חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן מד
בקדימת בפה"ג לאשר ברא. משפט נבחרה.
שאלה מנהג ארץ ישראל ומצרים בסעודת חתן כשאינן מברכין אלא ברכת אשר ברא לומר ברכת אשר ברא על כוס ברכת המזון דדוקא כי מברכי ז' ברכות מייתו תרי כסי והמנהג על הרוב לברך בפה"ג ואשר ברא. אך יש מתחכמים לברך אשר ברא ואח"כ בפה"ג שלא להפסיק בין בפה"ג לשתיה. יורנו המורה כדת מה לעשות ושכמ"ה:
תשובה הא מילתא לברך בפה"ג סמוך לשתיה או בגמר ברכת המזון תליא בפלוגתא דרבוואתא אי בעו תרי כסי בז' ברכות דמברכי בסעוד' חתן חד כסא לברכת מזון וחד כסא לברכות חתנים או בחד כסא סגי ועל כוס אחד יברך בהמ"ז וז' ברכות דהסוברים דבעינן תרי כסי וסברי דברכות חתנים לא שייכי לבהמ"ז ולא דמי ליקנה"ז א"כ צריך לברך בפה"ג בסוף סמוך לשתיה כיון דברכת חתנים לא שייכי לבהמ"ז ובעו כסא אחרינא א"כ הו"ל הפסק וצריך לברך בפה"ג בסוף. אבל מאן דסבר דברכות חתנים שייכי נמי לבהמ"ז והו"ל כיקנ"הז דמברכינן אחד כסא וה"נ סבר דמברכינן ברכות חתנים על כוס בהמ"ז. לדידי' מברך בפה"ג והדר מברך ברכות חתנים דהו"ל כיקנה"ז ולא הוי הפסק דכלהו ברכות שייכי אהדדי. והכי משמע מדברי הטור ומרן בש"ע בא"ה סימן ס"ב דלסברת מ"ד דבעינן תרי כסי פירשו דאח"כ חוזר ולוקח כוס בהמ"ז ומברך בפה"ג. וכסברת מ"ד דמברך גם ברכות חתנים בכוס בהמ"ז סתמו ולא פירשו אימתי מברך בפה"ג דסתמו כפירושו דמברך ברישא פה"ג ואח"כ מברך ברכות חתנים ביקנה"ז. והכי מוכח מדברי הרב מהר"ד אבודרהם בסוף ספרו עיין בדבריו ובחון בהם:
ומ"ש התוספות פ' ערבי פסחים והביאו מרן בבית יוסף שם דמביאין כוס אחד ואין מברכין על הב' בפה"ג כיון שכבר בירך על כוס ראשון. דמשמע לכאורה דגם אי בעינן תרי כסי ס"ל להתוספות דמברך בפה"ג ואח"כ מברך על כוס שני ברכות חתנים דהכי דייק אומרם שכבר בירך על כוס ראשון בפה"ג. יש לומר דלאו דוקא נקטי שכבר בירך אלא כונתם שכבר מברך ולעולם דאי בעי תרי כסי מברך בסוף בפה"ג כמ"ש הטור ומרן. וכן בדין דהרי הטור כתב זה משם התוס' ע"ש חזיתיה להריטב"א בחידושי כתובות פ"ק והביאו בשיטה מקובצת שם שכתב וז"ל ונהגו העולם כשמברכין ברכת חתנים בסעוד' שמסדרין אותם על כוס בהמ"ז עצמו. ומיהו במס' סופרים וכו' וה"נ אמרינן פ' ע"פ וכו' וברכת המזון וקדוש תרי מילי נינהו והכא נמי איכא למימר דבהמ"ז וברכת חתנים תרי מילי נינהו וכן דעת בעל העטור וכן הדבר נראה אלא שלא נהגו ויש לתת טעם למנהג וכו' ולפי מנהגנו יש מרבותנו בעלי התוספות אומרים שאין לומר בפה"ג אלא אחר ברכת חתנים דבכל בהמ"ז בפה"ג בסופה ואחרים כתבו דסמוך לבהמ"ז י"ל בפה"ג ומסדר עליו ברכת חתני' ובפה"ג עולה לכאן ולכאן ולא חשיב ברכת חתנים הפסקה כיון דכלהו מעין הכוס והו"ל כיקנה"ז עכ"ל הכתוב בשיטה מקובצת. ודע דנשמט שם בשיטה מקובצת שארית הלשון וכתוב בחידושי הריטב"א וז"ל והו"ל כיקנה"ז וזה ודאי עיקר לפי המנהג שסבורים דברכת המזון וברכת חתנים חדא מילתא היא כיקנה"ז עכ"ל ומוכח דהוא דילוג לשון בשיטה מקובצת. והנה מבואר בדברי הריטב"א דדעת הרב בעל העיטור דתרי מילי נינהו וק"ק דמהר"ד אבודרהם כתב בשם בעל העיטור איפכא כמו שנהגו דדמו לקדוש והבדלה דאין חוששין משום מצות חבילות חבילות ע"ש. ויש לישב.
ומ"מ עין רואה דהסכמת הריטב"א דלפי המנהג שסבורים דברכת המזון וברכות חתנים חדא מילתא העיקר בפה"ג ברישא והדר ברכת חתנים ביקנה"ז וזה מסכים למאי דכתבינן בעניותין והם דברים של טעם. ולפי זה לפום מאי דנהוג לעשות פשר דבר דכי ליכא אלא אשר ברא מברכין אותה על כוס בהמ"ז עצמו. וכשמברכין כל ברכות חתנים מייתו כסא אחרינא. נראה הטעם דברכת אשר ברא דנהגא תדיר אף דליכא פנים חדשות ואף דליכא עשרה חשבינן לי' כבהמ"ז וחד מילתא חשיב בהמ"ז ואשר ברא ולהכי ברוכי מברכינן אשר ברא על כוס בהמ"ז וא"כ צריך לברך בפה"ג ברישא והדר אשר ברא כיקנה"ז כיון דסברינן דחדא מילתא היא דמה"ט מברכינן לי' אכסא דברכתא וכמו שהכריע הריטב"א דהא בהא תליא וככל אשר דברנו. ומה שסיים הריטב"א והדבר צ"ע קאי אעיקרא דדינא במה שנהגו הפך מס' סופרים לברך על כוס אחר. באופן דלפי מנהגנו נראה דנכון הדבר לברך בפה"ג ואח"כ אשר ברא כיקנה"ז ועיין בהר"ד אבודרהם: