי' בזה לא דיבר מרן כלל. הן אמת שאכתי קצת מגומגמי' דברי מרן אבל לפק"ד דלא איירי בדין הבעיא כלל ותכל מעליו תלונות הלח"מ. ומ"ש דאדרב' לשון הבעיא מורה כפי' רבינו לא ידעתי איך נחה דעתו דעת עליון בשיט' הרמב"ם כי לפום ריהט' סוגיית הגמר' אינה מיושבת לפי דרכו והילך סוגיא דשמעת' בריש תמורה בעי רמי בר חמא קטן מהו שימיר וכו' שהגיע לעונת נדרים וכו' מדאקדושי מקדיש אמרי נמי ממיר או"ד כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מתפיס ואת"ל הא אתי לכלל עונשין נכרי מהו שימיר מדאקדושי וכו' או"ד כיון דלא אתי לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשה אמר רבא ת"ש קדשי נכרים וכו' אין עושין תמורה וכו' כי קמבעיא לי בהקדיש נכרי ומתכפר ישראל בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן תפשוט ליה מדר"א וכו' מתכפר עושה תמורה א"ל התם הוא דקאתי מכח ישראל מ"ה אזלינן בתר מתכפר והו"ל תחילתו וסופו ביד ישראל אבל הכא הכי קא מבעייא ליה מי בעינן מתחילה וע"ש דתיקום ברשות מאן דעביד תמורה תיק"ו והשתא ברישא כי איבעייא ליה בנכרי מקמיה פשיטותיה דרבא לפי צדדי הבעיא הוא הצ"ד או"ד כיון דלא אתי לכלל עונשין לא קדשה מוכח דהבעיא היא אף בבהמה דהקדיש ישראל להתכפר בה ישראל דמספ"ל אי נכרי המיר כגון שאמר המתכפר כל הרוצה יבא וימיר מבעיא ההמיר גוי אי הוייא תמורה כיון דלא אתי לכלל עונשין וכד פשיט רבא מדתניא קדשי נכרים אין עושין תמורה משמע דאיפשיטא דגוי ליתיה בתמורה כלל אלא דקא מבעיא ליה בהקדיש גוי ומתכפר ישראל ולדעת הר"מ דהבעיא היא בהמיר גוי משמע דהיכא דהמקדיש והמתכפר ישראל והמיר גוי לא קא מיבעיא ליה דמתחילה וע"ש ישראל הוי וכשהמיר הגוי תמורה דלדעת הר"מ דמפרש' בהמיר גוי לא אסתפק אלא משום דהקדיש גוי הא אי מקדיש ומתכפר ישראל והמיר גוי הוי תמורה וא"כ נמצא דכי אמרו דקדשי נכרים אינם עושים תמורה היינו דוקא קרבנות נכרים אבל בקדשי ישראל עושים ומאחר עלות כן קשה דאמאי כד פשיט רבא מברית' לא קאמר כבעייתו ראשונה באותן הצדדין עצמן בהקדיש נכרי ומתכפר נכרי לא קמבעי' לי כי קמבעיא לי בהקדיש ישראל ומתכפר ישראל והמיר גוי אי הוי תמורה כיון דלא אתי בכלל עונשין דגם זה היה בכלל בעייתו בריש' כדאמרן אלא ודאי מדהוצרך לאוקומי הבעיא בהקדיש גוי ומתכפר ישראל משמע דבהמיר גוי בכל מיני אופן אפילו במקדיש ישראל ומתכפר ישראל הא איפשיטא ליה דלא הויא תמורה כי קא מבעיא ליה בהקדיש גוי ומתכפר ישראל והמיר ישראל וכפי' הראב"ד ז"ל. ותו דכי ממעטינן גוים מתמורה או משום דאקשינן לתמורה למעשר בהמה או למעשר דגן משמע דלא תליא בקרבנות שיהיו דנכרי אלא דאימעיטו לגמרי מתמור' ולפי דעת הר"מ משמע דבקדשי ישראל עושין הגוים תמורה. ואיך הונח להרב לח"מ סוגיא דשמעתא לדעת הר"מ כי האף אמנם לשון הבעיא מעיקרא נכרי מהו שימיר א"ש לדעתו מ"מ לא מתוקמא הסוגיא כותיה. וחזינא לרב מהר"ד עראמה בפירושיו שכ' וז"ל הגוי ה"ז ספק דשמא לא נתנה בהחלט כיון שהמיר אח"ך ע"כ ואין אלו צדדי הבעיא המפורשים בש"ס. ותו יש להתישב לדעת הרמב"ם דלפום צדדי הבעיא משמע דגם בהקדיש גוי ומתכפר ישראל והמיר ישראל מספק' לן כיון דהקדיש גוי אי הויא תמורה ומאחר שכן מאי איריא דנקט בעיתו בנכרי שהמיר והלא לפי צדדי הבעיא ליבעי אפ' בהמיר ישראל ואם נאמר דהשתא ודאי הבעיא הוי בין בהמיר גוי בין בהמיר ישראל יקשה עלינו דהו"ל להרמב"ם להשמיענו דבנדון זה דהקדיש גוי ומתכפר ישראל והמיר בין ישראל בין גוי הוי ספק. ומתוך דברינו יקשה על הלח"מ שרצה לדייק לדעת הרמב"ם ל' הבעיא ברישא נכרי שהמיר דלפ"ז גם לדעת הרמב"ם אינו מדוקדק דהשתא הבעיא אפי' בהמיר ישראל במציאות זה ומאי אית לך למימר דהשתא דפשיט רבא פנים חדשות באו לכאן והויא הבעיא באופן אחר א"כ ה"ה נימא לדעת הראב"ד ורהטא כולה סוגיא כותיה. וצופה הייתי להרב המבי"ט בקרית ספר שרצה לומר לדעת הר"מ דבהקדיש ומתכפר ישראל פשיטא לן דאין המתכפר ישראל עושה תמורה כיון שבא מכח גוי דלא אלימא קדושתיה ומיהו בגוי המקדיש עצמו מספ"ל עש"ב ולא ידעתי איך נחה דעתו בזה כיון דבצדדי הבעיא אמרינן הכי קא מיבעיא ליה מי בעינן מתחילה וע"ס וכו' והך ספיקא איתיה גם בהמיר המתכפר ישראל. ואם לחצוהו דברי הר"מ דנקט הספק בגוי דוקא. טפי הול"ל דה"ה דמספ"ל בישראל וחדא מינייהו נקט אף שהוא דוחק וכל כי הא הו"ל להר"מ לפרש כאמור ולא להחליט דאם המיר ישראל אינה תמורה במציאות זה ובגוי הוי ספק. ואפשר ליתובי דעתא דהרמב"ם קצת דמדקאמר הש"ס בהקדיש גוי להתכפר גוי לא קא מבעיא לי בהקדיש וכו' משמע דאעיקרא דדינא כך היתה בעית רמי ובפרט דנראה דרמי בר חמא גופיה מר ניהו דדחי לרבא ונראה מפירש"י דגריס בש"ס אמר ליה בהקדיש גוי וכו' ונמצא דהבעיין בעצמו פירש שיחותיו דמעולם לא אסתפק ליה בקדשי גוים דכבר ידע לה לבריתא אלא דכל בעייתו היתה זאת בהקדיש גוי ומתכפר ישראל והיה בהני"ח מונח זה צריכים אנו לומר דרמי בר חמא תחילת דיבר לא קאמר אלא דרך קצרה קטן מהו שימיר גוי מהו שימיר ותו לא. והש"ס האריך הרחיב לפרש בעיותיו והיו תוצאותיו בצדדין אלו וכמו שנראה קצת מתחילת הסוגיא דקאמר היכי דמי וכו' ופירש הש"ס לפי מה שהבין רבא בבעייתו. אמנם בתר הכי רמי ב"ח גופיה להורות נתן עוצם כוונתו וממילא כל מאי דפירשו בצדדי בעייתו נפל אזדא ליה דלא חשב כזאא ומאח' דרמי בר חמא גל"י ומילפא דכך היתה בעייתו מראש מקדם ונקט בלישני' גוי מהו שימיר א"כ מוכרח דבעיתו היא ההמיר גוי במציאות זה דהקדיש גוי ומתכפר ישראל וה"ה נמי דכה"ג נמי עלה ונסתפ"ק בישראל שהמיר במציאות זה אמנם נקט גוי לרבותא דאף דקי"ל דקדשי גוים אינם עושים תמורה בקרבן ישראל עושים ומספ"ל בהקדיש גוי ומתכפר ישראל. והר"מ נקט מילתיה בגוי כי אורחיה דנקיט כדברי הש"ס וה"ה דהך ספיקא איתיה בישראל שהמיר במציאות זה כן נראה לישב קצת דעת הרמב"ם. שוב אשוב למאי דאתאן עלה דלדעת הראב"ד דריהט' סוגיא כותיה והכין משתמען מילוהי דרש"י ז"ל כאשר בעיניו יראה המדקד' בדברי קדשו דינא הוא דגוי ליתיה בתמורה כלל בין בדנפשיה בין בדישראל ואפשר שהתוס' נמי הכי סברי ומשום הכי פירשו דכי מעיט גוי מתמורה מאיש מעטינהו דאי סברת דמבני ישראל מעטינהו נימא דאיש מרבה להו ונוקמיה למיעוטא בקדשי דידהו וריבויא בקדשי ישראל דאי אמר גוי הוי תמורה. ועתה אמת אגיד דבמס' תמורה מוגהת המלאה לה חידושי ראשוני' סביב סביב בגיליון כנראה שהיא מליקוטי מהר"ר בצלאל ז"ל הכי גריס בש"ס ואין עושין תמורה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר וכתיב בריש ענין דתמורה דבר אל בני ישראל לאמר איש כי יפליא נדר בערכך בנ"י ישראל ולא גוים ע"כ. ואחזה אנכי בגמרא הנז' בבעיית רמי שכתוב משם תוספות כ"י וז"ל א"ל בהקדיש גוי וכו' כלומר פשיטא דאין אותו קרבן עושה תמורה תימא לר' יוסי דאמר קדשי גוים עושים תמורה למה שינה בעייתו משום ת"ש דרבא לימא אליבא דר"ש לא קמבעיא לי דאין קרבנו עושה תמורה כי קמבעיא לי אליבא דר"י דאמר קרבן גוי עושה תמורה מי אמרינן ה"מ אם ישראל ממיר בקרבן הגוי אבל הוא עצמו כיון דלא אתי לכלל עונש אינו ממר וי"ל דהא נמי פשיט' לר"י דגוי עצמו ממר דאל"כ איך ממר ישראל בקרבנו הא אין אדם ממר בקרבן שאינו שלו אלא ע"כ כשאומר כל הרוצה להמיר יבא וימיר דאם הוא אינו יכול להמיר גם אנו לא נוכל להמיר בשביל רשותו דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי עביד עכ"ל וקרובים דבריהם לדברי תוס' שבדפוס. ומתוך דבריהם משמע דס"ל דצדדי הבעיא דלעיל רמי בר חמא מפי עצמו אמרן והיינו דק"ל למה שינה בעייתו וכדאקשינן לדעת הרמב"ם לעיל על דרך זה. תו שמעינן מדבריהם דהא דממר בבהמת חבירו כשאומר כל הרוצה להמיר יבא וימיר הוא מתורת שליחות וכן נראה מדברי התו' שבדפוס לפי מה שהגיה הרב צאן קדשים בסוף דבריהם שצ"ל היאך אפשר לעשות שליח וכפ"ז יש להתישב לפי מה שפסק הר"מ בהקדיש גוי להתכפר ישראל והמיר גוי שהוא ספק ונראה דאיירי כשהמתכפר אמר כל הרוצה להמיר יבא וימיר וכמ"ש הרב לח"מ דמאי ספקא איכא והרי הלכה רווחת דאין שליחות לגוי וכן לפי הנראה בדעת הר"מ דבמקדיש ישראל ומתכפר ישראל יכול להמיר גוי והיינו בדאמר כל הרוצה להמיר וככל אשר דברנו לעיל הא גופא קשיא דאין שליחות לגוי. ועל התוס' גופייהו יקשה דאיך רוח חכמים נוחה דלר' יוסי גוי עצמו ממר ואמטו להכי ממר ישראל בקרבנו מדין שליחות והרי אסיקנא פ' הרבית דאין שליחות לגוי לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו ואפי' גוי בגוי מוכח בירו' דפ"ו דדמאי וריש תרומות דאינו עושה שליח אלא דבגוי בגוי איכא מרבנן בתראי שרצו לדקדק מתלמודין דעושה שליח אבל ישראל בגוי וגוי בישראל מדאורית' אפי' לחומרא כ"ע מודו דליתיה בשליחות ודוקא מדרבנן לחומרא פליגי רבוואת' כמבואר בטי"ד סי' קס"ט. והכא ר' יוסי מדאורית' קאמר כדמוכח בש"ס דזבחים דף מ"ה ובתוס' שם וגם מדבריהם דהכא הכי משמע דר"י מדאוריתא קאמר דאי סברי דמדרבנן מחמיר מאי ק"ל הרי רמי בר חמא לדינא דאוריתא קא בעי דומיא דקטן ומ"ה שינה בעייתו. הן אמת שראיתי להרב חזון נחום דף קצ"ב שכתב שדעת הרמב"ם דר' יוסי מחמיר מדרבנן והיינו דקאמר רבי יוסי רואה אני בכלן להחמיר כלומר חומרא מדרבנן ומ"ה פסק הרמב"ם דמד"ס הגוי ממר עכ"ד וכבר כתבנו דמסוגי' זבחים מוכח דר' יוסי מדאוריתא קאמר. ותו ק"ק שהרי הרמב"ם פסק בכלהו כר"ש בפ"ג דמעה"ק ופי"ח דפסולי המוקדשין ופ"ה דמעילה וכמ"ש הרב עצמו בפ"ד דזבחים דף י"א דבכלהו פסק כר"ש זולת בשחוטי חוץ פי"ט דמעה"ק שפסק כר' יוסי. ולפי דבריו הכא בתמורה הו"ל לפסוק בכלן כרבי יוסי. וכבר תמהו על מרן שכתב שפסק כר"ש מההיא דשחוטי חוץ וכן קשה על הר' לח"מ הכא פ"א דתמור' שהסכים למ"ש מרן פי"ח דפה"מ שפסק כר"ש וכן הרב קרית ספר שם כתב דפלוגתא דר"ש ור"י היא במשנה וכן בברית' וסתמא דחלמודא מפרש טעמא דר"ש ולהכי נקטינן כותיה ע"כ. והעלימו עין דבפי"ט דמעה"ק בשחוטי חוץ פסק כרבי יוסי וכבר הרב חזון נחום שם בזבחים כתב קצת ישוב בענין זה. אמנם הנכון מ"ש מרן פ"ח דפסולי המוקדשין בשם יש מי שאומר דסבר הרמב"ם דפלוגתא דמתניתין בפ' בית שמאי אינו אלא בשחוטי חוץ ובאינך סתמא דמתניתין הוא דסתם כר"ש וכיפי תלי לה מהר"ם זכותו בקול הרמ"ז שם דהכי מוכח מלישנא דמתני' דאם איתא דכלהו בפלוגתא תנינהו ליתני קדשי גוים אין חייבים עליהם משום פגול נותר וטמא ושחוטי חוץ דברי ר"ש אמנם השתא בחלקו"ת ישית למו דקתני והשוחטן בחוץ פטור דר"ש להורות דחלוקה זו בלבד שנויה במחלקת ובאינך סתמא דמתני' הוא וק"ק על הרמ"ז שהוכיח מדקדוק הר"מ בפי"ח דמעה"ק דקדשי גוים חייבין בשחוטי חוץ ולא היה צריך לזה דבהדיא מבואר בהר"מ פי"ט כאמור ואוסיף נפך בישוב הנז' במה שמצאתי בס' מלאכת שלמה למהר"ש עדני כ"י שכתב שם בזבחים וז"ל רבי יוסי מחייב בגמ' בפרקין וברפ"ק דתמורה מוכח בבריתא דהתם דרבי יוסי קאי נמי אאין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא והתם ת"ק דידיה הוא ר"ש אלא דבבריתא דהכא בפרקין כתב הרב בצלאל אשכזי ז"ל דבספרי כתיבת יד לא גרסינן דברי ר"ש אלא סתמא ושכן נראה מן התוס' ודלא כרש"י עכ"ד ולפי גירסא זו ממילא רווחי פסקי הרמב"ם ז"ל דבמתני' סתם תנא כר"ש בפגול נותר וטמא ובשחוטי חוץ שנאו במחלקת והדרינן לכללין דהלכה כר' יוסי ותנא דבריתא נקטה לסברת ר"ש בלשון סתם ולהכי לא תני בבריתא שחוטי חוץ משום דבההיא הלכה כר' יוסי וכדדייקינן ממתניתין דבש"ח שנאו במחלקת לומר דהלכה כר"י ככללין וע"ש בתו' דזבחים ד"ה דומיא ובתוס' סנהדרין ס"פ הנשרפין דבמקו' ר"ש כתבו רבנן ומוכח שגירסת' היתה בבריתא בסתמא וכמ"ש מהר"ר בצלאל. ולמאי דאתאן עלה אפשר דס"ל להרמב"ם דהא דאדם ממר בבהמת הקדש חבירו כל שאמר המתכפר כל הרוצ' יבא וימיר לאו מדין שליחות נגעו בה רק דכיון דאין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו בעינן גלוי דעת המתכפר וכל שגילה דעתו ואומר כל הרוצה יבא וימיר אפי' גוי דליתיה בשליחות ממר דהמקדיש להתכפר גלי דעתיה דניחא ליה משיעלה תמרת"ו. ומצאתי קצת סיוע לזה בגמרא הנז' בדף ט' ע"א בהא דאמרו לא יחליפנו בשל אחרים ומוקי לה בהקדש דעלמא ותולין דידיה שכתוב שם משם גיליון וז"ל לעולם בבהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה ולא אמר בשל הקדש דידיה וחולין דעלמא וכגון דאמר כל הרוצה להמיר בחולין דידי' ימיר לפי דלא תפיס הקדושה בבהמה דאין שליח לדבר עבירה ולא יועיל מעשה של שליח בממון של אחרים ע"כ משמע דדוקא באומר הרוצה להמיר בחולין דידי אז הוא מטעם שליחות ואין שלד"ע ואין בו מועיל בממון חבירו אבל בהקדש דעלמא וחולין דידיה לאו מתורת שליחות אתינן עלה ולפיכך אם אמר מריה דבהמה הרוצה להמיר וכו' כיון דגלי דעתיה בלא דין שליחות מצי אידך להמיר בחולין דידיה ואין זה מתפיס בדבר שאינו שלו וק"ל. וזה חזיתי ואספרה כי בגמ' הלזו ה"ג בבעית רמי בר חמא כי קמבעיא ליה בקטן שהגיע לעונת נדרים מי אמרינן מדאקדושי מקדיש וכו' ומחק מה שכתוב בספרים כיון דאמר מר איש מה ת"ל כי יפליא וכו' וכן משמע קצת מפיר"שי דלא הוה גריס לה. אמנם התוס' אפשר דגרסי כגירסתנו וכמש"ל ומהסוגיא הזו משמע להו דדרשת מופלא מכי יפליא נפקא כמדובר לעיל והכי משמע קצת מת"כ בפ' ערכין ומהספרי ופסיקתא בפ' נזיר דמכי יפליא לחוד נפיק מופלא. אתאן לסיפא מה שתירצו התוס' וי"ל דבזבחים איכא דרשא אחריתי למעוטי נכרי מתמורה ממעשר בהמה דהוי חובה וכו' וראיתי בליקוטי מהר"ר בצלאל כ"י שכתב משם גיליון וז"ל ובספרים שלנו במסכת תמורה איכא סוגיא אחריתי כסוגיא דזבחים בלישנא אחרינא עכ"ל והרואה יראה דבריש תמורה בלישנא אחרינא מאי דאמרינן הוא דאיתקש תמורה למעשר בהמה ומעשר בהמה למעשר דגן דכתיב ביה בני ישראל אמנם בזבחים אקשינן עלה דדבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בהקש ואיכא למ"ד דבתר למד אזלינן ומשני דמעשר בהמה חובה שאין קבוע לו זמן וכו' והיינו הילטותת דמייתי התוס' הכא בריש ערכין ועדיין אפשר דהתו' דערכין הוו גרסי נמי בתמורה האי לישנא אחרינא וכדמוכח בתוס' התם בתמור' דגרסי ליה אלא דהכא בערכין קאמרי דללישנא קמא דתמור' דלא אתמר אלא מיעוט' מאיש סמיך אעיקר ילפותא דזבחים דאתיא לדברי הכל ומה גם דהתוס' הכא קיימי אליבא דר"מ ולר"מ משמע לפום ריהטא במנחות דף ס"ו וס"ז דלר"מ תרומת גוים תרומה ולא פטירי הגם שיש לדחות ועיין בהר"ש פ"ה דדמאי ופ"ג דתרומות ובהר"מ פ"א ופ"ד דתרומות ובמפרשים. ובזבחים דלא אקשינן אלא מטעם דבר הלמד בהקש היינו משום דקיימינן אליבא דר"ש ור"ש לפום תלמודין לא סבר כר"מ גבי תרומה כמבואר בהר"ש. אמנם ק"ק על התוס' שם בריש תמורה שכתבו בהאי לישנא אחרינא דהיינו לר"ש דאית ליה הך דרשא אבל רבנן פליגי עליה ולישנא קמא שייך לרבנן. דהרי ללישנא קמא לא אשכחנא פתרי אלא דסמיך אדרשא אחריתי כמ"ש בערכין והו"ל דלרבנן ילפינן ממעשר בהמה כמ"ש בזבחים. ואפשר דהתוס' בתמורה סביר' להו דללישנא קמא ממעטינן להו מדכתיב בני ישראל ולא נכרים וכמש"ל ותו לא צריכא הך דרשא לאסמוכי אאחריתי והכי מטין קצת דברי התוספות בזבחים. ואנכי חזון הרבתי להתוספות במנחות סוף דף ס"א שהוכיחו מכמה דוכתי דגריס. ומשוחררים. ליתנהו בכלל בני ישראל ואצטריכי ריבויא ואלו הכא בערכין דרשינן בני ישראל מעריכין ואין הנכרים מעריכין ולא ממעטינן לא גרים ולא עבדים אעפ"י שאינם משוחררין וכן הק' משאר דוכתי וכתבו ושמא בכל הנך יש שום ריבוי דמרבה גרים ומשוחררין ע"כ וכן כתבו בסוכה דף כ"ח. וק"ק דנקטי לה בלשון שמא וספיקות שלהן ודאות הן דהכי תניא בת"כ בפ' ערכין אי בני ישראל יכול אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגרים ואת העבדים ת"ל ואמרת אליהם ובמ"א הארכתי. והנה הני עבדים דתני בת"כ נראה שהם משוחררין ויגיד עליו רעו דתני גרים בהדייהו דאי נימא דהני עבדים גמורים כעבדים דעלמ' מנ"ל לרבויינהו מדכתיב ואמרת אליהם נימא דריבוייא אתא לגרים ועבדים משוחררין ככל הנך דמייתו התוס' במנחות וסוכה ועבדים דעלמ' ליתנהו בערכין ואי נמי איתנהו היינו מהקשא דלה לה מאשה ולא אצטריך ריבוייא אלא לגרים ועבדים משוחררים לכן נראה דקרא ודאי לא אתא אלא לגרים ועבדים משוחררים וכדאמרן וכן מצאתי שכתבו כיוצ' בזה התוס' ביבמות סוף דף ע"ד ד"ה ושפחה וז"ל ובת"כ בהדיא גרס ושפחה בין משוחרר' בין אינה משוחררת מיהו היכי מתרביא שפחה כיון דאצטריך לגיור' ומשוחרר' ונראה דשאינה משוחררת אתיא לה לה מאשה עכ"ל וע"פ זה ק"ק על מ"ש הרא"ש בתוספותיו כ"י הביאו מרן זקני בפירושיו כ"י בריש מכילתא דערכין וז"ל ועבדים הוה מסתבר למימר דעבד ישנו בערך אשה דחיוב מצות דעבד גמרינן לה לה מאשה וליתא דבת"כ דריש מנין לרבות גרים ועבדים ת"ל ואמרת אליהם משמע דלערך איש מרבה להו ע"כ דהא קרא לא אתא אלא לגרים ועבדים משוחררי' ועבדים דתנן במתניתין אינן משוחררי' ככל עבדי' סתמא דתנן במתני' וכדאמרינן בחגיגה דף ד' דכי קתני עבדים סתמ' היינו שאינן משוחררין כלל וכן התוס' שם בריש ערכין כתבו דעבד לפי ערך זכר מדלא אשתמיט תנא וכו' ולא הוכיחו מברית' דת"כ. ואפשר דכונת הרא"ש ז"ל דאף דודאי קרא לא אתא אלא לגרים ומשוחררין כמדובר מ"מ חזינן דבריתא דת"כ לא קתני בהדיא עבדים משוחררין אלא קתני עבדים סתמא בהדי גרים ואלו בשאר דוכתי תני בהדיא גרים ומשוחררין וצ"ל דכיון דהכא לענין דינא דערכין שוים שאינן משוחררין כלל למשוחררין דאתו מהקשא דלה לה כי אורחייהו לא קפיד תנא ותני עבדים סתמא ומינה משמע דעבדים שאינן משוחררין כלל בערך זכר מדמחתינהו בחדא מחתא ומשוחררין לערך איש מרבה להו ודוחק איברא דריש פ' בתרא דנזיר דף ס"א ת"ר דבר אל בני ישראל ולא לכותים ואמרת אליהם לרבות את העבדים ופריך למה לי קרא האמרת כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה אמר רבא שאני הכא דאמר קרא לאסו' איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו וכו'. ונרא' דהש"ס פריך שפיר למה לי קרא דמדתנ' דברית' לא נקט אלא עבדים סתמא וגם לא נקט גרים שמעינן דהני עבדים שאינן משוחררין כלל נינהו ומשום הכי פריך למה לי קרא וכיוצא בזה ראיתי במס' כריתות דף ז' ע"ב אהא דתנן וכן שפחה שהפיל' מביאה קרבן ונאכי אמרו בש"ס שפחה מנ"ל דת"ר בני ישראל אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה מנין ת"ל אשה מאי וכן שפחה סד"א כי אמרינן כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ה"מ בדבר ששוה בין איש בין אשה אבל יולדת וכו' להכי תנא שפחה ובליקוטי מהר"ר בצלאל כ"י כתוב בשם גיליון וז"ל מאי וכן דלא מצי למימ' דאצטריך דס"ד למעט מבני ישראל דא"כ ליתני נמי גיורת ע"כ וכתב עוד משם הרא"ש מתני' דנקט שפחה ולא נקט גיורת ושפחה משוחררת א"כ נקטיה משום חידוש' ומאי חידוש' איכא ע"כ והוא הדבר אשר דברנו במאי דפריך הש"ס בנזיר למה לי קרא כמדובר וחזה הוית להרב ברכת הזבח שכתב בהך סוגיא דכריתות וז"ל שפחה מנ"ל דת"ר וכו' הוא מלשון התרצן ואינו מקשן וכמ"ש התוספות רפ"ב דמציע' ופיה"כ דאל"ך מאי פריך תו מאי וכן שפחה והלא כבר מצריך קרא דפריך מנ"ל וכצ"ל בפ"ק דחגיגה דפריך אלא עבדים מנ"ל וכו' הא למה לי קרא וכו' ע"ש וכבר מרן בכללי הגמ' דף י"ח פירש בההיא דחגיגה הכי ובמקום אחר כתבתי דמתאמרא כוותייהו מפום ממלל רברבן הרמב"ן ז"ל שפירש כן בסוגית חגיגה. ובזה ישבנו בעניותנו ההיא דגיטין דף מ"ב ככתוב בספרי הקטן שער יוסף דף נ"ב ע"ג ואחר זמן ראיתי בס' אור יקרות למהר"ם יצחקי הנדפס מחדש שעמד בההיא דגיטין ותירץ דבמתני' קתני שחררו וכו' ע"ש ולא זכר מסוגית תמורה דף ח' וע"ש שהסכים דצ"ל אמר רב משרשיא ת"ש כמ"ש בספרי הקטן הנזכר שם משם אחד קדוש:
הלא טוב אמנ"ה דאכתי יש להתישב בהך סוגיא דכריתות דאף דנימא דהכל הוא מלשון התרצן כדתרגמ' הרב ברכת הזבח מ"מ למדנו דדעת התרצן דהך שפחה דתנן במשנתנו הוא משוחרר' מדקאמר מנ"ל ומתניתא אייתי בידי' בריתא דת"כ דמפיק לה לה מאשה ולפי הדברים הנאמרים באמת לעיל דמדתני לה בהדי גיורת ותו דכי איכא ריבוי' שדינן ליה למשוחררין מוכרח דהאי שפחה דתני בברית' משוחררת היא וא"כ סבר לה דשפחה דמתניתין משוחררת ומאחר שכן כי פריך תו מאי וכן שפחה דהיינו בהנחה דשפחה דמתני' שאינה משוחררת כדפירש"י ודעמיה לא הו"ל להקשות בסתם כאלו התרצן דלעיל בשיטה זו הולך אלא הול"ל א"ה ליתני גיורת אלא האי שפחה שאינה משוחררת וסד"א כי אמרינן כל מצוה וכו'. ואפשר לישב השני דקדוקים הנז' דודאי בין המקשן ובין התרצן אמרי תרוייהו דשפחה דתנן במתני' שאינה משוחררת היא ככל דוכתא דתני עבדים סתמא במתניתין דהיינו שאינן משוחררין כלל כמדובר אלא דסבירא להו דהקשא דלה לה גמרינן מיניה כל דלא אשכחן דמעיט קרא לגר ומשוחרר כגון דכתיב בני ישראל למעוטינהו והיינו דפריך המקשן ברישא מנלן למען דעת אי איכא שום ריבויא לגר ומשוחרר דאז הדר הקשא לדוכתיה לשאינ' משוחרר נמי אמנם כלהו מידע ידעי דשפחה דמשנתנו שאינ' משוחררת היא ואהדר ליה התרצן דבריתא שלימה איכא דמרבה לגיורת ומשוחררת ואף דבבריתא קתני שפחה כיון דתני לה גבי גיורת משוחררת היא שלא כמו שנסתפקו התו' בפ' הערל וכיון דבני ישראל לא מעיט גיורת ומשוחררת אף אני אביא שאינה משוחררת מהקש הכללי דלה לה זה עוצם כונת התרצן. והמקשן דפריך מאי וכן שפחה אזיל ומודה בשיטתו אלא דקשיתיה משנתנו דתני וכן שפחה והיינו שאינה משוחררת ואי תנא אתי לאפוקי מיעוטא דבני ישראל ליתני גיורת אלא מוכרח דלא אתא להכי דהא פשיטא לתנא דמרבינן לגיורת ומשוחרר' מדכתיב אשה וא"כ מאי וכן שפח' הא איכא הקשא ומשני סד"א וכו' ובהכי הותרו דקדוק הרב ב"ש והרב בה"ז ומאי דדייקינן בעניותין ועמ"ש פנים מאירות ח"ג סימן כ"ו ואליה רבא בריש י"ד:
אמנם בסוגיא דנזיר הנזכר אכתי ק"ק דכיון דאית לן קרא לאסור איסר על נפשו מנ"ל לתנא לרבויינהו מדכתיב ואמרת אליהם נימא דואמרת אליהם אצטריך לרבויי גר ומשוחרר דלא נמעיטינהו מבני ישראל וכה"ג הק' התוספות בכריתות בסוגיא הנזכר וז"ל אימא לא תחייב שפחה תימא אה"נ ואצטריך קרא לגיורת דאמרי' בספרי גבי ברכת כהנים כל מקום. שמדבר בישראל צריך להביא הגרים עכ"ל ודידן עדיפא דאלו התם סברא בעלמא הוא והתנא קים ליה דאינה סברא וגמרינן מהקשא בכה"ג אבל הכא דאיכא קרא מנ"ל לרבויינהו. והרדב"ז בביאורו פ"א מה' ערכין על מ"ש הר"מ דהעבד נערך וכו' הביא הך בריתא דנזיר דמרבינן עבדים מדכתיב ואמרת אליהם ואם כונתו דה"נ בערכין איכא לרבויינהו מדכתיב ואמרת אליהם כבר כתבנו דהת"כ מרבה מיניה גרים ועבדים משוחררי' ועבדים מהקשא נפקי. ולא ה"ל להרדב"ז אלא להורות שדברי הרמב"ם משנה שלימה הם בריש ערכין. ועמ"ש הכנה"ג י"ד ס' רנ"ט והב' אות ן' בשם הרדב"ז. וחמותי ראיתי בספ' לחם משנה פי' משניות בריש ערכין שהביא דברי התוס' הנז' דעבד יש לו ערך זכר וכתב ונ"ל לפמ"ש הטור גבי הכל שוחטין נשים ועבדים משוחררין ה' עבדים משוחררין מיירי ורבים תמהים על הטור שכ' גבי שחיטה משוחררין ונ"ל כיון דעבד אסו' בישראלית וכו' ע"ש והביאו בס' חזון נחום. ומה שתירץ בעד הטור אכתי קשה דמתני' דזבחים קתני סתמא עבדים וסתם עבדים דקתני במתני' סתמא היינו שאינם משוחררין כמש"ל. ועוד מה ענין שמיטה אצל הר סיני הלא בדברי הטור כמה דיות משתפכות בנותן טעם למאי דנקט גבי שחיטה משוחררין כאשר הרואה יראה בטי"ד סימן א' שם נקבצו דיו"ת בספרי האחרונים ומה ענין שחיטה אפי' לפי דבריו שתירץ בעד הטור לו' שמשנתנו בערכין במשוחררין איירי הפך רש"י ותוס' והרמב"ם והרע"ב ועוד דבתוספתא נמי מוכח דעבדי' דהכא היינו שאינה משוחררין. זהו מה שעלתה מצודתי לקיים גזרת מלכי בקדש. אגב רהטאי ביארת"י הקדש. וכת"ר יבחר ויקרב הנמצא בזה איזה גרגיר נהד"ר בקדש אמר יאמר העבד לשרת בקדש. החיד"א ס"ט:
אח"י את זה כתבתי זה ל' שנה בתוככי ירוש' עה"ק תו' ובאיז' פרט הכתוב לעיל חזרתי לכתבו כתקנו במקום הראוי ומשם באר"ה.